דאין מסככין משום גזרת אוצר שגזרו חכמים, הא דאורייתא שפיר דמי [הרי מן התורה יפה, טוב, הדבר] ומותר לסכך. ואילו התם דקתני [שם במשנת החוטט בגדיש ששנה] "אינה סוכה", הרי זו לשון הדגשה, לומר: אפילו דיעבד, מדאורייתא נמי [לאחר מעשה, מן התורה גם כן] אינה סוכה כלל, ולא רק משום גזירת חכמים.

א אמר רב יהודה אמר רב: סככה את הסוכה בחיצין זכרים חיצים העשויים מעץ ומותקנים בדרך שהם עצמם בולטים ונכנסים לבית מושב מיוחד של ראש החץ העשוי מתכת — הרי זו כשרה, שכן חיצים אלה, ללא חלק המתכת שלהם, הם פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה וכשרים. אולם אם סיככה בחיצים נקבות, שיש בתוכם בית קיבול קטן כדי להכניס את מקום מושב ראש החץ העשוי מתכת — פסולה, שחיצים אלה הם מקבלי כלי עץ שהרי יש להם בית קיבול כלשהו, ומקבלים בשל כך טומאה ופסולים מלסכך בהם.

ושואלים: מה שאמר כי בחיצים זכרים כשרה, פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אינם אלא כקנים ישרים וחלקים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי ניגזור איסור על חיצים זכרים אטו [משום] חיצים נקבות, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים, והם כשרים.

ומוסיפים לשאול על מה שאמר מר [החכם] כי כשסיככה בחיצים בנקבות הריהי פסולה, ויש לתמוה: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא הם כלי קיבול של עץ וטמאים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי בית קבול כזה העשוי למלאות, שהרי עשוי להכניס בו את קצה החץ באופן קבוע, ואז לא ישמש עוד כבית קיבול העשוי להכניס ולהוציא מתוכו, ולכך לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כבית קבול, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הריהו נחשב כבית קיבול, ואסור.

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: סככה לסוכתו באניצי פשתן, שהם צרורות פשתן סרוק — הריהי פסולה, שפשתן זה נעשה כבר חומר גולמי לעשיית חוטים ומקבל טומאה. אם סככה בהוצני פשתן בגבעולי הפשתן כמו שהם גדלים, בלא כל עיבוד — הרי הסוכה כשרה, שכל עוד לא הוכשרו למלאכתם, דינם כעץ ממש. והושני פשתן, שהם שלב ביניים בהכנת הפשתן, איני יודע מהו דינם, אם כשרים הם לסיכוך או פסולים.

והוסיף רבה בר בר חנה: והושני עצמן איני יודע מה משמעם, שאיני יודע לאיזו דרגה של עיבוד קרא ר' יוחנן הושני. מה נפשך [מה יכול אתה לומר]; אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה [אם הפשתן שנידוך במכתשת ולא נופץ עדיין קרוי הושני] אבל תרי ולא דייק הוצני קרי ליה [פשתן השרוי במים ולא נידוך עדיין כלל, הוצני קורא לו], לפי שלא נעשתה מלאכה בגופו, או דלמא אף תרי ולא דייק נמי הושני קרי ליה [שמא שרוי ולא נדוך גם כן הושני קוראים לו] ואין קוראים הוצני אלא לפשתן שלא נעשה בו כל עיבוד.

ג אמר רב יהודה: הני [אותם] שושי ושווצרי שהם עלים רחבים של מיני ירקות — מסככין בהו [בהם], כי אינם נחשבים למאכל אדם, ודינם כשאר צמחים. אביי אמר: בשושי מסככין, בשווצרי לא מסככין. ומאי טעמא [מה טעמו של דבר], כיון