כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. וא"ת, מאי שנא מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה משום עגונות. יש לומר, דבכדי לא מפקיעי להו לרבנן לקידושיה, אלא היכא דאיכא סרך גיטא כדהכא. אי נמי בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא, כדאיתא בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דסמכה אהימנותיה דעד, ואפילו בגוי מסיח לפי תומו. ועיקר טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, וכן פירש רש"י ז"ל בשבת פרק חבית (שבת קמה, ב) גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד. ואע"ג דאי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור, כדאיתא התם בפרק האשה רבה (יבמות פט, ב), היינו טעמא, משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה לגמרי, אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי איתתא דייקא ומינסבא, וכיון שבא הבעל איגלאי מילתא דלא דיקא שפיר. ומכל מקום מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושיה אלא משום סרך דעד אחד, אבל בברי בטבע במים שאין להם סוף, לא תקינו.
וההיא דאותבוה אבי כרסיא ואתא חבריה וחטפא מיניה, והוו תמן רב ברונה ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא (יבמות קי, א), אי נמי בתלוהו וקדיש דאפקעינהו רבנן לקידושיה כדאיתא התם בפרק חזקת הבתים (ב"ב מח, ב), התם משום דעיקר הקידושין שלא ברצון חכמים היו דהוא עשה שלא כהוגן, אבל במקום שחלו הקידושין כרצון חכמים והשתא הוא דאפקעינהו להו, אי איכא סרך גיטא אין אי לא לא.
והכא נמי לאו הפקעה גמורה היא, אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקא אדעתא לאונסיה, ומדאיבעי ליה לאתנוייה ולא אתני שמע מינה אחולי אחליה לאונסיה. ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית, דלא מסיק להו איניש אדעתיה, הויה אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג, א), אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מינה בשאר אונסין, משום דמימר אמרינן דאסיקינהו אדעתיה ואחוליה אחלינהו הוא.
ועוד תדע דהא למאן דאית ליה טענת אונס בגיטין, ולא תקינו רבנן כלל לא משום צנועות ולא משום פרוצות, באונס דשכיח כהפסקת נהרא אין טענת אונס ושרינן לה לעלמא, משום האי טעמא דאמדינן ליה לדעתיה. והכא הכי קאמר, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, וכי היכי דלא לישוינהו רבנן לבעילותיו בעילת זנות, אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא, ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו, ואפילו קדיש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי, כי היכי דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה והויה בעילתו בעילת זנות למפרע, אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה, הילכך אכלו ארי אין לנו.
הא דאמרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, כתבתיה בפרק השולח (גיטין לב, א) בס"ד.

אונסא דשכיח שאני. מהא שמעינן דמסיק... אין טענת אונס בגיטין אפילו באונסא דלא שכיח קאמר, ומיהו באונסא דלא שכיח כלל כולי עלמא מודו דיש טענת אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג, א) אכלו ארי אין לנו, ובאונסא דשכיח ולא שכיח הוא דפליגי. וקיימא לן כלישנא קמא דרבא דאין טענת אונס אי משום אונסא אין טענת אונס בגיטין.

אי איכא בתי דינין דקביעי בכל יום,

אשה נשאת בכל יום. ולא בכל יום ממש קאמר, דהא איכא שבת דאינה כדאיתא בירושלמי [בפירקין הל' א] א"ר מונה הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת. ובערב שבת נמי לא ישא, שאין בתי דינים קבועים בשבת, ואם יבעול בששי או בליל שבת איכא איקרורי דעתה בשלש עונות, דהא דאמרינן לקמן (כתובות ה, ב; ז, ¨) דמותר לבעול בתחילה בשבת דוקא בשכנס ברביעי. ואיתרמי דלא בעל בזמנו, כגון שפירשה נדה אחר שכנסה לחופה דלא מחייבינן לעיכובי עד אחד בשבת, ואפילו יבעול בששי עצמו אחרי התעסקו... צרכי חופה ויבעול יעבור רובו של יום, ואין ב"ד יושב וכבר עבר זמנו.
וא"ת, בחמישי נמי לא ישא דהא אין ב"ד קבועים בששי בשבת, כדאמרינן בירושלמי בפירקין (הלכה א) ר' חזקיה ב"ר אחה בשם ר' אבהו אסור לדון דיני ממונות בערב שבת, איכא למימר דלא אסרו אלא לכוף בעלי דינין ולקבוע זמן, מכיון שהן צריכין לעסוק בצרכי שבת, וכדאמרינן לא קבעינן זמניה בערב שבת, אבל בי"ד יושבין קבועין לקבל טענות אם יבואו לפניהם בעלי הדין, וזה אם יש לו טענת בתולים ישכים לב"ד ויגיד טענותיו.
ועכשיו שאין ב"ד קבועים כלל, מסתברא דמותר לישא בכל יום, דליכא משום איקרורי דעתא דמקום שבתי דינין קבועים איכא משום איקרורי דעתא, דמצפה הוא לישיבת הדיינים ובנתיים עד ...המקח. אבל במקום שאין בתי דינים קבועים כלל למה יצפה ליום אחר בו ביומו יעשה לו ב"ד ויודיעם. ועל זה סמכו בדורות האלו לכנוס ביום ששי.

ומשום פרוצות דאי אמרת לא להוי גיטא זמנין דאניס ואמרה לא אניס ומקרי ונסבי. פירוש זמנין דאניס יהיה קול בעיר מזה והיא אומרת לא אניס וכיון שאין לנו ראיה ברורה אין לנו למחות ביד' דאפ"ה אונס צריך לברר האונס:

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. פי' אע"פ שאומר לה כדת משה וישראל הרי הוא כאלו התנה ע"מ שירצו חכמים וסתמו בפי' שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כדמפרש במס' קדושין בס"ד:

ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה פירוש דה"ל כאומר הרי את מקודשת אם ירצה אבא שאם לא רצה אינה מקודשת תינח דקדיש בכספא שהם קדושין דרבנן אבל קדיש בביאה שהוא דאורייתא מאי איכא למימר וליתא דקדושי כספא ושטר מדאורייתא הם כדאמרי' בפ' קמא דקדושין אלא הכי פירש תינח דקדיש בכספא דכי לא רצו חכמים בקדושין יפקיעו הכסף ויבטלו השטר אבל קדיש בביאה היאך יפקיעו חכמים ומה יאמרו שתהא ביאתו דאע"ג דהריני בא עליך על מנת שירצה אבא ולא רצה האב אינה מקודשת קס"ד האב אינו חושש על ביאתו אבל חכמים היאך לא יחושו על ביאתו ומהדרינן דרבנן נמי שוויה לבעילתו בעילת זנות ויש מקשים אם כן נמצא יכול לחפות על בת אחותו שזנתה שיתן לה גט בענין שיהא שם אונס ולפקעו קדושין למפרע ויכולים ממזרים לטהר. ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא קשיא שאם יחפה על בת אחותו ויצילנה בדין תבא עליו ברכה וממזירים נמי הלוואי שיטהרו. ועוד הקשה א"כ היאך ממיתין הבא על אשת איש שהרי התראת ספק שמא תבא היום או מחר לידי הפקעת קדושין. ולאו מלתא היא דאפילו למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה כל כי האי גוונא כשמחוסר מעשה גמור לא חשיבא התראת ספק שא"כ נזיר ששתה יין היאך לוקה הרי יכול לישאל על נזירתו א"ו כדאמרן וכ"ש דקיימא לן התראת ספק שמה התראה כדכתיבנא במס' מכות בס"ד ועיין בתוס' השולח (דף ל"ג ע"א דהוסיף תירוץ אחר על קושיא ראשונה:

אמר רבא וכן לענין גיטין וכו' ולענין פסק ההלכה הסכימו רוב רבותינו ז"ל דהלכתא כלישנא קמא דרבא דלענין גיטין אין אונס דהכי סוגין במס' גיטין דאמרי' התם למאי ניחוש לה אי משום אונסים אין אונס בגיטין דאלמא קים לן דהכי הלכתא וא"ת כיון דהא תקנתא דרבא משום צנועות ומשום פרוצות הוא אפי' באונסי' דלא שכיחי נמי נימא הכי וי"ל דבמלתא דלא שכיח לא עבדי רבנן תקנתא. ולענין מזונות ארוסה שהגיע זמנה קיימא לן כרב יוסף דאמר כל אונסים לא אכלה דהא אסקה רב אשי ורבא נמי הכי ס"ל מדקאמר ולענין גיטין אינו כן וכן לענין גיטין אלמא דפשיטא ליה דלענין מזונות אפי' חלה הוא יש אונס ואינו מעלה לה מזונות דההיא דנקט באונסי' דידיה מיירי ברהטא כולה סוגיין:

לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין וכו' הקשו בתוס' אם כן שבתחלה הוי בתי דינין קבועין בכל יום מה תקנה דתיקן עזרא אדרבה קלקלה היא ותירצו דקודם תקנתו היו יושבין בעיר אחת יום א' ובעיר אחרת הסמוכה לה יום א' ותיקן הוא שיהיו יושבין בעיירות בשני ובחמישי א"נ דמעיקרא אף על פי שבתי דינין קבועים להם בכל יום לא היו להם עיר קבוע והיו בעלי דינין מתבטלין ממלאכתן ומוטב להם עיר קבוע שני ימים בשבת מבקר ועד ערב וזה נכון:

אשה נשאת בכל יום. פי' בכל יום הראוי לקדושין לאפוק' שבת דאסור דה"ל קונה קנין בשבת כדאי' בירושלמי וכן איתא בפרק בתרא דביצה וא"ת היאך נשאת ביום ה' דהא קי"ל דאין דנין בע"ש וי"ל נהי דאין חותכין דין לפי שצריך יישוב מיהו שמעין טענת בעל דין וכיוצא בזה. וא"ת והיאך נשאת בע"ש דהא איכא אקרורי דעתא עד א' בשבת ויש מתרצים שבועל בבית אפל בשבת. והא ק"ל דנשאת ונבעלת בד' ולא חיישי' לאקרורי דעתא אשתי עונות. ויש מתרצים דכל יום לאו דווקא וחוץ מערב שבת קאמר ועכשיו שאנו נוהגין לישא בע"ש ולבעול ליל שבת ס"ל דבתולה נבעלת אפילו בליל שבת דאמרינן לקמן לא חיישינן לאקרורי דעתא ועוד כיון שאנו קהל מועט וממונינו מועט בספק אין לנו לעכב כיון דאיכא בתי דינים קבועים בכל יום וליכא לתקנת משנתינו ועוד דהא אמרינן לקמן דאם מחמת אונס דמותר ואפי' אונס ממון והשתא נמי איכא אונס ממון שאין לה הכנה וסיפוק לישא אשה בשאר ימים ומשום שמא ישחוט בן עוף לא חששו כיון שכבר עשינו סעודה גדולה מבעוד יום ;

אי איכא בתי דינים דקבועים האידנא. פי' והא קמ"ל דאע"ג דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו שאני הכא דמעיקרא כשנשנית משנתינו על דעת כן נשנית דכי איכא בתי דינים דקבועים בכל יום דלהדר דינא כדמעיקרא:

והא בעינן שקדו והא דלא פריך והא בעינן יום ברכה לדגים או דאדם משום דההוא טעמא עיקר דהא אי אמרה לא איכפת בברכה לית לן בה משא"כ בזו שהיא תקנת בנות ישראל אע"פ שהיא מוחלת אנן לא מחלינן והיינו דפרקינן דטריח ליה ולא פרקי' כגון דאמרה לא איכפת לי:

זו ששאלו בסוגיא זו ומי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צנועות ופרוצות שרינן אשת איש לעלמא והשיבו אין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ושאלו בה תינח דקדיש בכספא וכו' יש מפרשין בו מפני שקדושי כסף מדברי סופרים ואינו כן כמו שביארנו במקומו אלא כך פירושו תינח קדושי כסף שיש לומר בהם שהפקירו את ממונו וזכו אותה בהם והרי היא כמקדשה בשלה קדושי ביאה מאי איכא למימר ותירץ בה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר שמאחר שלא קדש אלא על דעתם סתם דעתם כך הוא שכל שיארע כן לא תהא ביאתו לשם קדושין אלא ביאת זנות למפרע ומעתה אף בקדושי שטר אתה אומר כן שדעתם היה שכל שיארע כן לא יהו קדושיו קדושין כלל ולא הוצרך עוד להזכירה:

כל שאמרו אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה לא סוף דבר בכגון זו שיש כאן גט אלא שמן הדין לא היה גט כשר אלא אף במקום שאין גט כלל ואע"פ שגדולי עולם כתבו דוקא במקום שיש גט כל דהו אתה למד את דברינו ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"י ע"א ההיא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסא אתא אינש אחרינא וחטפה מיניה והוו רב ברונא ורב חננאל התם ולא אצרכוה גיטא מיניה מאי טעמא הוא עשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לרבנן לקדושי מיניה ומכל מקום גאוני ספרד כתבו שכל שהקדושין נעשין שלא כהוגן יוצאה בלא גט אבל כל זמן שהקדושין כהוגן ומצד מאורע שאירע אחר כן מפקיעין קדושיה דוקא בגט כל דהו וכן למדו גדולי המפרשים מזו שכל היוצאת בתקנת חכמים בין בגט כגון זו שבכאן בין בלא גט כאותה שהזכרנו וכיוצא בה הואיל וקדושיה עקורים מתחלתן מן הדין מותר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו שאין ביאותיו אלא זנות ונושאין על האנוסה ועל המפותה אלא שמדברי סופרים אסור ואין מקום למה ששאלו בחדושין מאי האי דהכא אצרכוה גיטא והתם לא אצרכוה גיטא שבזו שבכאן לא באה ההפקעה אלא מצד הספק שנולד לנו בגט ואין אנו צריכים למה שתירצו הם דהתם לא קיימא בחזקת אשת איש והכא קיימא בחזקת אשת איש וכן מה שהקשו אחר שחכמים יכולין להפקיע היאך דנין על אשת איש ושמא יופקעו קדושיה ושהתראתו ספק אינו כלום חדא דהילכתא התראת ספק שמה התראה כמו שנאמר בהכה את זה וחזר והכה את זה כמו שביארנו בשלישי של מכות ובראשון של שבועות ואע"פ שטעם זה אינו מספיק שהרי מכל מקום אתה צריך להמתינו עד שיתברר שלא יופקעו כגון שמת אחד מהם בלא הפקעה מכל מקום זיל בתר רובא דלא מיפקעי קדושיהן וכמו שאמרו בסנהדרין פרק בורר ובראשון של חולין שבדיני נפשות זיל בתר רובא דאי לאו הכי רוצח היכי קטלינן ליה דילמא טריפה הואי וגברא קטילא קטל ועוד שהרי עכשו בחזקת נשואות הן וסוקלין ושורפין על החזקות והרי נזיר ששותה לוקה אע"פ שיכול לישאל וכיוצא בזה:

זה שביארנו שאין טענת אונס בגיטין יש חולקין בה מפני שרצו לפסוק כלישנא בתרא וכשיטת רוב התלמוד וכל שכן בלשון איכא דאמרי ומכל מקום אין הדברים נראין שהרי כמה קושיות באו על סברא זו ואע"פ שהיו מחזרים לתרצם שנויי רחיקי נינהו ולא סמכינן עליהו וכן שבפרק השולח אמרו בהדיא ההוא דאמר להו אי לאו נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטו שלשים יום אמר להו טרחנא ואמרינן עלה אי משום אונס אין אונס בגיטין ומכל מקום בתוספות שאלו בה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס ע"ג ע"א מהיום אם מתי מחלי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש הרי זה גט ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא והם מפרשים דסיפא נמי אע"פ שלא עמד מאותו חולי מכל מקום אונס שאינו מצוי הוא שלא עלה על דעתו שיפול הבית או שישכנו נחש ואמרו שם שלחו מתם אכלו ארי אין לנו והם מפרשים בה שאינו גט אלמא יש טענת אונס בגיטין ואם תאמר שלא מטענת אונס נאמרה אלא אחר שהוא אומר מחולי זה כל שנשכו נחש אינו מאותו חולי והלא בסמוך לה אמרו ההוא גברא דזבין ארעא קביל עליה כל אנסא דמתיליד לסוף אפיקו ביה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילת עלך כל אנסא דמתילד ואמר ליה רב תחליפא אנסא דלא שכיח הוא וכן אמר רבא אנסא דלא שכיח הוא והקשו עליו מזו שאף באנסא דלא שכיח אמרו תחלה הרי זה גט אלמא מתורת אונס הוא שנוי ופסקנו שאינו גט אלמא יש טענת אונס בגיטין מיהא באונס שאינו מצוי וכלישנא בתרא ופירשו מתוך כך בתוספות ששלשה מיני אונס הן אחד שאינו מצוי כל עיקר אלא בדרך זרות כזו של פרק קורדיקוס ובזה יש טענת אונס אף ללישנא קמא שבאונס כזה לא שיכא ביה תקנתא משום צנועות ופרוצות והשני אונס המצוי תמיד כההוא דפסקיה מברא ואף ללישנא בתרא אין בו טענת אונס שהיה לו להתנות ואונס שהוא ממוצע בין שניהם מצוי ושאינו מצוי ללישנא קמא אין בו טענת אונס וללישנא בתרא יש בו טענת אונס ובזו הוא שפסקנו כלישנא קמא והדברים נראין ומכל מקום נראה לי באותה של גיטין שעיקר הענין בה לא מטענת אונס אלא מתוך שהוא אמר מחולי זה וזה שנזכר עליו לשון אונס כך הוא הענין שכל שאמר אם מתי מחולי זה או אם לא אעמוד מחולי זה אע"פ שנתק מאותו חולי לחולי אחר כמו שהמנהג תמיד להשתנות ולהעתק חולי אחד לחולי אחר אם מכח חומר החולי אם במקרה אם מצד פשיעת החולה או הרופא כמו שנודע בספרי הרפואה מכל מקום הגט גט שסתמו של חולה כך הוא אומר שכל שימות מאותו משכב יהא גט אע"פ שלא מת מאותו חולי בעצמו שהיה לו בשעת נתינת הגט וכל חולי הנוסף או המתחדש או המתחלף בכלל חולי זה הוא אחר שלא עמד בין זה לזה ואמר עכשו שנפילת הבית עליו ונשיכת נחש או אכילת ארי וכיוצא בהם מן האונסין שאינן בכלל חולי לא נכללו בדבורו כלל ומתוך כך אינו גט והביאו בה לדמיון ההוא דזבין ארעא וקביל עליה כל אנסא דמתיליד לומר שאונס שאינו מצוי אינו בכלל הדבור כך נראה לי והדברים ברורים ומכל מקום לעיקר הענין באותה של גיטין יש פוסקים שבאם לא אעמוד מיהא ספק מגורשת מפני שהם מפרשים מה שאמרו שם אכלו ארי אין לנו כלומר אין הדבר ברור בידינו וכן פסקו גדולי המחברים ולא עוד אלא שנראה לי לפסוק כן אף בראשונה ר"ל באם מתי מחולי זה מפני שהם מפרשים שאכלו ארי אין לנו חוזר על שתיהן כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במשנה שכל שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום חול ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום ואין אומרים להיותה מיהא כאלמנה לינשא בחמשי שבאלמנה עיקר התקנה אינה אלא מפני שאין ברכה אלא יום אחד ויש לחוש להשכים למלאכתו כמו שביארנו במשנה הא כל שלא טרח בסעודה אע"פ שרוצה לכנסה בלא טורח סעודה אינו כופה בכך שמא לקלקלה הוא מתכוין וזהו טעם שקדו כמו שכתבנו למעלה או שמא דרך כבוד נתקנה ומכל מקום לא בכל יום דוקא שהרי אחד בשבת וערב שבת יצאו מן הכלל לדעת קצת מטעם שהזכרנו במשנתנו וכן שבערב שבת אינו נושא מטעם אחר והוא שאין בתי דינין קבועין למחרתו שהרי שבת הוא ושמא תאמר אם כן אף בחמשי לא ישא שהרי אין בתי דינין קבועין למחרתו שהוא ערב שבת וכמו שאמרו בתלמוד המערב אסור לדון דיני ממונות בערב שבת תדע שלא אמרוה אלא שלא לכוף בעלי דינין לכך ושלא להזמינם לדין לאותו היום וכמו שאמרו לא קבעינן זימנא בערב שבת אבל בית דין עומדים הן קבועים במקומן לקבל טענות אם יבואו לפניהם:

מקום שאין שם בתי דינין כלל אף בשני ובחמשי כתבו חכמי האחרונים של ספרד שאם הוא קרוב למקום שבתי דינין קבועים בשני ובחמשי כל כך שיהא יכול לילך שם ביום אחד הרי הוא כמי שבית דין בה ואם לאו אין מקום לתקנת עזרא ואשה נשאת בו בכל יום חול שהרי אינו מצפה לבית דין קבוע ועושה לו בית דין ביומו ומודיעם:

אשה שנתקדשה בשעת נשואין סמך לחפה שאין לחוש לתחתיו זינתה יראה שאף במקום שבתי דינין קבועים נשאת בכל יום שהרי אין לנו ולקירור דעתו כלום ומכל מקום כתבו חכמי האחרונים שבספרד שנשואיה ברביעי כמקום שבתי דינין קבועין בחמשי כדי שלא תחלוק בנשואין ואף הם הביאו ראיה לדבריהם אלא שאינה כדאי ומכל מקום בתלמוד המערב יראה כמו שכתבנו והוא שאמרו שם מסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי והתבאר בסוגיא זו למטה על סכנה זו שהיו אומרים כל בתולה הנשאת תבעל להגמון תחלה ולא היו מרגלים בהם אלא ברביעי מפני שהיה נודע להם שהוא קבוע לנשואיהן והיו קורין אותה סכנה מפני הצנועות שהיו מוסרות עצמן למיתה ובשני לא יכנוס אף באותו זמן הסכנה ושאלו בה מה בין שני לשלישי אינו דומה המשהא יום אחד למשהא שני ימים נשתהא שני ימים שמא יערב עליו המקח ר"ל ויתקרר דעתו ויערב עליו לית יכיל דאמר ר' אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימה וחש לומר שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה ואפילו כן ספק אחד הוא קדשה בחפה לית בה הלין קנסא כלומר ותנשא בכל יום שהרי אין לחוש לתחתיו זינתה וכה ר' חמא מתניא עבד לבנתיה ומכל מקום עכשו נהגו לכנוס בששי שמאחר שאין שם קביעות בית דין יום ברכה עדיף לן ואע"פ שחמשי יש בו ברכה לעופות ודגים ברכה דאדם עדיף לן ומכל מקום מותר לישא אשה בכל יום ולא עוד אלא שקצת רבני צרפת מתירין כניסה לחפה אף בשבת ולא עוד אלא אף לקדש כמו שביארנו ראייתם באחרון של יום טוב אלא שבתלמוד המערב נראה לאיסור ואף בכניסה לחפה והוא שאמרו שם בתולה לרביעי ואלמנה בחמשי בר קפרא תני מפני שכתוב בהן ברכה והלא אין כתוב ברכה אלא בחמשי ובששי רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי והלא כתוב ברכה בשביעי אין כתוב ברכה בבריות אלא ביום הא אלו כתיב בה ברכה נשאת בשבת לא כן תני לא יבעול אדם בתחלה בשבת כאחרים שהם מתירים כלום אחרים מתירין אלא בשכנס שעד שלא כנס אינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ואם אתה אומר כן נמצא קונה קנין בשבת אמ"ר מונא הדא אמרה הלין דכנסין אלמלן צריך לכנסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ר' אלעזר מייתי לטעמא דמתניתין לא משום ברכה אלא שאם היה לו טענת בתולים אלמא שאף לדעת ראשון שלא היינו באים מטענת בתולים בשבת מיהא אסור וכן כתבו גדולי המחברים אלא שחכמי צרפת שהזכרנו מפרשים אותו דוקא במי שאין מצוה עליו בכך כגון מי שיש לו בנים הא כל שיש לו מצוה בכך מותר כמו שביארנו דעתם באחרון של יום טוב ואין דבריהם נראין ומכל מקום בין השמשות מיהא אין פקפוק בהיתרן לקדש וכל שכן ליכנס לחפה שכל שאין בו אלא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומה שאמר דכנסין אלמלן פירושו אלמנות והוא הדין לבתולות ולא תפשה באלמנות אלא שבאותו זמן לא היה ששי יום נשואין אלא לאלמנה שאין קביעות יום חמישי שלה אלא להיות שמח עמה שלשה ובאדם בטל מיהא שאין לחוש בו להשכים למלאכתו מותר בכל יום ומכל מקום גדולי המחברים אוסרים בערב שבת ואחד בשבת ומפני חלול שבת כמו שביארנו במשנה וכן כתבו שאסור לארס אשה בערב שבת וכן היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אף בתשעה באב שמא יקדמנו אחר בתפלה וכן אמרו שם שוין שאינה נשאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת לא בערב שבת מפני כבוד שבת ולא במוצאי שבת חבריא אמר מפני הטורח ר' יוסה אומר מפני כבוד שבת:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא ומדרבנן שרי' אשת איש לעלמא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואיפקעינהו רבנן לקידושי' מיניה הא תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר. איכא דמפרש דקדיש בכספ' דקדושין מדרבנן וליתא כדכתב רש"י ז"ל אלא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר אבל קדיש בביאה מאי איכא למימר ותמה כיון דאמר כל דמקדש אדעתא רבנן מקדש מה לי כסף מה לי ביאה הרי הוא כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה וא"נ דהכי קאמר תינח דקדיש בכספא דכיון דהפקר ב"ד הפקר איכ' למימר דעל דעתם קדי' כיון דברשותייהו לאפקועינהו אבל קדיש בביאה מאי פסקא על דעתם קדיש דהא לאו מילתא דתליא ברשותייהו היא ומהדר' שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר הא דאמר כל דמקדש אדעתה דרבנן מקדש לאו משו' הכריחא הוא אלא מדעתם שכל אדם רוצה לעשות דבריו כרצון חכמים ואם תאמר ביאתו מה תהא עליה שוויה רבנן בעילתו בעילת זנות. והעיקר כפשוטן של דברים דהכי קאמר קדיש בביאה מאי איכא למימר כלומ' מה תהא על ביאתו ואהדר ליה שוויה רבנן וכו'. דכיון דאדעתייהו קדיש הוה ליה כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה. ומאן דמפרש שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות משו' דאמרינן בקידושין דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ליתא דהא קיימ"ל מנגיד כרב ואצטריך גיטא כשמואל. והקשה רבי' שמואל ז"ל אם כן יכולין ממזרי' לטהר ועוד הבא על אשת איש היאך נסקלין על ידה התראת ספק הוא והא דאמרינן נמי בגיטין בטלו מבוטל דברי ר' רשב"ג אומ' אינו מבוטל. ומפרשינן התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' קשיאן בה כל הני ועוד נמצ' דיכול לחפות על בת אחותו וי"א דכי אמרי' אפקעינהו רבנן לאו למימר דמפקעי להו לגמרי אלא כלומ' דכיון דברשותייהו דרבנן לאפקועי גמר ויהיב גיטא דלא לישוויה בעילתו בעילת זנות ואפי' בקידושי כסף בארוסה איכא למימר משום דלא לאפקועי קידושי' וכי אתי לידי נישואין לא לישוויה בעילתו בעילת זנות וכי תימא דלמא משום תקנת בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא ומבטל ליה משום דניתי לידי אפקועי קידושי דהא בהכי ניחא ליה איכא למימר כיון דבהא דהכא ליכא משום מחפה על בת אחותו דהאי מילתא לא הוי בכונה ואי משום ההיא דבטלו כיון דביטוליה לאו אדעת' דהדר ליה אלא משום אפקועי קדושי' בהא ביטולי' לאו ביטול ולא כלום הוא אבל לאו למימר דמפקעי רבנן קדושי' וכי תימא והא אשכחן לה בבבא בתרא דאמרי' הת' תלי' וקדיש לאו קידושין משום טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והתם נמי ביבמות אמרינן הכ' בההיא דאיקדשא כשהיה קטנה וגדלה ויתבי אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה ולא אצרכוה גט משני מהאי טעמא י"ל הת' הוא שהקידושין שלא ברצון חכמים. וכיון דכן אקפעינהו ולא אצרכוה גיטא. אבל כל היכא דמיקדשא ברצון חכמים א"א להוציאה בלא גט:

ורבינו אומר דהא לא איכפת לן אם יכולי' ממזרי' ליטהר. והלואי שיטהרו. והא דאמרי' נמי שיכול לחפות על בת אחותו הא נמי לא איכפת לן. דהך תקנת' עדיפא לן שלא תבא לידי קילקול ולא איכפת לן אלא שלא יהא מחפה על בתאחותו. ולאו מן דינא כי התם. מאי איכא משום התראת ספק. הא נמי לית' דכל מידי דהוי מחוסר מעשה. ועוד שהדבר התלוי ברשות אחרים. לא מקרי התראת ספק. תדע שהרי נזיר ששתה יין לוקה. ואע"ג דמצי לאיתשולי אנידרי'. וכדקי"ל התם דאפילו אכלה כולה נשאל עלי'. ולעולם הא דהכי אפקועי קידושין לגמרי הוא. ולענין קרובות מסתברא כיון דאצריכא גיטא הוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו מדברי סופרי', אבל מן התורה מותר. אבל בהנך דליכא גט כלל מותר אפי' מד"ס. ורבינו תם ז"ל כתב דהא תקנת' דרבנן היא. וכל היכא דאיכא ממזרים או משום מחפה על בת אחותו לא תקנו רבנן. ולא נהיר. דאטו היכא דאתי כי האי עובדא באקראי בעלמא בלא כוונה כלל מי לא אמרי' דאפקועי קידושי' ולא חיישינן אי איכא ממזרי' או משום בת אחותו. וזו אינה מדת חכמי'. דא"כ נתת דבריך לשיעורין. אבל אפשר לפ' ע"ד זה כלשון הראשון למימר דרבנן לא מפקעי קידושין לעולם. ואי מההיא דהתם בגיטין אפשר דהתם לא חיישינן להכי כלומר דילמא משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא אדעת' דרבנן כי היכי דליתי לידי אפקועי קידושין משום בת אחותו דליכא למיחש להכי דאלו מכוון להכי בהאי לא אפקועי רבנן לקידושי' וכיוון דכן תו ליכא למיחש להכי. דהא לא מהני לי' מידי. וכיוון דלא מהני מידי ודאי גמר ויהיב גיטא מ"א נ"ר:

איכא דאמרי אמר רבא וכן לגיטין אלמא קסב' רבא יש אונס בגיטין כו' ק"ל הא ודאי רבא יש אונס ס"ל ממאי מדאמרי' במס' גיטין פ' מי שאחזו האי גברא דזבין ארעא לחברי' קביל עלי' כל אונסא דמתילד' לסוף אפיקו בה נהרא איגלגל מילתא ואתי לקמי דרבא ואמ' לי' אונס' דלא שכיח הוא וה"ה לענין גיטין כדמוכח התם דמותבי' עלה. וכ"ה האי דהתם אונסא דלא שכיח והאי דהכא אונס דשכיח האי נמי הא אמרי' הכא בהדי' דלכ"ע אין אונס ואפי' להאי לישנא בתרא דרב כדאמרי' אונס' דשכיח הוא דאיבעי לאתנויי ולא אתני. ומסתברא דתלתא גווני אונס הן היכא דשכיח כי האי דפסקא מברא ד"ה אין אונס דה"ל לאתנויי:

היכא דלא שכיח כלל כי האי דגיטין ד"ה יש אונס לעולם אפי' בתולה בדעת אחרי' כדמוכח התם וטעמי' דלא ה"ל לאסוקי אדעתי' אלא הני תרי לישנ' אייריא בגווני דשכי' ולא שכיחי ולענין הלכתא אשכחן לגאוני' ז"ל דפסקי אין אונ' בגיטין ואע"ג דלישנ' בתרא דרבא אמרי' דיש אונס. ובגיטין פ' כל הגט בההוא דאמ' להו אי לא מפייסנ' עד ל' יומין להוי גיטא לישנ' בתר' דר' יוסף דיש אונס וטעמי' מעובדא דפ' השולח בההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין להוי גיטא כי מטו תלתין יומין א"ל הא קא טרחנ' ואמרי' למאי ניחו' לה אי משום אונס אין אונס בגיטין וההוא דא"ל אי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר להוי גיטא וא"ל אנא ריש ירחא דניסן אמ' ואמרי' למאי ניחוש לה אי משום אונס אין אונס בגיטין משמע דהכי הלכתא ואע"ג דאיכא דמדחי לה דהתם אנס' דשכיח הוא מ"מ מדאמר סתמא אין אונס בגיטין משמע דהכי הלכתא ואיכ' דקשי' מהא דאמרי' במס' נדרים ההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלין זכוותי ואיתנס ולא אתי אמר ר"פ בטלין וכוותי איתביה רבא והא אונס דאורייתא הוא דכתיב ולנערה לא תעש' דבר ומותבי' עלה דרבא מההו' עובדא דהכא דא"ל אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא ואתי ופסקי' מברא ואמר שמואל לא שמי' מתי' ודחי' דשאני התם דאונס' דשכיח הוא ובמסקנ' פסקי' הלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס אלמא קיי"ל דיש אונס. וי"ל דהתם הוא לענין ממון ואנן בגיטין קיימי:

וכי תימא הא מקשי לי' מהא דגיטין. ולא מתרצי' דשני ליה בין גיטין לממון משום דשני ליה לרווחא דמלת'.

אמר שמואל בר יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין ב"ד קבועין בכל יום אלא בשני ובחמישי. אבל קודם תקנ' עזרא שב"ד יושבין בכל יום. אשה נשאת בכל יום פ' ואפי' בחמישי ואע"ג דא' בירוש' אין דנין בע"ש מידן הוא דלא דייניה משום דאלימא מילתא ודילמא אתי לאימשוכי ולאימנועי מצרכי שבת קבולי טענתייהו מקבלין ולבתר שבתא מעייני' בדינייהו ודייני' להו. והא דאמרי' התם נמי בב"ק לא מקביע' זמנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא ה"מ מקבע זמנ' הוא דלא קבעי' להו אבל אי אתי קמן צייתי' להו ולפום הכי אף ע"ג דלא דייני במעלי שבתא מיכנפי ויתבי וקביעי לקבולי טענותא מיהת:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט כו'. מצאתי בקונטרס החכם החסיד כמה"ר יוסף קורקוס ז"ל. יש להקשות דמעיקרא שהיה שואל מנא ליה לרבא הא למה לא הקשה זאת הקושיא ומי איכא מידי כו'. יש לומר דה"ק בשלמא אי אמרה רבא ממתניתין והוי טעם כולל לכל הנשים ניחא דכיון דהוי תקנה כוללת דילמא דוקא היכא דגלי קרא ולנערה לא תעשה דבר אבל הכא לא משום תקנה אבל השתא דהוי משום צנועות ומשום פרוצות וכי משום צנועות ומשום פרוצות שרי א"א לעלמא. עכ"ל החכם כמה"ר יוסף ז"ל:

ודע דבפר' ד' נדרים [כז א'] גרסינן ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלן הני זכוותיה איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלה זכוותא אמר ליה רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכ"ת קטלא שאני והתנן נדרי אונסין כו'. ופי' הרא"ש קטלא שאני דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה כו' קטלא מידי דאתי ממילא ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון אבל זה שהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין. ע"כ. הילכך מעיקרא לא הוה קשה כלל דהוה אמרינן דטעמא דרבא משום דהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין שלא יהא בגיטין והוא הדין בממון תדע דהתם בנדרים דמדמינן להו דקא פרכינן עלה דרבא מ"ש מהא דתנן הרי זה גיטך מעכשיו כו' ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט ומשני ודילמא שאני התם דאי הוה ידע דמית מן לאלתר הוה גמיר ויהיב גיטא. ולא משני דשאני ממון מגיטין אלא דמשוי להו אהדדי ואף על גב דקאמר אין אונס בגיטין איכא למימר דאפילו בגיטין דיש כאן איסור א"א קאמר וכ"ש בממון כיון דלא אתני בפירוש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין שלא יבא להוי גט ומדינא נמי הוי גט אבל השתא דמשני דמשום צנועות ומשום פרוצות הוא דאמרו אין אונס הילכך דוקא בגיטין אמרו אין אונס ולא בממון וההיא דנדרים לקמן נפרשה לפי זה בס"ד ומכל מקום דוקא בגיטין אמרו דאין אונס משום תקנת צנועות ופרוצות ואפילו בגיטין מדינא יש אונס ולא הוי גט אלא דתקינו רבנן דאין אונס וכדכתיבנא. מעתה קשיא ומי איכא מידי כו' ובקוצר היה יכול להקשות דכיון דמדינא לא הוי גט האיך תקינו רבנן דלישתרי א"א לעלמא ולמה לי דנקט ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' עד שהוצרך רש"י לפרש דהיינו מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא משום דאשכח קרא לאקשויי מיניה קא פריך ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל שמצינו טענת אונס מן התורה ודוק לשון שמצינו דקאמר. אי נמי יש לומר דלה"ק ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט כו' משום דהוה מצינן למימר דאפילו לבתר דקאמר טעמא משום צנועות ומשום פרוצות דמדינא אין אונס אלא דהוה לן למיחש משום איסור אשת איש דאיהו ה"ק אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש פי' אם לא באתי ברצוני שאוכל לבא ואתעכב מרצוני אבל אם יעוכב על ידי אונס לא יהא גט ומשום תקנת צנועות ופרוצות לא חיישינן להכי לכך קאמר ומי איכא מידי דמדאורייתא וכו' דכיון שמצינו טענת אונס מן התורה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר הא אין לך לומר דמדינא אין אונס אלא דמדינא יש אונס ותקינו רבנן משום צנועות וכו' דבגיטין אין אונס דיקא נמי לישנא דקאמר ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר וכו' אין אונס בגיטין אלמא דדוקא בגיטין אמרו הא בממון יש אונס והיינו דכתיב ולנערה לא תעשה דבר כנ"ל:

אין כל דמקדש וכו'. אין להקשות דמאי קאמר אין כל וכו' והא לאו היינו דקאמר מעיקרא דמדאורייתא לא הוי גט וכו' דהא כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן וכו' אין כאן קדושין גמורין ולכך גט כזה יועיל אפילו מדאורייתא ולאו היינו מאי דקא פרכי ליה ומי איכא דמדאורייתא לא הוה גט וכו' וכיון שכן מאי קאמר אין כל דיש לומר דמכל מקום לא מפקעי רבנן הקדושין בכדי וכדבעינן למכתב קמן בס"ד אלא דבעו גיטא לאפקועינהו וגט כי האי מדאורייתא לא מהני ואתו רבנן מתקני דלהני כנ"ל:

כל המקדש וכו'. ואם תאמר והא אין האשה מתקדשת אלא מדעתה ואי איהו מקדש אדעתא דרבנן איהי לא מקדשא אלא קדושין גמורין בלא שום תנאי ומעתה אם אתה אומר דתתקדש אדעתא דרבנן אין כאן קדושין כלל ואינה צריכה גט כלל וי"ל דכי קאמר כל המקדש אדעתא וכו' לאו דוקא האיש בלחוד קאמר אלא גם האשה בכלל ושניהם מסכימים שיהיו קדושיהן אדעתא דרבנן ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל כל המקדש אשה. פי' לכלול האשה בלשון המקדש וכדכתיבנא ולפי' רבותיו של רש"י ז"ל ניחא טפי ואין אנו צריכים לזה וכדבעינן למכתב בס"ד. והשתא דאמרינן כדת משה וישראל הא ודאי דשניהם מסכימים בענין זה שיהיו קידושין שלהם אדעתא דרבנן כנ"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' ואף על פי שאומר לה כדת משה וישראל הרי הוא כאילו התנה על מנת שירצו חכמים וסתמו כפירושו שהם דברים שהם בלבו ובלב כל אדם כדנפרש במסכת קידושין בס"ד:
ובשיטה כתוב וז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש מדאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל כלומר והרי הוא כמי שהתנה בקדושין על מנת שירצו חכמים ולא ימחו אלו הקדושין ובשנתן לה זה הגט אף על פי שמכח זה אינו דין שתתגרש באו חכמים ומיחו בקדושין מעיקרן והתירוה על ידי זה הגט מפני שראו תקנה בגרושי זה הגט. ואית דמקשו אם כן הבא על אשת איש היכי מחייב חנק והא הויא התראת ספק שמא יבא דבר שיעקרו ב"ד הקדושין מעיקרן ונמצא שלא בא על אשת איש. ויש לומר דזיל בתר רוב הנשים דלא מפקעי קדושין דידהו כדאמרינן בפרק סורר ומורה דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות וצ"ע. אי נמי דלא אמרינן התראת ספק לאו שמיה התראה אלא היכא שביד המותרה לתקן הדבר כגון המותיר בטהור או דלא אוכל זה אם אוכל זה אבל בדבר שאין ביד המותרה לתקן התראת ספק שמה התראה. אי נמי דלא מיקרי התראת ספק אלא במילתא דשכיח הפטור כמו החיוב אבל בכל דבר דלא שכיח הפטור כמו החיוב התראת ודאי היא. אי נמי דהא לא התראת ספק מיקרי כיון דליתיה לספיקא קמן דלא מיקרי התראת ספק אלא היכא דאיתא לספיקא קמן כגון שתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן ולא ידעינן איזו חלב ואיזו שומן וכגון שני גידין א' חלב וא' שומן שלימין ואכל חד מינייהו ואתרו ביה מעיקרא דלא ליכול כגון הא מיקרי התראת ספק. ואית דמתרצי דכי אמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה לאו משעת קדושין אלא השתא משעת מעשה וכל זמן שלא נעשה המעשה שלא קבלה גט באונס כה"ג חייבת בחנק וההיא דיבמות לא קשיא דלעולם אפקעינהו רבנן התם בלא גט קאמר משום דהוא עשה שלא כהוגן בקידושין וכיון שהקדושין שלא ברצון חכמים אפקעינהו ועקרינהו לגמרי אבל על קדושין גמורין אם היה בהן משום נולד אין הקדושין בטלין כי אם מכאן ואילך ובגט דאם לא כן אין לך אדם שחייב משום אשת איש. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. והקשה הרב רבי שמואל דומרוגי ז"ל אי עקרוה רבנן לקידושין מיניה לגמרי הוה לה פנויה למפרע אם כן אשת איש שזנתה היכי מקטלא הא התראת ספק הוא דדילמא עקר איהו לקדושי וכן הא דתנן בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו וכו' עד בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו מבוטל ומפרשא טעמא בפרק השולח [גיטין לג א'] משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' כי הכא ואם כן דילמא עביד איניש הכי ואשתכח דקידושיה לאו קדושין והויא לה פנויה למפרע. ועוד הקשה אם כן יכולים ממזרים מאשת איש ליטהר ועוד דזמנין דבת אחותו היא ומחפה עליה כדאמרינן לענין זמן מפני מה תקנו זמן בגיטין משום בת אחותו במסכת גיטין. ואיכא למימר התראת ספק ודאי לא הויא כיון דהשתא א"א גמורה היא ועדיין לא עשה בה מעשה זה ועוד שהמעשה תלוי ברשות אחרים שהוא הבעל ולא בידה שהרי לענין נזיר ששתה יין לוקה ואף על גב דמצי מתשיל אנדריה ולענין שבועה נמי אפילו אכלה כולה נשאל עליה וכל אימת דלא מתשיל עליה לוקה משום שבועת ביטוי ובשוגג מביא קרבן והאשה שנדרה בנזיר והיתה מטמאה למתים לוקה את הארבעים ואף על גב דאי אתי בעל מצי מפר לה ומיעקר ליה לנדרא למפרע. ואינו צריך לפנים. אלא הא קשיא אם כן יכולים ממזרים ליטהר וזימנין דבת אחותו היא ומחפה עליה ושמעתי שמתרצים דהכי קאמרינן אם כן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואין אדם עושה בעילתו זנות הילכך גמר ויהיב גיטא מעכשיו כדי שלא יפקעו רבנן קדושיו שלא תהיה בעילתו בעילת זנות ולאו למימרא דעקרוה וכן נמי בקדושי כספא עקרוה רבנן לקדושי מיניה ותהיה בעילתו בעילת זנות ומשום הכי גמר ומבטל תנאיה ואונסיה. ואם תאמר ארוסה מאי איכא למימר כיון דאי בעיל אחר כך תהיה בעילתו בעילת זנות גמר ויהיב גיטא לגמרי דהא לא הדרא ליה. ואם תאמר משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא הא ליתא דכיון שאין דעתו שתחזור לו אלא משום שיפקיעו חכמים קדושיו הוא עושה אין הגט בטל שאין תנאי זה ובטולו כלום ואי קשיא והא בלא גיטא נמי משכחת לה כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה [יבמות צ ב'] ולא אצרכוה רבנן גיטא משני משום דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכן נמי אמרינן בבבא בתרא [מח ב'] גבי תלוהו וקדיש קדושיו לאו קדושין אה"נ דכיון דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כי נתקדשה שלא ברצון חכמים יוצאה בלא גט אבל כאן הרי נתקדשה ברצון חכמים לפיכך הצריכוה לגט זה שהוא כשר. והרב ר' יעקב ז"ל מתרץ כיון דאדעתא דרבנן אי אתי לחפויי על בת אחותו או לטהר ממזרים לא משגחי ביה דלאו הכי הוא דעתייהו דרבנן. ולא נהירא אטו מאן דאתא כי האי מעשה לידיה אם זנתה אשתו והולידה ממזר נטהר וע"כ כיון שפקעו פקעו לגמרי וזו לא שמענו שאין זו מדת חכמים. ולדידי לא קשיא מחפה דגבי יש אונס איכא חששא דאשת איש לעלמא שהרי נמצא גט בטל ובניה ממזרים ולא חששו למאן דמחפה על בת אחותו דאונס לאו בידיה הוא ולגבי בטול נמי לא חששו דתקנת עגונות שכיחא להו ועדיפא ואף על גב דגבי זמן חששו היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. ומכל מקום אני צריך לתרוץ ראשון מפני מה שאמרתי שאין ממזר נטהר בכך. ועוד וכי אינה אסורה לכהן ולקרוביה ואפשר דקדושין נעקרין לגמרי וממזרים אין נטהרים ואיסורא דכהן וקרובים מדבריהם. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל והקשה רש"י ז"ל אם כן יכולים ממזרים ליטהר ועוד הבא על אשת איש האיך נסקלין על ידה כו'. והא דאמרינן נמי בגיטין בטלו מבוטל כו' ויש אומרים דכי אמרינן אפקעינהו רבנן לאו למימר דמפקעי להו לגמרי אלא כלומר דכיון דברשותייהו דרבנן לאפקעינהו גמר ויהיב גיטא דלא לשויוה בעילתו בעילת זנות ואפילו בקדושי כסף בארוסה איכא למימר משום דלא לפקעו קדושיה וכי אתי לידי נשואין לא לשויוה בעילתו בעילת זנות וכי תימא דילמא משום תקנת בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא ומבטל ליה משום דליתי לידי אפקועי קדושי דהא בהכי ניחא ליה איכא למימר כיון דבהא דהכא ליכא משום מחפה על בת אחותו דהאי מילתא לא הויא בכונה אי משום ההיא כיון דביטוליה לאו אדעתא דהדר ליה אלא משום אפקועי קדושין בהא ביטוליה לאו ביטול ולאו כלום הוא אבל לאו למימר דמפקעי רבנן קדושי וכ"ת והא אשכחן ליה בבבא בתרא דאמרינן התם תלוהו וקדיש כו' והתם נמי ביבמות אמרינן הכי בהדיא דאקדשה כשהיא קטנה וגדלה ויתבא אבי כורסיה כו' יש לומר דהתם הוא שהקדושין שלא ברצון חכמים וכיון דכן אפקעינהו ולא הצריכוה גיטא אבל היכא דמקדשה ברצון חכמים אי אפשר להוציאה בלא גט. ורבי מרי אומר דהא לא איכפת לן אם יכולים ממזרים ליטהר ולואי שיטהרו והא דאמרינן נמי התם שיכול לחפות על בת אחותו הא נמי לא איכפת לן הך תקנתא עדיפא לן שלא תבא לידי קלקול ותו דאנן לא איכפת לן אלא שלא יהא מחפה על בת אחותו ולא מן דינא כי התם מאי איכא משום התראת ספק הא נמי ליתא דכל מידי דהוי מחוסר מעשה ועוד שהדבר תלוי ברשות אחרים כו' ולעולם הא דהכא אפקיעו קדושין לגמרי הוא. ולענין קרובות מסתברא כיון דאיכא גט הוא אסור בקרובותיה והיא בקרוביו מדברי סופרים אבל מן התורה מותר אבל בהנך דליכא גט כלל מותר אפילו מד"ס. ור"ת ז"ל כתב דהאי תקנתא דרבנן היא וכל היכא דאיכא ממזרים או משום מחפה על בת אחותו לא תקון רבנן ולא נהירא דאטו היכא דאתא כי האי עובדא באקראי בעלמא בלא כוונה מי לא אמרינן דאפקועי קדושי ולא חיישינן אי איכא ממזרים או משום בת אחותו וזו אינה מדת חכמים דאם כן נתת דבריך לשיעורים אבל אפשר לפרש על דרך זה בלשון הראשון למימר דרבנן לא מפקעי קדושי לעולם ואי מההיא דהתם בגיטין אפשר דהתם לא חיישינן להכי כלומר דילמא משום בת אחותו לא גמרו ויהיב גיטא אדעתא דרבנן כי היכי דליתי לידי אפקועי קדושין דאי הוה משום בת אחותו דאיכא למיחש להכי אלו מכוון ולהכי בהאי לא אפקעוה רבנן לקידושיה וכיון דכן תו ליכא למיחש להכי דהא לא מהני מליה מידי וכיון דלא מהני מידי ודאי גמר ויהיב גיטא. ממנ"ר ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה. ואם תאמר מ"ש מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקדושיה משום עגונות יש לומר דבכדי לא מפקע להו רבנן לקדושי אלא היכא דאיכא בידה גיטא כדהכא אי נמי בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא כדאיתא בריש פרק האשה רבה דסמכא אהימנותיה דעד ואפילו בעו"ג מסיח לפי תומו ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו' וכן פי' רש"י בשבת פרק חבית [שבת קמה ב'] גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד ואף על גב דכי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כדאיתא התם בפרק האשה רבה [יבמות פט ב'] היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושין לגמרי אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי איתתא דייקא ומינסבא וכיון שבא הבעל איגלאי מילתא דלא דייקא שפיר ומ"מ מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושין אלא משום סרך דעד אחד אבל בכדי בטבע במים שאין להם סוף לא תקינו וההיא דאותבה אבי כורסיה ואתא חבריה וחטפה מיניה והוו תמן רב ברונא ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא אי נמי בתלוהו וקדיש דאפקעינהו רבנן לקדושין כדאיתא התם בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא מח ב'] התם משום דעיקר הקדושין שלא ברצון חכמים היו דהוא עשה שלא כהוגן אבל מקום שחלו קדושין ברצון חכמים והשתא הוא דמפקעי להו אי איכא סרך גיטא אין אי לא לא וה"נ לאו אפקעותא גמורה אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקה לדעתיה לאונסיה ומדאבעי ליה לאתנויי ולא אתני ש"מ אחולי אחליה לאונסיה ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית דלא מסיק להו איניש אדעתיה הויא אונסא כדאיתא בפרק מי שאחזו [גיטין עג א'] אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה בשאר אונסין משום דמימר אמרינן דאסקינהו אדעתיה ואחולי אחלינהו הוא. ועוד תדע דהא למאן דאית ליה טענת אונס בגיטין ולא תקינו רבנן כלל לא משום צנועות ולא משום פרוצות שכיח בהפסקת נהרא אין טענת אונס ושרינן לה לעלמא משום האי טעמא דאמדינן ליה לדעתיה והכא ה"ק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות וכי היכי דלא לשוינהו רבנן לכל בעילותיו בעילת זנות אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו ואפילו קדיש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי כי היכי דלא לפקעינהו רבנן לקדושי מיניה והויא בעילתו בעילת זנות למפרע אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה הילכך אכלו ארי אין לנו. ע"כ:

התינח דקדיש בכספא. אינו מחוור לי שאם המקדש קידש על דעת חכמים שיהו בטלים לפי דברי חכמים מה הוקשה לו לרבינא ומאחר שעל דעת חכמים קדיש אין צורך להפקיר המעות ממנו אלא לבטל קדושיו ומה שפירשו דקדושי כסף דרבנן ועל כרחו יכולין להפקיעם מה שאין יכולים לעשות כן בקדושי ביאה אלא ברצונו של בעל שקדש על דעתם אינו כלום כמו שאמר רש"י וכבר כתבתי ראיה גמורה בפרק קמא דקדושין ואפשר שהיה קשה לו מה יעשו על ביאתו כמו שפירשו ז"ל ואינו נוח לי וצ"ע. ויש לומר דה"ק הא תינח דקדיש בכספא שהוא מקדש על דעתם מפני שהפקר ב"ד הפקר בזה"ב ואין ממון זה שלו אלא ברצון חכמים אבל קדש בביאה מה יפקיעו שמא לא על דעתם קדיש. ופריק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות שהוא מדעתו מקדש לעולם על רצון חכמים ולאו משום הפקעת ממון נגעו בה. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו תינח דקדיש כו'. איכא דמפרש דקדיש בכספא דקדושין דרבנן וליתא כדכתב רש"י אלא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב אבל קדיש בביאה מאי [איכא למימר ותמה כיון דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש מה לי כסף מה לי ביאה הרי הוא כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה וא"נ דה"ק תינח דקדיש בכספא דכיון דהפקר ב"ד הפקר איכא למימר דעל דעתם קדיש כיון דברשותייהו לאפקועינהו אבל קדיש בביאה מאי] פסקא דעל דעתם קדיש דהא לאו מילתא דתליא ברשותייהו היא ומהדרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר הא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש לאו משום הכרחא הוא אלא מדעתם שכל אדם רוצה לעשות דבריו ברצון חכמים. ואם תאמר כי אתי מה תהא עליה שויוה רבנן בעילת זנות והעיקר כפשוטן של דברים דה"ק קדיש בביאה מאי איכא למימר כלומר מה תהא על ביאתו ואהדר ליה שויוה רבנן בעילת זנות דכיון דאדעתייהו קדיש הוה ליה כעל מנת שירצה אבא והרי לא רצה ומאן דמפרש שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות משום דאמרינן בקדושין דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ליתא שהרי אמרו מנגיד כרב ואצריך גיטא כשמואל אלמא אף ע"ג דמנגיד כרב לא פקעי קדושי דמאן דמקדש בשוקא וה"ה לביאה. ע"כ:

וכתב הרמב"ן ז"ל דמאן דמפרש משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כו'. טועה גמור הוא ואין ראוי להשיב בזה שאין בו ממש כמו שאמר רש"י ז"ל. ע"כ:
וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל הנכון דה"פ תינח קדושי כסף דרבנן מבטלי להו כיון שהוא תולה הקידושין ברצונם אבל קדושי ביאה האיך מבטלי ליה דאם כן מה תהא בביאתו ופריק דלא חשו חכמים לכך ושויוה בעילתו בעילת זנות כיון שעל דעתם הוא מקדש. ויש מי שפירש דהכי קאמר תינח היכא דקדיש בכ ספא כיון דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב ויכולין להפקיע ממנו ממונו אפילו בע"כ גמר ומק דש אדעתא דרבנן אבל קדש בביאה לא שמא לא ע"ד חכמים קדש ופריק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר שאין לך אדם שלא יקדש מדעתו ברצון חכמים וכיון שהתנה ע"ד והם לא ניחא להו בהנהו קדושין הקדושין בטלים למפרע דהו"ל כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה. והפי' הראשון נראה עיקר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דה"ל כאומר הרי את מקודשת אם ירצה אבא שאם לא רצה אינה מקודשת. תינח דקדיש בכספא כו' יש שפירשו בקידושי כספא שהם קדושי דרבנן כו' וליתא כו' אלא ה"פ תינח דקדיש בכספא דכי לא רצו חכמים בקדושיו יפקירו הכסף ויבטלו השטר אבל קדיש בביאה האיך יפקיעו חכמים ומה יאמרו שתהא בביאתו דאף על גב דהריני בועליך על מנת שירצה אבא ולא רצה אינה מקודשת קס"ד דהאב אינו חושש על ביאתו אבל חכמים האיך לא יחושו על ביאתו ומהדרינן דרבנן נמי שויוה לבעילתו בעילת זנות ע"כ. והתוספות כתבו תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב והויא מעות מתנה וממילא יהיו כל בעילותיו זנות קדיש בביאה כו' ואפילו למ"ד בהאשה רבה [פט ב'] דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה היינו כגון דליכא עבירה וכו'. וראיתי לאחד מגדולי החכמים שלפנינו שכתוב בתשובותיו וז"ל קשיא לי דמאי תירצו בתוספות דגם בתרומה איכא איסור עבירה שאוכלים הזרים תרומה. ותירץ דלאו קושיא היא דבתרומה איברא דנעקר דבר מן התורה מיהו לבתר דנעקר והדר לטבלה ליכא איסור עבירה אבל בקידושין איכא תרתי עקירת דבר מן התורה ואיכא נמי דהביאה ראשונה היא ביאת זנות:
עוד כתב וז"ל אבל קשה דאמאי לא נימא דלמ"ד בהאשה רבה חכמים עוקרים מכאן ולהבא כמו שהגט כשר הוא עוקר מכאן ולהבא. ואם נאמר שהתוספות הם סוברים דאפילו למ"ד בהאשה רבה הכא לא מצו למיעקר לשעבר אלא להבא איכא למידק כיון דמצו למיעקר אפילו היכא דליכא טעמא דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב אם כן אפילו להבא מצו למיעקר ואיכא למידק נמי דכיון דהמקשה לפי מאי דאמרינן הקשה דקדיש בביאה איכא ריעותא דליכא בתרומה דהביאה ראשונה היא ביאת זנות אם כן מאי מתרץ שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ואפשר לתרץ ולומר דהמקשה הקשה דקדיש בביאה איכא תרתי לריעותא עקירת דבר מן התורה והביאה הראשונה היא ביאת זנות ובתרומה ליכא אלא חדא לריעותא והוא עקירת דבר מן התורה והמתרץ תירץ דליכא אלא חדא לריעותא לפי שכיון שתלה דעתו בדעת חכמי ישראל אם כן אין כאן עקירת דבר מן התורה והמקשה היה סבור דלא עלה על דעתו שיעשו ביאתו ביאת זנות והתוספות כתבו בתחלת דבריהם תינח דקדיש בכספא חכמים גורמים כשעוקרים הקדושין דליהוו כל הבעילות זנות ואם כן אמאי קאמר תינח דקדיש בכספא ותירצו דאין גורמין בידים אלא ממילא הוא דכל הבעילות זנות ומש"ה ניחא. ע"כ:
עוד כתב וז"ל ולכאורה נראה מפשטא דשמעתא דאפילו למאן דקדיש בכספא לא מצו חכמים למיעקר הקדושין אלא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתבו התוספות דלכך אומר בשעת הקידושין כדת משה וישראל ואיכא למידק דאפילו דלא הוה מקדש אדעתא דרבנן הוו מצו למיעקר מטעם הפקר ב"ד הפקר בזה"ב. ואפשר לתרץ דלא קאמר דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא משום קדיש בביאה ותו לא מידי ע"כ. ולי איברא דמיישבא שפיר בהכי לשון התוספות ופשט השמועה לשיטתם ז"ל מיהו כשנלך בעקבות הראשונים ולא נטה מלשון התוספות ז"ל כפשטן ומפשטא דשמעתא איתבריר לן קושטא ונהירותא וברירותא דשמעתא להתוס' ז"ל דשיטת רש"י ז"ל היא דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי' לאו למימרא שתלה עיקר קדושיו ברצון חכמים כאומרו הרי את מקודשת אם ירצה אבא דאם כן אם לא ירצו אין צריך גט אלא חפץ הוא שיהיו קדושיו קדושין ולא יתבטלו כי אם על ידי גט ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל כל המקדש אשה פי' דלאו היינו שתולה עיקר הקדושין בזה וקדושיו תלוין ועומדין אלא שכבר קדש האשה מיהו תולה אותם על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל שיהיו קיימין לפי דבריהם ויהיו בטלין לפי דבריהם על ידי גיטין שהכשירו חכמים ולכך כשיבא גט כזה אחרי קדושיו אפקעוה רבנן לקדושיו ופריך תינח דקדיש בכספא כו' פירוש דהא אמרינן דלאו היינו כאומר על מנת שירצה אבא דאם כן אין צריך גט אלא חפץ בקדושיו ושלא תנשא לאחר כי אם על ידי גט מיהו כל גט שהכשירו חכמים יועיל ויפקיע קדושיו הילכך קשיא ליה תינח דקדיש בכספא נוכל לומר אפקעותא דגט זה עוקר הקדושין ועושה המעות מתנה קדיש בביאה מה יכול להפקיע גט בזה ואין לך לומר שכך התנה דהא חפץ הוא שיחולו הקדושין ולא יפקעו כי אם על ידי גט מעתה גט זה לא יועיל שהרי אינו גט כשר שיהיה כורת מכאן ולהבא אלא ע"כ צריך אתה לומר שעל ידי גט זה יעקור הקדושין למפרע שמעיקרן לא יהו קדושין ואי קדיש בביאה מה תהא על ביאתו פירוש מתחלה כשמקדש בביאה מה חושב שיהא על ביאתו דהא חפץ הוא בקדושין ואין רצונו לבעילת זנות ואיכא למימר דשמא גמר וקדיש קדושין גמורין בלא תלייה בדעת חכמים כלל ומשני שויוה רבנן כו' פי' הוא תולה ברצון חכמים ואין רצונו לבעילת זנות אבל חכמים יש להם כח לעשות בעילתו זנות על ידי גט כזה כיון שתלה בהן והוא אין בו עון אשר חטא דחכמים הוא דשויוה לבעילתו בעילת זנות והוא לא חשב כלל וכדכתיבנא כנ"ל פי' לפרש"י והשתא ניחא כל הני קושיות דקשיא להו לרבוותא ז"ל כדכתיבנא לעיל. וניחא נמי דאם הקושיא היתה מה תהא על ביאתו לבד כדמשמע לכאורה לשון רש"י בקל יש לשנות דהיינו בעילת זנות ודקארי לה מאי קארי לה ועוד למה ליה לשנויי שויוה רבנן לישני בקוצר בעילת זנות ולמה ליה לאדכוריה לרבנן כלל. נמצא דלשיטת רש"י כולה שקלא וטריא דתלמודא היינו עליה דידיה דמקדש דכי קדיש בכספא חושב שיופקעו קדושיו ויהיו המעות מתנה אבל לקדיש בביאה מה חושב שיהא על ביאתו וכדכתיבנא. וז"ל תוספות הר"ף בפרק השולח כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש פרש"י להיות הקדושין חלין כדת משה וישראל. תינח דקדיש בכספא דשייך ביה דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש שאם ירצו לא יחולו הקדושין ויהיה הכסף מתנה אלא ביאה במה יתלה ומשני לביאה נמי יש לתלות בזנות. אבל אין לפרש תינח דקדיש בכספא משום דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב בלא טעם וסברא שיש מקבל עליו חיוב ממון ע"כ. ואם תשאל דהא רש"י עצמו בפרק האשה רבה פי' וז"ל אדעתא דרבנן. תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר ואפקעינהו רבנן על ידי גט זה לקידושין מיניה ושוינהו למעות דקדושין מתנה למפרע דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב. התינח קדיש בכספא. איכא למימר אפקעותא דשוינהו למעות מתנה. קדיש בביאה. מאי אפקעתא איכא למימר האי ביאה מאי שויוה. א"ל. כיון דבדעתא דרבנן תלה רבנן אמרו דכי יהב לה גט כי האי תבטל ביאה דתהוי בעילת זנות. ע"כ. הא קמן דרש"י ז"ל גופיה משום הפקר ב"ד הפקר בזה"ב נגע בה. תשובתך אה"נ דמעיקרא כי אמרינן אדעתא דרבנן מקדש מסתייע למימר דמשום הכי אפקעינהו רבנן דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב מיהו עיקר טעמא דמילתא במאי דאיהו מקדש אדעתא דרבנן ומשום הכי יש להם כח להפקיר הקדושין אבל כי פרכינן התינח כי קדיש בכספא לא קאי אלא אמקדש גופיה דתינח קדיש בכספא דאיכא למימר אפקעתא פירוש מעיקרא כי קדיש תלה בדעת חכמים דמה תהא על ביאתו וכדפרישית לעיל. אבל אין לפרש דכי פריך תלמודא תינח דקדיש בכספא דבעינן לחלק בין קדושי כסף לקדושי ביאה דארבנן קיימינן דרבנן יש להם כח להפקיע הכסף ואין להם כח להפקיע הביאה דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב בלא טעם וסברא הילכך כך לקידושי כסף כמו קידושי ביאה לגבי כחן דרבנן אלא ע"כ אמקדש קאי וכדכתיבנא כנ"ל פירוש לפירוש תוספות הר"ף ז"ל ועולה יפה עם מאי דכתיבנא. מיהו התוספות ז"ל הכא בשמעתין קשיא להו על שיטתו של רש"י ז"ל דלגבי המקדש מה לי קדושי כסף מה לי קדושי ביאה דכיון דאיהו קדיש על דעת חכמים פשיטא ודאי דהיכא דקדיש בביאה נמי דעתו הוא דאי בעו רבנן לשויוה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי שקלא וטריא דתלמודא עלייהו דרבנן גופייהו קאי והכי פירושא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב פירוש כיון דאיהו אדעתא דרבנן מקדש איכא למימר דאפקירו ממונו והויא מעות מתנה אבל אי לא הוה קדיש אדעתא דרבנן לא הוו רבנן מפקרי ממוניה כמו שכתבו תוס' הר"ף ז"ל דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב בלא טעם. וכתבו התוספות פרק האשה רבה [יבמות פט ב'] דגבי תורם מן הטמא על הטהור לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב לאפקועי רבנן מרשותיה בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו והכא נמי כיון דבעו רבנן גיטא ובלא גט לא פקעי רבנן קדושי היכי תו נימא הפקר ב"ד הפקר בזה"ב ואפקוה רבנן ממוניה מרשותיה ואמרו דלהוו מתנה. ועוד כתבו התוספות פרק האשה רבה גבי אזיל כהן ומקדש אשה דאין שייך לומר גבי האי כהן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות דדוקא היכא דאיכא פשיעה בדבר שייך לומר הפקר ב"ד הפקר בזה"ב אבל היכא דליכא פשיעה בדבר אין לנו להפקיר ממונו והכא נמי מה פשע מקדש זה שנפקיר ממונו אלא ודאי משום דתלה קדושין בדעת רבנן דקאמר כדת משה וישראל לכך אמרינן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב וה"פ תינח דקדיש בכספא דמצו רבנן להפקיר ממונו ולשווינהו מתנה כיון דאיהו מקדש אדעתייהו. ואם תאמר והא הכא נמי איך יפקיעו רבנן בעילותיו דלבתר הקדושין ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דוק ותשכח אבל לדעת התוספות קשיא ותירצו התוספות דרבנן מפקירין מעות הקדושין ומשוו להו מתנה וממילא הוו הבעילות זנות אבל קדיש בביאה אף על גב דאיהו קדיש אדעתא דרבנן איך יפקיעו ביאה של קדושין. ואם תאמר בשלמא לשיטת רש"י ז"ל דקאי עלה דמקדש ניחא אבל לשיטת התוספות דקאי עלייהו דרבנן מאי פריך והא איכא מ"ד בהאשה רבה דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה והכא נמי מצו רבנן להפקיע קדושיו ואפילו קדיש בביאה מבלי שיתלו קדושיו בשום דבר כיון דאיהו אדעתא דידהו קדיש. ותירצו התוספות דדוקא גבי תרומה דליכא עבירה דלא אמרו חכמים שהתרומה כמות שהיא בעינא להוי חולין ותאכל לזרים אלא דהדר לטיבלה והרי היא בטלה דעולה היא באחד ומאה ויחזור ויתרום ומכל מקום פריך תלמודא התם מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה ומשום דילמא פשע אפקוה רבנן לחולין וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה הילכך כיון דליכא עבירה לא בשעת עקירתן דלא אמרו אלא דליהדר לטבלייהו ולא לבסוף דהא לא אכלי זרים תרומה דמבוטלת היא שפיר מצו רבנן לעקור דבר מן התורה בכל כה"ג אבל היכא דאיכא עבירה דהרי היא מקודשת בביאה ואתה רוצה להפקיר ביאתו ולהתיר מקודשת זו לעלמא אין לנו שיוכלו חכמים לעקור דבר כזה ואף על גב דאיהו תלה קידושיו בדעת חכמים לא תלה אלא במה שיוכלו לעשות וכי קדיש בביאה מה בידם לעשות דהא אין להם כח לעקור דבר כזה כדכתיבנא ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות פי' אין כאן עבירה דאין כאן קדושין ושפיר תנשא לאחר ומעיקרא נמי לא עביד עבירה דרבנן הוא דשויוה בעילתו בעילת זנות והוא לא לכך כיון אלא דתלה דעתו בדעת רצון חכמים מצוה היא ולא עבירה. ודע דדוקא בגט כשר הוא דגזר הכתוב שיכרות הגט ויתיר איסורו מכאן ולהבא אבל חכמים לא מצי למתפס חבלא בתרין ראשין בעו שיחולו הקדושין ובעו שיופקעו לבתר כן אתמהה אלא ע"כ צריך אתה לומר דחכמים עוקרין הקדושין מעיקרא על ידי גט כזה והכי נמי התם בהאשה רבה לא אמרו אלא דהדר לטיבלא ולא אמרו שיחול עליו שם תרומה אפילו שעה אחת ושוב יעקר מהם שם תרומה אלא ה"ק דליהדר לטבליה והוה ליה כאילו לא תרם כלל:
ועוד היה לי להאריך ולאפס פנאי כעת לא הארכתי ובעזר העוזר האמיתי עוד אשוב על כל זה לברר וללבן האמת ואל האמת ידריכנו בדרך האמת. וברש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי גליון וז"ל אין כל המקדש וכו' תלמודא קא משני דודאי משום צנועות ומשום פרוצות התירו אשת איש לעלמא על ידי שגרמו לגט זה לעשותו גט כשר מן התורה כיצד דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש שיתקיימו קדושיו לפי דעת חכמים ודעת חכמים היא להיותן קדושין ע"מ שכשיתן גט לאשתו סתם שלא יטעון בפי' טענת אונס שלא יהא גט. ואם לא יחפוץ האיש לעשותו גט אפקעינהו לקידושיה מיניה שהרי לא נתקיים התנאי הילכך הוי גט מן התורה דאנן סהדי שכל מקדש אשה חפץ הוא שיהו קדושין ולא יעקרו ויתקיימו התנאים שהקדושין תלויין בהם כדי שלא תהא ביאתו ביאת זנות ודמי כמי שפירש בשעת קדושין שיהא הגט גט ואף על פי שיש בו אונס כדי שלא יעקרו קדושין ותהא ביאתו למפרע ביאת זנות וילמוד סתום מן המפורש נתינת הגט שבסתם שלא פירש אונס משעת נתינת הקדושין שהיו על תנאי דדמי כמו שפירש בשעת נתינת הגט שאפילו יאנס ולא יוכל לבא יהא גט אבל אם פירש ונתן גט ע"מ שאם יבא לו אונס לא יהא גט התם אף על גב דאיכא למיחש נמי משום צנועות ומשום פרוצות לא יכלו חכמים לעשותו גט מן התורה על ידי שיפקיעו הקדושין דאנן סהדי דלא גירש זה את אשתו הואיל ונאנס ואם יפקיעו את קדושיו בשביל שלא גירש בתמיה אם כן כל מי שיגרש את אשתו יהו קדושין בטלין ואין לך עוד קדושין בעולם. ופי' שבקונטרס אינו שאם כן אין לך חנק בבא על א"א דהתראת ספק היא שמא יתן לה גט כזה ותהיה פנויה למפרע וגם ממזר הנולד מא"א יכולין אנו להכשירו על ידי קדושין כאלו מה שלא היה ולא נברא. כך נראה בעיני ועיקר הוא. ע"כ. וכבר ברירנא שפיר שיטת רש"י ז"ל מאיר עיני הגולה והיא המעולה שבפירושים:

איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין וכו'. איכא למידק למה ליה למתלייה בדלעיל פשיטא ודאי דטענינן טענת אונס שכן מצינו בתורה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר וכדפריך לעיל ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט וכו'. ויש לומר משום דאמרינן לעיל לפיכך חלה וכו' אלמא דהוה מצינן למימר דלא טענינן טענת אונס עד דהוצרך ללמדו רב יוסף ואמר לפיכך וכו' לכך קאמר רבא נמי וכן לענין גיטין וזהו שכתב רש"י ז"ל אלפיכך קאי וכו'. ודע שר"ח ז"ל פסק כלישנא קמא דאין אונס בגיטין אלמא שהסברא נותנת משום דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות כדאמר לעיל הילכך הוצרך רבא להסתייע ממאי דאמרינן לעיל וקאמר וכן לענין גיטין ותלמודא נמי קאמר אלמא קסבר רבא יש אונס וכו' פי' רבא בלחוד הוא דס"ל הכי ואנן לא סבירא לן הכי ואם לא תאמר כן למה ליה לאורוכי תלמודא ובשלמא בלישנא קמא תרצוה הרשב"א לעיל וכדכתיבנא לעיל אבל הכא בלישנא בתרא למה ליה לאורוכי ובמאי דכתיבנא ניחא כנ"ל:

ודע שאין דרך התוס' שלנו לפסוק הלכה כי אם לפרש שמעתא בדרך שקלא וטריא וכך קבלנו מרבותינו והכא כתב התוס' ז"ל פסק ר"ח ז"ל כלישנא קמא וכו'. במאי דכתיבנא ניחא דבפסקו של ר"ח ז"ל יצא לנו תירוץ לדברי רבא וכדכתיבנא ואם תשאל לשיטת רש"י ז"ל דתריץ בענין אחר דכתב אלפיכך קאי וכו' וכדכתיבנא אכתי קשיא למה ליה לאורוכי לימא בקוצר אמר רבא יש אונס בגיטין. תשובתך הא כתיבא לעיל בשם הרא"ה ז"ל דלא אמרינן יש אונס אפילו ללישנא בתרא אלא כשנתקיים התנאי ואתה בא להפקיע התנאי מחמת האונס כגון דאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש יהא גט ונאנס ולא בא אבל באומר אם באתי ונאנס ולא בא לדברי הכל אין אונס שכיון שנתבטל אף על פי שנתבטל מתוך האונס ליכא למימר דחשבינן ליה כאילו לא נתבטל דמכל מקום הרי לא נתקיים הילכך לכך קאמר וכן לענין גיטין דדוקא דומיא דלפיכך דלעיל שנתקיים התנאי שהתנו חכמים דהיינו הגיע זמן ולא נשאו מחמת אונס הוא דאמרינן הכא יש אונס בגיטין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש והגיע הזמן ולא בא אבל באומר אם באתי ונאנס ולא בא אין אונס וזהו שכתב רש"י ז"ל וכן לענין גיטין אלפיכך קאי דטענינן טענת אונס בתנאי הגט להפקיעו. פי' להפקיעו לתנאי והוא נתקיים על הדרך דכתיבנא דהיינו אם לא באתי וכו' כנ"ל והוא נכון:

אלמא קסבר רבא יש אונס בגיטין. קשיא לי דהא רבא ודאי יש אונס ס"ל ממאי דאמרינן בפרק מי שאחזו [גיטין עג א'] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא וכו' לקמיה דרבא וא"ל אונסא דלא שכיח הוא וה"ה לענין גיטין כדמוכח התם דמותבינן עלה וכ"ת ההיא דהתם אונסא דלא שכיח והאי דהכא אונסא דשכיח האי נמי הא דאמרינן הכא בהדיא דלכ"ע אין אונס ואפילו להאי לישנא בתרא דרבא כדאמרינן אונסא דשכיח הוא דאבעי ליה לאתנויי ולא אתני ומסתברא דתלתא גווני אונס איכא היכא דשכיח כי האי דפסקיה מברא דברי הכל אין אונס דהוה ליה לאתנויי ולא אתני. היכא דלא שכיח כלל כי ההוא דגיטין דברי הכל יש אונס לעולם ואפילו בתולה בדעת אחרים כדמוכח התם וטעמא דהא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אלא הכא בהני תרי לישני במאי עסקינן כגון דשכיח ולא שכיח. ולענין הילכתא אשכחן להו לגאונים ז"ל דפסקו אין אונס בגיטין ואף על גב דלישנא בתרא אמרינן הכא יש אונס ובמסכת גיטין פ' כל הגט [גיטין ל א'] בההוא דאמר להו אי לא מפייסנא עד תלתין יומין להוי גיטא לישנא בתרא דרב יוסף דיש אונס. וטעמייהו מהנהו עובדי דאיתנהו בפ' השולח [גיטין לד א'] בההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטי תלתין יומין אמר להו הא קא טרחנא ואמר למאי ניחוש להאי אי משום אונס אין אונס בגיטין וההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר ליהוי גיטא וא"ל אנא ריש ירחא דניסן אמרי ואמרינן למאי ניחוש אי משום אונס אין אונס בגיטין דמשמע דהלכתא הכי ואף על גב דאיכא למדחי דהתם אונס דשכיח הוא מכל מקום מדקא פסיק ואמר סתמא אין אונס בגיטין משמע דהילכתא הכי ואיכא דקשיא ליה מההוא דאמרינן בנדרים [כז א'] ההוא דא"ל אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלו זכותאי איתניס ולא אתא אמר רב פפא לבטלו וכו' איתביה רבא והא אונס דאורייתא וכו' ומותבינן עלה דרבא מההוא עובדא דפסקיה מברא ודחיא שאני התם דאונסא דשכיח הוא ובמסקנא אסיקנא והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס כו' אלמא דיש אונס קיימא לן ואפילו בגיטין דהא מקשינן התם מגיטין לממון מדלא מתרצינן דשאני גיטא דאין אונס ואפסיק התם דיש אונס אלמא דאפילו בגיטין קיימא לן דיש אונס ואיכא למימר דהתם לא אפסיק דיש אונס אלא בממון וכי אקשיה מעובדא דפסקיה מברא ולא שני ליה דשאני התם משום דאין אונס בגיטין לרווחא דמילתא שני ליה ואפי' מאן דאית ליה דיש אונס התם סבר דאין אונס משום אונסא דשכיח הוא א"נ אפשר דאי שני ליה הוה קס"ד דבממון כה"ג יש אונס ואפי' באונס דשכיח כי התם והילכך שני ליה קושטא דמילתא דאיהו סבר דהתם היינו טעמא משום דאונסא דשכיח הוא. עכ"ל הרא"ה ז"ל ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל:

שבתי דינין קבועין בכל יום. הקשו בתוס' אם כן שבתחילה היו בתי דינין קבועין בכל יום מה תקנה התקין עזרא אדרבה קלקלה היא ויש מתרצים אף על פי שבתי דינין קבועין לדון בכל יום לא היה להם שעה קבועה והיו בעלי דינין מתבטלין ממלאכתן ומוטב שיהיו קבועין שני ימים בשבת מבקר ועד ערב וכתב הריטב"א ז"ל דזה נכון ולא נהירא דאמרינן במסכת שבת בסוף פ' מפנין מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי שבית דין של מעלה ושל מטה שוין ופרש"י ז"ל אדם נדון בכל יום ובית דין יושבין בעיירות בב' ובה' מתקנת עזרא ואילך וכיון דיום הדין ופקידה היא עונות נזכרים ע"כ. ואם קודם תקנת עזרא לא היה שום קביעות בית דין אם כן לא היו מקיזין כל עיקר ויש לומר דכיון דלא היה להם שעה קבועה לא חשיב יום דין ופקידה דהא כמה שעות יש ביום שאין בית דין יושבין כל היום אבל יום ב' ויום ה' דתקן עזרא שישבו בהן בכל יום מבקר לערב חשיב יום הדין ופקידה ובתו' שלנו כתבו בשם ר"י שלא היו קבועין תחלה אלא בעיר אחת ועזרא תקן בכל עיר ועיר בב' ובה'. ע"כ. ואין להקשו' דאם כן באותה העיר שהיו קבועין תחלה בכל יום לא היו מקיזין כל עיקר דיש לומר דלא חשיב יום דין ופקידה אלא כשב"ד קבועין בכל העיירות כדלבתר תקנת עזרא וכן דייק לשון רש"י ז"ל שבפ' מפנין דכתיבנא לעיל:
מיהו אכתי קשיא לי באותה העיר שהיו קבועין בכל יום מה תקן עזרא אם אתה אומר שהניחה כמות שהיתה שיהיו בתי דינין קבועין בכל יום אם כן רב שמואל בר יצחק ליפלוג וליתני בתקנת עזרא ואילך גופיה דלא שנו אלא במקום שאין בתי דינין קבועין אלא בב' ובה' אבל במקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום והריטב"א תירץ בשם התוס' ז"ל דקודם תקנתו היו יושבין בעיר אחת יום אחד ובעיר אחרת הסמוכה לה יום אחר והתקין הוא שיהיו יושבין בכל העיירות בשני ובה'. ע"כ. ואפשר דהיינו מה שתירץ ר"י הכא בתוס' והלשון כפשטו לא משמע הכי ואפשר דעזרא כדי שלא לחלק תקנתו שבעיר אחת יהיו יושבין בכל יום ובעיר אחרת בב' ובה' לכך השוה מדותיו שבכל העיירות לא יהו בתי דינין יושבין אלא בב' ובה' ועוד דממילא תתבטל קביעות דבכל יום של אותה העיר דבשלמא קודם תקנה שלא היה בית דין כי אם באותה העיר לכך היו צריכין לישב בכל יום לפי שמכל העיירות היו באים שמה אבל לבתר דתיקן עזרא בית דין בכל העיירות מה להן לקבוע בכל יום וכי היו יושבין ובטלין. ובשם ר"ת תירצו התוס' דקודם תקנת עזרא לא היו קבועין בכל יום אלא כשהיו צריכין לשום דין היו יושבין בכל יום ויום ועזרא תקן שיהיו קבועין בב' ובה' וכל הרוצה לדון יבא וידון. וניחא להאי תירוצא דקודם תקנת עזרא היו יכולין להקיז בכל יום כיון שלא היו קבועין. מיהו לשון שבתי דינין קבועין בכל יום לא דייק שפיר להאי תירוצא והא דאמרינן נמי במסקנא אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא לא דייקא שפיר ולתירוץ ר"י ז"ל ניחא דה"ק אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא פי' באותה העיר שהיו קבועים בה בכל יום נשאת בכל יום נמצא דלשיטת ר"י כיון דטעמא הויא משום דבית דין קביעי בכל יום אי איכא שום יום דלא קביע בי' בי דינא אינה נשאת ביומא דלקמיה דכיון דבתי דינין קביעי בשאר יומי איכא משום אקרורי דעתא דמצפה הוא לישיבת הדיינין ובינתים יערב עליו המקח וכיון שכן ע"כ יש לך לפרש דלאו דוקא בכל יום דהא אין נשאת (אלא) בששי משום דאין דנין בשבת ומטעמא דכתיבנא ועתה שנוהגין לישא אפילו בששי משום דאין בתי דינין קבועין ואם יש לו טענת בתולים יכול לקבול בשבת בפני שלשה כמו בשאר ימות השבוע וכמ"ש ר"י בתוס' דהא כל הימים שוים. ולתירוץ ר"ת דקודם תקנת עזרא לא היו קבועין בכל יום הילכך הא דקאמר אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כו' פירושו דהקביעות שוה בכל הימים ובכל יום כשצריכין לשום דין יושבין הילכך אשה נשאת בכל יום אף בששי כמנהגנו עתה דבשבת נמי יכול לקבול בפני ג' דהא אינו מצפה לשום יום דישבו בו הדיינין מעצמן כנ"ל:

ודע דבמסכת קמא פ' מרובה [בבא קמא פב א'] כתבו התוס' בשם ר"ת כתירוצא של ר"י ז"ל דהכא שלא היו קבועין תחילה בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן בכל עיר ועיר בב' ובה' ובתוס' כתיבת יד מצאתי הכא איפכא תירוצו של ר"י בשם ר"ת ז"ל ותירוצו של ר"ת בשם ר"י והיינו כמו שכתבו התוס' במסכת קמא ומעתה קשיא מה שכתבו התוספות לקמן וז"ל אי איכא בתי דינין כו'. נראה לר"י דמכל מקום אין נשאת בששי דהא אין דנין בשבת ועתה אין נוהגין כו' דלפי שיטתו ז"ל הרי מאי דקאמר אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כו' הוא שוה כמו מנהגנו עתה דאין בתי דינין קבועין וא"כ מאי קשיא ליה עד דקאמר דמכל מקום אין נשאת בששי ויש לומר דלשיטת ר"י אף על גב דלא היו יושבין כל היום בקביעות מכל מקום היו בית דין ידועין וכל מי שהיה צריך לדון היה הולך להם והיו יושבין בכל יום דלמחר ישכים לאותו בית דין הידוע ולא יטרח להזמינם דידועים הם ומיד ישבו כשיצטרך להם הילכך ליכא משום איקרורי דעתא אבל כשישא בששי לא ימצא בשבת ב"ד ידוע דאותו ב"ד הידוע אינו דן בשבת ואינן מחויבין לשמוע שום טענה בשבת ובעוד שיבקש מי שישמע דבריו יתקרר דעתו ועתה נוהגין לישא אף בששי משום דאין בתי דינין קבועין פי' ידועין ואם יש לו טענת בתולים יכול לקבול בשבת בפני איזה שלשה שימצא כמו בשאר ימות השבוע. ולשיטת ר"ת בעיר אחת היו ב"ד קבועין ובשאר עיירות לא היה שום ב"ד לא ידוע ולא קבוע הילכך כי קאמר אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא כו' ע"כ ה"פ דקביעותן שוה או דקביעי בכל יום כמו אותה העיר שהיו בה בית דין קבוע בכל יום או כשאר עיירות שלא היה בהם שום בית דין כלל לא ידוע ולא קבוע ולגבי שאר עיירות שלא היה בהם שום ב"ד כלל דייק שפיר הא דקאמר אשה נשאת בכל יום ואפילו בששי בשבת כמו מנהגנו עתה כנ"ל והוא נכון ודו"ק:
מיהו מצאתי לתלמידי רבינו יונה ז"ל שכתבו וז"ל פי' רבינו יעקב דקודם תקנת עזרא לא היו בית דין קבועין בימים ידועים אלא פעמים ביום זה ופעמים ביום זה ובני אדם שהיו באים לדון פעמים שלא היו מוצאים ב"ד קבועין והיו מתבטלין ולפיכך תקן עזרא שיהא הקביעות ביום ב' וביום ה' ע"כ:
ורבינו יעקב הוא ר"ת בעל התוס' ואפשר דנתחלף להם בין יצחק ליעקב והיינו ר"י בעל התוספות כמו שכתוב בתוס' כתיבת יד ובתוס' קמא וכדכתיבנא. ומצאתי בשיטה ישנה וז"ל אבל קודם תקנת עזרא שב"ד קבועים וכו' תימא עזרא מה תיקן אדרבה קלקול הוא וכו' ותירץ רבינו יעקב ז"ל דקודם תקנת עזרא נמי לא היו ב"ד יושבין בכל יום אלא שני ימים בלבד אבל לא היו ימים קבועים שפעמים יבררו ראשון ושני ופעמים שני ושלישי וכן כולם ומתוך כך היו נמנעים העולם מלבא לב"ד שהיו בטלים ממלאכתן שלא היו יודעים אם ב"ד קבועים אותו יום ואתא עזרא ותקן שני ימים קבועים שני וחמישי שיהיו בתי דינין יושבין אותן שני ימים וכי קאמר קודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום אלא בכרכים שיש שם אנשים רבים אבל בעיירות לא קביעי כלל אלא היו הולכים לכרכים לדון או היו מתפשרים ביניהם ובא עזרא ותקן שאף בעיירות יהיו קבועין בשני ובחמישי אבל בכפרים לא קביעי כלל כדאמרינן במגלה שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. ואית דמתרצי דמשום בזוי ספר תורה תקן שהיתה מתבזת כשמוציאין אותה בכל יום לישבע עליה. ולא נהירא ע"כ:
וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל שבתי דינין קבועין בכל יום פרש"י ז"ל שקביעות כל הימים שוה כלומר שלא היו קבועים בשני ובה' יותר משאר הימים אלא לא היה להם קביעות אלא למי שהיה צריך לב"ד היה מקבצן ועזרא תיקן קבע שיהיו קבועין בב' ובה' ע"כ:

אשה נשאת בכל יום. ואם תאמר אמאי נשאת בכל יום תהא כאלמנה ותנשא בה' כדי שתבעל בליל ששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ויש לומר דמשום ברכה לחודיה לא היו מתקנין זמן קבוע דבאלמנה גופא לאו מטעם ברכה גרידא אמרו שתנשא בה' אלא כדאמרינן לקמן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים ואגב שתקנו חכמים משום שקדו אפילו היכא דלא שייך שקדו כגון באדם בטל או בי"ט שחל להיות בער"ש תקנו שתנשא בה' משום ברכה ושקדו שיהיה שמח עמה ג' ימים לא שייך בבתולה דליכא למימר למחר ישכים לאומנתו והולך לו לפי שיש בה ז' ימי משתה הילכך משום ברכה גרידא לא תקנו יום לבתולה. לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו וכן כתבו התוס' ז"ל:
וכבר כתיבנא לעיל בשם הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמשום שקדו וברכה לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין אלא משום טענת בתולים הוצרכו ליחד לבתולה ימים וכיון דיחדו לבתולה יחדו לה יום ד' וכדי שלא יאמרו דנשואי אלמנה זילי יחדו ימים לאלמנה כיון דהוצרכו ליחד ימים לבתולה ולהאי שיטתא ניחא שפיר והיינו דקאמר אשה נשאת בכל יום פי' כל אשה ואפילו אלמנה דאלת"ה למה ליה למנקט אשה נימא בקוצר אבל קודם תקנת עזרא וכו' בכל יום נשאת בכל יום עי"ל דלהכי נקט אשה לרמוזי תירוץ התוס' דטעמא דברכה לא הויא אלא משום דידיה דמפקד אפריה ורביה ולהכי בעי ברכה דאדם ודגים וכן כתב הריטב"א ז"ל לעיל הילכך אשה דלא אכפת לה בברכה נשאת בכל יום כנ"ל:

הכי קאמר אי איכא ב"ד דקביעי וכו'. קשיא לי למה ליה למתלייה דיניה דרב שמואל בתקנת עזרא כלל לימא בקוצר לא שאנו אלא שאין בתי דינין קבועין בכל יום אבל בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום וכו' ויש לומר דרב שמואל הוה קשי ליה היכי מצינן למימר דתקנות חכמים תעקר כלל והא תקנת חכמים הם תקנות קבועות שאפילו שיתבטל הטעם לא תתבטל תקנתם כדאיתא בכמה דוכתי ותקנה זו תקנה קבועה היא דהא אפילו מקמי שמדא לא עקרי' לה כדאיתא לקמן ותריץ לה רב שמואל דממתניתין הוא דשמעינן הכי דאי בעו רבנן לתקוני בהחלט דאפילו שיתבטל הטעם לא תתבטל תקנתם לא ה"ל לפרושי במתניתין טעמא שפעמים בשבת וכו' אלא ה"ל למתני בהחלט בתולה נשאת ליום הד' בלא טעם אבל השתא דקתני טעמא במתניתין שפעמים בשבת וכו' לומר דמתקנת עזרא ואילך הוא איתא האי תקנה וכיון שכן למה ליה למתניתין לאשמועינן האי אי לאו לאשמועינן דאי איכא בתי דינין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ומאי דקאמר רב שמואל לא שנו וכו' פירושא דמתניתין קאמר וקל להבין כנ"ל:

הא בעינן שקדו. הא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י דוקא היכא דליכא תקנת עזרא דאשה נשאת בכל יום הוא דאמרינן דכי טריח ליה נשאת בכל יום אבל היכא דאיכא תקנת עזרא דאין האשה נשאת אלא ביום שמחרתו ב"ד דחיישינן לאקרורי דעתא אין האשה נשאת אלא בד' דתקנה קבועה שנו כאן וכן כתב הריטב"א ז"ל במס' יבמות כל מדות חכמים כך הם שלא לחלוק בגזירותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימי כלל ואם אתה מחלק בהם נתפרדה החבילה. ע"כ. והכי איתא בכמה דוכתי הילכך אם אתה אומר תנשא באחד בשבת היכא דטריח ליה אף הם ינשאו בשאר הימים ולא יחושו לחששא דאקרורי דעתא. ולמדתי כן מיסודו של הר"ן ז"ל כדכתיבנא לעיל ולא כותיה דלדידיה היכא דטריח ליה בכל זמן אשה נשאת בכל יום ואפילו לבתר תקנת עזרא וכבר הארכנו בזה לעיל ומכל מקום לדעת רש"י ז"ל היינו דוקא קודם תקנת עזרא וזהו שכתב רש"י דטריח ליה. אם טרח כו' באחד בשבת או בב' בשבת. ע"כ. פי' להכי סיים הרב ז"ל או בשני בשבת לומר דכיון דאי בעי נסיב בשני בשבת דליכא משום אקרורי דעתא דבתי דינין קבועין בכל יום משום הכי היכא דטרח ליה נסיב באחד בשבת אבל לאחר תקנת עזרא דלא מצי נסיב בשני בשבת וה"ה בשאר הימים דליכא מחרתו ב"ד דאיכא למיחש לאקרורי דעתא אף הוא לא יכנוס באחד בשבת אפילו דטריח ליה וכדכתיבנא. וכי פריך תלמודא הא בעי' שקדו משמע לכאורה דממאי דאמרינן לבתר דתקן עזרא קא פריך דהא אמרינן לעיל דלהכי קאמר לשון שקדו לומר דכשתקנו ימים לבתולה משום טענת בתולים עיינו היטב על תקנת בנות ישראל שלא תצא להן תקלה מחמת תקנתייהו ולכך תקנו שיהא טורח בסעודה ג' ימים וחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכדכתיבנא לעיל והילכך משמע דשקלא וטריא דתלמודא היינו לבתר תקנת עזרא ואפילו לבתר תקנת עזרא היכא דטריח ליה אשה נשאת באחד בשבת וליתא וכדכתיבנ' לכך כתב רש"י ז"ל והא בעינן שיהא טורח בסעודה ג' ימים ע"כ. ושביק מלת שקדו ופריך מהענין דבעינן שיהא טורח בסעודה ג' ימים מטעמא דכתבינן וקל להבין כנ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל ומאי דלא פרכינן דהא בעינן יום ברכה דדגים או דאדם משום דההוא אינו טעם כעיקר דהא אמרינן אי אמר' לא אכפת לי בברכה לית לן בה מה שאין כן בזו שהיא תקנת בנות ישראל ואף על פי שהיא מוחלת אנן לא מחלינן והיינו דפרקינן דטריח ליה ולא פרקינן כגון דאמרה לא איכפת לי ע"כ. וכן כתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ואפשר שלזה נמי כוון רש"י ז"ל במאי דכתב והא בעינן שיהא טורח בסעודה וכו'. ושביק מלת שקדו דוק ותשכח:

והרא"ה ז"ל לקמן גבי ברייתא דבר קפרא דברכה כתב וז"ל קשיא לן מאי משני דטריח ליה אכתי הא איכא משום ברכה ואפשר דכי פרכינן והא בעינן שקדו ה"ה דהוה מצי למפרך משום טעמא דברכה והיינו טעמא דלא פרכינן משום דהמקשן הוה ס"ל דטעמא דשקדו תקנתא דרבנן היא ואף על פי שבטל דבר לא בטלה גזרה דהא ודאי קים ליה למקשה דאפשר דליתיה לטעמא דשקדו וכגון דטריח ליה אלא דקסבר שאפילו הכי איתא לתקנתא ובתר דשני דטריח ליה כלומר דלא הואי תקנתא דרבנן מעיקרא אלא היכא דאיתיה לטעמא תו ליכא לאקשויי משום טעמא דברכה דמילתא פשיטא הוא דאיכא לפרוקי דכי אמרינן אשה נשאת בכל יום היכא דליתיה לטעמא דברכה כגון דאמרי לא איכפת לן וה"ה דסגי האי טעמא לשקדו כלומר דלא בעינן שקדו היכא דתרווייהו אמרי לא איכפת לן ודוקא תרווייהו תקנתא דשקדו לתרווייהו איתא בין לבתולה בין לאלמנה דבתולה דניחא לה דלהוי ליה פנאי למטרח שפיר דיקרא דידה נמי הוא דאלמנה נמי ניחא לה בשמחה ג' ימים באלו שהן ימי בטלה דלית ליה פסידא ומיהו צ"ע הא דאמרינן דטריח ליה וקי"ל ודאי דאית למטרח לפי כבודה ולפי כבודו דקי"ל עולה עמו וכו'. דלאו סגיא בלאו הכי בתקנת חכמים לתקנות בנות ישראל וכן כתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל בשם רבו הרי"ף ז"ל וכיון דכן כל היכא דלא טרח לא מצי למכנס וכל היכא דטריח ליה רשאי אם כן מאי האי דפרכינן שקדו ומשנינן דטריח ליה אטו כשנשאת ביום ד' מי לא בעיא דטריח ליה ותו כיון דבעיא דטריח ליה מאי תקנתא נחזי אנן ומסתברא דבעלמא דהיינו נשאת בד' כי אמר טריח לי מהימן אבל כשבא לכנוס בשאר ימים אי חזינן דטריח ליה אין אי לא לא. רב אחאי ז"ל. א"נ אפשר שחכמים הטילו עליו לטרוח ולהכין צרכי סעודה קודם שישא כדי שיהא פנוי בשמחתו לשמחה ונתנו לו שלשה ימים אלו כדי שיזדמן לו ולפיכך לא קבעו לו זמן נשואין עד יום רביעי. עכ"ל הרא"ה ז"ל לקמן גבי ברייתא דברכה:

דטריח ליה. ויכול לכונסה אף באחד בשבת וכי תימא לעיל מיניה אמאי אמרינן דהגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות דמשמע אפילו היכא דטרח ואמאי והא יכול לכונסה ויש לומר דהא איכא בין אחד לרביעי בשבת דבאחד בשבת נהי דאי טרח יכול לכונסה ויעלה לה מזונות אבל היכא דלא טרח אין אנו יכולין לכופו שיכנוס משום תקנת שקדו ואין מעלה לה מזונות אבל ברביעי בשבת כיון דהוה מצי טרח דאיכא ג' ימים רצופים אף על פי דלא טרח נמי מעלה לה מזונות. שיטה ישנה לא נודע למי. ובקונטרסין מצאתי וז"ל ואם תאמר אם כן אין חלוק בטעמא דשקדו בין יום ד' לשאר הימים תירץ הרמ"ה דבשאר הימים אי אמר טריח לי לא מהמנינן ליה וביום ד' מהמנינן ליה ע"כ:

והא כתיבנא לעיל בסמוך לשון הרא"ה דלקמן. ובמאי שכתבתי לשיטת רש"י דלבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא ישא ביום א' כדכתיבנא ניחא טפי דמתניתין דקתני הגיע זמן כו' מיירי לבתר תקנת עזרא. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל דטריח ליה כלומר שטרח מקודם השבת ותקן כל צרכי הסעודה בענין שלא תפסד הסעודה דליכא למיחש שתתמעט השמחה וי"א שהטעם הוא דמאחר שטרח לא נחוש שיוציא עליה שם רע דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ע"כ. וכבר הארכנו בזה לעיל בס"ד:

תד"ה וסברה דאניס כו' ואם תאמר מת תוך י"ב חודש נמי יהא גט מה"ט כו' עכ"ל ר"ל דאע"ג דפסול משום דאין גט לאחר מיתה ומדאורייתא לא הוה גט ליפקעו רבנן לקידושי מה"ט דקאמר דסברה דמת ומעגנה בצנועות וה"ה בפרוצות דזימנין דמת והוה גט לאחר מיתה ואמרה דלא מת וק"ל:

בד"ה תינח דקדיש כו' כגון דליכא עבירה כו' דהדר לטיבליה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וקשה הא נמי עבירה היא מאחר שחוזר לטיבלו ומתקנין כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין לי להאריך בדחוקיו אבל הנ"ל דכמו דניחא ליה למקשה בקדיש בכספא דליכא עבירה על ידי (ג) הפקר ב"ד הפקר ולא הוה קדושין מעיקרא כלל וממילא בעילותיו שלא נתכוין לקידושין הם זנות ה"נ בתרומה הפקר ב"ד הפקר ועוד דתרומה איתא בשאלה ולא הוי תרומה מעיקרא אבל בקידושי ביאה כיון שנתכוון לקדש בביאה היאך נעקרין הקדושין למפרע דמה תהא על ביאתו כיון שנתכוין לקדש בה כפרש"י ומשני דה"נ עשאוהו לבעילה דמעיקרא זנות ותו לא מידי:

בד"ה אשה נשאת כו' וי"ל דמשום ברכה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל כו' עכ"ל ר"ל כמ"ש לעיל גבי ברכה דדגים דלא הוה עבריינא מה"ט דאינו רק עצה טובה וה"נ איכא למימר בברכה דאדם אע"ג דעדיפא מברכת דגים לחד לישנא לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה תינח כו' דהדרא לטיבלא כו'. נ"ב פי' שמפריש מן הטמא על הטהור דמן התורה הוה תרומה ואתו חכמים ואמרו פשיטא שהטהור אינו מתוקן אלא אפילו אותה תרומה שהפריש מן הטמא חזר לטבל ממש וקשה הא נמי עבירה היא מאחר שחוזר לטבלו ומתקנין אותה מיניה וביה והשני יוצא לחולין ומותר לזרים ואין לומר לחומרא הוי טבל כדי שיפריש אח"כ מיניה וביה אבל לעולם אף השאר אינו יוצא לחולין א"כ אין זה קרוי עקירה מן התורה אלא חומרא בעלמא ונראה לפרש דמה שעקרו חכמים דבר תורה והחזירו אותו טבל בזה לא נעשה עבירה שהרי טבל נמי חייב מיתה אלא שיבא אח"כ קולא מיניה כשתחזיר ותפרישו ובכה"ג ליכא קפידא לאפוקי הכא שנאמר מגורשת ומפקיעין איסור א"א ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה א"ד כו' מחמת זה החולי כו' כצ"ל:

בהא דלא תנן במתני' טעמא דאלמנה [וכן טעמא דשקדו אבתולה דלא נישאתליום א'] עיין בר"ן באורך ועל תי' האחרון [שתירץ דלולי טעם דטענת בתולים לא היו מעכבין הנשואין מטעם שקדו הן דבתולה הן דאלמנה אך מאחר שהוצרכו לקבוע משום טענת בתולים יום מיוחד קבעו גם באלמנה משום שקדו ובבתולה ביום ד' דוקא] יש לי להשיב מהא דאמר ל"ש אלא מתקנת עזרא ואילך כו' ופריך הא בעי שקדו דמשמע אע"ג דליכא טעמא למיקבע יום משום טענת בתולים דקביעות כל הימים שוים אפ"ה קבעו יום ד' משום שקדו ובעי דוקא דטרח ליה. ודוחק לומר דמשום טענת בתולים אינה נישאת ביום ו' כיון דאין דנין בשבת [וא"כ איכא קביעות יום] מיהו ז"א דודאי מתחלה לא היו מתקנין רבנן שקדו אי לאו שהוצרכו ליחד יום משום ט"ב אבל השתא לבתר דתקינו משום שקדו התקנה קיימא אף היכא דלא שייך משום טענות בתולים (ו):
ובזה מקושר היטב קושיא של והא בעי' שקדו במאי דמפרש אי איכא ב"ד האידנא כו' משא"כ אי קאי לקודם תקנת עזרא וק"ל:

גמ' דטרח ליה כו'. לפי"ז צ"ל הא דקאמר ל"ש אמתני' דבתולה נשאת ליום הרביעי היכא דטרח לי' דומיא דקודם תקנת עזרא ולאחר תקנת עזרא אי איכא בתי דינים קבועים דנשאת בכל יום דאיירי בדטרח ליה וכיון דטרח ליה נשאת נמי ביום א' [אף מתקנת עזרא ואילך דליכא ב"ד קבועים] וק"ל:
בתד"ה וסברה כו'. בתחלה באו ליישב כיון דמן הדין ספק איסורא לחומרא למה קרי להו צנועות לז"א דמן הדין כו' וא"כ קשה למה קרי לאותן שאין מחמירין על עצמן פרוצות וכתבו דל"ג וסברה כו':
ומ"ש וא"ת וכו'. אפשר להסביר דמה הועילו חכמים בתקנתן (ז) אכתי צנועות יעגנו דיתלו מה שלא בא משום דמת וכן משום פרוצות זימנין דמת ולא הוי גיטא משום דאין גט לאחר מיתה ותאמר לא מת כו':
ומ"ש ומיעגנא כו'. ואע"ג דממה נפשך אי לא מת הוי גט ואי מת הוי אלמנה מ"מ מספק אי אגידא ביבם או לא נשארה עגונה דדלמא מת וזקוקה ולא תנשא או לא מת והוי אשת אח:
בתד"ה תינח כו'. באו לתרץ דמ"מ אף דקידש בכספא מה יהא על כל ביאות שבא עליה לזה חילקו דשאני בכספא דהפקר ב"ד הפקר כו' וממילא נמשך הבעילות זנות מה שאין כן בביאה היאך יפקיעו ביאה של מצוה כו' ועיין בח"ש מ"ש כאן ושם בגמ':
בתד"ה איכא דאמרי כו' וקשה לר"י כו' אכלו ארי כו' אלמא כו'. אע"ג דלעיל כבר הקשו זו הקושיא בעצמה ותי' דבאונס ל"ש כלל כו' מ"מ לעיל לא צריך רק לחלק בין שני מיני אונסין. אבל עתה בתר דאתיא לשמואל כו' ומשני דאונסא דשכיח שאני ומת וחלה מיקריא ל"ש א"כ צ"ל דאכלו ארי גרע מהך ל"ש וג' עניני כו':
ומ"ש האשר"י דבלא פסק דר"ח ל"ק [מהא דאכלו ארי דנוכל לומר דהא דאמר רבא אכלו ארי קאי כלישנא בתרא דרבא]. הא מ"מ קשיא דרבא אדרבא ודוחק לומר דלישנא קמא ס"ל דלא אמר רבא מעולם:
ומ"ש [הרא"ש] ופרוצות נמי לא יאמרו כך כו' האי לישנא אינו נכון ואינו מובן [דאדרבה כיון דאינו שכיח כלל פשיטא דיאמרו הפרוצות דלא אכלו ארי] ולשון התוס' מדויק שפיר כיון דל"ש אונס כה"ג ל"ח להאי חששא שמא יארע אונס כי האי ואינו גט [והפרוצות יאמרו שלא אירע אונס]:
בתד"ה שבתי דינין כו' וכי קודם תקנת עזרא לא היו מקיזין כו'. ואפ"ל במאי דאיתא התם הטעם שאין מקיזין שמזכירין לו עונותיו לומר זה סומך על זכיותיו כמו שאמרו ג' מזכירין כו' קיר נטוי כו' דהו"ל ללכת דרך אחר נמצא דוקא לאחר תקנת עזרא שהיה יכול להקיז בשאר ימים נראה כסומך על זכיותיו ומקיז ביום שקבועין הב"ד משא"כ קודם תקנת עזרא שקביעות כל הימים שוה ומה לו לעשות:
בתד"ה אשה כו' תהא כאלמנה כו'. ולא מקשו כפשוטו בד' משום ברכה דדגים דהאי כבר כתבו לעיל דאינו אלא עצה טובה אבל באלמנה אסיקו בתחלה אדעתייהו כיון דברכה דאדם עדיפא קבעו יום:

בא"ד ובתולה דלא שייך ה"ט כו' דליכא למימר למחר משכים כו'. עיין בזה לקמן (כתובות דף ז') בבחור שנשא אלמנה ז' לברכה וג' לשמחה ע"ש [והוא קושית מהרש"א לקמן (כתובות דף ז') ע"ש מה שתירץ]:
בתד"ה אי איכא בתי דינין כו' דמ"מ אינה ניסת בששי כו'. גם ביום השבת אינה ניסת דע"י החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והו"ל כקונה קנין בשבת. ובירושלמי הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למיכנס פי' יחוד של בואה מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודה של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמ"י הלכך צריך להתייחד עמה בע"ש מבע"י הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה כו' עכ"ל האשר"י:

רש"י ד"ה דמדאורייתא לא הוי גיטא. שנאמר ולנערה ל"ת דבר. בנדרים (כז) דחי לה קטלה שאני ע"ש:

ד"ה דטריח. כונסה באחד בשבת. לכאורה אף לאחר תקנת עזרא בדטרח יוכל לכונסה בא' בשבת. ואולי היכא דאיכא חשש דאיקרורי דעתא והוצרכו לתקן יום קבוע בשבילה. ובחרו ביום ד' דוקא משום שקדו. לא חלקו בין טרח ללא טרח. וכ"מ מדלא קאמר ל"ש דבא' בשבת לא אלא בדלא טרח כו'. וכ"מ ממתני' דלא נקטה טעם דשקדו בכדי שלא נטעה לומר דאם טרח יוכל לכנוס בא' בשבת:

תד"ה וסברא. וא"ת כו'. ולע"ד י"ל משום דזה לא איצטריך אלא בתנאי דאם בלא מעכשיו. דלא שכיח כולי האי. דלמאי אהני ליה בלא אמירת מעכשיו:

גמ' ואפקעינהו רבנן. עי' תשובת רשב"א סי' אלף קסב:

גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש.
הקשה לי בני הב' המשכיל טובא כמר בונם שי' דא"כ כל קידושין הוי בדרך ע"מ שירצו רבנן, וא"כ למ"ד אין ברירה איך חלו הקידושין הא בע"מ שירצה אבא למ"ד אין ברירה אף אם רצה האב אינה מקודשת כדאיתא פרק ג' דגיטין (דף כה ע"ב), והשבתי לו דלק"מ כיון דתקנת חכמים לא ישתנה ואחר שתקנו לא ירצו בשום פעם לבטלו גם הסוגיא דגיטין אליבא דמ"ד דעד שירצה היינו שיאמר הן וכיון דבעינן מעשה לחלות הקידושין זה תליא בברירה אבל למ"ד שלא ימחה אבא כיון דל"צ למעשה רק בהיפוך שלא יעשה מעשה מחאה זו לא תליא בברירה כמ"ש הראשונים ז"ל וא"כ י"ל דכל הקידושין המה ע"מ שלא ימחו רבנן (אאב"ה כבוד אחי הרב רבי שלמה נ"י העיר כעין זה בהאי דפ"ק דסנהדרין (דף יא ע"א) תנו רבנן אין מעברין כו' אא"כ ירצה הנשיא ומעשה ועיברו כו' ע"מ שירצה ר"ג וכשבא ר"ג ואמר רוצה אני כו' וכ"ה במשנה במסכת עדיות פ"ז מ"ז):

תד"ה איכא, וקשה לר"י דמסיק בפ' מי שאחזו הרי זה גיטך כו' ונפל עליו הבית כו' דלא הוה גט אלמא דיש אונס בגיטין.
קשה קישור דבריהם תחלה כתבו דפסק ר"ח כל"ק כו' ואח"כ הקשו כן הא בלא"ה קשה דהרי בההיא דמי שאחזו מרא דשמעתא הוא רבא דאמר אכלו ארי אין לנו ויקשה לל"ק דשמעתין הא ס"ל לרבא דאין אונס בגיטין.
ונלענ"ד דלכאורה דברי תוס' צריכין ביאור בקושייתם הנ"ל הא כבר כתבו מקודם (בד"ה דלמא מת דוקא) לחלק דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה, (אאב"ה וכן הקשה הפ"י) אבל לק"מ דבההיא דניחא ליה דלא תפול קמי יבם דתלי' בניחותא דידיה שרצונו לגרש אף במקום אונס כדי דלא תפול קמי יבם בזה חילקו דבאונס דל"ש כלל לא אסיק אדעתי', אבל עתה דקיימינן דאין אונס בגיטין ומטעם תקנת צנועות ופרוצות בזה היה ס"ל בקושייתם דבזה לא שייך לחלק כן דגם באונס דל"ש כלל שייך תקנה זו, והנה בתוס' (ד"ה וסברה) הקשו מת בתוך יב"ח נמי יהא גט מה"ט דזימנין דלא מת וסברה דמת ומעגנת ויתבה ותירצו דמיתה קלא אית ליה. (אאב"ה אזכיר אשר כבוד אחי חביבי הרב מוהר"ש נ"י כתב בזה וז"ל ואשר הביא רו"מ דברי הבית מאיר (סי' קמד) שנסתפק באומר לשליח אי לא אתינא עד תלתין יומא הב לה גיטא, ואיתניס ולא בא אי נימא גם בזה אין אונס בגיטין או כיון דל"ש ביה משום פרוצות דאם יצא קול דאניס בל ימסור השליח הגט לידה ליתא לתקנות אין אונס, לפום רהיטא היה נ"ל לפשוט מהתוס' (ד"ה וסברה) במ"ש לתרץ דמיתה קלא אית ליה, וקשה לי הא מ"מ משום פרוצות איכא דהא התוס' בעצמן כתבו בדבור זה עצמו דפרוצות לא יחושו לקול וצ"ל בכונתם דמשום אחת לחוד לא תקנו וכיון דליכא גם משום צנועות לא תקנו וא"כ ה"ה להיפך בנידון הב"מ לא תקנו כיון דליכא גם משום פרוצות, ויש לדחות דהא אם כן יקשה דלא היו צריכים התוס' כלל לחדש דמיתה אית ליה קול אלא י"ל דחשש פרוצות בל"ז לא שייך במת דהא בגמרא מפורש דחשש דפרוצות הוא דאזלי ומנסבי ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, א"כ במת דאין איסור כ"א יבמה לשוק דאין בניה ממזרים י"ל דלאסור לאו גרידא שיעברו הפרוצות לא חששו, ונשאר רק משום צנועות ובזה י"ל דמשום חדא לא תקנו.
וע"כ נ"ל דהתוס' באו לתרץ רק דל"ש חששא דצנועות ועל חששא דפרוצות לא היה קשיא להו דפשיטא להו לתרץ כמו שכתבתי כיון דליכא משום בניה ממזרים לא חשו, וא"כ דוק מיניה לפשוט ספיקותו של הגאון ז"ל להיפוך, דסברת התוס' ע"כ דגם מחשש חדא תקנו תקנתם, דאל"כ לא תירצו התוס' כיון דבמיתה ליכא משום פרוצות משום חדא דהיינו צנועות לא חששו.
ומ"מ היה נלע"ד ליישב דגם מצנועות ל"ק, דהא לר' יהודא טעמא דרודף אחר נערה מאורסה ניתן להצילו בנפשו הוא משום דמסרה נפשה לקטלה ואמרה תורה הצל דמה בדמו, והיינו שיש צנועות שמוסרים נפשן למות שיהרגנה ולא תבעל לו (פרק בן סורר דף עג ע"ב) ומ"מ פשיטא ליה להש"ס דעד כאן לא מסרי הצנועות נפשייהו אלא באיסור חמור, כגון עריות דכריתות דחמור ובניה ממזרים, דהרי על מ"ד דטעמא משום פגמה מקשה רב פפא (פ' בן סורר שם) אלמנה לכה"ג נמי קא פגים לה ומשני אפגימא זוטא לא קפיד רחמנא, ואלו על טעמא דר"י לא הקשה כלל מאלמנה לכה"ג, וא"כ י"ל דה"ה גבי עיגון עד כאן לא מעגנות הצנועות א"ע אלא בחשש איסורא רבא אבל משום איסורא זוטא דיבמה לשוק לא.
עוד נראה לומר דאין צריך לחדש דמיתה קלא אית ליה דמ"ש התוס' בטעם מה דמדינא אין להצנועות לחוש דרובן לא אניס, ולא כתבו משום חזקה דלא אניס ככל חזקת הגוף, יראה משום דאיכא חזקת א"א כנגדו וע"כ תפסו רובא דעדיף מחזקה וא"כ י"ל דע"כ לא יחושו הצנועות אלא היכא דיש צד לאסור דאיכא חזקת א"א אבל במת דע"כ אזדא חזקת א"א כדאיתא בפרק יש נוחלין, ויותר מזה דעוד חזקת א"א מסייע דאם נימא דמת קודם זמן שהגביל בהגט הנה נעשית פנויה קודם ע"י מיתה ויש להעמידה על החזקה דמעיקרא ולומר דנשארה א"א עד יום המוגבל שיגרש הגט א"כ רובא וחזקה וחזקת חי כולם מסייעים דלא מת בזה גם צנועות לא יחושו וליכא משום צנועות.
ויש להטעים עוד די"ל דודאי גם הצנועות לא ינהגו איסור בדבר המותר לגמרי, אלא בדבר שהדין נותן דצריך לברר אם אפשר לברורי, אז יחושו דעדיין לא יצאו כל הצורך ואולי יהיו יכולות לברר עוד אחר הזמן ומתעגנות, וכבר כתבנו במק"א דברוב גרידא שאין חזקה מנגדתו גם היכא דאיכא לברורי א"צ לברר ושזהו טעם הר"ן דברוב מצויין אצל ניקור א"צ לבדוק אחריו, ואולם היכא דאיכא חזקה מנגדת אל הרוב אז צריך לברר היכא דאפשר ושזהו מ"ש הר"ן דברוב מצויין אצל שחיטה מומחין צריך לשאלו והיינו כיון דחזקת אינו זבוח מנגד להרוב, ועל כן באמת הדין אף דרובא לא אניס מ"מ כיון דאיכא חזקת אשת איש המנגדת להרוב, צריך לברר היכא דאפשר ושייך חשש צנועות דיאמרו עדיין נטרח לברר, משא"כ בחשש מיתה דהחזקות מסייעות לרובא דלא אניס דגם היכא דאיכא לברורי א"צ לברר בזה לא יחושו הצנועות כלל.
ואשר הקשה לי רו"מ (בתוס' דף ג ע"ב ד"ה ולדרוש) על ראיית ר"ת דהוכיח מהמקשה פ' בן סורר ומורה, ולמה לא הביא ראיה מהמסקנא, כיון דע"כ דעת ר"ת דבעריות אינו מועיל קרקע עולם (דהא זה באמת תירוץ הריב"א להלן בתוס') וא"כ אלו היה בנכרי משום ג"ע גם למסקנא דמשני דאסתר קרקע עולם היה קשיא, בפשוטו לק"מ די"ל דהא גופיה דס"ל לר"ת דק"ע לא מהני בג"ע, הוא משום דלא מצאנו סברא זו כ"א לגבי פרהסיא ומנ"ל דיועיל גם לגבי ג"ע, אך הא היה א"ל דבסברא דאסתר קרקע עולם היתה, בא ליישב גם דלא תקשה אסתר ג"ע הוה וע"ז כתב דז"א דאם כן הו"ל להמקשן להקשות קושיא זו ולשנות, אע"כ דמג"ע לא היה קושיא וממילא מנ"ל דק"ע מועיל לגביה.
אך אדברה עוד דבר בזה למען שעשועי עמו, דלכאורה הסברות הפוכות לשיטת ר"ת בג"ע לא מועיל ק"ע ובחילול השם מהני ולריב"ם סברא יותר דלהני בג"ע מבחילול השם, גם על ר"ת יקשה ראייתה רמב"ם דהא ג"ע ילפינן מרוצח (הן הרז"ה בסנהדרין כתב דלאו בכל מיני דמי להדדי והנאת עצמו דמועיל בג"ע לדעתו ברוצת אינו מועיל) וי"ל בזה דהנה רש"י נתן טעם בקרקע עולם משום דאינה עושה מעשה, אבל בנ"י (ס"פ בן סורר) נתן טעם משום דבל"ז יכולים לבעול אותה באונס אף אם תמסור נפשה, ונ"מ בין הטעמים בהעלתה טינא בלבה להבעל לו, דלהנ"י כיון דודאי תנצל מהבעל ע"י שתמות, תמות ואל תבעל, וכן מבואר בנ"י ובמלחמות שם, והנה לפירוש התוס' לקמן מבואר דקושיא ולדרוש להו כו' היינו שנדרוש ואז תנשא בד' וצ"ל אף דבכ"מ אסור להביא עצמו לידי אונס מ"מ כדי שלא תתעגן שרי, כיון דסוף סוף תעבור רק באונס, ואולם הסברא מכרעת היכא דהעבירה מן החמורות שתהרג וא"ת לא עדיף העגון מהריגה למות, אך כיון דק"ע היא והיינו דעבירה שאין בה מעשה אינה חמורה כ"כ להרוג ולא לעבור מש"ה ניחא שלא תתעגן, אבל הר"ת י"ל סבר כהנ"י דלאו משום קלות האיסור בק"ע הוא, אלא משום דבלא"ה יכולים לבעלה ולא תועיל בהריגתה א"כ הכא דאם תתעגן ודאי תנצל הדין דתתעגן ולא תביא עצמה לידי אונס, ולפ"ז י"ל דגם ר"ת מודה דק"ע מועיל גבי ג"ע, מיהו סברתיה דדוקא בגוונא דהוא ברוצח דמיניה ילפינן לה והיינו דלא ינצל בודאי גם ע"י ההריגה, משא"כ כאן דתנצל ודאי ע"י העיגון והריב"ם לשיטתיה דמפרש כרש"י וזה מוכח ממ"ש דא"א לגרוס תוא"ת אלא יהרג ול"י, ואלו היה מפרש כהנ"י שפיר אפשר לגרוס תהרג והיינו בהעלתה טינא, ולפ"ז אין כאן קושיא מרוצח ולא סברות הפוכות איכא הכא דגם לר"ת מועיל ק"ע גבי ג"ע, ולפי הדברים מיושב קושייתו דרו"מ ג"כ דממסקנא אין הוכחה דבאמת גבי אסתר מועיל קרקע עולם גם אלו היה גילוי עריות כיון דאפשר דלא תנצל על ידי ההריגה, ולזה מוכיח רק דהמקשן היה ליה לאקשויי מגילוי עריות, עכ"ד אחי שי') וקשה על דבריהם כיון דבמיתה ל"ש תקנות צנועות ופרוצות גם במעכשיו אם לא באתי תוך י"ב חודש ומת תוך י"ב חודש לא יהיה הגט מדין אונס, והתינח לפי שינוייא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אבל לס"ד דהש"ס דמשום אין אונס בגיטין הוא יקשה (אאב"ה גם זה הקשה הפ"י) ואפשר לדחוק דלהך ס"ד לא ידענו דטעמא דאין אונס בגיטין משום צנועות והיה סבור דמדינא הוא אין אונס בגיטין, וביותר י"ל דלק"מ דדוקא לענין דלתקני דיש גט לאחר מיתה דכל התקנה יהיה רק לענין מיתה בזה אמרינן דל"צ לתיקוני דמיתה אית ליה קלא ול"ש צנועות ופרוצות, אבל לענין דין אונס דהתקנה הוא משום אונסים אחרים ממילא אף באונס מיתה דיש קול לא חילקו בין אונס לאונס, ולפ"ז ניחא דבפשוטו ליכא קושיא לל"ק דרבא מההיא דרבא דאכלו ארי די"ל דבמיתה דיש קול ל"ש צנועות ופרוצות והא דבמעכשיו אם לא באתי ומת תוך י"ב חודש דהוי גט באמת לא מתקנת צנועות ופרוצות אלא מטעם דניחא ליה דלא תפול קמי יבם וא"כ ממילא ליכא קושיא מההיא דאכלו ארי דבזה כבר חילקו דבאונס דל"ש כלל לא אסיק אדעתיה, אבל לבתר דפסקו בשם ר"ח כל"ק מכל הני דמייתי סייעתא לל"ק ולא סמכי אשנויי דחיקי, דמשמע מכל הני דמייתי סייעתא והיינו דלא דחינן מטעם ניחא ליה דלא תפול ק"י אלא דהטעם דאין אונס בגיטין ומוכח דאף באונס מיתה אמרינן כיון דשייך התקנה בשאר אונסים וכנ"ל לזה הקשו מההיא דאכלו ארי, ותירצו דגם לענין התקנה דצנועות ופרוצות שייך החילוק דעל אונס דל"ש כלל לא יחושו הצנועות, ואף דכתבנו דלא חילקו בין אונס לאונס היינו דתקנו בכל אונסין דשכיח אבל לא באונסין דלא שכיח, ונכון בעזה"י:

תד"ה אי איכא כו' ועתה נוהגין לישא אף בששי דדוקא בימיהם.
והא דאמר רב שמואל בר"י אי איכא וכו' נשאת בכל יום והא בע"ש אין נשאת יש לומר דרב ושמואל ס"ל דההלכה כברייתא דלא יבעול בתחלה בשבת ונשאת בע"ש בממ"נ אם יבעול ביום יבא לב"ד ואם לא יבעול ביום אסור לבעול עד אחר שבת וישכים לב"ד.
בא"ד ועוד לפירוש הקונטרס כו' שע"י כך יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספים ואין שייך לומר עכשיו כן.
קשה דמ"מ אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה מג' לא תנשא בא' בשבת בכדי שיבא לב"ד ובלא בירור תאסר דהוה רק חד ספק ואפשר דאזלא לפי תירוצם הראשון בריש מסכת בכונת רש"י דמשום שמא יתברר לחוד לא תקנו, וא"כ י"ל דבא"כ כיון דהוי רק חד ספק ואסורה לו לא חיישינן דיתקרר דעתו והתקנה היה רק משום א"י דיתקרר דעתו דהא מותרת מטעם ס"ס ותקנו שישכים לבא לב"ד ויבורר בעדים ומשום לא פלוג תקנו גם באשת כהן, מש"ה לדידן דליכא משום יתברר ליתא לתקנה כלל ואף א"כ מותרת להנשא דממילא לא יתקרר דעתו וק"ל:

גמרא ודוקא אביו של חתן וכו' דליכא אינש דטרח להו אבל אפכא לא.
אף דבאין לו בנים מיירי מכל מקום בשאר מתים אסור לכנוס מיהו במתה אשתו והניחה לו בנים קטנים י"ל דגם תוך ז' מותר לכנוס וכדמשמע בפשטות מעשה דיוסף הכהן בפ"ג דמ"ק דמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותך, וטעם החילוק משום דבאין לו בנים טעם ההיתר משום פו"ר וכיון דבין כך אסור לבעול כלום תועלת יש בכניסה, אבל בהניחה לו בנים קטנים ימצא התועלת המכוון שיפורנסו הבנים וכמו שהתירו בשביל זה תוך ל' י"ל דהתירו נמי תוך ז'.
ובתוס' כתבו "ותוך ז' ודאי אסור כדמוכח הכא", ובעניי איני מכיר ההוכחה:

תד"ה אבל אפכא וכו' ואע"ג דתנן בפרק החולץ וכו' דבלא"ה אסורה (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו זצ"ל בחדושיו במסכת מ"ק (דף כג ע"א) לתמוה על זה:

אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פירש"י ע"י גטין שהכשירו חכמים עכ"ל רצה בזה דכל שקידש שלא כהוגן אפקועינהו לקידושין בלא הך סברא דאדעתא דרבנן מקדש כמבואר בב"ב מ"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה תינח וכו' ורק בהאי גוני דשמעתין דקדש כהוגן ואח"ז רב באו להפקיע מחמת הגירושין בכי הא אמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש.

תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל עיין פירש"י בשם רבותיו וי"ל דס"ל היא גופא דמועיל הפקר ב"ד במידי דאיסורא עיין פ' השולח ל"ו ע"ב וק"ל וא"כ באיסורא מנ"ל. וס"ל דכיון דקידושי כסף גופי' לא אתי' אלא משדה עפרון. ובשדה עפרון גופי' מועיל הפקר ה"נ גבי קידושי כסף. ואפשר דגם בגירושין ובקידושי שטר נמי אתקשה האי' להדדי ואתקש נמי יציאה להווי' ואפקועי רבנן לשטר קידושי מיני' וכן נייר של גט הפקירו חז"ל עד שאמרו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. אבל ביאה לא הוה ס"ד דשייך בי' כה"ג אע"ג דאיתקש הווי' אהדדי ומשני דעכ"פ משכחת דאפקרי לזרעי' וכאלו בעילתו זנות:

שוי' רבנן לבעילתו בעילת זנות עי' פירש"י די"מ כל מקדש בביאה. ויש ליישב דבריהם דס"ל דהא כל המקדש שלא כהוגן אפקועי רבנן לקידושין מיני' בלא הך דאדעתא דרבנן מקדש כמבואר בב"ב ויבמות וא"כ הא כל מקדש בביאה חציף ומנגדין אותו והי' מהראוי' לאפקועי קידושיו מני' אלא נ"ל משום דכתיב ובעלה מפורש בתורה לא רצו חכמז"ל להפקיע לגמרי. מ"מ אם יארע אח"כ מכשול ממקום אחר א"כ א"נ קדיש בביאה דלא שייך אדעתא דרבנן מקדש משום דאין תנאי בנישואין. מ"מ בלא הך נמי שוי' לבעילתו בעילת זנות כיון שהקידושין הי' מעיקרא שלא כהוגן וק"ל.

וכן לענין גטין. הנה בכל עניני' דעלמא קיי"ל יש אונס חוץ מגטין. וקשה לי מתנאי שהתנה הקב"ה עם שמים וארץ אי יקבלו ישראל את התורה מוטב וכו' והא ישראל לא קבלו אלא באונס כפיית ההר כגיגית. ועיין היטב פ"ק דע"ז ג' ע"א ובחי' שם. ועמ"ל פ"ג מה' שבועות ה' א' בסופו שכ' אלא שאני תמי' מהא דאמרי' מכאן מודעא רבא לאורייתא עכ"ל. ובתשובה ישבתי קו' זו אמנם קושייתינו צ"ע והי' נ"ל לחלק ולומר דוקא שב ואל תעשה מהני טענת אונס כגון אם לא באתי ולא בא. אבל בא באונס כל שהוא קום ועשה. כיון שנעשה מעשה אין אונס כלל וקבלת התורה עשיית המעשה הוא והא דרחמנא פטרי לאונס גבי ולנערה לא ת"ד. התם שאני דהמעשה אינו נחשב למאומה דרחמנא לבא בעי ועיקר קיום המצות בלב. ואי לאו חומר עריות לא הי' צריכים קרא לזה. והכא קמ"ל קרא דאשה קרקע עולם היא כן צ"ל ועדיין צ"ע.

ובזה י"ל מה שדקדק בש"מ אהא דקאמר וכן לענין גטין מה צריך למילף גטין מלפיכך חלה הוא' ת"ל דיש אונס דאוריי' הוא ולפי הנ"ל י"ל דוקא כעין חלה הוא דהו"ל שב ואל תעשה ולא קום ועשה.

הכי קאמר אי איכא ב"ד דקביעי האידנא. י"ל דקמ"ל דמעיקרא תנאי הי' בדבר שיחזור הדבר לכמות שהי' כתקנת ריב"ז בפ"ק דביצה ובמשנה מעשר שני פ"ה ממשנה ב' ע"ש וק"ל. ובהג"ה אשר"י נראה דהרגיש בזה ולא הבנתי דבריו.

אי איכא ב"ד דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא וכו' עמ"ש תוס' ורא"ש מנשואי שבת ועש"ק. והנה בתשובת רשב"א הובא ברמ"א א"ח סי' תרצ"ט ס"ח דמותר לישא בפורים דמשום חד יומא לא משהו אינש נפשי' ומג"א הוציא כן מגמרא דמ"ק ט' ע"א דא"כ יהי' אסור לישא ערב שבועות אע"כ משום חד יומא לא משהו נפשי' ומקשי' א"כ יהי' מותר לישא בעצרת עיין חמד משה והא לא קשי' די"ל דהא חופת בתולה בלא"ה אסור בי"ט משום קנין כמ"ש הרא"ש בשבת. דמה לי י"ט או שבת לענין זה ועיין בפ' משילין וחופת אלמנה. והיינו שתהי' הבעילה בלילה הא אלמנה נישאת בה' ונבעלת בו' ושבועות לא יחול לעולם לא בה' דלא בדו פסח גם בזמנם עיי' תוס' פסחים נ"ח ע"ב ד"ה כאלו וכו' וע"כ דמשום ברכה לא נקרא עבריינא. מ"מ כיון דבכל אסורים בין נשואי בתולה בין נשואי אלמנה. ובעצרת נמי נשואי בתולה אסורים ונשואי אלמנה נמי לית בהו ברכה א"כ מה"ת פרטו לומר חוץ מן האלמנה בעצרת ולק"מ.

אמנם הא קשי' מה מאי מייתי מג"א הא ע"כ כל השקלא וטרי' שם בלא"ה לא קאי אבתולה דא"כ מה משני משום חד יומא לא משהי נפשי' ופירש"י דלמא מתרמי מלתא ולא מצי מתחיל ערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל קשה הא ע"כ מתרמי ערב הרגל בד' שהוא זמן נישואי בתולה. וא"כ כולא יומא נמי כי קבע זמן נישואי' ליום ד' ויארע בו עיכוב יהי' מעוכב עד יום ד' הבא. וי"ל בזה דכי מקלע עי"ט ביום ד' יהי' גם זיין של חג ביום ד' ויהי' נדחה ב' שבועות משא"כ באמצע השנה. א"נ יש לדחוק ולומר באמצע השנה כיון דהכין צרכי חופתו על יום ד' ונדחה הרי טריח לי' ומותר ליום א' הבא משא"כ בעי"ט ידחה ב' שבועות כנ"ל. מיהא למ"ש לקמן אי"ה לא מהני וטריח לעשות נשואין ביום א'. עוד קשה אי מיירי מנישואי בתולה איך אפשר להתיר בערב הרגל הא ברגל לא ישבו דיינין כמ"ש תוס' ובזמן תקנת עזרא הי' לישא ע"ש וי"ט. וגם לפמ"ש לעיל בשם הראשונים בתקנת שקדו הוא שעי"ז יאומן בט"ב משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. גם לטובתה שלא ימהר להוציא לעז עלי' א"כ בלאו טעמא דבטול פ"ו אסור לישא במועד משום דאינו טורח בשבילה דוקא ואינו מפסידה ע"י לעז דהרי צריך הוא לסעודתו לצורך י"ט. מכל הלין מבואר דכל השקלא וטרי' הוא על נשואי אלמנה וא"כ מה הי' קשה למג"א ערב העצרת לתסר והיינו נישואי אלמנה ז"א דהא ע"כ בלא"ה א"א לישא אלמנה לבעול בליל י"ט דהא הדין דכנסין ארמלין וכו' כמ"ש הרא"ש בשם ירושלמי וע"כ יבעול ביומו בעי"ט והיינו בשארי עי"ט אבל ערב שבועות לא יחול לעולם בעש"ק ומי יתבטל מפ"ו להמתין על עי"ט שאין בו ברכה עמ"ש פ"י במתני' אמ"ש רש"י אבתולה קאי ע"ש ומי שעושה כן בטל באלף ולא גזרו חכמים אמידי דלא שכיח ומה קושיין. ולפמ"ש לקמן אי"ה דמן הסכנה ואילך נשאר יום ג' בהתירו ונושאין גם אחר שעברה הסכנה ביום גימ"ל י"ל דמותר לישא ערב הרגל אבתולה נמי קאי וכשחל ביום ג' דאע"ג דאין ב"ד יושבים בי"ט מ"מ ישכים ליום ה' לב"ד כמו כל נשואי יום גימ"ל ועל זה שפיר קשה ערב עצרת לא לישא דאפשר שיחול ביום ג'. אלא לפ"ז שייך תי' הש"ס גם על ערב עצרת דמשום חד יומא לא משהו נפשא כפירש"י דבשלמא שארי נישואין אם ידחו מיום ג' יש לו פנאי ליום ד' שאחריו וגם ביום א' כיון דטריח לי' משא"כ בערב עצרת שחל ביום ג' אם ידחה מיום זה לא ישא למחרתו דביו"ט אין נושאין. וביום א' נמי לא כיון דלא טריח לי' שהרי כל טרחתו הי' על י"ט וכבר אכל לי' וימתין עד יום ג' הבא וכה"ג לא משהו איניש נפשי' וסוף דבר דברי המג"א בשם הרשב"א צ"ע.

דטריח לי' משנתינו נמי אי טריח לי' נישא ביום א'. ולפ"ז נ"ל דמשנתינו לא אתי לאשמועי' כלל עיקור דיני זמן נישואין דא"כ ה"ל למתני דנושאי' ביום א' אי טריח לי'. אלא משנה אהתם קאי הגיע זמן ולא נישאית אוכלת משלו. ואימתי בתולה נישאית ליום ד'. והשתא לא הו"מ למתני ביום א' דעכ"פ משום זה לא יתחייב במזונותי' ביום א' דיאמר אנא לא טרחנא. משא"כ ביום ד' אבל אה"נ אי בעי לישא ביום א' וטריח לי' שפיר דמי ונקל ליישב בזה דברי שמואל לעיל מפני מה אמרו בתולה נשאית וק"ל.

אבל היותר נלע"ד דבזמן שבי"ד קבועי' ואיכא משום אקרורי דעתא ואז איכא נמי בטרחות הסעודה משום חזקה אין אדם טורח כמ"ש לעיל אז לא מועיל טריח לי' דתקנה קבועה היא שיהי' טורח ג' ימים אחר השבת דוקא ולא חלקו בין גברא לגברא. אמנם הכא דמיירי שב"ד קבועי' בכל יום ולפי' התוס' ד"ה שב"ד אינם קבועים כלל אלא כל הצריך ב"ד מכניף לי' ג' לדינו ומשמע מתוס' ד"ה אי איכא וכו' דבכה"ג ליכא ט"ב כלל דלא יוציא קול ולא יבואו עדים. א"כ אין כאן שקדו רק משום כבודה בעלמא לזה מהני טריח לי' וק"ל.

ובזה מיושב דקאמר מאי שקדו ר"ל מנ"ל דשייך כלל שקדו היכי דליכא ט"ב. ומייתי ברייתי דמהסכנה ואילך נהגו לישא בג' ובב' לא יכנוס ופירש"י ד"ה בשני וכו' ויהי' טורח בסעודה מיהת ב' ימים עכ"ל משמע דמשום אקרורי ליכא כלל דכיון דהרחיק מזמן ישיבת דיינים תו לית לי' ט"ב ואפ"ה שייך שקדו ש"מ דאיכא נמי שקדו בלא טענת בתולים וק"ל ועמ"ש בסמוך אי"ה.

בתוספת בד"ה וסברה דאניס וכו' וא"ת מת בתוך י"ב חודש נמי יהא גט וכו' ומיעגנא ויתבא וכו' עכ"ל. פי' דמיעגנא משום זיקת יבם ואע"ג דהתם מבטל גיטא משום דאין גט לאחר מיתה אפ"ה הו"ל לתקן משום עגונא שיועיל הגט אף לאחר מיתה ומלבד שיש לתמוה בעיקר קושיית' מנ"ל להו להקשות ולדמות האי עגונא דקאמר הש"ס דלית לה תקנתא אם לא יבא הבעל ותתעגן לעולם. לעגונא דיבום דאית לה תקנתא בחליצה. אלא דקשיא לי יותר מאי איצטריכו התם לתקן משום עגונא דליהוי גיטא באם לא באתי דהא בלא"ה איכא תקנתא דהיתרא לכתוב מעכשיו אם לא באתי משא"כ הכא לענין אונס דאיכא כמה מיני אונסין דשכיחי ודלא שכיחי הוצרכו לתקן שפיר שכל המגרש על תנאי יגמור בלבו לגרש שלא יועיל שום אונס לבטל התנאי אם לא שיהיה אדעתא דרבנן וצ"ע:

בגמרא אפקעינהו רבנן לקדושין וכו' ושויוה לבעילתו בעילת זנות. כבר כתבתי בזה בגיטין דף ע"ג שכמו זר נחשב דלשויה רבנן בעילתו בעילת זנות כשאירעו אונס כיון דלא פשע מידי ועוד דזימנין דאתי לידי תקלה אם תקבל אחר כך קדושין מקרובי הבעל דכיון דאפקעינהו רבנן לקדושין תפסי בה קדושי אחיו וזה דברי תימא שלא נזכר בפוסקים. ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דעיקר תקנת חכמים היה בכל מגרשי על תנאי שיגרש אדעתא דרבנן וזולתם לא יועיל לו טענת אונס ואדעתא דהכי מגרשי ובזה אין צורך לאפקועי קדושין אלא שאם יערער עדיין ויאמר שלא גירש אדעתא דרבנן אלא אדעתא דנפשיה וירצה לבטל הגט מחמת אונס בזה הפקיעו הקדושין ושווינהו בעילתו בעילת זנות כיון שעבר על תקנת חכמים ולא גירש על דעתם. ומאחר שתקנו כן מסתמא לא יערער עוד ויעשה בעילתו בעילת זנות כן נ"ל נכון וברור בעזה"י. ובזה יתישב יותר לתרץ קושית התוספות כדפרישית בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ושוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. עיין מה שכתבתי בפנים דלע"ד לא שייך לומר דאפקעינהו לקידושין ושוויוה בעילת זנות אלא היכא שעשה שלא כהוגן ואין לך אלא מה שאמרו חכמים בפירוש והיכא דאיתמר איתמר. ומצאתי לי עזר שכן כתב ג"כ הגאון מהרר"צ אשכנזי בתשובותיו סי' קכ"ד ע"ש אלא שכתב שם שכ"כ הרשב"א בתשובותיו אלף קס"ב ואלף קס"ו ואחר העיון שם לא מצאתי דבר דלא כתב הא דלא עשה שלא כהוגן אלא בהך דיתיב אכורסיה. אמנם בהא דאין לבדות מלבבינו הך מילתא דאפקעינהו לקדושין ודאי מבואר בלשון הרשב"א ז"ל. וכן במה שפירשתי בפנים בפירושא דשמעתין רמזו הרשב"א ז"ל קצת בדבריו אלא שאני הרחבתי בהם הביאור מילתא בטעמא בעזה"י. אלא דאכתי קשיא לי אסוגיא דהכא ואסוגיא דפרק השולח דמסיק הש"ס דטעמא משום דשוויוה לבעילתו בעילת זנות דא"כ ישתנה הדין במי שכנס את יבמתו וגירשה בענין זה דאם לא באתי ואירעו אונס או שביטל הגט שלא בפני השליח וא"כ הא לא שייכי הכא הני טעמי דשויוה לבעילתו בעילת זנות דסוף סוף ביאת זנות נמי קונה ביבמה ולא שייך כלל לומר אפקעינהו לקדושין והדרא קושיא לדוכתא מי איכא מידי דמדאוריי' לא הוי גיטא ושרינן אשת איש לעלמא. ודוחק לומר דאה"נ דבכונס יבמתו לא שייכי הני דיני דהכא ודפרק השולח ודפרק מי שאחזו ד' ע"ג. ולכאורה היה נראה דקושיא זו לא שייך אלא לפירושי דלא שייך לומר אפקעינהו לקידושין אלא במי שעשה שלא כהוגן אבל לולא פירושי היה באפשר לומר דבכונס יבמתו וגירשה כה"ג אפקעינהו רבנן נמי לקידושי קמאי של אחיו המת ושוויוה בעילת זנות וממילא נפקע זיקת היבם והוי בעילת היבם נמי בעילת זנות. משא"כ לדידי דלא שייך לומר דאפקעינהו לקידושי קמאי כיון שלא פשע כלום הדרא קושיא לדוכתא. אמנם לע"ד בלא"ה לכל הפירושים נראה דאין שום סברא לומר דאפקעינהו לקידושי קמא דהא נפיק מינה חורבא בדאיכא צרה וניסת לשוק ע"י יבום דהך וא"כ אי אפקעינהו להך קידושין של המת למפרע נמצא דהצרה זקוקה ליבם דלא מיפטרא ביבום דהך ולע"ד צע"ג ודו"ק:

קונטרס אחרון
באותו ענין גופא דאפקעינהו לקידושין הקשיתי בפנים דא"כ לפ"ז תופסין לו קידושין באחותה ומצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל בשמעתין דאה"נ דתופסין מדאורייתא ע"ש ויש לתמוה שלא נזכרו בפוסקים אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דלעולם לא באנו למדה זו דכיון דשוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אם היה בדעתו לעבור על דברי חכמים ממילא דמסתמא לא יעשה בעילתו בעילת זנות ולא חיישינן להכי ואף אם ערער לא משגחינן ביה ואין ערעורו כלום כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה איכא דאמרי וכו' פסק ר"ח כלישנא קמא וכו' וקשה לר"י דמסיק וכו' אלמא דיש אונס בגיטין עכ"ל. ואף שכבר כתבו התוס' בד"ה דלמא מת דוקא דאונס דלא שכיח שאני מ"מ מקשו הכא שפיר כיון דללישנא בתרא נמי מסקינן אונסא דשכיח שאני ובאונסא דלא שכיח הוא דקאמר יש אונס אלמא דללישנא קמא אפילו בלא שכיח נמי אין אונס ומש"ה הוצרכו לתרץ דשלשה מיני אונסין הם. ואכתי יש לדקדק מאי קשיא להו אלישנא קמא מההיא דאכלו ארי הא לישנא קמא לא קאמר דאין אונס אלא משום צנועות ופרוצות וכבר כתבו התוס' בד"ה וסברא דלענין מיתה לא חיישינן להכי דמיתה קלא אית ליה אלא דלא קשיא מידי דדוקא התם דלא מת אין לנו לחוש לסברא דמת דאי איתא דמת קלא אית ליה משא"כ הכא דבאמת מת אלא דהחששא דלא ידעה אי מת מחולי זה או מנשיכת נחש ואכלו ארי והא לית ליה קלא זהו מה שנראה מדברי תוספות אבל כבר כתבתי בחדושי גיטין שגם בזה אין קושייתם מוכרח' דכיון שהתנה בפירוש אם יעמוד מחולי זה לעולם א"א לה להינשא אם לא שתדע שנתקיים התנאי כמו שהתנה בפירוש משא"כ בההיא דאם לא באתי חיישינן שפיר שתנשא לאחר י"ב חודש ולא מסקא אדעתא דאניס כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן וצ"ע. מיהו יש לתמוה טובא מאי מקשה ר"י על ר"ח מהאי דאכלו ארי וכו' הרי כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ח גופא דמפרש הא דאכלו ארי אין לנו היינו דהרי זה גט כמו שהביא מהתוספתא ומהירושלמי ע"ש בלשון הרא"ש ז"ל וא"כ לק"מ. ואפשר דמשום דבלא"ה לא משמע לר"י פירוש ר"ח דהתם כדאיתא שם בתוספות פ' מי שאחזו ע"ש לכך הוכרח ר"י לחלק דג' מיני אונסין יש כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד אבל אונס דשכיח ולא שכיח כו' עכ"ל. פירוש כה"ג דמת או חלה דשמעתין דשכיח קצת וכל כיוצא בזה:

תוס' ד"ה וסברא דאניס וכו'. ולולי דבריהם ז"ל נלע"ד לפרש דכיון דאונסא דמיירי ביה רבא הוא בשכיח ולא שכיח כמ"ש תוס' לקמן ד"ה איכא דאמרי. דבשכיח כגון פסקיה מברא לא הוי אונס ובלא שכיח כלל הוי אונס א"כ יש לומר דבאמת כיון דיש לנטות בדבר דשכיח ולא שכיח לומר שהוא שכיח א"כ יש לחוש דהפרוצות יחשבוהו לשכיח ויאמרו דלא אניס. רצה לומר דלא חשיב אונס. והצנועות יחמירו על עצמם אפילו במילתא דשכיח דלא מיקרי אונס ויחושו דילמא לא שכיח כל כך. על כן אמרו דאין אונס אלא במילתא דלא שכיח כלל דליכא למטעי. ויותר נראה דיש לומר כפשטיה דודאי בכל אונס גם כן יש לדון בו אי אונס גמור הוא או לא דהיה יכול לבא על צד הדוחק וכיוצא בו. והפרוצות אף שיהיה מצד הדין שהוא אונס יאמרו דאין אונס. עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש בס"ד בחידושי גיטין דודאי אף דאיכא איזה סבה שאפילו אם ירצה לבא אינו יכול לבא. מ"ה היינו דוקא שרצונו לבא והאונס מעכבו אז מקרי אונס. אבל אם באמת הוא אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם לא היה אונס לא היה בא לא מקרי אונס. והבאתי ראיה לזה מהא דקאמר לקמן דף נ"א בתחלתה באונס וסופה ברצון דס"ל לאבהו דשמואל דאסורה ולא אמרינן כיון שעכ"פ אנוסה היא מאי עבדא במה דנתרצית. ותו דקי"ל דכל היכא דלא אפשר וקמכוין אסור כדאיתא בפרק כל שעה ויבואר עוד בסוף מכילתין. ובאמת כשיש אונס מצד הדין צריכה לחוש שמא רצה לבא והאונס עכבו. ופרוצות לא יחושו לזה אף שיהיה ידוע דאיכא אונס בדרך שאי אפשר לבא יאמרו דלא אניס רצה לומר שברצונו לא בא ולא אנסו האונס. וממילא דמתורץ נמי קושיתם וא"ת מת תוך י"ב חודש וכו' דלפמ"ש דדוקא בדבר שיש לטעות בו שייך למיגזר. משא"כ במת דלא שייך ביה טעות וק"ל:

בא"ד וא"ת מת תוך י"ב חודש וכו' בספר פ"י תמה על דבריהם דמאי מעגנא דהא אפשר בחליצה. נלענ"ד דלא קשה מידי חדא דמשכחת עיגונא ביבם קטן או הלך למדינת הים. ותו דמחמת חומרא דצנועות אין לכופו ליבם לחלוץ כדאמרינן בקידושין דלא ניחא ליה למתסר בקרובותיה וממילא מעגנא. ומה שתמה עוד דאפשר במעכשיו לא מתרצא בהא. חדא דא"כ תקשו דהוי להו לאסור לגרש לאחר י"ב חודש בלא מעכשיו. ותו דמאי תקנתא במעכשיו הא ע"כ צריך להפקעת קידושין מטעם אונס דהא למאי דס"ל אין אונס לא צריך לשנויי דחיקא דתפול קמי יבם כמ"ש התוס' לקמן ד"ה איכא דאמרי. ועמ"ש שם. וכיון דע"כ צריך להפקעת קידושין הוי להו לאפקועי בלא מעכשיו נמי וק"ל:

בגמרא כל דמקדש וכו'. הנה ביבמות דף ק"י ע"ב ובב"ב דף מ"ח אמרינן שם הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין. ולא הזכיר שם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אך רש"י ז"ל פירש שם ביבמות ד"ה ואפקעינהו וכו'. דכל דמקדש תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמרינן וכו'. נראה כוונתו משום דעיקר הטעם הוא מה שתלה בדעת חכמים. ולכאורה ביבמות שם דעשה שלא כהוגן לחטוף אשה מחבירו אין שייך לומר דמסתמא מקדש אדעתי' דרבנן אלא משום דכיון דהנהיגו חכמים לומר כדת משה וישראל מסתמא גם הוא אמר כן ומשמעות לשון זה הוא דמקדש אדעתא דרבנן. ולכאורה הי' נראה לולי דברי רש"י ז"ל דמדשינה הש"ס הלשון בכאן ובגיטין דף ל"ג ודף ע"ג והזכירו כל דמקדש וכו' משום דבאמת בקדושי כסף שיש כח ביד חכמים להפקיר אין צריך לומר שקידש אדעתא דרבנן דכיון שהם הפקירו את המעות ממילא הקידושין בטילין. אלא דבשמעתין ובגיטין דהקידושין היו כראוי אלא בשעת הגט רוצים חכמים לבטל הקידושין שנעשו כבר מזמן מרובה אין שייך להפקיר המעות שכבר אינם בעולם ולכך הוצרך לומר דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והוי כמקדש על תנאי על מנת שירצה אבא דאפילו בא האב לזמן מרובה ואמר שאינו רוצה בטלו הקידושין למפרע. מיהו בהא דמקשה קדיש בביאה מאי איכא למימר. ופירש"י ז"ל מה תהא על ביאתו. לכאורה צ"ל דבכסף יכולין להפקיר למפרע כפירש"י ולפמ"ש זה אינו. ושמעתי מכבוד אחי הגאון מוהר"ר שמעלקי הלוי ז"ל דיש לומר דהא דקאמר אדעתא דרבנן הוי ליה כמו מתנה על מנת שירצה אבא כנ"ל וע"ז מקש' דהא קי"ל המקדש על תנאי ובעל צריכה גט משום דאין תנאי בביאה כדאיתא לקמן דף ע"ד. א"כ ה"נ נימא בתנאי זה ע"מ שירצו חכמים דכשקידשה בביאה בטל התנאי וכמ"ש התוס' בדף ע"ג דאפילו התנה בשעת ביאה אפ"ה אמרינן צריכה גט. וע"ז משני כיון דהטעם שם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו שחז"ל אסרו ביאה שלא בדרך אישות. אבל הכא איפכא הוא שאמרו חז"ל שאם יעבור על דבריהם יהיה בעילת זנות כמ"ש חז"ל בכל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' אע"ג דהיא מקודשת ונשואה לו אפ"ה הוי ליה בעילת זנות. א"כ שפיר קאמר דבתנאי זה אפילו קידש בביאה התנאי קיים. והוא הדין דה"מ למימר בכל נשואה כשנשאה אחר כך ביטל התנאי וקידשה בביאה אלא דהיינו הך ועדיפא קאמר דבקידשה בביאה נמי אין בו תנאי עכ"ד ז"ל. מיהו יותר נראה דהא דקאמר ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה היינו על ידי הפקר כפירש"י והיינו דקאמר תינח קידש בכספא. והא דצריך תרי טעמא דהיינו דמקדש על תנאי וגם הפקר הכסף. משום דבטעמא דתנאי לבד יש לומר שמא לא היה דעתו על מנת שירצו חכמים אף שתקנו להיות דעת כל המקדש כן שמא יעבור על תקנה זו. ובטעמא דהפקר לא סגי דאיך שייך להפקיר למפרע כנ"ל. אלא דחכמים תקנו דכל אחד יקדש אדעתא דרבנן ואם יעבור על זה ולא יקדש אדעתם יהיו בשעת מעשה המעות הפקר שזה יש בידם להפקיר בשעת מעשה. נמצא הני תרי טעמי צריכי זה לזה. ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרא"ה דא"כ אתי לידי תקלה אם קידש אחותה. והוא הדין דקשה אם קיבלה קידושין מאחר דכל זה מתורץ משום דכל הקידושין על תנאי רצון חכמים הם ואם לא קידש על תנאי זה הפקיעו הקידושין. וכן מה שהקשה ביבמה מאי איכא למימר לק"מ דקידושי המת עצמן ע"כ היו על תנאי זה. מיהו הא קשה לי לכאורה דקדושי שטר מאי איכא למימר דאע"ג דהפקירו השטר מה בכך הא אפילו בכתבו על אסורי הנאה כשר והוא פלוגתא בירושלמי והביאו הב"י באה"ע סימן ל"ב והיה מכאן ראיה לפסול. וצ"ל דהפקר גרע טפי. ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דבקדושי ביאה כיון דאין כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בקום ועשה האיך יעשו בעילתו בעילת זנות אם קידש שלא על דעתם. מיהו נראה דיש לומר דדוקא במקום שיש עבירה כגון שכבר קידש כהוגן אין יכולין להתיר אשת איש לעלמא אבל בשעת הקידושין כמו שיש כח ביד חכמים להפקיר המעות ה"נ יש כח בידם שתהיה בעילת זנות ולא יועילו הקידושין. א"כ שפיר קאמר דאם לא קידש על דעת חכמים כפי התקנה הוי בשעת קידושין בעילת זנות דזה יש כח בידם ודוק:

תוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' ולא סמכינן אשנויי דחיקא וכו' משמע דאין צריך נמי לשנויי דתפול קמיה יבם וכו'. ולפמ"ש התוס' לעיל דמיתה קלא אית לה ולא שייך במיתה תקנתא דפרוצות וצנועות. א"כ יש לומר דהדר הדין דיש אונס. וצריך ע"כ לומר דבמעכשיו הטעם משום דלא ניחא ליה וכו'. וכן קשה קצת דלמה הוצרכו לומר באכלו ארי דמשום דהוא אונסא דלא שכיחא כלל לא שייך ביה תקנה דצנועות ופרוצות תיפוק ליה דהא קלא אית ליה דלא גרע משאר מיתה. ואפשר דס"ל דכיון דתקנו דאין אונס אין לחלק באונס אפילו אית ליה קלא זולת אונס דלא שכיח כלל. והיינו דוקא במעכשיו ומת אבל בלא מעכשיו ומת שפיר כתבו התוס' לעיל דאין לתקן תקנה חדשה שיהיה גט לאחר מיתה גט משום תקנות צנועות כיון דמיתה קלא אית ליה וק"ל:

תוס' ד"ה אשה נשאת כו' קשה לרשב"א וכו'. לכאורה היה נראה לפמ"ש התוס' בסמוך דבכל יום לאו דוקא דהא אינה נישאת בע"ש משום דאין דנין בשבת. א"כ יש לומר מזה הטעם נמי בה' אינה ניסת דהא קי"ל בח"מ סימן ה' דאין דנין בערב שבת. אך נראה דס"ל להתוספות דדוקא בשבת דאיכא אסורא לדון משום שבות משא"כ בערב שבת דליכא איסורא לדון כמ"ש הר"ן. וכן משמע דאל"ה לא שייך לשון לא שנו וכו' דקאי אמתניתין דנישנת דוקא מתקנת עזרא ואילך דכיון דאין ניסת ביום ה' וביום ו' כ"ש בשבת דאין נושאין בשבת וכיון דביום א' וב' וג' בל"ז הטעם משום שקדו דלא איירי מתניתין בטרח ליה ע"כ צ"ל דניסת ביום ה' וק"ל ועיין לקמן דף ה' ע"א שכתבנו הוכחה לזה:

בתוס' ד"ה אי איכא וכו' נראה לר"י וכו'. לולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפמ"ש לקמן בשם ספר מגיני שלמה דמה שאמרו בתולה נשאת ליום הרביעי היינו אפילו בליל רביעי וכן הוא בב"י בא"ח סימן עיין וכתב שם שכן נוהגין עתה במצרים שנושאין אחר מעריב ליל ד' עיין שם וממילא דנבעלת נמי בליל ד' דלא חיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ה' כדאיתא לקמן. וכ"ש לפמ"ש לקמן דלדעת הפוסקים דבעינן חופה הראוי לביאה. ע"כ דמותר ליבעול בליל ד'. א"כ אף אם נבעלת בליל שבת אין חשש דליכא משום אקרורי דעתיה בזמן זה דיכול לבא לב"ד ביום א' וכ"ש אם יבעול מיד בערב שבת דיכול לבא לפני ב"ד בערב שבת ואף אם יטרוד בנשואין ולא יבעול עד הלילה כמ"ש התוס' בריש מכילתין ליכא חשש אקרורי דעתיה כנ"ל ודוק: אך הר"ן כתב דאין ב"ד יושבין לאחר חצות ביום ו' כדאמרינן בשבת דף י' דזמן ב"ד עד חצות וכן משמע בר"ה פרק יום טוב. מ"מ אין הכרח דיש לומר דאחר חצות או אחר מנחה חוזרים ויושבין. וכן משמע בח"מ סימן צ"ח ע"ש בב"י ובסמ"ע ס"ק י"ג. וכן משמע בריש פרק אלו מגלחין:

גמ' משום צניעות ומשום פריצות כו' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין כו'. הנה בירושלמי גיטין פ' מי שאחזו וקדושין פ' האיש מקדש פליגי ר' יוחנן ור"ל אם קידשה על תנאי ואירע לו אונס שלא הי' יכול לבוא סבר ר"י דאונסא כמאן דלא עביד ור"ל סבר אונסא כמאן דעביד והוי כנתקיים התנאי ומקודשת ע"ש והקשו הפוסקים אמאי סבר ריש לקיש דמקודשת נהי דאונסא כמאן דעביד והוי כנתקיים התנאי מ"מ הא שייך חששא דצניעות ופריצות גם בקדושין א"כ אינה מקודשת מטעם אפקעינהו רבנן לקדושין דגם רבא סבר הכא דמדינא יש אונס בגיטין והיינו דאונס כמאן דעביד ומ"מ לא מהני משום אפקעינהו כדמסיק וא"כ מאי בכך דאונס כמאן דעביד ע"ש ועיין בש"מ כאן:

ונראה לישב דהנה המפ' הקשו איך שייך הכא להפקיע הקדושין דכיון שלא פשע מידי דבכל מקום דהפקיעו הקדושין הוא משום שעבר על תקנת חכמים כגון בבטלו מבוטל דעבר אתקנת ר"ג ובתלוה וקדיש דעשה שלא כהוגן ובכה"ג יש כח ביד חכמים להפקיע אבל הכא דאירע לו אונס ולא פשע מידי איך יש כח בידם להפקיע. ותירצו בס' פ"י ובס' הפלאה דודאי היכא שקידש על דעתם והוי תנאי דע"מ שירצו חכמים ואם לא ירצו לא תהא מקודשת ובכה"ג ודאי דיש כח בידם להפקיע הקדושין אף היכא שלא פשע כיון שאינם רוצים והוא כשאר תנאי דעלמא כמו ע"מ שירצה אבא וממילא נפקעו הקדושין וא"כ היתה התקנת חכמים שמקדש תמיד על דעתם על תנאי זה אם ירצו ואם לא יקדש על דעתם ע"ת זה הפקיעו הקדושין וזה יש כח בידם כיון שפשע ועבר על תקנתם שתיקנו שיקדש ע"ד ואם מקדש באמת על דעתם ממילא יש כח בידם להפקיע אף בלא פשיעה מחמת התנאי ולכך א"ש דיש יכולת בידם עכשיו באירע לו אונס להפקיע הקדושין כיון שקידש ע"ת ואם לא קידש ע"ד שפיר הפקיעו ע"ש וכן כתב בשיטה מקובצת ע"ש ובתוס' ב"ב מ"ח ד"ה תינח:

ויש להקשות דהנה קי"ל דכל מילתא דלא מצי למעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי בכתובות פ' המדיר דף ע"ד וכתבו תוס' שם הטעם דילפינן מב"ג וב"ר דדוקא היכא שיש כח להאיש המתנה התנאי בהמעשה לעשותו ע"י שליח יש לו ג"כ כח זה להתנות בו תנאי אבל היכא שאין לו הכח בהמעשה לעשות ע"י שליח אין לו גם זה הכח להתנות בו תנאי ע"ש וקי"ל הכי ע"ש. והנה באה"ע ה' קדושין ס' ל"ה ס"ו הובא בשם הקדוש מרדו"ש דאף דקי"ל דשליח עושה שליח זה הוא דוקא בגט שהוא בע"כ ונגמר הדבר מיד ולא הוי מילי אבל בקדושין אין השליח יכול לעשות שליח אחר כיון דאין הדבר נגמר אולי לא תאבה האשה לכך הוי מילי ולא מימסרו לשליח ע"ש:

והנה לפ"ז יש לומר לכאורה דבר חדש דבקדושין כשמקדש ע"י שליח אין השליח יכול לקדש על תנאי דאין השליח יכול להתנות תנאי בקדושין כיון דהיכא דלא מצי למעבד ע"י שליח לא מצי להתנות תנאי וא"כ כיון שהשליח אינו יכול לעשות שליח בקדושין ממילא אינו יכול להתנות תנאי דהשליח לא מצי למעבד ע"י שליח ואין לו כח בהמעשה הקדושין לעשותו ע"י שליח ממילא אין לו ג"כ כח זה להתנות בו תנאי ואין לומר דכיון דלענין הקדושין הוא שלוחו של אדם כמותו והוא עצמו יכול לעשות שליח דז"א מאי בכך כיון דילפינן מב"ג וב"ר דדוקא היכא שיש ביד המתנה כח זה כו' והכא אין לו כח זה דלענין זה אינו כמותו וממילא אינו כמותו לענין להתנות תנאי ג"כ ואינו יכול להתנות כמ"ש:

וא"כ לפ"ז קשה הכא דאמרינן שהחכמים תיקנו שיקדש על תנאי אם ירצו חכמים ואם אינו מקדש ע"ת זה הפקיעו הקדושין ולא הוי קדושין כיון שעבר על תקנתם כמ"ש וא"כ קשה מאי מהני מאי שמקדש ע"ת דאם ירצו הלא אינו יכול להתנות כלל תנאי זה דלא מצי למעבד ע"י שליח שאינו יכול לקדש ע"י שליח דאם יקדש ע"י שליח בלא תנאי לא מהני הקדושין דהפקיעו החכמים אם אינו מקדש ע"ת זה כמ"ש ואם יקדש ע"י שליח עת זה ג"כ לא מהני דהשליח אינו יכול להתנות כלל תנאי זה דלא מצי למעבד ע"י שליח בקדושין כמ"ש ולא מהני ע"ת וממילא גם הקדושין לא מהני כיון שלא קידש ע"ת דאם ירצוחכמים והפקיעו הקדושין וא"כ כיון דלא מהני הקדושין ע"י שליח משום דלא מצי למעבד ע"י שליח א"כ ממילא גם הוא אינו יכול להתנות התנאי דאם ירצו דגם הוא לא מצי למעבד ע"י שליח כמ"ש וא"כ ממילא הוי קדושין והתנאי בטל אף שהתנה ובכה"ג אין כח בידם להפקיע הקדושין כיון שלא פשע שלא עבר כלל על תקנתם שהוא קידש באמת על תנאי זה רק דלא מהני וא"כ הקדושין קיימים והתנאי בטל וא"כ עכשיו באירע לו אונס קשה כנ"ל איך יש כח בידם להפקיע כיון שלא פשע. דאי"ל כמ"ש דאף שלא פשע מ"מ כיון שקידש ע"ת דאם ירצו ממילא בטלים כיון שאינם רוצים. דז"א דהתנאי בטל ולא מהני אם אינם רוצים ומחמת הפקעה אין כח בידם כמ"ש כיון שלא פשע וא"כ אמאי אין אונס בגיטין כיון דמדינא יש אונס וגם אם נאמר כן אינו יכול לקדש ע"י שליח לעולם כמ"ש:

אמנם באמת זה לא קשה מידי דקי"ל דהיכא דמקדש ע"י שליח לא בעינן כלל משפטי התנאים ע"ש באה"ע ס' ל"ח ב"ש ס"ק א'. וא"כ א"ש הכא דשפיר מצי לקדש ע"י שליח על תנאי זה דאם ירצו חכמים ואף דהשליח לא מצי למעבד כו' מ"מ לא בעינן כלל ע"י שליח דינים אלו וגם השליח יכול להתנות תנאי בקדושין וא"ש דלא נזכר מזה בשום מקום ששליח לא יהי' יכול להתנות תנאי כמ"ש:

אך באמת הפוסקים הקשו דצריך להבין למה באם עושה ע"י שליח לא בעינן דיני תנאי משום שלא נתרצה לעשות אותו שליח רק על תנאי זה הא בכל תנאי לא נתרצה לעשות המעשה רק באופן זה ואעפ"כ לא מהני ע"ש. ולמ"ש יותר קשה דמאי מהני שלא נתרצה לעשותו שליח רק ע"ת זה וא"כ הוי כמתנה התנאי בהשליחות וא"כ כיון דאינו יכול לעשות שליח ע"י שליח בקדושין דהוי מילי א"כ אינו יכול להתנות כלל תנאי בשליחות כמ"ש דלא מצי למעבד המעשה ע"י שליח. אך באמת לא קשה מידי למ"ש הרמב"ן ז"ל ב"ב והפ"י בהרבה מקומות שהקשו איך מהני תנאי בנדרים ונזירות הא לא מצי למעבד ע"י שליח ותירצו דדוקא היכא שמתנה תנאי במעשה אז צריך משפטי התנאים דאם לא דילפינן מב"ג וב"ר לא הוי אתי דיבור ומבטל מעשה אבל היכא שמתנה תנאי בדיבור כמו נדרים לא בעינן כלל דיני תנאי דבל"ז אתי דיבור ומבטל דיבור דקי"ל כר"י בקדושין ריש פ' האומר דאתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש. וא"כ א"ש דבעשיית השליח שהוא דיבור לחוד בלא מעשה יכול להתנות תנאי שפיר אף בלא דיני תנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור ולכך כשמקדש ע"י שליח לא בעינן דיני דתנאי שלא עשהו שליח רק ע"ת זה וממילא מיושב כנ"ל דאין אונס בגיטין דשייך שפיר הפקעת הקדושין אמנם כל זה הוא למאי דקי"ל כר"י דסבר אתי דיבור ומבטל דיבור אבל לריש לקיש דסבר התם לא אתי דיבור ומבטל דיבור וממילא גם בעשיית השליחות בעינן דיני תנאי אף שהוא דיבור וא"כ לא מהני הכא התנאי דאם ירצו חכמים כמ"ש וממילא לא שייך כלל הפקעת הקדושין הכא שלא פשע מידי. ומיושב שפיר הקושיא הנ"ל דסבר ריש לקיש אונסא כמאן דעביד ומטעם אפקעינהו לא שייך הכא לר"ל כמ"ש וא"ש והבן:

ובזה יתישב מאי שהקשו למ"ש תוס' ב"ב מ"ח דאמר התם תלוה וקדיש לא הוי קדושין משום דעשה שלא כהוגן הפקיעו הקדושין והקשו בתוס' שם דלא אמר התם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כמו הכא ע"ש. ולמ"ש א"ש דהוצרך לומר אף לר"ל דלא שייך זה הטעם. אך לכאורה ז"א דכל הטעם שכתבנו הוא משום דלר"ל אין השליח יכול להתנות תנאי משום דאינו יכול לעשות שליח והנה הטעם דשני לי' להקדוש מרד"ש בין גיטין לקדושין הוא משום דגט הוא בע"כ ונגמר הדבר מיד דיכול לכופה משא"כ בקדושין ע"ש וא"כ אי נימא דתלוה וקדיש הוי קדושין ג"כ א"כ שפיר שליח עושה שליח אף בקדושין כמו בגיטין כיון שיכול לכופה ג"כ א"כ ממילא יכול להתנות תנאי ג"כ אף לר"ל ושפיר שייך הטעם דכל דמקדש כו'. אך ז"א דאם נימא דלא מהני א"כ לא שייך התנאי דכיון דכבר הפקיעו במקדש בע"כ א"כ אין שליח עושה שליח ולא מהני התנאי ולא מהני ההפקעה ולכך הוצרך לומר משום שעשה שלא כהוגן. ולפ"ז מיושב מ"ש התוס' שם שצריכין לדחוק ולומר דסבר התם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היכא שעושה שלא כהוגן ולמ"ש מיושב דאין צריכין לזה דכיון דבאמת קידש ע"ת דאם ירצו חכמים רק דלא מהני התנאי כמ"ש אך באמת מהני כמ"ש כיון דיכול לקדש בע"כ ושליח עושה שליח. אך ז"א כמ"ש דכיון דהפקיעו אינו יכול לקדש בע"כ כנ"ל וא"כ מדאורייתא דהוי קדושין בתלוה וקדיש ממילא ודאי לא הוי קדושין כיון שקידש ע"ת דאם ירצו חכמים דמדאורייתא שפיר מהני התנאי דשליח עושה שליח כיון דמהני בע"כ וא"כ ודאי לא הוי קדושין רק מדרבנן ושפיר הפקיעו משום שעשה שלא כהוגן דאין עקירת דבר מן התורה כנ"ל. ואף דבאמת לא מיקרי זה בע"כ אף דתלוה וקדיש הוי קדושין הוא משום שאומרת רוצה אנו וזה אינו בידו שתאמר רוצה אני וממילא אין שליח עושה שליח מדאורייתא שפיר יכול להתנות התנאי דאם ירצה דיכול לקדש ע"י שליח בלא תנאי דמהני מדאורייתא וממילא מהני התנאי ולא מהני הקדושין כנ"ל אך באמת אעפ"כ צריכין לומר לר"ל דיש כח לעקור כו' היכא דלא קידש על דעתם וכמ"ש דלא התנה ויש כח לעקור ולא הוי קדושין כנ"ל:

ובל"ז יש לישב קושית תוס' הנ"ל דלא אמר התם הטעם משום כל דמקדש אדעתא דרבנן כו'. דהנה קי"ל היכא דהתנאי סותר למעשה הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ולא מהני והתנאי בטל והמעשה קיים ע"ש באה"ע סי' ל"ח וא"כ התם דהקדושין מיד אינם ברצון חכמים ולא הוי קדושין מיד א"כ אף שהתנה ע"מ שירצו חכמים לא מהני דהתנאי סותר למעשה מיד והוי תנאי ומעשה בדבר א' וא"ש. וכן בעובדא דנרש ע"ש:

בגמ' ואפקעינהו רבנן לקדושין כו' והקשה בשיטה מקובצת כאן ובתוס' גיטין פ' השולח איך מחייבין מיתה באשת איש שזינתה הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ויהי' נפקעים הקדושין ותירץ בש"מ בש"ס בשם הרמב"ן ז"ל דלא מיקרי התראת ספק כיון שאין זה בידה או ביד המותרה ע"ש. ויש להקשות למאי דאמרינן בקדושין פ' עשרה יוחסין דף ע"ח ע"א. דפליגי אביי ורבא חד אמר בכל חייבין בעל ולא קידש אינו לוקה כו' והכל מודים דמחזיר גרושתו צריך להיות קידש ובעל אבל בעל ולא קידש אינו לוקה ע"ש. וא"כ קשה אמאי לוקה בקידש ובעל הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ויהי' אפקעינהו רבנן לקדושין ולא הוי קדושין למפרע והוי בעל ולא קידש ואינו לוקה והכא לא שייך תירוץ הרמב"ן ז"ל דהכא שפיר בידו לשלוח לה גט דהמותרה הוא הבעל ובפרט למ"ש מהרש"א ז"ל בפ' השולח גבי נזיר דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ע"ש וגם הכא ודאי יעשה כן כדי שלא ילקה והוי התראת ספק ואמאי לוקה ואף דאנן לא קי"ל כר' וקי"ל דבטלו מבוטל מ"מ קשה למאי דקי"ל דאם בטלו שלא בפני שנים אינו בטל כר' נחמן והטעם הוא ג"כ משום אפקעינהו רבנן לקדושין כמ"ש תוס' שם וא"כ קשה עדיין כנ"ל שיבטלו שלא בפני שנים:

ונראה למאי דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה וכתבו התוס' ב"מ דהשליחות בטל היכא שעשה שליח לדבר עבירה א"כ כיון דקי"ל דכל מלתא דלא מצי למעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי והטעם דאפקעינהו הוא משום שקידש ע"מ שירצו חכמים וא"כ התם בחייבי לאוין לא שייך כלל אפקעינהו דלא מהני התנאי התם כיון דאינו יכול לקדש ע"י שליח דאין שליח לדבר עבירה ולא מהני התנאי דע"מ שירצו חכמים וממילא לא שייך אפקעינהו ולא הוי התראת ספק. אך למ"ש דאף בלא קידש ע' דעתם הפקיעו התם שעבר על תקנתם שביטל שלא בפני שנים וא"כ עדיין קשה כנ"ל דגם התם שייך אפקעינהו. אך באמת אנן קי"ל כר"י דהתראת ספק שמי' התראה רק לר"ל קשה דסבר [לא] שמי' התראה וגם לר"ל יש לישב דהנה הטעם שיכול לבטל הגט הוא משום שחוב הוא לה ואם הי' זכות לא הי' יכול לבטל ע"ש והטעם דגט הוא חוב הוא ב' טעמים או משום מזונות או משום דטב למיתב טן דו ותדור עמה ע"ש פ"ק דגיטין ולריש לקיש לא שייך הטעם דמזונות דסבר כתובות פ' אעפ"י דיכול לומר צאי מעשה ידיך למזונות ע"ש ובל"ז לא שייך בחייבי לאוין דאין לה מזונות (יבמות פ"ה) ורק הטעם דטב למיתב טן דו וא"כ במחזיר גרושתו דאסור לדור עמה דהיא חייבי לאוין ממילא לא שייך גם טעם זה והוי הגט זכות לה וממילא אינו יכול לבטלו כלל. אך גם זה יש לדחות דהכא הוא חוב לה שאם לא יזכו לה יהי' אפקעינהו רבנן לקדושין ולא תתחייב מלקות. אך ז"א דכל הטעם דאפקעינהו הוא משום שלא תדע שביטלו ותנשא ע"ש וא"כ הכא לא הפקיעו כלל הקדושין שאם לא יפקיעו לא יהי' מהני כלל הביטול ממילא באמת דזכות הוא לה כנ"ל ולא הפקיעו כלל והוי התראת ודאי וגם זה יש לדחות ואין להאריך ובפ' השולח הארכתי. ובל"ז י"ל דאף דהפקיעו הקדושין מ"מ מיקרי דרך לקוחין ושפיר לוקה ע"ש וא"ש: