בַּחֲזָרָתוֹ עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ. פירש רש"י 'סערה' ויש להקשות למה אמר עָלָיו וגם לְטַבְּעוֹ דמשמע רק בעבורו היה הדבר הזה והלא אדרבא כיון שהוא שליח מצוה אין ראוי להיות עליו גזרה זו?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הריטב"א ז"ל שהביאו בעל עין יעקב איך הלך נקנור לאלכסנדריא של מצרים והא איכא איסור לאו ד'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד' (דברים יז, טז), והביא דרשת רבותינו ז"ל בספרי לגור שם אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ, עיין שם.
והרב פתח עינים ז"ל הביא טעם אחר מדברי רבינו האר"י ז"ל דאפילו 'לגור שם' שרי אחר שכבר עברו ישראל וגרו שם אחר חורבן בית ראשון ונעשה בה תערובת ניצוצי קדושה בשאר ארצות ואז הותר לדור בה, עיין שם.
ולכן כאן השטן שהוא נחש הקדמוני נתקנא בנקנור שהביא דלתות חשובים לבית המקדש והצליח בהם כי כן דרך הסטרא אחרא להתקנאות בדברים של קדושה, לכך כאשר ראהו מהלך בים שהוא מקום סכנה מצא לו טענה לקטרג עליו מצד הלוכו למצרים דעבר על איסור לאו והוא לא נתן לב על דרשת הספרי ולא על טעם רבינו האר"י ז"ל לפוטרו אלא הכריע הדין לחובה לחייבו בזה, לכך עשה עצמו מתקנא לכבוד השם יתברך שאסר ההליכה למצרים ונתלבש בסערה של הים להטביעו, וזהו שאמרו עָמַד עָלָיו לְהַטְבִּיעוֹ דייקא כי בעבורו עשה הדבר הזה, ולכן קרא לסערה בשם נַחְשׁוֹל שהוא אותיות 'לוֹ נָחָשׁ' גם מצא סימן יפה לעצמו שחשב שיצליח בכך בשביל שהדלתות היו נְחֹשֶׁת שהוא על שמו ועל ת' כוחות שלו שזהו נְחֹשֶׁת אותיות נָחָשׁ ת'.
אך באמת נקנור לא עביד איסורא הן מחמת טעמים הנזכר הן מצד שאר טעמי תריצי שכתבו בדבר הזה, לכן מן השמים זיכוהו ונעשה לו נס פלאי ונתקיים בנחש אשר שלט האדם הבליעל באדם התחתון לרע לו לאדם הבליעל כי במעשה נסים תחלש הסטרא אחרא ותתמוגג.
הָיָה מִצְטַעֵר עַל חֲבֶרְתָּהּ. יש להקשות אמאי נצטער עתה ולא נצטער עליה משעת נפילה? ונראה לי בס"ד דודאי נצטער משעת נפילה אך היה מתנחם קצת כי מה בידו לעשות והלא בעל כרחו נטלוה והשליכו אותה בשביל המקרה שקרה מן השמים בסערת הים אמנם עתה שראה בשניה אחר שכרכה ואמר 'הַטִּילוּנִי עִמָּהּ' נח הים וניצולה אז נתחדש לו צער גדול ונכוה בחמי חמין שאמר מדוע לא עשיתי כן בראשונה והיתה נצולת גם הראשונה! וכשראה השם יתברך צערו על זה עשה נס דכיון שהגיע לנמל הָיְתָה מְבַצְבֶּצֶת וְיוֹצֵאת.
אמנם עדיין תקשי באמת, למה לא עבד הכי בראשונה אם כל כך היו חביבין עליו הדלתות של בית המקדש שקיבל על עצמו ליפול לים? ונראה לי בס"ד כי בתחילה שהם היו מבקשים להשליך אחת דוקא אמר אם יעשה כך וישליכו אותו עמה מי ישגיח על השניה להביאה לירושלים? ואפשר שיגזלו אותה או גם אותה ישליכו מאחר שהיא ממון שאין לו תובעים לכך בשביל דחס עליה לא אמר שישליכו אותו עם הראשונה, מה שאין כן עתה שראה שלא נח הים ורוצים להשליך השניה לא נשאר לו עוד לשמור ואם ישאר ויבא לירושלם בידים רקניות לגמרי ימות בצער שלא היה יכול לסבול בושה זו לכך אמר שיטילוהו עמה.
ודע דמה שאמר שישליכו אותו עמה אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת כי לא היה הוא משליך עצמו לים בידים ומצינו דאמרו רבותינו ז"ל על צדקיהו 'גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת' (ישעיה ה, יג) שהיה לו להקיש עצמו בכותל וימות ולא יראה בשחיטת בניו לעיניו ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל בספר בשמים ראש סימן שע"ה מה שאמר בזה [המדרש הובא בשו"ת בשמים ראש סימן שמה כדי להתיר איבוד נפש מחמת ייסורים, ושם מחדש שאיסור אבוד נפש הוא רק כשעושה זאת מחמת מיאוסו בטובת הבורא כעניין הפילוסופים] וכן כאן אם היו משליכים גם השניה היה עולם חושך בעדו והיה מצטער צער גדול שהיה מוכרח שימות מרוב צערו, לכך אם אמר לו לעשות לו כך אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת ח"ו.
וְעָלֶיהָ אָמַר שְׁלֹמֹה: (שיר השירים א, יז) "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רָהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים". נראה לי בס"ד הא דקרי לדלת ההיא בשם רָהִיטֵנוּ שהוא לשון ריצה כי היא היתה נחשת שהוא מין הדומם ששוקע ונח במים ואין לו כח המרוץ מה שאין כן הספינה שהיא עץ מהלכת על פי המים מאיליה, אך לזו הדלת שהיא נחשת בא לה מן השמים כח ריצה שנתלבש בה זה הכח של הרהיטה והיתה רוהטת על המים כמו עץ הספינה ולכן קרי לה רָהִיטֵנוּ על שם כח המרוץ שנתחדש בה.
עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: (משלי י, ז) "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה", וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: (שם) "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". הקשה הרב פתח עינים ז"ל דלעיל אחר שהזכיר מעשיהם של ראשונים יסיים עליהם נאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה ואחר שיזכיר מעשיהם של אלו יאמר עליהם נאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשה איך יקראם רְשָׁעִים דאף על גב דאין רוח חכמים נוחה מהן מכל מקום מה איסור תורה או איסור דרבנן עשו בזה שיקראם רְשָׁעִים? אך ידוע דלפעמים קורין לאדם בשם רשע לפי ערך הצדיק שכנגדו, וכמו שאמרו בגמרא, ובזה ניחא דלא אמר עליהם נאמר שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב דאין ראוי שיקראם רשעים בסתם אלא אמר על הראשונים נאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, ולכן לגבי הראשונים שהם צדיקים ביותר אז על אלו נאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב שראוי לקרותם רְשָׁעִים לגבי אותם הצדיקים אך הם אין רְשָׁעִים בעצם ח"ו.
הַלָּלוּ פִּתָּן מִתְעַפֶּשֶׁת, וְהַלָּלוּ אֵין פִּתָּן מִתְעַפֶּשֶׁת. נראה פשוט דעפוש הנעשה מפני שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ ולכן לא היה החום נכנס בקרב הלחם שהיה עוביו ז' אצבעות ולכך היה מתעפש מה שאין כן בית גרמו כשהיו מסיקין ואופין מבפנים היה החום חזק ונכנס בקרב הלחם היטב ונאפה יפה.
והנה צריך לדעת מאחר שהיו מסדרים קנים ביניהם איך נתעפש הלחם? ונראה דאיתא במשנה (משנה מנחות יא, ו) סידור קנים אינו דוחה שבת אלא נכנס מערב שבת ושומטן מבין לחם הישן ומסדרן במוצאי שבת בין לחם החדש ונמצא לחם הישן נשאר כל ליל שבת בלי קנים ולחם החדש נשאר כל השבת בלי קנים ואמרינן בגמרא דמנחות (מנחות צז.) בהאי שיעורא לא מעפש וזה השיעור הוא רק ללחם שאופין בית גרמו אבל של אלכסנדריא היה מתעפש בזה הזמן שנשאר בלא קנים.
כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָם, וּבָאוּ. יש להקשות וכי אדם עושה נקימה ונטירה עם ההקדש, ולמה סירבו עד שכפלו להם שכרן? ועוד למה הפריזו החכמים לכפול בבת אחת ושמא היו מתרצים בפחות מכפל?
ונראה לי בס"ד דבית גרמו לאו משום חימוד ממון או בדרך נקימה עבדי הכי אלא ראו שבדבר זה נתקדש שם שמים שהכל אמרו (משלי טז, ד) 'כֹּל פָּעַל הֳ' לַמַּעֲנֵהוּ' לכן אמרו מצוה שיתפרסם דבר זה לכל ויהיה נזכר לדורות עולם ואם היו חוזרין בלא תוספת לא היה מתפשט דבר זה בין בני אדם ולא היה דבר זה שיחה בפי הבריות אך על ידי שסירבו ולא חזרו אלא בכופל שכרן נתפרסם דבר זה והיו שיחה בפי הבריות וממילא נודע לכל ענין זה ד'כֹּל פָּעַל הֳ' לַמַּעֲנֵהוּ' ונמצא כונתם לטובה להגדיל קדוש שם שמים בעיני העולם, וגם החכמים שכפלו שכרן בבת אחת היתה כך כונתם לטובה על דרך האמור.
בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. נראה לי בס"ד קבעו להם י"ב מנה כנגד י"ב לחמים שהיו אופין, ואם מנה זה של כסף נראה שהוא שכר מרובה בעבור כל אפיה, אמנם יתכן שהוא מנה של נחשת או אפשר שהוא של כסף אך יש עליהם גם כן מלאכה של שיפה ובעיטה שהוא עסק גדול וגם עסק של הנפה שהיו מניפין בי"ג מפות ומוציאין אותו מן כ"ד סאין ובכל אלו יש יגיעה רבה. ומה שכפלו שכרן אפשר בתחילה היו נותנים להם י"ב מנה במנה שאינה של קודש ואחר כך נתנו להם י"ב מנה במנה של קודש כי ידוע מנה של קודש כפול היה.
וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לִרְדּוֹת כְּמוֹתָן. הטעם מפני דלחם הפנים היה תיבה פרוצה שניטל כסויה וגם שני דפנותיה זו כנגד זו, כך הלחם היו לו ב' דפנות דוקא ושוליים רחבים כזה וכדאיתא בגמרא דמנחות (מנחות צד) וכמו שכתב רש"י ז"ל שם עיין שם. ולכן צריך חכמה לרדותו מן התנור באופן שלא ישתבר ושאר אומנין היו מוכרחים להסיק מבחוץ ולאפות מבחוץ בשביל הרדיה שיהיו יכולים לרדותו וסיבת העיפוש הוא תלוי בזה כאשר בארנו לעיל מה שאין כן בית גרמו שהיו עושים הכל מבפנים היה נתקן כראוי כי הם היו חכמים במעשה הרדיה ואין צריכים לעשות מבחוץ בשביל הרדיה.
אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד?. יש להקשות למה לא שאלו מהם שאלה זו מקודם בעת שסירבו ולא רצו ללמד?
ונראה לי בס"ד כי בתחילה אין מקום לשאלה זו כי ידוע מנהג העולם כל אדם אומן מייקר אומנותו שלא ללמדה לאחרים ואין צורך לשאלם על כך, אמנם כשראו חכמים שלא יכלו אחרים לעשות אומנות זו חשבו כי הם סירבו מקודם כדי שיקפידו עליהם ויביאו אחרים במקומן ומאחר שהביאו אחרים נתבטלה פסקה של ערך הראשון שפסקו עמהם וידעו הם שלא יכלון אחרים לעשות כמותם ויהיו מוכרחים לחזור להביאם ואז יסרבו ולא ירצו באותו הערך ויעשו ערך חדש ועל זאת שאלום 'מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד?' כלומר אם ציירתם דבר זה בדעתכם שלא יש אדם אומן שיוכל לעשות כמותכם ולכך סרבתם שלא ללמד כדי שנקפיד להביא אחרים ואז תתבטל פסקה הראשונה או אם לא ראיתם את הנולד הזה אלא סרבתם כדרך העולם שאין האומן ירצה ללמד מלאכתו לאחרים? והשיבו לא חשבנו כזאת ורק סרבנו בשביל שכך יש לנו צוואה מאבותינו!
שֶׁל הַלָּלוּ מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל, וְשֶׁל הַלָּלוּ מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. פירוש גם החדשים הביאו את עשב מעלה עשן דאם חיסר עשב מעלה עשן חייב מיתה כדאיתא בפרק הוציאו לו (יומא נג.) אך היה בזה העשב שני מינים ואותו המין שפועל כזאת להיות מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל לא היו יודעין אותו אלא רק בית אבטינס. ומה שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה נראה לי היינו כנגד י"א סמנים ומעלה עשן.
ומה שאמר לֹא יָצָאת כַּלָּה מְבֻשֶּׂמֶת מִבָּתֵּיהֶן אף על גב דאיתא לקמן (יומא לט:) דכל כלה אינה צריכה להתבסם בירושלים מפני תוקף ריח הקטורת שמתפשט בכל העיר הנה זה דוקא בתוך העיר אבל כלה שהיא מירושלים והולכת חוץ לירושלים היתה מתבשמת שלא יגיע תוקף ריח הקטורת לחוץ, אבל בית אבטינס לא היתה כלה יוצאה מבושמת מבתיהם לילך חוץ לעיר וכשלוקחים אשה מעיר אחרת מתנים עמה שלא תתבשם בבית אביה כשתלך אחר נשואין שלא יחשדום שהביאה מן הקטורת מבית חמיה ומתבשמת בו על ידי תערובת שאינו ניכר.
בְּשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ, וּבִמְקוֹמְךָ יוֹשִׁיבוּךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף כג) כאשר נולד האדם וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם אינו באקראי ובהזדמן אלא הקב"ה משים בפיהם השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא כמו שאמר הכתוב (תהלים מו, ט) 'אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' כפי מקום האבר העליון אשר ממנו חוצב והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע ולכן אמרו רבותינו ז"ל 'שמא גרים' (ברכות ז:) וזהו טעם אל רבי יהושע בן קרחה ורבי מאיר דהוו בדקי בשמא (יומא פג:) עד כאן לשונו יעוין שם. וזהו שנאמר בְּשִׁמְךָ הראוי והמוכרח אל נשמתך יִקְרָאוּךָ אביך ואמך ואין קריאת השם באקראי ובהזדמן וּבִמְקוֹמְךָ באור הקדושה למעלה יוֹשִׁיבוּךָ שהשם שלך הוא נרשם למעלה בכסא הכבוד וכנזכר לעיל.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר הרמב"ן ז"ל שאין לך אדם שאין לשמו רמז בתורה וכפי המקום שבו רמוז שמו ניכר מן הדברים מעשיו ומלאכתו וטבעו ומדותיו, ועל זה אומרו רבי מאיר בדיק בשמא שהיה יודע לכוון ברוח הקודש מקום שם האדם בתורה ואז ידע מה הוא ומה עניינו, וכאשר נמצא כי נזדמן לידו ענין תלמידו שהיה שמו אבנר וכיון על ידי תפלה איה מקומו בתורה ובזה נודע מה היתה לו לבסוף, וזהו שנאמר בְּשִׁמְךָ הראוי לך לפי מדותיך וטבעך ועניינך יִקְרָאוּךָ וּבִמְקוֹמְךָ בתורה יוֹשִׁיבוּךָ ומשם תהיה נודע וניכר מה אתה ומה עניינך.
או יובן בס"ד בְּשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ אחר תחיית המתים שכל אחד יהיה נקרא בשם שהיה נקרא בו קודם שמת וּבִמְקוֹמְךָ המוכן לך בגן עדן יוֹשִׁיבוּךָ שכל אדם מקומו מוכן לו קודם שבא לעולם הזה וְאֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ פירוש אדם דהיינו צדיק חשוב אף על פי שלוקח שכר וחלק גן עדן של הרשע אינו נוגע בו אלא מחזירו לבעליו אחר תשובה, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר 'וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם' בתפלת העמידה.
ומה שאמר 'אֵין אָדָם נוֹגֵעַ' ולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח הכונה על פי המעשה שהיה טמון בקרקע צלוחית מלאה אבנים טובות ובאותו קרקע היו תוקעים שם אהלים חורי הארץ בכל שנה בימות הקיץ לשאוב רוח טוב שם והיו תוקעים יתידות האהל סמוך לאותה הצלוחית שאין ביניהם לבינה אלא טפח ובמקום הצלוחית לא היו תוקעים וכך היה מנהגם בכל שנה ושנה כמה שנים, ופעם אחת בא אדם אחד לתקוע אהל שם ותקע היתד במקום הצלוחית ואז הרגיש בה ולקחה ולזה אמר 'אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ' שכל אותם שקדמו לזה לא היו נוגעים במקום הצלוחית שהיא מוכנת לזה האחרון.
מַנִּיחַ גּוּדָלוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וּמַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בֵּין הַנִּימִין. נראה לי בס"ד רמז בזה כי ידוע שהגודל רומז לישראל ושאר אצבעות לשאר אומות, ולכן הגודל נבדל דכתיב (במדבר כג, ט) 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' ולזה הגודל הרומז לישראל מַנִּיחַ לְתוֹךְ פִּיו לרמוז שישראל הם בעלי הבית ושאר אומות מבחוץ הם עומדין, וּמַנִּיחַ אֶצְבַּע הסמוכה לגודל שהיא גבורה בֵּין הַנִּימִין רוצה לומר באמצע השפה כי אותיות של השפה הם בומ"ף ואמצע בומ"ף מ"ו שהוא מלוי ע"ב שבו תתמתק הגבורה על ידי אמירת השיר.
