שַׁאוּל שְׁאֵלְתָא זוֹ לְעֵילָא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי. עיין פירוש רש"י ז"ל. ולי נראה הכונה כי הנשאל היה יושב והשואלין היו עומדים לפניו ושואלין דאין שואלין מיושב מפני הכבוד, ומאחר שהנשאל יושב והשואל עומד נמצא השואל עומד גבוה מן הנשאל ולכך שייך בזה לשון לְעֵילָא מיניה. והא דאמר שְׁאִילָה זוֹ בא מסדר הש"ס ללמדינו שלא נחשוב שהשואל שאל שאלה אחרת מרבי תנחום השייכה לענין זה של שלמה המלך ע"ה דדריש ביה וזו הדרשה דדריש ר' תנחום היא היתה תשובה לאותה שאלה, אלא שלא נזכרה בתלמוד השאלה אלא רק התשובה הזאת של ר' תנחום מה שדרש בזה, ולעולם ר' תנחום לא הביא דברים אלו שלא כענין, לכך דקדק לומר שְׁאִילָה 'זוֹ' רצונו לומר לא היתה שאלה אחרת, ונמצאנו למדין שרבי תנחום פתח באגדה זו שאינה מן הענין ורק עשה כדי למשוך לב השומעין, כדי שכולם יטו אזנם וישמעו התשובה שלו שהשיב על שאלת ההלכה דהנר, ונחת הש"ס ללמדנו בזה שכך ראוי להתנהג בדברי תורה למשוך לב השומעין לדבר הלכה, ואין בזה גנאי על אשר מכניס בתוך הענין דברים שלא כענין.
פָּתַח וְאָמַר אַנְתְּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, אָן חָכְמָתָךְ? אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? וְכוּ'. נראה לי בס"ד מה שדבר בלשון זה לנוכח כאלו שלמה המלך ע"ה לפניו, לקיים מ"ש חכמינו ז"ל לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם כְּאִלּוּ בַּעַל שְׁמוּעָה עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ ואל יבהל להקשות ולדבר קשות ולהחליט טעות בבעל השמועה. ומ"ש אָן חָכְמָתָךְ אָן סָכלְנוּתֶךָ נראה לי בס"ד כפל הלשון כנגד מה שנתן לו הקב"ה לב חכם ונבון, כמו שנאמר במלכים ג' (מלכים א' ג, יב) הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן, וכן בדברי הימים א"ל הקב"ה (דברי הימים ב' א, יב) הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ, ולזה אמר אָן חָכְמָתָךְ כנגד חכמה וְאָן סָכלְנוּתֶךָ כנגד המדע. ועוד נראה לי בס"ד כי שלמה היה חכם גדול בתורה וגם חכם גדול בחכמות חיצוניות, ולזה אמר אָן חָכְמָתָךְ כנגד חכמת התורה וְאָן סָכלְנוּתֶךָ כנגד חכמות חצניות דבר בלשון תרגום, כי סכלנותך היא לשון תרגום וידוע דלשון תרגום הוא חיצוני ללשון הקודש. אי נמי נראה לי אָן חָכְמָתָךְ על שדבריך נראין סותרין דברי אביך, וְאָן סָכלְנוּתֶךָ במה שדבריך סותרים זה את זה.
לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. צריך להבין לשון שֶׁבַח דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד כי המת בטל מדבור ומעשה בלבד אבל כח המחשבה עודנו אחוז בו עד שיסתם הגולל. ולכן אמרו רבותינו ז"ל קודם שיסתם הגולל, המת שומע ויודע כל מה שמדברים לפניו וזאת ההרגשה שיש למת היא על ידי כח המחשבה שעודנו דבוק בו, והצדיקים גם אחר שיסתם הגולל יש שיעור מה מכח המחשבה דבוק בהם, ומזה הכח אמרו רבותינו ז"ל שהמתים יודעים מענין החיים ושומעים מה מה שמדברים על קברם. וידוע שהעבודה במעשה פועלת במקום הראוי לה, וכן עבודה בדבור פועלת במקום הראוי לה, וכן עבודה במחשבה פועלת במקום הראוי לה, והוא מקום גבוה ועליון שעל ידי המחשבה יהיה המשכת אורות מוחין ממקום עליון לבחינת שם מ"ה דאלפין, ולכן נקראת 'מַחֲשָׁבָה' אותיות 'שֶׁבַח מ"ה' רצונו לומר אורות מוחין לשם מ"ה, על דרך שאמרו בתיקונים על 'חָכְמָה' שהיא 'כ"ח מ"ה'. אך ודאי במחבשבה גרידה אין כח לעשות שבח מ"ה שה"ס [שהוא סוד] המשכת המוחין אלא דוקא בזמן שיש עמה עבודה של דיבור, דהיינו עסק התורה שעוסק במחשבה טובה או עבודה של מעשה שעושה מצוה לשמה במחשבה טובה. ולזה אמר כֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה שהיא עבודה בדיבור ומן המצות שהיא עבודה במעשה, שאף על פי שנשאר כח המחשבה דבוק בו עם כל זה אינו פועל בכח זה לבדו לעשות בו 'שב"ח מ"ה' שהוא הנרמז באותיות מחשבה שהוא המשכת המוחין שהם שֶׁבַח מ"ה, אלא אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עתה שֶׁבַח בּוֹ 'שֶׁבַח' דייקא כאשר ביארנו. ועוד נראה לי בס"ד אומרו וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ, ידוע שהקב"ה משתבח בתורה ומצות שעושים הצדיקים בחייהם בעולם הזה, דכתיב (ישעיהו מט, ג) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, אך כל זה הוא רק מה שעושין בהיותם בעולם הזה שיש להם חומר מעכב לכך משתבח בהם, אבל אחר שנפטרו והלכו לעולם הבא שאין שם חומר אף על לפי ששם אינם בטלים מלימוד התורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, עם כל זה אינו משתבח בהם דשם הם כמו מלאכים שאין להם חומר מעכב, וז"ש וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ כי מה שנאמר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר הוא דוקא על זמן היותם חיים בעולם הזה! ונראה לי שֶׁבַח [310] עולה ש"י, רמז אימתי זוכה לשכר של ש"י במה שנאמר לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ [310] הוא בזמן שעוסק בעולם הזה שיש לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח שהוא כמספר ש"י בּוֹ.
אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לֵיהּ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיֵּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ. צריך להבין למה לא רצה הקב"ה להודיע בחייו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה דף ה.) לא היה ראוי דוד לאותה מעשה אלא חטא להורות תשובה ליחיד, ופירש הגאון מוהר"י ז"ל בי"ד מנא ליה דלא היה ראוי לאותה מעשה? ותירץ דאמרו רבותינו ז"ל כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב (שמואל א' ב, ט) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר, והוא חי ע' שנה ובא לירושלים בן ל"ז שנים ומעשה דבת שבע היתה אחר שמלך בירושלים וכבר עברו רוב ימיו ואיך חטא? אלא ודאי להורות תשובה! עד כאן דבריו יעוין שם. ולכן אם בחייו יודיע עדיין יליזו שפתים לומר אף על פי שנודע עתה שמחל לו אך עם כל זה יותר היה טוב ונאה לו אם לא היה חוטא מעיקרא! ואם נאמר להם לא כן אלא חטאו היה בו צורך תיקון העולם להורות תשובה יאמרו מנא לן? ואם נאמר דהרי עברו רוב ימיו וכמו הוכחה הנזכר לעיל, יאמרו שמא יחיה שמונים שנה ויותר ועדיין לא עברו רוב ימיו, לכך המתין לו הקב"ה לברר מחילתו אחר פטירתו, דאז בעת שתתברר מחילתו יהיה נודע דעברו רוב ימיו כשהיה ענין בת שבע, ואז בעת ההיא בטל מעליו לזות שפתים הנזכר. ונראה לי דנבואה נזרקה בפיו של אדונינו דוד המלך ע"ה שאמר עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, שבאמת מצד החיים שלו נעשה לו אות לטובה לזכותו. ועוד נראה לי בס"ד טעם שרצה הקב"ה להראות אות טובתו בבנין בית המקדש, מפני שהוא נצטער עליו שרצה לבנותו ואויביו היו מרננים לומר לא זכה לבנותו מפני שלא היה ראוי חס וחלילה, ובאמת אינו כן אלא אדרבה מפני שהיה צדיק גדול אם היה בונהו לא היה נחרב! וצריך שיחרב בשביל טובת ישראל, לכך עשה לו בבנין הבית בארון שהוא עיקר, שבו תהיה השראת שכינה בבית המקדש לא יהיה נכנס שם אלא בעבורו. אמנם באמת אנחנו רואין אף על פי שאמר לו הקב"ה בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ עם כל זה קיים לו אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו שבקש עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, לקיים מה שנאמר (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא (פרשת וארא פ"ח) בשעה שהכניס שלמה הארון לא יכול להכניסו וכו' מה עשה שלמה הביא ארונו של דוד לבית המקדש ואמר (דברי הימים ב' ו, מב) הֳ' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ, א"ר ברכיה בשם רבי חלבו באותה שעה חייה דוד, שכן אמר (תהלים ל' ד') הֳ' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיּוֹרְדֵי בוֹר, עיין שם. ונראה הטעם דחיה דאיך יכניסו ארון מת לבית המקדש, וכיון דחיה פרחה טומאה, וכמו שאמרו בגמרא דשאלו לרבי יהושע בן השונמית מהו שיטמא א"ל מת מטמא ואין החי מטמא, ואיך שיהיה אותה שעה שנעשה האות הוא היה חי, ואם כן שפיר נתקיימה דבריו שבקש עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי, ומה שאמר לו הקב"ה בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ היינו בְּחַיֶּיךָ אלו אבל בְּחַיִּים החדשים שיבואו לו אין הכי נמי יהיה האות לטובה.
כֵּיוָן שֶׁאָמַר: (דברי הימים ב' ו, מב) "הֳ' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ", מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. יש להקשות למה עשה הדמיון לְשׁוּלֵי קְדֵרָה ולא לשחרות אחרת כדיו או זפת וכיוצא? ונראה לי בס"ד כי שחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה יתהווה מן העשן העולה על הקדרה, וידוע הדיבור של האדם הוא עשן שהוא הבל היוצא מקרבו, ולכן דבור לשון הרע שהוא עשן היוצא מקרב האדם תדמה שחרותו לשחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה שמשחיר מן העשן. או יובן אמר שׁוּלֵי קְדֵרָה רמז להם בזיון אחר בזה, כי קְדֵרָה במלואה כזה קו"ף דל"ת רי"ש ה"א המלוי שלה שהוא שולים של אותיות הפשוט של קְדֵרָה, הנה הם אותיות לאשפות, רמז שאין זה גוון שחרות שאינו מאוס שמשתמשין בו, אלא זה שחרות שהוא נמאס שנזרק לאשפות דהושחרו פניהם שחרות מאוס שנזרק לאשפות. אי נמי אם תמלא ה"א של קדרה ביו"ד יהיה אותיות המלוי שהם השוליים של קְדֵרָה אותיות ו"י לשפו"ת, שנעשה 'וי לשפות' שלהם שדברו סרה על דוד המלך ע"ה בחייו.
"וְטוֹבֵי־לֵב" שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְיָלְדָה זָכָר. נראה לי בס"ד כיון דנהנו מזיו השכינה נזדכך חומרם ונמשך לבם לצד הרוחניות ונתמעטה ונחלשה תאות המשגל הגופניית והזריעו על ידי הדחק, ומצד הטבע הנשים הזריעו תחלה וקיימא לן 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'. אי נמי כיון שזכו לשמחה דקדושה שהיו שמחים שנהנו מזיו השכינה, אז זכו לששון זו מילה, ולכן ילדו נשותיהם כל אחת ואחת זכר לקיים בהם מצות מילה. ועדיין צריך להבין היכא נרמז בכתוב שילדו זכרים? ונראה לי בס"ד דידוע כח ההזרעה של האיש בא מן אות יו"ד שעומדת בתוך שם איש, וכח ההזרעה של אשה בא מאות ה"א העומדת בסוף שם אשה, ולכן כיון דכתיב (מלכים א' ח, סו) 'וְטוֹבֵי לֵב' נרמז בזה על זרע הזכר שנמשך מתוך השם של איש, ו'לֵב' רצונו לומר 'תוך' מה שאין כן של הנקבה היא בסוף השם של אשה, גם 'וְטוֹבֵי' קרינן בה 'טוב יו"ד'. אי נמי נראה לי בס"ד כי בין איש לאשתו יש שני מיני אהבה, הא' היא אהבה חיצונית שהוא אוהב אשתו בעבור יופיה או בעבור מעשה ידיה, וכן היא אוהבת בעלה בשביל מלבושים תכשיטין שמביא לה וזו היא אהבה חיצונית. והב' אהבה פנימית שאוהב אשתו אהבת נפש מצד צדקות וכשרון מעשים, וכן היא גם כן אוהבת אותו אהבת נפש. ויש שאין להם אלא רק אהבה חיצונית, ויש שיש להם שני מיני אהבה הנזכר. וזה שיש לו עם אשתו שני מיני אהבה נעשה באהבתו הכפולה מספר שם הוי"ה ב"ה, ששני פעמים 'אַהֲבָה' [13] מספר כ"ו [26] וכן אצלו גם כן יש אהבה כפולה מספר כ"ו, נמצא אצלו ואצלה יש מספר 'ב"ן' [52] לכך זוכים להוליד 'בן' שהוא זָכָר. והנה אהבה חיצונית היא שייכה בכל אדם, והחידוש הוא אותם שיש להם אהבה פנימית גם כן, שנמצא אצלם יש אהבה כפולה שעולה ממנה מספר בן, לכן כיון דאמר 'וְטוֹבֵי לֵב' רצונו לומר שיש להם אהבה פנימית גם כן שהיא תתיחס ללב, כי כל פנימי נקרא לב לזה אמר שילדו זָכָר, כי כאן נמצא אצלם מספר ב"ן. ונראה לי בס"ד הא דדייק שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה היינו משום דכתיב שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, ומספר שִׁמְחָ"ה [353] לֵ"ב [32] עולה מספר שְׁכִינָ"ה [385] לכך דרש שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.
"עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ" שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן. ודאי לא היה עָוֹן אֵשֶׁת אִישׁ חס וחלילה כי בת שבע היתה מגורשת וגם טבלה וגם זמן הבחנה היה כאשר מפורש בריש זוהר בראשית, אך היה עָוֹן חִלּוּל הַשֵּׁם כי לקחה בסתר והחזירה בסתר, ובזה חשבו המון העם שהיתה חס וחלילה אֵשֶׁת אִישׁ, ואם היה לוקח אותה לו מעיקרא לאשה בגלוי לא היה בזה שום עון. תדע שאם היתה אשת איש איך הותר לו אחר כך לישא אותה אף על פי שמת אוריה והיא אסורה לבועל, ולכן רצה הקב"ה להודיע המחילה בחיי שלמה המלך ע"ה, שאם יש נדנוד חטא באישות איך שלמה המלך ע"ה שנולד ממנה יהיה סניגור עתה להזכיר צדקת אביו ויהיה נענה בכך?!
"וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" דְּאַחִיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם כִּפּוּרִים. דבר זה מפורש בגמרא דמועד קטן היטב, דאמרו התם בדף ט' להתיר אכילה ושתיה ביום הכפורים דרשו קל וחומר מחנוך המשכן שהותר בו קרבן הנשיא שהוא יחיד, ופריך הגמרא אם כן אמאי היו דואגים, ומשנה קרבן הוא צורך גבוה ומשתה צורך הדיוט עיין שם. עדיין צריך להבין מאחר דאיכא פירכא זו איך התירו? ונראה דאותם דיודעים בעצמם כוונתם באכילה לשם שמים ליכא להאי פרכה ולא היו דואגים, אך אחר כך דאגו מקצתם שמא לא כוונו לשם שמים כראוי ובזה ישנה לאותה פרכה, ויצאה בת קול ואמרה כּוּלְכֶם מְזוּמָּנִים לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, 'כּוּלְכֶם' דייקא גם אותם שלא כוונו היטב לשם שמים, ואמרה עוֹלָם הַבָּא כי יום הכפורים ה"ס [היא סוד] בינה הנקראת 'עוֹלָם הַבָּא' והיינו דקאמר הכא דְּאַחִיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם כִּפּוּרִים, וגם עוד הוצרכו למחילה על דרך אמרו במתענה תענית חלום בשבת שצריך למיתב תענית לתעניתיה ודו"ק.
הוֹדִיעֵנִי הֳ' קִצִּי. לפירוש שני שכתב רש"י ז"ל דקצי רצונו לומר 'מִנְיַן הַשָּׁנִים' יש להקשות והלא דוד המלך ע"ה היה ידוע שיש לו שבעים שנה מאדם הראשון או מהאבות וכנזכר במאמרי רבותינו ז"ל ולמה רצה להודיעו מנין השנים? ונראה לי בס"ד דידע שאדם הראשון נתן לו שבעים שנה אך בשביל שנתחרט עליהם נתנו לו אברהם ויעקב ויוסף, והוא עודנו מסתפק אם אותם השבעים של אדם הראשון הלכה לגמרי ממנו, או שמא יקח זה וזה מאחר דאדם הראשון לא חיה אלא תתק"ל [930], לכך א"ל 'הוֹדִיעֵנִי מִנְיַן הַשָּׁנִים'.
גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. הנה לפירוש שני שפירש רש"י ז"ל קשא, הא אחר כך הודיעו באיזה יום מהשבוע ולמה לא רצה להודיעו באיזה יום מהשנה? ונראה לי בס"ד כיון דהטעם שנמנעה הידיעה מן האדם בזה הוא כדי שיחוש לעצמו ויהרהר בתשובה, לכך אם יודיעו באיזה יום מהשנה נמצא כל השנה כולה לא היה דואג אלא יום אחד בלבד, אבל אם ידע באיזה יום בשבוע הנה תהיה חששתו בכל שבוע ושבוע באותו יום. ועוד נראה לי בס"ד מאחר שהוא יודע שיחיה שבעים אם היה אמר לו באיזה יום מהשנה נמצא היה יודע יום מיתתו בבירור ובכיון, ועיקר הגזירה היתה על ידיעה זו שלא ידע יום המיתה בכיוון, מה שאין כן אם ידע באיזה יום מהשבוע לא ידע בכיוון, כי בשנת השבעים יסתפק בכל שבוע ושבוע.
"וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי", אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. פירש רש"י באיזה יום מהשבוע וכו', יש להקשות מה תועלת יש לו בידיעה זו, אם חשב לעסוק בתורה באותו יום לברוח מן המות, זה לא יתכן שיחשוב כך שיוכל אדם לברוח מן המות, צא ולמד ממשנה רבינו ע"ה! ועוד הוא עצמו כתב בתהלים (פט, מט) מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה? ועוד למה בקש שימות באחד בשבת או בערב שבת והלא בדעתו חשב לעשות תיקון שיעסוק בתורה ובזה לא יוכל מלאך המות ליקח נפשו? ורש"י ז"ל פירש 'כדי שיתעסקו בו ובהספידו' ועל זה קשה אם יפטר בשבת יתעסקו כראוי באחד בשבת, ומה הפרש יש אם יתאחר הדבר איזה שעות, ואם ירצה יתפלל שימות בשבת בסוף היום ואז גם כן יתעסקו בו תיכף כשהתפלל שימות, בע"כ לא בירר תפלתו ושמא ימות בסוף היום וגם כך לא יוכלו להתעסק בו אלא עד אחר שבת? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה ידע שיש לו שונאים שמליזין עליו מענין בת שבע, והיו אומרים עליו שנפטר קודם זמנו בשביל עון זה חס וחלילה, ובפרט כי היו אומרים שהיה צריך לחיות ק"מ [140] שנה כנגד שבעים דאדם הראשון ושבעים דאבות, ולכן כשהיה נפטר בשבעים היו מליזים שנפטר בחצי זמנו, אשר על כן חשב לעשות המצנאה אחת דמוכח ממנה שנפטר בזמנו, והוא שרצה לידע באיזה יום מהשבוע ימות כדי שאותו היום יעסוק בתורה ולא יפסוק רגע, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל התורה מצלת ממיתה שלא בזמנה אבל מן מיתה בזמנה אינה מצלת, ולכן הוא שהיה עוסק בתורה כל אותו היום ועם כל זה נפטר נמצא מת מיתה בזמנה. אמנם אחר שאמר לו הקב"ה שימות בשבת אז נסתרה הוכחה זאת, שחשב כי אמר בשבת מחויב אדם לאכול שלש סעודות ואם כן עת אכילה מוכרח להיות בטל מעסק תורתו, והשתא אם יפטר בו ביום עדיין יש פתחון פה לאויביו לומר לעולם מת שלא בזמנו בשביל עון בת שבע, והא דלא הצלתו התורה כיון דבאמת היא מצלת ממיתה שלא בזמנה, היינו מפני שנפטר בעת שהיה אוכל דאז היה פסיק פומיה מגרסא, והתורה לא תציל אלא רק בעידנא דעסיק בה, ולכך בקש מהקב"ה שימית אותו באחד בשבת או בערב שבת שהוא חול שיוכל להתענת בו, ואז לא יהיה פסיק פומיה מגרסא כלל, וממילא יהיה מזה הוכחה ברורה שמת בזמנו ולא יליזו אויביו שפתים עליו בזה. וסוף דבר אחר ששמע מהקב"ה שעסק תורתו חביב עליול יותר מאלף עולות, אז חשב מעתה איש כמוני יכול לבטל עונג שבת ולעסוק בתורה, ונהג עתה כמו היה נוהג מר בריה דרבינא להתענות גם בשבתות וכן עשה, והוה יתיב וגריס כוליה יומא ממש ולא היה אוכל ושותה ביום כלל, ואז בזה אם יפטר ביום יהיה מן עסק תורתו הוכחה שמיתתו היתה בזמנה וכאמור. ונראה דלא נהג בזה אלא רק בשנת השבעים שידע שימות באותה שנה כי הוא היה יודע מספר שנותיו, והא דְּאִיפְחִית דַּרְגָּא לא נפל חס וחלילה! אלא רק זה היה סיבה שישתוק באותה רגע מדברי תורה.
קָם מַלְאַךְ־הַמָּוֶת קַמֵּיהּ, וְלָא יָכִיל לֵיהּ, דְּלָא הֲוָה פָּסִיק פּוּמֵיה מִגִּירְסָא. הדבר יפלא דהלא נודע מדברי רבותינו ז"ל שאין הצדיקים מתים אלא בנשיקה ואיך צדיק וחסיד גדול כדוד המלך ע"ה ימות על ידי מלאך המות חס וחלילה? גם עוד יש קושיא בענין זה להיפך דאמרו בגמרא (בבא בתרא דף יז) שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת, אֵלּוּ הֵם: אַבְרָהָם, יִצְחָק, וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, וּמִרְיָם. ויש להקשות אם כן איך אמרו רבותינו ז"ל בבבא מציעא שכל הצדיקים אינם מתים על ידי מלאך המות וזו קושיא להפך? ונראה לי בס"ד דיש בענין המיתה שלשה סוגים הא' המון העם שמתים על ידי מלאך המות. והב' צדיקים גמורים שאינם מתים על ידי מלאך המות אלא על ידי נשיקה, וענין הנשיקה הוא שיתגלה לעיניהם אור השכינה והוא מושך נפשם מקרבם כאבן השואבת שמושכת הברזל מרחוק, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא כְּמִשְׁחַל בִּנִּיתָא מֵחֶלְבָּא [דומה כהוצאת שערה מחלב], אך לא יזכה האדם לכך שתהיה נפשו יוצאה מגופו על ידי אור השכינה שיתגלה לעיניו אלא אם כן הוא מוסר נפשו ברצונו הטוב, אבל ודאי החומר קשה עליו הדבר הזה ואיך יתכן שיהיה לו רצון בדבר זה של יציאת נפשו ממנו? לכך צדיקים אלו יתגלה לפניהם אותה שעה מלאך המות מרחוק ולא יגע בהם, ורק הם כשיראוהו ירעדו ממנו פן יקח נפשם בידו, ואז תיכף יהיה להם רצון טוב למסור נפשם ביד השם יתברך! וכיון שנעשה להם רצון טוב בכך אז תיכף יתגלה לפניהם אור השכינה וימשוך נפשם מגופם. נמצא הם יצאה נפשם בנשיקה ורק מלאך נגלה ועמד לפניהם כדי שעל ידי כך יהיה להם אותה שעה רצון טוב למסור נפשם ביד השם יתברך. והסוג השלישי הם האבות ומשה ואהרן ומרים שלא הוצרכו שיתגלה לפניהם מלאך המות, ולא נראה כלל לפניהם בעת שיצאה נפשם בנשיקה, ועל זה אמרו בגמרא לא שלט בהם מלאך המות רוצה לומר לא שלט כלל אפילו בראיה בעלמא להפחידם שלא היה לו יכולת להתראות לפניהם. ואמרתי שענין זה יהיה כדוגמת מה שאמרו רבותינו ז"ל על שידים ומזיקין, שהוא לאחד נראה ומזיק, ולשנים נראין ואין מזיקין, ולשלשה לא נראין ולא מזיקין, דוק ותשכח שחלוקות אלו הם ממש כאותם שלשה חלוקות אשר ביארנו. והנה כאן אצל דוד המלך ע"ה כדי שיהיה לגופו רצון טוב למסור נפשו ביד השם יתברך היה צריך שיתראה לפניו מלאך המות חגור כלי זיינו. כדי שאז יהיה לגופו רצון טוב שימסור נפשו להשם יתברך ותצא נפשו בנשיקה כפי ערכו, כי אור אשר יתגלה לפני הצדיקים כל אחד יהיה כפי ערכו. אך כיון שהיה עוסק בתורה ולא פסק פומיה לא היה יכול מלאך המות להתראות לפניו בכלי זיינו, ולכך עשה המצאה זו של אילנות כדי שיעלה בסולם ויפחות דרגא וממילא יפסוק מדברי תורה ואז יוכל להתראות לפניו, וכיון שנתראה לפניו אז תיכף נעשה לגופו רצון למסור נפשו להשם יתברך ותיכף נגלה אליו אור השכינה בגודל רב לפי ערכו, ויצאה נפשו בנשיקה על ידי אור השכינה שמשך אותה כאבן השואבת, יְהִי רָצוֹן זְכוּתוֹ יָגֵן בַּעֲדֵינוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
