מתני' ביצה לא תאכל. בו ביום בגמרא מפרש טעמא: שאור בכזית. משום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל גבי יו''ט תנא להו גבי הדדי ובגמרא מפרש טעמייהו: בככותבת. תמרה: יחפור בדקר. פיל''א בלע''ז: ומודים שאם שחט כו'. כדמפרש טעמא בגמ' כשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום: שאפר כירה מוכן הוא. בגמרא בעי מאי קאמר: גמ' העומדת לאכילה. שאינה מוקצת: אוכלא דאפרת. אוכל שנפרד וחבירו במנחות חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו וכן בשחיטת חולין (דף עג.): לית להו מוקצה. דדלמא כר' שמעון סבירא להו דאמר בפרק [כירה] (שבת דף מד.) מותר השמן שבנר ושבקערה אסור (דברי רבי יהודה) ור''ש מתיר: קא סלקא דעתין. להכי פרכינן מאי טעמייהו דבית שמאי דקא סלקא דעתין דאפי' לר' שמעון דשרי במוקצה בנולד אסיר דאילו במוקצה סבירא ליה לא מקצי איניש מדעתיה מידי דחזי ליה אבל נולד לא הוה ידע דנהוי דעתיה עלויה: ומי אמר רב נחמן הכי. דבית הלל כר' יהודה: מגביהין. בשבת מעל השלחן עצמות שאינן ראוין לאכילה וקליפי אגוזים ולא חיישינן למוקצה: ובית הלל אומרים. אין מטלטלין אותן בידים שמוקצה הן: אלא מסלק הטבלא. שיש תורת כלי עליה ומנערה: ואמר רב נחמן אנו אין לנו. בשיטת משנה זו לפי שמוחלפת שיטתה אלא כך שמעתי מרבותינו דבית שמאי כרבי יהודה ומחמרי ובית הלל כרבי שמעון: מחתכין דלועין. תלושין לפני הבהמה ולא אמרינן טרחא דלאו צורך הוא: ואת הנבילה לפני הכלבים. ואע''פ שנתנבלה בשבת דבין השמשות לא היתה עומדת לאכילת כלבים אפילו הכי שרי דלית לן מוקצה בשבת הלכך מגביהין מעל השלחן דמיירי בשבת מוקים לבית הלל דנימרו כר' שמעון כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כסתם משנה וקיימא הלכה כבית הלל אבל גבי יום טוב דאשכחן דסתם רבי כרבי יהודה:

מתני' ביצה שנולדה בי''ט בש''א תאכל ובה''א לא תאכל. וא''ת אמאי לא תנא אוסרין ומתירין וכי תימא אוסרין משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרינן לקמן (דף ו.) אפרוח שנולד בי''ט אסור והיינו ביומו ועוד דאמרינן (לקמן ל:) מותר שמן שבנר רבי יהודה אוסר והיינו דוקא באותו יום ויש לומר דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין הביצה היינו לטלטל אבל באכילה אסורה והכי אמרינן (לקמן דף כד.) גבי נכרי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו ומסיק מאי מותרים לטלטל אבל באכילה אסורים ואם תאמר לבית הלל דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קי''ל (לקמן ד.) דאף לטלטל אסור לכן פירש ר''י דנקט כי האי לישנא דסתם ביצה לאכילה קיימא עוד יש לומר דנקט לבית שמאי תאכל משום דמשמע אכילה וטלטול דאין אכילה בלא טלטול ובית הלל אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב''ש תאכל נקטי אינהו לא תאכל: שאור בכזית. לא שייך הכא מידי אלא מייתי כאן תלת מילי גבי יום טוב דבית הלל לחומרא וב''ש לקולא: אוכלא דאפרת הוא. פירוש אוכל הנפרד מן האוכל הוא דהביצה שנולדה נפרדה היא מן התרנגולת ואי בעי שחיט לה ואכיל כל שבגוה: דלמא בית שמאי לית להו מוקצה. תימה במתני' קאמר בהדיא דבית שמאי אית להו מוקצה דקתני (לקמן דף י.) לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ויש לומר דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי ומוקצה ביותר והתם הוא דאית ליה מוקצה כדחזינא ר''ש דאע''ג דלית ליה מוקצה אית ליה (טבת דף מה.) גבי גרוגרת וצמוקים דאתקצאי טפי: קא סלקא דעתין דאפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסיר. דלא מקצי איניש מאי דחזי ליה אבל בנולד לא הוה ידע מאתמול ותימה דהא רבי שמעון דשרי במוקצה שרי בנולד כדאמרינן בשבת (דף כט.) רבי יהודה אומר אין מסיקין בשברי כלים ור''ש מתיר אע''ג דהוי נולד וי''ל דלא דמי דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי שמתחילה לא היה בעולם אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר וכן משמע נמי בעירובין (דף מה: ושם) מיא בעיבא מיבלע בליעי ופריך כל שכן דהוי נולד ואסור ומאי פריך ודלמא ההוא כר' שמעון דהא רבי שמעון מתיר בנולד אלא ודאי היינו טעמא כדפרישית דכיון דבליעי לא היו כלל בעולם ואפי' ר' שמעון מודה דהאי נולד אסור: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. פ''ה אע''ג דאין ראוין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא נהירא דהא איכא בסיפא ושער של אפונין ושער של עדשים מפני שהן ראוין למאכל בהמה לכך נ''ל שהם ראוים למאכל בהמה כגון עצמות רכים וקליפי תפוחים ובית הלל סברי כיון דלא חזי למאכל אדם לא: ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא ומנערה. תימה והלא היא בסיס לדבר האסור דהא לא שכח הואיל והניחם שם מדעתו ויש לומר דלפירוש רבינו תם ניחא דפירש במסכת שבת דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניחם שם כל היום אי נמי כיון דהוו שם אוכלין הוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדמוכח פרק נוטל (שם דף קמב.) ועוד דאין זה מניח בכוונה דהא אינו חושש היכן יפלו: דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת כו'. וא''ת היכי דמי אי בדלועין שהיו מחוברין בין השמשות בהא ודאי מודה ר' שמעון גזרה שמא יעלה ויתלוש וי''ל דמיירי בתלושין וסלקא דעתך דאסור דמשוה להו אוכלין לפי שהן קשין והחתוך מרכך אותם: ואת הנבלה כו'. אנו צריכין לפרש שנתנבלה בשבת ומכל מקום תני להו בהדי הדדי דאע''ג דבדלועין לא הוי טעמא משום מוקצה כמו בנבלה משום דבשניהם שייך לשון מחתכין:

אתחיל מסכת ביצה. בעזרת גדול העצה.

ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל:

אוכלא דאפרת. פי' כגון אוכל שנפרד אבר מאבר. מוקצה כל דבר שאינו מוכן נקרא מוקצה. נולד פי' כל דבר שלא היה מאתמול ונעשה היום נקרא נולד.

אוקמה רב נחמן למתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים. וב"ש כר' שמעון דלית ליה מוקצה. וב"ה כר' יהודה דאית ליה מוקצה.

ואקשינן ומי אמר רב נחמן ב"ש כר' שמעון וב"ה כר' יהודה והא אפכא שמעינן ליה דתנן בפרק נוטל אדם את בנו. ב"ה אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובש"א מסלק את הטבלא כו' ופרקינן בתר סתמא אזלינן.

מתני': ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל וגו'. האי דקתני תאכל ולא תאכל ולא קתני אוסרין ומתירין, אורחא דתלמודא זמנין דתני הכי וזמנין דתני הכי.

גמרא: קא סלקא דעתך מאן דשרי במוקצה בנולד אסור. בנולד דמוקצה , הא בנולד דעלמא אוכלא דאפרת הוא.

ומי אמר רב נחמן הכי והתנן מגביהין וכו'. ואיכא למידק אמאי לא אקשינן ממתניתין דתנן (לקמן ביצה י, א) בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל אלמא בית שמאי מוקצה אית להו, ורש"י ז"ל פירש דניחא לאקשויי מדידיה אדידיה . ואינו מחוור בעיני דאנח לן חדא ואתקיף לן חדא, דהא לעיל מיניה אקשינן ומאי קושיא דלמא בית שמאי לית להו מוקצה ואצרכינן לתרוצי דקא סלקא דעתך מאן דשרי במוקצה בנולד אסור, והכ' לא אקשינן ליה והא בית שמאי על כרחך אית להו מוקצה ממתניתין דלא יטול אלא אם כן נענע. והרב בעל המאור ז"ל תירץ דאיכא למימר דבעלמא לית להו מוקצה והכא בבעלי חיים אית להו משום דחיישי לחורבן שובך , וכדאמרינן לקמן (שם) בבריכה ראשונה דחיישינן דלמא מימליך עלה משום חורבן שובך, ודכותיה אמרינן (לקמן ביצה כז, ב) בבהמה שמתה מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שהן אסורין, ודבית שמאי עדיפא מדר"ש דאית להו מוקצה בדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו וכדתנן (לקמן ביצה יא, ב) אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. וקשיא לי דאם כן ליקשי מההיא דלא יטול את העלי לקצב . ומתסברא לי דלא מצי לאקשויי כלל מכל הני מתניתין משום דאיכא למימר דמוחלפת השיטה נינהו וכדאמר ר' יוחנן בגמרא (ט, ב).

מגביהין עצמות וקליפין מעל השולחן. פירש"י ז"ל : אף על פי שאין עליהם [בשר] כלל. ובתוס' פירשו בשיש עליהם בשר דוקא . ואינו מחוור בעיני דתיפוק ליה מחמת אותו בשר שיש בהם ולכולי עלמא שרי, וכדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כט, א) דגרעיני של תמרי ארמייתא מותר לטלטלן ולשורפן ביו"ט אפילו לר' יהודה הואיל וחזיין אגב אימייהו, כלומר מחמת הבשר שנשאר דבוק על הגרעינים, אלא הכא דוקא בשאין עליהם בשר. אבל בפרק נוטל בשבת (קמג, א) פרש"י ז"ל עצמות קשין שאין ראויין לבהמה, [וזה] ודאי קשה דהנהו אפילו לר' שמעון אסור דהא לא חזו למידי והוה להו כעצים ואבנים ואסורין לכולי עלמא, ותדע לך דתנן התם בפרק נוטל מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית ושער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואוקימנא התם כרבי שמעון, אלמא אפילו לר"ש מפני שהוא מאכל בהמה שרי הא לאו הכי אסירי. ועצמות וקליפים נמי דוקא בראויין לכלבים, ומגביהין אותן מפני שהן ראוין למאכל בהמה או לכלבים כשער של פולין.

ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה. איכא למידק היאך מסלק את הטבלא והתנן בפרק נוטל (שבת קמב, ב) מעות שעל הכר מנער את הכר והם נופלים מאליהן אבל בטלטול אסור, ועוד תנן (שם) אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאיליה הא לטלטל את החבית ולנער את האבן ממנה אסור. ותירצו בתוס' דהכא כשהיה צריך למקום הטבלא, וכדאמרינן התם בנוטל לא שנו אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומן מטלטלן ועודן עליו.
ואם תאמר עוד והא הכא מניח הוא הקליפין והעצמות לדעת על השלחן ומניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור אפילו לנער, וכדאמרינן התם בההוא דנוטל לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור, גם זו תירצו בתוס' (ד"ה וב"ה) דהתם במניח לדעת כל השבת אבל הכא לא הניחם על דעת שיעמדו שם כל השבת והלכך הוה להו כשוכח, ותדע לך מדתנן בפרק במה טומנין (שבת מט, א) טומנים בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלים מאליהן, והא הכא לדעת הניחם ונעשה בסיס לדבר האסור, אלא טעמא כדאמרינן שלא הניחם שם לדעת שיעמדו שם כל השבת. ואין זה מחוור בעיני דהא דקא מסתייעי מההיא דטומנין בגיזי צמר אין הנדון דומה לראיה, דהתם לא נעשית הקדרה בסיס לגיזי צמר אלא גיזי צמר תשמיש לקדרה שאין הקדרה [בסיס] להניח עליהם גיזי צמר אלא הכא גיזי צמר להטמין בהם הקדרה, וגם הרב ר' זרחיה הלוי כן כתב שם בשבת. ועוד (נראה) [נר] לר' יהודה קשיא לי, דהא טעמא דנר משום דנעשה בסיס הוא כדאיתא התם בשלהי כירה (שבת מז, א) הנח לנר ושמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור, והא נר אינו מספיק לכולה שבת וכדאמרינן התם בכירה (מד, א) ואפילו הכי אסר ר' יהודה וקיימא לן כותיה, ועוד דתנן (כלים פי"ח מ"ב) מוכני בזמן שהיא נשמטת אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות גוררין, ואוקים לה בכירה (שבת מד, ב) כר"ש ואפילו היו עליה מעות כל בין השמשות אבל לר' יהודה אסור אם היו עליה כל בין השמשות, וההיא ודאי בשדעתו שיסתלקו משם בחצי השבת מתני דאי לאו הכי אפילו לר' שמעון אסור מידי דהוה אכוס וקערה ועששית דמודה ר' שמעון לר' יהודה בכל ענין אסור (עיין שם מד, א) ואף על גב שאינו מקצה אותן לכולי שבת.
ומפני הדחק יש לי לומר להעמיד [דבריהם] דשאני נר לר' יהודה דאף על גב דדרכו לכבות באמצע שבת כיון שאינו מסור בידו דאינו יודע אימתי תכבה נרו ואפילו נצרך לו אינו יכול לכבותו ולא לנערו כדי שיכבה ואינו יכול להשתמש בו אלא צריך לישב ולצפות עד שיכבה מאיליו בכי הא סבירא ליה לרבי יהודה דהוה כמוקצה לכולי שבת דאין אדם יושב [ומצפה] אימתי תכבה נרו, ומוכני נמי לא בשדעתו בין השמשות לנערם באמצע שבת היא דבכי הא אפילו ר' יהודה מודה אלא בשדרכן לינטל או לפול משם ככיבוי נרו דדרכו בכך וגרע מיניה דאין דרכן של מעות כל כך ליפול כמו שדרך הנר לכבות שהרי לר' יוחנן דלא סבירא ליה כר' שמעון בנר הוצרכנו להעמיד (בשבת שם) ההיא דמוכני בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן, אבל בגיזי צמר אי נמי בקליפין ועצמות שסלוקן תלוי בדעתו ודעתו לנערם בכל עת שירצה אפילו ר' יהודה יתיר כיון שלא הניחן לדעת שיעמדו שם כל השבת, כך נראה לי לישב דבריהם ז"ל. אי נמי יש לומר דנר לר' יהודה לאו משום בסיס הוא אלא משום מוקצה מחמת איסור דעד כאן לא אוקימנא לה התם בבסיס אלא לר' שמעון משום דאי לאו הכי אפילו קודם שכבתה שרי לטלטלה לר' שמעון דאית ליה דבר שאין מתכוין מותר כדאיתא התם אבל לר' יהודה קודם שכבתה אסור לטלטלה משום גזירה דדלמא [בהדי] דנקיט לה כביא, והילכך כיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי שבת. אבל מכל מקום אכתי קשיא לי לר' שמעון דהוי טעמא משום בסיס אסור מיהא לטלטולי בעוד שהוא בסיס ואף על פי שלא עשאו בסיס לכולי שבת, והכא נמי בעוד שהקליפין והעצמות [עליו] מיהא ליתסרי. ויש לומר דשאני התם משום שאינו יכול לנערו בעודו דלוק מפני שהוא גורם לכבות הנר, ותניא (לקמן ביצה כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה.
ומסתברא שאין אומרין נעשה בסיס אלא בנר שיש לו חשיבות בסיסות קצת כמעות שעל [הכר] שאדם רוצה להצניעם כדי שלא יאבדו, ואבן שעל פי החבית נמי לפי שהיא צריכה לבנין ואדם חס עליה שלא תאבד וכן שלא תתקלקל ותשבר אם תעמוד במקום [הפקר] כאבני גזית ודומיהם, והוא הדין והוא הטעם לאבן שבכלכלה וכן נר ושמן ופתילה שהן צריכים להיות בסיס לאור וכל כיוצא בהם, והלכך במניח נעשה בסיס גמור ובשוכח נעשה בסיס קצת והלכך אינו מסלק אלא מנער והן נופלים מאליהן, אבל עצמות וקליפים דלא חשיבי ואינו מצניעם כלל לעולם אין להם תורת בסיס ואף על פי שהניחם על השלחן כדי שלא יטנף הבית מכל מקום לא לצורך עצמם הניחם שם ולא להצניעם מחמת חשיבותן, הלכך אין הטבלא בסיס להם כלל אלא מסלק את הטבלא ומנערה. ויש לדקדק עוד בזה ממשנת האבן שבקרויה שבפרק כל הכלים (שבת קכה, א) ומה שנאמר עליה בגמרא.

ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה ובית הלל כר' שמעון. כלומר: שכך קבל מרבו.

גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו'. ואף על גב דאיכא מחלוקת ר' יהודה בצדו ואפילו הכי קרי להו סתמא. והא דמשמע לכאורה ביבמות בפרק החולץ (יבמות מב, ב) כל הנשים לא יתארסו ושם בתוס' (ד"ה סתם) דכל היכא דאיכא מחלוקת בצדו לא קרינן לה סתם אלא סתם ואחר כך מחלוקת ליתא, וכבר כתבנו שם בארוכה בס"ד.

הא דתנן: מחתכין את הדלועים לפני הבהמה. פירש רש"י ז"ל כאן בדלועים שנתלשו מאמש, וכן עיקר, דבאוכלא טרחינן אי נמי אשויי אוכלא משוינן הוא דפליגי, אבל בפרק קמא דחולין (פרק) [גמרא] השוחט (בהמה) [בשבת] (יד, א) פירשה בשנתלשו היום וכן פירש רבנו תם ז"ל, ומשום מוקצה דומיא דאת הנבלה לפני הכלבים. ואינו נכון, חדא דמוקצה דמחובר לא גרע מגרוגרות וצמוקין דמודה בהו ר' שמעון (לקמן ביצה מ, ב) וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בפרק אין צדין (ביצה כד, ב) גבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע, ועוד דהא איכא משום שמא יעלה ויתלוש דבאותה גזירה (משום) [משמע] דכולי עלמא מודו בהו אפילו ר' שמעון, הילכך פרושא קמא טפי עדיף.

ואת הנבלה לפני הכלבים. לקמן בפרק אין צדין (ביצה כז, ב) פליגי אמוראי אליבא דר' שמעון בבעלי חיים שמתו לפי שאין אדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו ואיכא מאן דאמר דחלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו, והלכך למאן דאמר חלוק היה ר' שמעון מוקמי לה להא אפילו בבהמה בריאה שנתנבלה בשבת דלית להו מוקצה כלל, ולמאן דאמר התם מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו הכא בשהיתה מסוכנת מערב שבת ואפילו הכי לר' יהודה לא יזיזוה ממקומה כיון שלא היתה (מסוכנת) [מוכנת] ממש מערב שבת, ובפרק קמא דחולין גמרא השוחט בשבת כתבתיה בארוכה בס"ד.

הא דאמרינן: גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון. איכא למידק דהא בשבת סתם לן נמי כר' יהודה דתנן בכירה (מד, א) מטלטלים נר חדש אבל לא ישן דהיינו כר' יהודה דאית ליה מוקצה מחמת מיאוס, ויש לומר דלא חש לכולהו סתמי אלא להאי סתמא דהיא בתרא דמשמע דהיא עיקר.

הא דסתם לן תנא בשבת להקל כר' שמעון וביום טוב להחמיר

כרבי יהודה, לאו משום דאיכא מידי דביום טוב אסור ושבת שרי אלא כדמפרש טעמא שבת דחמירא לא אתו לזלזולי ביה ביו"ט אי שרית ביה מוקצה אתי לזלזולי ביה. ומיהו כלהו תנאי חד דינא אית להו במוקצה בין בשבת בין ביו"ט דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד בין בזה בין בזה אלא דרבי ראה דבריו של ר' שמעון במוקצה ובשבת דחמירא אוקמיה אדיניה וביום טוב דקיל כי היכי דלא לזלזלו ביה סתם לן כר' יהודה, ומשום דקיימא לן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה אוקמוה לבית הלל כר' יהודה ולא תיקשי הלכתא אהלכתא.

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת יום טוב היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת חגיגה לסבה אשר הזכרנו בפתיחת זה החבור והיא כוללת חמשה פרקים וסדרם לפי שטתנו א ביצה שנולדה ב יום טוב שחל להיות ערב שבת ג אין צדין ד המביא ה משילין והמסכתא כלה אמנם יסוד ענינה הוא לבאר ענינים הצריכים לכל יו"ט ויו"ט ומה שנשתוו בו כל הימים טובים בכל עניניהם או ברובם ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא דרך כלל לחמשה ענינים הראשון לבאר במה שנודע לנו שאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש הא לשאר מלאכות שבת ויו"ט שוין על הרוב יבאר על איזה צד הותרה בו מלאכת אוכל נפש ואיזה דבר שבה יצא מכללה לאיסור השני לבאר איזה צד מלאכה משאר מלאכות הותרה בו יתר על שבת ועל איזה צד יצאו אותן הדברים מכלל זה להיתר ועל איזו תכונה הוא צריך לעשותן בשעה שעושה אותן השלישי באוכלין עצמן איזה מהן נאסר מחמת איסור מוקצה ונולד ואיזה מהן הותר ואיזה צריך הכנה ואיזה מועיל בו הכנה הרביעי על איזה צד מבשלין מיום טוב לשבת ואיסור הכנה מיו"ט לחברו ומיו"ט לשבת ודברים שבין יו"ט ראשון לשני החמישי במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום איזה מחפציו נדון כדין רגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן למקום שהוא הולך ואיזה מהם אין דינם כרגלי הבעלים וכל מה שיתבאר בזאת המסכתא יסתעף מאחד מאלו החלקים ואליו ישוב לבד קצת ענינים יבאו בה ע"י גלגול והם מעט והחלקים אמנם יתערבו בזאת המסכתא מאד אחד בתוך חברו עד כמעט שאין לברר איזה מהן התבאר בפרק זה ואיזה מהן התבאר בפרק זה כענין סוגיית התלמוד בהרבה מקומות ואמנם החלק הראשון והחלק השני יתבארו בשני הפרקים הקודמים ובפרק רביעי וקצת החלק השלישי יתבאר בפרק ראשון ובפרק שלישי וקצת החלק הרביעי יתבאר בפרק שני וקצתו בפרק ראשון והחלק החמשי יתבאר בפרק אחרון וזה הפרק הראשון אמנם יכלול קצת החלקים הנזכרים ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר הדברים האסורים ביו"ט מחמת הכנת יום אחר שכמותו או גדול ממנו והשני לבאר דברים האסורין בו מחמת איסור מוקצה והשלישי לבאר דברים האסורין בו מחמת איסור מלאכה ועל איזה צד מותרין והרביעי לבאר בו דברים שהם אסורין בו מחמת שענינם נראה כעין מלאכה ועל איזה צד מותרין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני הדברים הנאסרין ביו"ט מחמת שהוכן ביום אחר שכמותו או גדול הימנו והוא שאמר ביצה שנולדה ביום טוב בש"א תאכל ובה"א לא תאכל אמר הר"ם פי' המוקצה אסור לאכלו ביום טוב ומוקצה הוא הדבר שהפרישו מן האכילה ונתכוון עליו שלא לאכלו וכמו כן נולד אסור ביו"ט ונולד הוא הדבר שיאסר ביו"ט ממה שלא חשב עליו כגון פירות הנובלות מן האילנות ועל שני אלו העקרים תסוב זאת המסכתא ואין מחלקת ביניהם בזה המקום וכשהיה שום עוף עומד לגדל ביצים בלבד ולא לאכילה אין מחלקת בין בית שמאי ובין בית הלל שביצתה שנולדה ביו"ט אסורה לפי שאותו העוף מוקצה אבל המחלקת בתרנגולת העומדת וטעם איסור בית הלל משום הכנה כי לשון התורה והיה ביום והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט ויש לנו עוד כי הביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה וכשחל וכשיחול יו"ט אחר השבת ונולדה ביום אסורה מפני שהשבת הכינה אותה ונאסור אותה בכל יו"ט גזרה יום טוב אחר השבת וכמו כן תאסר כשנולדה בשבת משום שבת אחר יו"ט וכגון זאת ההכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה גזרה מדרבנן ובה חולקין בית שמאי ומתירין אותה אבל אם ההכנה במלאכה מיו"ט לשבת הרי היא אסורה לדברי הכל וממה שאתה חייב לדעת כי בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים ביצה שנולדה ביו"ט ראשון תאכל בשני חוץ משני ימים טובים של ראש השנה מפני שהם קדושה אחת וכאלו הם יום אחד וכן שבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה ודע כי כל מה שנאסר באכילה בי"ט אסור לטלטלו ממקום למקום וכבר קדמו לך מזה עקרים בשבת:

אמר המאירי ביצה שנולדה ביו"ט לא תאכל בו ביום לדעת בית הלל שהלכה כמותו ובגמ' טרחו הרבה בענין משנה זו ובפירושה מפני שהיו סבורין שמחלקתם תלוי בענינה מחמת מוקצה והיו תמהין עליה שאם בתרנגלת העומדת לגדל ביצים לית דין ולית דיין שהיא מוקצית ואם עומדת לאכילה לית דין ולית דיין שאינה מוקצית והיאך אירעה להם מחלוקת בדבר זה וסוף הדברים התבאר בגמ' שלא מחמת מוקצה נגעו בה ופי' עליה שעקר אסורה משום יו"ט אחר השבת ומטעם הכנה ובתרנגולת העומדת לאכילה שאין בה סרך מוקצה לא בה ולא בביצתה ולא נאסרה ביצה זו אלא מחמת שהוכנה בשבת ולפי דרכך אתה למד שאף מה שהוכן מערב יו"ט לצורך יו"ט ואירע בו דבר חדש שלא היה בעולם בין השמשות ואין ההכנה בידו נאסר אותו דבר החדש שהרי התרנגולת מוכנת מערב יו"ט ליו"ט וביצתה שנולדה ביו"ט אסורה ומפני שכל ביצה שנולדה עכשו מאתמל גמרה שאחר הגמר עומדת במעי אמה מעת לעת ושעת הגמר היא הנותנת והיא המכינה ביצה זו ליום זה והדבר ידוע שאין שבת מכין ליו"ט ולא יו"ט לשבת הכנת הזמנה ואע"פ שמכינין ביו"ט הכנת מעשה לשבת מיהא ע"י עירוב כבר פירשו הטעם משום הואיל ואי מיקלעי אורחים וכו' ואף זו לכתחלה על ידי עירוב ומ"מ אלמלא טעם הואיל אף ע"י ערוב היה נאסר כמו שהתבאר בפרק אלו עוברין אבל הכנת הזמנה כלל וכלל לא אפילו על ידי ערוב שאין הכנת הזמנה מיו"ט לשבת ומשבת ליו"ט וכדכתי' והיה ביום הששי והכינו חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ולא שבת מכינה ליו"ט ולא יו"ט מכין לשבת ולא על הכנת מעשה נאמרה לאיסור שלא לבשל דההוא במרה איפקיד להו אי נמי הא כתיב קרא אחרינא את אשר תאפו וכו' אלא על הכנת הזמנה נאמרה שתהא סעודת שבת מוכנת מאתמל וכן סעודת יו"ט דיום ששי דקרא ודאי חול הוא ויו"ט נמי אקרי שבת ומתוך כך נאסרה ביצה זו ביו"ט אחר השבת ובשבת אחר יו"ט אבל יו"ט דעלמא מן הדין היתה מותרת ביומה וכן בשבת דעלמא ולגמעה חיה אם היה לו חולה מבעוד יום שנאמר שדעתו היתה מבערב על התרנגולת ואין בה מוקצה שאע"פ שהלידה גם כן הכנה היא מ"מ שבת מכינה לעצמה ויו"ט מכין לעצמו מה שאין בו סרך מוקצה אלא שאף באלו אסורות ליומן מגזרת שבת אחר יו"ט ויו"ט אחר שבת ועירוב אין מועיל בזה שאין עירוב להכנה הבאה מן השמים:

וצריך שתדע בזה שביארנו שהשבת מכינה לעצמה והיו"ט מכין לעצמו ושהלידה הכנה היא ושכך היא שיטתנו וממה שנאמר בעירובין בפרק שלישי בסוגיית המשנה הששית תחלת היום קונה ערוב ושבת מכינה לעצמה וכענין מה שאמרו שם יו"ט הסמוך לשבת מערב אדם שני ערובין וכו' כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך נוטלו ובא לו ובשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו והקשה בה אליבא דרבה דאמר אין יו"ט מכין לשבת בהכנה דממילא היאך הוא מניח ערוב ביו"ט בין השמשות לשבת והרי מכין מיו"ט לשבת שהרי זו הכנה דממילא היא ולא הכנת מעשה שתהא נתרת בעירוב שכשקונה שביתה שעל ידה יכול להלך אלפים אמה מאותו מקום ולהלן ממילא הוי ותירץ לו מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה ואע"פ שלענין עירוב אין הלכה כן כמו שביארנו שם מ"מ למדנו לפי דרכנו שהשבת מכינה לעצמה ומ"מ י"מ שאין שבת ויו"ט מכינים לעצמם ממה שלא היה המן יורד לא בשבתות ולא בימים טובים ונמצא שיו"ט שמחרתו שבת לא היה המן יורד לא ביו"ט לשבת כל שכן בשבת עצמה אלא שהם מפרשים שהלידה אינה הכנה ומה שאמרו בערובין שבת מכינה לעצמה דוקא בהכנה שהותחל גמר שלה מבערב כאותה שהוזכרה שם שהתחיל מערב יו"ט להביא את הפת לשם אבל ביצה לא הותחל גמר שלה אלא או ביו"ט או בשבת ודעת ראשון עקר:

ושמא תאמר הואיל ומשום גזרה אתה בא באיסור זה יאסרו אף בעומדת לאכילה מגזרת עומדת לגדל בצים אפשר שאין גוזרין מה שאין בו תורת מוקצה כלל משום דברים שהם מוקצה גמור ומ"מ לאיזו שטה שתרצה נולדה ביום חול הסמוך לשבת או ליו"ט מאחריו אין אוסרין אותה מטעם הכנת שבת או יו"ט לחול שסעודת חול אין צריכה הכנה שאינה חשובה כל כך וכל שאינו צריך הכנה אין הכנה הבאה מאליה אוסרת בה:

וזה שחלקו בביצה ולא חלקו באפרוח מפני שהביצה מצויה תמיד ואפרוח אינו אלא לזמן וכן דלא פסיקא ליה שהרי בגמ' התירו שמואל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ובגמ' יתבאר את דינו:

וכן זה שתפשו שנולדה ולא שנמצאת במעי אמה מפני שזה מצוי יותר ולא עוד אלא שהנמצאת אין חולק להתירה כמו שיתבאר:

וכן זו ששנינו ביו"ט ולא בשבת מפני שכל עצמנו אין אנו במסכתא זו אלא ליו"ט ועוד שהשבת אסורה לדברי הכל אא"כ על דרך זרות שהרי אמה מוקצית ואין רשאי לשחטה וביציה מוקצים אגבה ואין לה היתר אא"כ היה לו חולה מבערב כמו שפירשנו:

וזה ששנינו לא תאכל ולא אמר אסורה מפני שמאחר שמותרת למחרתה אין ראוי להרביץ עליה שם איסור ואע"פ שבבריתא אמרו נולדה בזה אסורה בזה אין כאן הרבצת איסור עליה אחר שהוא פורט ואומר בזה ואע"פ שבגמ' אמרו אפרוח שנולד ביו"ט אסור אע"ג שאין איסורו אלא ליומו בזה משום דאפרוח לאו בר אכילה הוא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

משנה זו כבר ביארנו שבתרנגולת העומדת לאכילה היא שנויה ואין בה סרך מוקצה כלל שהרי זה כחתיכת אוכל שנפרד קצתה מקצתה וכעין מה שאמרו באוכלין המחוברין במסכת מנחות וחלין ע"ג א' חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו ואע"פ שאמרו מסיקין בתמרים אבל לא בגרעיניהם מפני שהם נולד ואין דנין אותו כאוכל נפרד בזו הוא מפני שהגרענה אינה ראויה למאכל אדם אבל כאן התרנגולת והביצה מאכל אדם הם וכן אע"פ שאמרו למטה אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין ואפילו היו מכונסים לצורך אכילה שיציאת המשקה קשה לו ואעפ"כ היוצא מהן אסור ואין אומרים אוכלא דאיפרת הוא טעם הדבר מפני שבפירות אלו יש למר בהם מעקרא אוכלא והשתא משקה אבל כאן זה וזה אוכל הם או שמא גזרו בהם שמא יסחוט וכן מה שאמרו מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים בזו מעקרא כלי והשתא שבר כלי אבל אוכל וחתיכת אוכל הכל שם אוכל עליו ומ"מ אם היתה התרנגולת עומדת לגדל ביצים אע"פ שהביצים עומדים לאכילה הואיל ואין דעתו על אמה מבערב כל שכן שלא היתה דעתו על הביצה שלא היתה בעולם ואסרוה בכל יו"ט מן הדין ומתורת מוקצה לפי דרכך למדת שהמוקצה אסור לאכלו ביו"ט:

וצריך אתה לידע שהמוקצה הוא שם כללי לכל אוכל שאכילתו מוקצית מדעתו של אדם ושלא היה דעתו על אותו דבר מערב יו"ט ועקר אסורו יצא לנו בכל המוקצים מאחד הנקרא מוקצה למצותו כגון נויי סוכת מצוה שלא התנה עליהן בין השמשות וכגון אתרוג של מצוה לאכילה והדס של מצוה להריח וכגון עצי סוכה להנאה ומוקצה זה יצא לנו ממה שנאמר בתורה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ליי' מה חג ליי' אף סוכה ליי' מלמד שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה והוא שעצי סוכה אסורין כל שבעה ואפילו נפלה עציה אסורין מתורת מוקצה ואפילו היה חולו של מועד שאין בו מוקצה מחמת סתירת אהל מ"מ יש בה מוקצה מצד המצוה והוא הנקרא מוקצה למצותו ואם נפלה ביו"ט אסורין עציה מתורת מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו ר"ל מחמת סתירת אהל ומכאן נאסרו כל המוקצין הן מחמת חסרון כיס הן מחמת איסור ומחמת מיאוס ואחרים מלבד אלו שכל שאדם מסיח דעתו ממנו שלא לאכלו באותו זמן מחמת איזו סבה שיתיאש ממנו נקרא מוקצה שהמוקצה הוא שם כללי לכל אוכל שאין דעתו של אדם עליו עכשו והוא נחלק לענינים רבים ודיניהם ארוכים מאד:

וצריך שתדע שכל החכמים מודים באסור מוקצה דרך כלל אלא מתוך שנכללים תחת סוגו מינים רבים עד שקצת מפרשים מנאום ומצאום קרוב לחמשים אין כל החכמים מודים בכל אותם המינים והיותר מיקל שבכולם הוא ר' שמעון והוא שאנו אומרים בכל התלמוד ר' שמעון לית ליה מוקצה ורוצים בו שאין לו איסור מוקצה ברוב המינים ששאר החכמים אמרוהו בהם ומ"מ מודה בגרוגרות וצמוקים וכן מודה בכוס וקערה ועששית שלא יזיזם ממקומם וכן בסוכה שאיננה רעועה מערב יו"ט שאע"פ שנפלה אין נוטלים עצים ממנה ביו"ט ובבכור בעל מום שלא הוכר מומו לחכם מערב יו"ט ובמוקצה מחמת איסור שאין אדם יושב ומצפה אימתי יסתלק איסורו כגון בהמה שנשחטה בשבת ולא היה לו חולה בין השמשות ובמוקצה מחמת חסרון כיס וכן בכל דיני המוקצה אלו מודים בזה ואלו מודים בזה אלא שדינים אלו ארוכים מאד לא ישלם ביאורם בזאת המסכתא לבד רק בהצטרף עמה מסכת שבת:

ומ"מ מוקצה שאנו עסוקין בו עכשו הוא מוקצה מצד שאדם מסיח דעתו ממנו לא מחמת איסור ולא מחמת מיאוס ולא מחמת סבות אחרות אלא שהוא דבר שמן הסתם אין דעתו של אדם עליו לאכילה ונאסר מ"מ אא"כ הכינו מערב יו"ט וגלה דעתו שלבו עליו והוא הנקרא מוקצה מחמת הכנה כגון תמרים העומדים לסחורה ושורים העומדים לחרישה ותרנגולת העומדת לגדל ביצים אע"פ שהביצים עומדים לאכילה ועז לחלבה ומוקצה זה אסור לדעת ר' יהודה בין ביו"ט בין בשבת ולדעת ר' שמעון מותר בין ביו"ט בין בשבת ולענין פסק הלכה כר' יהודה ביו"ט וכר' שמעון בשבת שכל דבר הראוי לאכילה ואין בו מוקצה אלא מחמת הכנה מוכן הוא לענין שבת אבל גרוגרות וצמוקין שאינן ראויין לאכילה עד שייבשו אף ר' שמעון מודה בהם ובנדון שלפנינו מיהא והוא יו"ט מוקצה זה שמחמת הכנה הוא אסור ומ"מ בכל אלו וכיוצא בהם אם הכינם בחול מבערב וגלה דעתו שהוא רוצה למחר באכילת התרנגולת או התמרים הכנתו מועלת בהם ועל הכנה זו נאמר דרך אסמכתא והיה ביום הששי והכינו ולא נאמר על הכנת מעשה שבהכנת מעשה נאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אלא ודאי על הכנת דבור נאמר כמו שביארנו:

ועקר איסור מוקצה זה אע"פ שאינו מן התורה כמו שביארנו בשלישי של פסח ראשון ואין מוקצה מן התורה אלא למצותו ולאיסורו כמו שפירשנו למעלה מ"מ מוקצה זה שמחמת הכנה יצא לנו דרך אסמכתא ממקרא זה שהצריכנו שתהא סעודת שבת מוכנת מיום חול שלפניה וכל סעודת יו"ט שיום ששי האמור במקרא מן הסתם חול הוא ואף יו"ט נקרא שבת ואע"פ שיו"ט מכין לעצמו הכנת מעשה ר"ל כל אוכל נפש הכנת הזמנה מיהא במה שהוא מוקצה אע"פ שהוא בעולם אין בו הכנה לא מיו"ט לשבת ולא משבת ליו"ט ר"ל שאם הזמין תרנגולת העומדת לגדל ביצים משבת ליו"ט או שורים העומדים לחרישה כגון שיאמר זה וזה אני אוכל למחר אינו מועיל כלום משבת ליו"ט ומיו"ט לשבת הואיל ולא הכין מבערב:

ויש במין זה צד אחר של מוקצה והוא דבר המוקצה מדעתו של אדם מחמת שאין אותו דבר בעולם אלא שהוכן ביו"ט בידי שמים כגון ביצה זו שאנו עסוקים בה שהרי לא היה דעתו על האם שנאמר שדעתו מתרחבת על כל שבת שהרי אמה מוקצית היא שאלו היתה אמו מותרת לאכילה לא היה שום פקפוק שאין אוסרין ביצתה מצד מוקצה שמאחר שדעתו על האם לאכלה בכל עת שירצה הרי הביצה מכלל איבריה ואם מפני שנפרד ממנה אין זה אלא כחתיכת אוכל שנפרדה קצתה מקצתה כמו שביארנו אבל זו אינה עומדת לאכילה אלא לביצתה ואין דעתו בפרט על הביצה שהרי אינה בעולם וכן בעז לחלבה ומוקצה זה אין הכנה מועלת בו לדעתנו ר"ל שאם יאמר מערב יו"ט אני מכין מעכשו ביצה שתלד תרנגולת זו למחר אינו מועיל שאין הכנה במה שאין בידו ולא סוף דבר בביצה שאע"פ שנפקע ממנה איסור מוקצה הרי לא הועיל כלום שהרי נשאר בה איסור הכנה מגזרת יו"ט אחר השבת אלא אף בעז לחלבה אין הכנת החלב מועלת ויש חולקין בזו לומר שהכנה מועלת אף בביצה ואין דבריהם נראין ומין זה שהזכרנו נקרא נולד ואין צריך לומר שכל שאוסר במוקצה כל שכן שאוסר בנולד אלא אף המתיר במוקצה מתיר בנולד:

ממה שכתבנו למדת שכל שהתרנגולת מוקצית אע"פ שביציה עומדים לאכילה אף הביצה בדין מוקצה וצריך שתדע שיש בזו דרך אחרת לגדולי הראשונים שבגירונאה והוא שהתרנגולת העומדת לגדל ביצים הואיל והביצים עומדים לאכילה אין בביצה זו איסור מוקצה כלל שאין מוקצה שבאמה מזיק להכנת ביצה ודעתו על ביצתה מאתמל ואע"פ שלא באה לעולם אלא שנאסרה מחמת הכנה משבת ליו"ט כמו שביארנו ולא נאמר על תרנגולת העומדת לגדל ביצים שיהיו ביציה מוקצין אלא כשהביצים עומדים לגדל אפרוחים וכבר הביאו לסברא זו ראיה ממה שאמרו במסכת שבת י"ט ב' עז לחלבה ורחל לגזתה ותרנגולת לביצתה פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ומפרשים אותה ביו"ט ולענין אמה ר"ל עז ורחל ותרנגולת שהן מוקצות וכדקאמ' שעומדות הן העז לחלבה והרחל לגיזתה התרנגולת לגדל ביצים ואעפ"כ לא נחלקו אלא באמה הא חלב וביצה מיהא מותרין אף לר' יהודה ואע"פ שהביצה מיהא נאסרה מחמת הכנה ומה לי משום הכנה ומה לי משום מוקצה מ"מ יצא לנו מדעת זה שעז לחלבה שאין בה טעם הכנה החלב מותר שאין בו מוקצה ואע"פ שהחליבה מלאכה חולבה לתוך התבשיל והוא שאמרו לדעתם בענין שבת קמ"ד ב' חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ר"ל שאין בה תבשיל ודבר זה בשבת נאמר שהעז מוקצית מ"מ אפילו היתה עומדת לאכילה מחמת איסור שחיטה ואעפ"כ חלבה מותרת ואע"פ שלתוך הקערה אסור ומשום מפרק מותרת היא מיהא לתוך הקדרה שאין בה איסור מלאכה שכל משקה הבא לאוכל כאוכל דמי והרי הוא כמפרר אוכל בתוך אוכל אלמא שאין דין מוקצה בחלב והוא הדין לביצת תרנגולת אע"פ שהתרנגולת מוקצית:

ומ"מ אנו מפרשים בזו של עז לחלבה ותרנגולת לביצתה שבהן ובאמן נחלקו ור' יהודה אסר אף בחלב וביצה מתורת מוקצה והלכה כמותו ביו"ט וכן זו של חולב אדם עז אנו מפרשים אותה ביו"ט ובשאמה עומדת לאכילה ואע"פ שלמדוה בפרק חבית שם ממה שאמרו שם סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה בשבת אבל לא לתוך הקערה אלמא דאף בשבת שרי אינו דומה חליבת עז חיה שאסור לשחטה לסחיטת ענבים שאפשר לאכלן כמות שהן ולא למדוה משם אלא לענין קדרה וקערה זו כדינה בשבת וזו כדינה ביו"ט ואם תמצא לומר בשבת הואיל ובענין שבת נאמרה אתה מפרשה כגון שהיה לו חולה מבעוד יום שאין אמה מוקצית אף בשבת הא אם היתה אמה מוקצית חלבה אסור מתורת מוקצה שכל שהאם מוקצית חלבה וביצתה מוקצים כענין אפר כירה שהוסק ביו"ט שאסור לדברי הכל אע"פ שהיה דעתו עליה מאתמל שאין הכנה במה שאינו ואע"פ שבמסכת שבת פרק כתבי קכ"א ב' לענין נהרות המושכין אמרו שכל שזה דרכו דעתו של אדם עליו אם אמרו במה שהוא בא בודאי לא אמרו בביצה שאפשר שתבא ואפשר שלא תבא ואפילו רגילה להטיל ביצים בכל יום הרי אפשר לשנות את וסתה וכן קשה לנו לדבריהם שאם כן ביעי דספנא מארעא לא נאסרו הואיל ואין ראויים לאפרוחים והאיך נשמט בעל התלמוד שלא להזכיר דבר זה ועוד הרי אמרו בשני ימים טובים של גלויות שמותרת בשני ואם עומדים לגדל אפרוחים אף בשני אסורים שהרי המוקצה רבוץ על כתפם וא"ת בשהכינם ובתנאי שאפשר לעשות כן על דעת קצת בשני ימים טובים של גליות הואיל ושתי קדושות הם הרי אף בראשון מותרת בהכנה כזו ועוד שהרי לרב נחמן שהעמידה בעומדת לגדל ביצים יש להקשות עליו אדמיפלגי בנולדה ביו"ט ליפלגו בנולדה מערב יו"ט שהרי אף הביצים מוקצים מאליהם ואי משום דהנהו שארו מיהא בהכנה הרי מ"מ לדעתם מכיון שביצים העומדים לאכילה אע"פ שהאם מוקצית שארו בלא הכנה הרי יש לנו לדון שאם יאמר גם הוא מערב יו"ט ביצים שיולדו איני מעמידם לאפרוחים אלא לאכילה הרי חזרו ביצים העומדים לאכילה ועוד שהרי אמרו למטה ביצה תאכל אגב אמה כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל ביצים עומדת ואם כדבריהם כי לא נשחטה מאי הוי שמא ביציה לאכילה עומדים ותאכל אף בלא אמה אלא שאין ספק שכל שהאם עומדת לגדל ביצים אע"פ שהביצה עומדת לאכילה מוקצית היא כמו שכתבנו ומה שאמרו בגמ' אי הכי שבת דעלמא תשתרי ר"ל ביצה שנולדה בו ובשבת מיהא הרי האם מוקצית מחמת איסור שחיטה כבר פירשנוה במשנתנו כשהיה לו חולה מבעוד יום שדעתו על האם ואינה מוקצית ושאל שתהא הביצה מותרת אגב אמה ולגמעה חיה:

יש מי שמפרש חולב אדם עז לתוך הקדרה אף בשבת ובלא חולה ומ"מ דוקא בעז העומדת לאכילה אלמלא אסור שבת ואעפ"כ אין למדין ממנה לאחרים שהטעם בזו מפני שאין איסור שחיטה עושה אותה מוקצה הואיל ואם יזדמן לו חולה תהא שחיטתה מותרת:

ובלשון גדולי הדור מצאתי בענין זה שכל מוקצה שקפץ עליו איסור שבת ועל כרחו של מכין בא איסור שבת ואסרו אינו אוסר אלא למלאכתו ר"ל לאיסור מלאכתו אבל מ"מ לא יצא מכלל הכנה אלא דעתו עליו לכשתבא עליו סבה להיתר שבה וכמו שאמרו בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי אלא שגזרוהו אטו שבת שאחר יו"ט וכן בכל שמצוי לבא ממנה ביומו ומ"מ מה שהביאוה ממה שאמרו כאן שבת דעלמא תשתרי כבר פרשנוה בשהיה לו חולה:

חליבה זו הואיל ונתגלגלה בידינו צריך שתדע שאף היניקה בפיו אסורה בין בשבת בין ביו"ט ובמקום שיש שם צער חולי אפילו אין בו סכנה מותר אפילו בשבת והוא שאמרו בכתובות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו וענין גונח הוא צער חולי שאין בו סכנה אבל שלא במקום צער חולי אף ביו"ט אסור מעתה מה שאמרו ביבמות פרק חרש קי"ד א' שבמקום צער בשבת אסור וביו"ט מותר אין הלכה כן וי"מ זה שביבמות צער שלא במקום חולי אלא צער תאבון גדול מלשון מה שאמרו שבועות כ"ו ב' נשבע על הדבר ונצטער עליה ואכלה ועל זה אמרו שבשבת אסור וביו"ט מותר וכן כתבוה חכמי הצרפתים כדי לפסוק את שתיהן ולא יראה כן שצער תאבון אין לנו להתיר שום סרך איסור עליו הואיל ואין שם חשש חולי:

לענין ביאור סוגיא זה שאמרו בלשון קושיא דילמא בית שמאי לית ליה מוקצה ור"ל מוקצה מחמת הכנה דרך דחיה נאמרה שהרי כמה משניות נאמרו בפרק זה שנראה בהם דעת בית שמאי לאסור במוקצה או שמא יש לומר בכלם שטעם אחר הוא שזו שאמרו ביונים לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום שמא מטעם דילמא משתכחי כלהו כחושים וממנע משמחת יו"ט ומתוך כך גזרו עליו לנענע מבעוד יום שאם ימצא את כלם כחושים ישתדל בהכנה אחרת והרי הוזכר טעם זה בגמרא ואף לדעת אחר שהוזכר בה מדין מוקצה והוא דאי שרינן ליה בזה וזה אני נוטל דילמא משכח להו כחושים ונמצאת הכנתו בטעות הואיל ולא עלה בדעתו כן ונמצא שהם מוקצים וא"ת חומר הוא שהחמירו בבעלי חיים הרי המתיר במוקצה מחמת הכנה מתיר בתורי דרדיא מ"מ יש לדון שאני יונים הואיל ומדדים הם הוו להו כבהמות מדבריות שאף ר' שמעון מודה בהם לדעת קצת מפרשים או שמא הרי העמדנוה בבריכה ראשונה והוא עצמו מקצה אותם משום חירוב שובכו ודומיא דגרוגרות וצמוקין שאף ר' שמעון מודה בהם וכן מה שאמרו אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר שמא הם סוברים דדבר שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו אסור לטלטלו מפני שנראה כרוצה לעשות בו מלאכה ולא משום מוקצה נגעו בה:

מוקצה זה שהוא מחמת הכנה כבר ביארנו שאינו אסור אלא ביו"ט אבל בשבת מותר וגרוגרות וצמוקין מתוך שמסריחות בנתים אסורות אף בשבת מעתה שורים העומדים לחרישה ותרנגולת העומדת לביצתה ועז לחלבה ובהמות מדבריות מוכנות בשבת למי שהותרה לו שחיטתן כגון שיש לו חולה מבעוד יום וכן תמרים העומדים לסחורה מותרין בשבת ואסורין ביו"ט וכן מחתכין הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אפילו נתלשו בשבת ע"י גוי או על ידי איזו סבה וכן מחתכין את הנבלה אפילו נתנבלה היום לפני הכלבים אע"פ שלא הוכנו מאתמל לכך שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת וביו"ט אסור ושמא תאמר הרי יש כאן מוקצה מחמת איסור שחיטת הבהמה הרי אף כשהיא חיה ראויה לכלבים אילו נתנוה להם וכן בדלועין אין בהן מוקצה של מחובר מחמת איסור תלישה שהרי יכול להעמיד בהמתו על המחובר ויש מי שמעמידה כשהיתה הבהמה מסוכנת מאתמל שלא הסיח דעתו ממנה לגמרי הא לאו הכי אסור וכמו שאמרו מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין ואין נראה כן שבזו אף ביו"ט נראה שמותר אלא שיש בזו חולקין כמו שיתבאר בפרק צידה ויש שפירש בבהמה שנתנבלה היום אבל בדלועין פרשוה שנתלשו מבערב ועכשו יש בהם מוקצה מחמת איסור חתוך ודבריהם דחויים מדקאמר ר' יהודה אנבלה כל שנתנבלה בשבת אינה מן המוכן אלמא דתנא קמא אף בנתנבלה בשבת אירי והוא הדין בחתוך דלועין שנתלשו בשבת אלא שהם מפרשים דמדקאמר ר' יהודה הכי בנבלה ולא אמרה כן בדלועין אלמא דבדלועין אף תנא קמא מעמידה דוקא בנתלשו מבערב וכן דלועין כשנתלשו מאתמל אלא שסתמן אינן עומדות למאכל בהמה אלא שבפרק שלישי בסוגיית משנה חמשית שבו פסקנו כדעת האומר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו:

וכן מגביהין מעל השולחן בשבת עצמות וקליפין אע"פ שאינן ראויין לאכילה ושהסיח דעתו מהם והמוקצה אסור בטלטול הואיל ומ"מ ראויות הן למאכל בהמה אע"פ שלא הוכנו לבהמה ומוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת אף לבהמה ומ"מ ראויות הן למאכל בהמה אע"פ שלא הוכנו לבהמה ומוכן ואם אינן ראויין אף לבהמה כגון עצמות הקשים וקלפי אגוזים יבשים אסורים בטלטול וביו"ט מ"מ אף הראויין לבהמה אסור וחכמי הצרפתים שפרשוה אף כשאין ראויין לבהמה אין דבריהם נראין שהרי הם כעצים ואבנים שאסורות לטלטל בשבת אף לר' שמעון וכמו שנמצא בפרק נוטל קמ"ג א' בשמועת מעבירין מעל השולחן פירורין ושער פולין ועדשים וכו' מפני שהן מאכל בהמה והעמדנוה לדעת ר' שמעון אלמא אף לר' שמעון דוקא מפני שהן מאכל בהמה וכן אי אתה צריך לפרשה בעצמות ביש עליהם בשר ובקליפין שיש בהם מן הפרי כמו שפרשוה חכמי התוספות באלו אף ר' יהודה מודה בהיתרן ואף ביו"ט כמו שתמצא בפרק במה מדליקין כ"ט א' בשמועת גרעיני תמרי ארמייתא דשריין אגב אימייהו ר"ל על יד מה שנשאר בהן מן הפרי אלא עקר הדבר לפרשה בעצמות שאין עליהם בשר אלא שהם רכין וראויין לבהמה וכן קליפי פירות הלחים שאין יבשין כל כך ובאלו אמרו בשבת מותר וביו"ט אסור אלא מסלק את הטבלא כלה ומנערה שהטבלא מותרת בטלטול הואיל ויש עליה תורת כלי ושמא תאמר ומכיון שטלטולו אסור היאך מסלקים את הטבלא כלה ממקומה והלא היא נעשית בסיס לדבר האסור ולא היה לנו להתיר אלא ניעור ר"ל שינער את הטבלא כדין מעות שעל גבי הכר שלא הותר סלוק הכר אלא שינערהו והמעות נופלין מאליהן אא"כ הוא צריך למקומן תדע שמתוך כך פרשוה חכמי התוספות בצריך למקום הטבלא ואף הם חוזרין ודנין על עצמן שהרי לא אמרו אלא בשוכח הא במניח אסור לנער ואף לצרך גוף ומקום וזו במניח הוא ותירצו הם שבזו הואיל ואינו מניח אלא לשעה אין זה בסיס ולא נאסר שם במניח אלא שהניח לדעת כל השבת ואין קושיא מנר לר' יהודה שאמרו עליה בפרק כירה מ"ד א' שהיא נעשית בסיס לדבר האסור אע"פ שהנר אינו מספיק לכל השבת ואעפ"כ אם כבה אסור לטלטלה שהנר אין בידו לכבותו ולי נראה שאף זו כשוכח הוא שלא הניח העצמות והקליפין אלא שאכל הבשר והפרי ונשארו מאליהם ולא שכיון הוא בהם להניחם וא"כ כל שלצורך מקומו מותר בסלוק ולצורך גופו מנער או שמא לא נאמר דין בסיס אלא במניח על דעת בסיס כההיא דאבן שעל פי חבית ומעות שעל גבי הכר ובאלו כל שהוא מניח נעשה בסיס לדבר האסור אבל בזו לא הונחו על דעת בסיס וגדולי הדור ראיתי שמתירים בסלוק אף בלא צורך מקום מפני שאין לדברים אלו חשיבות שיאמר עליהן שיהא מקומן בסיס להם ונראין דבריהם הא לזרקן ולהגביהן בשבת מותר וביו"ט אסור כמו שביארנו:

אוכלא דאפרת הוא. אי קשאי ומאי פשיטא לי' לתלמודא דאוכלא דאפרת הוא והא נולד היא דלא קחזי לי' מאתמול כדאמיר' בפ' כתבי הקודש גבי צואה של קטן ואע"ג דשרינא התם צואה של קטן ומעיינות הנובעין ונהרות המושכין ואע"ג דלא חזו להו מאתמול משום דעבידי דאתי אבל ביצה דלא עבדי' דאתי' שאין בכל יום ויום מעילה התרנגולת ביצתה כדבעי' למימר לקמן דין נולד יש בה ואמאי פשיטא לי' דשריא חשובה הא בעינן למימר לקמן דכל ביהצ דמתילדא האידנא מאתמול גמרא לה וכיון שהוא עומדת לאכילה ויכול לשוחטה אילו הי' שחטה לא הי' אוכל ביצה במעי' השתא נמי אוכל דאפרת הוא:

ואלו בתרנולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דבש מוקצה היא אי קשיא מ"ש תרנגולת העומדת לגדל ביצים מעז לחלבה והלא זה וזה מוקצה נינהו והיכי אמרינן בפ חבית שנשברה חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולא חילק בין עז העומדת לחלבה בין עז העומדת לאכילה חשובה כדפרישית התם במהדור' תליתאה דביצה לא עבידי' דאתי' בכל יומא ואין דעתו עלי' אבל חלב דבכל יומא עביד דאתי דעתיה עליה והילכך אע"פ שהוא יוצא מעז שהיא מוקצה החבל מורת משום דעבדי דאתי וכיוצ' בזה אמר' בפ' מקום שנהגו בפירות הנושרין בשבת שאינן מוקצין ואע"פ שהן מוקצין מחמת איסור שהיו מחוברין לאילן משום טעמא דדעתיה עליי להאכילם לעורבים בעודן מחוברין ומוכן לעורבין הוה מוכן לאדם והועילה לו אותה הדעת שאם ישרו מן האילן בשבת הן מוכנין לאדם:

ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל. ואם תאמר ואמאי לא תני בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין. ויש מפרשין משום דאוסרין משמע איסור עולם ואין איסור זה אלא ליומו וכדאמרינן גבי המבשל בשבת במזיד לא יאכל דהוא בו ביום אבל למחר יאכל. וזה אינו דהא גבי מוקצה נקט לישנא דאיסור והיתר ואפילו הכי אינו אלא ליומו. ומורי הרב נר"ו פירש דמשום הכי קתני תאכל לאשמועינן כחייהו דבית שמאי דאפילו לאכילה קא שרו אף על גב דבכולה תלמודא בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא הכא מקילין טפי ומתירין אפילו לאכילה. ואף על גב דר' אליעזר הוא דאמר תאכל היא ואמה הא אמרינן דשמותי הוא. והא דאמר ר' יהודה בגמרא תאכל בשני הוי טעמא משום דר' אליעזר הוי רביה וכדאמר בשמיה עדין היא מחלוקת. ונקט לישנא דרביה וכתב הרשב"א ז"ל דר' אליעזר הוי רביה כלומר רביה דרביה. עד כאן תורף דבריו. ופירוש לפירושו דאי תני בית שמאי מתירין הוה משתמע דוקא לטלטל שרו בית שמאי אבל לאכילה אסרי משום הכי תני תאכל. וכן ראיתי בתוס'. בית שמאי אומרים שאור בכזית כו'. השוחט חיה ועוף כו' בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה. פירוש משום דבכוליה תלמודא בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא חוץ מאותן שמונה דברים שמונה בפרק רביעי דמסכת עדיות קתני הני תלת מילי במתניתין בהדי הדדי דהוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל. והא דביצה תני קמייתא התם ונקט חמץ אגררא. ואית נוסחי דגרסי דמשום הכי נקט חמץ משום דתנא ביום טוב של פסח קאי.

גמרא בתרנגולת העומדת לאכילה כלומר להשמין אותה ולאוכלה כל זמן שירצה אוכלא דאפרת הוא. ואף על גב דלבית הלל אין מסיקין בשברי כלים כיון דמעיקרא כלי משום נולד וכן נמי פירות העומדים לאכילה משקין היוצא מהם אסורים. הכא שאני דליכא למימר ביה נולד משום דהוי כחותך פרוסה מככר אחת דלעולם דין הביצה כדין התרנגולת כדמשמע בהדיא בגמרא.

מאי טעמייהו דבית שמאי מוקצה הוא. פירוש אפילו עומדת התרנגולת לגדל ביצים ולהיות הביצים לאכילה אפילו הכי אין להם הכנה באנפי נפשייהו במעי אמן כיון שהאם היא מוקצה וכן פסקו רוב הפוסקים. וא"ת אם כן אמאי קא פריך מוקצה היא דהא קיימא לאכילה. יש מפרשים דהרי הוא כאלו אקשי נולד הוא דלנולד נמי קרי מוקצה שהכל מטעם מוקצה אלא שהנולד הוא יותר מוקצה.

מאן דשרי במוקצה בנולד אסר. פירוש בנולד כי האי דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו לאפוקי שברי כלים דמסיקים ביום טוב אף על גב דהוו כלים מעיקרא ולא חשיבי כנולד אליבא דרבי שמעון כדאיתא בפרק במה מדליקין. וא"ת אם כן הא דקיימא לן חולב אדם עז לתוך הקדרה או לתוך התבשיל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל וכן פירות נמי ואמאי לא אסירי משום נולד. וי"ל דהתם הוי הוכחה טפי כיון דעביד איהו בידים אבל ביצה דממילא לא והיינו טעמא דעצמות וקליפין. וכתב רש"י ז"ל בהגהה דמאן דאית ליה מוקצה יליף מוהכינו והני מילי במידי דחזי למיכל. וכן כתב לקמן גבי עצים שנשרו מן הדקל אבל בדרבנן כגון מוקצה דאיסור טלטול דלאו בר אכילה כי הכא עד כאן. ופירוש לפירושו שאין מוקצה מן התורה אלא בדבר הראוי לאכילה. והקשה עליו מורי הרב נר"ו דהא רבה דהוא מרה דשמעתא בעצי מוקצה אמרה וכדאיתא בפרק אלו עוברין דאתמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא. ותירץ נר"ו דעד כאן לא אמר רבה דעצי מוקצה מדאורייתא אלא משום דאקשיתיה הא דמבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש אבל בתר דפריק אפיק הבערה ועייל עצי אשרה לא צריך לדחוקי נפשיה. דאף על גב דסבירא ליה דמוקצה דאורייתא וכדמשמע דפשיטא ליה לרבה וכדחזינן דאקשי ליה אביי ומוקצה דאורייתא הוא והוא אהדר ליה אין ואזהרתיה מהכא והיה ביום הששי כו'. אפילו הכי משמע דמדכתיב והכינו בפרשת המן דבר אכילה הוא דלא אסר אלא מוקצה דמידי דחזו למיכל עד כאן לשונו.

ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא ומנערה. ואם תאמר והא הכא במניח מדעת את העצמות והקליפין על השלחן ואם כן נעשה השלחן בסיס להם ואסור אפילו טלטול מן הצד. והרבה תירוצין נאמרו בענין. יש מתרצים דהכא מיירי שיש דברים של היתר בשלחן ואגבייהו מטלטלין האסורין ואפילו במניח כדמוכח בהדיא בפרק קמא דשבת. ולא מחוור דהא סתמא קתני אפילו בשאין עליה דברים של היתר. ויש מתרצים דלעולם לא אמרינן בסיס אלא בשיש בהם חשיבות בסיסות כמעות שעל גבי הכר אבל עצמות וקליפין שאין להם חשיבות כלל לא. ואם תאמר והא אבן שעל פי החבית אמרינן דנעשה בסיס החבית לה ואף על פי שאין לה חשיבות כלל. כבר אמר בתוספות דמיירי באבן חשוב כאבני גזית שאדם מצניעה שלא תשבר.
ומורי הרב נר"ו הקשה דהא מתניתין דאבן שעל פי החבית סתמא קתני ואף על גב דלא הויא גזית ולא חשיבא. ועוד שאין דרך להצניע אבן קטנה על פי החבית. ועוד דהא אבן שבקרויה אי לא מהדקא אין מטלטלין הקרויה לפי שנעשה בסיס לאבן והיא אינה מאבני גזית דהא במקום התורפה יהב לה ולהכרע בעלמא. על כן פירש הוא נר"ו דבשני ענינים נעשה בסיס. כגון שיש חשיבות בסיסות עליו כדאמרן כמעות שעל גבי הכר ואף על פי שאין הכר צריך למעות או אפילו אין בענין חשיבות בסיסות כיון שהוא צריך לו נעשה בסיס כאבן שעל פי החבית שהחבית צריכא לאבן ואף על פי שאין באבן חשיבות כלל. וכגון אבן שבקרויה דאי לא מהדקא שפיר אסיר לטלטלה משום דצריך לה שמכריעה במים ודולה ואף על גב דקרויה עיקר ואפילו הכי כיון שצריך לאבן מיתסר. אבל עצמות וקליפין שאין להם חשיבות כלל וגם אין הטבלא צריכה להם לא נעשה בסיס להם ומותר לנערה. והא דטומנין בגיזי צמר שנוטל את הכסוי והן נופלין מאליהן אף על גב דצריך לגיזי צמר להחם טעמא דמלתא מפני שכל הקדרה טמונה בתוך הגיזין ועיקרן של גיזין נעשין בסיס לקדרה דהא הנך דתחתיה וצדדיה נעשו בסיס לה הלכך דינא הוא דלהוו אינהו בסיס ואף על גב דאיכא מינייהו על כסוי הקדרה בתר עיקרייהו אזלינן ומיקרו בסיס לקדרה והלכך נוטל את הכסוי והן נופלין. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל שכתב סוף פרק נוטל גבי גרעיני פרסייתא שמואל מטלטל להו אגב ריפתא כו'. וכאן אינו נעשה בסיס שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן. וכן זו ששנו לבית שמאי מסלק את הטבלא כולה ומנערה הכי נמי הוא שמטלטל את הטבלא עם הקליפין שעליה עד מקום ידוע ומנערה שם עד כאן. אלמא טעמא משום דלא חשיבי ואין צריך להם ואינו עושה כך אלא לזורקן עד כאן תורף דבריו נר"ו. וכן נראה שרמזו פירוש זה בתוספות שכתבו: הא דאבן משום דאחשבה ועשאה כסוי על פי החבית עד כאן. כלומר כיון שעשאה כסוי וצריך לה החבית נעשה בסיס לאבן. וכן מוכח פרק כל הכלים דאמרינן התם אבל במניח נעשה האבן כסוי לחבית וזה למאן דסבירא ליה דהנחה לשם כסוי משוה ליה מנא ומאן דאמר דאסור לטלטל סבר דלא משויא ליה מנא אלא אם כן נעשה בה מעשה וכדאסהיד צאו ושפשפום אמר להו אבל מכל מקום משמע דמיירי דדעתיה לשם כסוי.

ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה כו'. כלומר כך קבל מרבו דמפכינן ליה דבית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן ובית שמאי אומרים מסלקין את הטבלא וכו'. אבל מתניתין דהכא לא מפכינן דמתניתין מתרצתא היא שהרי מיתנו בקולי בית שמאי התם במסכת עדיות.

גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן כו'. ואף על גב דפליג ר' יהודה בה ואם כן לא מיקרי סתמא היינו דלא מצינן לאקשויי מינה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה אבל לדידן חשיבא סתמא לענין הלכה והכי איתא במסכת יבמות.

ואת הנבלה לפני הכלבים. וא"ת דלמא משום דהוי מוכן לאדם כלומר מבעוד יום ומוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אי נמי בשיש נבלה בתוך ביתו ולא משום מוקצה. וי"ל דהא פליג ר' יהודה בסיפא ואסר ויהיב טעמא לפי שאינו מן המוכן דמשמע דאפילו לתנא קמא אינה מן המוכן והא דקא שרי משום דלית ליה מוקצה.

תוספת בד"ה ביצה שנולדה בי"ט כו' עי"ל דנקט לב"ש תאכל כו' דאין אכילה בלא טלטול וב"ה אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב"ש כו' עכ"ל אבל לפי מה שתירצו דלרבותא נקט תאכל לב"ש לא בעו למימר דנקטי ב"ה לא תאכל אגב דנקטי ב"ש תאכל דלא ניחא להו למימר בהך מלתא להודיעך כחן דב"ש לגבי כחן דב"ה דאסרי אף בטלטול אע"ג דאמרינן כח דהיתירא עדיף לאוקימתא דרב נחמן לא ניחא להו למימר הכי לשאר אוקימתא דאמוראי דבכמה דוכתין אמרינן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אבל השתא דתאכל משמ' אכילה וטלטול לב"ש שפיר קאמרינן לב"ה דנקטי הכי אגב וק"ל:

בד"ה אוכלא דאפרת כו' ואי בעי שחיט לה ואכיל כל שבגוה עכ"ל ומיהו למאי דס"ד דאפילו מאן דשרי במוקצה אוסר בנולד והיינו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אע"ג דה"נ אי בעי שחיט לה ואכיל כל שבגוה דהאשרי מוקצה מ"מ כיון דנולדה הביצה מדבר המוקצה לא שרינן לה מהאי טעמא:

בד"ה דלמא ב"ש לית להו מוקצה כו' וי"ל דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי כו' עכ"ל פי' בבעלי חיים היכא דמקצה מדעתיה כגון ההיא דיוני שובך דמקצה דעתיה מנייהו משום חורבן שובך חמיר טפי משאר מוקצה מיהו הכא בתרנגולת אע"ג דהוי בעלי חיים אפי' בעומדת לגדל ביצים לא מקצי דעתיה מנייהו [א] לפי שהם גדלים בביתו של אדם ועיין בזה בספר המאור:

בד"ה קס"ד דאפי' מאן כו' ואפי' ר"ש מודה דהאי נולד אסור עכ"ל וכתב מהרש"ל ומ"מ רב נחמן סבר דבהאי נולד נמי פליג כו' עכ"ל ובתוס' שם פ' מי שהוציאוהו כתבו וא"ת ולימא הא ר"ש היא דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד כדאיתא בריש ביצה וי"ל דבנולד כה"ג שהוא דבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר מודה ר"ש כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה מגביהין מעל השלחן כו' דהא איכא בסיפא ושער של אפונין כו' מפני שהן ראוין למאכל בהמה כו' עכ"ל וההיא דשער אפונין כו' קאמרינן התם דאתיא כר"ש דלית ליה מוקצה ואין להקשות לפ"ז ל"ל לאתויי גבי שבת סתם לן תנא כר"ש מהך דמחתכין הדלועין כו' אמאי לא מייתי הך סתמא דגבי שבת ושער אפונין כו' דהיא סיפא דהך דמגביהין כו' די"ל כיון דר' יהודה פליג בהך מס' בתר הכי בפ' מי שהחשיך ה"ל סתמא דשער אפונין סתם ואח"כ מחלוקת ואע"ג דרבים לגבי יחיד הוה כמ"ש התוס' בהך דדלועין מ"מ לא הוי הך סתמא דשער אפונין כו' שהיא נשנית בפ' היה נוטל עדיפא מהך סתמא דמטלטלין נר חדש אבל לא ישן כו' שהיא בפ' כירה אבל ההיא דדלועין ודאי עדיפא כיון שנשנית בסוף המס' כמ"ש התוס':

בגמ' גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש. נראה דהא דקאמר רב נחמן אנו אין לנו וכו' ופרש"י כך שמעתי מרבותי וכו' אין ר"ל ששמע בפירוש מרבותיו שב"ש אומרים מסלק הטבלא וכו' ובה"א מגביהים וכו' דא"כ למה הוצרך לומר גבי שבת סתם לן תנא כר"ש וכו' תיפוק ליה דכך קבל מרבותיו ולא היה לו להביא אלא ההוא סתמא די"ט אלא ר"ל דשמע מרבותיו סתמא דב"ש ס"ל כר' יהודה וב"ה ס"ל כר"ש ומסברת עצמו הואיל ואשכח גבי שבת דסתים לן תנא כר"ש אוקי קבלתו ששמע מרבותיו שב"ה כר"ש היינו גבי שבת אבל גבי י"ט דסתים לן תנא כר' יהודה אוקי לב"ה כר' יהודה וק"ל:

ברש"י ד"ה לית להו כו' דאמרינן פרק במה מדליקין מותר השמן שבנר וכו' ט"ס הוא וצ"ל בפרק כירה דברייתא היא שם דף מ"ד ע"ש:

בתוס' ד"ה ביצה כו' וכי תימא אוסרין משמע שאסור לעולם וכו' ר"ל והואיל ופשוט הוא שהביצה אין אסורה לעולם לא שייך למתני גבה לשון איסור וק"ל:

בא"ד וי"ל דאי הוה תני אוסרים ומתירים הייתי אומר שמה שמתירים הביצה היינו לטלטל וכו' והא דקתני גבי מותר השמן שבנר ר"ש מתיר צ"ל משום דנבי עצמו של שמן לא שייך טלטול ולכך תני לשון מותר ולא חייש דנימא דאיירי בטלטול:

בא"ד לכן פירש ר"י וכו' ר"ל דר"י פירש בענין אחר וי"ל דלעולם לא שייך לחלק בין טלטול לאכילה והא דלא קתני לשון אוסרים ומתירים היינו משום דגבי ביצה שייך לישנא דתאכל טפי משום דסתמא לאכילה קאי:

בא"ד עוד י"ל וכו' ר"ל דלעולם התירוץ הראשון יתיישב שפיר דמאי אמרת דמלשון לא תאכל משמע דלטלטל שרי זה אינו דבלשון תאכל דקאמרי ב"ש נכלל בו אכילה וטלטול וממילא קאי עליה ב"ה ואסרי תרוייהו והא דלא נקטי ב"ה בהדיא לישנא דטלטול משום אגב דנקטי ב"ש תאכל וכו' וק"ל:

ד"ה דלמא ב"ש לית להו מוקצה תימה וכו' דקתני לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום וכו' ואע"ג דלקמן (ביצה דף י') משמע בגמרא דטעמא דב"ש שם הוא מטעם דלמא אתי לאמלוכי דאיירי בבריכה ראשונה כדלקמן ופי' רש"י שם וה"ל טלטול שלא לצורך היינו נמי מטעם איסור מוקצה וכן פרש"י לקמן שם בסוף שמעתתא אהא דקאמר וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה דפרש"י מידי דלא חזי כל אותן שטלטל יותר על צרכו מוקצים היו א"כ ר"ל ולמפרע טלטולם איסור מוקצה הואיל ואין נוטל אותם וא"כ ה"ה לב"ש בבריכה ראשונה דחיישי דלמא אתי לאמלוכי לאחר שיטלטל ונמצא שטלטל איסור מוקצה שלא לצורך א"כ ש"מ דב"ש אית להו איסור מוקצה וק"ל ועיין בבעל המאור:

בא"ד דמוקצה דבע"ח חמיר טפי יש לדקדק א"כ מאי פריך לקמן בשמעתין אדמיפלגי בביצה ליפלגו בתרנגולת דלמא בתרנגולת מודו ב"ש מטעם דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי וצ"ל דאין התוס' ר"ל כל בעלי חיים אלא כגון יוני שובך דחייס איניש עלייהו דלא לחרוב שובכו ועיין בבעל המאור:

ד"ה קא סלקא דעתין וכו' עד אבל התם הכלי היה בעולם קודם שנשבר וכן משמע נמי בעירובין וכו' בתוס' שם משמע דההיא סוגיא אתיא אפילו למסקנא דהכא דמסיק מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ומאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וא"כ צ"ל דמיא בעיבא הוי טפי מוקצה מביצה ע"כ צ"ל דשיטת התוס' דהכא הכי הוא וכן משמע נמי בעירובין דיש לחלק בין נולד לנולד דקאמר מיא בעיבא מבלע בליעי ופריך וכו' ומאי פריך וכו' דהא ר"ש מתיר בנולד כדקאמר הכא מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא על כרחך צ"ל אפילו למסקנא דהכא דההיא דמיא בעיבא וכו' הוי נולד יותר מביצה ולכך אפילו למסקנא דהכא אית ליה לר"ש ההוא נולד ה"ה לפי סברת המקשה הוי נמי ס"ד דביצה הוי נולד טפי מההיא דשברי כלים ולכך הוה ס"ד אפי' לר' שמעון דלית ליה מוקצה אית ליה נולד דהכא דהיינו ביצה וק"ל:

ד"ה מגביהין מעל השלחן וכו' עד דהא איכא בסיפא שער אפונין. בתוס' שם דייק מסוגי' דהתם דההיא דשער אפונין אתיא כר' שמעון א"כ ש"מ דאפילו לר"ש צריך שיהיו ראוים לכל הפחות למאכל בהמה:

ד"ה וב"ה וכו' דהא לא שכח הואיל והניחם שם מדעתו. הלשון אינו מדוקדק ונראה דר"ל אע"ג דלא הניח שם במתכוון דלא חייש להיכן יפלו כדקאמר בסוף הדבור מ"מ הואיל והניחם שם מדעתו נקרא בסיס לדבר האיסור ולסוף קאמרי ועוד נוכל לומר דאע"ג דהניח מדעתו הואיל ולא חייש היאך יפלו לא נקרא בסיס לדבר האיסור:

ד"ה ואת הנבלה וכו' אנו צריכים לפרש וכו' דאל"כ מנלן דסתם לן תנא כר"ש דקאמר גמרא גבי שבת סתים לן תנא כרבי שמעון וכי תימא היא גופא מנלן דמנא ליה לגמרא דאיירי דנתנבלה בשבת דמייתי מינה ראיה דסתים לן תנא כר"ש גמרא דייק לה מדקתני בסיפא ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה מכלל דלת"ק אפי' נתנבלה בשבת מחתכין וק"ל:

רש"י בד"ה לית להו כו' דאמרינן בפ' במה מדליקין כו' כצ"ל:

בד"ה אלא מסלק כו' כלי עליה ומנערה כצ"ל:

תוס' בד"ה ביצה שנולדה כו' אלא שאין רצוני לקבל הימנו כו'. נ"ב לפי שהיה שונא את הנכרי [רש"י לקמן (ביצה דף כד ע"א)]:

בד"ה קס"ד כו' היה בעולם רק שנשבר כו' כצ"ל:

בא"ד ואפילו ר"ש מודה כו'. נ"ב ומ"מ רב נחמן סבר דבהאי נולד נמי פליג ר"ש ודוקא מיא בעיבא שהוא נולד גמור מודה ר"ש וק"ל אבל במסקנא דעירובין פרק מי שהוציאוהו מסיק דלא אמרינן מיבלע בליעי אלא מינד ניידי ושרי. (עיין במהרש"א):

בד"ה מגביהין כו' בסיפא שער של אפונין ושל עדשים מפני שהן כו' כצ"ל:

בד"ה ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא כו' דהא לא שכח הואיל כו' כצ"ל:

גמרא. מ"ט דב"ש מוקצה הוא ומאי קושיא ודילמא כי'. וקשה דודאי ידע מתניתין דמגביהין דלמטה וא"כ ממנ"פ אי הוה ידע איפוכי דר"נ א"כ אית להו מוקצה ואי לא ידע איפוכי אלא מתניתין כפשוטו א"כ למה נקט דלמא הא ודאי לית להו ועוד דאמר אח"כ קס"ד אפילו מאן דשרי במוקצה כו' וכי סוגיית הש"ס להקשות קושיא עפ"י סברתו דקא סליק אדעתי' אימא דלא הוי כסברתי' ול"ק. ועוד דתירוץ ר"נ מאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד. והא קא מהפך סברת המקשה מאי סוגיא [דאינו מחדש בתירוצו כלום רק היפוך סברת המקשה] ועוד למה לא מהדר ר"נ כפשוטו דכ"ע שרי במוקצה ובנולד קמיפלגי אי הוה כמוקצה או לא. ואף שקושיא זו י"ל דא"כ מתני' דאין מבקעין גבי י"ט דלא כמאן מ"מ עד השתא הוי יכול לתרץ כן. [א] וי"ל כי כולם היו יודעים איפוכי דר"נ ואעפ"כ מקשה ודילמא כו' כי בגמרא תי' לר"נ ב"ה אהדדי. יו"ט דקיל וכו' אבל ב"ש אהדדי לא תי'. וצ"ל כי ב"ש דמיקל ביו"ט הוא כפשוטו דשבת חמור מיו"ט אבל להחמיר ביו"ט טפי משבת זה לא עלה על דעתו לכך אמר דלמא ב"ש ל"ל מוקצה גבי יו"ט אף דידע מאיפוכי דר"נ דלמא ביו"ט מיקל ותי' קס"ד [מחמת הוכחה] אפילו מאן דשרי במוקצה בנולד אסור דהא ב"ה דשרי גבי שבת מוקצה לפי איפוכי דר"נ [ומכ"ש ביו"ט] מ"מ אסור הכא [בנולד]. יא"כ אפילו אי ב"ש שרי ביו"ט מוקצה אסור בנולד כב"ה דשרי אפילו בשבת מוקצה ובנולד אסור אפילו ביו"ט דלא ידע השתא המקשה סברא להחמיר ביו"ט טפי משבת ותי' ר"נ אה"נ אי דמצינו מאן דשרי במוקצה אסור בנולד הוי אמרי' גם לב"ש כן אבל ב"ה עצמו נמי ל"ל חילוק בין מוקצה לנולד אלא מאן דשרי זה שרי נמי זה ופריך ומי אמר ר"נ הכי כו' וא"כ צריך לחלק בין מוקצה לנולד לב"ה ותי' יו"ט חמור [דיו"ט דקיל אתי לזלזולי] וזה לא הוי ידע המקשה ודו"ק כנ"ל:
עוד בקושיא זו. ומאי קושיא דלמא ב"ש כו' קס"ד וכו'. [אין להקשות] דלמא קס"ד מתני' דמגביהין מהופך כר"נ [וא"כ ודאי אית להו לב"ש מוקצה ז"א] דא"כ הו"ל להקשות ג"כ מ"ט דב"ה דאמר לא תאכל הא ס"ל מגביהין מעל השולחן עצמות וכו' וכ"ת ואם המשנה כסדר לפניו מאי קאמר דלמא ב"ש ל"ל מוקצה ודאי ל"ל מוקצה גם מאי מקשה מ"ט דב"ש הא ל"ל מוקצה אפילו לענין שבת כ"ש לענין יו"ט [ב] דאפשר שזהו הודילמא מנ"ל שהגירסא מהופך דלמא כמעמדו היא וב"ש ל"ל מוקצה [ג]:
עוד שם. קס"ד אפילו מאן דל"ל מוקצה כו'. וקשה א"כ הוי אוכלא דאיפרת [דה"נ אי בעי שחיט התרנגולת ואכיל דמוקצה שרי ועי' בתוס' ד"ה אוכלא דאיפרת] וא"כ היאך אוסר אפילו מאן דשרי במוקצה כו' והא זה אוכלא דאיפרת. וצ"ל דמ"מ לאו אוכל הוא דלאו מיוחד לאוכלא אפילו אי שרי מוקצה היינו די"ל דעתי' עלי' אבל אינו מיוחד לכך דנקראהו אוכלא דאיפרת [והוא המתקת דברי המהרש"א]:

גמרא ומי אר"נ הכי. אבל בקצרה מר"נ אמתני' ל"ק למאי דמהפך יהיה סברת ב"ש וב"ה הפוכות ז"א דב"ש מחמיר בשבת ומיקל ביו"ט וב"ה מיקל במוקצה ומחמיר בנולד אבל מכח (קס"ד) [תירוץ כצ"ל] מאן דשרי מוקצה שרי נולד מקשה שפיר:

ברש"י בד"ה ומי אר"נ הכי דב"ה כר"י. אבל אב"ש ל"ק דשבת חמור מיו"ט. וא"ל לישני בקצרה דב"ש ל"ל מוקצה ול"ל נולד ביו"ט וב"ה ג"כ [אף ביו"ט] כר"ש ס"ל דשבת ויו"ט שוין ואע"ג דשרי במוקצה בנולד אסור ולא יוקשה ליפלוגי בתרנגולת דכ"ע מוקצה מותר ז"א חדא דזה פלוגתא חדשה שיפלגו בנולד וגם משנה דאין מבקעין דסתים רבי מוקצה אסור ביו"ט דלא כמאן [ד]:

ברש"י בד"ה ואר"נ אנו אין לנו כו' אלא כך שמעתי מרבותינו. מ"ש רש"י ששמע מרבותיו אין ר"ל ששמע בפירוש מרבותיו שב"ש אומרים מסלק את הטבלא ובה"א מגביהין דא"כ למה הוצרך לומר גבי שבת סתים וכו' תיפוק לי' דכך קיבל מרבותיו ולא הו"ל להביא עליו אלא סתמא דיו"ט. אלא ר"ל דשמע מרבותיו סתמא דב"ש ס"ל כר"י וב"ה כר"ש ומסברת עצמו הואיל ואשכח גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש אוקי קבלתו ששמע מרבותיו שב"ה כר"ש גבי שבת אבל גבי יו"ט דסתם לן תנא כר"י אוקי לב"ה כר"י [ה]:

תוס' בד"ה בש"א תאכל כו'. מ"ש וכ"ת אוסרין משמע לעולם הו"מ לאתויי ראיה מכמה מתני' ובסמוך אין סוחטין כו' אם יצאו מעצמן אסורין:
קודם דנחית למאי דקי"ל דלטלטל אסור (אפי') הומ"ל דה"א אסור אפי' לטלטל:
ומ"ש שמה שמתירין הביצה היינו לטלטל עי' משנה ב' פ"ד דעדיות. [כוונתו אף דנקיט שם לשון מותרת משום דשם קאי אמשנה הראשונה דאמר בית שמאי תאכל]:
ומ"ש דה"א מותר לטלטל. והא דמותר שמן שבנר דנקיט ר"ש מתיר כתב מוהר"ם ז"ל משום דגבי עצמו של שמן לא שייך טלטול ולכך לא חייש דנימא דאיירי בטלטול וא"צ לזה דנימא דלמא ה"נ דקאי אטלטול מאי אמרת דנסתייע מכח מתני' אחרינא דלר"ש ל"ל מוקצה אף באכילה א"כ מכ"ש ליכא למיטעי ותנא מותר [ולא אתי לאשמועינן רק דזה לא הוי בכלל מוקצה חמור דמודה בה ר"ש דאסור משום דלא דחי' בידים דיושב ומצפה וממילא דדמי לשאר מוקצה דשרי אף באכילה] לאפוקי הכא די"ל התנא ס"ל מותר באכילה ואי תנא מותר ה"א דאיירי בטלטול:
ומ"ש דנקיט לב"ש תאכל משום כו' עיין ברש"א:
בד"ה אוכלא כו'. ברש"א ומיהו למאי דס"ד כו' [וכבר נכלל בדברי הגאון המחבר בד"ה עוד שם קס"ד]:
בד"ה דלמא כו' מוקצה דבע"ח כו'. פירוש בבע"ח היכא דמקצה מדעתי' כיוני שובך דמקצה דעתי' מני' משום חורבן שובך חמור טפי משאר מוקצה ומיהו בתרנגולת הכא וכן בהמה שנתנבלה בסמוך אע"ג דהוי בע"ח אפילו בעומדת לגדל ביצים לא מקצה דעתיה מינייהו לפי שהם גדילים בביתו של אדם כ"מ בהמאור וכ"כ רש"א ולכן פריך וליפלגו בתרנגולת אף דהוי בע"ח וכ"ע מודים דתרנגולת לא הוי מוקצה כ"כ דמיוחד לאכילה יותר משאר בע"ח כיונים:
בד"ה קס"ד כו'. אפילו ר"ש מודה כו'. כתב מהרש"ל ומ"מ ר"נ סבר דבהאי נולד נמי פליג ר"ש ודוקא מיא בעיבא שהוא נולד גמור מודה ר"ש וק"ל והוא מתוספות פרק מי שהוציאוהו וא"ת ולימא ר"ש הוא דל"ל מוקצה ול"ל נולד כדאיתא בריש ביצה [והיינו הא דר"נ] וי"ל בנולד כה"ג שהוא דבר חדש וכו' וכ"ה ברש"א:
בד"ה מגביהין כו'. והאי דשער אפונין אמר התם כו' וא"ל לפי"ז ל"ל כו' די"ל כו' אבל האי דדלועין ודאי עדיפא כיון שנשנית לבסוף עכ"ל רש"א:

במשנה וחמץ בככותבת. עי' לקמן (ז ב) מש"כ על התוי"ט דכאן:

תד"ה ביצה דאמרינן לקמן אפרוח כו'. הוא (ו א):

בא"ד מותר שמן שבנר כו'. הוא בשבת (מד):

תד"ה ובה"א וי"ל דלפיר"ת ניחא דפי' במס' שבת כו'. הוא שם (נא) ד"ה או שטמן:

בא"ד א"נ כיון דהוו שם אוכלין כו'. נראה דר"ל כיון דבשעה שהניחם מדעתו היו שם ג"כ אוכלין ואח"כ כשנטלו האוכלין הפסולות נשארו שם ממילא:

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב. הקשה התוספות יום טוב ז"ל אמאי נקיט יום טוב ולא נקיט שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יום טוב? ובשלמא לרב נחמן דמוקצה בשבת שרי שפיר אלא לרבא קשיא! יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דאי הוה תני שבת לא היינו אומרים האיסור משום הכנה אלא לעולם ליכא איסור הכנה לא בשבת ולא ביום טוב והא דביצה אסורה משום דאסור לשחוט התרנגולת בשבת ובהא פליגי, דבית שמאי סברי אוכלא דאפרת הוא, כי התרנגולת עומדת לאכילה ואיסור שחיטה בו ביום הוא איסור חיצוני דרביע עילוה ואין נאסרת הביצה מחמת כן וכמו שסובר הר"ן ז"ל כן באמת, ובית הלל סברי כיון דהתרנגולת אסור לשחטה ביום זה לא חשיבה עומדת לאכילה ולכן גם הביצה אסורה דליכא למימר אי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגוה מאחר דאסור לשחטה, אמנם השתא דנקט יום טוב מוכרח לומר שהאיסור הוא משום הכנה, יען דקשיא לן ממה נפשך, אי בעומדת לגדל בצים מאי טעמא דבית שמאי אלא צריך לומר דאיירי בעומדת לאכילה והאיסור משום הכנה.
ועוד נראה לי בס"ד דאיתא לקמן דף ט' ע"ב בתוספות ד"ה אלמא, דיש להתיר המוקצה משום שמחת יום טוב, עיין שם. ולפי זה התרנגולת מותרת משום שמחת יום טוב והביצה אף על גב דלית בה שמחת יום טוב מכל מקום כיון דהתרנגולת מותרת אין הביצה חשיבה נולד דאי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגווה וכמו שכתב התוספות. ולפי זה אי הוה תני בשבת הוה אמינא ביום טוב מודו בית הלל דתאכל משום דמותר לשחוט התרנגולת משום שמחת יום טוב, ואף על פי שהיא מוקצית.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. מקשים מאחר דבשאור לא פליגי אמאי נקיט שְׂאוֹר? ואין לומר כדי שלא נטעה בסברת בית שמאי דאין הלכה כמותם.
ונראה לי בס"ד דלקמן דף ז' פריך ולבית שמאי לית להו דרבי זירא וכו' ומסיק לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לענין ביעור, יעוין שם. ולפי זה אי לא נקיט שאור הוה אמינא מחלוקתם באכילה ובית שמאי סבירא ליה דשאור נמי באכילה ככותבת וליכא קושיא לבית שמאי מן רבי זירא אבל בביעור דקיל מאכילה הוה אמינא בית הלל סבירא ליה בין שאור בין חמץ שיעור בככותבת והיינו טועין בסברת בית הלל, אבל השתא דנקיט שאור דסבירא ליה לבית שמאי בכזית אי אפשר לפרש דאיירי באכילה דאם כן תיקשי לבית שמאי מהא דרבי זירא ומוכרח לפרש דאיירי בביעור אבל באכילה כולי עלמא מודו דשיעורם בשוה, הן שאור הן חמץ משום הא דרבי זירא, וידוע הוא דאכילה חמירה מן ביעור ולכן שיעור שניהם הוא בכזית.

מַאי טַעֲמָא דְּבֵית שַׁמַּאי מֻקְצֶה הוּא. הקשה הצל"ח ז"ל מהא דלקמן דף וא"ו אפרוח שנולד ביום טוב שמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וכו', יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דלכולי עלמא ביצים הנמצאים במעי אימן אינם מגדלים אפרוחים ורק הנולדים מגדלים אפרוחים וכמו שאמרו לקמן דף וא"ו ע"ב. ולפי זה הביצים בעודם במעי אימן הם נקראים בשר דנחשבים בשר ממש דאין להם עדיין טבע של הביצה שיש לה פעולה זו של גידול אפרוחים כי טבע זה נתהווה ונתחדש בה בלידה כשנולדה מן התרנגולת והרי נמצא בלידה נעשית בריה חדשה, ולכן ליכא למימר כיון הואיל ומתרת עצמה לאכלה בחלב הותרה גם מאיסור מוקצה יען בעת שמתרת עצמה לאכלה זה היה בלידה שנעשית בריה חדשה דהשתא מגדלת אפרוחים שלא היתה בכך בעת היותה בבטן ולא קרב זה אל זה דפנים חדשות באו לכאן בעת לידה כי הלידה הולידה חידוש זה בביצה שיצאה מטבע הבשר ונכנסה בטבע ביצה לגדל אפרוחים מה שאין כן האפרוח בלידה לא נולד בו טבע חדש ולא נעשה בו שינוי בטבע ברייתו ממה שהיה בבטן אמו ולהכי אמרינן הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מן המוקצה התיר עצמו בלידתו דמגו דאתקן להאי אתקן להאי יען כי בלידתו וקודם לידתו חד גופא הוא ולא הולידה הלידה שינוי בטבע עצמותו.

וְאָמַר רַב נַחֲמָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּבֵית הַלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. הקשה הרא"ה ז"ל ואימא אין הכי נמי דמפכינן להא דמתניתין ואימא בית שמאי אומרים לא תאכל ובית הלל אומרים תאכל? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דאם כן קשה אמאי נקיט דין השאור הכא, הוה ליה למתנייה בפסחים דשייך התם ונתני שם גם הא דהשוחט משום דתרווייהו קולי בית שמאי וחומרי בית הלל גם דין השוחט שייך נמי ביום טוב של פסח אבל אי לא תיפוך ניחא דדין ביצה ודין השוחט תרווייהו קולי בית שמאי וחומרי בית הלל ולהכי נקיט כאן דין השאור גם כן דנקיט חדא אגב תרתי.

רַשִׁ"י דִּבּוּר הַמַּתְחִיל תַּרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה: 'שֶׁאֵינָהּ מֻקְצֵית'. נראה לי בס"ד הוצרך רש"י ז"ל לפרש זה שאינה מוקצית לאפוקי מבעל המאור ז"ל שפירש עומדת לגדל ביצים היינו לגדל אפרוחים אבל אם היא רק לגדל ביצים בלבד אף על פי שהיא מוקצית הביצה מותרת. ולפי זה צריך לומר מה שאמר 'תרנגולת העומדת לאכילה' אין הכונה שהיא עצמה עומדת לאכילה אלא הכונה שעומדת לגדל ביצים שהם עומדים לאכילה ולא לגדל אפרוחים שאז התרנגולת עצמה מוקצית ורק הבצים אינם מוקצים ולכך לאפוקי מפירוש זה דאיתותב מכמה גדולים נחת רש"י ז"ל לפרש העומדת לאכילה 'שאינה מוקצית' רוצה לומר בהכי איירי שהתרנגולת עצמה אינה מוקצית דאינה עומדת לגדל בצים כלל אלא היא גופה עומדת לאכילה.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש דקשיא ליה לרש"י ז"ל דהוה ליה להש"ס למנקט הכי אילימא בתרנגולת שהזמינה לאכילה מאי טעמא דבית הלל דאף על גב דאינה עומדת לגדל ביצים אין ראויה לאכילה אלא רק על ידי הזמנה כמו יוני שובך לכך פירש שאינה מוקצית דתרנגולים כל היכא דאין עומדין לגדל בצים אין אדם מקצה דעתו מהם אלא הם עומדים לאכילה בכל עת ואין צריכין הזמנה לכך לא פירש ואמר שהזמינם לאכילה דאין צריכין הזמנה, עד כאן דבריו נר"ו.

רַשִׁ"י בְּדִבּוּר הַמַּתְחִיל וּמִי אָמַר רַב נַחֲמָן הָכִי: 'דְּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה'. הקשה הצל"ח ז"ל והלא גם בית שמאי אבית שמאי מרמי אהדדי ואמאי נקיט רש"י אבית הלל ושביק בית שמאי? ולא עוד אלא דבית שמאי נזכרו תחלה הן במשנה הן בדברי רב נחמן? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דלקמן בדף ל"ז אמר אטו טלטול לאו צורך הוצאה, ופירש רש"י תחלת הוצאה על ידי טלטול הוא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים משום שלא יכולים לעמוד בה ולבטל ענג שבת ושמחת יום טוב, עד כאן לשונו. נמצא לבית שמאי כל טלטול אסור משום הוצאה ומשום דאין גוזרין על הציבור אלא אם כן יכולין לעמוד בה לא גזרו בטלטול כלים ואוכלים. ולפי זה בית שמאי אבית שמאי לא קשיא דביצה שהיא דבר אכילה דאדם התירו משום דלא גזרו טלטול בדבר אכילה משום הוצאה אבל עצמות וקליפין כיון דאינם דבר אכילה דאדם אלא דבהמה דוקא גזרו בהו טלטול משום הוצאה.
אי נמי סבירא ליה לבית שמאי איסור הוצאה ביום טוב אינו מן התורה אלא מדרבנן, לכן בשלמא שבת דאסור בו ההוצאה מן התורה גזרינן טלטול משום הוצאה אבל ביום טוב דאיסור הוצאה מדרבנן לא גזרינן, ולכן סבירא ליה ביצה שנולדה ביום טוב תאכל דלית בה משום מוקצה וגם בשביל הוצאה ליכא למגזר ביום טוב ולהכי לא נקיט רש"י הקושיא על בית שמאי אלא על בית הלל.

מתני' ובה"א לא ישחוט. עיין בר"ן פרק י"ט דשבת דף נח:

מתני' ביצה שנולדה כו' וב"ה אומרים לא תאכל.
וה"ה דאסור בטלטול, דא"ת לא תאכל דוקא ובאכילה הוא דאסור אבל בטלטול שרי, ומה דאר"נ ב"ה כר' יהודה היינו לענין אכילה לחוד, א"כ האיך פרכינן עליה מההיא דמגביהין עצמות וקליפין דהוי רק טלטול, גם מדמשנינן גבי יו"ט, דסתם לה תנא כר"י דתנן אין מבקעין עצים מוקי לה לב"ה כר"י, הא האי סתמא אוסר בטלטול, ואלו ב"ה אוסר רק באכילה.
אולם למ"ש מהר"ש איידלס ז"ל, בתוס' ד"ה ביצה, דמה דלא תירצו התוס' דמש"ה נקט פלוגתייהו דב"ש וב"ה באכילה, לאשמעינן דב"ש מתיר אף באכילה, היינו דרק ר"נ ס"ל דשייך למתני רבותא לב"ש מדלא מפלגי בתרנגולת מה שאינו כן לאינך אמוראי כיון דב"ש במקום ב"ה אינו משנה לא שייך למנקט משום רבותא לב"ש, א"כ ר"נ דלדידי' מוכח בל"ז דשייך למתני רבותא לב"ש שפיר אמר ב"ה כר"י, והיינו לגמרי כר"י ואפילו בטלטול, והאי דקתני אכילה לאשמעינן כחא דהתירא דב"ש, אבל לאינך אמוראי אכתי י"ל דבאמת בטלטול שרי, והמיועד להיות חתן בני, הבחור הנבון ר' הירש ני' [כעת אב"ד דק"ק קארניק] אמר, דאף אם יהיה הפירוש ב"ה כר"י לענין אכילה לחוד מ"מ י"ל דזהו רק במידי דאכילה דאין עיקר הנאתו הטלטול, אבל במידי דלאו בר אכילה דעיקר הנאתו התשמיש אסור הטלטול כמו האכילה באוכל, ויפה אמר שכדבריו מבואר בח"ר שבת [דף קכח ד"ה במוקצה לאכילה] אך משום הא לא איריא דהרי מדברי התוס' במסכת שבת [דף יט ע"ב ד"ה הני כרכי] מבואר דלא ס"ל כהרשב"א לחלק בזה [אב"ה הרצון דהתוס' הכא דכתבו דאף לטלטל אסור הוכיחו שפיר לשיטתם דלא ס"ל חילוק הרשב"א].
וכן יש להוכיח בברייתא דלקמן [דף ג' ע"ב] דקתני אין מטלטלין אותה לכסות ולסמוך בה כרעי המטה, ומיירי אף בעומדת לאכילה דהביצה אסורה רק משום משקין שזבו, מדפרכינן עליה אלא לר"י ורי"צ אמאי ספיקו אסור, וא"ת והא בפרק כירה [דף מה ע"ב] איפכא שמעינן לה דהתם מקשין ע"מ דא"ר יוחנן הלכה כר"ש, והאר"י קינה של תרנגולין אסור לטלטלה ומשני בשיש בה ביצה [שנולדה ביו"ט] ומקשה עליה והאר"נ מאן דא"ל מוקצה אית לי' נולד מאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד, ומאי קושיא והא ר"י אית ליה הכא טעמא דביצה משום משקין שזבו וא"כ נהי דל"ל נולד מ"מ שפיר אסור בטלטול, אע"כ פשיטא לי' להש"ס משום משקין שזבו אינו אסור כ"א באכילה לחוד, וכ"ת ואכתי מי ניחא, דאם איתא דידע לה להא דאר"י הכא דמשום משקין שזבו הוא הו"ל לאקשויי בפשיטות והא ר"י הוא דאמר משום משקין שזבו ולא משום נולד וא"כ לשתרי בטלטול, י"ל דסבר מאי דאר"י משום משקין שזבו היינו דבעי לאוקמי גם בתרנגולת העומדת לאכילה ולעולם גם נולד אית לי', והאי דקינה של תרנגולין מיירי בשיש בה ביצה מתרנגולת שאינה עומדת לאכילה, ועל כל דברים אלו כוונו התוס' בפ' כירה שם ד"ה דאית בי' ביצה, ולחנם טרח ודחק בדבריהם מרנא מהר"ש איידלס, עכ"פ קשיאן הסוגיות אהדדי דהכא מברייתא דאין מטלטלין מוכח דגם לטעם מש"ז אסור לטלטל, ואיך התם בפרק כירה ניחא ליה דמשום מש"ז אסור רק באכילה אבל בטלטול שרי, וי"ל דלר' יהודא דאית ליה מוקצה גם בעומדת לאכילה, אחרי שאסרו חז"ל להביצה משום משקין שזבו לענין אכילה ממילא אין שם אוכל עלי' ואסורה ממילא גם לשאר תשמישים דחזו להו כגון לכסות ולסמוך בה כרעי המטה משום מוקצה כיון דביה"ש בעוד שהביצה בתרנגולת שם אוכל עלי', וכשנולד ונאסר באכילה פקע שם אוכל ממנה והוי כמו דאין מסיקין בגרעיני תמרה אף דחזי להסקה משום דכל תשמישיה לגבי אכילה הוי כמו חזיא לכלבים, וכמו דאמרינן בנתנבלה ביו"ט דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ה"נ מוכן לאכילה אינו מוכן לשאר תשמישים, וגם לזה כוונו התוס' ז"ל שם בלשונם הזהב במ"ש לא הוה אסר ר"ש לטלטלה, והרצון דלר"ש דל"ל מוקצה אינו אסור רק באכילה אבל לר"י ודאי אסור בטלטול א"כ י"ל דהברייתא דאין מטלטלין כר"י, וא"ת והא גם לר"ש כל אוכל שאינו ראוי לאכילה ביו"ט הוי כמו אבנים דמודה ר"ש דהוי מוקצה אף דאבנים נמי חזי' לכסות בהן כלי מ"מ כיון דאין תורת כלי עליהן אסורים משום מוקצה, וא"כ ה"נ באוכלין שא"א לאוכלן ביומן אין עליהן לא תורת אוכל ולא תורת כלי ויהיה אסור גם לר"ש, י"ל דביצה מכח שקליפתה קשה ומהדרך לסמוך עלי' קצת תורת כלי עלי' [ועי' במג"א סי' תקטו] ולפ"ז ניחא הא דקתני הכא במתני' וב"ה אומרים לא תאכל, ולא קתני רבותא טפי דאסור נמי בטלטול, די"ל דב"ה כר' שמעון ס"ל, וא"ת מה דעתן דהתוס' דהכא דהקשו למה לא קתני ב"ה איסור גם בטלטול, י"ל דק"ל מפני מה לא מקשי בסוגי' לקמן גם לר"נ דסבר דטעמא דביצה משום מוקצה, אמאי ספיקו אסורה והא הוי ספק דרבנן, וניחא להו דמוקצה שאני דחמור כעין דאורייתא וכמו שתירצו בתוס' ישנים ומש"ה הוכיחו דגם לר"ש אסור בטלטול, דאם איתא דהברייתא כר"י ומשום מוקצה הוא דאסור לטלטל משום דלבתר דאסרו חז"ל משום משקין שזבו הביצה אסורה לר"י משום מוקצה, א"כ גם לר"י ולרי"צ לא יקשה ק' הש"ס, דהא מיד כשנולד הביצה ביו"ט חל עליו שם מוקצה, וא"כ בספק אי נולד ביו"ט הוי ספק מוקצה, אע"כ דאיסור הטלטול לאו משום מוקצה הוא רק דאיסור משקין שזבו בעצמו אוסרו גם בטלטול ואסור גם לר"ש, מיהו התוס' דפ' כירה ס"ל דה"ה דהו"מ להקשות גם לר"נ אמאי ספיקו אסורה ולא ניחא להו דמוקצה חמירא, ושפיר י"ל דמשום עצם איסור מש"ז לא היה נאסר בטלטול, אלא דלר"י אסור משום דע"י איסור האכילה נעשה מוקצה, ועוד י"ל דגם התם ס"ל להתוס' כסברת התוס' ישנים אלא דס"ל דמ"מ שפיר מקשה כאן בגמרא לר"י ולרי"צ אמאי ספיקו אסור, והיינו כיון דנולדה הביצה בשעה שלא היה אדם שם, ולא יוודע זמן הלידה אם היה מעיו"ט או ביו"ט, לא חלה עליו איסור אכילת מש"ז כלל דהא תיכף כשנולד היה מותר מטעם ספק דרבנן, וממילא אין כאן ספק מוקצה, כיון דמוקצה זו נמשך מן איסור האכילה והרי ביצה זו שרי באכילה ודוקא באם יש רואי' בשעת הלידה וראו דנולד ביו"ט ונאסר באכילה בזה נעשה ג"כ מוקצה אבל כל דליכא רואים ולא חלה איסורו דמשקין שזבו ממילא אין כאן ספק מוקצה כלל:
ודע שדברי מהרש"א ז"ל שהבאנו בתחילת דברינו דחוקים בעיני מאוד דכיון דחזינן לדר"נ דסבר דשייך למנקט רבותא בכחא דהתירא מהיכן פסיקא להו לרבותינו בעלי התוס' דאינך אמוראי לא ס"ל כן ולעשות מזה קושיא, דמה דאמרינן כולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין היינו דלפלגו בתרווייהו אבל אולי זה י"ל דהי' ניחא להו ג"כ לומר דנקט הפלוגתא בביצה להודיעך כחו דב"ש, דכחו דהתירא עדיף.
ואפשר לומר בכוונתם, דלכאורה קשה איך אמרינן דפליגי בביצה דכחו דהתירא עדיף, הא עיקר סברא דכחו דהתירא עדיף משום דעל המתיר להביא ראי' כמ"ש רש"י ז"ל וזה ניחא בדאורייתא, אבל בדרבנן לכאורה להיפוך דעל האוסר להביא ראי', דהעיקר בידינו ספק דרבנן לקולא, וצ"ל דהכא כיון דיש לו מתירין הוי ספיקו לחומרא ועל המתיר להביא ראיה, וזהו לפי ההלכה אבל למה דס"ל ר"פ לקמן דספיקו אסור מיירי בספק טרפה ומוכח דס"ל דספק דרבנן מותר גם בדשיל"מ, לא שייך כחו דהתירא עדיף בביצה. ומש"ה לא ניחא להו להתוס' לתרץ דמה דקתני באכילה להודיעך כחו דב"ש, דאכתי יקשה לר"פ דלדידי' למה לא תני טלטול, דכאן כחו דאיסורא עדיף.
ולפ"ז יהא מוכח מכאן דגם בספיקא דדינא בדרבנן אסור בדשיל"מ ודלא כבעל פר"ח:

בעזה"י האל הטוב. יעזרני בחי' מס' י"ט יום ד' י"א כסליו תקפ"ב לפ"ק בלימוד הישיבה פה ק"ק פ"ב יע"א:

ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל וב"ה אומרי' לא תאכל בו ביום לשון רש"י וכן הוא בתוס' דהוה סד"א בי"ט אחר שבת הואיל והוכן בשבת לצורך י"ט תיאסר לעולם כמבשל בשבת למ"ד. ועיי' לשון פי' משניות לרמב"ם קמ"ל לשון אכילה דמשמע דוקא ביומי' עיי' בשיטה מקובצת. ומ"ש תוס' ממותר שמן שבנר ר"י אוסר התם נמי ה"א לעולם איתקצאי למצותו כמ"ש תוס' בשבת דף מ"ד ע"א ד"ה שבנר וכו' ע"ש נמצא גם התם איכא למיטעי ואפ"ה תני אוסר. ואין לומר דלמא אה"נ לר' יהודה אסור לעולם משום דאיתקצאי למצוה כמו נר חנוכה. וי"ל דא"כ לא הי' ר"ש מתיר דלא פליגי אלא במוקצה מחמת שבת. אבל מחמת מצוה ר"ש מודה לר' יהודה כדתני לקמן למ"ד ע"ב ומודה בסוכת החג וכו' ואי ס"ד דמצות נר שבת גורם אי' לעולם כמו נר חנוכה הי' גם ר"ש מודה באיסורו וק"ל:

ומ"ש תוס' דה"א מותר לטלטל ואסור באכילה. לכאורה מה דמייתי ראי' מר"ג דאמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל ממנם. אינו ראי' אלא דשייך לשון מותר אהיתר טלטול. אע"ג דאסור באכילה. אבל אין העני' דומי' זה לזה. דודאי מסברא כל דבר שאינו כלי ואסור באכילה ה"ל כצרורת ועפר ואסור לטלטלו כמ"ש מג"א סי' תקט"ו סק"ב. והתם גבי ר"ג פירש"י משום שהוא רק ספק מוכן. ובאכילה אזיל לחומרא בספיקו פי' משום דמוקצה דאכילה אסמכוה אקרא דוהכינו אשר יביאו. אע"ג דאינו מן התורה ממש. משא"כ טלטול שהוא גזירת נחמי' הקילו בספיקו. אע"ג שיש לפקפק ולומר מכיון שעכ"פ אסור באכילה מספק ממילא הדר ה"ל כצרורת ועפר ויהי' אסור לטלטל בודאי. י"ל כיון שאין איסורו אלא מספק. אין האיסור הספק הזה עושהו כצרורת. כמ"ש גבי טבל מוכן הוא שאם עבר ותיקנו מתוקן. ועי' לקמן ל"א ע"ב תוס' ד"ה מנפחת וכן צ"ל ס"פ מפני' דרב במוקצה לאכילה ס"ל כר' יהודה ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש. היינו משום דעיקר כר"ש רק דלא ברירא ליה לרב כולי האי והחמיר כר' יהודה באכילה דחמיר. ויען דאיסור אכילה גופי' לא חמיר כ"כ בעיני רב ע"כ אינו נעשה כצרורת ועפר והוה כטבל דמותר לטלטלו ועי' שבת מ"ה ע"א אמר רב כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק עי"ש. ועי' תוס' שבת מ"ה ע"ב ד"ה דאית בי' וכו' שכ' אפשר משום משקי' שזבו לא אסרו אלא באכילה. הנה כ"כ דרך אפשר אבל באמת אינו כן כמבואר לקמן בברייתא ג' ע"ב מיתיבי וכו' מ"מ לפי האפשר שכ' תוס' נמי היינו סברתם שלא החמירו באיסור אכילת משקי' שזבו שיהי' האיסור חמיר כל כך שיהי' נחשב כצרורת ועפר בעבור זה ולא יהי' חמיר מטבל. והיינו דכ' תוס' דשמעתין דאי הוה תני מתירי' ה"א בטלטול ולא באכילה דהוה סד"א טעמא משום משקין שזבו שאז יש מקום לטעות כיון שגזיר' אי' אכילה גופי' קלה הוא. אבל אין שום סברא שיהי' דבר האסור באכילה מדינא ויהי' מותר בטלטול אם אין עליו תורת כלי כמבואר במג"א רס"י תקט"ו הנ"ל ולאפוקי ממ"ש פני יהושע בשמעתין דנעלמו ממנו דברי מג"א הנ"ל:

שנולדה בי"ט לר"נ נקיט י"ט לאפוקי שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי. ולרבה דמשום הכנה כבר כ' תי"ט דקמ"ל אפי' סעודת י"ט חשובי ובעי הכנה ומכ"ש סעודת שבת דחשובי טפי. ולר' יוסף ור' יצחק איכא רבותא בי"ט כמ"ש תוס'. לקמן ג' ע"א סוף ד"ה וגזרה וכו'. אך תימא מאי שמא וכו'. ועמ"ש פני יהושע לקמן ב' ע"ב בלשון רש"י ד"ה ר' יוסף וכו' מן האילן בשבת וכו' וק"ל:

שאור בכזית י"ל פלוגתתם לענין איסור מלאכה וטלטול בי"ט לב"ש אם מוצא חמץ פחות מכותב' בשביעי של פסח פטור מלבערו כיון שהוא פחות מכשיעור לא התירו לו לטלטלו. ואינו עובר אפי' אי' כעין חצי שיעור בעלמא כיון שהוא אנוס. משא"כ לב"ה חייב לבערו בי"ט כיון שהוא כשיעור והוא בז' של פסח שא"א לבערו עוד עיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ב ג' ופר"ח שם:

בסדר בדיקת חמץ להאר"י ז"ל כתי' חמץ בדכורא שיעורו בכזית שאור בניקבא שיעורו כתמר. והוא תמוה דאפי' לב"ש נהפוך הוא דחמץ קיל. וי"ל מדב"ש נשמע לב"ה דבכח זית שאור יש בו חימוץ וטומאה כמו תמרי חמץ. וכיון דקיי"ל זה וזה בכזית נמצא שאור יש בו חימוץ בכותבת שהרי כזית שבו יש בו כמו תמר חמץ. וחמץ שיעורו בכזית וא"ש וק"ל:

אוכלא דאפרת הוא. המעיין בהרז"ה יראה דעתו דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים לא שייך בביצה מוקצה כלל שהרי עומדת התרנגולת לכך ויושב ומצפה עליהם וכ"כ להדי' חי' רשב"א שבת קכ"א ע"א. אך כשהתרנגולת עומדת לאכילה ואין דעתו כלל שתטיל ביצה אז הי' שייך קצת הקצאה בביצתה לעומת זה ה"ל אוכלא דאפרת דהאם עם מה שבתוכה הכל הוכן ומוקי לי' בעומדת לגדל ביצים לגדל מהם אפרוחים. דהשתא הוקצה הביצה לגדל מהם אפרוחי' ולא הוכנה אגב אמה שהרי האם עומדת לגדל ביצים עיי' ותבין שיטתו. ועיי' היטב בחידושי רשב"א במס' שבת קכ"א גבי צואה של קטן מה שהקשה אהרז"ה:

דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא דלא מקשה בכח הא ב"ש לית לי' מוקצה במשנת מגביהי' י"ל דידע דתנא דעידיות לא תני מגביהי' בקולי ב"ש וחומרי ב"ה ש"מ האי תנא בהיפוך קתני ועמ"ש תוס' בשבת קמ"ג ע"א ד"ה אנו וכו' ולקמן ב' ע"ב ד"ה מוקי לי' וכו' אלא תנא דמס' שבת תני מגביהי' מקולי' ב"ש ע"כ מספקא לי' לש"ס דילמא ב"ש לית לי' מוקצה כתנא דעדיות ולמסקנא הא דתנא בעדיו' ביצה שנולדה בי"ט מקולי ב"ש. ומגביהי' מחומרא ב"ש היינו משום דבי"ט סתים כר"י ובשבת כר"ש והוה יודע דלב"ש מוקצה דבע"ח חמיר אפי' מגרוגרת דדחי' בידי' ולב"ה נהפוך הוא. כ"כ תוס' לקמן ל"ד ע"ב ד"ה ואומר וכו' ע"ש:

ודע אי לא דאשכח ר"נ סתמא במס' שבת עצמה מחתכי' וכו' דסתים כר"ש לא הוה מהפך משנת מגביהי' דמס' שבת משום עדיות דנוח יותר לומר דפליגי תנאי ותנא דתני שבת ס"ל מגביהין מקולי ב"ש ותנא דעדיות ס"ל בהיפוך. דמ"מ היה אז הלכה כסתמא דעדיות דעדיפי לעולם כשארי סתמיות דמסתברא בחירתא. ועי' היטב בהרע"ב רפ"ג דיבמות. מ"מ לא הוה משבש משנת שבת אבל השתא דאשכחן בשלהי מס' שבת גופיה משנת מחתכין. א"כ נוח לו יותר לשבש משנת מגביהין ובזה תבין מ"ש בסוף שבת ר' יוחנן סתמא אחריני אשכח מגביהי' ואר"נ וכו' וצע"ג לכאורה דהא ר"נ לא בא לשבש מגביהי' אלא משום משנת מחתכי' ולמשנת אין משקי' ושוחטי' לא חייש משום דס"ל לחלק בין י"ט לשבת אבל סוגי' דהתם דלא מחלק בהכי ורצה לדחות משקין ושוחטין מכח הפוכי דמגביהי' קשה אמאי מהפכת לי' למגביהי' תיקום אדוכתא ויהי' כמו משקי' ושוחטי' דאתי' כר' יהודה. ולהנ"ל ניחא דעיקור סתמא אחריני מגביהי' דעדיות קאמר דהוא בחירתא ועליה סמכי' ודר"נ אנו אין לנו אשגירת לישנא בעלמא היא כיון דבקושטא הכי הוא מכח משנת מחתכי' בצירוף תנא דעדיות:

ומי אמר ר"נ הכי דב"ה כר' יהודה עכ"ל רש"י. רצונו לומר לפמ"ש מגי"ש בשבת במשנת מגביהי' ליישב קי' תוס' דשמעתין ד"ה מגביהי'. וכ' דרש"י ס"ל דמאן דס"ל מגביהי' להדי' משום דהני קליפי אגוזי' הוה כגרף של רעי. ואידך ס"ל אין לטלטל הריעי בידי' אלא ע"י כלי ועיי' זה בשבת קכ"א ע"ב. והנה לא מצינו בזה פלוגתא בהדי' לר"י ור"ש. אלא מסברא המחמיר במוקצה הוא ר"י והמקיל הוא ר"ש מ"מ הכא דמקשה אדר"נ לא קשי' מדב"ש דס"ל במתני' להקל תאכל והתם מהפך ר"נ דמסלק הטבלא די"ל מ"מ ס"ל דלא יטלטל צואה להדי' אלא ע"י כלי דהרי קליפי אגוזי' גם לר"ש מוקצה הם כמו צרורת ועפר ורק משום שמאיסי' התירו ודלמא לא התירו אלא ע"י כלי. אבל עיקור הקושי' מב"ה דמחמיר אפי' בביצה לא תיאכל ואיך מקיל התם טפי לומר מגביהי' להדי':

ובזה י"ל מה שצ"ע בש"ס לבתר דקאמר ר"נ מהפך מהכרח משנת מחתכי' א"כ תו לא הי' צריך לאתוי משנת אין מבקעין. אלא ה"ל למימר גבי שבת סתים לן כר"ש מחתכין ובי"ט כר' יהודה ביצה שנולדה בי"ט הכא ובבחירתא. ומאי אולמא דאין מבקעין דמייתי מיני'. וי"ל דהא חזינן דאע"ג דאר"נ מאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד. מ"מ מודה ר"נ דאיכא שום סברא לחלק ביניהם דהרי גם במסקנא אומר להודיעך כוחו דב"ש דאפי' בנולד שרי. וא"כ הו"מ למימר ב"ש וב"ה תרווי' כר"ש ופליגי בהאי סברא ב"ש מקיל גם בנולד וב"ה מחמיר בנולד. ובמגביהי' נמי תרווי' כר"ש ופליגי אי לטלטל ריעי להדיא או ע"י כלי. ומ"ט החליט ב"ש כר"ש וב"ה כר' יהודה. ע"כ הוצרך לאתוי אין מבקעי' דבי"ט סתים כר' יהודה וע"כ לחלק בין שבת לי"ט. וסוגי' דשלהי שבת דלא מפליג בין י"ט דקיל אזלא לר' יוחנן לשיטתו דלית לי' האי שינוי. ר"פ משילין גבי ד' וה' קיפו' ע"ש אבל אנן קיי"ל כסתמא דש"ס התם עלי'. והשתא לפ"ז להפוסקי' דסמכו אסוגיא דשלהי שבת דאין לחלק בין שבת לי"ט ואין מבקעי' כיחידאה כר' יוסי בר' יהודה מתני לי' ואין משקי' הני כגרוגרת וצמוקי' דמו ע"ש בתוס' קצ"ז ע"א ד"ה אין וכו' א"כ אין שום הכרח לחלק בין שבת לי"ט אלא נימא לחלק בין נולד למוקצה ודכ"ע כר"ש בין בשבת ובין בי"ט ומגביהי' בקליפי אגוזי' וכנ"ל. והיינו שיטת ר"ח וה"ג דמייתי הרא"ש סוף ביצה ופסקו רמ"א בש"ע סי' תצ"ה סעי' ד' עיין וק"ל והא דתנן שנולדה בי"ט לרבותא דאע"ג דאין על התרנגולת איסור שחיטה אפ"ה ביצתה אסורה ומכ"ש שבת:

מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפים וכו' עמ"ש לעיל בשם מגי"ש ביישוב שיטת רש"י. ובימי חורפי אמרתי דרש"י נמי לא אמרו אלא לפי הס"ד שכתוב לפנינו ב"ה מחמיר ואמר מסלק. ואיך א"כ מיד אחר זה באותה המשנה עצמה סתים ותנא שער אפוני' מפני שהוא מאכל בהמה. וכמו שהקשה מהרש"א בשמעתין דה"ל לאתויי הך סתמא. אע"כ לפי אותה הה"א נוכל לומר דהאוסר נמי לא אסור אלא קליפי אגוזי' ושעד אפוני' מותר אפי' לר' יהודה. אבל לבתר דמפכי' מכח מחתכי' וב"ה ס"ל מגביהי'. א"כ מדסתים אח"כ שער אפוני' מפני שהוא מאכל בהמה. ש"מ אפי' מאן דמקיל לא מקיל אלא בקליפי הראוי למאכל בהמה ור"י אוסר אפי' בהא. ולפי אותה המסקנא קאמר התם שער אפוני' ר"ש הוא. וגם רש"י מודה למסקנא. ונכון הוא. ובזה נסתר קצת מה שכתבתי לעיל:

גבי שבת וכו' דתנן מחתכי' וכו' עיי' מ"ש תוס' לקמן וי"ו ע"ב ד"ה השתא וכו' ע"ש וי"ל שלהי שבת ס"ל להסוגי' דאינו מן המוכן אתי לאתויי י"ט. ומסתמא ת"ק נמי מתיר בי"ט ור"נ ס"ל אינו מן המוכן לא אתי' לאתויי מידי ובפלפול הארכתי בזה. ועיי' בסמוך אי"ה:

בשיטה מקובצת הקשה בשם תוס' לר"נ דתרנגולת העומדת לאכילה ביצתה מותרת איך יפרנס הברייתא דמצא בה ביצים גמורו' משמע הא נולדו אסורה. אפי' שחט התרנגולת אח"כ ועומדת לאכילה מ"מ כיון שנולדה הביצה אסורה ודלא כר"נ ותי' דמוקי לה בי"ט אחר שבת ומשום הכנה. אך לא ס"ל לר"נ לגזור י"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת ע"כ מוקי למתניתן בעומדת לגדל. ונכון הוא:

דתנן מחתכי' עיי' לקמן וי"ו ע"ב תוס' ד"ה השתא וכו' דהר"י גרס אם לא היתה נבלה מעי"ט והקשו תוס' א"כ איך אמרי' בשמעתין בשבת סתים לן תנא כר"ש הלא גרסי' עי"ט במתני'. ולפע"ד אדרבא שיטא זו וגי' זו נכונה מאוד ולא נצטרך לדחוק ולומר דרבים חשוב כסתמא ולא נצרך לכל הדחוקי' שנדחקו תוס' דשמעתין ממשנת מטלטלי' נר חדש. אלא נימא נהי דלר"י ור"ש גופי' אין חילוק בין שבת לי"ט ור"ש סבר מחתכי' בין בשבת בין בי"ט ור"י אוסר בשניהם. מ"מ כשסידר רבי משנתו התחכם ולא הזכיר מחלוקתו של ר' יהודה אלא בי"ט ולא הזכיר מחלוקותו בשבת אע"ג דפליג בתרווי' ובת"ק מחתכי' לא הזכיר כלל לא י"ט ולא שבת באופן שלענין שבת ה"ל מחתכין סתם גמור. ולענין י"ט ה"ל מחלוק'. וסתים לן במקום אחר אין מבקעין כר"י לענין י"ט ונתבארו דברי ר"נ היטב ולא נצטרך לומר דרבים חשיב לי' סתמא ולק"מ ממטלטלין נר חדש. וא"ש:

בעזרת אמיץ כח וגדול העצה : אתחיל לפרש מסכת ביצה:

במשנה בתוס' בד"ה ביצה שנולדה וכו' וכ"ת אי תנא אוסרין ומתירין משמע שאסור לעולם זה אינו כו'. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דוקא התם ליכא למיטעי שיהא אסור לעולם דמה"ת משא"כ הכא . בביצה סד"א דאסורין לעולם משום דאין י"ט מכין לחול כקושיית התוספת ע"ב ואע"ג דביצה דמתילדא בי"ט מאתמול נגמרה מ"מ ביום שנולדה נמי שייך הכנה כמ"ש התוספת לקמן גבי שבת וי"ט נולדה בזה ע"ש לחד תירוצא מש"ה איצטריך לאשמעינן שפיר דאינו אסור אלא בו ביום משום דסעודת חול לא שייך הכנה כמ"ש התוס' לקמן והא דנקט גבי אפרוח אסור היינו לבתר דאשמעינן בביצה דאינה אסורה אלא ליומא ויש ליישב וק"ל:

בא"ד וא"ת לבית הלל וכו' והא קי"ל דאף לטלטל אסור עכ"ל. אע"ג שדבר זה מוסכם בפוסקים דביצה שנולדה בי"ט או בשבת אסור בטלטול ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה מ"מ צריך לי עיון מאי פשיטותא דאסור בטלטול אי משום דהכי איתא בברייתא לקמן אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' אין מטלטלין לכסות בה כלי וכו' אי משום הא לא איריא דהא איכא לאוקמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואתיא כרבי יהודה דאוסר מוקצה ונולד בין בשבת בין בי"ט דע"כ הכי מתוקמא הך ברייתא אליבא דרב נחמן דלית ליה שום טעמא אחרינא לאסור ביצה אלא משום מוקצה לחוד וס"ל דבי"ט אסור ובשבת מותר וא"כ קשיא ברייתא דקתני אחד שבת ואחד י"ט אע"כ דמוקי לה כרבי יהודה דכמה סתומות משניות וברייתות מצינן כרבי יהודה ואפילו הכי לא ס"ל כוותיה. וא"כ הני אמוראי דפליגי עליה דרב נחמן ומוקי לטעמא דמתני' במילי אוחרן אי משום הכנה וגזירה יום טוב אטו י"ט שחל אחר שבת ואי משום גזירת פירות הנושרין או משום משקין שזבו ומשמע דלהני אמוראי לית להו מוקצה כלל כמ"ש הטור א"ח וב"י בשם רש"י ותוספות בסי' תצ"ה דלגמרי קי"ל כר"ש וא"כ מנ"ל לאסור ביצה בטלטול דכל הני טעמי דהכנה ופירות הנושרין ומשקין שזבו משמע דלא שייכי אלא לענין אכילה אבל לא לענין טלטול וא"כ ע"כ מוקי לברייתא דאסור בטלטול בתרנגולת העומדת לגדל ואליבא דר"י דאית ליה מוקצה ועוד דהכי איתא בהדיא במסכת שבת דף מ"ה גבי קינה של תרנגולין דמוקמינן לה דאסור בטלטול דאית בה ביצה ואסור משום נולד ומקשה הש"ס בפשיטות והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומוקי לה דאית בה ביצת אפרוח דוקא משמע דסתם ביצה מותר בטלטול למאן דלית ליה מוקצה וכ"כ שם התוספות להדיא ד"ה דאית בה ביצה דאע"ג דאליבא דר' יוחנן קיימינן דס"ל טעמא דביצה משום משקין שזבו אפשר דמשום האי טעמא לא שייך לאסור בטלטול ע"ש וא"כ אמאי פשיטא להו הכא דאסור בטלטול ודוחק לומר שדברי התוספת כאן הם לשיטת ר"ת דוקא דס"ל דאף למאן דלית ליה מוקצה אוסר בנולד דמדכתבו הא קיי"ל דאף לטלטל אסור משמע דהלכה פסוקה היא ובאמת כ"כ כל הפוסקים בטוא"ח סי' תקי"ג וא"כ קשה מנ"ל דהא רוב הפוסקים שרו אף בנולד ועוד דמ"מ קשה אליבא דכולהו תינח בעומדת לגדל אבל בעומדת לאכילה דלא שייך מוקצה ונולד מ"ט אסרו בטלטול שהם לא חילקו כלל. מיהו מצאתי ראיה מפורשת לדבריהם מהא דמייתי לקמן בגמרא דאושפזיכנא דרב אדא בר"א הוו ליה הנך ביצים מי"ט לשבת ומסיק אף לרבי יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה היינו לגומעה למחר אבל ביומה אסורה בטלטול ומייתי ברייתא דלעיל דאסור בטלטול והכא ל"ל דהאי עובדא איירי בעומדת לגדל דוקא ומשום נולד דהא רב אדא בר"א אית ליה בהדיא דנולד מותר אף בי"ט כדאיתא במסכת שבת דף כ"ח גבי נכרי שחקק קב בבקעת אע"כ דאפילו הכי ביצה אסורה בטלטול הרי ראיה מפורשת דבלא טעמא דמוקצה נמי אסור בטלטול אלא דלא ידענא טעמא דמילתא. ועוד דאכתי קשה מסוגיא דשבת שכתבתי דמשמע להדיא דלרבי יוחנן מוקי דוקא בביצת אפרוח אבל סתם ביצה שרי בטלטול אע"ג דאית ליה טעמא דמשקין שזבו וממילא דה"ה דלאינך טעמא נמי שרי ומכ"ש למאי דקי"ל עיקר טעמא משום הכנה דרבה א"כ לא שייך כלל לאסור טלטול שכל המפרשים כתבו דלא שייך לגזור יו"ט דעלמא ושבת דעלמא אטו י"ט שאחר השבת אלא משום דאיסור הכנה דאורייתא ומילתא דפשיטא דמדאורייתא לא אסור אלא באכילה דאיסור טלטול אין לו סמך מה"ת כלל. אח"ז יגעתי ומצאתי שבעל מגן אברהם כתב בשם ים של שלמה דמשום הכנה דאורייתא החמירו בטלטול אבל קשיא לי דהא לקמן בעובדא דרב אדא בר"א אמרינן דאפילו לרבי יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה לא שרו אלא לגומעה למחר אבל לבשלה ביומה אסור משום טלטול והרי הא דשרי ר"י למחר היינו משום דלית ליה הכנה דרבה כדאמרינן שם להדיא ואפ"ה אסירא ליה ביומיה בטלטול וצ"ע:

אח"ז עיינתי בספר ים של שלמה שכתב דאיסור טלטול היינו משום דבעומדת לגדל אסור משום נולד מש"ה אסרו אף בעומדת לאכילה משום לא פלוג כיון דתרווייהו אסירי באכילה וידוע שכתב כן לשיטתו שפסק דנולד אסור בין ביו"ט בין בשבת אבל לרוב הפוסקים דשרי אף בנולד הקושיא במקומה עומדת מ"ט דאסרי גבי ביצה בטלטול וצ"ע. ורב אדא בר"א גופא נמי לית ליה נולד אף בי"ט כמ"ש ואפ"ה אוסר בביצה ועמ"ש לקמן בזה בעובדא דאושפזיכניה וכו':

בגמ' אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת הוא. פירוש דלא הוי לא מוקצה ולא נולד כיון דמאתמול נמי אוכל גמור הוי ועומד לאכילה אגב אמו וכמ"ש התוספת ונ"ל דצ"ל דעכשיו נמי נחית הש"ס לסברא דרבה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה וא"כ א"ש הא דקאמר דאוכלא דאפרת הוא דמאתמול לאכילה הוי קאי במעי אמו משא"כ אם נאמר דלא נגמרה אלא ביום שנולדה א"כ אמאי פשיטא לה להתיר משום אוכלא דאפרת דמ"מ נולד הוא דהא מאתמול לא הוי ראוי לאכילה ועכשיו נעשה אוכל ואין לך נולד גדול יותר מזה ולקמן אכתוב מזה עוד גבי מילתא דרבה וגבי ביצים גמורות במעי אמן ע"ש או שנאמר קס"ד דביצה קודם שנגמרה כך ראוי לאכילה כמו לאחר שנגמרה וא"כ לא הוי נולד אלא אוכלא דאפרת:

בתוס' בד"ה אוכלא דאפרת וכו' ואי בעי שחיט לה ואכיל כל מאי דבגווה עכ"ל. משא"כ בעומדת לגדל לא שייך לומר כן וכתב מהרש"א דאף למאי דקאמר בסמוך וקס"ד דמאן דשרי במוקצה בנולד אסור אפ"ה פשיטא ליה דביצה אסורה ולא חשיב כאוכלא דאפרת אע"ג דאמה שרי דהא מוקצה גרידא היא אפ"ה ביצתה חשיבא נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה ודבריו צריכין ביאור מה טעם יש בזה ונ"ל שכן הטעם דמאן דלית ליה מוקצה היינו משום שאין אדם מקצה דעתיה משום דבר הראוי לו ואף שהתרנגולת עומדת לגדל מ"מ אם שוחטה ביום טוב הוברר הדבר דמאתמול היה דעתו לשוחטה וא"כ זה הטעם לא שייך לענין הביצה לשוויה כאוכלא דאפרת כיון דסוף סוף לא נשחטה האם א"כ מאתמול לא היה הביצה עומדת לאכילה במעי האם שהרי לא היה בדעתו לשוחטה ולאכול מאי דבגווה וא"כ הו"ל נולד ולפ"ז נראה שאם שחט אח"כ התרנגולת חזר הביצה להתירה ואין זה מהתימה דה"נ אמרינן לקמן גבי תאכל היא ואמה ומוקמינן לה בתרנגולת שלקחה סתם נשחטה הובררה וכו' והיינו למאן דאית ליה מוקצה וא"כ ה"נ מצינן למימר אף בעומדת לגדל למאן דלית ליה מוקצה כנ"ל לפרש לשיטת מהרש"ל דאזיל לטעמיה דפשיטא ליה דלמאן דבעי למימר דמאן דלית ליה מוקצה ואוסר בנולד בתרנגולת העומדת לגדל נמי לית ליה מוקצה אף למ"ש התוספות דמוקצה דבעלי חיים חמיר מנולד היינו דווקא ביוני שובך ולא בתרנגולת ומה שהכריחו לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש דעומדת לגדל נמי חמיר מנולד ובכלל בעלי חיים הוא וא"כ הוי אתי הכל כפשטיה דהא דקאמר מעיקרא דלמא ב"ש לית ליה מוקצה אביצה לחוד קאי אבל בתרנגולת פשיטא ליה דאסור דמוקצה דב"ח חמיר כיון שעומדת לגדל כגרוגרות וצמוקין דמי וחמיר מנולד וע"ז מסיק אף מאן דשרי במוקצה גרידא אסור בנולד וכ"ש בתרנגולת גופא ומה"ט לא חשיב הביצה כאוכלא דאפרת אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה מידי לקמן וניפלוג בתרווייהו ומאי קושיא דלמא בתרנגולת גופא ב"ש נמי מודה דאסור כדאשכחן דאסרו ביוני שובך אע"כ דתרנגולת העומדת לגדל לא דמי כלל ליוני שובך ומש"ה צריך לפרש כשיטת מהרש"א כדפרישית ועיין מה שאכתוב לקמן גבי וניפלוג בתרווייהו ודו"ק:

שם ומאי קושיא דלמא ב"ש לית להו מוקצה. הא דלא פשיטא ליה מדסברי ב"ש לקמן אין נוטלין עלי לקצב בשר וכיון דאית להו מוקצה לטלטול וכ"ש במוקצה לאכילה דחמיר טפי כדאמרינן פרק מפנין אלא משום דאיכא למימר דעלי מוקצה מחמת חסרון כיס הוא וחמיר טובא כיון דקפיד עליה ומייחד ליה מקום כדאמרינן להדיא פרק כל הכלים אההיא דעלי אבל מ"מ קשה אמאי לא פשיטא ליה מההיא דמגביהין מן השלחן עצמות וקליפין דמוקמינן סברת ב"ש כרבי יהודה ול"ל דההיא מקשה דקאמר ומאי קושיא לא סליק אדעתיה הא דקאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י והוי גריס כפשטיה דבית שמאי סובר מגביהין דא"כ אמאי קאמר בל' ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה וליקשי בהדיא הא ב"ש לית ליה מוקצה. ונלע"ד דודאי הוי ידע המקשה להא דר"נ ואפ"ה מקשה שפיר ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה דאע"ג דלענין שבת מוקצה לאכילה חמיר טפי אבל בי"ט י"ל להיפך דמוקצה לאכילה קיל טפי כיון דאפילו מלאכות גמורות הותרו לצורך אוכל נפש כ"ש מוקצה גרידא בדבר שהוא אוכל נפש ממש דעליה קיימינן לענין ביצה ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מייתי מדקאמרי בההיא מתני' גופא ואפר כירה מוכן הוא משמע דאי לאו דמוכן הוא ב"ש וב"ה תרווייהו סברי דאסור משום מוקצה ולמאי דפרישית א"ש דהא דקאמר ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה היינו באוכל נפש ממש וק"ל. ועי"ל בפשיטות דהוי מסיק אדעתיה דלענין מוקצה יש לחלק בין שבת לי"ט דבי"ט יש להקל אף לענין טלטול משום דטלטול לא אסור אלא משום הוצאה כדאמרינן בכמה דוכתי והוצאה גופא מותר בי"ט ועיין מה שאכתוב עוד מזה לקמן בסוגיא דאפר כירה ודקר נעוץ:

שם בתוס' בד"ה דלמא ב"ש לית להו מוקצה תימא דמתניתין וכו' דקתני לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום עכ"ל. קצת קשה מאי פשיטא להו דטעמא דב"ש משום מוקצה דהא מצינן למימר דטעמא דב"ש שאם לא ינענעו מבעוד יום דלמא משתכחו למחר כולהו כחושים ומימנע שמחת י"ט דה"נ אמרינן לקמן אליבא דב"ה ויש ליישב. ועיין בבעל המאור:

בפרש"י בד"ה ומי אמר ר"נ הכי דב"ה כר"י עכ"ל. וצ"ע מה כוונתו בזה. ועוד קשה דבפשיטות מצי לפרש דאתרווייהו מקשה הש"ס דלר"נ קשה ב"ש אדב"ש וב"ה אדב"ה. ונראה דודאי דב"ש אדב"ש לא קשיא משום דמילתא דפשיטא היא דאיכא למימר דדוקא בשבת סובר כר"י אבל בי"ט ל"ל מוקצה כר"ש והיינו מטעמא דכתיבנא כיון דהוצאה גופא באוכל נפש נמי שרי וא"כ אין לאסור בי"ט שום מוקצה לא לטלטול ולא לאכילה אבל לב"ה מקשה שפיר מכח כ"ש והוצרך רש"י לפרש כן משום דכל השקלא וטריא בשמעתין אינו אלא לתרץ בהא דמוקי לב"ה כר"י אבל אהא דקשיא דב"ש אדב"ש לא משני מידי אע"כ דמעיקרא לא קשיא ליה בהא והיינו כדפרישית. אבל קשיא לי טובא אהא דמשמע בהדיא בשמעתין דר"נ מוקי לב"ש בי"ט כר"ש ובשבת כר"י ובפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד) מסקינן להדיא אהא דאין סומכין קדירה בבקעת דאיירי באיסור מוקצה ומפרש שם דגזרינן י"ט משום שבת כדתנן אין בין י"ט לשבת וכו' ורמינן ממתני' דמשילין פירות ומסקינן הא דאין בין ב"ש היא דלא שני ליה בין שבת לי"ט דתנן ב"ש אומרים אין מוציאין את הקטן לר"ה וטלטול נמי צורך הוצאה היא ומתניתין דמשילין ב"ה היא דמתיר בהוצאה ומיקל בי"ט מבשבת וא"כ משמע להדיא להיפך דלב"ש לא שני ליה במוקצה בין שבת לי"ט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דקשיא דב"ש אדב"ש ול"ל דההיא מסקנא דהתם היינו להנך אמוראי דפליגי הכא אדר"נ ומוקי למתני' דהכא בתרנגולת העומדת לאכילה וא"כ מצינן למימר דדוקא בעומדת לאכילה מתיר ב"ש אבל בעומדת לגדל אוסר דאית ליה מוקצה אלא דמ"מ קשה אליבא דר"נ גופא תקשי מתניתין דאין בין אמתני' דמשילין כיון דלא מצי לאוקמי כתנאי דהא לדידיה ב"ש בהדיא שני ליה בטלטול בין שבת לי"ט מסוגיא דגמרא דבהכי סלקא בפרק כל הכלים לקמן בפרק משילין. מיהו בלא"ה כתבו רוב הפוסקים דלא קיימא הך סוגיא דפרק כל הכלים עיין בלשון הרא"ש לקמן פרק המביא. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דמצינן למימר דלב"ש נמי לא שני ליה בטלטול בין שבת לי"ט כדמוכח מההיא דאין מוציאין וטלטול צורך הוצאה היא אלא הא דמתיר בביצה שנולדה היינו משום דאוכל נפש גמור הוא וצ"ע. והנה בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל כתב דהא דאמרינן גבי שבת סתים לן וכו' היינו דר' מחלק בין שבת לי"ט אבל ב"ש וב"ה גופייהו לא שני להו בין שבת לי"ט. ולפ"ז היה אפשר ליישב קושייתינו ואני לא זכיתי להבין דבריו דאטו ר' שקורי משקר חלילה להפך דברי ב"ש וב"ה. ועוד דהא בעדיות לא תני להא דמגביהין מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אע"כ דקושטא דמלתא כדמהפך רב נחמן וצריך לי עיון:

בתוס' ד"ה מגביהין מעל השלחן וכו' פ"ה אע"ג דאין ראוין למאכל בהמה ולא נהירא דהא איכא בסיפא ושער אפונין מפני שהם מאכל בהמה עכ"ל. ונלענ"ד ליישב שיטת רש"י דאדרבא דיוקא דידיה מסיפא מדקתני בסיפא מפני שהם מאכל בהמה מכלל דברישא לא חזי לבהמה מש"ה פליגי ב"ש וב"ה ובסיפא לא פליגי דאלת"ה ליערבינהו וליתנינהו ולפרש מפני שהם מאכל בהמה וליפלוג ב"ה נמי בתרווייהו אע"כ כדפרישית דברישא לא חזי לבהמה ואפ"ה א"ש מ"ד מגביהין מעל השלחן דכיון שאין רוצה לטלטל אלא להעבירה מעל השלחן שרי דהוי כגרף של רעי וגדולה מזו מצינן בפ' כל הכלים דהני קערות לאחר שאכלו מהם מטלטלין להו לרב נחמן משום דהו"ל כגרף של רעי כ"ש עצמות וקליפין דמאיסי טפי. אלא דלפ"ז קשה אמאי קאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כרבי יהודא וב"ה כר"ש ואי הוי טעמא משום גרף של רעי אפילו לר"י שרי מ"מ מצינן למימר דשאני הכא דכיון דאפשר למיטרח בהתירא לסלק הטבלא ולנערה מש"ה אסור לטלטלם בעינם למאן דמחמיר במוקצה דהיינו רבי יהודה אבל ב"ה כר"ש דמיקל במוקצה מש"ה מתיר לטלטלם בעינם משא"כ שער של אפונין לא מאיס ומש"ה הוצרך לומר דשרי לטלטלם בעינא משום שהם מאכל בהמה. ועוד נ"ל דאף אם נאמר דלא הוי כגרף של רעי ממש מדאמרינן שלהי פרק כירה גבי מחתה באפרה דלא דמי לגרף של רעי דהאי מאיס והאי לא מאיס. ולפ"ז נאמר ג"כ דלא קאי האי סוגיא דקערות לפי המסקנא אפ"ה א"ש דאליבא דר"ש מגביהין עצמות וקליפין אע"ג דלא חזי למידי כיון שעיקר הטלטול אינו אלא לסלקו מעליו ושמעינן לר"ש דלא מקצה אינש דעתיה ממאי דצריך ליה וה"נ כיון דלא סגי בלאו הכי להעבירם מעל השלחן א"כ מאתמול הוי דעתיה עילוה. ואין לתמוה על זו הסברא אליבא דר"ש דהא טלטול גופא לא אסרו אלא משום דצורך הוצאה היא שהיא איסור דאורייתא ושמעינן לר"ש דאפילו בהוצאה גופא פוטר כשאינה צורך גופא אלא כדי לסלקה מעליו כדאית' פרק המצניע אבל לר' יהודה אסור. אלא דקושטא דמלתא נ"ל דדמי שפיר לגרף של רעי ולא דמי למחתה באפרה דשאני הכא שהוא על השלחן מאיס טפי ואתיא במכ"ש מההיא דקערה כנ"ל ליישב שיטת רש"י אח"ז מצאתי למורי זקיני הגאון מוה"ר יושע זצ"ל בספרו מג"ש שכ"כ בפ' נוטל בשינוי קצת ע"ש ונתתי שבח והודיה לאל יתברך שמו שהנחני בדרך אמת שכוונתי לדברי מורי זקיני זצ"ל: