ומשלך יתנו לך. כלומר לא משלהם הוא מתנה אלא מזונות קצובים לך מן השמים: ואין מלכות נוגעת בחברתה. משהגיע זמן המלכות ליפול ותעמוד אחרת לא יאחר זמן כמלא נימא אלא מי שזמנה ליפול בלילה נופלת בלילה שנאמר (דניאל ה) ביה בליליא איתקטל בלשצר ושזמנה ביום נופלת ביום שנאמר (יחזקאל ל) ובתחפנחס חשך היום: לבין הנימין. בין חליקת נימת השפה נגד מחיצת החוטם: נזקרים בבת ראש. נרתעין מהכרעת הקול: רקביבות. רדולי''א חלודה ככלי ברזל שאין משתמשין בו: דלא מסקי בשמייהו. לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע: מודדתו בטפחים. לידע כמה נוסף בו מיום ליום ונותנת המשקל אומד התוספת: כהן ונביא. זכריה בן יהוידע הכהן אלמא מסקינן בשמייהו דהא דואג האדומי רשע היה וזה קראו לתינוק בשמו: חזי מאי דסליק ביה. ראה מה עלתה ביה שנשחט: צדיק מעצמו. ע''י מעשיו נזכר לטובה: רשע אף ע''י חבירו. נזכר לרעה: שם רשעים. ולא כתיב שם רשע: המכסה אני מאברהם. וכיון שהזכיר שמו ברכו וסמיך ליה ואברהם היו יהיה וגו': עובדיה. היה דר בין אחאב ואיזבל: מברכתן של צדיקים כו'. במקום שהקב''ה מברך את הצדיקים שם מקלל את הרשעים: וירא את האור. ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב: וישת עליהם תבל. פיזרן בכל הדורות להיות שתות וקיום ויסוד לקיים תבל: רגלי חסידיו. בשביל חסידיו כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל): שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור. סופי חסידיו ישמור: פעם ראשונה ושנייה כו'. רגלי חסידיו משהנהיג בחסד שני רגלים כמו זה שלש רגלים (במדבר כב) פעמים ישמור אותו מן החטא: כיון שבא אדם לטמא. להיות רשע: פותחין לו. פתח הטומאה ליכנס בו מספיקין בידו ואין מונעין ממנו מן השמים לעכבו: אם ללצים הוא יליץ. אם ללצים הוא בא להתחבר הוא יליץ לא ימנעוהו ולא יעזרוהו: אם לענוים. הוא בא להתחבר יתן לו חן מי שבידו ליתן:

דלא מסקי בשמייהו. בפרק בתרא דכתובות (דף קד:) גבי שני דייני גזירות אדמון וחנן בן אבישלום גריס ר''ת אבישלום משום דאמר ר''מ בחלק (סנהדרין דף קג:) אבשלום אין לו חלק לעוה''ב ואשכחן שם אדם אבישלום כדכתיב (אביה) בת אבישלום וכן בפ''ק דשבת (דף יב:) גרסי' הלל ושכנא דשבנא רשע היה וי''מ דתרי שבנא הוו כדכתיב בישעיה (כב) לך בוא אל הסוכן הזה אל שבנא אשר על הבית וכתיב בתריה מה לך פה וגו' משמע שהיה רשע וכתיב בתריה ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע וגו' עד ואת שבנא הסופר ואת הזקנים מתכסים בשקים אלמא אחר הוא וכיון דאחד היה צדיק מסקינן בשמיה מיהו נראה דהכל אחד דעל כרחך ההוא שבנא בתרא שנתכסה בשק כשחירף רבשקה במעשה דסנחריב רשע הוה כדמשמע בפרק זה בורר (סנהדרין כו) אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה ואף ע''ג דהכא קרי ליה סופר והכא על הבית על כרחך הכל אחד כדפרישית:

אין מלכות נוגעת בחברתה ולא אדם במוכן לחבירו כמלא נימא:

הוגדוס בן לוי היה יודע פרק בשיר כלומר אומנות וגם זה הביא טעם לדבריו אבל בן קמצר לא מצא תשובה כו'.

פי' שם רשעים ירקב. שאין אדם נקרא בזה השם ומצליח.

א"ר אלעזר צדיק מעצמו. כלומר כשנזכר הצדיק מתברך הוא בעצמו כדכתיב זכר צדיק לברכה. רשע אפילו מזכיר רשע אחד מתקללין כל הרשעים שנאמר ושם רשעים ירקב ומנ"ל מן התורה שהצדיק כיון שהוא נזכר מתברך שנאמר וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' כיון שהזכירו בירכו מיד שנאמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' וכן הרשע כיון שהזכיר ויאהל עד סדום כתיב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' צדיק דר בין שני רשעים עובדיה דר בין אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם. ועשו הרשע דר בין יצחק ורבקה ולא למד ממעשיהם. וברכת הצדיק גורמת זכרון הרשעים שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.

וכתיב בתריה ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה וגו' וכן קללת הרשעים גורמת זכרון הצדיקים בברכה שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' וכתיב בתריה ויאמר ה' אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו עד קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה.

בשביל צדיק אחד העולם נברא שנאמר וירא אלהים כי טוב וגו' וכל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני.

אין צדיק נפטר עד שנברא צדיק כמותו שנאמר וזרח השמש וגו' ראה הקב"ה כי הצדיקים מועטין ושתלן בכל דור ודור שנאמר כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל ואפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר וצדיק יסוד עולם. וכן מי שיצאו רוב שנותיו בלא חטא או מי שבא לידו דבר עבירה פעם ופעמים ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור חסידו כתיב אם ללצים הוא יליץ בא ליטמא פותחין לו ולענוים יתן חן בא ליטהר מסייעין לו:

דלא מסקינן בשמהתיהו. פירשו בתוספות דכי מה שנהגו לקרא שם צדיק ישמעאל כשמו של ישמעאל בן אברהם שהיה רשע דהיינו משום דסבירא לן כמאן דאמ׳ כי ישמעאל עשה תשובה. אי נמי דשאני ישמעאל שהקב״ה קראו באותו השם:

צדיק מעצמו. פי׳ על ידי מעשיו הטובים צריכין כל היום להזכירו לשבח ולברכו ורשעים מזכירין אותם על ידי אחרים כי על ידי מעשה רשע אחד יש לנו לקלל כל הרשעים כדכתיב שם רשעים ירקב:

כל המשכח דבר מתלמודו. פי׳ שגורם במזיד לשכוח דבר מתלמודו:

בא ליטמא פותחין לו. פי׳ שאין מונעין מלפניו ואין מוחין בידו ויש גורסין פתחים לו וגרסה נכונה היא. דהא אמרי׳ לעיל רגלי חסידיו ישמור. בשלא בא הוא ליטמא במזיד. אבל אם הולך בדרך לא טובים בכונה הא ודאי נכשל כמו שמצינו ביוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי:

מצוה לאדם שיספר בשבחן של צדיקים כל זמן שמזכירם כדי לקרב שאר בני אדם למעשיהם וכן מותר לאדם לספר בגנותם של רשעים לא לכונת לשון הרע אלא להרחיק שאר בני אדם ממעשיהם דרך הערה אמרו זכר צדיק לברכה זהו שנאמר וד' אמר המכסה אני מאברהם וכתיב בתריה ואברהם היה יהיה וכו' ושם רשעים ירקב זהו ויאהל עד סדום ואנשי סדום רעים וכו':

לעולם יהא אדם חביב לו תלמוד תורה ויזהר שלא יתייאש ממנו אחר לימודו שהשכחה מצויה ביותר וכל שמשכחו דרך עצלה ויאוש נענש עליה דרך הערה אמרו ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני וכן יזהר שלא להשתקע בעבירות ואם רואה יצרו תוקף עליו יהא הוא גבור הימנו וינצחהו וכל שמרגיל עצמו בכך הרי הוא נמסר בידו דרך הערה אמרו אם באה לידו של אדם פעם ראשונה ושניה ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור וכן אמרו אם עברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא וכן אמרו אם לליצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון בא למדוד את הנפט אומרים לו מדוד לעצמך בא למדוד את האפרסמון אומרים לו המתן ואני מודד לך כדי שנתבשם אני ואתה: ונשלם הפרק תהלה לאל:

הוגרס בן לוי כו'. בתוספתא (שם) מפרש נמי עליה ששאלו לו מה ראית אמר להם יודעין בית אבא כו':

לא מצא תשובה לדבריו. דגבי ע"ז לא שייך כבוד של כתיבה אלא שהם היו כותבין כך לפי שסבירא להו שאסור לספר בכתיבתו כמו שמצינו במסכת סופרים (פרק ה' הלכה ו'):

מעשה בדואג כו'. וא"ת למ"ד [סנהדרין קד.] אין אברהם מציל את ישמעאל ואית ליה למימר שלא עשה ישמעאל תשובה ואיך קראו לשם צדיק י"ל דישמעאל הקב"ה קראו כך ומסקינן בשמיה שפיר. ה"ר אלחנן:

מדאורייתא מנלן. דליכא מידי דלא רמזה משה באורייתא כדאמרינן בתענית (דף ט.):

רגלי חסידיו ישמור. וא"ת הרי יוחנן כ"ג (ברכות כט.) ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי י"ל דודאי אם בא ליטמא אין נועלין לפניו לגמרי אלא הרבה מכריעין אותו מכאן ואילך בלא עמל ליטהר ולהתקדש. מ"ר:

הדרן לך אמר להם הממונה

גמ' בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן כו' כצ"ל וכ"ה בע"י:

תוס' בד"ה דלא מסקי כו' דע"כ ההוא שבנא בתרא כו' כדמשמע בפ' זה בורר כו' עכ"ל לא ידענא משמעו דפ' זה בורר דלכאורה כל הסוגיא שם איירי שפיר בשבנא קמא וע"ש:

ע"ב נזקרים בבת ראש כו'. ר"ל מתוך שהוא היה משמיע קולו בנעימה גם אחיו הכהנים המשוררים עמו הוצרכו להיות נזקרים בבת ראש לאחוריהם כדרך כל הרוצה להשמיע קול רם משליך ראשו לאחור וק"ל:

כולן מצאו תשובה כו'. דהיינו כדלעיל שמא ילמוד אדם שאינו הגון ויעשה כן לע"ז וזה לא שייך בכתב:

מאי ושם רשעים ירקב כו'. דמלת שם מיותר הוא דה"ל למיכתב זכר צדיק לברכה ורשעים ירקב דהיינו זכר רשעים ירקב לקללו וע"כ דרשו שם ממש דלא מסקי בשמייהו:

ועליה קונן ירמיה כו'. בתוכחות בתורה מפורש קללה זו ואכלת פרי בטנך בשר וגו' אבל ירמיה עליה ביותר היה מקונן שכ"כ זהב הקדישה בשביל בנה ואח"כ באתה לידי כך שאכלתו ורוח הקדש משיבה שחללו המקדש שהרגו שם כהן ונביא:

צדיק מעצמו ורשע מחבירו כו'. משינוי לשון שאמר צדיק בלשון יחיד ורשעים בלשון רבים דריש לה ור"ל צדיק מעצמו כדמייתי מאברהם שמצינו בו התהלך לפני וגו' שלא היה צריך סעד לתומכו משא"כ נח איש צדיק שהיה צריך לתומכו דכתיב את האלהים התהלך וגו' ורשע מחבירו גם אם הוא אינו רשע אם הוא מתחבר לרשע גם הוא נקרא רשע כמ"ש אוי לרשע אוי לשכנו וק"ל:

מדאורייתא מנלן כו'. נראה בזה ע"פ מ"ש הרמב"ם בחלק דבור האהוב הוא לשבח החשובים במעלותם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם ולגנות הרעים בפחיתותם כדי שיתגנו פעולתם בעיני בני אדם והוא ענין הכתוב זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב ושינה גבי צדיק שיהיה זכרו לברכה ולא אמר כן גבי רשעים זכרו לקללה משום דכשמשבחים צדיקים יברך אותן אבל בגנות רשעים אל יקללן אלא שיצפה להם שיעשו תשובה כדאמרי' פ"ק דברכות יתמו חוטאים לא כתיב אלא יתמו חטאים דהיינו שישובו וכדאמרי' בסנהדרין גבי שבביה דר' זירא והיינו שם רשעים ירקב מהם ולא יהיו עוד נקראים רשעים כשיעשו תשובה והשתא קאמר מדאורייתא מנין ויהיה זה הדבור כאילו הוא דבור המצווה כיון דכתיב בתורה וקאמר דכתיב ויאהל עד סדום לפי שזכר שם סדום סיפר בגנותם שנאמר ואנשי סדום רעים וגו' אבל לא קללם משא"כ כשזכר את הצדיק אברהם וסיפר בשבחו שנאמר כי ידעתיו למען וגו' בא לברכו שנאמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו':

צדיק דר כו'. נסמך מאמר זה לדלעיל שסמך עצמו אהאי קרא דזכר צדיק לברכה ושם רשעים וגו' דנקט צדיק בלשון יחיד ורשעים בלשון רבים לרמוז על זה הצדיק עובדיה שהוא ראוי לברכה שהיה דר בין ב' רשעים ולא למד כו':

מברכתן של צדיקים כו'. פרש"י במקום שהקב"ה מברך את הצדיקים שם מקלל את הרשעים עכ"ל ואין המאמר סובל פירושו וכי מה למדין זה מזה לפירושו ונראה לפרש דה"ק דמתוך סמיכות זה לזה אנו למדין סתום מן המפורש כי סיבת הברכה לאברהם בשביל מה היתה מפורש ביה דכתיב ואברהם היו יהיה לגוי וגו' ונברכו וגו' כי ידעתיו אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט וגו' אנו למדין הא דכתיב בתריה זעקת סדום וגו' כלה אעשה וגו' שהוא קללתן ולא נזכר סיבת קללתן אנו למדין מן הסמיכות שסיבת קללתן היתה מפני שלא היה בהן צדק ומשפט כמו שהיה באברהם ובניו שהוזכר לעיל מיניה וכן בהיפך סיבת קללתן של אנשי סדום מפורש במקום אחר שהיו רעים וחטאים לה' אתה למד סיבת ברכת אברהם דסמיך ליה הא דכתיב וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו' היינו משום שלא היו בו כל המדות הרעות שהיו באנשי סדום שהזכיר לעיל מיניה וק"ל:

בשביל צדיק א' נברא כו'. דרשו כן לפי שבכל ימי בראשית האחרים סתם הכתוב לומר כי טוב על כל מעשה אותו יום חוץ מביום ראשון שינה ופירש הכתוב דכי טוב על מעשה אור קאי דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב לדרוש מיניה בשביל צדיק א' כו' כפרש"י ראה אלהים בדעתו לקיים אור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב עכ"ל עש"ה אמרו צדיק כי טוב ע"ש מעשים הטובים ורב טוב הצפון שיקבל לעוה"ב ומה שכינה כלל העולם באור נראה לפי שתכלית בריאותו הוא האור הגנוז לצדיקים לעוה"ב והוא נדרש ג"כ מפסוק זה כדאמר בחגיגה ונראה משום דכתיב אמרו צדיק כי טוב בלשון יחיד וסיפא דקרא כי פרי מעלליהם יאכלו בלשון רבים דרשו כן בדרשה דקאי על הבריאה דאפי' בשביל צדיק א' נברא העולם:

כל השוכח כו'. בפרקי אבות שנינו כל השוכח דבר א' ממשנתו ה"ז מתחייב בנפשו כו' וי"ל דהתם נקט משנתו שהם דברים שקבל מרבו כמו המשנה ועונשו גדול להתחייב בנפשו והכא נקט מתלמודו והיינו דברים שבאו לו מתוך פלפול התלמוד כהוויית דאביי ורבא ועונשו גלות לבניו שלא יהיה להם שם בגלות דעת צילותא כיומא דאיסתנא דבעי שמעתתא וק"ל: אין צדיק נפטר כו' שנאמר וזרח השמש וגו'. מפורש בפ' עשרה יוחסין:

ראה הקב"ה כו'. והכי משמע קרא כי לה' ידוע מצוקי ארץ שמועטים הם וע"כ ישת עליהם תבל לפזרם בכל דור ודור ומשום דבהאי קרא אינו מפורש כמה שתל בכל דור להיות העולם מתקיים עליהם וקאמר ר' חייא בר אבא משמיה דר"י דמקרא אחרינא איכא למילף דאפי' על צדיק א' מתקיים שנאמר וצדיק יסוד עולם ובא ר' חייא בר אבא משום דידיה דמההוא סיומא דקרא גופיה דלעיל יש ללמוד כן דכתיב רגלי חסידו וגו' חסר כתיב דחסיד א' הוא רגל ויסוד של עולם ורש"י פירש רגלים מלשון בשביל וק"ל:

כיון שיצאו רוב שנותיו כו' שנאמר רגלי חסידיו וגו'. דריש רגלי מלשון רגילות כיון שהרגיל אדם עצמו להיות חסיד שוב ישמור אותו הקב"ה מלחטוא ורגילות הוא שמורגל כן ברוב שנים ודקאמר נמי כיון שבאה לידו עבירה כו' דריש נמי מלשון רגילות דהיינו בחדא עבירה כיון ששתי פעמים באה לידו ואינו חוטא הרי הורגל מלחטוא עוד בעבירה זו וכה"ג אמרו בהיפך כיון שעבר אדם עבירה פעם א' וב' הרי הורגל בה ונעשית לו כהיתר ורש"י פי' מלת רגלי בע"א ע"ש:

מאי דכתיב אם ללצים וגו' הבא לטמא פותחין כו'. מפורש במנחות פ' הקומץ:

משל לאדם וכו'. דומה לנמשל הבא לטמא פותחין לו ואין לו מסייע אבל הבא לטהר מסייעין לו כמו בא למדוד אפרסמון וקרא דמייתי לעיל מוכיח כן דגבי לץ אמר הוא יליץ שאין לו מסייע וגבי ענוים לא אמר הוא יתן לא הזכיר מי הוא הנותן דאחרים מסייעין עמו וק"ל:

גמרא וא"ר אלעזר כל המשכח כו'. כצ"ל:

גמ' שם וא"ר חייא ב"א אריו"ח כיון שיצאו כו'. כצ"ל:

תוס' [ד"ה דלא מסקי כו'] . גריס ר"ת אבישלום כו' ואשכחן כו' כדכתיב כו'. וע' הגהת הגרי"פ. וק"ל דהא בד"ה (ב יא) כתיב מעכה בת אבשלום וא"כ לר"ת דזה היה צדיק נוכל לקיים גי' אבשלום כדכתב לקמן לענין שבנא. אבל לעד"נ דזה היה ג"כ רשע דאיתא במגילה (טו) כל שמעשיו כו' סתומין כו' וכל שפרט כו' באחד מהן לגנאי כו' בידוע שהוא רשע ב"ר ובה כתיב במלכים שם דעשתה מפלצת לאשרה וא"כ גם אביה רשע. ודוחק לחלק בין בן לבת. עוד נ"ל לומר דאבשלום אבי מעכה הוא אבשלום בן דוד והיא היא תמר בתו (שמואל ב' יד) ושני שמות היו לה כדאשכחן טובא וסימן לדבר מועכות של בית רבי תמר שמן (ס"פ ד' אחים). ונוכל לומר עוד דעיקר שמה היה מיכיהו כדכתיב (ד"ה ב' יג) וע"ש ברד"ק וע"ש שמיעכה באצבע קרו לה מעכה ותמר כדלעיל:

בא"ד ואת שבנא הסופר ואת זקני הכהנים מתכסים בשקים. כצ"ל:

מתיב רבינא מעשה בדואג כו'. נ״ב אע"ג דאותו של דוד קודם שהחמיץ היה שמו דואג ולבסוף שינה שמו וקרא דויג כדאיתא בסנהדרין בחלק (דף קו ע״ב). דילמא סבר דלא נשתנה שמו כל עקר. במסורת הכתיב בלבד לדרשה בעלמא הוא דאתא:

שם ראה הקב״ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן כו'. נ"ב אע"ג דרשע וצדיק ל"ק (נדה דף טז מ״ב) שהכל בי"ש חוץ מי"ש שאל"כ בטלה הבחירה. מ״מ יש בני אדם מוכנים ומוטבעים לטוב ולהפכו עם שאינו מוכרח מפני כך להיות כפוף לטבעו אשר הורישו מולדו מבטן. כי מ״מ האדם שליט עליו לשנותו ולקנות לו טבע שני:

תוס' ד״ה דלא כו' בת אבישלום נ"ב אמנם אותו אבישלום הוא הוא אבשלום שכך קראו הכתוב בד"ה (ב יא) ואחד הוא:

שֶׁהָיָה נוֹטֵל אַרְבָּעָה קוּלְמוֹסִין. הנה הרב מקום שמואל ז"ל בשער התירוצים דף מ"ב כתב, נראה שהוא דבר שאי אפשר שהרי היה צריך להפסיק בנקודה שבתוך שני ההי"ן שאי אפשר לכותבם כאחד והוא עשה מציאות דחוקה!
ונראה לי דאפשר שיעשה הקולמוס מחובר מן ג' חתיכות כמידת גג הה"א ושתי רגלים הארוכה והקצרה ויחברם ביחד בחכמה שיהיו מסודרים אחת למעלה ואחת יורדת תחתיה מן הצד כנגד רגל הגדולה ואחת כנגדה נגד רגל הקצרה שיורדת מעט יותר וכל קולמוסים אלו עושה אותם מברזל (ועיין גו"ר אורח חיים כלל ב' סימן יו"ד וי"א שהביא דברי הרב מצת שמורים ז"ל ומה שכתב הוא על דבריו יעוין שם. ועיין לרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת ויקרא יעוין שם).

רַקְבּוּבִית תַּעֲלֶה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל דשפע הצמצום יבא מן אותיות הפשוט של שם האדם, והברכה תבא מן המלוי וכל מה שיהיה מלוי יותר דהיינו מילוי המלוי ועוד ועוד תתרבה הברכה, עיין שם. וזהו שאמרו 'רַקְבּוּבִית תַּעֲלֶה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם' שלא יהיה מילוי לאותיות הפשוט שבשמותם.

צַדִּיק מֵעַצְמוֹ וְרָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ. נראה לי בס"ד הצדיק אף על פי שנוטל חלק חבירו בגן עדן עם כל זה אין דרכו להנות משל אחרים אלא אחר שישוב חבירו בתשובה מחזיר לו חלקו, אבל רשע שלוקח חלק חבירו בגיהנם זה ודאי יהיה נכוה ולוקה מחלק חבירו שבגיהנם.
או יובן הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, אבל עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, אך עם כל זה הרשע יהיה נוסף לו על קרן שלו מכח עונות אחרים שהיה הוא נדמה להם שיחטאו. וזהו שאמר צדיק נוסף ומתברך מעצמו, כי המצוה יש לה קרן ויש לה פירות, אך הרשע מן עונות עצמו ממש אין לו תוספת דעבירה אין לה פירות, אך יהיה לו תוספת עונש מחבירו שהוא היה לו גרמא לחטוא.
או יובן בס"ד הצדיק תחילה לוקח נפש שיש לה ד' חלקים של טוב, דהיינו טוב במעשה טוב בדיבור טוב בכונה טוֹב במחשבה, הרי ד' פעמים 'טוֹב' כמנין 'חַיִּים' וכמנין 'חָכָם' [טוֹב 17 ×4= חַיִּים, חָכָם =68] שהוא נקרא חכם ונקרא חי ואחר כך זוכה ליקח רוח וגם בו עושה ד' פעמים טוב כאמור, הרי נעשה אצלו ח' פעמים טוב, ואחר כך לוקח חלק הנשמה, וגם בה יהיה לו ד' פעמים טוב הרי נעשה אצלו י"ב פעמים טוב שהם מספר 'צַדִּיק' [17×12=צַדִּיק 204] ואז לקח תואר צדיק בשלימות שנעשה צדיק אמיתי.
וזהו שאמרוצַדִּיק מֵעַצְמוֹ שעל ידי שלימות מעשיו בנר"ן [נפש, רוח, נשמה] זכה לשם צדיק באמת, אך הרשע לקח תואר רָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ כי על ידי שנעשה 'חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית' (משלי כח, כד) הוא יצר רע לכך נקרא 'רָשָׁע' [570] שהוא מספר 'יֵצֶר רַע' [570], ולכן אותיות המחוברים לאותיות רָשָׁע באלפא ביתא הם אותיות 'שֻׁתַּף' רמז שתואר רָשָׁע יבא לאדם מן שֻׁתַּף שלו שהוא יהיה 'חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית' ובאמת 'אוי לרשע אוי לשכינו' (סוכה נו:) כי גם השתף שלו יבא לחשבון לפני הקב"ה לעתיד.

אָמַר לֵיהּ: הָא כְּתִיב "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב"!. הדבר יפלא והלא בזה הרגע הקשה לו בחלוקה של הצדיק קושיא כזאת, והשיב לו כך אני שואל: מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן? ואיך חזר והקשה לו קושיא זו בחלוקה של רשעים?
ונראה לי בס"ד כי בחלוקה הראשונה כשאמר לו ההוא מרבנן וְהָא כְּתִיב 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' כונתו לומר לו למה אתה מייחס דבר זה לרבנן והלא הוא כתוב במשלי (משלי י, ז) תשאל על הכתוב הזה שאמר שלמה מנין לו רמז בתורה וכשאמר לו רב המנונא 'מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן' הבין ההוא מרבנן דהכי קאמר לו אין הכי נמי יפה הקשית עלי שאין ראוי לתלות דבר זה ברבנן אלא צריך לשאל על פסוק משלי בעצמו, ועתה תשיב לי על שאלה מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן? כך הבין ההוא מרבנן בדברי רב המנונא.
אך רב המנונא לא נרגש עדיין בהערה זו של ההוא מרבנן שבא להקשות עליו למה אתה תולה דבר זה ברבנן אלא חשב שבא להראות לו מקום לדבר זה במשלי, ולכך אמר לו כך אני שואל 'מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן?' וכשחזר רב המנונא לשאול עוד בחלוקה של רשעים, מנא הא מלתא דאמור רבנן אז הרגיש ההוא מרבנן שבאותה חלוקה לא הבין רב המנונא כונה שלו במה שאמר לו, הָא כְּתִיב 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' אלא חשב שבא להראות לו מקום במשלי, ולכך חזר עתה ואמר לו פעם אחרת וְהָא כְּתִיב 'וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' ולמה אתה אומר עוד הפעם מנא הא מלתא דאמור רבנן? ועתה הרגיש רב המנונא בכונת ההוא מרבנן ואמר לו אין הכי נמי יפה אמרת שאין ראוי לתלות דברים אלו ברבנן אלא במשלי והשתא תודיעני מדאורייתא מנא ליה?

מִבִּרְכָתָן שֶׁל צַדִּיקִים אַתָּה לָמֵד קְלָלָה שֶׁל רְשָׁעִים. פירוש מצינו כשבירך הקב"ה את הצדיק הוא אברהם אבינו ע"ה ברכו בשביל שזכר גם הטוב המגיע מצד צדקתו לבניו דכתיב (בראשית יח, יט) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וכו' ואם כן אתה למד קללת הרשעים גם כן תהיה על דרך זה שהקב"ה יזכור מה שגורמים ברשעתם רשעה לבניהם מפני שמעשה אבות יעשו בנים דעל הרוב מחמת שהם רשעים גם בניהם יהיו רשעים ועל ידי כך יתחייבו קללה יותר בשביל רשעת בניהם גם כן.
ואמר עוד מִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה שֶׁל צַדִּיקִים, הכונה כי אמר (בראשית יג, יג) 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים' וקשה הלא רָעִים קשים מחטאים וכיון דקראם רָעִים למאי הוצרך לקראם חַטָּאִים? אך הכונה שיש בסדום אנשים שהם רָעִים שיודעים וכופרים ויש שהם חַטָּאִים שעושים רשעה מחמת פתיאות, אך נענשו אלו כמו אלו מפני שהיו מחוברים יחד. נמצא ההתחברות גרמה קללה רבה לחטאים כמו הרעים, ואתה למד שהצדיק אשר יפרד מן הרשע ואינו מתחבר עמו ראוי לברכה יותר מצד דבר זה של התחברות שלא נתחבר לרשע, ולכן אברהם אבינו ע"ה זכה לברכה חדשה אחר שנפרד מן לוט.
גם למדנו מזה כשמברך הצדיקים מקלל הרשעים, כדי שעל ידי הזכרת הרשעים יגדל ערך הצדיקים ולא יקטרגו המקטרגים על ברכתם, ובעת שמקלל הרשעים יברך הצדיקים כדי שתגדל רשעת הרשעים לפי ערך הצדיקים ואז לא ימצא להם זכות משום מליץ טוב, ולזה אמר (תהלים עה, יא) 'קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק' שיתרומם ויתעלה קרן המצות שלהם.
והנה הָרְשָׁעִים ראשם וסופם רָם אך כיון שהולכים לאחור גם אותיות שמם הנזכר נקראים לאחור ואז נקרא מַר ואם יחזור הרשע בתשובה אז נקראים רָם ביושר!
ובזה פרשתי (ויקרא כז, לג) 'וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל' פירוש אם צירוף אותיות מַר הנזכר יְמִירֶנּוּ בתשובה לעשות הצירוף רם, אז וְהָיָה הוּא בעל תשובה עצמו וּתְמוּרָתוֹ הם אותיות הנזכר קֹדֶשׁ וְלֹא יִגָּאֵל, רוצה לומר לא יתלכלך עוד כי יגאל הוא לשון לכלוך גם כן.

כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ, גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו. הקשה הרי"ף מנא ליה דָּבָר אֶחָד ודילמא הַשּׁוֹכֵחַ כָּל תַּלְמוּדוֹ מיירי? ונראה לי בס"ד כיון דקאמר (הושע ד, ו) 'וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹקֶיךָ' ולא אמר תּוֹרָה בסתם משמע דקאי על דבור אחד ששמענו מפיו יתברך, כי 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום' (מכות כד.) והם נחשבים דבור אחד.
ומה שאמר גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו כי דברי תורה שלומד האדם נחשבים תולדות שלו, ולכן השוכח דבר מתלמודו דייקא שהוא חידושי תורה שלו שהם בנים הרוחניים שגלו ונעקרו מן הלב שלו, לכך גורם גלות לבניו הגשמיים.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר בביאור הפסוק (ויקרא כה, כד) 'וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ' והיינו התורה נקראת אֶרֶץ דכתיב (איוב יא, ט) 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ' אֲחֻזַּתְכֶם שאתם נאחזים בה שכל ישראל מושרשים באותיות התורה כנודע, 'גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ' כי על ידי לימוד התורה שהוא רמוז באות אלף שהוא לשון אלוף כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' תניחו אות א' באותיות 'גּוֹלָהּ' שתתבטל הגולה ותהיה 'גְּאוּלָּה' ולכן זה הַמְּשַׁכֵּחַ בְּמֵזִיד דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ שהוא אלוף שלו גורם לסלק אות א' מן גאולה וישאר גולה ולכך גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו.
ומה שאמר רבי אבהו מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ כי 'גְּדוּלָּה' אם תסיר ממנה אות ד' ישאר 'גּוֹלָהּ'. וידוע שהתורה יש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], ולכן זה הַמְּשַׁכֵּחַ דְּבַר תּוֹרָה שהיא ד' חלקים במזיד מסתלק אות ד' מן 'גְּדוּלָּה' וישאר לו 'גּוֹלָהּ'.

רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁצַּדִּיקִים מוּעָטִים, עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. נראה לי בס"ד יש צדיק שהוא בחינת חסד ויש בחינת גבורה ויש בחינת תפארת ויש בחינת יסוד ואותם צדיקים שהם בחינת יסוד יהיה מהם תועלת לכללות ישראל יותר כנודע. ולזה אמר רָאָה שֶׁצַּדִּיקִים שהם מבחינת יסוד הנקרא צדיק מוּעָטִים שָׁתְלָן בְּכָל דּוֹר כדי שיהיה מהם תועלת לכל אנשי הדור. ואמר (שמואל א' ב, ח) 'כִּי לַהֳ' מְצֻקֵי אֶרֶץ' כי היסוד מציק שפע במלכות הנקראת ארץ, ולכן הצדיקים שהם בחינת היסוד גם כן נקראים 'מְצֻקֵי אֶרֶץ'.

כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא, שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא. נראה לי בס"ד לכך אמרו בגמרא (חגיגה ה.) בהך עובדא דמרים מגדלא שער נשייא דאמר לה מלאך המות דנותנין השנים לתלמידי חכמים דמעביר במיליה והיינו שאם מוסיפין לתלמידי חכמים שנים על חייו אפשר שיפסיד בעבור זה כי אולי עברו רוב ימיו ולא חטא דשוב אינו חוטא והשתא דמוסיפין לו שנים נמצא עדיין לא עברו רוב ימיו ואפסיד הבטחה זו דשוב אינו חוטא! לכך נותנין ההוספה למעביר במיליה שזה שמור ועומד מן החטא מחמת מידה זו שיש בו, וכמו שאמרו חכמי המוסר דמדה זו היא רפואה גדולה להצילו מן החטא. והנה במאמר זה פרשתי בס"ד הכתוב (שמואל ב' כב, כד) 'אֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי' כי שנים הקצובים בסתם שבעים ורוב השבעים הם ל"ו וכיון שהוא תָמִים בל"ו שנים אז נשמר מן החטא שלא יחטא עוד, וזה יצדק יותר על דוד המלך ע"ה שידע שכל ימיו הם שבעים שנה והוא אומר כן על עצמו.

רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא דִּידֵיהּ אָמַר: מֵהָכָא: (שמואל א' ב, ט) "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר". מקשים אמאי לא ניחא ליה בפסוק שהביאו הוא עצמו משם רבי יוחנן דכתיב (משלי י, כה) 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'? ונראה לי בס"ד דהתם יש לפרש על השגת הטוב שבא לעולם טוב ושפע בזכותו ולא משמע על העדר הרעה לכך הביא מפסוק 'יִשְׁמֹר' דלשון שמירה שייך מצד העדר הרע.

כֵּיוָן שֶׁבָּא לְאָדָם דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְלֹא חָטָא שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא. נראה לי בס"ד על הגלגול שבאה הנשמה בעולם הזה פעם ראשונה ולא קלקלה בחטא וחזרה פעם שניה להשלים עשה טוב וגם כן לא קלקלה בחטא אז אם תבא פעם שלישית בשביל להשלים ועשה טוב היא שמורה מן החטא ובודאי לא תחטא. או יש לומר שוב אינו חוטא באותה עבירה שבאה לידו שני פעמים ולא חטא בהו ולא על כל עבירות קאמר.
ונראה הטעם שיש באדם חיצוניות ופנימיות וכיון שבאה לידו פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְלֹא חָטָא הרי גירש כח העבירה מן פנימיות שלו וּפַּעַם שֵׁנִית וְלֹא חָטָא הרי גירשו גם מן חיצוניות שלו ואז נועל הדלת בפניו כיון שהוא בחוץ. ודומה לזה הך עובדא דאיתא במדרש איכה באחד ירושלמי שהלך לעיר ונתאכסן בחנות ואחר שאכל ושתה רצה בעל החנות להוציאו בחכמה ולנעול הדלת בפניו ואמר לו שדרכם לקפוץ ג' קפיצות, והירושלמי היה חכם והבין מה שבלב בעל החנות והניחו להראות לו סדר הקפיצות תחילה ונעל הדלת בפניו, וכן הענין הזה. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה טז:) חייב אדם לטהר עצמו 'ברגל' רוצה לומר ב' רגל כי לשון פַּעַם מכנה הכתוב בשם רגל כמו שכתב רש"י ז"ל.

בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ. פירש רש"י פּוֹתְחִין לוֹ פתח הטומאה ליכנס. וקשה אם כן נמצא סייעו בדבר זה דאם אדם פותח החצר לגנב שיכנס הרי זה מסייע בגניבה?
ונראה לי הכונה יש אדם שבאים לו נפשות בעיבור ואלו אם עשה מצות נשארים אצלו וגם הם זוכים לעצמם באותם מצות, ועל זה קאמר הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ אותו באלו הנשמות אשר מתעברים בו אבל אם בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ פתחים בגופו כדי שיצאו ממנו אותם הנשמות שהם אצלו בסוד העיבור כדי שלא יתלכלכו בעונות שעושה! ובזה ניחא המשל של הָאֲפַרְסְמוֹן שאמר לו הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶמְדֹּד עִמָּךְ כי כן אומרת הנשמה של עיבור כשרואה אותו עושה מצות שֶׁתִּתְבַּשֵּׂם גם היא אך כשחוטא אומרת לו מְדֹד אַתָּה לְעַצְמְךָ שאני מסולקת ממך.
או יובן הענין כהך מעשה של לוֹט שאם לא היתה אשתו נעשית נְצִיב מֶלַח לא היה חוטא עם בנותיו אף על פי שהוא חטא בלא דעת כלל אך כיון שמקודם היה לו הרהור תאוה רעה כמו שאמרו בהוריות (הוריות י:) על פסוק (בראשית יג, י) 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו' לכך לא סייעו מן השמים שלא תהיה אשתו נְצִיב מֶלַח כדי דממילא לא היה נופל בחטא זה של בנותיו והבא להטהר כגון יִשַׁי שכונתו לשם שמים כאשר תבע את שפחתו סייעו אותו שיהיה נזקק לאשתו ולא לשפחתו.

מַאי הִיא? אָמַר רַבִינָא: דְּלָא מַסְקִינָן בִּשְׁמַיְהוּ. התוספות ישנים הקשו מישמעאל עיין שם. ונראה לי בס"ד דישמעאל שאני, כיון דאברהם אבינו ע"ה התפלל עליו בפירוש (בראשית יז, יח) 'לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ' והשיב לו הקב"ה 'וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ' נמצא שם זה נתברך מפי השי"ת, ועוד נמי קריאת שמו היתה מאת השי"ת על ידי המלאך שאמר להגר (בראשית טז, יא) 'וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע הֳ' אֶל עָנְיֵךְ' לכן שם זה אינו דומה לשאר שמות של רשעים, אפילו אם נאמר לא עשה תשובה אחר כך.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק מֵעַצְמוֹ וְרָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ. נראה לי בס"ד הכונה הצדיק אף על פי שיש לו יצר הטוב שמיעצו לטובה ועל ידי כך הוא הולך בדרך הטובה, ועוד כי באמת השי"ת הוא העוזר לו כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל:) 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו' עם כל זה נחשב לו כאלו נעשה צדיק רוצה לומר מכחו ועוצם ידו בלתי עזר, וכמו שאמרו רז"ל בגמרא דסוכה (סוכה נב.) לעתיד נדמה יצר הרע לצדיקים כהר ובוכין ואומרים איך כבשנו הר זה! והקב"ה אומר בני גם אני תמה איך יכלתם לכבוש הר כזה, ולזה אמר צדיק עושה הקב"ה עמו חסד שיחשוב לו שהוא צדיק מעצמו כלומר מכחו ועוצם ידו, ועל ידי כך יתן לו שכר שלם, אך הרשע כדי להקל מעליו העונש יחשוב לו שנעשה רשע מחמת חבירו, זה היצר הרע שנקרא חבר לזה האדם החוטא שנתחבר עמו, דכתיב (משלי כח, כד) 'חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית' וכמו שאמרו לעיל (יומא. יט:) אמר לו אליהו זכור לטוב לרב יהודה אחוה דרב סלא אמריתו אמאי לא אתי משיחא והאידנא יומא דכפורי הוא ואבעול כמה בתולות בנהרדעה, אמר ליה קב"ה מאי אמר, אמר לו (בראשית ד, ז) 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ', פירש רש"י ז"ל יצר הרע הוא המחטיאם בעל כרחם, נמצא תולה הרשעות של הרשע ביצר הרע כדי להקל עליו העונש ותולה אותו יותר ביצר הרע המתהווה מן התולדה, שזה יבא מהלידה ונקרא חבירו ממש.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש צַדִּיק מֵעַצְמוֹ אין דנים אותו לגבי גדול ממנו, דאם כן ימצא חסר הרבה, והרשעים דנים אותו לגבי רשע הגדול ממנו כדי שלא תהיה רשעתו גדולה, וכל זה בחסדו יתברך, עד כאן דבריו נר"ו.

מִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה שֶׁל צַדִּיקִים. בזה יובן בס"ד (איוב יד, ד) 'מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא' שתלמד ברכתו של טהור הוא הצדיק, מן קללתו של טמא הוא הרשע 'לֹא אֶחָד?' בתמיהה, כלומר מן אברהם הנקרא אֶחָד דכתיב ביה (ישעיה נא, ב) 'אֶחָד קְרָאתִיו' אתה למד ברכה של צדיק מקללה של רשע.

אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד עוֹלָם נִבְרָא, דִּכְתִיב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". פירוש בריאת העולם הזה היתה בהבדלה שהבדיל אלהים בין האור ובין החשך, וקאמר הכתוב (בראשית א, ד) 'וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ', פירוש וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב זה הצדיק שהוא אוֹר הנקרא טוֹב ובעבורו נברא העולם הזה בהבדלה שהבדיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, כי הבריאה נשלמה בהבדלה זו, ופשט המאמר הכי הוא: בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ יען כי וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב זה הצדיק בעבורו ברא השמים והארץ.

כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא, שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר". פירש מהרש"א דריש רַגְלֵי מלשון רגילות כיון שהרגיל אדם עצמו להיות חסיד, והוא דוחק דמנא ליה דבעי רוב ימיו דילמא בשתי שנים או שלש שנים הוי רגיל דהא בעלמא בשתים ובשלש פעמים חשיב רגיל, וכן כאן בשלש שנים שנזהר ולא חטא חשיב רגיל, ולמרבה נימא בעשר שנים, ומנא ליה דזה תלוי ברוב ימיו?
ונראה לי בס"ד דידוע שיש לאדם צלם מלביש גופו מראשו ועד רגליו וזה הצלם הוא כמו גופו ממש דכל מה שיש בגוף ראש וידים ורגלים וכל האברים יש בזה הצלם, וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הצלם פרק א' שהצלם הזה נקרא 'מדת ימי האדם' כי כפי מספר הניצוצות של הצלם הזה ככה הוא מספר שנות חיי האדם ההוא והיום שאינו עושה בו מצוה נשאר פגום הניצוץ של הצלם שהוא כנגד אותו היום עיין שם, נמצא חלק גוף האדם הזך שהוא הצלם שלו הוא כנגד שנות חייו של אדם שיש בו מספר ניצוצות כנגד סך שנות חייו וימיו, וידוע דהאדם חלוק לשתי חלוקות שהם רישא וגופא, וחלק הנקרא גוף הוא מן הכנפיים עד הרגלים כל זה החלק נקרא גופא, ולמעלה ממנו נקרא רישא, אך זה החלק הנקרא בשם גופא רובו של החלק הזה הוא נקרא בשם רגלים, כי הרגלים מתחילין מן העגבות ושוק וירך עד האצבעות והעקב, ונמצא חלק זה של גופא רובו מתייחס לרגלים, והרי הרגלים הם רובו של גוף, ולפי האמור שבגוף הזך הנקרא בשם צלם יש בו ניצוצות כנגד מספר שנותיו וימיו של אדם, נמצא בחלק הזה המתייחס לרגלים יש בו ניצוצות כנגד רוב שנותיו וימיו, ועל כן כיון שאמר הכתוב 'רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר' שזכר הרגלים שיש בהם ניצוצות כנגד רוב ימיו של אדם, שמע מינה דקאמר כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שהקב"ה שומרו.

בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. קשא אם פּוֹתְחִין לוֹ אם כן מְסַיְּעִין אוֹתוֹ בטומאתו דהפותח פתח החצר לגנב הרי זה מסייעו בגניבה?
ונראה לי בס"ד דזה איירי בכהן גדול דהמעשה שהיה וכיוצא בה שהובאה בנחל אשכול בהלכות מילה שמצא באגרת לר"י יעבץ ראובן ושמעון ירדו באניה לבא אל ארץ משפחתם ויהי סער גדול בים, ויחתרו המלחים לבא אל חוף ארץ שפאניה בעת השמד, וכאשר כלה שבר שני האחים זה כמה ימים אחזם בולמוס בבואם אל ארץ גזרה ויפגע ראובן בבית מחוץ לחומת העיר, ויחמלו עליו ויתנו לו שם בשר לאכול ותאורנה עיניו, ושמעון גם הוא הלך אל בית אשר בעיר ויושם לפניו לאכול ויאכל, ובהיותם עיפים חלשים ונכאי רגלים, ישבו שם ימים אחדים בלי הגד כי יהודים הם מפני הגזרה, ויהי כשב רוחם וידעו כי יש בכחם ללכת, ויברכו את בעלי הבתים אשר גמלו עמם חסד וילכו, וטרם יפרדו התוודע אל ראובן בעל הבית אשר גמל עמו חסד, ויאמר לו הכרת פניך ענתה בך כי אתה יהודי, דע אחי כי אני כמוך, ומן היהודים האנוסים אנכי, ואני וכל אנשי ביתי שומרים מצות ה' בסתר, ובמרתף מתחת לארץ אני שוחט ובודק, ונזהר מבשר בחלב, ועתה אל תעצב בעבור עצרך בביתי כי בשר פיגול לא בא בפיך!
אך שמעון ידע כי בבית נכרי ישב, שהוא רואה בעיניו מאכלם נבילות וטריפות ובשר בחלב, והוא אכל שם מפני פקוח נפש, ויהי בבואם אל עירם, הלך שמעון אל חכם עירו וישאלהו מה זאת עשה אלהים לי לעצרני בבית נכרי, ולאכול בשר טמא ואסור, ולרעי היטיב חסדו להזמינו בבית ישראל? וישיבהו דבר הגד נא לי ואל תכחד ממני אם מעולם לא אכלת דבר אסור בלי אונס, ויאמר אמת נכון הדבר, פעם אחת הלכתי עם נערים ביער וראיתי אוכלים לחם וגבינה ויין של נכרים והתאויתי תאוה גדולה אל הגבינה ואל היין, וטעמתי מעט מהם, ואמרתי יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה. ויען החכם ויאמר (תהלים קמה, יז) 'צַדִּיק הֳ' בְּכָל דְּרָכָיו' הנה רעך הטוב ממך, מעולם לא בא בפיו דבר אסור, וישמרהו השי"ת מן התקלה, גם בעת צרה ואונס, אבל אתה כבר עברת את פי ה' בלי אונס, לא יקרת בעיניו לעשות לך נס להזמין לפניך בית יהודי בתוך בתי נכרים הרבים, עד כאן דבריו עיין שם.
ובזה מובן בס"ד הכתוב (תהלים א, א) 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד' והכונה היא מפני שֶׁלֹּא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים מעיקרו לעבור על דברי תורה בשאט בנפש בלי אונס, לכן בְדֶרֶךְ חַטָּאִים בזמן האונס לֹא עָמָד, שהזמין לו השי"ת בית ישראל שיכנס בו, ולא יאכל דבר אסור.
ובזה פרשתי בס"ד הענין בבוא אברהם אבינו ע"ה למצרים, (בראשית יב, יא) 'וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ' דהקושיא כאן ידועה איך שרה אבינו ע"ה שהיתה מן ארבע יפיפיות שבעולם, ונשואה לאברהם אבינו ע"ה, שנים הרבה יותר משבעים שנה לא ידע אברהם אבינו מיופיה שהיה מבהיל הרעיון, וכי היתכן שהיה מדבר עמה בהסגר עינים?!
אך הכונה כי בבואו למצרים קודם שנכנס ראה כי אותו מקום הוא סכנה לערוה דודאי יאנסו אותה, על כן צריך לחזור לאחוריו ולא יכנס למצרים אך שם על לבו להביט במנהג ומהלך שרה אבינו ע"ה בדרך הצניעות מעת שנשאת לו אם היתה נזהרת כל ימיה לעשות חסידות גדולה מצד הצניעות בקצה האחרון, שאם היתה כך ודאי ראוי שיסמוך על הנס ויכניסה למצרים וברור שלא יקראנה אסון, אבל אם נמצא בה לפעמים איזה קלות ח"ו בדרך הצניעות קשה לסמוך על הנס ולהביאה למקום הרע ההוא, ומוכרח לחזור לאחוריו, ואחר שהביט והסתכל על כל ימים שעברו וראה שהיתה מתנהגת בחסידות גדולה כל ימיה מצד הצניעות ולא נמצא בה קלות בחסידות זו אפילו פעם אחת, ואפילו בשעת הדחק והאונס, אז בטח לבו לסמוך על הנס ולהביאה למצרים, ובודאי לא יצא תקלה שיעשה לה הקב"ה נס להצילה, וזהו שנאמר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי בשכלי בהבטתי והסתכלותי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, רוצה לומר יפה את בחסידות של צניעות להזהר מן מראה עינים של אחרים שלא ראו אותך זרים ולא ראית אותם, לכן אני סומך על הנס להביאך מצרימה על פי אופן זה שתאמרי אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ שלא יהרגוני, דבטוח אני מצד קלקול וטומאה שישמרך ה', ואז לא יהיה לי עון בביאה זו שאני מביאך כאן אלא וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.
ובזה מובן שפיר המאמר כאן בָּא לִטַּמֵּא שטמא עצמו בשאט הנפש בלתי אונס והכרח, כאותו האיש שאכל גבינה ושתה יין של נכרים שהתאוה להם בלי אונס והכרח, אז זה האדם כשיקרה לו אחר כך איזה אונס לאכול איסור, כי נזדמן לו מקרה שאחזו בולמוס של אכילה, דמשום פקוח נפש אנוס הוא באכילת איסור, פּוֹתְחִין לוֹ שערי חצירות של נכרים לאכול שם מפני פקוח נפש, ולא נעשה לו נס כחבירו שהזמינו לו בית ישראל ואכל מאכל כשר, אך הַבָּא לִטָּהֵר כאותו ראובן שנזהר לבלתי יאכל איסור מימיו ברצונו, הנה כשאירע לו אונס של בולמוס דמותר לו לאכול איסור מְסַיְּעִין אוֹתוֹ להזמין לפניו בית יהודי ויאכל דבר כשר.
ובזה יובן נמי מאמר הברייתא אחרי זה מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, כאותו שמעון שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ מְעַט באכלו מעט גבינה ומעט יין, פעם אחת בימיו בשאט הנפש בלי אונס אלא ברצונו דלא אכל אלא פעם אחת וגם איסור דרבנן, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה שנפל ביד כוחות הטומאה לאכול כמה פעמים וגם אכילה של איסור תורה נבילות וטריפות ובשר בחלב. והשי"ת ברחמיו ישמרנו מכל מכשול ויעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן כן יהי רצון.

גמ' מדאורייתא מנא לן. עיין רש"י בחומש ר"פ נח:

שם א"ר נחמן בר יצחק חסידו כתיב. כעין זה לקמן דף עה ע"ב ומגילה דף טו ע"ב:

תוס' ד"ה דלא מסקי בשמייהו. גריס ר"ת אבישלום. עיין מגילה דף י' ע"ב תוס' ד"ה רבה בר עפרן:

רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמיהו. אפשר לומר במה שראיתי להרב החסיד מהר"ר אליעזר פואה זצ"ל בס' מדרש בחידוש והוא פירוש על ההגדה בפסקת מתחלה עע"ז דכשם שאמרו דאם אומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כך כשמספרים בגנותו מצטער ויש לו כפרה ולזה שנינו ג' מלכים אין להם חלק לעה"ב כי בספור זה וכיוצא הוה להו כפרה עכ"ד וז"ש רקביבות תעלה בשמותן דאם היינו מזכירים שמם אף דרך גנות היה להם איזה כפרה ואינם כדאים לזה. ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן פני דוד פ' מסעי בס"ד ע"ש:

ארחב"א אמר"י ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן וכו' אפשר במה שאמרו המקובלים דזמנין אתו צדיקי בעיבור או גלגול לזכות את הדור ולא לצורך עצמן ואמרו פ"ק דע"ז עץ שתול ולא עץ נטוע כלומר דשתול משמע נטעוהו וחזרו ושתלוהו וזה אפשר דרמז ראה הקב"ה שצדיקין מועטין עמד ושתלן כלומר מחזירן פעם אחרת בעיבור או בגלגול לזכות את דורן והיינו דדייק לומר ושתלן:

ארחב"א אר"י כיון שיצאו רוב שנותיו וכו' עמ"ש בעניותנו בס' הקטן דברים אחדים דף ק"ם ובקונטריס צוארי שלל על ההפטרות בהפטרת יום א' דר"ה. ועיין בקונטריס חסדי אבות הנדפס בסוף שם הגדולים חלק א' דף צ"ו בס"ד: