שָׁלַח שְׁלֹמֹה לְבֵי מִדְרָשָׁא: אַבָּא מֵת וּמֻטָּל בַּחַמָּה, וּכְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רְעֵבִים, מָה אֶעֱשֶׂה? שָׁלְחוּ לֵיהּ: חֲתֹךְ נְבֵלָה וְהַנַּח לִפְנֵי הַכְּלָבִים, וְאָבִיךְ, הַנַּח עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וְטַלְטְלוֹ. המאמר הזה מוקשה מאד לפי פשוטו, וכי שלמה המלך ע"ה שהיה חכם גדול לא ידע דין זה שהוצרך לשאול? ועוד אם נזדמנה לו שאלה אחרת בעבור הכלבים למה צירף אותה עם שאלת ששאל בעבור אביו הקדוש, וכי דרך ארץ לעשות כך?! ולא היה לו לשאול שאלות אלו בזה אחר זה. ועוד אין החכמים יקדימו בתשובת שאלת הכלבים קודם ענין אביו וכי שורת דרך ארץ הוא כך? ועוד אמר מֵת וּמֻטָּל בַּחַמָּה כיון דנקיט וא"ו נמצא ב' ידיעות חלוקות, ואמר שהם הא' מֵת והב' מֻטָּל בַּחַמָּה? ועוד למה הוצרך לפרש כְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא לימא כְּלָבִים סתם וְהַכְּלָבִים רְעָבִים? ונראה לי בס"ד כי מאמר זה נאמר בלשון מליצה והוא מדברי חכמים וחידותם, ומעולם לא הוצרך לשאלות אלו ממש כפשוטם, אלא עשה ענין שאלות אלו כדרך משל וחידה בשביל דבר אחר, והוא דידוע שהיה לדוד המלך ע"ה אויבים מליזים עליו בענין בת שבע ויודעים האמת ומכחישים באומרם אשת איש היתה, ולכך גם בחייו היו מקנטרים בפניו ואומרים לו (בבא מציעא נט.) הבא על אשת איש מיתתו במה? וכו', אך דוד המלך ע"ה אף על פי שבידו לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב ולקעקע ביצתם היה מן הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים. פוק חזי כמה קללו שמעי ונתחייב הריגה ולא עשה לו שום צער! ואמרו רבותינו ז"ל הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה, לא) וְאהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ, שנמשלו לחמה. לכך אמר עליו הקב"ה (תהלים פט, לז) וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. גם ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל דבעלי לשון הרע נקראו כלבים, ולכן שלמה המלך ע"ה אחר שנפטר אביו ע"ה נתעורר בספק אחד, והוא כי אמר אם הכלבים אויבי דוד המלך ע"ה בחייו היו נובחין להליז שפתים עליו כל שכן עתה אחר שנפטר, ובודאי לא ישובו מדרכם הרעה אלא יהיו נובחין לדבר סרה על הצדיק גם לעת עתה! אך הוא בחייו היה סובל ומוחל ושותק אבל עתה אחר פטירתו איך אנחנו נעשה, אם נכרית הכלבים האלה מן העולם ונרדפם עד הַחְרָמָה, או גם אנחנו נשתוק ונקיים מה שאמר הכתוב (משלי כו, ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ? וזה השאלה שאל אותה ברמז מן החכמים שאמר להם אַבָּא מֵת עתה אך הוא היה בחייו מֻטָּל בַּחַמָּה, כלומר מן הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים וכו' שנרמזו לְחַמָּהּ כמו שנאמר כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ, ואותם הַכְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רוצה לומר אויבים שלו שהיו מדברים לשון הרע ודיבה רעה עליו ודאי עדיין הם רְעֵבִים שלא שבועו מהדברים הרעים אשר דברו עליו בחייו! לכן הגידו לי מָה אֶעֱשֶׂה אם גם אני אעלים עין מדבריהם לקיים אַל תַּעַן כְּסִיל, או אם צריך לסמות עיניהם ואסתום פיהם בעפר לכבוד אבי הקדוש? והשיבו לו גם הם ברמז חֲתֹךְ נְבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים, כלומר זה המדבר נבלה על אביך הנמשל לַלְּבָנָה וזה מדבר עליו 'נְבָלָה' הפך אותיות 'לְּבָנָה' חתוך אותו, רצונו לומר תהרגהו לפני הכלבים! כלומר זה המדבר נבלה על אביך הנמשל ללבנה וזה מדבר עליו 'נְבָלָה' הפך אותיות 'לְּבָנָה' חֲתֹךְ אותו, רצונו לומר תהרגהו לפני הכלבים אלו בעלי לשון הרע שהם אחוזת מריעיו של זה הדובר נבלה, דאין אתה רשאי למחול על כבוד אביך. גם עוד מו"מ [משל ומליצה] תפרסם טענות המצדיקים את אביך לדרשם ברבים, וזה שאמרו וְאָבִיךְ צדיק שתצדקהו בראיות בפני רבים, ואלו הן ההצדקות חדא הַנַּח עָלָיו הוכחה וראיה של כִּכָּר, כי ברית כרותה לאמר (משלי ו, כו) בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, שהנואף יבא לידי עניות ואביך תהלות לאל נפטר בעושר גדול וכנזכר בדברי הימים. ועוד הוכחה שנית מן הַתִּינוֹק הוא הילד הראשון שילדה בת שבע מאותה ביאה שבא אביך עליה בעוד אוריה חי, דמצינו כשחלה אותו ילד חרד עליו אביך חרדה גדולה והתפלל אל השם יתברך כדי שיחיה, אם חס וחלילה ביאתו אסור איך רצה שיחיה, אדרבה טוב לו שימות ואיך יבקש מאת האלהים שיחייהו אם חס וחלילה בא מאשת איש, אלא ודאי מוגרשת היתה ומותרת לו, לכן תפרסם טענות אלו המצדיקים את אביך כדי שלא ישגו בני אדם ויטו אזנם לבעלי לשון הרע. ושוב ראיתי ספר אֶרֶץ הַחַיִּים על התהלים (מזמור טל) שהביא מאמר זה ופירש כְּלָבִים על בעלי לשון הרע, וְכִּכָּר על ענין ככר לחם כאשר פרשתי, אבל ברמז הַתִּינוֹק נדחק דוחק גדול, וגם בשאר דברי המאמר יש הפרש גדול בין דברי לדבריו כאשר יראה המעיין.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד ביאור המאמר הנזכר, דידוע דדוד המלך ע"ה נפטר בשבת במנחה בעת רצון בזמן גילוי מצח הרצון ונתעלה מאד בזה כמו שאמרו בזוהר הקדוש, ואות ה"א של 'חַמָּה' בא"ת ב"ש תתחלף בצד"י, ולפי זה 'חַמָּה' אותיות 'מֵצַח'. גם ידוע שהקלפות נקראים 'כְּלָבִים' והם רעבים בעת מנחת שבת שהוא עת רצון, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפיוט בְּנֵי הֵיכְלָא דְּכָסִיפִין לְבַר נַטְלִין וְלָא עָאלִין הֲנֵי כַּלְבִּין דְּחָצִיפִין עיין שם. וז"ש אף על פי שֶׁאַבָּא מֵת עתה הוא מֻטָּל בַּחַמָּה בבחינת הרצון דמצח, כי 'חַמָּה' היא אותיות 'מֵצַח' בחילוף אות ה"א בצד"י לכן עתה כְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא הם הקליפות דעשיה רְעֵבִים, וקראם דבית אבא כי דוד המלך ע"ה הוא בחינת מלכות שה"ס [שהוא סוד] עשיה לכך העשיה תתייחס אליו, הגידו לי עתה שנזדמן פטירתו של אבי בעת רצון כזה מָה אֶעֱשֶׂה תיקון ועילוי לאבי בעת כזאת? והשיבו לו ברמז חֲתֹךְ נְבֵלָה היא מלכות דקליפה הנקראת 'נבילת' תשבר כוחה לִפְנֵי הַכְּלָבִים הם הקליפות גונדא דיליה כי העת ראוי לכך, ואתה תעשה כונות השייכים לדבר זה, ואחר שתגרש הקליפות ותשבר כח מלכות דקליפה אז אָבִיךְ שהוא בחינת מלכות דקדושה שזכה למלכות דאצילות, שהיא סוד עשיה דאצילות הַנַּח עָלָיו כִּכָּר מספר רוח ה' שהוא למעלה ממלכות דאצילות, וְתִּינוֹק סוד נשמה דאצילות, כי 'נְשָׁמָה' במילואה כזה, נו"ן שי"ן מ"ם ה"ה [556] עולה מספר 'תִּינוֹק' [556], תמשיך לו הארות עליונות אלו וטלטלו בסולם המעלות מעולם לעולם ומבחינה לבחינה עד הבינה העליונה. ועיין בספר הליקוטים בפסוק וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן (מלכים א' א, א) שכתב וז"ל וכן דוד המלך ע"ה יצא מהשבעים שנה והניח לו ה' מכל אויביו, ובא ליום השבת קדש ובו נפטר ועלה לבינה עיין שם ודוק היטב.
כְּתִיב: (קהלת ז' ג') "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק", וּכְתִיב: (קהלת ב' ב') "לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". קשא והלא לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל כתוב קודם והו"ל להקדימו בקושיא? ונראה לי בס"ד כי לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל הוא מוקשה בלאו הכי מצד עצמו, דאיך יאמר מְהוֹלָל פירוש משובח על השחוק והכל יודעים שהשחוק מגונה, לכך כיון שהוא מוקשה יותר הזכירו לבסוף כי כן הדרך למנקט היותר מוקשה באחרונה. וכן וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה הוא גם כן מוקשה מצד עצמו, יען כי השמחה אינה מגונה כדי שהוא מזלזל בזה ואומר 'מַה זֹּה עֹשָׂה' אך עדיין קשא מנא לן לפרש מְהוֹלָל לשון שבח והיה לו לפרש לשון הוללות וסכלות ואין כאן סתירה? ונראה לי בס"ד משום דכתיב אָמַרְתִּי ואם הוא לשון הוללות וסכלות כולי עלמא אומרים כן, אלא ודאי לשון שבח וקא משמע לן חדוש מן מאמריו.
טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. קשא אין לומר זה טוב מזה אלא על דברים שהם מסוג אחד ולא בדברים שהם הפכיים, וכעס שהוא עונש ושחוק שהוא השכר הם הפכיים מצד לצד? ונראה לי בס"ד מ"ם של מִשְּׂחוֹק היא מ"ם הסיבה, על דרך מה שאמר יוסי בן יועזר לבן אחותו על אשר היה מתפאר ברוב טובה שהיה לו ברשעתו, ואמר לו אם כך לעוברי רצונו כל שכן לעושי רצונו. ולזה אמר טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה שמענישם, דזה העונש הוא נחשב טוב להם ואינו הריסה, ומהיכן תדע שהוא טוב ולא רע תדעהו מִשְּׂחוֹק הוא הטוב שעושה לרשעים בעולם הזה, שתאמר אם כך לעוברי רצונו כל שכן לעושי רצונו, ולכן בע"כ צריך להבין שאלו היסורין של הצדיקים הם טוב ולא רע. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מ"ש במדרש שוחר טוב (תהלים סב, יג) וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, מהו אדם רווק עובר עבירה וראוי למות בה, מה הקב"ה עושה תולה לו עד שישא אשה ויולד בנים והקב"ה נוטל אחד מבניו תחת אותה עבירה. נמצא הקב"ה גובה שלו משלו היש חסד גדול מזה?! ע"כ. ולפי זה כל עונש שמביא על הצדיקים בעולם הזה הוא טוב מאחר שהוא גובה שלו משלו, מה שאין כן השכר שנותן לרשעים בעולם הזה הוא נותן להם משלהם ולא ישאר כלום משכר שלהם בעולם הבא נמצא מתן שכרם בעולם הזה שאינו נצחי הוא רע להם, וז"ש טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה יותר מן טוב שנותן לרשעים בעולם הזה, כי עונש הצדיק נפרע משלו, ושכר הרשעים נותנו להם שעוקר מצותם וכלייא קרנא בעולם הזה.
"וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" זוֹ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. יש להקשות שִׂמְחָה בסתם קאמר ומנא לן לפרש 'שֶׁל מִצְוָה'? ונראה לי בס"ד כי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה מפרשי לה הראשונים ז"ל בשמחת עונג שבת ועונג יום טוב, וזה הפירוש נראה יותר בפשט המאמר. ובזה מובן דיש לומר מן הפסוק דאיירי בְּשִׁמְחָה שֶׁל מִצְוָה שהיא של עונג שבת ויום טוב, דקשא דהוה ליה למימר 'וּתְשֻׁבַּח הַשִּׁמְחָה' שהיא תשובח מכל אדם, ולמה אמר 'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי' דמשמע שבא לשלול בני אדם אחרים? אלא ודאי דאיירי בשל שבת ויום טוב. והיינו טעמא מפני שהשמחה של תענוג לא תהיה אלא על ידי ההעדר, ולכן אם אוכל אדם גם בימות החול בכל יום כמה מיני תבשילין חשובין ושותה משקין חשובין ולובש לבושים נאים ויקרים ויושב על מצעות חשובים זה אינו מרגיש בשבת ויום טוב עונג מן אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות כיון דרגיל בהם בכל יום, והרגל על כל דבר נעשה טבע ולכן אין לו שמחה בעונג שבת ויום טוב בכל אלו, כמו שאין אדם שמח מאור השמש ואור הלבנה אף על פי באמת יש לו עונג מהם, והיינו מחמת שהוא רגיל בהם. אבל אם לא יאכל וישתה במותרות ערבים ואינו לובש ומשתמש בכלים נאים אלא רק בשבת ויום טוב זה יש לו שמחה בעונג שבת ויום טוב בכל אלו. ולכן בימי שלמה המלך ע"ה שהיו כל ישראל עשירים עד שאין הכסף נחשב כלום והיו יושבים בטובה ושלוה היה הפרש בשמחת עונג שבת ויום טוב בין החכמים המשכילים ובין המון העם, כי המון העם כל הימים מתנהגים במותרות אכילה ושתיה וכלים נאים כיון דְּסִפֵּק בידם, ואין להם הפרש בין שבת לימי החול כמו שתראה בעיניך עתה בהנהגת העשירים בבתיהם, ולכן אלו לא ירגישו בשמחת עונג שבת ויום טוב, מאחר דאין להם הפרש ואין להנאות אלו העדר מהם בשום יום כלל. אבל החכמים המשכילים שהיו באותו זמן אף על פי שיש לאל ידם לעשות כל הימים כחגים ומועדים באכילה ושתיה וכלים ומלבושים נאים, עם כל זה אין נהנים במותרות אלו אלא רק בשבת ויום טוב, אבל בימי החול נעדרים מן המותרות בכל דבר ודבר, ולכן ירגישו הם בשמחת עונג שבת ויום טוב. ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה על שמחת מצוה של עונג שבת ויום טוב וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, כלומר אני וכיוצא בי מן בני אדם המשכילים, מה שאין כן המון העם לא תשובח אצלם שמחה זו מפני שאינה מורגשת אצלם, ולכן מוכרח לפרש הכתוב דאיירי בְּשִׁמְחָה שֶׁל מִצְוָה הנזכר, מפני שבזה אין דעתם ומנהגם של בני אדם בהשוואה אחת.
"וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב' ב') זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. יש להקשות כיון דאמר 'שִׂמְחָה' בסתם מנא לן לפרש דאיירי בְּאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה? ונראה לי בס"ד כי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה שדבר בה קהלת (ח, טו) בפסוק, וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, שהיא של שבת כל הרואה אותה יאמר שהיא טובה ולמה ישאל מַה זוֹ עוֹשֶׂה? ושאלה זו לא תמצא אלא בשמחה של חול, כגון שרואה שעושין שמחה בימי החול, דהרואה לא יחליט שהיא סכלות מפני שהם ימי חול, אלא צריך לשאל תחלה מַה זוֹ עוֹשֶׂה? דשמא של מילה או חופה או פדיון או סיום מסכתא, ולכן כיון דאמר 'מַה זוֹ עוֹשֶׂה' מוכרח דאיירי בשמחה שאינה דשבת ויום טוב שדבר בה קהלת בפסוק וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, דאין צריך לשאל על זאת 'מַה זוֹ עוֹשֶׂה' כי עצומו של יום מוכיח עליה. אך עדיין קשא למה אמר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה והוה ליה למימר שִׂמְחָה שֶׁל חוֹל? ונראה לי בס"ד דנקיט כן שבא לכלול גם של שבת ויום טוב שאינו מתכוין בה לשם שמים אלא רק להנאת גופו דבזה אין השמחה דבקה במצות אלא בגופו, ולכן זו נקראת גם כן שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה ואף על פי שעושה אותה בשבת ויום טוב, מפני שכל כונתו בה להנאת גופו.
לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְכוּ'. נראה לי בס"ד נקיט כל אלה כנגד ד' יסודות אשר דברים אלו נמשכים מהם, דְעַצְלוּת וְעַצְבוּת מיסוד העפר, וּשְׂחוֹק מיסוד האש, לכך המשחק פניו מתאדמים מתגבורת החום בו, וְקַלּוּת רֹאשׁ מיסוד המים שהם קלי המרוץ, ומיסוד זה נמשכים הרהורים של זנות אשר על ידם יבא האדם לקלות ראש, אבל שִׂיחָה וּדְּבָרִים בְּטֵלִים נמשכים מיסוד הרוח שהם דבור וידוע דרוחא ממללא. ומה שאמרו וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב נמצא השמחה טובה להשראת שכינה ולמראה חלום ולדבר הלכה, ונראה לי בס"ד לרמוז שלשה אלה ב'שִׂמְחָה' ראשי תיבות שכינה מראה חלום הלכה שכולם צריכין שִׂמְחָה.
כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מוֹר, תִּכָּוֶינָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ה, יג) "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר". מקשים מהיכא מפיק לה דְתִּכָּוֶינָה? ונראה לי בס"ד דנרמזה הכויה בתיבת 'עוֹבֵר' שהיא בהיפוך אתוון 'בּוֹעֵר' ומדנקיט לשון עובר ולא לשון אחר משמע דבא לרמוז על כויה באותיות 'בּוֹעֵר'. גם יש לרמוז הכויה בראשי תיבות שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב דראשי תיבות מילות אלו הם מספר [480] ת"ף כמנין 'תלמוד' [480] ועם הכולל תפ"א כמנין 'תכונה' [480]. ועיין ברש"ל ז"ל שנתקשה בדקדוק הנזכר ותירץ דסמך על פסוק (שיר השירים ה, יד) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, ר"ל זה הפסוק הוא משלים המינין של 'תכונה'. ועוד נראה לי גְּלִילֵי זָהָב הוא גוון אדום וכל בשר אדם אשר נכוה יהיה מראיתו אדום כזהב.
לָא קַשְׁיָא, הָא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, הָא בְּמִילֵי דְּעָלְמָא. ראיתי בחתיכת נייר בלוי כתוב בו מה שהקשה הר"ג עט"ר מו"ר זקני רבינו משה חיים זלה"ה לתלמידים מהא דאמרינן במציעא (דף פד) כי הוו מקלעי [כאשר היו מזדמנים] ר' ישמעאל בר' יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי [ביחד] הוה עייל בקרא דתורי בינייהו [היה יכול צמד שוורים להיכנס ביניהם תחת כריסם] ולא הוה נגעה בהו [היה נוגע בהם] כיון שהיו שמנים מאד. [ומספרים] אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה רומאית אחת] בניכם אינם שלכם [שמפני גודל כריסכם ודאי אינכם מסוגלים להזקק לנשיכם], אמרו לה שלהן [כרסן של נשינו] גדול משלנו, [אמרה להם] כל שכן [שאין הדבר אפשרי לכם] איכא דאמרי הכי אמרו לה: "כי כאיש גבורתו" (שופטים ח, כא), [כלומר, כל אברינו מגודלים בהתאם לגודל כריסנו]. איכא דאמרי, הכי [יש אומרים שכך] אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר. ומקשי בגמרא למה להו לאהדורי לה [על שאלה מחוצפת ומטופשת כזו?] והא כתיב (משלי כו, ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, ומתרץ [זה שהשיבו לה הוא משום] שלא להוציא לעז על בניהם [שאם לא היו עונים הרי היו כמסכימים לדבר, ונמצא שבניהם ממזרים, ולכן הוצרכו לענות]. ואילו הכא לא אהדרי רבי ורבי חייא כלום משום אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ? ותירץ לתלמידים דשאני התם שהיא טוענת מהשערת השכל ויש לזה תשובה מוכרחת להכי השיבו לה, אבל כאן מוציא לעז בשקר וליכא מאן דמוכח להכחישו לכך לא השיבו כלום אלא הענישהו דוקא. וחזר והקשה הרב מו"ז זלה"ה [מורי זקני זכרונו לחיי העולם הבא] לתלמידים אם כן אמאי לא משני הכא לישב המקראות, כאן במוציא דיבר בשקר וליכא מאן דמוכח, וכאן במדבר מצד השערות שכלו? ויש תשובה מוכחת לסתור דבריו עד כאן מצאתי כתוב. והתירוץ שתירץ מו"ז ז"ל לתלמידים לא נמצא בנייר ההוא.
ואנא עבדא נראה לי בס"ד קושיא זו הב' דהפסוק אמר (משלי כו, ה') עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו, וכיון דאמר פֶּן יִהְיֶה חָכָם משמע יותר דאיירי במדבר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, לכך לא ניחא ליה לאוקמיה בְּמִילֵי דְּעָלְמָא דתירוץ זה של הגמרא מרווח טפי בפשט המקרא. אי נמי נראה לי בס"ד דאם תרוויהו איירי בְּמִילֵי דְּעָלְמָא הוה ליה להקדים פסוק עֲנֵה קודם פסוק אַל תַּעַן, שכן משפט הלשון להקדים 'הן' קדם ל'לאו' כמו שכתב בס' הכללים, וכן הוא משפט כל לשון וכן אומרים 'עשה ולא תעשה' אלא ודאי כְסִיל דפסוק ראשון לחוד וּכְסִיל דפסוק שני לחוד. אי נמי נראה לי דאם תרווייהו בחד ענין הם לא היה לחלקם לשני מקראות אלא היה לו לכתוב שניהם במקרא אחד. אי נמי נראה לי בס"ד דאם שניהם בחד ענין לא היה צריך להזכיר כסיל פעם שנית, והכי הוה ליה למימר וַעֲנֵהוּ כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו ודוק. ותירוץ זה ותירוץ הב' הנזכר הם עיקר.
כִּי הָא דְּהַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמַר לֵיהּ: אִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי... הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי [חִיָּא] אָמַר לֵיהּ: אִמְּךָ אִשְׁתִּי וְאַתָּה בְּנִי. הנה גרסת עין יעקב בהאי עובדא נמי אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, ולא גריס 'רַבִּי חִיָּא' כגרסת תלמוד שלנו וגרסא זו מיושבת יותר כמו שכתב מהרש"א. וצריך להבין טעם לפי זה למה הביא הש"ס תרי עובדא ברבי וסגי בחדא? ונראה לי בס"ד דאם יביא עובדא דְּאִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי הוה אמינא שאני האי דאינו חייב בכבודם, אבל אם הדברים נוגעים בכבוד אביו או אמו חייב להתקנאות בעבור כבודם ולא ישתוק! לכך הביא עובדא דְּאִמְּךָ אִשְׁתִּי דנגע בכבוד אמו ואפילו הכי לא עֲנֵה כְסִיל. ואם הוא מביא האי עובדא בלבד הוה אמינא האי שאני דנמצא הוא עצמו נוגע בדבר שעשהו ממזר חס וחלילה, לכן לא עֲנֵה כְסִיל ועשה עצמו כאלו אינו שומע דבריו, אבל אם היה הדבר אינו נוגע לעצמו כלל אלא לאחרים אפילו שאינו חייב בכבודם צריך להשיב! לכך הביא עובדא דְּאִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי דבזה אין הדבר נוגע לעצמו ממש ואפילו הכי קיים אַל תַּעַן כְּסִיל. ובאופן אחר נראה לי בס"ד ואתרץ בזה עוד דקדוק אחד, דמאי אצטריך להביא הא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא: אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוּתֵיהּ לְרַבִּי, דְּלָא לִישַׁוְיֵיהּ [בָּנֵי] מַמְזֵרָא? כי הש"ס לא נחית להביא תרי עובדי הנזכר אלא להוכיח על מאמר 'אַל תַּעַן כְּסִיל'. ונראה לי בס"ד דאם יביא עובדא דְּאִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי בלבד הוה אמינא שאני הכא דיש לפרש כונת זה המגיד לומר שהוא אוהב אשתו של רבו הרבה ומהרהר בה בעת תשמיש כאלו היא אשתו, ומאחר שהוא אוהב הדבר מסתמא גם היא אוהבתו הרבה, ואז ממילא בעת שתשתמש עם רבי תהיה מהרהרת בו ובזה נעשו 'בָנֶיךָ' כאלו הם 'בָּנַי', על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בבני ערבוביא של אדם המשמש באשתו ומהרהר באשה אחרת. והכי קא אמר ליה אִשְׁתְּךָ אני אוהב אותה כאלו היא אִשְׁתִּי ומסתמא גם היא אוהבת אותי ומהרהרת בי, ולכן בָנֶיךָ נחשבים כמו בָּנַי, ולכן לא חש רבי לענותו דבר, כי הוא אינו מוציא שם רע אלא מגיד רוע לבבו ומוליד מזה דברים של בָנֶיךָ בָּנַי מסברתו הפסולה. אבל אם היה מדבר סכלות של הוצאת שם רע היה משיב לו ולא היה שותק, לכן הביא עובדא דְּאִמְּךָ אִשְׁתִּי, והביא על זה דברי רַבִּי חִיָּא דאמר אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוּתֵיהּ דְּרַבִּי דְּלָא לִישַׁוְיֵיהּ מַמְזֵרָא כגרסא בעל עין יעקב, דמשמע דנודע להם שזה היה מוציא שם רע ממש באומרו 'אִמְּךָ אִשְׁתִּי' ואין לפרש דבריו לומר אני אוהב אותה הרבה ומהרהר בה כאלו היא אִשְׁתִּי, דאם כן אמאי קאמר רַבִּי חִיָּא אַהַנְיָא וכו' דְּלָא לִישַׁוְיֵיהּ מַמְזֵרָא ונמצא גם בכהאי גוונא אַל תַּעַן כְּסִיל. ואי הוה מביא האי עובדא ודברי רבי חייא הנז' בלבד, הוה אמינא דוקא בכהאי גוונא דהמדבר הוא מתכוין להוציא שם רע בשקר לכך 'אַל תַּעַן כְּסִיל' אבל אם הוא אומר דעת לבו ועושה סברה מדבר זה להוליד מזה אִוֶּלֶת מצד הסברה לבד, כגון שאומר 'אֲנִי אוֹהֵב אִשְׁתְּךָ וּמְהַרְהֵר בָּהּ תָּמִיד' דאפשר הכי הוה ליה ואינו משקר, ורק מוליד מסברתו לומר מסתמא גם היא אוהבת אותי ומהרהרת בי, ולכן 'בָנֶיךָ' נעשו 'בָּנַי' מכח הרהורים שלה, דיש לומר לזה צריך להשיבו לסתור סברתו הפסולה ולהראותו שטועה הוא בהשערתו, לכך הביא עובדא דְּאִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי דאף על גב דיש לפרש דבריו בהכי עם כל זה קיים אַל תַּעַן כְּסִיל.
אָמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? שָׁתָה וּפָקַע. נראה לי בס"ד כיון בדברים אלו בשם 'יכ"ש' שהוא ראשי תיבות כּוֹס שֶׁל יַיִן וידוע מ"ש רבינו ז"ל בשער הפסוקים בפסוק (שמות ב, יד) מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ, סופי תיבות 'יכ"ש' כי בשם יכ"ש הרג משה רבינו ע"ה את המצרי, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל שהרגו בשם המפורש עיין שם. ולכן רבינו הקדוש שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה הרג את האויב הזה בשם זה שכיון בו כשאמר לו כּוֹס שֶׁל יַיִן וכן היה לו דשתה ומת וסופי תיבות כוס של יין 'לְנֵס' שהיה דבר זה לנס לעיני הרואין. ונראה לי שזה נתרצה לשתות ולא חש כי חשב דרבי האמינו בזה ורוצה להשקותו יין כדי שיגלה עוד נסתרות, על דרך נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. ונראה לי בס"ד שעשה מיתתו של זה על ידי היין מפני שהוציא שם רע על אשה כשרה שנמשלה לגפן דלא מקבל נטיעה אחרא, לכך המיתו באמצעות היין שיוצא מן הגפן. אי נמי דארבותינו ז"ל בפסוק (במדבר ח, יב) אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, שהזנות נמשך מן היין, קרי בה כי 'תִּשְׁתֶּה' הטי"ת תתחלף בתי"ו בדטלנ"ת, לכן זה שהוציא שם רע בענין זנות הבא מן היין הענישו על ידי היין.
עֲתִידָה אִשָּׁה, שֶׁתֵּלֵד בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לא, ז) "הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו". יש להקשות למה אמר אִשָּׁה ולא נקיט 'עֲתִידִין נָשִׁים'? ונראה לי בפשיטות מפני שהכתוב 'הָרָה וְיֹלֶדֶת' נקיט לשון יחיד לכן גם בעל המאמר נקיט כן. ועוד נראה לי דנקיט 'אִשָּׁה' מפני כי הטעם של חידוש זה שיהיה לעתיד רמוז באותיות אִשָּׁה, והוא כי פרשתי בס"ד טעם לדבר זה מפני שלעתיד נזכה לקבל שפע האצילות בלתי התלבשות, כי עתה אפילו בשבת לא נוכל לקבל שפע האצילות אלא על ידי התלבשות הבריאה, ובחול נוסף עוד התלבשות ביצירה גם כן אך לעתיד אפילו בחול נקבל שפע האצילות בלתי התלבשות הבריאה. וידוע כי באצילות היחוד לא פסיק, ולכן גם למטה בתחתונים יהיה חידוש זה דהאשה תלד בכל יום דוגמה לספירת המלכות דאצילות שהיא בסוד האלפים. ונרמזה האצילות במלוי אִשָּׁה כזה אל"ף שי"ן ה"א, המלוי הוא אותיות 'אַלְפִין' לרמוז שעתידה האשה לקבל שפע האלפין מן מלכות דאצילות בלתי התלבשות ולכך נרמזו האלפין באותיות שמה, ומאחר דמקבלת שפע האלפין בלתי התלבשות לכך תֵּלֵד בְּכָל יוֹם דוגמת ספירת המלכות דאצילות, ולכן אמר עֲתִידָה אִשָּׁה, שֶׁתֵּלֵד בְּכָל יוֹם מפני שדבר זה יש לו רמז בתוך אותיות אִשָּׁה.
לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד, אָמַר: "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אָמַר לוֹ: בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק, אַחְוִי לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת. הקשה הרב פתח עינים ז"ל בשם הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הוכיח לו מקין והבל שנתעברה חוה וילדתם ביום אחד? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאין התחלה לקושיא זו כי הריון ולידה דקין והבל היה ביום ששי בתוך ששת ימי בראשית דעדיין לא נשלמה הבריאה, ולא אתמר 'אֵין כָּל חָדָשׁ' אלא על אחר שבת דבראשית דכתיב ביה (בראשית ב' ב') וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, דהא בלאו הכי נבראו אחר לידת קין והבל עוד עשרה דברים בערב שבת בין השמשות. והא דאמר נָפַק נראה לי כי בשעה שהיה רבן גמליאל דורש כן הקשה לו התלמיד מפסוק 'אֵין כָּל חָדָשׁ' ורבן גמליאל השיב לו אותה שעה בּוֹא וְאַרְאֶךָ דּוּגְמָא בָּעוֹלָם, ועדיין רבן גמליאל לא צייר אותה שעה בדעתו את הדוגמה מה היא, ואחר כך עיין והביט לראות הדוגמה מה היא כאשר נפק מבית המדרש וְאַחְוִי לֵיהּ הא והא. נמצא שלשה דברים אלו שיהיה בהם פלאות לעתיד, הם 'אִשָּׁה אִילָן אֶרֶץ' דראשיתם אות אל"ף וזה יהיה על ידי גילוי שם מ"ה דאלפין שמספרן גאולה שיש בו שלשה אלפי"ן, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב דכתיב (שמות כ' ו') וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, ראשי תיבות אדם לחם פירות מילת ואות יו"ד אינה יוצא במבטא.
אַחְוִי לֵיהּ צָלָף. הנה בערוך כתב זה שקורין בלשון ערבי א"ל כב"ד עיין שם, וכן כתב בספר כ"י ביאור הלשונות בלשון ערבי, וזה אילן אל כב"ד מצוי במדינתנו בגדא"ד ואגפיה, וכן מצוי במקומות אשר על נהר פרת, ויוצא מאליו כקוצים וגבהו אמה וחצי מכל מקום ויוצא בו ורדין כמו הורד והם נאכלין שעושין אותם כבשים, ואלו הם הנקראים בדברי חז"ל 'תמרות' ויוצא גם כן עוד בו קלחים שהם רכים הרבה ויש בהם עלים והם גם כן נאכלים שכובשן אותם, ואלו נקראים בדברי חכמינו ז"ל בשם 'קפריסין' ובלשון ערבי קורין אותם כב"ד. וגם יוצא בו רמונים קטנים ויגדלו וישוו כמו גבעולים והם נאכלין כמו שהן, ואלו נקראים בדברי חכמינו ז"ל בשם 'אביונות' ובלשון ערבי קורין אותם שפל"ח הפ"ה בדג"ש, ובעת שיצאו הוורדין הנז' לא יצאו הקלחים שנקראים כב"ד ואחר שיתקשו אלו הקלחים שקורין כב"ד ולא יועילו לאכילה אז יצאו האביונות שקורין שפל"ח. ולכן ארבותינו ז"ל שהם שלשה מיני פירות ואינם יוצאים ונמצאים בזמן אחד אלא בזה אחר זה. (ועיין מ"ש תוספות בתרא דף כח יעוין שם) ברם הדוגמה הזאת דנקיט רבן גמליאל בענין פֵּרוֹת בְּכָל יוֹם אין דוגמה זו בזה הצלף הנזכר, ויתכן הצלף שהיה בימיהם היה לו טבע אחד משונה מזה המצוי במדינתנו. או אפשר לומר שהוא עשה בו דוגמה במקצת, ואיך שיהיה לפי דברי הערוך ודברי המבאר בלשון הערבי הצלף הוא מה שקורין בערבי א"ל כב"ד, ובודאי אותו שהיה בארץ ישראל בימיהם היה משובח יותר מזה שאצלינו והיה מוציא פירות בכל יום. ודע דאין להקשות אמאי רבן גמליאל לא העניש לתלמיד זה אשר לגלגל על דבריו, ורבי יוחנן בסנהדרין דף ק' העניש לאותו תלמיד אשר לגלג על דבריו ועשאו גל של עצמות? דנראה לי בס"ד יתכן התם גבי רבי יוחנן לגלגל להדיה, אך כאן לגלג בלבבו ורק הקשה קושיא מן הפסוק בפניו ועל קושיתו אינו נענש! ועוד נראה לי בס"ד התם רבי יוחנן לא הוציא אותם דברים מתוך דרשה של פסוק אלא דברי קבלה הם בידו, שכך קבל שעתיד הקב"ה להביא אבנים טובות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ועל זה המדה לא הביא דרשה מן הפסוק ומוכרח שכך קבל מרבותיו שנודע להם זה מפי נביאים מדור לדור, אך כאן רבן גמליאל היה מוציא כל דבר ודבר מן הפסוק בדרך דרש, ועל הדרש יוכל להקשות מן הפסוק לסתור אותו ואין זה סותר דברי קבלה, לכך לא הענישו.
