א משנה נשים במועד מענות בקול יללה על המת, אבל לא מטפחות בידים משום אבל, ר' ישמעאל אומר: רק הסמוכות ממש למטה מטפחות.

בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים שאינם ימי חג מן התורה — מענות ומטפחות, בזה ובזה גם במועד וגם בחנוכה ובפורים — לא מקוננות, ולאחר שנקבר המת — לא מענות ולא מטפחות.

ומסבירים: איזהו עינוי — שכולן עונות כאחת, קינה — שאחת מדברת וכולן עונות אחריה בחרוז חוזר, שנאמר: "ולמדנה בנתיכם נהי ואשה רעותה קינה" (ירמיהו ט, יט),

וכדי לסיים בדבר טוב, משלימים: אבל לעתיד לבא הוא אומר "בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כה, ח).

ב גמרא מאי אמרן [מה אומרות] הנשים המענות על המת? אמר רב: אומרות הן "ויי לאזלא, ויי לחבילא" [אוי להולך אוי למשכון], שאדם מוסר את נשמתו, שהיא כעין משכון בידו.

אמר רבא: נשי העיר שכנציב שהיו מפורסמות בחכמתן אמרן הכי [אומרות כך]: "ויי לאזלא, ויי לחבילא". ואמר רבא: נשי העיר שכנציב אמרן [אומרות] על אדם בזמן זקנותו: "גוד גרמא מככא ונמטי מיא לאנטיכי" [הוצאה העצם מן הלסת וחוזרים המים אל הכלי].

ואמר רבא: נשי העיר שכנציב אמרן [אומרות] בזמן אבל: "עטוף וכסו טורי, דבר רמי ובר רברבי" [עטפו וכסו הרים באבל שבן רמים ובן גדולים] הוא המת. ואמר רבא: נשי העיר שכנציב אמרן [אומרות] "שייול אצטלא דמלתא [השאילו בגד מלת של תכריכים] לבר [לבן] חורין, דשלימו זוודיה" [שנשלמו מזונותיו], שבן טובים שירד מנכסיו טוב לו המוות מחייו.

ואמר רבא: נשי העיר שכנציב אמרן [אומרות]: "רהיט ונפיל אמעברא ויזופתא יזיף" [רץ אדם ונופל על המעבורת ועדיין לווה הלוואות]. ואמר רבא: נשי העיר שכנציב אמרן [אומרות]: "אחנא תגרי אזבזגי מיבדקו" [אחינו התגרים על מקום הממכר נבדקים] אם אנשים ישרים הם, ולא בשאר הדברים. ואמר רבא: נשי העיר שכנציב אמרן [אומרות]: "מותא כי מותא ומרעין חיבוליא" [המוות הוא כמו מוות, שכל אדם חייב למות, והיסורים הם כריבית].

תניא [שנויה ברייתא] היה ר' מאיר אומר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה "וגו' עד "והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב), ומה יתן החי אל לבו — דברים של מיתה, והם: דיספד [מי שיספוד] — יספדוניה [יספדו אותו], דיקבר [מי שיקבור] אחרים — יקברוניה [יקברו אותו], מי שיטען, כלומר, שיעמיס הרבה דברי הספד על אחרים בלוויה — יטענוניה [יטענו אותו], דידל [מי שירים קולו בבכי] — ידלוניה [ירימו אחרים קולם עליו].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: מי שלא ידל [יגביה] ולא יגדל את עצמו ידלוניה [יגביהו אותו], דכתיב [שנאמר]: "כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב" (משלי כה, ז).

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו, והם ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא. אמר להם ר' טרפון: דעו שחכם גדול הוא ר' ישמעאל ובקי באגדות, אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו, אלא כל אחד יאמר דבר לעצמו, וישתדל לאמר דבר חדש. אמר ר' עקיבא: ואני אדבר אחרון.

פתח ר' ישמעאל, האבל, ואמר על עצמו: רבו עונותיו, ומשום כך תכפוהו אבליו, והטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה לנחמו.

כיון שפתח ונתן להם על ידי כך רשות לדבר, נענה ר' טרפון ואמר: כתוב במות בני אהרן "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה" (ויקרא י, ו), והלא דברים קל וחומר: ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת המפורשת בכתוב, דכתיב [שנאמר]: "ויקרבו בני אהרן את הדם אליו" (ויקרא ט, ט) והנה כך נאמר עליהם, בניו של ר' ישמעאל שהיו כידוע, מלאים מצוות — על אחת כמה וכמה.

נענה ר' יוסי הגלילי ואמר: על אביה בן המלך ירבעם נאמר: "וספדו לו כל ישראל וקברו אתו" (מלכים א' יד, יג), והלא דברים קל וחומר: ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א' יד, יג), שמשמעו: דבר טוב אחד, כך היה שכרו, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה.

ושואלים: מאי [מהו] אותו דבר טוב? ר' זירא ור' חיננא בר פפא נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: שביטל משמרתו, שהושיבו ירבעם אביו בין השומרים שלא להניח אנשים לעלות לרגל לירושלים ועלה בעצמו לרגל, וחד [ואחד מהם] אמר: שביטל פרדסאות (משמרות) שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.

נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר: נאמר על המלך צדקיהו: "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך" (ירמיהו לד, ה), והלא דברים קל וחומר: ומה צדקיהו מלך יהודה שלא עשה אלא מצוה אחת שנתפרשה בכתוב, שהעלה את ירמיה מן הטיט — כך נאמר לו, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה.

נענה ר' עקיבא ואמר, נאמר: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרמון בבקעת מגדון" (זכריה יב, יא), ומעירים, ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומיה דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמר [אילמלא תרגומו של כתוב זה לא היינו יודעים מה הוא אומר], שלא מצינו במקרא מעשה הדדרימון זה, ותרגומו כך הוא:

בעידנא [בזמן] ההוא יסגי מספדא [ירבה המספד] בירושלים כמספדא [כמספד] אחאב בר עמרי דקטל יתיה [שהרג אותו] הדדרמון בר טברימון, וכמספד של יאשיה בר אמון דקטל יתיה [שהרג אותו] פרעה חגירא [נכה] בבקעת מגידו.

והלא דברים קל וחומר: ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב [שנאמר]: "והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם" (מלכים א' כב, לה), שלא רצה להמלט ולגרום שינוסו ישראל בגללו, כך הספידו אותו, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה. אגב הזכרת פסוקים אלה דנים בכמה מן הדברים שנזכרו בהם.

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: כתיב ביה [נאמר בו] בצדקיהו "בשלום תמות", והרי כתיב [נאמר]: "ואת עיני צדקיהו עור"! (ירמיהו לט, ז), אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מה שאמר לו "בשלום תמות", כוונתו שמת נבוכדנאצר בימיו, ולכן מת בשלום שראה במות הרשע.

ואמר רבא לרבה בר מרי, כתיב ביה [נאמר בו] ביאשיהו: "ולכן הנני אסיפך על אבתיך ונאספת אל קברתיך בשלום", כאמור (מלכים ב' כב, כ), וכתיב [ונאמר]: "וירו הירים למלך יאשיהו" (דברי הימים ב' לה, כג), ואמר ר' יהודה אמר רב: שעשאוהו מרוב חיצים ככברה מלאה נקבים נקבים!

אמר ליה [לו] רבה בר מרי: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הכוונה "בשלום" אצל יאשיהו פירושו — שלא חרב בית המקדש בימיו וכהמשך לפסוק שהובא לפני כן: "ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה" (מלכים ב' כב, כ).

ד אמר ר' יוחנן: אין מנחמין רשאין לומר דבר של תנחומים עד שיפתח האבל וידבר, וראיה לכך שנאמר: "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דבר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאוד. אחרי כן פתח איוב את פיהו" (איוב ב, יג - ג, א), והדר [ואחר כך] "ויען אליפז התימני" (איוב ד, א).

אמר ר' אבהו: מנין לאבל שמיסב בראש — שנאמר: "אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם" (איוב כט, כה), מכאן שהאבל יושב בראש.

ותוהים: הלא "ינחם" אחריני [ינחם את האחרים] משמע! ומכאן יוצא שהמנחם את האבלים הוא היושב בראש! אמר רב נחמן בר יצחק: "ינחם" כתיב [נאמר] כלומר, כמו אבל המתנחם.

מר זוטרא אמר מהכא [מכאן] ראיה: "וסר מרזח סרוחים" (עמוס ו, ז), ופירושו: "מרזח" — מי שהוא מר, ודעתו מטולטלת עליו (זח) באבילות נעשה שר ("וסר") לסרוחים, כלומר, לאנשים היושבים לידו נמוך ממנו ("סרוחים") לנחמו.

אמר ר' חמא בר חנינא: מנין לחתן שמיסב בראש — שנאמר: "כחתן יכהן פאר" (ישעיהו סא, י), מה כהן יושב בראש — אף חתן יושב בראש.

ושואלים: וכהן גופיה [עצמו] מנלן [מניין לנו] שיושב בראש? ומשיבים: דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, שנאמר בכהן "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב" (ויקרא כא, ח), וכוונתו — שלכל דבר שבקדושה הוא מקודש מכולם; לפתוח ראשון בקריאה בתורה, ולברך ראשון ברכת המזון, וליטול מנה יפה בסעודה ראשון.

ה ושוב לענין מיתה, אמר ר' חנינא: קשה יציאת נשמה מן הגוף