דתנן אין מבקעין עצים. בי''ט לא מן הקורות הסדורות זו על גב זו בקרקע ועומדות לבנין: ולא מן הקורה שנשברה בי''ט. ואע''פ שעומדת מעכשיו להיסק הואיל ובין השמשות לאו להכי קיימא כיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלמא אית לן מוקצה ביום טוב הלכך מוקי רב נחמן למתני' דאיירי ביום טוב ובית הלל כר' יהודה ובעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה: מאן סתם לן למתני' ר'. הוא סדר המשנה וכשראה דברי חכם וישרו בעיניו שנאן סתם ולא הזכיר שם אומרו עליהן כדי שלא יהו שנויה מפי יחיד ונראין כאילו נשנו מפי המרובים ויעשו כמותן: ולא אתי לזלזולי ביה. אי מקילין בה חדא קולא לא אתי לאקולי בה טפי: דהתירא עדיף ליה. טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר אבל כח האוסרין אינה ראיה שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר: ומשום הכנה. דאסרי לה ב''ה כדמפרש ואזיל: דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ואף על גב דבידי שמים הוא אסור דבעינן כל סעודות שבת וסעודות יום טוב שיהו מזומנות ומוכנות מבעוד יום של חול: ורבה. דאסר בהכנה שאינה בידים ממש: לטעמיה דאמר רבה. בפסחים (דף מז:) ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא: והכינו. והזמינו כגון מכאן אני אוכל למחר דאי משום הכנה בידים ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה קאמר וכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ובחול: ואין יום טוב מכין לשבת. ויום טוב נמי קרוי שבת ובעיא סעודתו הזמנה והזמנתה בחול אבל סעודת חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה הלכך באחד בשבת בעלמא לית לן למיסר ביצה שנולדה ביה משום דאתכן בידי שמים דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום דלא שייך בה מוקצה: יום טוב בעלמא. שאינו אחר שבת: שבת דעלמא. שאינו אחר יום טוב: תשתרי. לגמוע ביצה חיה שנולדה בו: ומי גזרינן. ומי אחמור רבנן בביצה למגזר היתרא משום איסורא: [והתניא וכו']. וא''ת הויא לה גזרה לגזרה דהנך דמתילדין ביומיהם נמי אינן אסורות אלא משום גזרה דיום טוב אחר השבת תריץ הא מצי לאוקומי ביום טוב אחר השבת דהשתא איכא למיגזר אטו דמתילדין ביומיהם ואשמועינן הך מתני' דאפי' בי''ט אחר השבת מותרות הואיל ואינם נולדות ומשום הנך דמתילדן ליכא למגזר דמילתא דלא שכיחא הוא בשם רבינו והא דאמרינן בכולי הש''ס שאין גוזרין גזרה לגזרה מהאי קרא נפקא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת כלומר גזרה למשמרתי לתורתי ולא משמרת למשמרת שלא יעשו גזרה לגזרה: ואין י''ט מכין לחברו. לא גרסינן במלתיה דרבה דהא קרא קא דריש ושני ימים רצופים בתורה לא אשכחן דמספיקא עבדינן להו: רב יוסף אמר. טעמא דביצה בתרנגולת העומדת לאכילה וכדאוקימנא ובית הלל דאסרי משום פירות הנושרין מן האילן בשבת וקא סלקא דעתך השתא גזרה היא משום פירות הנושרין דלא נכלינהו דהא נמי לפירות הנושרין מן האילן דמיא שאף זו פרי הנושר:

גבי שבת דסתם לן תנא כרבי שמעון. ותימה והא הוי סתם ואח''כ מחלוקת דהא פליג ר' יהודה במתניתין ואמר אם לא נתנבלה בערב שבת אסור ואין הלכה כסתם דכי האי גונא חשיב סתם ואח''כ מחלוקת בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קכב: ושם) גבי מלתיה דרבי יוחנן בן ברוקה דפריך סתם ואחר כך מחלוקת היא וי''ל דהתם סמיך אועוד מאי אלא דפריך בתר הכי וכן פירש שם בקונטרס אבל לעולם מהני הסתם להיות רבים והוי רבים רבי שמעון והוי יחיד רבי יהודה והלכתא כרבים כת''ק דהיינו רבי שמעון וא''ת גבי שבת נמי סתם לן כרבי יהודה כי האי דתנן (שבת דף מד.) מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ור' שמעון מתיר והואיל ואוסר מוקצה מחמת מיאוס כל שכן מחמת איסור דהכי אמרינן התם וי''ל דהאי סתמא עדיפא הואיל ונשנית משנה בסתם לבסוף פרק מי שהחשיך (שם דף קנו: ושם): מוקים לב''ה כר''ש. וקשה דמאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא וי''ל דבעדיות לא תני לה מקולי ב''ש וחומרי ב''ה: אין מבקעין עצים לא מן הקורות וכו'. לא מייתי מרישא דאין מבקעין קורות דהא מיירי בסואר של קורות דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ובהא כ''ע מודו אפי' ר' שמעון אלא מייתי מסיפא דלא מן הקורה שנשתברה וא''ת והא ר' שמעון אינו מתיר אלא ביושב ומצפה (לקמן ל:) וי''ל דה''נ הואיל ונשתברה בשבת מסתמא היתה רעועה מאתמול והוי כיושב ומצפה מתי תשבר קורתו ותהיה ראויה להסקה: וכ''ת כח דהתירא עדיף. פי' הקונט' לכך כח דהתירא עדיף כשאדם מתיר סומך על שמועתו וצריך להביא ראיה לדבריו אבל איסורא אדם יכול להחמיר עליו בלא טעם: ונפלוג בתרוייהו. תימה ובכל מקום דקאמר כח דהיתרא עדיף לפרוך הכי וי''ל דהכי פריך ונפלוג בתרוייהו שלא יאריך משום כך ויאמר היא וביצתה אבל בעלמא לא שייך: והיה ביום הששי וגו'. פרש''י וע''כ בא לאשמועינן דאפילו הכנה בידי שמים ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום הא בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה קאמר ואין י''ט מכין לשבת כו' ואין שבת מכין לי''ט מכ''ש דכיון דאין י''ט מכין לשבת כ''ש דאין שבת מכין לי''ט והקשה רש''י אם כן ביצה שנולדה באחד בשבת או לאחר י''ט תתסר מכ''ש דשבת וי''ט לא מכינין אהדדי כ''ש דלא מכינין אחול ותירץ דלגבי סעודת חול לא צריך הכנה דאין סעודת חול חשובה אך תימה הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ומבשלין מי''ט לשבת וכ''ת ע''י ערובי תבשילין וכי אתי תקנתא דרבנן וליעקר הכנה דאורייתא ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה כלל מעיקרא (ולאפות ולבשל תקוני מלתא בעלמא) תימה דכאן משמע שהמן לא היה יורד בי''ט כדפי' רש''י הששי הראוי להכנה וזהו בחול והא אמר ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן שבשבת לא היה יורד מן אבל בי''ט היה יורד וי''ל דמדרשים חלוקין כדאיתא במדרש (מכילתא ע' בשלח) שבת לא יהיה (שמות טז) לרבות יום הכפורים לא יהיה בו לרבות י''ט שלא היה יורד בהן מן ועי''ל דאפי' היה יורד בי''ט מ''מ בי''ט שחל להיות בע''ש לא היה יורד מדכתיב קרא בו ביום הששי ולא כתיב ששי משמע הששי המיוחד שהוא ראוי להכנה ולא בששי שהוא יו''ט: נגזר משום הנך דמתילדן ביומיהן. ואין זה גזרה לגזרה דמותר לאוכלן בי''ט משמע אפילו ביום טוב דלאחר השבת: מלתא דלא שכיחא היא. וקשה דלמא אם לא שחטה היתה נולדת היום ואם כן מאתמול גמרה לה ותאסר בלא גזרה מספק וי''ל דמאחר דלא נולדה ע''י כך לא חשיב גמר ובירושלמי פליג בהא:

בשבת דסתם לן תנא כר' שמעון דלית ליה מוקצה וקי"ל כוותיה דהלכתא כסתמא אוקימנא לב"ה כוותיה משום דקיי"ל הלכתא כסתם כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ואקשינן נמי אהא מ"ט דרבי שסתם המשנה דסתם לן ביו"ט חילוף מה שסתם לנו בשבת ופרקינן יו"ט קיל להו לבני אדם דהא אופין ומבשלין בו ועושין בו כל צרכי אוכל נפש ואי שרית להו מוקצה אתו לזלזולי בי' לפיכך החמיר וסתם לן לחומרא אבל שבת דחמיר להו אע"ג דשרית להו מוקצה כגון חתיכת דלועין לפני בהמה וכגון נבלה לפני הכלבים וכיוצא בהן לא אתו לזלזולי בה ומשום הכי לא אחמר בה אלא שנאה בהלכה המסורה בידם. ואקשינן על רב נחמן במאי אוקימתא למתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אדמפלגי בביצה נפלגי בתרנגולת גופה [דהיא] (דאי) עצמה מוקצה היא שלא היתה מוכנת מאתמול לאכילה אלא לגדל ביצים.

אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה והכא ביו"ט שחל אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וקסבר כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה ורבה לטעמיה [דאמר רבה] אמר קרא והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין שבת מכינה ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת:
אי הכי יו"ט לחודיה תשתרי גזירה כו'. ופשוטה היא.

ונפלוגי בתרוייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בית שמאי אומרים תאכל וכו'. אף על גב דבעלמא לא פריך הכי, הכא משום דתרנגולתא וביצתה בחדא מלתא וכיון דאמר ביצה שנולדה כבר הזכיר האם, לפיכך אם איתא דבמוקצה פליגי הוה ליה לאפלוגי בתרוייהו ולומר היא וביצתה.

וסלקא האי אוקמתא דרב נחמן בקושיא. ואלא מיהו מסתברא כותיה בדינא דבשבת קיימא לן כרבי שמעון וביו"ט כרבי יהודה, אף על גב דבשלהי שבת (קנו, ב) דפסק ר' יוחנן כרבי שמעון גבי מתניתין דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה אקשינן עליה והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט, דאלמא שבת ויו"ט חד דינא אית להו (חד דינא) בין בשבת בין ביו"ט כדכתיבנא לעיל משום הא לא מסקינן לה אדעתיהו ורב נחמן הוא (דהוית) [דחדית] הכי וקא יהיב טעמא למלתא ומסתברא טעמא הלכך קיימא לן כותיה וכן פסק הרי"ף ז"ל (בסוף מכילתין).

אלא אמר רבה בתרנגולת העומדת לאכילה וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן וכו'. קשיא לי היכי קאמר ביום טוב אחר השבת עסקינן, [ויש לומר] דאלו ביו"ט גרידא משום יום טוב אחר השבת היא.

רבה לטעמיה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו'. פירש רש"י ז"ל רבה לטעמיה דאית ליה מוקצה דאורייתא, כדאמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין (מז, ב) גבי פלוגתא דהאופה מיו"ט לחול מוקצה דאורייתא דכתיב והכינו את אשר יביאו ואזהרתיה מלא תעשה כל מלאכה. ואין פרושו נכון חדא דהתם הדר ביה רבה במסקנא, ועוד קשיא לי דאם איתא למה לי דאמר וקסבר רבה כל ביצה דמיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואפילו גמרה האידנא נמי תתסר, ואפילו יו"ט גרידא ושבת גרידא נמי תתסר משום מוקצה, ומאי שנא יו"ט אחר השבת. אלא ה"פ רבה לטעמיה דמוקי לה לקרא בהכנה דממילא, ומשום דאמרינן בסמוך דהנך אמוראי דלית להו הכנה מוקי לה לקרא בהכנה דידים ולומר שיכינו היום כדי שלא יעשו מלאכה בשבת.

חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת. ואם תאמר מנא ליה דאין יום טוב מכין לשבת, אדרבה נימא דיום הששי מכין לשבת ואפילו חל יום טוב להיות ערב שבת. איכא למימר דלא אפשר, דהתם גבי מן כתוב ומן לא היה יורד להם לא בשבתות ולא בימים טובים כדאיתא במדרש (מכילתא פרשת בשלח). ואי נמי יש לומר דהששי משמע דממעט, דכל ה"א הידיעה ממעטת. ולי נראה עוד דאי אפילו ביום טוב והיה ביום הששי למאי אתא, ואי להתיר בכל יום טוב לישתוק קרא מיניה דמנא תיתי לאסור דכיון דאוכל נפש שרי אפילו צרכי שבת יעשה ביום טוב.

ואין שבת מכינה ליום טוב. פירוש: מקל וחומר דיום טוב [לשבת]. וכתב רש"י ז"ל אחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמינוה מבעוד יום ובחול דאין יום טוב מכין לשבת, ויום טוב נמי קרי שבת (ודמיא) [ובעיא] סעודתו הזמנה והזמנתו בחול אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה. ותמה אני על לשון זה דסעודת שבת בעיא הזמנה מבעוד יום ובחול אם כן אף שבת אינה מכינה לעצמה, (ולא) [והלא] שבת ויום טוב גרידא מדינא ביצה שריא וביום טוב שאחר השבת אי לאו דמאתמול גמרה לה אף היא שריא, ובערובין אמרינן (לח, ב) [דאי] תחלת היום קונה עירוב שבת מכינה לעצמה. אלא הכי פירושו סעודת יום טוב ושבת חשיבא למהוי להו הזמנה והלכך כל שתהא להן הזמנה אינו בדין שיזמין שבת ליום טוב ולא יום טוב לשבת, אבל הם מכינים לעצמן, וחול נמי לא חשיב ולא שייך ביה הזמנה והלכך ביצה שנולדה ביום שלאחר השבת או לאחר יום טוב שריא דלא שייכא הזמנה לסעודת חול.

אמר ליה אביי אלא מעתה יו"ט דעלמא תשתרי. פירוש: (דמשמע) [דשמע] מרבה רביה דמתניתין אפילו ביום טוב דעלמא היא.

והא דאקשינן ליה: שבת דעלמא תשתרי. איכא למידק והא מוקצה הוא דאי אפשר לשחוט את האם בשבת. ויש מתרצים [ד]אליבא דרבי שמעון דלית ליה מוקצה קא בעי לה. והרמב"ן ז"ל (במלחמות לקמן ביצה כא, ב) תירץ דכל דבר העומד לאכילה אף על גב שקפץ עליו איסור שבת בעל כרחו של מכין לא יצא מהכנתו ודעתו לאכול כשתבא לו שעת היתר ואפילו בשוחט לחולה כיון ששחט ברשות, וכיון שכן ביצה שבאה שלא באיסור שבת הכנתה עליה, ולא דמי לשמן שבנר (שבת מד, א) ולא לסוכה (לקמן ביצה ל, ב) דהנהו [דחו להו] בידים, ולא דמיא נמי לפירות שנשרו ולדגים שניצודו (לקמן ביצה כד, א) דדגים שניצודו לא ברשות אדם הן כלל ופירות שנשרו גזרה שמא יעלה ויתלוש, ותדע לך דכל שבא לו איסור שבת על כרחו של מכין לא יצא מתורת הכנתו בכך שאם אי [אתה] אומר כן למאן דאמר שבת ויום טוב קדושה אחת הן (לקמן ביצה ד, א) בהמה ביום טוב של אחר השבת היכי שחטינן והא בעלי חיים כולם נאסרו בשבת ומוקצה מחמת איסור הן (ואיסור) [ויאסור] עליהן ביום טוב. וצריך לי עיון דהא בפרק (כל שעה) [מקום שנהגו] (פסחים נו, ב) אמרו גבי של בין הכיפים והא מוקצות נינהו, אלמא אפילו בפירות שנשרו מעצמן איכא משום מוקצה ואף על פי שמתחלה היו מוכנים ואיסור שבת הוא שקפץ עליהם בעל כרחו של מכין ועכשיו בא להם שעת הכושר [ו]לא עבר על איסור שלהם כלל. ויש מי שתירץ דבדאית ליה חולה בתוך ביתיה קאמר.

ואם איתא נגזור אטו הא דמתילדא האידנא. איכא למידק היכי דמי אי ביום טוב גרידא גזרה לגזרה הוא ושמעינן ליה לאביי בסמוך דלית ליה בכל הני גזרה לגזרה, ואי בשוחט ביום טוב שלאחר השבת מנא ליה לאביי דמתניתא ביום טוב לאחר השבת היא דלמא ביום טוב דעלמא היא. ויש לומר דמתניתא סתם שמעינן דבכל יום קאמר, דאי ביום טוב דלאחר השבת אסור לא היה סתים לישניה להתירא דהא איכא יום טוב דלאחר השבת דאסור.
ומהכא שמעינן דביצים גמורות במעי אמן אפילו ביום טוב שלאחר השבת שרי. ואיכא למידק והא הכנה דרבה דאורייתא היא וכדאמרינן בסמוך (ג, ב) בשלמא לרבה הוי ספקא דאורייתא וכיון שכן כיון דהשתא גמרה מאתמול גמירא לה, ואפילו תאמר דלמא השתא גמרה לה הוי ליה ספק נגמרה ביום טוב ספק נגמרה בשבת שלפניו ואסורה כדתניא לקמן (ביצה ג, ב) וספקא אסורה. ויש לומר דכל שלא נולדה אין גמר של אמש הכנה גמורה לפי שלא נגמרה לגדל אפרוחים אלא בלידה, ואף לאכילה נמי אינה חשובה לגמרי כי אם בלידה כדאיתא בהדיא (בירושלמי פ"ק ה"א) דגרסינן התם בריש פרק קמא דמכלתין, מה טעמין דבית שמאי מוכנת היא ע"ג אמה מה טעמין דבית הלל נעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו, מוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור והתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אף על פי שהן גמורות הרי אלו מותרות, רב חנינא ורב שילא חד אמר לא דמי טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ וחד אמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ עד כאן, ודכותיה איכא נמי בגמרא לקמן בשמעתין דאפרוח שנולד ביום טוב (ביצה ו, א), וכיון שכן כשנולדה נמצא גמרו של אמש גמר גמור (להכנתו) [והכנתו] הכנה גמורה, אבל כל שלא נולדה אין הכנתו הכנה, והלכך אף על פי שמצא שם ביצים גמורות מותרות ואפילו ביום טוב שלאחר השבת.
והרמב"ן ז"ל כתב לשון אחר בספר המלחמות וז"ל כל דבר שיום טוב מכין לשבת וכן שבת ליום טוב ואלמלא הכנת הראשון לא יהיה השני נהנה באותו הדבר אסור דרחמנא אמר ביום הששי הכינו ולא ביום קדש הכינו, וזה הטעם לביצה שנולדה ביום טוב שמאתמול גמרה לצאת היום ואלמלא גמר של אתמול לא יצאתה היום הלכך אסורה שעל ידי הכנת שבת באה לידינו ביום טוב, מה שאין כן בביצה במעי התרנגולת שאנו זכינו בה ביום טוב ולא הביאה לידינו הכנת שבת, ואם תאמר והלא ביום טוב יכול הוא לשחטה ולאכול היא וביצתה ומה הועיל לנו גמר של אתמול, זו אינה שאלה כיון שלא שחט ונולדה שבת הכינה לפנינו, ועוד אמרו בירושלמי לא דמי טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ, והרב ר' אפרים ז"ל אסרה ושמעתין דהכא (הוא תיובתא) [הויא תיובתיה] כדאמרן.

אמר ליה אביי פירות הנושרין טעמא מאי גזרה שמא יעלה ויתלוש. איכא למידק דפירות הנושרין מוקצין נינהו וכדאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נו, ב) גבי של בין הכיפים והא מוקצות נינהו, ומוקצה דמחובר משמע דכולי עלמא מודו בה [אפי'] רבי שמעון וכדכתבי' (ב, א ד"ה הא דתנן מחתכין) ואם כן אמאי תלי להן בגזירה שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום מוקצה, ויש לומר משום דגזרה שמא יעלה ויתלוש שייכא בכולהו פירות הנושרין מה שאין כן באיסור מוקצה זמנין דליכא איסור מוקצה כגון דאית ליה (ל)עורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם וכדאמרינן התם בההיא דשל בין הכיפים, ואפילו לל"ב דאמרינן התם מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם דזמנין דעבידי דנתרי דאדם יושב ומצפה מתי (יעלו) [יפלו] וכההיא דאמרינן בפרק ואלו מציאות (ב"מ כא, ב) תמרי דזיקא היכי אכלי' להו וגו' ומשום הא נקט ליה טעמא דגזרה שמא יעלה ויתלוש. ומורי הר' יונה ז"ל תירץ דמשום הכי נסיב הכא טעמא דשמא יעלה ויתלוש משום דקסבר דאי ליכא בפירות הנושרין אלא משום מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן, והכא הכי קא פירוש אפילו כשתמצא לומר דאיכא איסורא בפירות הנושרין לבד ממוקצה מאי איכא למימר דאית להו שמא יעלה ויתלוש היא גופה גזרה וכו' ופריק כולה חדא גזירה היא, ולעולם בפירות הנושרין תרתי אית בהו משום מוקצה ומשום פירות הנושרין.
והקשו בתוספות ומאי נפקא לן מינה באיסור מוקצה דמחובר לעולם יהא אסור משום שמא יעלה ויתלוש, ודחקו בתירוצם דנפקא מינה כגון בלפת וצנון שטמונים בקרקע ויש טורח גדול להוציאם וליכא למיגזר שמא יעלה ויתלוש ואפילו הכי איכא מוקצה, ויש לומר דאי אשכח אינש דלא גזר לשמא יעלה ויתלוש מכל מקום איכא משום מוקצה, דכיון דלא לקטן מבערב כבר הקצה אותן מדעתו.

וכן אסור לבקע עצים ביו"ט מעצים שלא הוכנו כגון קורה שנשברה ביו"ט אע"פ שעכשו מוכנת הואיל ולא הוכנה מאתמל ואין צריך לומר מן הקורות הסדורות שלא נשברו שהרי אינן עומדות להיסק וכל שכן בקורות חשובות שאף ר' שמעון מודה באיסורן וכמו שאמרו בסוף שבת קנ"ז א' בענין אבל לא בעצים שבמוקצה והעמידוה בארזי ואשוחי ואף ר' שמעון מודה באיסורן מחמת חסרון כיס:

לענין ביאור זה שקראו בסוגיא זו שמועת חתוך נבלה ודלועים סתם משנה אע"פ שר' יהודה חולק בה הואיל ורישא שנויה סתמא ובפרק החולץ קורין לכל שיש במשנה חולק בסופה סתם ואח"כ מחלוקת בזו שאני שמחלקתו של ר' יהודה כבר נזכר בכמה מקומות ובדומה לזה כתבו גדולי הפוסקים בפרק כל הכלים דלא בעינן מעין מלאכתם והביאוה מסתם משנה כזו שיש בה מחלקת בסופה הואיל ואותו מחלקת נזכר בבריתא:

שטה זו שכתבנו לאסור מוקצה זה ביו"ט ולהתירו בשבת היא השטה הנכונה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בסוף הפרק וכן היא שטת גדולי המחברים והרבה מן הגאונים וראיה לדבריהם שהרי שמואל פסק כר' שמעון בשבת בפרק מי שהחשיך קנ"ו ב' והוא בעצמו אמר ביום טוב כ"ח ב' שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו שהוא מוקצה מחמת מיאוס אע"פ שר' שמעון אין לו מוקצה מחמת מיאוס ואע"פ שהקשו שם למי שפסק כר' שמעון בשבת ממשנת בקוע עצים ביו"ט אלמא שבת ויו"ט בחדא מחתא נינהו לא נודע להם חלוק זה עדין ר"ל מה שראה דבריו של ר' שמעון בשבת ושל ר' יהודה ביום טוב עד שבא ר' נחמן והודיעה ובעלי שיטה זו פסקו הטעם הנזכר בסוגיא זו שהשבת מתוך שהיא חמורה לא יבאו לזלזל בה ומ"מ יש מתמיהין והלא בפרק שני שאלו בענין אחר מי איכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור ואף בזו היה להם לשאול כן ואע"פ שיש להשיב שיום הכפורים אין הזלזול מצוי בו עד שיצטרכו לגדור בה גדרים מ"מ הם מחדשים מתוך קושיא זו שטה אחרת לומר שלא נאסר ביו"ט מוקצה המותר בשבת אלא מוקצה שדרך הנאתו על ידי מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביו"ט כגון בקוע עצים ושחיטת המדבריות ועז לחלבה ורחל לגזתה ותרנגולת לביצתה ושורים לחרישה שמאליהם נאסרים בשבת מחמת מלאכת הבקוע והשחיטה ואין צריכין בו לאיסור מוקצה וכן ביצה עצמה הואיל ועיקר הנאתה על ידי בשול והילכך אם הותרו מחמת מלאכתן כגון שהיה לו חולה לא יאסרו מתורת מוקצה אבל מוקצה שדרך הנאתו בלא מלאכה האסורה בשבת כגון הגבהת עצמות וקליפין שהן מוקצין הואיל ומתחלה לא הוכנו לבהמה שהמוכן לאדם אינו מוכן לבהמה וכגון חתוך נבלה שנתנבלה בשבת עצמו לפני הכלבים וכגון חתוך דלועין וכגון תמרים העומדים לסחורה כל אלו מותרין בשבת וכל שכן ביו"ט ולדעת ראשון אסורים ביו"ט ויש שואלים לדעת זה ביצה לרב נחמן שהעמיד משנתנו בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה למה נאסרה והרי ראויה לגמעה חיה ונמצאת הנאתה בלא איסור מלאכה אפשר הואיל ועיקר הנאתה באיסור מלאכה ר"ל על ידי בשול:

ויש בכאן דעת שלישית לגאוני הראשונים והוא לפסוק כר' שמעון אף ביו"ט מצד שמועת פרק מי שהחשיך שהזכרנו כן פסקו גדולי הרבנים בפירושיהם בפרק המביא ויש נוטים לדעת רביעית לפסוק כר' שמעון ברוב הדברים ולא נאמר לדעתם לפסוק ביו"ט כר' יהודה לאסור שום מוקצה ביו"ט אלא בנולד ומוקצה המתחדש כגון קורה שנשברה ביו"ט וביצה שנולדה ביו"ט ונבלה שנתנבלה ביו"ט שמתחלה היתה מוכנת לאדם ועכשו לכלבים וכגון חלב הבא מרחל העומדת לגזתה אבל מוקצה עצמו כגון גוף התרנגולת וגוף העז והשורים מותר אף ביו"ט והוא הוא דעת הגאונים שהביאו גדולי הפוסקים בסוף המסכתא ויש מתמיהין לדבריהם שאם כן למה נאסרה חיזרא רטיבא לק' ל"ג א' ר"ל קוצים של עצים לחים שרוצה לעשות ממנה שפוד לצלות בו בשר ופירשנו בה משום מוקצה ומ"מ אפשר שאנו באים באסורו מצד שאין בה תורת כלי והרי הן כאבנים שאף לדעת המתיר במוקצה אוסר בהם וכן בסמיכת דלת וקדרה בבקעת וכן שפוד שצלו בו בשר הואיל ומלאכתו לאיסור וכן יש הרבה בתלמוד שיראה לך שאנו באים באיסורם מצד מוקצה ואין עקר הדבר אלא מצד שאין בהם תורת כלי שהרי הם כאבנים אצל אותו ענין ואותם הדברים נזכרים בו ומ"מ דעת ראשון עקר אלא שיש שואלין בו והלא מקרא שממנו יוצא לנו דין מוקצה ר"ל והיה ביום הששי בשבת כתוב ותירצוה במוקצה שהכל שוים בו כגון גרוגרות וצמוקים ומדבריות:

זה שכבר ביארנו למעלה ועכשו חזר ונתגלגל בידינו על מוקצה זה שהוא מן התורה מכח מקרא שהזכרנו יש להקשות בה שהרי בפרק אלו עוברין נראה שאף רבה שהוא בעל המאמר בעצמו חזר לומר מוקצה לאו דאורייתא ופרשוה ולא אמרו שם כן אלא לדעת רב חסדא כמו שביארנו שם ומ"מ לפי מה שפירשנו באותה הסוגיא יראה שאף רבה חזר לומר כן ומתוך כך הסכימו חכמי האחרונים שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ויש לך לדון מדבריהם שאם בא מוקצה זה לידך בספק תערובת הדין בו להקל על הדרך שיתבאר כיוצא בזה בעצים שנשרו וכן בכל ספק מוקצה אפילו מחמת איסור שאין לך מוקצה מן התורה אלא מוקצה למצותו ואע"פ שאמרו בפרק שלישי בענין צידה ספק נעשה כמי שנצודו ביו"ט בחשש איסור תורה הוא שהחמירו שלא יבא לצוד ביו"ט וכן בכל כיוצא בה או שמא לא נאמר שאינו מן התורה אלא במוקצה מחמת הכנה או שמא מצד שיש דברים שגוף התקנה או גוף הגזרה היתה על הספק כמו שיתבאר למטה או מצד דבר שיש לו מתירין אלא שיראה שאין דין מתירין נאמר אלא בתערובת אבל כל מה שאנו יכולין להתירו בעינו אין אוסרין אותו מצד דבר שיש לו מתירין:

השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות לגמרי שאינם חסרות אלא לידה מותרות לאכלן ביו"ט אפילו ביו"ט שחל להיות אחר השבת ואע"פ שמאתמל נגמרו שכל שהוא במעי האם מכלל איברי האם הוא ואין כאן חשש מצד גמר של אתמול ואע"פ שהיה ראוי לגזור בהם על ידי הנולדים באותו היום עצמו שאסורים מן הדין מיהא ביו"ט שאחר השבת כל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו חכמים זו היא שטתנו והיא שטת גדולי המחברים ואף גדולי הפוסקים כך היא שטתם ומגדולי תלמידיהם אוסרין אותם ביו"ט אחר השבת ומפרשים שיו"ט אחר השבת מן הדין הן אסורות בו ולא הותר אלא במקום שנאסרו משום גזרה ולא מן הדין כגון יו"ט דעלמא ואין דבריהם נראין שהרי שמועה זו על כרחך לפי שטת הסוגיא אתה מפרשה ביו"ט אחר השבת שהרי הקשו ממנה לרבה ואם ביו"ט דעלמא מה זו קושיא גזרה לגזרה היא שהרי אף בנולדה לא היית אוסרה אלא מטעם גזרה ושמא תאמר והלא מ"מ נגמרה מאתמל ואם תמצא לומר שאין זה ודאי ושמא לא נגמרה עדין מ"מ ספק תורה היא והלא ספק נולדה ביו"ט ספק בחול אסורה פירשו חכמי האחרונים שכל שלא נולדה אין גמר של אמש הכנה גמורה שהרי לגדל אפרוחים אינה כלום ואף לאכילה אינה חשובה כל כך ונמצא שהלידה גומרת גמר של אמש וכן רמזוה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות ר' חנינא ור' מונא חד אמר לא דמי טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ כלומר ואין גמר של אמש גמור וחירינא אמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ כלומר וכל שלא נגמרה לכל דבר אינו גמר וכן יראה לך מתלמוד שלנו בסוגיית ביעי דפעייא למאן שאמרו שם ביצה עם יציאת רובה נגמרה ר"ל נגמרה לגדל אפרוחים:

פירות הנושרין אסורין ביו"ט ונתפרש טעם אסורן בכאן מגזרה שמא יעלה ויתלוש ודבר זה פרשוהו גדולי הרבנים בפירות שהיו מחוברים ונשרו ביו"ט מן העץ וקשה לדבריהם שהרי הן מוקצה גמור מחמת איסור תלישה שהמוקצה של מחובר כלם מודים בו שהרי אין דעתו על נשירתם ואף לר' שמעון שמתיר בנר שהדליקו בה באותה שבת מודה בכוס וקערה ועששית הואיל ואין דעתו על הנשאר בהם בין השמשות שסבור הוא שתהא דולקת כל השבת כלה מה שאין כן בנר שהוא סבור שתכבה ודעתו על השמן הנשאר ואף זו הואיל ומחוברים היו אין דעתו עליהם מאתמל והיאך הוא בא באיסורן גזרה שמא יעלה ויתלוש עד שפרשוה רבים כשהיו מבושלות ביותר עד שהיו עומדות ליפול מאליהן שאין בהן תורת מוקצה ודעתו של אדם עליהן אלא שמכל מקום יש בהם גזרה שמא יעלה ויתלוש ואע"פ שאמרו עליהם בפסחים נ"ו א' מוכן לעורבים מוכן לאדם אין הלכה כן:

י"מ שאף בנתבשלו ביותר עד שעמדו ליפול אין צורך באיסורן לשמא יעלה ויתלוש דמשום גופיהו אסירי מדין מוקצה של מחוברים אלא פירושה שנתלשו מענפיהן מערב יו"ט אלא שנשארו מסובכות בין הענפים ונשרו ביו"ט מן הענפים וכן פרשוה מומחין שבמפרשים והרי הן אסורות מגזרה שמא יעלה ויתלוש ושמא תאמר לדעת זה נאסור את הביצה מגזרת פירות המחוברין שנשרו ביו"ט שאסורות משום מוקצה תדע שאין גוזרין מה שאינו מוקצה אטו מוקצה ולענין מה שצריך לבאר בתלישה גופה מפני מה נאסרה יותר משאר אוכל נפש יתבאר בפרק אין צדין עם שאר המלאכות הדומות לה:

רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין טעמא מאי גזיר השמא יעלה ויתלוש יש הנה לשאול אנה שנינו איסור פירות הנושרין ותו דאמר גזירה שמא יעלה ויתלוש והא מוקצה מחמת איסור הן שהוא אסור לתולשן מן התורה והתשובה איסור פירות הנושרין שנינו בפ' מקום שנהגו דתנן התם ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בדים כו' עד ואוכלין מתחת הנושרין בשבת אלמא אנשי יריחו היו אוכלין פירות הנושרין וחכמים היו אוסרין ואמרינן בגמרא אמר עולא אמר ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות דרבנן סברי גזרי' שמא יעלה ויתלוש ואמרנין אמר להי רבה והא מוקצות נינהו וכ"ת הואיל וחזו לעורבים כו' ומהדר לה אין ודאי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם דכל מיד ידחזרי לי דעתי' עלוי' פי' כיון דחזי לעורבים אפילו כשהן מחובין שעולין העורבים באילנות ואוכלין אתם מוכנין הם אצל האדם שאם יתלשו הן מותרין לו משום מוקצה כיון דדעתיה עילוי' ואינן אסורין לרבנן אלא משום גזיר השמא יעלה ויתלוש:

ירושלמי מ"ט דב"ש מוכנת היא על גב אמה ומה טעמן דב"ה נעשית כמוקצה שיבש ואל ידע בו אילו מוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור מוכיח מדברי הירושלמי דבתרנגולת העומדת לאכילה פליגי ואפ"ה אסרי לה ב"ה משום דלא קא חזי לה מאתמול והוי נולד:

ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה פי' וס"ל לר' יוחנן כרב דפסק הלכה כרבי אליעזר שהן שתי קדושות גבי עירוב דאי כרבנן דאמרי קדושה אחת הן וכיומא אריכי' דמיא נולדה בזה אסורה בזה וס"ל לר' יוחנן דטעמ' דביצה דמתניתין משום פירות הנושרין ומשקין שזבו ודוקא בו ביום אסורין אבל מייום ליום מותרין ואפילו מיו"ט לשבת כאלו נשרו וזבו במחול:

אין מבקעין עצים מקורות. בדין רישא אפילו רבי שמעון מודה בה כיון דראויות לבנין והוי מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל סיפא ודאי דוקא לר' יהודה ומיירי אפילו בקורה רעועה שהיה יושב ומצפה מתי תשבר אבל בבריאה אפילו ר' שמעון מודה בה דאסור.

מכדי מאן סתמה למתניתין רבי מאי שנא גבי שבת כו'. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מבית הלל לבית הלל אליבא דרב נחמן מאי שנא דבשבת סברי לה כר' שמעון וביום טוב כר' יהודה אלא משום דאוקמתא דרב נחמן בסתמא דמתניתין תליא נקטי קושיין לרבי דסתמינהו לכולהו.

שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה כו'. ופירש הרשב"א דטעמא רבה הוא ולא משום דאיכא מידי דביום טוב אסור ובשבת שרי. והקשה מורי הרב נר"ו והרי מזמנין את הנכרי בשבת ולא ביום טוב וכן מניחין נר על גבי דקל מערב שבת ולא מערב יום טוב. ותירץ דאין הכי נמי דליכא מידי דבשבת שרי וביום טוב אסור מדינא אי לא משום גזרה וכולהו הנך משום גזרה דשייכא ביום טוב ולא שייכא בשבת. וכן מוקצה דיום טוב משום גזרה דלמא אתי לזלזולי ביה ואף על גב דלא דמי להנך.

במאי אוקימתה בתרנגולת העומדת לגדל בצים ומשום מוקצה. פירוש והוא הדין דאי לא נולדה דאסורה כגוף התרנגולת משום מוקצה דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד. והא דלא אקשי הכי ולומר ליפלוג בביצה הנמצאת במעי תרנגולת משום דטפי עדיף לאיפלוגי בנולדה לאשמועינן טפי כח דהתרא ועוד דנקט מלתא דשכיחא טפי.

ליפלגו בתרוייהו. פירוש וליתני כח דאיסורא ולאשמועינן שהלכה כבית הלל לענין פסק הלכה.
ומשום הכנה פירוש משום דסברי בית הלל דאפילו הכנה דבידי שמים חשיבא הכנה ובית שמאי סברי דלא אסר הכתוב אלא הכנה דבידים ממש כגון אפיה ובישול וכיוצא בזה. וקסבר רבה כל ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה. פירוש ואותו גמר שגורם לה להיות ביצה ולצאת לאויר העולם חשיבא הכנה והיינו הכנה דממילא כיון שבאה הכנה זו על ידי שמים דומיא דירידת המן דהוי כביצה שנולדה. רבה לטעמיה דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו כו'. פירש רש"י ז"ל רבה לטעמיה דאית ליה מוקצה דאורייתא כדאמר בפסחים פרק אלו עוברין. והקשה הרשב"א ז"ל טובא להאי פירושא חדא דהתם הדר ביה רבה מההיא במסקנא ועוד דאם איתא דמוקצה דאורייתא מאי שנא משום דגמרה מאתמול אפילו גמרה האידנא נמי ליתסר. ועוד דביום טוב גרידא ליתסר מדינא משום מוקצה ואנן לא אסרינן ליה אלא משום גזרה כדאיתא בסמוך. וכן הקשה קושיא זו למטה הרב ז"ל פעם אחרת. ואין קושיות אלו מחוורות בעיני מורי נ"ר דהא דהדר ביה רבה התם ואוקמה בעצי אשרה היינו משום קושיא שנית שהקשה לו אביי ועוד הא אמרת אין חלוק מלאכות ביום טוב דאילו משום קושיא קמייתא היה לו לתרץ דמשום הכי מביא מן המוקצה משום דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא אימעוט אלא טבל ודומה לו שאיסור גופו גרם לו. ועוד היה לו לרבה לומר דההיא רב חסדא אמרה ולדידיה לא סבירא ליה כוותיה. אלא קושיא שניה הכריחתו לאוקומי בעצי אשרה ולאו למימרא דהדר ביה מהא דאמר דמוקצה הוא מן התורה. וא"ת אם כן גמרה האידנא נמי תיתסר כמו שהקשה הרב ז"ל. וי"ל דאין הכי נמי דאפילו גמרה האידנא מיתסרה אלא משום דלא אפשר שתהא נגמרת ונולדת ביום אחד לא אמר הכי והא דאמר מאתמול גמרה לה שלא תאמר שנגמרה לה זה שני ימים ויהיה חול מכין ליום טוב. ולהאי פירושא נצטרך לומר דהא דתניא בסמוך שחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות וכו' מיירי ביום טוב גרידא ומשום דתלינן דלמא גמרה בחול דאי ביום טוב אחר שבת ממה נפשך מיתסר. ועיין. וא"ת ביום טוב גרידא ליתסר כדאקשי הרב ז"ל. כבר נשמר מזה רש"י ופירש אחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום של חול. ופירוש לפירושו כיון שהיא תרנגולת העומדת לאכילה ואוכלא דאיפרת הוא ביום טוב דעלמא שריא בהא הכנתה דבידי שמים נעשית וליכא בחול משום נולד דאוכלא דאיפרת הוא. אבל ביום טוב שלאחר השבת אסירא מפני שאותה הכנה שבידי שמים נעשית בשבת והויא כמאן דליתא שיום טוב צריך הכנה דחול וגבי ביצה לא בעינן הכנה אלא דבידי שמים דהיינו גמר ביצה. הלכך בשבת גרידא וביום טוב גרידא מדינא שריא שהרי הכנתה דבידי שמים נעשית בחול והיא אינה צריכה להכנה אחרת אבל להכנה דגמר ביצה שהיא בידי שמים ודאי צריך שאין דעתו של אדם על מה שלא בא לעולם כלל דהא בצים לא עבידי דאתו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל פרק כל כתבי. אבל מכיון דגמרה לה מאתמול כיון שהתרנגולת עומדת לאכילה שהוא מפני שהביצה כאחד מאבריה דאוכלא דאיפרת היא הלכך ביום טוב אחר שבת אסירא מפני שאותה הכנה דבידי שמים דדמיא להכנה דבידי אדם נעשית בשבת. וזהו שכתב רש"י ז"ל תרי זימני משום דאיתכן בידי שמים בשבת כלומר ההכנה הצריכה נעשית בשבת מה שאין כן בשבת גרידא וביום טוב גרידא. ובהאי פירושא ניחא לן מאי דאקשי הרשב"א ז"ל לפירוש רש"י שהקשה דאי סעודת שבת בעיא הזמנה ובחול אם כן בשבת גרידא וביום טוב גרידא ליתסר מדינא ולימא דשבת אינה מכינה לעצמה ובערובין אמרינן תחלת היום קונה עירוב והשבת מכינה לעצמה ולפום האי פירושא לא קשיא מידי. ועוד דאינה ראיה האי דעירוב דשאני התם דאזמין ליה לסעודתייהו דעירוב מבעוד יום וקנין שביתתו הוה ליה ממילא. ותדע דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום כדמוכח התם מאה דלוגין טבול יום כו'. עד כאן תורף דברי מורי הרב נ"ר.

דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום כו'. והא דתליא לה ברבה אף על גב דמתניתא היא התם בעירובין פרק בכל מערבין היינו טעמא דרבה סבר לה ופסק הלכה כן בכל דוכתא.

אלא מעתה יום טוב דעלמא תשתרי. פירוש בין נולדה ביום ראשון דהא גמרה מחול ובין נולדה ביום שני דאי גמרה מיום ראשון והוא קדש הרי נולדה בחול ואי יום שני שנולדה קדש הרי גמרה בחול. ונראה לי דממעשים בכל יום אקשי ולומר אפילו תוקמה למתניתין ביום טוב אחר השבת דוקא אכתי מעשים בכל יום דאסרינן ביצה שנולדה ביום טוב גרידא לבו ביום אמאי לשתרי.

ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב. פירוש אפילו גמורות ובתרנגולת העומדת לאכילה. וא"ת אם כן משמע דוקא נמצאת במעי תרנגולת הא נולדה אסירה ואם כן תיקשי לרב נחמן הך ברייתא דאוקמה למתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הא בעומדת לאכילה שריא היא וביצתה. ועלתה בקושיא לרבותינו הצרפתים ז"ל. ולדידי לא קשיא דכיון דלא קאי הא דרב נחמן לא חש לאקשויי מינה לדידיה. ויש מפרשים דרב נחמן אית ליה דרבה דאסורה משום הכנה ולא מיחוור. ויש מפרשים והוא הנכון דרב נחמן סבר כתנא דלית ליה הכנה ולא קשיא ליה הך מתניתא דתנאי פליגי בהכנה לקמן. ואכתי צריך עיון.

בד"ה מוקים לב"ה כר"ש וק' דמאי אולמיה דהאי סתמא כו' עכ"ל הך דמגביהין נמי סתמא מקרי כדאיתא ס"פ מי שהחשיך דקאמר תלמודא ר"י סתמא אחרינא אשכח ומייתי הך דמגביהין ואר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש אך קשה לדבריהם דבין אם נפרש דבריהם דמאי אולמיה דהאי סתמא כו' ולא היה להחליף ההיא דמגביהין אלא כל חדא תיקום אדוכתיה ובין אם נפרש דמאי אולמיה כו' דלמא אדרבה הך דמחתכין היה להחליף אמאי לא תקשי להו הכי בכל דוכתא דאמרינן מוחלפת השיטה ולקמן דרמי דר"י אדר"י ומחליף ההיא דאין סוחטין כו' תקשי להו נמי הכי דמאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא וע"ק דבפ' מי שהחשיך לא משכח אליבא דר"י סתמא כר"ש אלא הך דמגביהין דב"ה כר"ש אמאי לא תקשי להו מנלן להחליף הך דמגביהין ונראה לומר דודאי ר' יוחנן דמשוה מדותיו דבין בשבת ובין בי"ט לית ליה מוקצה כר"ש כדאיתא התם קאמר שפיר אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש ומחליף ההיא דמגביהין לפי קבלתו כי היכי דתהוי סתמא כר"ש אבל ר"נ דאית ליה טעמא דמתני' דהכא משום מוקצה וב"ה כר"י ואליביה פרכינן אמאי קתני בהך דמגביהין דב"ה כר"ש דהיה לו להשוות מדותיו דבין בשבת ובין בי"ט כר"י ומשנינן משום דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש ואהא קא מקשינן שפיר דהאי שנויא לא יספיק לן דמאי אולמיה האי סתמא דדלועין מהאי סתמא דמגביהין טפי מסתבר לאוקמא הך דמגביהין בדוכתא כמו שהיא שנויה כדי להשוות מדותיהן דבין בשבת ובין בי"ט כר"י ודו"ק:

בד"ה והיה ביום הששי כו' כדאיתא במדרש שבת לא יהיה לרבות יום הכפורים לא יהיה בו לרבות י"ט כו' כצ"ל וכן נמצא במדרשות:

בגמ' אמרי שבת דחמיר' וכו' יש לדקדק דלפי טעם זה יתיישב שפיר טעמם דב"ה דס"ל גבי שבת דאין בו איסור מוקצה וגבי י"ט חיישי לאיסור מוקצה אבל מ"מ תקשה לן ב"ש אב"ש דגבי שבת חיישי לאיסור מוקצה לרב נחמן וגבי י"מ לא חיישי לאיסור מוקצה וס"ל ביצה שנולדה בי"ט תאכל וצ"ל דב"ש ס"ל הסברא הפשוטה דשבת הואיל וחמיר מחמרינן גבי' ואסרינן איסור מוקצה אבל י"ט דקיל לא חיישינן גבי' לאיסור מוקצה וק"ל:

רבה לטעמיה דאמר רבה וכו' הצעת הפשט לפירוש רש"י כן הוא רבה דאמר הכא דאפי' הכנה דבידי שמים כגון ביצה אסורה אזיל לטעמיה דמפרש קרא דוהכינו את אשר יביאו אהזמנה בפה כמבואר בפי' רש"י א"כ ש"מ דלדידיה הזמנה בפה קרויה הכנה אע"ג דאין בה מעשה בידים וצריכה להיות בחול דוקא ולא מי"ט לשבת או איפכא וה"ה הזמנה דבידי שמים כגון ביצה אקרי ג"כ הכנה לדידיה וצריכה להיות דוקא בחול ואסורה מי"ט לשבת או משבת לי"ט וק"ל והא דאיצטריך רש"י לדחוק ולפרש כן משום דאיתא בעירובין דף ל"ח ע"ב אשבת וי"ט נולדה בזה אסורה בזה אמר רבה התם משום הכנה דתניא והיה ביום הששי והכינו חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט וכו' וכתבו שם התוס' ר"ת מחק מספרו דתניא משום דאמרינן בריש מסכת ביצה רבה לטעמיה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו חול מכין לשבת וכו' עד ורש"י פירש בביצה דרבה לטעמיה דאמר אליביה בפ' אלו עוברין דמוקצה דאורייתא מהאי קרא ולא נהירא וכו' ע"ש א"כ ש"מ דטעמו של רש"י דמפרש כן כדי לתרץ הא דקאמר רבה לטעמיה והא ברייתא היא לכן פירש דהברייתא היינו יכולין לפרש דקאי אהכנה דבידים אבל רבה לטעמיה דיליף מהאי קרא איסור מוקצה ומפרש האי קרא אהזמנה דפה א"כ ה"ה דקאי נמי אהכנה דבידי שמים כמו שפירשנו:

בתוס' ד"ה גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש ותימא והא הוי סתם ואח"כ מחלוקת וכו' משום דקתני בסיפא ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן:

בא"ד והואיל ואוסר מוקצה מחמת מיאוס כל שכן מחמת איסור. פירוש כגון נר הדולק ואע"ג דהכא לא איירי במוקצה מחמת איסור אלא מחמת שלא היה בעולם כגון ביצה או מחמת שאינו ראוי למאכל אדם כגון עצמות וקליפין מ"מ מייתי התוס' ראייה דנר ישן לאו דוקא דהא אוסר גם כן במוקצה מחמת איסור וא"כ ה"ה נמי במוקצה מחמת שלא היה בעולם או שלא היה ראוי דהרי הן ג"כ עדיפי ממוקצה מחמת מיאוס וק"ל:

בא"ד הואיל ונשנית משנה בסתם לבסוף פרק מי שהחשיך ר"ל הואיל והסתם דמטלטלים נר חדש נשנית בפרק כירה והסתם דמחתכין דלועים וכו' נשנית אח"כ בסוף המסכת דהוא פרק מי שהחשיך ולכך הוא עדיף:

ד"ה מוקים לב"ה כר"ש וקשה מאי אולמיה דהאי סתמא מההוא סתמא מתני' דקתני בה וב"ה אומרים מסלק הטבלא וכו' קרי לה נמי סתמא ור"ל מאי חזית דניזל בתר ההוא סתמא דמתני' מחתכין ולא בתר ההיא מתני' דקתני בה דב"ה אוסרים מוקצה ויש לדקדק מאי מקשו התוס' דהא מאחר דנוכל להחליף השיטה ב"ש לדב"ה כדי שלא לסתור הסתם הכי עדיף טפי וי"ל דהתוס' ד"ל דמאי חזית דמחלפת ההיא דב"ש וב"ה דלמא נחליף הסתם ונימא דדעת ר' יהודה דאמר אם לא היתה נבלה מאתמול אסורה וכו' היא נשנית בסתם ודעת ת"ק דקתני מחתכים דלועים דהוא דעת רבי שמעון היא נשנית במחלוקת וק"ל:

ד"ה והיה ביום הששי וכו' עד ורבה גופיה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל וכו' פירוש דבפרק אלו עוברין בפסחים דף מ"ו פליגי רבה ורב חסדא באופה מיום טוב לחול דרב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמרי' הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה וכו' ופיר' התוס' כן הוא דמטעם הואיל ליכא איסור דאורייתא כשאופין ומבשלים מי"ט לשכת כדאמר התם דאינו לוקה באופה מיום טוב לחול כי אם איסורא דרבנן איכא וזה תקנו חכמים בעירובי תבשילין ועיין שם בפרק אלו עוברין דקושיא זו דמקשו התוס' פריך שם רבה לרב חסדא דאיתא התם אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מי"ט לשבת אמר ליה משום עירובי תבשילין ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא א"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט ורבנן הוא דגזרי וכו' ע"ש וא"כ יש לתמוה על התוס' דהכא דמקשו קושיא המפורשת שם בגמרא וי"ל דהתוס' כל כוונתם לתרץ לדידן דקי"ל בהכנה כרבה וא"כ איכא איסורא במבשל מי"ט לשבת ולא קי"ל כרב חסדא דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט והואיל ואי מקלעי אורחים לא אמרינן קי"ל כוותיה וא"כ לדידן היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת והוצרכו לפרש דאפיה ובישול תקוני מלתא בעלמא הוא ולא שייך ביה הכנה והיינו מה שכתבו התוס' ואפי' לדידן ניחא וכו' וראיתי בספר ח"ש שכתב ופי' ואפי' לדידן צ"ל דלית לן אורחים וכו' ותמיה לי מה דחקו לפרש כן דהא משמעות לישנא דתוס' שכתבו מתחל' ונראה ליישב דרבה גופיה לטעמיה וכו' מדכתבו רבה גופיה דאית ליה הואיל וכו' משמע בהדיא שבא לתרץ לדידן דלית לן הואיל וכמו שכתבתי וק"ל:

גמ' להודיעך כחן דבית הלל וכי תימא כח דהיתרא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דתנן כו' לבנין ולא מן כו' וכיון דאתקצאי כו' וב"ה כר' יהודה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה לטעמיה דאמר רבה בפסחים בפרק אלו עוברין ויליף מהכא כו' כצ"ל. ונ"ב אבל אין המסקנא כן ע"ש והתוס' הקשו נמי עליו בפרק בכל מערבין וכתבו ולא נהירא:

בד"ה מי גזרינן כו' למיגזר היתרא משום איסורא הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור והתניא כו' וא"ת כו' דהשתא איכא למיגזר כו' יעשו גזירה לגזירה כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה גבי שבת כו' והא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא פליג ר' יהודה במתני' ואמר אם לא נתנבלה בע"ש אסורה ואין הלכה כו' כצ"ל:

בד"ה מוקים לבית הלל כו' דמאי אולמיה דהאי סתמא כו'. נ"ב פירוש ששנה ר' במתניתין דב"ש סברי מגביהין מעל השלחן כו' וב"ה אמרי מסלק את הטבלא והא בעי להחליפה ולדחותה מחמת האי סתמא ודו"ק:

בד"ה והיה ביום הששי וגו' כו'. ואפי' לדידן ניחא כו'. נ"ב פי' שאין לנו בזמן הזה אורחים שיבואו בי"ט כמו שהיה בימיהם:

גמ' גבי יו"ט דסתים לן תנא כר"י דתנן וכו'. מה צורך לזה הא קתני במתני' [וכן] תני בעדיות מקולי ב"ש וחומרי ב"ה [ו]:

גמרא מכדי מאן סתמה למתני' ר' כו'. א"צ להזכיר רבי והסתמות רק ב"ה אב"ה:

גמרא כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרי לה. וצ"ל אבל נולד ביו"ט [לא הוי הלידה הכנה כמ"ש תוס' דף ד' בד"ה אלא בהכנה כו' בתירוצא קמא ע"ש] דעל עצמו יכול להכין. וקשה א"כ למה אסרו הכנה זו [דמאתמול גמרי לה] דהוי אוכלא דאיפרת ומוכן אגב אמו [ולא הוי אסור ביו"ט משום מוקצה ונולד ואי משום הכנה הא על עצמו יכול להכין וכיון דהיתה הך הכנה דאתמול מותרת ביו"ט עצמו ליכא למיסר משום שבת מכין ליו"ט] בשלמא שאר הכנות דהוי באיסור ביו"ט שפיר דאסור וי"ל דלא פלוג אלא והכינו וגו' היינו כל ההכנות:

גמרא שבת דעלמא תשתרי כו'. לכאורה מאי קושיא דלמא אסורה משום מוקצה אף דעומדת לאכילה לא הוי אוכלא דאיפרת דאי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגוי' דהא אסורה לשחוט וא"כ איתקצאי לבין השמשות ואף דבשבת סתים לן תנא כר"ש מ"מ רבה ס"ל מוקצה דאורייתא וצ"ל דוקא מוקצה כעין ביצה שנתחדש בעולם [ס"ל דמוקצה דאורייתא לא במחמת איסור] ודו"ק:
יש לי לדקדק קצת [דפריך] שבת דעלמא תשתרי מאי קשה הא לר"נ נמי ע"כ צ"ל דשרי דסתים לן תנא כר"ש דשרי מוקצה [ז]:

גמ' ומי גזרינן והתניא השוחט את התרנגולת וכו'. וקשה היאך יפרש ר"נ ברייתא זו דדוקא ביצים גמורות מותרות אבל נולד לא וי"ל דלקמן איכא בהאי תנאי דפליגי בהכנה דרבה והוא סבר כמאן דלא סבר הכנה דרבה [ח] ועי"ל דר"נ סבר נמי הכנה דרבה אלא דמתני' לא פירש כן [ט]:

בתוס' בד"ה גבי שבת דסתם כו'. ותימה והא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא ר"י פליג במתני' ואמר אם לא נתנבלה בע"ש כצ"ל:

בא"ד וא"ת גבי שבת נמי סתם לן כר"י כו'. ר"ל היאך קאמר גבי שבת סתם לן כר"ש דלמא כר"י סתם כו' ועז"א דהאי סתמא עדיפא הואיל ונשנית לבסוף והשתא ליכא לשנויי משום דבעדיות לא תני וכו' דס"ס מאי חזית למיזל בתר הך סתמא זיל בתר סתמא דנר ישן ויהיה ב"ה כר"י וב"ש כר"ש לכן אמרו הואיל ונשנית לבסוף לכן מוקי ב"ה כר"ש ואח"כ מקשין [בד"ה] מוקי לב"ה כר"ש למה מהפך בשביל כן ומגיה בהך משנה [דמגביהין] יגיה בהך סתמא [דמחתכין] דלענין מגיה לא שייך לבסיף [דאינו מועיל מה שלבסוף אלא דנוכיח מזה דעיקר דעת רבי לפסוק כהך סתמא דנשנית לבסוף אבל דלמא לאו סתמא הוא] ויגיה בהך משנה דמחתכין דברי ר"ש [ר"ל שיגיה מחתכין את הנבילה כו' דברי ר"ש ר"י אומר כו'] דרבי שנה שפיר רק הטעות לפנינו במשנה דמחתכין [שנשמט ב' תיבות דברי ר"ש] לז"א דמגיה יותר האי דמגביהין משום דבעדיות לא תני כו'. ובקצרה מעדיות בלא מתניתין דמחתכין אין ראיה [דמהופך] דמ"מ הא סתים כר"י בנר ישן ומאי אולמי [י] לאפוקי השתא אולמי הואיל ונשנית לבסוף [נדחית סתמא דנר ישן וע"כ צריך להגיה] ומגיה מגביהין ולא מחתכין משום דבעדיות לא תני משמע דמהופך הוא ולכן מגיה האי דמגביהין ולא [מגיה נמי] האי דנר ישן דנשאר קיים אף לפי המסקנא ואפ"ה שבקינן לאותו סתם וסמכינן אסתם דלבסוף מסכת ועד"ז נוכל להמשיך ג"כ קושית התוספות וא"ת מאי אולמא הך סתמא (דמגביהין) [דמחתכין] מסתמא דנר ישן ודו"ק כי הנראה לענ"ד כתבתי:
וברש"א וז"ל מאי אולמא האי סתמא הך דמגביהין נמי סתמא איקרי כדאיתא ס"פ מי שהחשיך דקאמר ר"י סתמא אחרינא אשכח ומייתי האי דמגביהין ואמר ר"נ אנו אין לנו כו' אך קשה לדבריהם דבין אם נפרש דבריהם דמאי אולמא ולא היה להחליף האי דמגביהין אלא דכל חד תיקום אדוכתי' ובין אם נפרש דלמא אדרבה הך דמחתכין הו"ל להחליף אמאי לא תקשי להו הכי בכל דוכתא דאמרינן מוחלפת השיטה ולקמן דרמי דר"י אדר"י ומחליף האי דאין סוחטין כו' תקשי להו נמי הכי דמאי אולמי כו' דודאי ר"י דמשוה מדותיו דבין בשבת ובין ביו"ט לית ליה מוקצה כר"ש כדאיתא התם קאמר שפיר אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש ומחליף האי דמגביהין לפי קבלתו דתהוי סתמא כר"ש אבל ר"נ דאית ליה טעמא דמתני' דהכא משום מוקצה וב"ה כר"י ואליבי' פרכינן אמאי קתני בהך דמגביהין דב"ה כר"ש דהו"ל להשוות מדותיו בין בשבת ובין ביו"ט כר"י ומשנינן משום דגבי שבת סתים כו' ואהא מקשו שפיר דהאי שינויא לא יספיק לן דמאי אולמי' האי סתמא דדלועין ממגביהין וטפי מסתבר לאוקמי הך דמגביהין בדוכתיה כמו שהוא שנוי כדי להשוות מדותיהן בשבת ויו"ט כר"י ע"כ ואין אני רואה קושיא לענ"ד [כ]:

בתוס' בד"ה אין מבקעין כו' אלא ביושב ומצפה. עיין ר"פ המביא דף ל' ע"ב תמצאנו:

בתוס' בד"ה והי' כו' ואין שבת מכין ליו"ט מכ"ש. אין זה כ"ש דשבת חשיבא ובעיא הכנה טפי ועוד אם הוא כ"ש למה תני ביצה שנולדה ביו"ט ולא תני בשבת ואפ"ה לא תאכל [ל] מיהו זה נשמע ממילא כיון דביו"ט לא תאכל משום הכנה וע"כ בקרא (משבת ליו"ט) [מיו"ט לשבת] כתיב וק"ל:

בא"ד ואפילו לדידן ניחא. לכאורה פירושו כמשמעו דרבה גופי' דס"ל כאן הכנה וס"ל לקמן הואיל [ניחא] ואפילו לדידן דלא ס"ל הואיל וס"ל כר"ח דפליג עמו לקמן (ביצה דף כ"א) וס"ל הכנה דרבה מ"מ ניחא וכו' ולר"ח לא קשה דדלמא לית לי' הכנה דרבה ובח"ש פירש לדידן דלית לן אורחים כו' אח"כ אינה לידי ספר מהר"ם והתמיה ג"כ על רש"ל ועי' בפרק אלו עוברין שם תמצא בגמ' קושיא ופירוקי התוס' גבי הואיל ע"ש ותבין כוונת התוס' [מ]:

בא"ד שבת לא יהיה לרבות יום הכפורים בו לרבות שאר רגלים כצ"ל וכן נמצא במדרשות:
וא"ל דלמא הכנה דרבנן וקרא אסמכתא [נ]:

רש"י ד"ה ולא מן הקורה מוקי ר"נ כו' ב"ה כר"י. כצ"ל:

רד"ה רב יוסף העומדת לאכילה וכדאוקימנא כו'. כצ"ל:

תד"ה גבי דכה"ג חשיב סתם ואח"כ מחלוקת בפי"נ כו' וי"ל דהתם כו'. לכאורה י"ל בפשוט דהתם המחלוקת דבתר סתמא הוה ג"כ סתמא שהכוונה שם על משנה דריבה לאחד כו' משום ירושה לא א"כ ודאי דאין הלכה כסתם הראשון ואדרבה סתמא בתרא עדיף עי' שבועות (ד) ובתד"ה הדר ובמש"כ בע"ז (ו ב) אבל הכא דהמחלוקת היא מיחיד הלכה כסתם דהוה כרבים:

בציוני גה"ש שבדבור זה צ"ל יבמות מ"ב ומ"ד:

תד"ה ונפלוג וי"ל דהכא פריך כו'. כצ"ל בא':

וְנִפְלֹג בְּתַרְוַיְהוּ: 'תַּרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, הִיא וּבֵיצָתָהּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תֹּאכַל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא תֹּאכַל'!?. הקשה הצל"ח ז"ל למה האריך למנקט 'הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים' והכי הוה ליה למימר 'לִפְלְגוּ בְּתַרְוַיְהוּ תַּרְנְגֹלֶת הִיא וּבֵיצָתָהּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תֹּאכַל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא תֹּאכַל'? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד אי תני הכי מוקמינן לה בעומדת לאכילה וכולי עלמא לית להו מוקצה ובית הלל אסרו משום מוקצה דבעלי חיים דחמיר טפי וכמו שכתב התוספות בדבור המתחיל דילמא, יעוין שם. וגם כן מיירי דלא הזמינה מאתמול, ואף על גב דבית שמאי לקמן דף יו"ד אית להו מוקצה בבעלי חיים מכל מקום הכא מתירין דמחלקין בין תרנגולים ובין שאר בעלי חיים וכמו שכתב מהרש"א ז"ל התם ובית הלל סברי לא שנא, ולפי זה בית שמאי ובית הלל מחלוקתם בזה ובית הלל אוסרים בתרנגולת העומדת לאכילה משום מוקצה דבעלי חיים, ובאמת זה אינו דבעומדת לאכילה מותרת לכולי עלמא דדוקא ביוני שובך אסרו אבל תרנגולים דגדלי בביתו של אדם לא מקצי דעתיה מנייהו וכמו שכתב מהרש"א ז"ל לפי האמת, ולכך אמר המקשן דהוה ליה למנקט 'תַּרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים הִיא וּבֵיצָתָהּ' דהשתא ליכא למטעי בזה דאי משום מוקצה דבעלי חיים מאי אריא דנקט 'לְגַדֵּל בֵּיצִים'? אלא ודאי דאם עומדת לאכילה ליכא בזה איסור משום מוקצה דבעלי חיים ורק הכא טעמא הוא משום שהיא עומדת לגדל בצים דהיא עצמה מוקצית שאינה עומדת לאכילה.

שַׁבָּת דְּעָלְמָא תִּשְׁתָּרִי?. הקשה הצל"ח ז"ל והלא כבר שני ליה 'גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב אַחַר הַשַּׁבָּת' ומאי מקשי משבת דעלמא, גם הכא שייכא הך גזרה אטו שבת אחר יום טוב? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דסבר אביי דוקא משום שבת דחמיר גזרינן ביום טוב אחר שבת כי בזה נמצא שבת מכין ליום טוב אבל ביום טוב דקיל לא גזרינן בשבת אחר יום טוב שבזה היום טוב מכין לשבת, ותרץ התרצן גם בזה איכא למגזר דיש סברא אחרת לאידך גיסא שיש לחוש ביום טוב טפי משום כיון דקיל אתו לזלזולי ביה.

וּמִי גָּזְרִינַן? וְהָא תַּנְיָא [תּוֹסֶפְתָּא בֵּיצָה פֵּ"א הָלְכָה ב]: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת - מֻתָּרוֹת לְאַכְּלָן בְּיוֹם טוֹב, וְאִם אִיתָא לִגְזַר מִשּׁוּם הַנֵּךְ דְּמִתְיַלְּדָן בִּיּוֹמֵיהֶן?. הקשה הצל"ח ז"ל מה יענה ר"ן להך ברייתא דדייקינן מינה דוקא מצא בה הא נולדה אסורה במאי עסקינן וכו', יעוין שם.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו בעל המאור דפירוש מגדלת ביצים היינו לגדל אפרוחים אבל לגדל ביצים לאכילה אף על פי שהתרנגולת אסורה הביצה מותרת, עיין שם. ולפי זה ר"ן מקים לברייתא דאיירי בעומדת לגדל ביצים להוציא מהם אפרוחים והוא שחט לצורך חולה מסוכן או ששחט בשוגג דלא ידע דאסור או שנתחלפה לו בתרנגולת העומדת לאכילה, וקא משמע לן הברייתא אף על גב דהיא עומדת לגדל ביצים ולהוציא מהם אפרוחים הביצים שנמצא בתוכה אחר שחיטה מותרים מפני שאין ראויים ביצים אלו לגדל אפרוחים וכדלקמן דף וא"ו דביצים אלו לא יועילו לאפרוחים, וגם לסברת הר"ן ז"ל דלא סבר כדברי בעל המאור יש להקשות לדברי ר"ן דהברייתא איירי בשוחט בחול ומצא בה ביצים דמותרים ביום טוב משום דאין ראויים לגדל אפרוחים ולכן לא הוי מוקצה כיון דנולדו בחול ולפי זה בין לבעל המאור בין להר"ן הברייתא באה ללמדינו דין זה דכל דהביצים שנמצאו במעי אימן אינם ראוים לגדל אפרוחים ולהכי מותרים בכל אופן שיהיה.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו אמר דאין צורך לומר ששחט לחולה או בשוגג וכו' כאמור לעיל אלא איירי בתרנגולת שהזמינה לאכלה שחשב עליה מערב יום טוב לשחטה ביום טוב ורק הוא חשב והסכים בדעתו דכל הביצים אשר תלד עד שעת שחיטה אינו אוכל אותם אלא יניחם לגדל אפרוחים וביום טוב לא ילדה הביצה אלא שחטה ונמצאת בה הביצה דזו מותרת אף על גב שהוא הקצה הביצים של זו מדעתו לבלתי יאכלם אלא יניחם לגדל אפרוחים הנה ביצה זו כיון שלא נולדה אלא נמצאת במעי התרנגולת אינה מגדלת אפרוחים ואין עליה שם מוקצה עד כאן דבריו נר"ו.

רַשִׁ"י בְּדִבּוּר הַמַּתְחִיל וְהָא תַּנְיָא וכו'. [ואי תימא הויא לה גזרה לגזרה: דהנך דמתילדין ביומיהם נמי אינן אסורות אלא משום גזרה דיום טוב אחר השבת! תריץ: הא מצי לאוקומי ביום טוב אחר השבת, דהשתא איכא למיגזר אטו הנך דמתילדין ביומיהם; ואשמועינן הך מתניתין דאפילו ביום טוב אחר השבת מותרות הואיל ואינם נולדות, ומשום הנך דמתילדן ליכא למגזר, דמילתא דלא שכיחא הוא; בשם רבינו; והא דאמרינן בכולי הש"ס שאין גוזרין גזרה לגזרה - מהאי קרא נפקא [ספרא אחרי מות פרשתא ט פרק יג הלכה כב]: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי (ויקרא יח, ל) - עשו משמרת - כלומר: גזרה - למשמרתי = לתורתי, ולא משמרת למשמרת: שלא יעשו גזרה לגזרה]
והא דאמרינן בכל הש"ס וכו' הקשה הצל"ח ז"ל מאי בעי רש"י כאן בזה דלא נזכר כאן מענין זה דאין גוזרין וכו'? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דכתב מהר"ם שיף ז"ל לפי המסקנא הכנה דרבנן וקרא אסמכתא עיין שם, ולפי זה קשה איך גזרו בשבת דעלמא ויום טוב דעלמא והא קיימא לן דאין גוזרין גזרה לגזרה? ונראה לי ליישב קושיא זו על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל הא דאין גוזרין גזרה לגזרה דוקא בדבר שעשו אותו חז"ל משום גדר וסייג לדברי תורה, דיש לומר בזה דרשה זו ד'עשו משמרת למשמרתי ולא משמרת למשמרת' אבל אם חז"ל הוסיפו איסור חדש ודבר חדש יש לגזור גזרה אחרת בעבור לעשות סייג לדבר זה שחדשו חז"ל כנזכר בד"ק [בדברי קדשם], ולפי זה אין להקשות אמאי גזרו ביום טוב דעלמא ושבת דעלמא, דאיסור הכנה שחידשו חז"ל לאו משום גדר וסייג עבדו לה אלא דבר מחודש הוא שחדשו בקדושת שבת ויום טוב שלא יהיה יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב ולכן בעבור דבר זה שחדשו בקדושת שבת ויום טוב יכולים לגזור גזרה אחרת לעשות חיזוק וגדר לדבריהם והיינו שאסרו הביצה אפילו בשבת דעלמא ויום טוב דעלמא דליכא שם הכנה.
ובזה מובנים דברי רש"י כאן אחר שהביא תירוץ רבינו בהא דאין גוזרין גזרה לגזרה הוקשה לו הקושיא שהקשינו איך גזרו שבת דעלמא ויום טוב דעלמא והא הוי גזירה לגזרה? ולכן הביא האי טעמא דאין גוזרין גזרה לגזרה מקרא של 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי' דלא נאמר זה אלא רק בעושין משמרת למשמרת דהיינו לדבר שחז"ל עשו אותו משום גדר וסייג.
ומה שכתב רש"י ז"ל לעיל בדבור המתחיל לטעמיה עיין מה שאמר על זה הצל"ח ועיין ראשון לציון מה שאמר בדברי רבה בגמרא יעוין שם.

גמ' ובי"ט לאחר שבת עסקינן. היינו דמשום גזירה אטו י"ט אחר שבת. רשב"א בשבת דף קמט ע"א ד"ה הכא במראה של מתכת:

תוס' ד"ה גבי שבת וכו' והלכתא כרבים. עיין יבמות דף מב ע"ב תוס' ד"ה סתם ודף מז ע"א תוס' ד"ה ודלמא:

גמרא גבי יו"ט דסתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין, ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט.
אבל לר"ש אין אסור לבקע דכיון דנשתברה היום מסתמא היתה רעועה מאתמול, והוי כיושב ומצפה מתי תשברה קורתו, וככתוב בתוס', ובהכי ניחא מה דלא אייתי מרישא דאין מבקעין קורות, דזה מיירי בקורות בריאות, ולא הוי כיושב ומצפה, וגם ר"ש מודה בי'.
ובתוס' כתבו דמש"ה לא מייתי מרישא משום דמיירי בסואר של קורות דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, ולי העני נראה לולי דברי קדשם דהא דמוקצה מחמת חסרון כיס אסור היינו רק כמו סכין של שחיטה ומילה דרוצה להחזיקם גם להלן לכך, אלא דלפי שעה רוצה לשמש בהם איזה דבר, אמרינן שמחמת ח"כ אינו עומד לטלטל, ועדיין הקצאתו עליו, אבל אם באמצע יו"ט מייחד הסכין של שחיטה ומילה לדבר אחר, ואין רצונו להחזיקו עוד לשחיטה ומילה אלא לשאר תשמישים, משעה זו אינו עוד בכלל חסרון כיס, אלא דביה"ש היה מוקצה מחמת ח"כ והוי רק מדין מגו דאיתקצאי ביה"ש דלא ס"ל לר"ש לאיסור, וכעין זה איתא בהר"ן בפרק שלישי דמסכתין (דף קצו ע"ב) לענין מוקצה מחמת מיאוס דמשעה שרוצה להשתמש בו ואינו חושש למיאוסו נסתלקה הקצאתו, ותליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי אמרינן מגו דאתקצאי בה"ש, וא"כ בהאי דהכא גם בסואר של קורות, כיון דעתה מבקעו ולא חזי עוד לבנין, ונשאר רק מגו דאתקצאי בה"ש ושרי לר"ש.
ולדברי לדינא דק"ל כר"ש אם סכין של מילה נשבר בשבת עד שאינו ראוי למול בו עוד י"ל דשרי לטלטול, [ועי' מג"א סי' תקא סק"ב] דכלי מצוי להשתבר והוי כמו קורה רעוע [ועי' מג"א סימן שח ס"ק יט דמשמע דאוסר, ולי צ"ע לדינא וראיית המג"א יש לדחות כאשר כתבתי בעז"ה בגליון המג"א]:

גמרא במאי אוקימתא [בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה א"ה אדמפלגי בביצה] לפלגי בתרנגולת.
תמוה לי לשיטת הרז"ה, דלא מחמרי' במוקצה ביו"ט רק היכא דבשבת בלא"ה אסור למיכלי' כגון תורא דרדייא או מדבריות דבשבת ממילא אסורים מחמת איסור שחיטה, אבל בענין דאין בו מלאכת שבת כגון תמרא דעסקי, דמותרים בשבת לאוכלן דמוקצה מותר בשבת, גם ביו"ט מותר דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור, והא דביצה אסורה ביו"ט אף דמותר לגומעה חיה בשבת היינו כיון דעיקר הנאתו לאכול דרך בישול, וזה א"א בשבת מש"ה אסור גם ביו"ט משום מוקצה וכיון דאסור לאכול דרך בישול משום מוקצה ממילא לא חלקו ואסרו גם לגומעה, ושוב אסורה גם בשבת לגומעה, כיון דאסור ביו"ט בהכי משום מוקצה מכ"ש דאסור בשבת [עיין בדבריו היטב] א"כ לפ"ז מה פרכינן ולפלגי בתרנגולת, הא ביצה הוי יותר חידוש מתרנגולת, ואלו אפלגי בתרנגולת לא הוה ידעינן ביצה מיניה, דה"א תרנגולת דממילא אסור בשבת משום שחיטה מש"ה אסרוה ביו"ט משום מוקצה אבל ביצה ס"ד כיון דבשבת חזי לגומעה מותר גם ביו"ט, לזה קמ"ל דמ"מ אסור ומטעם כיון דעיקר הנאתו דרך בישול וזה לא היינו שומעים אלו קתני תרנגולת:

גמרא גזירה משום שבת אחר יו"ט [דאסורה הביצה משום הכנה ע"כ אסרו גם בשבת דעלמא], וא"ת אמאי אסורה הכנה בכה"ג והא הכינה גם לעצמה למשחט התרנגולת ולאכול הביצה שבגוה והרי כתב הר"ן לקמן בפירקין [גבי נולדה בזה אסורה בזה ד"ה דרב אית ליה הכנה] דאלו היינו יכולין לומר דלעצמה הכינה הדבר ברור [בנולדה בראשון] שאף בשני מותרת, וי"ל דמ"מ אותה הכנה שהכינה להעילוי שיש לביצה ע"י הלידה [אב"ה כדאיתא ברש"י לקמן ריש דף ז' ד"ה למיתבא לי] לא הכינה לעצמה, ועוד י"ל דהיינו טעמא דחיישינן שמא נגמרה אתמול סמוך לחשכה בזמן תוס' שבת או בין השמשות וקמי שמיא גליא הוי שהוא יום ואנן הא מ"מ לא מצינן למשחטה ולא הכינה לעצמה, וא"ת הא אכתי הכינה לעצמה דאם נקלע וישחט יהא מותר לבריא לאכול הביצה שבגוה, הא מהאי טעמא מתיר הרשב"א ז"ל על שנולד בשבת לאכול ביו"ט שלאחריו משום דאם ישחוט לחולה יהא מותר אף לבריא באומצא, וכן קשה לפירוש רבינו אפרים [הביאו הרז"ה ז"ל], דמאי דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן ביו"ט מיירי ביו"ט דעלמא דוקא אבל ביו"ט שאחר שבת לא, דדלמא מאתמול נגמרו, ואין שבת מכין ליו"ט, וכשם שספק יו"ט ספק חול אסור, כך ספק בשבת נגמרו ספק בו ביום נגמרו אסור, אלו דבריו ז"ל, ותיקשה הא הכינה לעצמה לחולה, ונ"ל דהרב לשיטתי' אזיל דסבר דעגל שנולד בשבת אסור ביו"ט שאחריו, וכמ"ש הטור בשמו [בסי' תצח] ולא ס"ל דמקרי מכין לעצמו, וכן הוא דעת הר"ן ז"ל לקמן בפירחין [גבי נולדה בזה אסורה בזה] ובהכי ניחא מה דסיים ר"א ז"ל וכתב וכשם שספק יו"ט ספק חול כו' דנראה מיותר וכי צריך להביא ראי' דספק דאורייתא לחומרא, אך לפ"מ שכתבנו י"ל דדבריו הכי אזלא דבגוף הסברא דמשום דאי מקלע ליה חולה מקרי מכין לעצמו גם ר"ת מודה ליה להרשב"א כדמוכח מדברי הר"ן דנתן טעם לאסור עגל שנולד בשבת כיון דבשבת אסור משום מוקצה מחמת איסור, ולא כתב דאסור משום דאסור למשחטיה וע"כ דבגוף סברת רשב"א מודה אלא דטעמי' כיון דמשום אכילת חולה לחוד ע"כ לא מקרי מכין לעצמו, דא"כ נפל פותא דהכנה בבירא [דנולדה בזה אמאי אסורה בזה הא הכנה ליומי' לחולה] אלא היכא דבאם אחר שיסולק איסור שחיטה ע"י חולה יהי' חזיא גם לאכילת בריא זה מקרי מכין לעצמו [וכמו שדקדקו המחברים בלשונם חזי אף לבריא באומצא], גם משום אלו הי' לו חולה מבעוד יום הי' מותר לבריא זה נמי לא מקרי מכין לעצמו, כיון דמ"מ עכשיו ידוע דלא היה לו חולה מבעוד יום, אלא דמה דמקרי מכין לעצמו, היינו כיון דאפשר שעדיין יקלע לי' חולה, וע"כ הר"ן הלך בשיטתי' פ"ק דחולין דחולק על הרשב"א וסובר דהשוחט לחולה בשבת אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור לבריא באומצא משום מוקצה מחמת איסור [וכמו שפירש בו הב"י סי' שי"ח] ומש"ה סובר בעגל דלא מקרי מכין לעצמו דהא גם אם יקלע חולה מ"מ כיון דמבעוד יום לא היה חולה לא יהא שרי לבריא, וסברת החולקים היינו הרשב"א, דמתיר לשיטתי' דסובר דגם בלא היה חולה מבעוד יום נמי שרי לבריא באומצא ושפיר מקרי מכין לעצמו, דאפשר דיקלע חולה, ולזה כיון הרב המגיד (ריש פרק שני מהלכות יו"ט) שכתב ועגל שנולד בשבת כו' ויש מי שמתיר, ואפילו ביומו מותר לחולה [אב"ה ונתקשה בו המ"ל דמה חידש דמותר לחולה] רצונו למיהב טעמא אמאי אינו אסור משום הכנה, וכתב משום דאפילו ביומו מותר לשחוט לחולה ויהי' מותר גם לבריא באומצא והוי מכין לעצמו, ולפ"ז י"ל דטעמיה דרבינו אפרים דאוסר עגל שנולד בשבת למיכל ביו"ט שאחריו נמי הכין הוא מטעמא דהר"ן כיון דאסור משום מוקצה מחמת איסור, וא"כ מדאורייתא שפיר היה מכין לעצמו אלא דמדרבנן הוא דאסור, ולזה הוצרך לראי' דאף דהספק דדלמא מאתמול נגמרו הוי ספק דרבנן מ"מ אסורה כמו דאסור ספק יו"ט ספק חול.
מיהו עדיין קשה טובא דהא בנולדה ביו"ט אחר שבת אסורה לרבה מדאורייתא, ותקשי אמאי והא הכינה לעצמה, ולהרשב"א אף מדרבנן הכינה, ולרבינו אפרים ולהר"ן מדאורייתא מיהו לשתרי, וי"ל דחיישינן דלמא נגמרה מאתמול בסוף דשבת כשלא היה עוד שהות לשחוט לחולה, והא במתני' השוחט מסוכנת אם יש שהות כו' הרי דמשכחת לה גווני דליכא שהות, ואת"ל כיון דחיישינן להכי דלא היה שהות כשנגמרה, א"כ תיקשי שוב על רבינו אפרים דמה צריך לדמות ספק חול ספק יו"ט תיפוק לי' דהכא הוי ספק בדאורייתא דדלמא נגמרה בדליכא שהות למשחטיה לחולה ולא הכינה לעצמה כלל, וי"ל דלגבי דאורייתא איכא ספק ספיקא, ספק דלמא לא נגמרה כלל מאתמול, ואת"ל נגמרה מאתמול דלמא נגמרה מבע"י והיה עדיין שהות ולגבי דרבנן דלא הכינה לעצמה סגיא בחד ספיקא, והכין מצינו גבי דגים מלוחים, [אב"ה ביו"ד סי' פג בש"ך ס"ק טו ובדיני ס"ס סי' קי בש"כ אות טז] ולהכי אצטריך לראי' מספק חול.
ובהכי מתיישב נמי היטב דעת ר"א משתי קושיות שהקשה עליו רבינו משה בר נחמן במלחמותיו חדא דא"כ מה דקתני דנמצאו בה ביצים גמורות מותרות, ע"כ מיירי ביו"ט דעלמא, איך פרכינן עליה נגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן, והא הוי גזירה לגזירה, ותו אמאי לא פרכינן ביותר דיגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר שבת, ולדברינו אתי שפיר דהא מה דספק יו"ט ספק חול אסור משום דבר שיל"מ לאו דכ"ע הוא דהא ר"פ מוקי בספק טרפה, אלא דתלי בדינא דדשיל"מ ל"ב, וכדמוכח מלישנא דרב אשי דאמר לעולם בספק יו"ט ספק חול, הוי דבר שיל"מ וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל, והיינו דכמו דמחמירין לענין בטולו ה"נ מחמירין לענין ספיקו, ולפ"ז למה דמשמע בשלהי מסכתין דאביי לא ס"ל להא דדבר שיל"מ לא בטל, דהא על קושי' הש"ס [בדף לח] ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה משני אביי גזירה שמא יעשו עיסה בשותפות ולא משני כר"א דמשום דהוי דשיל"מ מש"ה לא בטיל, י"ל לדידי' גם ספק שרי כמו דמקילין לענין בטולו ה"נ מקילין לענין ספיקו, וא"כ הכא בסוגיין דאמר ליה אביי לרבה אלא מעתה יו"ט דעלמא תשתרי כו' ומי גזרינן כו' לגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן, א"ל ביצים גמורו' במעי אמן מלתא דל"ש, מדקאמר א"ל משמע דגם הך פרכא לגזור משום הנך כו' אביי הוא דהקשה ליה לרבה, והשתא ניחא דאביי באמת היה מפרש האי דהשוחט כו' ומצא בה ביצים גמורות גם בשוחט ביו"ט אחר שבת, ומותרים משום דבדאורייתא הוה ספק ספיקא ובדרבנן סגיא בחד ספיקא דלדידי' גם בדבר שיל"מ ספיקו מותר, מיהו להלכה יפה כתב הרב ר' אפרים דבשוחט ביו"ט א"ש אסורים הביצים, כיון דאנן קי"ל כר"א דדבר שיל"מ ספיקו אסור וחיישינן דלמא מאתמול נגמרו, וכשם שספק חול ספק יו"ט אסור כך ספק תמול בשבת נגמרו ספק היום ביו"ט נגמרו אסור:

גמרא רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין.
וכן נכרי התולש פירות הוא בכלל פירות הנושרין, וכ"כ הרשב"א בחידושיו (שבת דף קכב ד"ה הא דתניא), והביא ראיה מעכו"ם שהביא דורון דאם יש במינו במחובר אסור דמי לא עסקינן אפילו ראה אותו שלקח מן השוק דלא נלקטו בשביל ישראל, אע"כ דבמידי דאתיא ממילא אפילו נעשה ע"י נכרי אסור. ותימא לי על ראייתו, דאיך אפשר לומר כן, א"כ איך אמרינן עליה ולערב אסורין בכדי שיעשה, הא בכה"ג ברואה לוקח מהשוק דלא נעשה מלאכה בשביל ישראל לערב מותר מיד, וא"צ להמתין כדי שיעשה:

י"ט דקיל וכו' שיטת הרז"ה דהיינו במה דאסור בשבת בלא"ה כגון עז לחלבה דאסור בשבת לשחוט. אבל תמרי' דעיסקא כיון דבשבת שרי בי"ט נמי שרי. וביצה כיון דעיקרא לבישול וזה א"א בשבת אסרו אפי' לגומעה חי דמי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור. ועיי' מה שהשיב עליו רמב"ן ועיי' ר"פ אין צדין תוס' סוף ד"ה ואין נותני' וכו' ע"ש ועיין ר"פ משילין מה שכתבתי שם ועמ"ש תוס' ר"פ המביא וכעין זה כ' לקמן ט' ע"ב ד"ה מאי וכו' ע"ש. ואין להקשו' לדבריו מאי פריך ליפלגו בתרנגולת. דלמא קמ"ל אפי' ביצה דראוי לגומעה חי בשבת מ"מ כיון דע"י קדירה לבישול וזה א"א בשבת אסרו גם לגומעה. די"ל דודאי ב"ש וב"ה לא מחלקו בין י"ט לשבת. וכל אלו הסברו' המה לרבי דסתים מתני' כך. אבל הם לא נחתו לכך וא"כ קשה אדדהו ליפלגו בתרנגולת. והראב"ד בתמים דעים ס"ל שהעיקר דב"ה אמר תואכל ורבי הוא דהפך הוא משום עמי הארץ שלא יזלזלו בי"ט ע"ש וא"כ יפה קאמר כח דהתירא דהיינו ב"ה לפי האמת אלא רבי הפך הענין מ"מ כח דהתירא הוא ב"ה ולא ב"ש דבמקום ב"ה אינו משנה. ושיטת רמב"ן והר"ן דבתרנגולת העומדת לאכילה וכן עז העומדת לאכילה כיון שאין איסורה מחמת עצמה מותר הביצה והחלב ועיי' ר"ן שכתב ויש לרמב"ן בזה שיטה אחרת כתבתי חידושי עכ"ל ולא זכינו לחידושו וחשב הרב"י בסי' תק"ה דהיינו הרמב"ן מתיר אפילו בעז לחליבה וזה ליתא כמבואר בר"ן פ' חביות בשם הרמב"ן. אבל כונתו לרמב"ן כשמסתלק איסור שחיטה גם העז עצמו מותר ואין בו מוקצה ומותר לאכול העז בי"ט אחר שבת אפי' למ"ד קדושה א' הוא ור"ן לא התיר אלא חלבו כיון שאין העז מוקצה רק מחמת איסור. אבל העז עצמו אסורה אפי' כשיסתלק איסור שחיטה. זה הוא מה שבין רמב"ן ור"ן. אבל לכ"ע עומד לחליבה אסורה החלב ודברי המג"א סי' תק"ה סק"ג יש נוסחא כ' בהן לרמב"ן מותר אפילו עומד לחליבה ויש כ' בהם דוקא עומד לאכילה ושתי הנוסחאות מגומגמות ועיי' מה שנדחק במחצית השקל. מכל מקום לקושטא דמילתא הנכון מה שכתבנו וק"ל:

ומשום הכנה הרמב"ם בפי' המשנה כ' דהכנה בידי אדם לכ"ע דאורייתא וב"ש וב"ה פליגי אי גזרי' הכנה בידי שמים אטו הכנה בידי אדם ועיי' לקמן י"ז ע"א סוף ד"ה מ"ט ובעירובין ל"ח ע"א ד"ה משום הכנה. ומצאתי בשיטה כתיבת יד מראשון א' לא ידעתי ממי. שם נאמר דבי"ט ושבת סמוכי' לכ"ע אית להו הכנה ולא פליגי ב"ש וב"ה אלא בגזירת י"ט ושבת דעלמא. וא"נ בסברת מאתמול גמרה לה. ולדבריהם הא דאמרינן כולהו כרבה לא אמרו הכנה לית להו פי' גזירת הכנה לית להו. אבל הכנה גופי' אית להו נמי. ודאמרינן נמי לקמן לרבה הכנה דאורייתא וספיקא דאורי' לחומרא הכי קאמר כיון דעיקר הכנה בידי אדם בי"ט ושבת הסמוכי' אסור מן התורה וספיקא שלה אסורה כי גזרו רבנן הכנה בידי שמים וי"ט ושבת דעלמא גזרו מיד לאסור ספיקו כמו הכנה ממש אלא לר' יוסף ור' יצחק דלית בי' שום איסור אכילה מן התורה. מהיכו תיתו דגזרו רבנן תחלת גזירתם לאסור ספיקא כנ"ל:

ודע דפסחים מ"ז ע"ב הוה בעי רבה למימר מוקצה דאורייתא מהאי קרא פי' דהוה מפרש לקרא דקפיד והכינו שיהי' כל דבר מוכן מיום שלפניו ואל"ה אסור. ונדחי' דבריו דבקרא לא קפיד אהכי. אלא הכי דייק קרא והי' ביום הששי והכינו פי' דבר שהוכן צריכא אותה ההכנה שתהי' מיום חול ולא מיום שבת או י"ט שלפניו. אבל אם לא הוכן כלל ביום שלפניו. ונולד מחדש עתה בשבת וי"ט אין בו מוקצה מן התורה אלא מדרבנן ואסמכוה אהאי קראי אבל אי' דאורייתא ליכא אלא בשהוכן מיום שבת או י"ט שלפניו. ומה שפי' רש"י בשמעתין נילף מהכא דמוקצה דאורייתא תמוה לפ"ז ועיין שיטה מקובצת. ותוס' עירובין ל"ח ע"ב ולולי דמסתפינא הייתי אומר במ"ש רש"י ד"ה רבה שאסר הכנה שאינה בידים ממש עכ"ל רצה ליישב קו' תוס' בעירובי' שם מאי רבה לטעמי' הא ברייתא מפורשת הוא. לכן פירש"י הא דהכנה בידי שמים הוי הכנה אינה מפורשת בברייתא. רק רבה לטעמי' דהרי הוא הוה ס"ד למילף מיני' אפי' מוקצה בלי שום הכנה יהי' דאורייתא. ונהי דחזר בו מזה. אבל עכ"פ אי הוכן אפי' בידי שמים אסור אבל מודה רש"י דלמסקנא מוקצה לאו דאורייתא. ועיין לשון רש"י סוף ד"ה ואין י"ט מכין לשבת מגומגם קצת לפ"ז:

חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט. כ' תוס' דבי"ט לא ירד מן ומדרשים חלוקים יש. וצ"ע דעכ"פ ק' הילכתא אהילכתא דקיי"ל הכנה א"כ לא ירד מן בי"ט ואיך אמרי' בתפלתינו בתפלת שבת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים וכ"כ תוס' פע"פ. וגם לתי' ב' של תוס' עדיין קשה הא קיי"ל דבעי' ב' לחמים בי"ט ש"מ קיי"ל לא ירד מן בי"ט וירד לחם משנה בעי"ט. ובדרוש אמרתי בודאי בכל ע"ש וכל עי"ט נתכוונו ישראל ללקוט שני העומר לכל גלגולת שלא יצטרכו לצאת בשבת בכיליהם ללקוט המן. וכן בכל י"ט. טוב להכין מעי"ט כל שאפשר לעשות מעי"ט והרי בכל יום חול נמי הי' יורד מן בשפע רב הרבה יותר ממה שהי' צריכין וחם השמש ונמס. אלא בחול אי היו לוקטין יותר ממה שהי' צריכין נעשה נס לא העדיף וגם אם הותירו וירום תולעים ויבאש. משא"כ בע"ש ועי"ט שעשו כן לכבוד היום הקדוש ולקטו ב' עומרים לגלגולת לא החסיר. וגם רמה לא היתה בו. וממילא לא ירד מן למחרתו ביום הקדוש כי לא הי' צריכים שכבר לקטו היום די צרכם. נמצא אין כאן ברכה ולא קדושה. אך בשבת הראשון שעדיין לא אמר להם מרע"ה מצות שבת כפירש"י בחומש. והם לקטו ע"ש רק עומר לגלגולת כי חשבו שביום שבת ירד המן כמנהג בכל הימים. והקב"ה ברכו שנעשה מכל עומר ב' עומרים. וזאת הברכה היתה לקדש יום מחר שלא ירד בו מן. א"כ יפה אומרים וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. ואפשר גם משרע"ה נתכוון לזה שלא הודיעם את דברי הקב"ה ביום השביעי לא יהי' בו כדי שלא ידעו מזה וילקטו ביום הששי רק עומר אחד ויתברך להיות משנה. שעי"ז יהי' להם היכר וראי' ברורה על קדושת יום השביעי. שהרי באמת שוב כשחללו יום השביעי א"ל הקב"ה ראו כי נתן לכם יום השבת ע"כ נותן לכם ביום הששי לחם יומים. ועוד הארכתי במקום אחר. נמצא לפ"ז שפיר חייבים בלחם משנה בי"ט וגם אית לן הכנה דרבה בי"ט. ומ"מ אמרי' בשבת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים:

עיין מ"ש תוס' בגמרו בידי אדם לא שייך הכנה ולקמן רפ"ב י"ז ע"א ד"ה מ"ט ועי"ש סוף הדיבור ונ"ל ג' מיני הכנה איכא גמרו בידי אדם לית בי' הכנה כלל. בידי שמים לחוד כביצה פלוגתא דרבה ור' יוחנן. בידי שמים ע"י הכנת אדם כגון עירוב שאדם מניחו והקנין נעשה בין השמשות ע"י שמים בזה כ"ע מודים דאיכא הכנה ופשוט:

אין י"ט מכין לשבת עמ"ש תוס' לרבה ורב חסדא דפליגי בהואיל דע והבין כי ב' מיני איסורים איכא מלאכה והכנה ובפסחים מיירי מאיסור מלאכת י"ט ואומר ר"ח דבר תורה צרכי שבת נעשים היינו משום איסור מלאכה ליכא אבל הכא קשיא להתוס' נהי דאיסור מלאכה ליכא. האיכא איסור הכנה אפי' במידי דליכא מלאכה כגון בידי שמי' ומכ"ש במלאכה גמורה דמלבד איסור מלאכה עוד יש בו איסור הכנה [והכי הוה ס"ד דהתוס'] בשלמא משום איסור מלאכה י"ל תי' ש"ס דבר תורה צרכי שבת נעשים בי"ט אבל על האיסור הכנה ליכא לשנוי הכי דאדרבא עיקר קפידא הוא שלא יכינו משבת לי"ט ולא מי"ט לשבת ובשלמא ר"ח דלית ליה הואיל אפשר לית ליה הכנה דרבה. אך אנן קיי"ל הכנה דרבה ולית לן הואיל (הכי ס"ל להתוס') א"כ ק' והוצרך תוס' לדחוק דבאפיה לא שייך הכנה ועי' מהר"ם לובלין בשמעתין הארכתי בזה כי נעלמה ממני כוונת מג"א רסי' תקכ"ז ומחצית השקל שם ועי' מלחמות ה' ר"פ אלו עוברין. ודע דלהפוסקים כרבה אם י"ט ביום ה' ועש"ק וא"א לאפות בעש"ק לשבת יכול לאפות ביום ה' משום הואיל. ולהתוס' דפוסקי' כר"ח ואין היתר אלא משום צרכי שבת נעשים בי"ט ופירש"י קדושה א' היא א"כ זה שייך ביום וא"ו ולא ביום ה' וכבר כתבתי זה בגליון מג"א סי' תקכ"ז סקי"ג ע"ש:

שבת דעלמא תשתרי. יל"ד מה עלה על דעתו להקשות על שבת דעלמא כיון שכבר תי' לו אי"ט דעלמא ה"ה שבת דעלמא. אדרבא אשבת דעלמא י"ל כמ"ש הר"ן דהתרנגולת איסור שחיטה רביעא עלה ויש טעם לאסור ביצתה טפי מי"ט דעלמא מזה נ"ל ראי' לשיטת הרי"ף והרמב"ם דכל אמוראי ס"ל כר"נ במוקצה להחמי' בי"ט ולהקל בשבת ולא נדחו דברי ר"נ אלא מאוקמתא דמתני' דלא מתוקם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דא"כ ליפלגו בהיא וביצתה. אבל הדין אמת דביצת תרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור בי"ט ומותר בשבת מדינא דמוקצה ואע"ג דרב ס"ל במוקצה כר' יהודה ורבה כל מילי עביד כרב וכן ס"ל לתוס' במס' שבת מ"ו ע"א ד"ה דנפטא ע"ש הא רשב"א שם בחידושי' העלה דרבה ס"ל כר"ש ע"ש והשתא הוה ס"ל בשלמא י"ט דעלמא גזרי' בביצ' מתרנגולת העומדת לאכיל' כיון דבלא"ה העומדת לגדל ביצים אסורה מטעם מוקצה. והעומדת לאכילה נמי אסורה בי"ט אחר שבת מטעם הכנה השוו מדותיהם ואסרו סתם כל הביצים בכל י"ט שלא לחלק בין ביצה לביצה. ותינח בי"ט אך בשבת דלא שייך לאסור ביצה מתרנגולת לגדל ביצים משום מוקצה דהרי בשבת מוקצה מותר ורק משום הכנה בין בעומדת לאכילה בין בעומדת לגדל. וא"כ שבת דעלמא לישתרי תרווי' תי' אפ"ה גזרי' אטו שבת אחר י"ט. והא"ש דפריך בתר הכי ממצא בה ביצים גמורים. דלכאורה הו"מ למימר ביצים במעי אמן דלא שייכי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים. דהרי בשבת איכא על תרנגולת איסור שחיטה ובי"ט איכא מוקצה שוב לא גזרו עליהם בעומדת לאכילה. אבל השתא דגזרו בשבת דעלמא אע"ג דלא שייכא בעומדת לגדל ביצים א"כ ה"נ ליגזור ועי' בסמוך אי"ה:

ואם איתא ליגזור משום הנך דמתילדין ביומיהם רש"י ותוס' נדחקו הא הוה גזירה לגזירה מיהו לפי' המשניו' לרמב"ם דהכנה בידי שמים גם לב"ה אליבא דרבה לאו דאוריי'. ולא אסור אלא מדרבנן משום הכנה בידי אדם ושוב גזרו גם י"ט ושבת דעלמא ש"מ גזרו כאן גזירה לגזירה פריך שפיר ה"נ ליגזור משום הני דמתילדין ביומיהון אע"ג דהוה גזירה לגזירה. ובזה יש לומר שיטת רבינו אפרי' שבהרז"ה ורמב"ן והרא"ש ע"ש דס"ל במעי אמן נמי הוה הכנה כמו נולדה. ומ"מ לא בעי למיפרך נגזר נמי י"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת נמצא במעי אמן. די"ל נמצא בי"ט דעלמא אטו נמצא אחר שבת לא גזרו. כיון דלא שייך בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נמצא במעי אמן בשום אופן. גם בעומדת לאכילה לא גזרו ועל דרך שכתבתי לעיל בסמוך דעיקר הגזירה להשוות המדה עם עומדת לגדל כנ"ל. לכן ניחא להו למיפרך דה"ל עכ"פ למיגזר אטו נתילדו ביומן. ומשום גזירה לגזירה לא חייש המקשן. כיון דבלא"ה הכל גזירה לגזירה הוא לפי' המשני' לרמב"ם מיהו בשיטה כ"י מצאתי דמפרש קי' הש"ס ליגזור משום הנך דמתילדין פי' ליגזר אהנמצאות אותן הגזירות בעצמן שגזרו במתילדות ביומיהון ולק"מ ארבינו אפרים לפ"ז:

משום פירות הנושרי' מן האילן בשבת עכ"ל רש"י לכאורה רוצה בזה דתלי תני' בדלא תני' דפירות הנושרין גופי' היכי רמיזא איסוריהו. וע"כ היינו גבי אנשי יריחו שלהי מקום שנהגו והתם בשבת מתני'. אבל פני יהושע כ' עפ"י מ"ש מגי' שלמה ר"פ אין צדין דלרש"י כל מלאכת אוכל נפש מותר מן התורה אפי' קצירה ורק משום שבת גזרי' וי"ט ושבת חדא היא ע"ש ולע"ד דעת רש"י כל מלאכה שעיקרה דרכו לעשותה ביומא כגון שחיטה ואפי' ובישול משום מכמר בשרא וכדומה אותה מלאכה הותרה בי"ט ומדהותרה הותרה לגמרי אפי' אפשר לעשותן שזה נקרא מלאכת אוכל נפש דקרא ולא תלי' בזה האדם אם אפשר לו לעשותו או לא אלא בהמלאכה תלי' מילתא כל מלאכה שסתמא שעושי' ביומה אותה הותרה לגמרי והוה י"ט כחול לגבה ומותר אפי' אפשר מעי"ט. וכל מלאכות שדרכן לעשותן לימי' הרבה כגון קצירה וצידה אותה מלאכה לא הותרה ואסורה בי"ט ולוקי' עלי' מן התורה אפי' אירע לו שלא יכול לעשותה מעי"ט כי אותה המלאכה לא מיקרי מלאכת אוכל נפש דקרא ולעולם הכל דאורייתא עיי' לשון רש"י ר"פ אין צדין. ומ"ש תוס' בשם הירושלמי איכא דמפקא לי' משימור ואילך ואיכא מא"ך הו"א לבד"ו ג' מיעוטי' למעוטי ג' מלאכות טחינה קצירה והרקדה. ע"ש בירושלמי. והנה רבא בפסחי' מ' ע"א ובתוס' שם ד"ה כי מהפיכתו וכו' מבואר דס"ל שימור משעת קצירה. ורבא נמי לא ס"ל ג' מיעוטי' הנ"ל דהרי דריש לבדו ולא מילה שלא בזמנו הוא ולא מכשיריו אך עפירש"י בחומש וכבר נתעורר בזה בטורי אבן חגיגה י"ז ע"ב וע"ש:

בגמרא גבי י"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין וכו' הא דלא מייתי מסתמא דסוף מכילתין אין משקין ושוחטין את המדבריות וסתמא דסוף מסכת עדיף טפי כמ"ש התוספות אלא דאיכא למימר דהני מדבריות כגרוגרות וצמוקין דמי כדמסקינן לקמן דאפילו ר"ש מודה דאסור וק"ל ועיין בסמוך:

שם מכדי מאן סתמיה למתני' ר' וכו' והא דנקט בהאי לישנא ולא קאמר בפשיטות אי הכי קשיא סתמא אסתמא אלא דמשום דמלשון התרצן דקאמר גבי שבת סתם לן וכו' גבי י"ט סתם לן היה משמע לכאורה דהאי תנא דסתמא מס' שבת סבר כר"ש והאי תנא דסתמא מסכת י"ט סבר כר"י מש"ה מקשה דא"א לומר כן דהא כולהו סתמי ר' סתם לן. מיהו יש לדקדק אמאי לא מקשה בפשיטות דלמאי דמפכינן מתני' דמגביהין ומוקמינן נמי למתני' דהכא בעומדת לגדל וטעמא דב"ה משום מוקצה א"כ קשה דב"ה אדב"ה. ויש ליישב דודאי היה אפשר לתרץ דלא תקשי דב"ה אדב"ה דמצינן למימר דבמוקצה לטלטל סברי ב"ה כרבי שמעון דשרי והכא בביצה דהוי מוקצה לאכילה סברי כר"י דאסור דהכי נמי אמרינן בפרק מפנין אליבא דרב ע"ש ומש"ה לא מייתי נמי מתני' דאין משקין את המדבריות דהוי נמי מוקצה לאכילה אבל מהאי סתמא דאין מבקעין דהוה מוקצה לטלטול מוכח שפיר החילוק בין שבת לי"ט אבל אכתי איכא למידק דמצינן למימר דההיא דאין מבקעין נמי לאו משום איסור טלטול נגעו בה אלא משום מוקצה דהסקה דהוי הנאת הגוף ודמי למוקצה דאכילה תדע דהא שייך נמי איסור הנאה לענין עצים שנשרו להסקה כמו איסור הכנה במידי דאכילה. אח"ז מצאתי לבעל מגן אברהם בסימן תק"ז שכתב דמוקצה דעצי הסקה אינו אלא משום טלטול ולא משום הנאת עצמן ע"ש ולענ"ד צ"ע. וא"כ אכתי קשה מאי דוחקיה לחלק בין שבת לי"ט דהוי מצי לחלק בין מוקצה לאכילה והסקה ובין מוקצה לטלטול גרידא כדמחלק במפנין ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל וכו' וניפלגו בתרווייהו וכו'. הש"ס מקשה בפשיטות למאי דקאמר רב נחמן דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד א"כ מקשה וניפלוג בתרווייהו אבל קשיא לי טובא אדרב נחמן גופיה מאי דוחקיה לומר כן שאין לחלק בין מוקצה לנולד ומתוך כך הוצרך ג"כ לומר דפליגי ב"ש וב"ה בסברות הפוכות דלב"ש מחמיר בשבת ומיקל בי"ט ולב"ה איפכא לגמרי ומתוך כך קשיא נמי אאוקימתא דר"נ וניפלוג בתרווייהו וטפי הו"ל לר"נ למימר דלב"ה שבת וי"ט שווין לגמרי ובתרווייהו מתיר במוקצה ואוסר בנולד כסברת המקשה דפשיטא ליה דמאן דשרי במוקצה בנולד אסור אלא דב"ש לחוד סברי דאף בנולד שרי משום דמיקל בי"ט טפי מבשבת דבלא"ה צ"ל כן אליבא דר"נ דלא תיקשי לדידיה דב"ש אדב"ש כמ"ש וא"כ לא הוי שייך להקשות וניפלוג בתרווייהו דבתרנגולת גופא ב"ה נמי מודו דשרי ומתוקמי כולהו סוגיין ברווחא דלא קשיא נמי סתמא דאין מבקעין אסתמא דמחתכין הנבילה דנבילה מוקצה גרידא היא ומש"ה שרי אבל קורה שנשברה בי"ט נולד הוא ואסור ואינך מתניתין דהמביא עצים איירי במוקצה מחמת חסרון כיס כמ"ש התוס' בשמעתין ד"ה אין מבקעין. ובכה"ג גופא קשה לכל הני אמוראי דשמעתין למה נדחקו לטעמא דמשקין שזבו ופירות הנושרין ומסקינן לקמן דכולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין והיינו קושיא דניפלוג בתרווייהו ומאי קושיא דאדרבה מצינן לאוקמי ברווחא מתני' בעומדת לגדל ואפ"ה תרנגולת מותרת לב"ה וביצה אסורה דנולד אסור ומוקצה מותר ועיקר קושיא זו לשיטת רבינו חננאל ור"ת והרא"ש שהביא הב"י סי' תצ"ה שכתבו דלקושטא דמילתא כל הני אמוראי פליגי אדר"נ וסוברים שיש לחלק בין מוקצה לנולד אלא ר"נ גופא בלחוד אין מחלק בין מוקצה לנולד כדי להעמיד אוקימתא דידיה ולפמ"ש נתבאר שהוא להיפך דאדרבה אי מחלקינן בין מוקצה לנולד מתוקמי טפי אוקימתיה דר"נ ברווחא וליכא לאקשויי מידי מיהו אליבא דהנהו אמוראי מצינן למימר דהא דלא מוקי מתניתין בעומדת לגדל ומשום נולד היינו משום דלדידהו פשיטא להו דלא שייך בשום ענין לחלק בין שבת לי"ט אף להחמיר בשבת מבי"ט אליבא דב"ש והיינו כדכתיבנא לעיל דמוכח מסוגיא דפרק כל הכלים ופ' משילין דלב"ש לא שני להו בין שבת לי"ט לענין הוצאה כדמצינן להו בההיא דאין מוציאין את הקטן וטלטול צורך הוצאה היא כדאיתא שם בסוגיא ואם כן תו לא מצי לאוקמי מתניתין בעומדת לגדל דא"כ מ"ט דב"ש דשרו בנולד הא אף במוקצה אסרי כההיא דעצמות וקליפין למאי דמפכינן לה כדמוכח שילהי פ' מי שהחשיך. אלא דלשון סוגיית הש"ס לקמן לא משמע כן דהא קאמר להדיא כולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין והיינו קושית דניפלוג בתרווייהו ולא משום דקשיא להו דב"ש אדב"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי הו"ל לאוקמי בעומדת לגדל ואסורה משום נולד אבל תרנגולת דמוקצה גרידא היא שרי ועוד דמ"מ לר"נ גופא הקושיא במקומה דהא לר"נ ע"כ שני לב"ש בין שבת לי"ט דמחמיר בשבת ומיקל בי"ט וא"כ מאי דוחקיה לדמות מוקצה לנולד. אע"כ דהא דאמר ר"נ במוקצה ונולד שווין לגמרי היינו מסברא דנפשיה דפשיטא ליה בלא"ה מסברא שאין לחלק ביניהם ולפמ"ש כל הני אמוראי נמי הכי ס"ל דהא לא אשכחן דפליגי עליה בהא ועוד דאי פליגי הוי מצי לאוקמי למתניתין דהכא משום נולד אע"כ דמאן דשרי במוקצה שרי בנולד וה"נ אשכחן דמקשה הש"ס בפשיטות בפ' כירה גבי קינה של תרנגולים אע"ג דאליבא דר' יוחנן קיימינן התם דמפרש לטעמא דמתני' דהכא משום משקין שזבו ומשמע דאפ"ה אית ליה להא דרב נחמן ואם כן קשה טובא לשיטת הפוסקים שפסקו דלא כר"נ והסכימו דמוקצה ונולד אינן שווין דאף למאן דשרי במוקצה אוסר בנולד מסוגיית רש"י וא"כ קשה סוגייא דהכא ולכאורה נ"ל ליישב ע"פ שיטת הרמב"ן שהבאתי לעיל שכתב דקושטא דמלתא ב"ש וב"ה גופייהו לא שני להו כלל בין שבת לי"ט אלא ר' ראה דברי ב"ה בי"ט ודברי ב"ש בשבת ע"ש ולשיטתו ע"כ צ"ל דהא דקאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש לא שמהפך המשנה אלא דבאמת פלוגתא דב"ש וב"ה כפי ששנוייה לפנינו דב"ש ס"ל מגביהין עצמות וקליפין וב"ה סברי אין מגביהין אלא דלענין פסק הלכה יש לנו לומר כאילו שנויה בהיפך כי היכי דלוקמי דברי ב"ה כהלכתא ובאמת הם דברי ב"ש ואפ"ה הלכתא כוותיה. נמצא דלפ"ז דב"ה סברי אין מגביהין דאית ליה מוקצה אפילו בשבת וכ"ש בי"ט למאי דקאמר ר"נ דשבת קיל מי"ט וא"כ מקשה הש"ס שפיר אי ס"ד דהכא בעומדת לגדל איירי דא"כ נפלגו בתרווייהו דל"ל דב"ה שרו בתרנגולת גופא דלית ליה מוקצה אלא נולד דהא חזינן להדיא דאית ליה מוקצה בההיא דעצמות וקליפין ומשו"ה הוצרכו לפ' דאיירי בעומדת לאכילה. אלא דאכתי קשה א"כ מאי מקשי ניפלוג בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה ותיפוק ליה דכבר שמעינן לב"ה דאסור במוקצה אפילו בשבת בההיא דעצמות וקליפין וא"כ א"ש דאיצטריך פלוגתא דשבת להודיעך כחו דב"ה דאפילו במוקצה אסרי ואפילו בשבת והכא איצטריכו לאפלוגי בנולד להודיעך כחו דב"ש דאפילו בנולד שרי ואפילו בי"ט ובר מן דין כבר כתבתי ששיטת הרמב"ן קשה להולמו ואין נראה כן מהסוגיא שלפנינו לפי שיטת הש"ס והמפרשים וכמ"ש התוס' דלא מייתי בעדיות ההיא דמגביהין בהנך דב"ש לקולא וכו' אע"כ דאיפכא מיתנייא וכן משמע בשילהי פרק מי שהחשיך דאמרינן התם ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ב"ש אמר מגביהין וכו' ואמר ר"נ אנו אין לנו משמע להדיא איפכא מיתנייא לגמרי וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא ולשון הרמב"ן צ"ע ודוק. ולולי דברי הקדמונים היה נ"ל לפרש פירוש אחר בסוגייא דשמעתין כדי ליישב כל הסוגיא דכל חד ליקום אדוכתיה דבכמה דוכתי משמע דמלתא דפשיטא היא דנולד אסור אליבא דכ"ע וכמו שהביאו הפוסקים ראיות וכן הכריע מהרש"ל בים של שלמה בשמעתין ואף שכתב ליישב כל הראיות אפ"ה הכריע מההיא דפסק סתמא דתלמודא בפ' נוטל דגרעיני דתמרי פרסייתא אסירי והיינו משום נולד וא"כ קשה סוגיא דהכא דפריך בפשיטות וניפלוג בתרוויהו ומש"ה נדחקו לפרש טעמא דביצה במילי אוחרי וכן בשבת פרק כירה מקשה הש"ס בפשיטות והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אע"ג דאליבא דרבי יוחנן קיימינן ובמסכת עירובין גבי מים בעבים מבלע בליעי מקשה הש"ס בפשיטות והא נולד הוא אע"ג דדמי לנולד דביצה כמ"ש התוס' בשמעתין. לכך היה נ"ל לפרש בענין דלא תיקשי מידי ומתוך דברי יתיישבו כמה קושיות ודקדוקי' בשמעתין וראיתי להקשות עוד קושיא א' גדולה היא אצלי דלמאי דמוקי ר"נ טעמא דביצה לב"ה משום דבמוקצה די"ט קי"ל כר' יהודה אבל בשבת קי"ל כר"ש וא"כ תקשי ליה דביצה שנולדה בשבת לישתרי והלכה פסוקה היא דאסור מדמקשה בסמוך עליה דרבה שבת לישתרי אלמא דפשיטא דאסור ואף שאכתוב בסמוך ליישב שנוייא דחיקא היא. ומה שנלע"ד בזה הוא דודאי ר"נ גופא לא סליק אדעתיה להתיר בנולד אלא פשיטא ליה דאסור כדפשיטא לסתמא דתלמודא בפ' נוטל גבי גרעינין דתמרי פרסייתא ובמס' עירובין גבי מים בעיבא בליעי והיינו בא' משני טעמים אי משום דאמרי' דר"ש גופא אע"ג דמיקל במוקצה מודה בנולד דאסור והא דשרי פ' כירה בקליפי אגוזים וגרעיני תמרי ושברי כלים להסקה היינו משום דלאו נולד גמור נינהו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה קס"ד וא"כ נאמר דקי"ל לגמרי כר"ש וההיא דתמרי פרסייתא דפרק נוטל שאני דלא חזו לגמרי כמו שאכתוב לקמן או שנאמר דנהי דר"ש סובר דנולד נמי מותר אלא דאנן לא קי"ל כוותיה אלא במוקצה לחוד אבל לא בנולד ואין זה מהתימא דהא מאי דקי"ל כר"ש היינו משום דהכי מסקי רבינא ורב אחא דבתראי נינהו בשילהי מי שהחשיך והתם אפליגו להדיא דאיכא מאן דאמר לבר ממוקצה מחמת איסור ואיכא מאן דאמר לבר ממוקצה מחמת מיאוס דלא קי"ל כר"ש וא"כ י"ל דכ"ש דבנולד לא קי"ל כוותיה דגרע מכל הני. ולפ"ז הא דקאמר רב נחמן בשמעתין מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד וכו' כל השקלא וטריא דשמעתין לא קאי אלא לענין ביצה לחוד משום דקושטא דמלתא ביצה לאו נולד מיקרי דהא אוכלא דאפרת הוא דמה"ט פשיטא לתלמודא בתרנגולת העומדת לאכילה שאין לאסור כלל משום נולד אלא בביצה העומדת לגדל קס"ד דהוי נולד דכיון שהתרנגולת גופא אינה עומדת לאכילה דמוקצה היא ביצתה הו"ל נולד ואף למאן דמתיר במוקצה והתרנגולת גופא מותרת אפ"ה מיקרי ביצתה נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה דלא קיימא לאכילה וכמ"ש לעיל בשם מהרש"א והיינו דמקשה ואי בתרנגולת העומדת לגדל מוקצה היא ומסיק דקס"ד דמאן דשרי במוקצה אוסר בנולד וא"כ יש לדקדק ואמאי קאמר מעיקרא מוקצה היא הול"ל נולד היא ולמאי דפרישית א"ש דכולה חדא מילתא היא דקשיא ליה שהתרנגולת מוקצה היא ואע"ג דשריא ואפ"ה ביצה פשיטא דאסורה דממילא הו"ל נולד כיון שנולדה מן המוקצה והיינו נמי מאי דמסיק קס"ד דאף מאן דשרי במוקצה בנולד אסור פי' בדבר הנולד מן אותו דבר המוקצה כל זה היה סברת המקשה. וע"ז תירץ ר"נ דליתא לההיא סברא אלא מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד והיינו נמי כדכתיבנא דאביצה לחוד קאי דמאן דאוסר התרנגולת משום מוקצה אוסר הביצה משום נולד דלא חשיב כאוכלא דאפרת כיון שהאם אסורה אבל מאן דלית ליה מוקצה ומתיר התרנגולת לית ליה נולד לאסור הביצה דתו לא מיקרי נולד אלא אוכלא דאפרת היא כיון שנולדה מדבר המותר לאכילה דלא סבירא ליה לרב נחמן כסברת מהרש"א אלא פשיטא ליה כדכתיבנא ומשו"ה הוצרך לחלק בין שבת ליום טוב כי היכי דלא תיקשי דב"ה אדב"ה דגבי עצמות וקליפין לית להו מוקצה והכא מוכח דאית להו מוקצה לאסור התרנגולת והביצה דאי לאו דאוסר התרנגולת משום מוקצה לא מיקרי הביצה נולד דאוכלא דאפרת הוא והיינו דמקשה הש"ס בפשיטות וניפלוג בתרווייהו דכיון דלא שייך לאסור הביצה אלא משום לתא דאיסור תרנגולת א"כ ליפלוג בתרווייהו כי היכי דלא ליטעי ובזה נתיישב קושית התוספת בד"ה וניפלוג ודוק והיינו נמי דמהאי קושיא כולהו אמוראי כר"נ לא אמרי דאינהו נמי אית להו האי סברא שאין לאסור הביצה משום נולד אלא במקום שהתרנגולת אסורה וקשיא להו וניפלוג בתרווייהו ומשו"ה מוקי לטעמא דביצה במילי אוחרן. ועפ"ז נתיישב אצלי מאי דהוי קשיא ליה לשיטת ר"ת שכתב לקמן בסוגיא דמוחלפת השיטה היינו דההיא דהשוחט משום דב"ה גבי שמחת י"ט לקולא וכתבו שם התוספות בדיבור הקודם דהא דלא חייש לשמחת י"ט בביצה היינו משום שאין שמחה בביצה שהוא דבר מועט וא"כ קשיא טובא מאי מקשה הש"ס וליפלגו בתרווייהו דלמא ב"ה מודו דתרנגולת שרי דנהי דאית ליה מוקצה אפ"ה מיקל משום שמחת י"ט. ונהי שיש ליישב ולומר דלא שייך לומר דמשום שמחת י"ט מתיר ב"ה במוקצה דהא אליבא דר"נ אדרבה מחמיר ב"ה במוקצה ונולד בי"ט טפי משבת משום די"ט קיל ואתי לזלזולי ביה א"כ תו לא מצינו למימר שהתירו משום שמחת י"ט ומה שהקשו בתוס' לקמן דמצי לאקשויי מביצה היינו לאינך אמוראי דאיסורא דביצה משום טעמא אחרינא. אבל למאי דפרישית א"ש טפי דאי ס"ד דב"ה שרי בתרנגולת א"כ הביצה ממילא שרי דתו לא הוי נולד כיון דאמה שריא הו"ל כאוכלא דאפרת ודוק היטב. ולפמ"ש דר"נ וכולהו אמוראי סברי בנולד דעלמא דאסור אלא בביצה לחוד קאמרי דמאן דמתיר התרנגולת דלית ליה מוקצה מתיר נמי בביצה. א"כ לפ"ז א"ש דלר"נ אסור ביצה שנולדה בשבת דאע"ג דבשבת לית ליה מוקצה היינו מוקצה גרידא דס"ל שאין אדם מקצה דעתו ממאי דחזיא ליה אבל התרנגולת בשבת ודאי סובר ר"נ דמלתא דפשיטא היא דמוקצה גמור הוא דלא חזי כלל וגרע טפי ממוקצה מחמת איסור ואף מגרוגרות וצמוקין וכ"ש למאן דאמר דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו תרנגולת בשבת דלא חזי למידי והו"ל מוקצה גמור דבעלי חיים. וא"כ פשיטא דביצתה אסורה אף בעומדת לאכילה ולא שייך לחלק לענין ביצה אלא בי"ט לפום האי סברא ואין להקשות א"כ מאי מקשה הש"ס בשבת פרק כירה גבי הא דאמר רבי יוחנן קינה של תרנגולים אסור לטלטלה ומוקמינן לה דאית בה ביצה ומקשינן עלה והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ואיצטריך ליה לאוקמי בדאית בה ביצת אפרוח והא למאי דכתיבנא בביצה שנולדה בשבת לא איירי ר"נ ופשיטא ליה דאסורה. איברא דלא קשיא מידי דהא התם כל השקלא וטריא קאי אמאי דמקשינן דר' יוחנן אדרבי יוחנן למאי דקאמר רבה בר בר חנה משמיה הלכה כר"ש ושמעינן שם לר"י גופא דקאמר אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל ומוקצה למצוותו משמע לפ"ז להדיא דר"י אי ס"ל כר"ש לית ליה שום מוקצה כלל אלא במוקצה למצוותו לחוד ואפשר דאף בגרוגרות וצמוקים לית ליה והתוספות נסתפקו שם בזה וכן בבעלי חיים שמתו קאמרינן שם להדיא אלא למר בריה דר"י דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו מאי איכא למימר ועליה משני דאית בה ביצה וא"כ מקשה שפיר והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ונהי דדוקא בביצה שנולדה מן המוקצה איירי ה"נ משמע דאפילו בבע"ח גמורים לא מיקרי מוקצה לר"י דאמר הלכה כר"ש דאמר להדיא אין מוקצה לר"ש כלל וכללא כייל וגם בזה משמע שנסתפקו שם התוספות אי מתיר ר"ש בבע"ח גמורים ולפי הסברא שלי י"ל דפשיטא לתלמודא דר"ש אליבא דר"י מתיר אף בבע"ח וא"כ דלא מיקרי התרנגולת מוקצה אף בשבת תו לא שייך לאסור הביצה משום נולד. וכל זה בסוגיא דהתם דאיירי לר"י אליבא דר"ש אבל בסוגיא דהכא איירי לר"נ אליבא דנפשיה שסובר דר"ש אית ליה מוקצה בעולם כגון בגרוגרות וצמוקים ודכוותייהו מילי טובא כדאמרינן בהמות המדבריות נמי כצמוקין וכגרוגרות דמי א"כ כ"ש בבע"ח גמור בשבת דהוי מוקצה ואף אי ר"ש גופא סובר דאף בבע"ח לית ליה מוקצה מ"מ ר"נ לא ס"ל כוותיה בהא דלא גרע ממוקצה מחמת איסור דקי"ל דלא כר"ש בפ' מי שהחשיך. וע"כ בלא"ה משמע דאית ליה לר"נ שם מוקצה בעולם אף בשבת דאלת"ה לא שייך להחמיר ולאסור בי"ט כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה ומה זלזול שייך בדבר המותר לגמרי אע"כ דאיכא שם מוקצה בעולם אלא דמחמרינן בדין מוקצה טפי מבשבת וא"כ דתרנגולת בשבת מוקצה גמור היא מש"ה ביצתה אסורה ואפשר דב"ש גופא לא פליגי ואמרי תאכל אלא בי"ט מטעמא דכתיבנא כיון דלית להו מוקצה ביצתה לאו נולד מיקרי אבל בשבת אסורה והיינו דפליגי דוקא בי"ט וא"ש אליבא דכולהו אמוראי דאף למאי דמסקו בביצה העומדת לאכילה לא פליגי אלא בי"ט אבל בשבת אפשר דכ"ע מודו דאסורה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך גבי שבת דעלמא לישתרי. נמצא דלפמ"ש נתיישבה כל הסוגיא אליבא דהלכתא למאן דאסרי בנולד דאיכא למימר דר"נ גופא וכל הני אמוראי אסרי בנולד אלא דשאני נולד דביצה דאוכלא דאפרת הוא ונולד דידה אינו אלא משום לתא דמוקצה אלא שהפוסקים ומפרשים הקדמונים לא נחתו לפרש כן והמעיין יבחר ודוק היטב. ובאמת מצאתי שדבר זה תלוי באשלי רברבי שהרי"ף ורמב"ם והרבה גאונים סברי דלמאי דקי"ל כר"ש אין מוקצה כלל בבע"ח לענין השוחט לחולה שמותר לבריא עיין בב"י סי' שי"ח ואף להאוסרים מודו דר"ש גופא מתיר אלא דלא קי"ל כוותיה וא"כ דברינו אלה הם כפתור ופרח. ודע שיש לי שיטה אחרת בזה כשיטת הפוסקים דשרו בנולד לגמרי כפשטא דלישנא דר"נ ומה שאסרו בפרק נוטל בתמרי פרסייתא היינו משום דאפילו לכלבים לא חזי אלא ע"י תיקון גדול אלא להסקה קיימי ומש"ה אסורים בשבת ודעתי לפרשה היטב בפ' י"ט אי"ה:

שם בגמרא אלא אמר רבה וכו' ומשום הכנה ופרש"י רבה לטעמיה דאמר בפסחים ויליף מהכא דמוקצה מדאורייתא וכו'. וקשה דהא שם בפסחים מקשה אביי עליה דרבה בהא דאמר מוקצה דאורייתא ורבה גופא הדר ביה ממאי דמוקי בעצי מוקצה ואחר העיון מצאתי שגם הר"ן ז"ל הרגיש בקושיא זו וכן התוס' בפ' בכל מערבין דקדקו בזה ודחו דבריו. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י דרבה לא הדר ביה במסכת פסחים ממאי דמוקי בעצי מוקצה אלא משום קושיא דאין חילוק מלאכה בי"ט אבל לקושיא קמייתא אפשר דלא חש לה דלאו קושיא אלימתא היא. ובאמת נראה דאביי נמי אקושיא שני' סמיך דמשה באפר ודאי לא מצי לדחויי מימרא דרבה דהא אף למאי דקאמר רבה מעיקרא עצי מוקצה דאורייתא ע"כ לא ילפינן מיניה לכל מוקצה דליהוי דאורייתא דבכולהו תלמודא פשיטא לן דסתם מוקצה איסור דרבנן אע"כ דלא איירי רבה אלא ממוקצה גמור היותר חמור כגון בעצי מוקצה שנשרו בי"ט דהו"ל נולד ומוקצה מחמת איסור דאסיח דעתיה משום איסור תולש דהוי דאורייתא או בשאר נולד שלא היה בעולם כלל וא"כ לק"מ מההיא שה מן האפר דאינו אלא מוקצה קל כדאמרינן שלהי מכילתין דאיכא למ"ד דאפילו מדרבנן מותר וא"כ דלעולם דרבה לא הדר ביה וס"ל דעצי מוקצה וכיוצא בהן הוי דאורייתא כן נ"ל אליבא דרש"י ז"ל. אמנם מה שהכריחו כאן לפרש דמהכא יליף דמוקצה דאורייתא נלע"ד ברור דמשמע ליה לרש"י דעיקר פשטא דקרא דוהיה ביום הששי והכינו היינו דקפיד קרא שאין לאכול בשבת או בי"ט שום דבר מה שלא הוכן בששי דהיינו בדבר דשייך הכנה כגון עצי מוקצה ונולד אבל הא דדרשינן שאין שבת מכין לי"ט וכן להיפך אין זה כלל במשמעות המקרא והיכן רמיזא ועוד דאי ס"ד דקפיד קרא משום טירחא די"ט להכין בו לשבת א"כ ביצה שנולדה באחד בשבת או לאחר י"ט ליתסר נמי בחול וכן עצים שנשרו בשבת או בי"ט ליתסרו בחול כקושית רש"י ותוספות אע"כ דעיקר קפידא דקרא היינו משום איסור מוקצה שאין לאכול דבר שלא הוכן מבעוד יום כגון נולד וכיוצא בו אלא דממילא אמרינן כיון דהכנה זו חשיבא שמתרת האיסור א"כ הו"ל מלאכה ואסור לעשותה ביום טוב או בשבת לצורך מחר משא"כ בחול דלא שייך איסור מוקצה א"כ לא מיקרי הכנה דממילא מלאכה הוא וכן פרש"י להדיא בפסחים ע"ש נמצא דאי לאו דמוקצה אסור תו לא שייך הכנה דרבה כלל. ולפמ"ש מבואר מל' רש"י דעיקר הכנה דרבה היינו משום מוקצה ונולד נגעו בה. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בסמוך קסבר רבה כל ביצה דמיתלדא האידנא מאתמול נגמרה לאו משום דאי היום נגמרה הוי שרי' דהא כ"ש דאסירא משום מוקצה דאורייתא שלא היתה מן המוכן בעולם כלל ביום חול ואע"ג דאוכלא דאפרת הוא סבר רבה דכיון שלא היתה בעולם כלל ולא היתה ראויה לאכילה קודם שנגמרה לא מיקרי אוכלא דאפרת דהיינו קפידא דקרא והכינו ביום הששי אלא משום דקושטא דמלתא הוא דמאתמול נגמרה א"כ אין כאן מוקצה דאורייתא אלא דאפ"ה אסורה מדרבנן משום גזירה י"ט שאחר השבת ותלמודא הוא דדייק הכי מדקאמר רבה משום גזירה ולא קאמר משום הכנה גרידה שלא היתה מן המוכן ע"כ סובר רבה דמאתמול נגמרה ואפשר דרבה גופא הוצרך לומר כן דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דב"ש דשרו הא אפילו בשאר מוקצה אסרי כ"ש בהא דהוי מדאורייתא לרבה להכי קאמר דמאתמול נגמרה וא"כ אין כאן משום מוקצה אלא משום גזירה וב"ש לא גזרי אטו י"ט אחר שבת. כל זה למדתי מסברא לפי שיטת רש"י ז"ל. ואח"ז עיינתי בדברי הקדמונים וראיתי דשדו בי' נרגא שכתבו הר"ן ומהרש"ל ז"ל דלא שייך איסור הכנה באותו יום אלא קפידא דקרא שאין י"ט מכין לשבת ומייתי ראיה מדאמרינן בפרק בכל מערבין תחלת היום קונה העירוב ושבת מכינה לעצמה משמע דמשום הכנה דיומא לא מיתסר דלא בעינן הכנה ביום חול וזה שלא כדברינו איברא דבלא"ה אין בזה סתירה דלפי שהם לא נחתין לשיטת רש"י לפ' טעם הכנה משום איסור מוקצה אלא משום טירחא די"ט והיא ג"כ שיטת התוס'. אמנם לשיטת רש"י נראה שהדברים מוכרחים ויש קצת ראיה לזה משיטת הירושלמי גבי לפידים שכבו שהביא הב"י סי' תק"א ולפי סברא זו מצינו ליישב שם ל' הב"י וכן מ"ש בסי' תקי"ג בדין אפרוח ומה שהקשה עליו הט"ז ואין כאן מקומו להאריך. אמנם יש ליישב לשיטת רש"י לפירושינו דלא תקשי מההיא דבכל מערבין דבלא"ה לא שייך התם כלל איסור הכנה דמוקצה אלא דאביי מקשה התם לרבה וס"ד דהתם נמי יש לאסור לערב מי"ט לשבת כיון שבא להתיר האיסור ודמי להכנה דרבה דאסור ליה משום שבא להתיר איסור מוקצה וע"ז משני שפיר דלא דמי דהתם אין ההיתר נגמר מי"ט לשבת אלא שבת מתיר לעצמו א"כ אין כאן הכנה כל עיקר שאין ההיתר מחמת הכנה ול' שבת מכינה לעצמה אפשר דאגב גררא נקטיה כנ"ל נכון אליבא דרש"י ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך. אחר ימים מרובין מצאתי להדיא בל' רש"י ז"ל לקמן פ' אין צדין (ביצה דף כ"ו ע"ב) גבי מוקצה לחצי שבת שכתב שם דמאי דלא חזי בין השמשות ונראה לאכילה בשבת או בי"ט גופא אסור משום דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעינן כדכתיב והיה ביום הששי והכינו כו' עכ"ל. הרי להדיא כמו שכתבתי לגמרי דלית ליה האי סברא דשבת לעצמו מכין וע"כ דמפרש לה היא דבכל מערבין כדפרישית ודו"ק:

שם שבת בעלמא לישתרי. כבר כתבתי באריכות שיש להקשות מ"ש דקשיא ליה הא קושיא אמילתא דרבה דהא אדר"נ כ"ש דקשה שבת דעלמא לישתרי דהא בשבת סתים לן תנא כר"ש דמוקצה שרי ומאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ולדר"נ לא שייך לתרץ גזירה שבת אטו י"ט דהא בכל דיני מוקצה לא גזור שבת אטו י"ט ומ"ש ביצה. וכבר כתבתי ישוב נכון באריכות לשיטתינו. אמנם לפי שהקדמונים לא נחתו לפרש כשיטתינו כמ"ש לעיל צריך אני ליישב לפי פשוטו. ונלע"ד דבלא"ה ע"כ הא דמקשה הכא בפשיטות שבת דעלמא תשתרי לאו משום דפשיטא ליה דהכי דיינינן מעשה בכל יום דאסור בשבת אף בעומדת לאכילה הא ליתא דאכתי קשה לר"נ דשרי בעומדת לאכילה אף בי"ט אע"כ דעיקר קושית הש"ס אברייתא דלקמן סמיך דקתני א' ביצה שנולדה בשבת ואחד שנולדה בי"ט וכו' וא"כ לר"נ לא קשה דמצינן למימר דברייתא אליבא דר' יהודה אתיא דאוסר במוקצה בין בשבת בין בי"ט ואיירי בעומדת לגדל לחוד משא"כ לרבה דאוסר בי"ט אף בעומדת לאכילה משום גזירה דהכנה וא"כ ע"כ ברייתא דאחד שנולדה בי"ט איירי בכל גווני אף בעומדת לאכילה ובכה"ג גופא קתני דאחד שנולדה בשבת ואיירי נמי בכל גווני דומיא די"ט וא"כ מקשה שפיר. אבל אי קשיא לי הא קשיא מאי מקשה לרבה שבת גופא תשתרי ותיפוק ליה דבשבת אפילו בלא טעמא דהכנה יש לאסור אף בביצה שעומדת לאכילה דהו"ל נולד גמור ולא חשיב כאוכלא דאפרת כיון שהאם אינה עומדת לאכילה מחמת איסור שחיטה. מיהו קושיא זו אינו אלא לשיטת הפוסקים דאסרי בנולד אף בשבת והיא שיטת ר"ת וסייעתו כמ"ש לעיל אבל לשיטתו הפוסקים דנולד שרי לגמרי בשבת א"כ לק"מ דאע"ג דהכא אליבא דרבה קיימינן דאית ליה מוקצה גרידא בשבת וכ"ש נולד מ"מ י"ל דהא דמקשה הש"ס שבת דעלמא לישתרי היינו דלדידן דקיימא לן כרבה בטעמא דהכנה בדיני דמוקצה ונולד לא קי"ל כוותיה אלא כדאפסקינן הלכתא בסוף שבת כר"ש א"כ שבת דעלמא תשתרי ולפ"ז נצטרך לומר דממעשים בכל יום מקשה דפשיטא לן דאסור דאי מברייתא דלקמן הא איכא לאוקמי כר' יהודה ומש"ה אוסר אף בעומדת לאכילה אלא לשיטת הפוסקים דנולד אסור אף בשבת קשה מיהו איכא למימר נמי דאליבא דהלכתא לא מיקרי נולד בעומדת לאכילה דאוכלא דאפרת הוא דאף דמוקצה מחמת איסור שחיטה אפ"ה שרי דהא דאמרינן לבר ממוקצה מחמת איסור היינו היכא דדחיה בידים משא"כ הכא לא דחיה לתרנגולת בידים וכ"כ הרמב"ם והרי"ף ז"ל להדיא גבי שוחט לחולה עיין בב"י סי' שי"ח וכ"כ התוספות בפ' בכל מערבין (עירובין דף מ') ד"ה הא מאתמול מוקצה דשחיטה לא מיקרי דחיא בידיה ואפילו לפירות הנושרין לא דמו ובזה נתיישב' קושית הב"י סי' שי"ח וא"כ מקשה שפיר שבת דעלמא תשתרי פי' לדידן דקי"ל כר"ש ובהא דהכנה קי"ל כרבה לישתרי ואנן קי"ל מעשים בכל יום דאסור כנ"ל. אלא דלפמ"ש בסמוך דע"כ לאו ממעשים בכל יום פריך דא"כ הו"ל לאקשויי בפשיטות לעיל אדר"נ דע"כ דמברייתא דלקמן פריך דמסתמא אסור אף בעומדת לאכילה דומיא דנולדה בי"ט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה מברייתא דלמא ברייתא מתוקמי אליבא דרבה נמי כרבי יהודא כמו לר"נ והא דאסור אף בעומדת לאכילה היינו משום דלר"י בשבת אף בעומדת לאכילה אסור משום נולד כיון שהאם אסורה משום מוקצה מחמת איסור שחיטה ולא הוי כאוכלא דאפרת ובי"ט אסור משום הכנה ודוק. אחר עמדי על קושיא זאת ראיתי שהר"ן הרגיש בקושיא זו ותירץ דתרנגולת שעומדת לאכילה ואסורה בשבת משום מוקצה מחמת איסור שחיטה אפ"ה מיקרי שפיר אוכל לענין שביצתה מיקרי אוכלא דאפרת כיון שהאם עומדת לאכילה אלא דאיסור שבת רביע עלה משא"כ בעומדת לגדל ביצים לא קיימא כלל לאכילה ותו לא הוי ביצתה כאוכלא דאפרת ע"ש ובאמת סברא נכונה היא אלא דנראה דלשיטתו אזיל שמתיר ג"כ בחלב שנחלב בשבת מבהמה העומדת לאכילה ודוקא בעומדת לחלבה אסור משא"כ לרוב הפוסקים שהסכימו דאף בחלב שנחלב בשבת מבהמה העומדת לאכילה אסור וכ"כ בהגהות אשר"י בשמעתין והיינו מה"ט גופא דכיון שאינה ראויה הבהמה לאכילה משום איסור שחיטה לא הוי החלב כאוכלא דאפרת א"כ משמע דה"ה לביצה והדרא קושיא לדוכתא אם לא שאמר דשאני חלב דמגופא דבהמה קא מתמציא והו"ל כא' מאיבריה וכיון שהיא אינה ראויה לאכילה כמו כן החלב הכנוס במעיה אין שם אוכל עליה משא"כ בביצה דלאו מגופא אתיא הו"ל שפיר אוכלא דאפרת כיון שהאם גופא הוי קאי לאכילה אי לאו איסור שבת ובביצתה ל"ש איסור שבת משא"כ בביצת תרנגולת העומדת לגדל לא הוי כאוכלא דאפרת כיון שאין שם אוכל כלל על אמה וזה דוחק. אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך דעיקר מימרא דרבה בהא דקאמרינן אליביה דביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה היינו משום דאי היום נגמרה בלא"ה מיתסר משום נולד וכמ"ש באריכות לשיטת רש"י א"כ מצינן למימר דהשתא דאתינן להכי דמאתמול נגמרה תו לא שייך כלל איסור נולד בביצה דכיון דמאתמול נגמרה כמאן דמנחא בדקולא דמי ואף שהתרנגולת אינה עומדת לאכילה משום איסור שחיטה אפ"ה ביצתה עומדת לאכילה מעי"ט ודעתיה עלה לאכלה למחר והרי היא כאגוז בקליפתו דאע"ג דקליפה אינה ראויה לאכילה אפ"ה לא הוי נולד משא"כ בחלב שלא היה מאתמול כלל כנוס במעיה הוי שפיר נולד למאן דאסיר. ולפ"ז אפשר דאף בעומדת לגדל לא מיתסר ביצתה כלל משום נולד מה"ט גופא כיון דמאתמול נגמרה הו"ל כמנחא בדקולא ואף שהתו' כתבו דבלידתה נמי שייך הכנה מ"מ נולד מיהא לא מיקרי אם לא היכא שהתרנגולת עומדת להטיל ביצים ולגדל אפרוחים כמו שפירשו קצת רבוותא עומדת לגדל דבכה"ג ודאי אסירא דביצים גופא מוקצה היא ושייך נמי נולד דלגדל אפרוחים לא נגמרה מאתמול אלא עם יציאתה כדאמרינן לקמן ואף שסברא זו לא נזכרה בשום מפורש או פוסק לא נמנעתי מלכותבה כיון דלא נ"מ מידי לדינא דהא בין כך ובין כך ביצה אסורה אף אי לא מיקרי נולד אפ"ה אסורה משום גזירה דהכנה ודאינך טעמי ודוק היטב ואין להאריך יותר:

בתוס' בד"ה והיה ביום הששי וכו' ותימא דכאן משמע שהמן לא היה יורד ביו"ט וכו'. ולא ידענא מהיכן פשיטא להו שלא היה יורד כלל דלמא לעולם היה יורד אף בי"ט שחל בע"ש אלא שלא היה יורד בו לחם משנה לצורך שבת כדי שלא יהא י"ט מכין לשבת אבל מה שירד באותו יום לצורך י"ט לא שייך הכנה לשיטתם כמ"ש לעיל וכן מבואר בל' הרא"ש ז"ל גבי עצים שנשרו דמה שנשר באותו יום לא מיתסר אלא משום מוקצה ולא משום הכנה משמע דלא שייך הכנה לצורך היום עצמו וא"כ מה שלא ירד המן בשבת לאו משום דהוי אסור משום שהכין לעצמו אלא משום איסור הוצאה וזה לא שייך בי"ט דהותרה הוצאה א"כ אה"נ שהיה יורד המן בי"ט אלא שאם חל בע"ש לא ירד בו לחם משנה אלא בעי"ט היה יורד לצורך שבת משום איסור הכנה מי"ט לשבת וצ"ע אמנם כבר כתבתי שיש לומר דאיסור הכנה שייך נמי באותו יום עצמו ואפשר דבהאי סברא פליגי המדרשים אם היה יורד בי"ט או לא:

בפרש"י בד"ה ומי גזרינן וכו' וא"ת הו"ל גזירה לגזירה וכו' תריץ הא מצי לאוקמי וכו' והא דאמרינן בכל התלמוד שאין גוזרין וכו' מהאי קרא נפקא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מה כוונת רש"י בזה ומה ענינו לכאן דכמה פעמים נזכר בש"ס. והנלע"ד ליישב שזה סיוע לפרש"י הקודם שרוצה לפרש קושית הש"ס דליגזור בביצים במעי אמו בי"ט אחר השבת ותירץ דאף בכה"ג מותרין במעי אמן דמלתא דלא שכיחא הוא ולאפוקי מסברת רבינו אפרים שהביא הרא"ש דבנמצאו במעי אמן ביו"ט אחר השבת אסורים משום ספק הכנה וא"כ ע"כ מוכרח לפרש לשיטת ר' אפרים דהש"ס מקשה דאף בי"ט דעלמא ליתסרי ורש"י לא רצה לפרש כן דא"כ לא מקשה מידי דהו"ל גזירה לגזירה. מיהו אכתי יש לפרש כשיטת רבינו אפרים ולא נחית לסברת גזירה לגזירה אי הוי מלתא דתליא בסברא דשפיר יש לחלק דהא דמקשה הש"ס לקמן גבי ביצה משום פירות הנושרין ומשקין שזבו דהו"ל גזירה לגזירה היינו משום דבביצה לא שייך כלל איסור תלישה וסחיטה אף מדרבנן בשום צד וא"כ ע"כ אם נאסור אותן אינם מצד עצמן כלל אלא משום פירות הנושרין ומשקין שזבו שאסורים משום שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט מש"ה הו"ל שפיר גזירה לגזירה ויש להתיר הביצה לגמרי דלא דמי להנך ומשני דאפ"ה הו"ל חדא גזירה כיון שגזרו כן בפעם אחת משא"כ כאן דאף אם נאמר להתיר בביצים במעי אמן בי"ט דעלמא ע"כ נצטרך לאסור אותן בי"ט שאחר שבת דהתם הו"ל חדא גזירה וא"כ דביצים שבמעי אמן יהיו מותרין בי"ט דעלמא ובי"ט אחר השבת יהיו אסורין ממילא אתו לחלק ג"כ בשל תורה דבביצים שנולדו גופא יאמרו דבי"ט אחר השבת אסורין ובי"ט דעלמא לישתרי ומש"ה שייך שפיר לומר לא פלוג רבנן כיון דע"כ שייך בהו מיהא איסור דרבנן לא חילקו בתקנתן וכדאמרינן בעלמא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולפעמים אמרו עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ועוד דהא אביי הקשה כן לרבה ושמעינן לאביי בפ"ק דשבת גבי לא יעמוד בר"ה וישתה ברה"י ואיבעיא לן כרמלית מאי אמר אביי היא היא ולא הו"ל גזירה לגזירה ואפשר דהיינו נמי מה"ט כיון דע"כ שייך בכרמלית גזירה דרבנן לא פלוג רבנן בינו לר"ה. לכך פרש"י דהא דאין גוזרין גזירה לגזירה לאו מסברא אמרינן אלא מקרא נפקא דכל היכא שאיסור דרבנן משום גזירה שהוא משמרת לא עבדינן גזירה שניה וא"כ לא שייך לחלק בסברא שכתבתי אלא בכל ענין אין גוזרין אלא היכא שראו דאי לא הא לא קיימי הא וגזרו כן בפעם א' ואפשר דה"ט דאביי בכרמלית לפי שאין הכל בקיאין בין כרמלית לר"ה ויזלזלו בר"ה גופא או להיפך למי שבקי בו יבוא לזלזל לגמרי באיסור כרמלית ובאמת מצינן שהחמירו חכמים בקצת דבריהם בכרמלית יותר מר"ה לענין מצא מין את מינו וכן בפרק חלון (עירובין ד' ע"ז) אמרינן בהדיא דברשויות דרבנן החמירו יותר לעשות חיזוק משא"כ בביצה בין נמצא במעי אמו ובין נולדו לא טעו אינשי וכן בין י"ט אחר שבת ובין י"ט דעלמא לא אתו למיטעי ולא שייך לגזור גזירה לגזירה אליבא דכ"ע ועוד דלא שכיחא ולא שייך לומר אי לא הא לא קיימא הא ודו"ק:

בא"ד ואין י"ט מכין לחבירו לא גרסינן. גם בזה יש לתמוה מה ענינו לכאן דלעיל במלתא דרבה הו"ל לפרושי הכי ולפמ"ש יתיישב היטב דעיקר כוונת רש"י לפרש דקושית הש"ס דנגזור בהנך שנמצאו במעי אמן בי"ט שחל ע"ש אבל א"א לפרש אהנך די"ט דעלמא דהו"ל גזירה לגזירה. ולפ"ז אי הוי גרסינן במלתא דרבה אין י"ט מכין לחבירו אכתי הוי מצינן לפרש דאי"ט דעלמא קאי ולא הו"ל גזירה לגזירה דהא אין לנו שום י"ט שאין אנו עושים שני ימים וא"כ באותן שנמצאו במעי אמן בי"ט שני ודאי שייך לגזור אטו הנך דמתיילדין ביומיה דאסירי שנגמרו אתמול דהו"ל מכין מי"ט לחבירו וכיון דע"כ בי"ט שני אסור ממילא יש לאסור נמי אותן שנמצאו בי"ט ראשון דאין בין י"ט ראשון לשני ואם נחמיר בי"ט שני טפי מבראשון מיחזי כחוכא ואיטלולא ואי לא הא לא קיימא הא לכך פרש"י דלא גזרינן אין י"ט מכין לחבירו וא"כ א"ש ודוק ומ"ש רש"י ז"ל דלא גרסינן משום דמקרא נפקי אע"ג דלפמ"ש לעיל דעיקר קפידא דקרא שאסור בי"ט ובשבת מה שלא הוכן מאתמול ביום חול והא דאמרי' אין י"ט מכין לשבת היינו דכיון דקרא אחשביה להאי הזמנה אסורה בי"ט ובשבת מלא תעשה כל מלאכה וא"כ יש מקום לומר דהא דאסור נמי מי"ט לחבירו היינו משום איסורא דלא תעשה כל מלאכה אלא דאכתי לא שייך לומר כן דהא לא מיקרי מלאכה אלא משום שמתרת האיסור כמ"ש והכא כיון די"ט של גליות לא אשכחן מן התורה א"כ ממ"נ מותר מי"ט לחבירו אי היום חול מותר ואי למחר חול הו"ל כמכין מיום טוב לחול דלא מיקרי מלאכה דהכנה ממילא כיון שאינו מתיר האיסור ודו"ק:

בתוס' בד"ה מלתא דלא שכיח וכו' וקשה דלמא אם לא שחטה וכו' ותיאסר בלא גזירה מספק עכ"ל. אף דלפמ"ש לעיל לשיטת רש"י דהכנה דאותו יום עצמו נמי אסור א"כ אותן שנמצאו שנגמרו במעי אמן ליתסרו ממ"נ אי אתמול נגמרו והיא נולדה היום אסורה משום גזירה ואי היום נגמרו כ"ש דליתסר משום הכנה שלא הוכנה מיום חול אלא דגם בזה שייך תירוץ התוס' דכל שלא נולדה ע"י כך לא מיקרי הכנה כלל וק"ל:

בגמ' רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין נראה לי דהא דגזרו בביצה משום פירות הנושרין משום דשייך ביה קצת ענין תלישה כדאמרינן פ' שמונה שרצים האי מאן דאושיט ידיה למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום תולש דהו"ל עוקר דבר מגדולו ואע"ג דאמרינן לעיל דמאתמול נגמרה וא"כ בפירות הנושרין גופא כה"ג שרי אם נשרו מעי"ט אפשר דרב יוסף לא ס"ל דמאתמול נגמרה או אפשר דלאו כ"ע ידעי להא מלתא דמאתמול נגמרה ואם כן אתי לאחלופי בפירות הנושרין ומה שלא גזרו בעגל שנולד בי"ט תירצו התוס' לקמן דף ו' ע"ש:

בפרש"י בד"ה רב יוסף כו' דאסירי משום פירות הנושרין מן האילן בשבת עכ"ל. מה שדקדק לכתוב בשבת אע"ג דבי"ט קיימינן כבר כתב מורי זקיני הגאון בספרו מג"ש פ' אין צדין דרש"י ז"ל לטעמיה דתולש גופא מותר בי"ט מן התורה אלא דחכמים אסרו משום דאפשר מאתמול ועיקר גזירה משום שבת דהו"ל מדאורייתא ומה שאסרו בי"ט לא חשיב גזירה לגזירה דיו"ט ושבת חדא מלתא היא ע"כ דפח"ח וע"ש ומ"ש די"ט ושבת חדא גזירה היא כ"כ התוספות פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ד) ולקמן דף י"ח ע"ש: