דסרי ריחייהו [כיון שמבאיש ריחם] לאחר זמן שביק להו ונפיק [מניח אותם ויוצא מן הסוכה] ואין לעשות סוכה שאי אפשר לשבת בה.

וכעין זה אמר רב חנן בר רבא: הני [אותם] היזמי והיגי שהם מיני קוצים מסככין בהו [בהם]. ואילו אביי אמר: בהיזמי מסככינן [מסככים אנו] בהיגי לא מסככינן [אין אנו מסככים] מאי טעמא [מה טעמו של דבר] — כיון דנתרי טרפייהו [שנושרים עליהם] במשך הזמן ועשויים ליפול לתוך דברי מאכל ולהפריע ליושבי הסוכה, לכך שביק לה ונפיק [עוזב אותה את הסוכה ויוצא].

אמר רב גידל אמר רב: האי אפקותא דדיקלא [ענפי הדקל היוצאים מתחילת הגזע] מסככין בהו כמות שהם יחד. ואף על גב דאגידי [אף על פי שהם אגודים], מכל מקום אגד שנעשה בידי שמים שבדרך הטבע הדברים מחוברים יחד לא שמיה [אין שמו] אגד וכשר. יתר על כן, אף על גב דהדר אגיד להו [אף על פי שהוא חוזר וקושר אותם] מן הצד השני שבו הענפים מפורדים, מכל מקום כשר הוא, כי דבר האגוד כבר מצד עצמו אם הוסיף ואיגד וקשר רק בחד [באחד], כלומר: הוסיף לאוגדו בפני עצמו בלא להוסיף לאגודה זו דבר אחר, לא שמיה [אין שמו, אינו קרוי] אגד ולכך אינו פסול לסיכוך.

וכן אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני דוקרי דקני [אותם קנים היוצאים יחד ממקום אחד] מסככין בהו [בהם] כמות שהם. ואף על גב דאגידי נינהו [אף על פי שאגודים הם] — אגד בידי שמים לא שמיה [אין שמו, איננו נחשב] אגד. ויתר על כן; אף על גב דהדר אגיד להו [אף על פי שהוא חוזר ואוגד אותם בצד האחר] — איגד בחד לא שמיה [קשר בצד אחד אין שמו, איננו נחשב] אגד.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: קנים ודוקרנין מסככין בהן. ויש לתהות: קנים פשיטא [פשוט, מובן] שמסככין בהן, שהרי קיימים בהם כל המידות שמנו חכמים בסכך כשר! אלא אימא [אמור] ותקן כך: קנים של דוקרנין אף שהם צומחים אגודים יחד (דוקרני דקני), בכל זאת מסככין בהן.

א אגב דברים אלה, מביאים דבר אחר שמסר רב חסדא בשם אותו חכם. אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני מרריתא דאגמא [אותו מרור, חזרת של אגם] אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בקיום מצות מרור.

על כך מיתיביה [מקשים עליו]: הלא שנינו כי בכל מצוה שלשם קיומה דרוש אזוב, יש ליטול לשם כך אזוב סתם דווקא, ולא כל מין אחר אף המינים הקרובים, לא אזוב יון ולא אזוב כוחלי, ולא אזוב מדברי, ולא אזוב רומי ולא כל אזוב אחר שיש לו שם לווי. ומכאן נלמד שכל מין שיש לו שם לווי איננו המין הכתוב בתורה, ואף מרור האגם כיון שיש לו שם לווי אינו מרור האמור בתורה!

על כך אמר אביי: יש לחלק בין הדברים, כל שנשתנה שמו קודם מתן התורה, כלומר: שהחלוקה בין המינים השונים קדומה, והיתה קיימת עוד לפני מתן תורה, ובאתה תורה והקפידה עליה [עליו] לקרוא לו בשם מסויים אחד — בידוע שיש לו מינים קרובים שלהם שם לווי, וכל דבר שיש לו שם לווי פסול, חוץ ממין זה שאמרה התורה במפורש. והני [אלו] לא נשתנה שמייהו [שמם] קודם מתן תורה כלל, שמרור האגם לא היה לו שם מיוחד לפני מתן תורה, ולפי התורה הכל מין מרור ולא הקפידה התורה בפרטיו.

רבא אמר הסבר אחר: הני [אלו המינים] — "מרריתא" סתמא שמייהו ["מרור" סתם שמם], שאינם כלל מין בפני עצמו והאי דקרי להו "מרריתא דאגמא" [וזה שקורים להם "מרור האגם"] — משום דמשתכח באגמא [שהוא נמצא באגם] ואין זה שם מין לעצמו, ואין מקום לאוסרו.

ב אמר רב חסדא איגד בחד [באחד], כלומר: דבר אחד בפני עצמו, גם אם עשה בו קשר — לא שמיה [אין שמו, אינו קרוי] אגד (קשר). אגד של שלש יחידות יחד — לכל הדעות שמיה [שמו קרוי] אגד. קשר בשנים — הרי זו מחלוקת ר' יוסי ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל דין שנאמרה בו בין השאר מצות אזוב, הכוונה היא לשלשה קלחים (צמחים עם שורש) ובהן בכל אחד מהן שלשה גבעולין. ר' יוסי אומר: מצות אזוב מעיקרה צריכה שתהיה בשלשה גבעולין. ושיריו — אם אירע שנפגמה האגודה — אפילו שנים, וגרדומיו אם נשברו הענפים תוך כדי הזייה כשרים כל שהוא.

קא סלקא דעתין [עלה בדעתנו לומר] כיון שאומר ר' יוסי ששיריו של אגד האזוב שנים, תחילתו נמי [גם כן] יספיקו לו בדיעבד שנים, והאי דקתני [וזה ששנה] שלשה אינו אלא למצוה מן המובחר מלכתחילה. ומכיון שלדברי ר' יוסי מה שאמר שלשה הוא דווקא למצוה, מזה נלמד כי לרבנן שלשה שאמרו הוא לעכב. ולפי זה חלוקים ר' יוסי וחכמים אם אגודה היא שלושה דווקא, אם לאו.

על הסבר זה של המשנה מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] בפירוש לא כן, ר' יוסי אומר: אזוב אם תחילתו שנים ושיריו אחד — פסול, ואינו כשר עד שיהא תחילתו שלשה ושיריו שנים! אלא איפוך [הפוך] את הסבר הדברים במשנה ראשונה ופרש אותה כך: לר' יוסי שלשה לעכב, ואילו לרבנן [לדעת חכמים] שלשה הם רק למצוה.

וראיה לדבר; והתניא [והרי כן שנינו בברייתא מפורשת]: אזוב אם תחילתו שנים ושיריו אחד — כשר, ואינו פסול עד שיהא תחילתו ושיריו אחד ושיטה זו ודאי שיטת חכמים היא.

על עצם לשונה של ברייתא אחרונה זו תוהים: שיריו אחד פסול? הא אמרת [הרי אמרת] בחלקה הראשון של הברייתא ששיריו אחד כשר!