המשנה הרביעית לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת ואפי' היא של חרס ור' יהודה מתיר אבל אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת ור' יהודה מתיר אמר הר"ם פי' שפופרת של ביצה קליפת ביצה ר"ל העליונה הקשה והטעם שאסרו חכמים אלו השלשה דברים ר"ל שפופרת של ביצה ושל חרס וקערה גזרה שמא יסתפק מאותו השמן לסוך בו ויהיה מכבה ור' יהודה התיר זה לפי שהוא עושה זה המעשה לפני החכמים ולא הקשו על מעשה ולפיכך חשב כי יהיה מותר לעשותו לכתחלה ולפיכך לא מנעוהו מזה ולא היה הדבר כן אבל מה ששתקו לפי שלא היה אפשר לו לשלוח יד לשמן הנר כי הם היו רואים אותו ובטול טעם האיסור באותו המעמד ולפיכך לא הקשו עליו ומה שהיה צריך לתנא להשמיענו מחלקותם באלו השלשה דברים לפי שלא היה מספיק לנו ידיעת המחלקת באחת מהן אלא בכלן כי אלו השמיענו המחלקת בשפופרת של ביצה בלבד היינו אומרי' כי שפופרת ביצה לנקיותה אפשר לאדם להסתפק משמנה ובה נחלקו החכמים אבל בשל חרס לא נחלקו ואלו השמיענו המחלוקת בשל חרס היינו אומרי' גם כן כי זאת היא בלבד מה שהתיר ר' יהודה לפי ששמנה מטונף ומאוס ואין אדם נמשח בו אבל שפופרת של ביצה אסור ואלו השמיענו המחלקת באלו השנים היינו אומרים בכאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהם ובין הנרות חבור אבל קערה שיש שיש בינה ובין הנרות חבור הפתילה אסור על כן הודיענו שהם חולקין בכלן והלכה כחכמים:
אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה אחר טיפה בתוך הנר כדי שיתקיים הנר זמן כששמנה מתחסר והולך שמתוך שהוא כלי אחר מובדל מן הנר עצמו אינו נותן אל לבו ושמא ישתמש בו ומאחר שהקצהו לכך כבר ביטלו לשם ונמצא עכשיו גורם לכיבוי בתשמישו ואפי' היתה אותה שפופרת של חרס שהוא מאוס והיה לנו לומר שמיאוסו ירחיקהו מלהשתמש אינו כן שהרבה דברים אדם משתמש בשמן שאין מיאוס החרס מרחיקו מאותו תשמיש ור' יהודה מתיר שאינו חושש לכך ואין הלכה כמותו ומ"מ אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד ואין חשש לטעות בכך שהרי הכל כלי אחד בעיניו ופי' בגמ' אפי' לא חברה היוצר מתחלה אלא שנתחבר אח"כ בסיד ובחרסית שהוא כעין חיבור שמתחלה מותר ועל הדרך הזה בעצמו אמר שלא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת ומטעם שהזכרנו תחלה ור' יהודה מתיר והלכה כחכמים בשתיהן ואף בזו כל שנעשה כלי אחד אפילו ע"י חיבור שאחר עשיית הכלי מותר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
כל תלמיד חכם שרואה באחד שהוא עושה שלא כהוגן ויודע בעצמו שבידו למחות ואינו מוחה גורם תקלה לעולם וכל שכן בדברים הקרובים לטעות שאדם נעזר אח"כ בעשייתן מצד שכבר עשוהו לפניו ולא מיחה דרך הערה ספרו בסוגיא זו אמר רבי יהודה פעם אחת שבתנו בעליית בית נתזא בלוד והבאנו שפופרת של ביצה ונקבנוה ומלאנוה שמן ונתננוה על פי הנר והיה שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר והרי שר' יהודה הביא שתיקתם לראיה במה שנתפרסם איסורו ודרך צחות חזרו ואמרו באחד מגדוליהם שמיחה בדבר ונענה והוא שאמרו אבין צפוראה גרר ספסלא בעלייתא דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר ר"ל לפניו מצד שאחר שהיה של שיש לא חשש לעשות חריץ אמר ליה אי שתיקנא לך כדשתקי חבריה לר' יהודה נפיק מינה חורבה גזירה עלייתא דשישא אטו עלייתא דעלמא ושמא תאמר למעשה זה מ"מ והרי במסכתא זו אמרו אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשויי גומות הכא ליכא גומות והרי שלא גזר על אלו שהיו של שיש מתוך האחרות אפשר שבמחוזא כל העיר היתה כן ואין גוזרין מעיר לעיר אבל זו שבכאן אם זו של שיש הרי יש בעיר כמה שאינם של שיש ועוד טעם אחר שהגרירה נשמעת אף למי שאינו רואה אותה ואינו יודע שבמקום שיש הוא גורר אבל הזילוח אינו נשמע ואם מפני הרואים הרי ראיית הזלוח וראיית קרקע השיש באים כאחת:
שמא ממה שכתבנו תטעה לומר שהגרירה אסורה ואינו כן ואף אנו לא כתבנוה אלא להודעה שהחכם צריך למחות ולהודעה שגוזרין בדברים אלו מקום היתר מחשש מקום איסור אבל הגרירא מ"מ מותרת מפני שכל דבר שאינו מתכוין מותר והוא שאמרו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואין בזה חילוק בין קטנים לגדולים שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה וכן לענין כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובשין אותם בשוק להראותם ללוקחים ובלבד שלא יתכוין להנאת לבישתם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ומ"מ הצנועים הרוצים להרחיק עצמן מכל לזות שפה מפשילין במקל לאחוריהם ומ"מ לעיקר הענין מותר הוא לכל שכל דבר שאין מתכוין מותר ואע"פ שזו מיהא פסיק רישיה הוא אפשר שאינו פסיק רישיה כגון שהיה לבוש בכדי צרכו או שמא לא אסרה תורה אלא לבישה שמדרך כונת הנאת לבישה:
:
מה שהוצרכנו לפרש כן בכלאים מפני שאם לא פירשנוה כן היה קשה לנו לפרשה מפני שהיה הדבר פסיק רישיה וכן בגרירה לפרש שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה וכמו שראינו בסוגיא שהגדולים מותרים בגרירה כקטנים ולא עוד אלא שהיתר הקטנים היה להם יותר בפקפוק מצד שאפשר בהגבהה אלא שמ"מ נשאר היתר בכלם:
כל אלו הוצרכנו להם לדעת גדולי הרבנים שפירשו דבר שאין מתכוין בדבר שעסוק בהיתר ושמא יבוא לידי מה שאנו חוששים שמא לא יבא ופסיק רישיה הוא דבר שבודאי יבא ומ"מ חכמי פורווינצא כתבו שאף דבר שבודאי יעשה מותר הואיל ואין כונתו לכך כל זמן שאותה מלאכה הנגררת מחמת מעשה של היתר קשה לו ואין איסור מצד פסיק רישיה אלא שבאות' הנגררת ממנה ניחא ליה ומביאים ראיה לדבריהם ממוכרי כסות האמור כאן וממיעוט הדס שבפרק לולב הגזול וממורט כנף שבמסכת בכורות שבכולן נעשה הדבר בודאי והתרנוה הואיל ואינו מתכוין והם מפרשים הענין מצד שאין האיסור הבא נוח לו ומ"מ בפ' כלל גדול לא יראה כן אלא כשהמלאכה הנגררת קשה לו הא אם אין קשה לו ר"ל שאינו קפיד בה ר"ל שאינו צריך לו פטור אבל אסור וא"כ אתה צריך לפרש בגרירה מפני (שהארץ) [שהחריץ] קשה לו וכן נר' ממה שאמרו בפרק תולין לא ליהדק איניש אודרא אפומא דחביתא דילמא אתי לידי סחיטה אע"פ שאין הסחיטה צריכה לו ואינו קפיד בה הואיל ומ"מ אינה קשה לו וכן שאמרו האי מסוביתא דנוזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ומ"מ הם מפרשים דילמא אתי בכונה לידי סחיטה:
ויש מוסיפים לומר שלא אסרו פסיק רישיה אף בניחא ליה אלא בחשש איסור שאלו היה עושהו בכונה היה בו איסור תורה הא כל שלא היה בו אלא איסור חכמים אף בניחא ליה מותר ואע"פ שבפרק כתבי אמרו נר שאחורי הדלת פותח ונועל ואם כבתה כבתה והעלינו בה שהוא אסור כמו שיתבאר שם ואע"פ שאינו מתכוין ומצד פסיק רישיה והרי הכיבוי מדברי סופרים הוא הואיל ואינו צריך לגופו אפשר הואיל ולפעמים הוא מן התורה כשהוא צריך להבהב הוא קוראה מן התורה ויש סותרים ראיה זו ממה שאמרו בסוף פרק כירה כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש ואפילו הכי מודה בפסיק רישיה ואין זו ראיה שהרי טעם זה לא עלה שם במסקנא ולא שנא בדרבנן לא שנא בדאורייתא כל שאינו מתכוין הוא מתיר ומ"מ כשמודה בפסיק רישיה שמא דוקא בדאוריתא וכן מה שאמרו במיעוט ענפי הדס והא מתקן מנא ותירץ שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין הוא והקשו עליה והא מודה ר"ש בפסיק רישיה אע"פ שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים שמא לא נאמר שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים אלא במקום שאין בו מעשה כגון הפרשת תרומה ומעשרות אבל לקוט בידים מדאורייתא הוא ואע"פ שאין הענף מחובר לאילן מ"מ במקום תקון אסור:
ומ"מ יש אומרים שדבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה חלוק לשלשה דרכים הראשון שאין שם איסור תורה ולא ניחא ליה ר"ל שאין צריך לאותו תקון כגון צירוף שבמסכת יומא וזה מותר לכתחלה שהרי יש שתים לקולא שאין צריך לגופו ושאינו מתכוין השני שאין בו איסור תורה וניחא ליה כגון שצריך לאותו תקון או שיש בו איסור תורה ולא ניחא ליה וזה אסור מדרבנן והג' שיש שם איסור תורה והוא צריך לאותו תיקון שזהו ניחא ליה וזו אחר שהוא פסיק רישיה אע"פ שאינו מתכוין יש בו חיוב כמו שאמרו בפרק הבונה בתולש עולשין מקרקע שלו שאע"פ שכונתו לאכילת העולשין חייב משום חורש ומתוך כך הוצרכה תורה להתיר מילה בצרעת אע"פ שאינו מתכוין לקציצת הבהרת שלא בשבת לבד נאמר דבר שאין מתכוין אלא אף בדברים אחרים וכמו שאמרוה לענין כלאים וכמו שאמרו בבכורות ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שאפשר שיעשה בו מום הא כל שמתכוין אין חלוק בין צריך לגופא לאינו צריך לגופה בדברים אחרים חוץ משבת שאנו צריכים בה למלאכת מחשבת ובפ' כלל גדול ובפרק הבונה יתבארו מזה עקרי הדברים:
המשנה הרביעית המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים ומפני לסטים ומפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן פטור כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכלן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם אמר הר"ם פי' רוח רעה קורין לכל מיני החולי הנקרא בערבי מלאינ"קוניאה כי יש מין ממיני החולי הנזכר שיברח החולה ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כשיראה האור או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע ותנוח נפשו בחשך ובהתבודדות ובעת ההשתוממות והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות ושיעור זאת המשנה כך מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר ומפני זה אמר פטור במקום מותר לפי שהדין בסוף המשנה חייב ולא יתכן שיצא מדין מותר לדין חייב וזה החולה הוא חולה שיש בו סכנה ובתנאי שאי אפשר להוציאו למקום אחר או להסתיר האור ממנו ואמרו כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכלן חוץ מן הפתילה מה שאמר חייב הוא דעת ר' יהודה שהוא אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולפיכך יאמר שהוא חייב לפי שלא היתה כונתו כבוי הנר אלא שלא ישרף חרס הנר או שלא יכלה השמן ור' יוסי אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטור עליה ולפיכך הוא פוטר בכלן חוץ מן הפתילה ובתנאי שיכוין להבהב עד שנשרף ממנה כדי שתאיר יפה כשידליקנה פעם שניה ואז תהיה מלאכה שצריכה לגופה ואין הלכה כר' יוסי:
אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מן הלסטים וכו' כבר ידעת שר' יהודה ור' שמעון נחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה שלדעת ר' יהודה חייב עליה ולר' שמעון פטור ומלאכה הצריכה לגופה בכיבוי הוא כגון המכבה את הנר וצריך לגוף הכבוי כגון מכבה הגחלת לעשות פחם או מהבהב את הפתילה ומכבה שהכיבוי עשוי כדי שכשירצה להדליקה יתאחז בו האור יפה ושאין צריך לגופה הוא כגון שכבה מפני גוים או ליסטים שלא יראוהו וכיוצא בזה ומשנה זו כלה פירשו בגמ' שבאה לדעת ר' יהודה ותחלת המשנה פירושה בחולה שיש בו סכנה שכל מלאכה הותרה אצלו ובכללן שאם האור מזיק לו שמותר לכבותו או להפכו לצד אחר וכן יראת גוים או לסטים אין לך סכנה גדולה מזו וכן רוח רעה שמעוררת דמיונו בשעה שרואה את הנר ומתוך כך אמר במכבה לסיבות אלו שהוא פטור ופירשו בגמ' מותר לגמרי אלא מתוך שהוצרך לשנות בסמוכה לה חייב נמשך לשנות בזו פטור ואע"פ שאמרו כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבד מתלת דפטור ומותר ואין זה מכללם לא הטריחו עצמם להזכירו שהדבר מפורסם הרבה להיתר שהדבר ידוע שהשבת דחויה היא אצל הסכנה ומ"מ מה שאמרו בברייתא בשביל חולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור פירושה בחולה שאין בו סכנה ולדעת ר' שמעון שלדעת ר' יהודה בחולה שאין בו סכנה אין צד היתר לעשיית מלאכה ע"י ישראל והיה חייב לגמרי במזיד כדינו ובשוגג כדינו אלא לר' שמעון היא שנויה שפוטר בכל מקום במלאכה שאינה צריכה לגופה:
כחס על הנר כלומר אם כבה מתוך שהוא חס על הנר כגון שכלה השמן והפתילה משתלהבת ומתירא שמא יפקע נרו או כחס על השמן להשאירו לליל מחרתו וכן שחס על הפתילה בדרך זה חייב שהרי לדעת ר' יהודה מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה ור' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם פירשו בגמ' שר' יוסי סובר כר' שמעון וזה שחייב בפתילה לא שיכבנה כחס עליה שאין זו צריכה לגופה שאם תאמר זהו כיבוי לצורך פחם שיתאחז האור במקום הכיבוי אין זה כלום שהרי ראש הפתילה שהוא מכבה לא יועיל לו כלום שכשירצה להדליקה פעם אחרת יצטרך להסיר ראש הפתילה ממנה תחלה אלא פירוש הדבר בפתילה שאינה מהובהבת והבהבה וכיבה שזהו כיבוי הצריך לגופו וזהו שהוא עושה פחם כלומר שהוא מתכוין לעשותה פחם לידלק בו האור שכל שמדליק ומכבה על דעת שיתאחז האור בו יפה הוא נקרא בלשון פחם מצד שהוא ענין הפחם ולא אחר שהיא נעשית פחם ושמא תאמר אם כך הוא הרי הוא חייב ג"כ על הדלקתה ודאי כך הוא אלא שאפשר שהדליק בנקדת כניסת שבת ובשעת הכבוי קדש היום:
זהו ענין משנתנו ולענין פסק נחלקו בה הרבה מפרשים והוא שגדולי המחברים פסקו כר' יהודה והרבה נמשכים אחריהם מכח סתם משנה זו ומכח מה שנ' בפרק כירה בכיבוי גחלת של עץ לשמואל ולרבינא וכן בפ' המצניע בכזית מן המת ורבינא ורב אשי סוברים כן בפ' המצניע וגדולי הפוסקים נראה מדעתם שפטור עליה והרבה נמשכים אחריהם מכח פטור ומותר האמור באותם שלשה דברים שהוזכרו בראש המסכתא וכן שסתם משנה מוכיח כן בפרק אריגה בענין קורע על מתו וקצת משניות ג"כ סותמות כן בפרק שרצים ואף רבא שאמרה כדעת זה בפרק נוטל ולזו דעתנו נוטה ממה שראינו במשנה זו שר' יוסי חלק בה עם ר' יהודה וכלל ידוע ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:
ותדע שעיקר מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון במלאכה שאין צריכה לגופה היא אף בדבר שהוא מקלקל כל שיש צד תקון בקלקולו שר' יהודה מחייב אפי' לא היה תקונו אלא להרחיק נזק או צער או הפסד או קיום מצוה כגון קריעה על מתו ור' שמעון פוטר בכל אלו ואין קלקול אצלו לחייב אלא כשהוא תחלת תקון כגון מוחק במקום שהיה בו טעות על מנת להגיהו וסותר כותל רעוע לבנותו שכל אלו ודומיהם תחלת התיקון וצורך גופה היא אע"פ שלא היה רוצה שיצטרך לכך אבל מכבה את הנר מפני גוים או לסטים וחולה אין בזה צורך גוף כלל שאין התקון בגוף הקלקול שאין כיבוי הנר מסיר החולי או הנזק בידים אלא שגורם כן לפעמים ומתוך כך פטור אלא שאסור ואע"פ שבהפסת מורסא התירו לכתחילה ואף בזו היה לנו לומר כן שהרי להסרת נזק החולה הוא מכוין כבר כתבנו שאין זה הסרת נזק בידים ועוד שאין הנזק מבורר כל כך שיבא מצד הנר ועוד שאפשר לו בצדדים אחרים כגון מחיצה והדומים לה ובמקומות שבמסכתא זו יתבארו מענינים אלו דברים על סדר הפרטים הנכללים תחת מינים אלו ונבארם אחת אחת לשטתנו כפי היכלת בע"ה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
