שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים. וכתב זצ"ל: והלכה רווחת בכל תקנת ישראל, שכל תקנה שהתקינו חכמים אעפ"י שלא פירש שקבלה על עצמו, חייב עליה כאילו קבלה על עצמו כתנאי. והרא"ם כתב, אי אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה, וקרובי כלה בעי דליעבד חתן סעודתא, כייפינן ליה עד דעביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידה ודידיה. דקיימא לן (לקמן כתובות מח, א) עולה עמו ואינה יורדת עמו, והעיד משמו של רב האלפסי ז"ל, דמעשים לפניו בכל יום וכך היה דן. כ"ה בכל הראשונים. אבל ברא"ש סי' ג ובטור סי' סד הובא בשם רבינו אפרים.

ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי. יש מי שהקשה (הרמב"ן) והא שעת השמד היה ופרהסיה היה, דדינא הוא (סנהדרין עד, א) דתהרג ולא תעבור, ואיכא למימר דלהנאת עצמן היה, מדלא גזרו הנישאת ברביעי תהרג, ואפילו בשעת השמד דשרי, והר"א אב ב"ד כתב (הובא שם) דכל בשעת השמד אפילו בהנאת עצמן תהרג ואל תעבור, והכא להנאת עצמן מתכוונין ולא לשמד. וכן נראה לי כדברי הרב, שאין עיקר גזירתם לבעול יום רביעי שקבעו חכמים לנישואין, אלא שכל הנישאת באיזה יום שתנשא לו תבעל תחילה להגמון ולהנאת עצמו. ותדע לך, מדאקשינן שלישי נמי אתי ובעיל ופרקינן מספקי לא עקר נפשיה, ומאי קושיא כיון דאינה נישאת ביום התקנה, אלא דאין עיקרו אלא שדעתו לבעול כל הבתולות קודם לבעל, כן נראה לי. ואף על גב דפרהסיא הוה, איהי קרקע עולם היא ועל כרחה נבעלת, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א), והא פרהסיא הואי, אסתר קרקע עולם היא, ועל כרחה נבעלת.

התם קרי ליה סכנה, והכא קרי ליה אונס. אבל רישא אסיפא לא קשיא, דאף על גב דקתני רישא ובשני לא יכנוס וכו', ובתר הכי תני ואם מחמת האונס מותר, הא איכא למימר דה"ק, ובשני לא יכנוס, דהא בשלישי ליכא שום אונס, דמספיקא לא עקר נפשיה, וחיישינן לאיקרוריה דעתא ולשקדו כל מאי דאפשר למיחש, ואם הרגישו בדבר ועקר נפשיה אף בשלישי אפילו בשני מותר לכנוס. אבל לישנא קא קשיא ליה, דהתם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס.

בשלישי מיהא לכנוס. פירש רש"י ז"ל: דמשום תקנת שקדו קאמר, כדי שיהיה טורח בסעודה שני ימים. מיהא נראה לי, דמשום איקרורי דעתא קאמר, דאינו דומה משתהא שני ימים למשתהא שלשה ימים. ותדע לך, דהא ליום שני, לפי שהיה פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, הילכך ללישנא קמא נמי דאיניש דעתיה דטריח ליה הוא. כן נראה לי. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"א) בשני אין שומעין לו וכו', מה בין שני לשלישי אינו דומה הא משתהא יום אחד למשתהא שני ימים.

פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג. מסתברא דלאו כולהו בעי, אלא או או קתני.

מאי שקדו פירוש כיון דאקשינן מיניה בהדיא מכלל דמתניתין היא משום דשמואל לא הוה לן למפרך מינה לרב שמואל בר רב יצחק:

מאי סכנה וכו' עד האי סכנה אונס הוא. פירוש לישנא דגמ' מוכח דלישנא בעלמא ק"ל היכי קרי ליה תנא סכנה אבל עיקר דר"ג לא ק"ל דנימא נעקרי' כדפרכי' מעיקרא וטעמא דמלתא דכיון דליכא סכנה ורשות בידם לכנוס בג' ולא מיחו בידם בהכי סגי לן ולא נפקא תקנתא דרבנן:

משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתייא לידי סכנה. פירוש דאיכא צנועות וסבירות שנאסרו לבעליהן בכך ותוספות הדבר בפגם ומסרן נפשייהו לקטלא והיינו דפרכינן דכיון דמפני צניעות הם עושות בלבד ולא מפני קדוש השם. ולדרשי להו דאונס בישראל משרי שרי כלומר דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ואלו היינו סבורים לומר שמשום קידוש השם עבדין לא הוה לן למימר למדרוש להו האי לישנא אלא ודאי כדאמרן ומיהו מדתלי התלמודא לישנא בצנועות שמעינן ליה. וא"ת היכא אמרינן דלדרוש להו דלא ימסרו לקטלא והלא בגלוי עריות איכא יהרג ואל יעבור. תירץ ר"ת ז"ל דביאת נכרי לא חשיבה גילוי עריות דכביאת בהמה הוא חשיב כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וקי"ל דאין זנות לנכרי הלכך אע"ג דביאת נכרי אוסרת אשה לבעלה כדאמרינן בשמעתתא לא חשיבא גילוי עריות ליהרג עליו והיינו דאמרינן בסנהדרין והא אסתר בפרהסיא הויא ולא פרכינן והא אסתר גילוי עריות הויא ומטעם זה דן ר"ת ז"ל על נכרי אחד שבא על בת ישראל נשואה ונעשה נכרת ונתן לה בעלה גט ואחר כך נתגיירה והתירה לו רבינו תם דלגבי נכרי ליכא למימר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והקשו עליו ז"ל דאם איתא דביאת נכרי [לא] חשיבא [ג"ע] אף היא לא תיאסר על בעלה בביאת בהמה (ועוד דלא אמר כו' עכ"פ לרבותא) נקטינן קושטא דמלתא משום דאמר התם לעיל מיניה דכל פרהסיא יהרג ואל יעבור ואפי' להנאת עצמן ומאי דלא אמר בשמעתי' שיהרג ואל יעבור היינו מההוא טעמא דפרכינן גבי אסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בגילוי עריות ופרהסיא אין להם ליהרג כן הרי אין בידה להרגו שלא תעבור והיינו דלא אמרינן הכא זמנין דמסרן נפשייהו לקטלא ומתקטלן דהא זמנין דאע"ג דאינהו מסרן נפשייהו לקטלא לא בעי למקטל אינהו אלא דאנסו להו למבעלייהו ועם כל זה אמר הכא רבי יחיאל כי דינו של ר"ת ז"ל במעשה שהיה דין אמת הוא דכיון דבשעה שנאסרה על בעלה נכרי הוי וליכא למימר אסורה לבועל השתא נמי לא מתסרא עליו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכך היה אומר ר"י ז"ל:

איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות פי' תרי טעמי דפליגי עליו חד אחבריה נקטינן איכא פרוצות דאי שרינן אונס שרי ועבדו ברצון ואמרו אנוסין וקיימין עם בעליהן באיסור ומשום תקנת צנועות דעבדין שלא כדין לית לן לגרום איסור לפרוצות משום הכי לא דרשינן להו ואיכא כהנות כלומר נשי כהנים דמתסרן לבעליהן באונס ומסרן נפשייהו לסכנה משום צניעות הלכך בתר דדרשינן להו. נמי איכא כהנות דאיכא סכנה ולהכי קרי ליה תנא סכנה וליכא לפרושי משום כהנות דלא מהני דרשא להו כאידך דהא ודאי כל מה דאפשר לאצולי מצילן לכך אין לפרש אלא כדפרישנא:

ותקנתא דרבנן מקמי וכו' לא עקרינן. פירוש כיון דלפנים משורת הדין אתי לידי קטלא משא"כ בההיא דלעיל דאמרי דנשאת תהרג לא אמרינן להדיא דלעקריה. גמרא:

אי הכי בג' נמי אתי ובעיל ויש מוחקין דלא גרסי א"ה דהא לכ"ע טעמא דעלמא איכא למיפרך למה לא יקפידו גוזרים המומר על יום ג' כמו על יום ד' ובתוס' קיימו הגרסא יפה דה"ק בשלמא למאי דסליק אדעתיה מעיקרא דבתולה נשאת ביום ד' תהרג כיון שלא היתה גזירה להנאת עצמן לא קפדי כולי האי אלא יום ד' ששמע שהוא תקנת חכמים אבל השתא דאמרת דבתולה נשאת בד' תבעל לטפסר להנאת עצמן עבדי' ליה לגזירה וא"כ מה להם בין ג' ובין ד' ומהדרי' אפ"ה מספקא לא עקר נפשיה:

מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס פי' לישנא בעלמא קשיא לן אמאי שני בלישניה והקשו בתוס' אמאי לא קשיא לן בעיקרא דדינא דמעיקרא קתני ובשני לא יכנוס ובתר הכי קתני מותר תירץ רבינו שמשון ז"ל דמתניתין איכא לתרוצי ובשני לא יכנוס מחמת הסכנה של הרביעי ואם מחמת שיש סכנה אפילו בג' דעקר נפשיה מותר:

ותו התם נהגו הכא מותר. יש שפירשו התם נהגו בדיעבד הכא מותר לכתחלה ולא נהירא דא"כ היאך משני שאמר שר צבא בא לעיר וכי מפני שר צבא שחוטף צרכי סעודה שרינן טפי ממאי ששרינן מפני סכנה לכך פירש רש"י ז"ל דהתם נהגו כולם או רובם בפרהסיא והכא מותר דמשמע היחיד שבא לימלך מורין לו אבל לא דרשינן הכי בפירוש דלעבדיה הכי בפרהסיא ופרקינא דליכא אלא משום שר צבא הבא לעיר. ושיילינן אי דאתי וחליף לעכב פרש"י ז"ל ליעכב עד יום ד' אחרינא והקשו עליו בתוס' א"כ היכא דחליף ולא יתיב אלא ליעכב עד יום ד' ה"נ ישהא עד יום ד' שלאחריו ועוד כי מקשי בג' מיהו ליכנס נימא כגון דאתא פירשו בתוספות אי אתי וחליף בו ביום ליעכב ומהדרי' דקבעי ומיהו שפיר ידע דלא קבוע טפי מיום ד' לעולם ולהכי פרכי' בג' מיהו לכנוס דאלו הוי אתי בג' לא הוי קבע כולי האי עד יום ד' ומהדרינן אספרוותא דידיה בג' אתי:

מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה. פירש"י שאלו היו קוברים את המת תחלה חלה עליו תורת אבילות ושוב אי אפשר לעשות חופה וא"ת דנהי דלא חלה אבילות קודם מ"מ הרי חלה עליו אנינות כמי שמתו מוטל לפניו שאסור בבשר ויין ותשמיש המטה וי"ל דבאנינות הקילו ועשאוהו כאלו נתייאש מלקוברו שהוא מותר בבשר ויין ותשמיש המטה כדאיתא התם וכן פי' בתוס':

אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ואף היא אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מדין גלוי עריות שתהיה בכלל יהרג ואל יעבור אלא בצדדין ידועים על הדרך שביארנוה במסכת סנהדרין פרק סורר והוא שאמרו כאן ולדרוש להו דאונס בישראל שרי כלומר שאם ימסרו עצמן למיתה מצד איסור בעליהן הרי מותרות הן ואם מחמת עצמן כל שלהנאת עצמו אינו בדין תהרג ואל תעבור וכן שהיא קרקע עולם על הדרך שביארנו שם ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה הא כל שנבעלה ברצון אף באשת ישראל נאסרה על בעלה ואתה למד מסוגיא זו שאף בנבעלה לגוי כן אפילו היה מאותם הקדומים בעבדת האלילים שלא היו גדורים בדרכי הדתות שביאת גוי שמה ביאה לפסלה לבעלה והתמה ממקצת רבותינו הצרפתים שכתבו שביאת גוי אינה אוסרת לבעל ממה שאמרו רחמנא אפקריה לזרעיה וכן הביאו ראיה ממה שלא הקשו בסנהדרין והא אסתר גלוי עריות הואי עד שלפי מה שראינו בנימוקיהם אירע להם בימים הקדומים מעשה באשת ישראל שנבעלה לגוי ונשתמדה אחריו ואחר כן חזרה בתשובה ונתגייר הגוי עמה והתירה לגוי לישא אותה אחר מיתת ישראל או גירושיו אע"פ שאמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שלא נאמר כן אלא מתוך שנאסרה לבעל בביאתו אסורה לבועל כל ימיו אף לאחר מיתת הבעל אבל ביאת גוי אינה ביאה לאסרה לבעל ומתוך כך לא נאסרה לבועל וסוגיא זו סותרת דבריהם בהדיא ואף חברים שביניהם השיבום משמועת האשה שנחבשה ביד גוים שעל ידי נפשות אסורה לבעלה וממה שאמרו מקנין על ידי גוי וכן שנהרגין בביאתו ולא אמרו רחמנא אפקריה לזרעיה אלא לענין אחוה וקורבה שאם נתגיירו אין להם דין אחוה:

תניא הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים ע"ג בשר ומת אביו של חתן או אמו של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי משתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. וכן מי שפירסה אשתו נדה ואין מונעים תכשיטין מן הכלה כל ל'. פי' מכניסים את וכו'. שלא יקברוהו ותחול עליו האבילות בסתימות הגולל ושוב לא יוכל לכונסה עד שיעבור ז' ימי האבל. אלא כונס תחלה ואח"כ יקברו המת וכיון דחלה עליו חתונה הויא גביה כרגל שלא אתיא אבילות וחיילא עליה. ונוהג ז' ימי המשתה תחלה ואח"כ ז' ימי האבילות וכל אותן הימים אינו מתיחד עמה שמא יבעול. ואבל אסור בתשמיש המטה ואף בז' ימי המשתה שהן אצלו כרגל דברים של צנעה נוהג ואין מונעים וכו' ואע"פ שהיא אבילה שלא תתגנה על בעלה. ודוקא אביו של חתן הטורח בצרכי סעודה. ואמה של כלה המכינה לה לתכשיטין דליכא איניש דטרח להו. אבל איפכא לא:

והא בעי' שקדו דטרח ליה מאי שקדו דתניא מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד ותנשא באחד בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים אחד בשבת וב' בשבת ושלישי בשבת ובד' כונסה ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ובשני לא יכנס ואם מחמת האונס מותר. ומפרישין את החתן מן הכלה כל לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה. מאי סכנה אילימא דאמרי' בתול' נשאת ברביעי תהרג נהגו לגמרי ניעקרי' אמר רבא דאמרי' בתולה נשאת ברביעי תבעל למושל תחילה.

האי סכנה אונס הוא משום דאיכ' צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיאן לידי סכנה. פירו' דקסברי דאיכא עבירה בהכי ואפי' פרוצות משום האי חששא אף ע"ג דלא מסרן נפשייהו מינס אניסן ופרכי' לדרוש להו דאונס שרי לומר שמותר להן כיון שהוא מחמת האונס ותו לא מסרן נפשייהו וליכא סכנה אבל מ"מ אפי' דרשי להו הכי וליכא סכנה מאי דנהגו העם לכנס בשלישי שפיר נהוג כיון דאתיאן לידי אונ' ולא קשיא לן אלא לישנא דסכנה דנקט ומהדרי' איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות פי' תרתי קאמר איכא פרוצות דאי דרשי' להו דליכא עבירה בהכי אזלין לרצון ונפקא מינה חורבה דאשתכח דמיתסרו ותו דאכתי שייך לישנא דסכנה דאכתי קא איכא כהנות דלא סגיא דלא מיתסרן לבעליהן וצנועות דידהו מסרן נפשייהו לקטלא והיינו דקרי לה סכנה דלא סגיא בלאו סכנתא דכהנות מיהת וכ"ת ותיפוק לי' משום עבירה גופא דהא קיימא לן דבשעת גזירה אפי' ערקתא דמסאנא יהרוג ואל יעבור י"ל דהא קיימא לן אסתר קרקע עולם הית' וכי היכי דסגי לן האי טעמא לגלוי עריות סגי לן נמי לשע' הגזירה (וליעקרא גזירה עביד דבטיל תקנתא דרבנן מקמי גזיר' לא מבטלי אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל מספקא לא עקר נפשי' ובשני לא יכנס):

ואם מחמת האונס מותר מאי אונס אילימא הא דאמרינן. התם קרי ליה סכנ' הכא אונס ותו התם נהגו והכי מותר לומר התם קאמר דנהגו משמע דכולהו נהוג והתם אמר מותר דמשמע דיחיד שבא לעשות כן דמותר הוראת שעה ואינו דבר קבוע. אמר רבא דאמרי' שר צבא בא לעיר פי' ביו' רביעי היכי דמי אי דאתי וחליף לעכב כלומר אי דאתי וחליף בו ביום ליעכב עד דחליף ובתר הכי לינסוב אבל אי לא חליף בו ביום לא אמרי' ליעכב עד יום רביעי אידך דאתי דא"כ אפילו טובא נמי דמאי פסקא ואמרי' דאתי וקבע ופרכינן בשלישי מיהא לכנוס ומהדרינן איספרוה דידיה בשלישי אתי הלכך ליכא אלא יום שני והא דאמר רבא דמשום שר צבא קיימינן דלא כנסינן ברביעי. היכי דליתיה לטעמא דמושל אמר כגון בתר דבטיל גזירה ותמה מאי טעמא דרבא דלא מוקי לה להא דאמרינן ובשני לא יכנוס אפי' בעידנא דאיתיה גזירה דמושל והיינו דרביעי לא חזי. ומאי מחמת האונס דאמרי שר צבא בא לעיר ביום שלישי ותו דילמא רבא גופא הכי קאמר דהא רבא כי קאמר שר צבא בא לעיר לא מפרש אימת ומאי האי דמקשינן להדא בשלישי מיהא ליכנוס. ומסתברא דמתניתין משמע להו הכי דקתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס העם בשלישי כלומר אף בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ואפי' שלא בשעת הגזירה לאחר שנתבטל דאפי' אח"כ נהגו לכנוס בין בשלישי בין ברביעי ואהא קאמר ובשני לא יכנוס לעולם ואם מחמת האונס מותר בשני והיינו דמקשי מאי הוא האונס דאתי בג' וד' ומשני שר צבא בא לעיר בד' ואספרווי דידי' בג' ר' אחאי ז"ל:

ואיבעית אימא מאי מחמת האונס כדתניא הרי היה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכני' את המת לחד' ואת החתן ואת הכלה לחופ' ובועל בעילת מצוה ופורש. פרש"י ז"ל וקוברין את המת לאלתר לאחר שבעל וכיון דחיילא עליה חתונה הוה כרגל ותו לא חיילא עליה אבילות ותמה דא"כ ה"ל יום מיתה וקבורה וקיי"ל שהוא מן התורה וכן הסכימו הגאונים ז"ל וא"כ היכי אתי עשה מדבריהם ודחי אבילות דאורייתא. ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר ותו ליכא מידי דאורייתא. ואע"ג דהלנת מת עשה ולא תעשה. הכא הוי ליה כמלינו לכבודו דמותר והנכון כדברי רש"י ז"ל ואל תתמה שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכיון דבעל קודם שנקבר. איך דשב ואל תעש' הוא אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל שהקובר מת בי"ט שני כיון שהוא מדבריהם והוה ליה יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות. מאי שנא הא מהא דהא נמי מדבריהם הוא. ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקו' שמח' ואין אבל במקו' שמח' דה"ל כרגל. א"נ דאי נהיג השתא אבילו' האי יומא דהוי דאורייתא. ונהיג בתר הכי ששה לא ה"ל רצופין והא דאמרינן נמי ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימים אבילות תמה לפי מה שכתבו הגאוני' ז"ל דהקובר מתו ברגל בי"ט אחרין אינו נוהג אבילות. כל היכי דלא הוי יום מיתה וקבורה ואף עכ"פ עולה לו לכל ז' ימי אבילות. ואם כן הכי נמי אמאי אין עולין לו וי"ל דשאני הכא דאלו היו עולין לו. נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וליכא נמי לאפרושי בניהו אי נמי דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם. וספק אבילות לקולא וכיון שכן עולה דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום ז' או יום שמיני. דדילמא לאו י"ט כלל הוא. אבל הכא דהוא ודאי דבריהם. והם ימי שמחה דינם כרגל. ומפסיקין ואינן עולין והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא רבינו נר"ו:

מאי שקדו. יש לפרש דקא מבעיא ליה מאי שקדו פי' אמאי קא מקשה משקדו ולא מקשה מברכה לימא והא בעינן ברכה ולא מצי לתרוצי כלל א"נ דקבעי מאי האי לישנא דשקדו דמשמע מלשון שקידה שתקעו עצמן בתקנה זו לבל תמוט לעולם ומשני דתניא מפני מה אמרו כו' ומסכנה ואילך כו' ובשני לא יכנוס וכו' הא קמן דהעמידו תקנתן אפילו במקום סכנה דלא עקרא תקנתייהו מקמי שמדא כדאיתא לקמן בגמרא ורש"י לא פי' כן אלא דקא בעי היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא ואם כן קשיא למה לאתויי ומן הסכנה ואילך כו' ויש לומר דכדי לפרושה מייתי לה כי היכי דלא נימא דהך ברייתא משבשתא היא וזהו שכתב רש"י ומן הסכנה ואילך. לקמן מפרש לה. כנ"ל ובשיטה ישנה כתוב מאי שקדו פרש"י היכן שנינו שקדו דאי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותובי מיניה לאמורא אחרינא א"נ יש לומר דשמואל לא אייתי לה לעיל אלא לאשמועינן סיפא דקאמר ועכשיו ששנינו כו' דההיא מלתא הוי עיקר מימריה דרב יהודה וגם רב יוסף לא היה זוכר מתחלה זה החידוש ושמואל גופיה תקנת שקדו מהאי ברייתא שמיע ליה ולהכי בעי מאי שקדו היכן שנינו שקדו שהזכיר שמואל ודמקשינן מיניה הכא דתניא כו' עד כאן:
והא כתיבנא לעיל דמשמואל פרכינן לכולהו אמוראי אלא משום דרב יוסף קאמר לה משמיה לבתר ששכח תלמודו לכך כתב רש"י כן. והריטב"א כתב וז"ל מאי שקדו פי' דכיון דאקשינן מיניה להדיא מכלל דמתניתין היא דמשום דשמואל לא הוה לן למפרך מיניה לרב שמואל בר יצחק. ע"כ:

ובשני לא יכנוס. פ"ה אפילו בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד וקשה לר"י דאמרינן לקמן מאי אונס אי לימא הא דאמרינן התם קרי ליה וכו' הוה ליה למפרך טפי רישא לסיפא דקתני רישא ובשני לא יכנוס אפילו בשעת הסכנה ותרצו בקונטרסין דלפי רש"י ז"ל שמפרש לקמן נהגו רובא דעלמא ומותר בדיעבד לא קשיא מרישא לסיפא דבשני לא יכנוס היינו לכתחלה ואם מחמת האונס מותר היינו בדיעבד ע"כ. ולא ידעתי מה דמה שפרש"י ז"ל לקמן היינו דנהגו משמע רובם נהגו ומותר משמע ליחיד הבא לימלך בב"ד שיתירו לו וכי קתני נמי ובשני לא יכנוס ביחיד הבא לימלך מיירי וקתני לא יכנוס והדרא קושיא לדוכתין. ואפשר דה"ק ובשני לא יכנוס עד שימלך בב"ד מיהו כשימלך בב"ד יתירו לו והיינו מאי דקתני ואם מחמת האונס מותר ולשון ואם מחמת האונס דקתני לקמן מפרש. וריצב"א תירץ דמשום הכי לא פריך ליה מרישא לסיפא משום דאיכא לפרושי ואם מחמת האונס פי' שיש סכנה אף ביום שלישי מותר לכנוס בשני וכן תירץ הרא"ש ז"ל דמרישא לסיפא לא קשיא דמצי למימר דה"ק ובשני לא יכנוס דמשום אונס דרביעי לא מרחקינן כולי האי מיום הקבוע ואם מחמת האונס של שלישי שיבא ההגמון לבעול אף בשלישי מותר בשני ע"כ. ובגי' תוספות כתוב שדוחק הוא לתרץ כן דאפילו ביש בג' סכנה משמע דקאמר ובשני לא יכנוס דאין לעקור מפני הסכנה אלא יום אחד. ובשיטה ישנה כתוב וז"ל דמרישא לסיפא לא קשיא דאיכא למימר דה"פ בשני לא יכנוס שאין לירא אם יכנוס בשלישי דמספקא לא עקר נפשיה ואם הוא מכיר דבעי הגמון למעקר נפשיה בג' מותר לכנוס בב' ע"כ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל דמרישא אסיפא לא קשיא דאיכא למימר דה"ק ובשני לא יכנוס דהא בשלישי ליכא שום אונס דמספיקא לא עקר נפשיה וחיישינן לאקרורי דעתא ולשקדו כל מאי דאפשר למיחש ואם הרגישו בדבר ועקר נפשיה אף בשלישי אפילו בשני מותר לכנוס ע"כ וכן תרצו וכו'. וז"ל רש"י ובשני לא יכנוס. בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום א' ויהיה טורח מיהת שני ימים בצרכי סעודה. ע"כ. ולכאורה משמע דהא דקאמר בשביל אותה הסכנה היינו סכנת יום ד' דקתני רישא וכיון שכן כיון ז"ל לתירוצו של ריצב"א והרא"ש ז"ל דדוקא משום אותה סכנה דיום ד' הוא דלא יכנוס בשני הא אילו אתיא סכנה גם בשלישי מותר אף בשני ולא תיקשי מרישא לסיפא ולא אתיא תלמודא לפרושי כי אם לישנא דאם מחמת האונס דקתני דאילו מרישא לסיפא לא קשיא ולא מידי וזהו שכתב רש"י ז"ל ואם מחמת האונס. לקמן מפרש. ודו"ק:

ודע דמלשון רש"י ז"ל משמע דמשום דאין צורך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד הוא דלא עקרינן שני ימים אבל אם נצטרך לעקור שני ימים כגון דאתי הגמון ובעיל בד' ובג' עקרינן שפיר שני ימים וזהו שכתב רש"י ז"ל ואין צריך לעקור בשבילה וכו'. ולא כתב ז"ל ואין עוקרין וכו' מיהו התוס' ז"ל סוברין דאין יכולין לעקור כי אם יום אחד ולא שני ימים ואפילו במקום סכנה דתקנתא מקמי שמדא לא עקרינן וכדבעיא למכתב קמן בס"ד. ולעיקר קושיין דאתינן עלה תירץ ר"י ז"ל דכי קתני ובשני לא יכנוס לא קאי אמאי דקתני ומן הסכנה וכו' אלא מילתא באפי נפשה היא ולא איירי בסכנה וכי קאמר ובשני לא יכנוס היינו עיקר תקנה קאמר דבשני לא יכנוס וה"ה בג' אלא דוקא בד' ונקט בב' משום דבעי למתני ואם מחמת האונס מותר ואתי שפיר לשיטתו ז"ל דבגמרא לקמן כי תפיס פיסקא תפיס ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר אלמא דמילתא באפיה נפשה היא ומשום דבעי למיתני ואם מחמת האונס וכו' קדים וקאמר ובשני לא יכנוס ורש"י ז"ל תירץ זה לפי שיטתו דאף על גב דתפיס פיסקא מבשני לא יכנוס לא בעי לפרושי אלא מאי דקתני ואם מחמת האונס וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ואם מחמת האונס. לקמן מפרש. כן נראה לי. ולקמן נאריך עוד בשיטת ר"י ז"ל וריצב"א ז"ל בס"ד:
אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הד' תהרג. הא דתלה הסכנה בנשים ולא קאמר כל מי שישא בתולה יהרג משום דהנשים יראות טפי ודעתן קלות ולא יעברו על הגזרה וגם הנשים מצויות בבתיהן אבל האנשים יכולין לברוח כנ"ל:

נהגו לגמרי נעקריה. יש לפרש דהכי פריך לגמרי נעקריה ולא יהיה שום יום קבוע כיון דאיכא סכנה להדיא דאמרי כל הנשאת בד' תהרג והילכך אם יתקנו יום אחד יגזרו גם הם דכל הנשאת באותו היום תהרג לכך לא יתקנו יום קבוע כלל, וליתא להאי פירושא דאם כן לא הוה ליה לאקשויי ממאי דתני נהגו אלא אמאי דקתני ובשני לא יכנוס ה"ל לאקשויי עלה אמאי אדרבה לא יתקנו יום קבוע כלל ותנשא באיזה יום שתרצה מיהו לפי' ר"י ז"ל דכי קתני ובשני לא יכנוס הויא מילתא באפי נפשה ניחא אבל קשה דה"ל לשנויי תקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן כדמשני לקמן. ובהריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שע"ג כתוב וז"ל קשיא לן מאי פריך נהגו לגמרי נעקריה והא ודאי כיון שהגזרה היתה בתולה הנשאת בד' תהרג להעביר הם מתכוונין והיה לנו לומר תהרג ואל תעבור. ונ"ל דהנשים שעליהן נגזרה הגזרה שייך למימר בהו תהרג ואל תעבור אבל רבנן שלא נגזרה גזרה עליהן יש להם לעקור התקנה כדי שלא תבאנה לידי סכנה ואה"נ שאם נגזר על החכמים שיעקרו התקנה ואם לאו יהרגו שיש להם ליהרג ואל יעברו כיון דשעת השמד הוא ומתכוונין להעביר וכי מקשה נהגו לעקריה לגמרי מתרתי פריך דכיון שהיה בדבר סכנה היה לחכמים שלא נגזרה עליהם הגזרה לעקור תקנתם וכל שלא נעקרה לא היה להם לנהוג כנגד התקנה ושלא ימחו בידם חכמים אלא יהרג ואל יעבור כיון שהיה שעת השמד ומתכוונין להעביר, ע"כ. ובהגהה אחרת מצאתי כתוב וז"ל ומן הסכנה וכו' נהגו לגמרי ליעקרוה כלומר כיון שעקרוה בד' ליכא איסור משום שעת השמד שאפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ולעבור על דת אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור ומכאן יש ראיה לדברי מורי קרובי שכתב בפ"ק דביצה אף על גב דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין אלא אם כן וכו' אם יעשו כאותה סברא שאם היה אותו בית דין קיים היה מסכים להתיר שנשתנה הענין אין זה ביטול דבריו, ע"כ. משמע דבעי לפרושי דהכי פריך נהגו לגמרי נעקריה פי' אמאי שבקת להו לנהוג כן בלא עקירת בית דין דהא ודאי שלא כדין עבדי דבשעת השמד ולעבור על דת אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור הוה להו לבית דין למעקריה דאינהו יש להם כח לעקור ואין איסור בדבר וכמו שכתוב בהגהה והא דקאמר לגמרי נעקריה ה"ק דכי ליכא אלא מנהג בעלמא אין כאן עקירת תקנה לגמרי וכיון שכן יש מקצת עושים כן ומקצתם אין עושים כן הרי אותם הוה להו כמשנין ערקתא דמסאנא דאסור אבל כשב"ד עוקרים התקנה לגמרי מי שיעשה כן אינו עושה איסור כלל וב"ד עצמו יש להם כח לעשות כן וכדכתיבנא, מיהו רש"י ז"ל לא פי' כן דהא ודאי כיון שיש סכנת נפשות בדבר כי תקנו חכמים מעיקרא לאו אדעתא דהכי תקינו והכי פריך תלמודא אמאי קתני נהגו דמשמע דמאן דבעי לאינסובי בד' נסיב ושפיר דמיעקר רביעי לגמרי לא עקרו הוה להו לרבנן לקבוע ימים אחרים ולעקור יום ד' לגמרי דלא לינסוב חד בד' כיון דסכנת נפשות הוא והא דכתב רש"י ז"ל נעקריה. ויתקנו להם ימים אחרים ולא כתבו ויתקנו להם יום אחר לא בעי למימר שיתקנו שני ימים כדי שלא יגזרו עוד על איזה יום קבוע שיקבעו שכל הנשאת בו תהרג דהא עד שלא בא הגזרה אין לנו לחוש לו דשמדא עבידא דבטלה וכדבעיא לפרושי קמן גבי הא דאמרינן ותקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן אלא ה"ק נעקריה ויתקנו להם ימים אחרים פי' יתקנו יום שלישי ואם יגזרו גם על יום שלישי נתקן יום שני כדי שלא תצא שום תקלה מתחת ידם וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל וקשה אכתי מאי פריך תלמודא ודילמא הכי קתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס כו' פירוש דמעיקרא נהגו כן מפני הסכנה ושוב אף על פי שנתבטל הגזרה ואין כאן שמד נשארו נוהגים כן לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים וניחא הא דקתני ולא מיחו בידם חכמים וכיוצא בזה פי' הרא"ה ז"ל לקמן וכדבעינן למכתב בס"ד וי"ל דהכי פריך מעיקרא בשעת הסכנה אמאי חכמים לא עקרו יום ד' לגמרי והניחו הדבר במנהג ומאן דבעי נסיב בד' הרי סכנת נפשות יש כאן וה"ל לחכמים למעקריה לגמרי כנ"ל. ומ"מ לפרש"י ז"ל עיקר קושיית הגמרא הוי במאי דקתני נהגו וזהו שכתב רש"י ז"ל נהגו. בתמיה סכנת נפשות היא וכו'. פירוש במלת נהגו הויא התמיה על הדרך דכתיבנא ודו"ק ולפי מאי דכתבו התוס' לקמן (קמי) תקנתא דרבנן מקמי שמדא וכו' משמע דבעו לפרושי הכי והכין נהגו לגמרי נעקריה פי' דכיון דנהגו העם לעשות כן ולא תקינו בה רבנן מידי סכנה לא יצאנו ומידי תקנתא דרבנן נמי לא יצאנו דמדקתני נהגו משמע דקצתם נסבי ביום ד' והרי איכא סכנה בדבר ואותם דנהגו לכנוס בשלישי הא קא עברי אתקנתא דרבנן ובשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור וכיון שכן לגמרי נעקריה פי' ליעקרוה ויקבעו יום אחר ולהכי נקט הכא לגמרי ולקמן לא קאמר הכין משום דהכא בעיא למימר דיקבעו יום אחר וכיון דתקינו רבנן יום אחר מיוחד הרי יום ד' נעקר לגמרי וכשאין קובעין יום אחר לא מיעקר תקנת יום ד' לגמרי והיינו פירכא דלקמן לשיטת התוספות ז"ל וכדבעינן למיכתב קמן בס"ד והכא פרכינן דליעקרוה ויקבעו יום אחד ובזה יתוקן הכל דהרי אין כאן שום סכנה דכיון דאינו מתכוון אלא להעבירה על דת כשיקבע יום אחד לא יחושו ותקנתא דרבנן נמי לא מיעקרא הואיל ויהא יום אחד קבוע, כנ"ל:

דאמרי בתולה הנשאת בד' תבעל. כתבו התוספות לאו דוקא בד' מדפריך לקמן בשלישי נמי אתי ובעיל שאינו מתכוון אלא להנאתו אלא אגב דנקט לעיל שנשאת ברביעי תהרג דהתם מקפידים על קביעות יום ד' כדי להעבירם על דתם נקט לה נמי הכא, עכ"ל התוס' ז"ל. ובשיטה ישנה מצאתי ז"ל ה"ג דאמרי בתולה נשאת בד' כו' ול"ג הנשאת ברביעי דאי גרסינן הכי הוה משמע לן דלא היתה הגזרה אלא על הנשאת ברביעי ולקמן פריך בג' נמי אתי ובעיל אלא נשאת גרסי' תוס', עד כאן מצאתי בשיטה ישנה. וקשה קצת דכי גרסינן נמי נשאת למה ליה לאורוכי נמי האי אי לאו דבעי למימר דדוקא נשאת בד' תבעל וי"ל דהא אתא לאשמועינן דמשום דקביע להו עידנא לאינסובי אתי ובעיל אבל מספיקא לא נעקר נפשיה וכדאמרינן בגמרא לקמן כנ"ל וכן גריס הרא"ה ז"ל בתולה נשאת. ומיהו רש"י ז"ל אינו מפרש כן אלא דוקא הנשאת בד' תבעל והוא מכוון להעביר וגם להנאתו וכדבעינן לפרושי קמן בס"ד:

האי סכנה אונס הוא. פירוש לישנא דגמרא דלישנא בעלמא קשיא ליה היכי קרי תנא סכנה אבל עיקר דינא לא קשיא ליה דנימא נעקרוה כדפרכינן מעיקרא וטעמא דמילתא דכיון דליכא סכנה והרשות בידם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם בהכי סגי לן ולא נעקר תקנתא דרבנן, הריטב"א ז"ל. ואזיל בשיטתו של רש"י ז"ל דכתיבנא לעיל. ומיהו לשיטת ההג"ה והתוס' ז"ל אדרבה הכא ניחא ופירוש לאקשויי כדלעיל נעקרוה ויתקנו יום אחר כדי שלא תיעקר תקנתא דרבנן ומשום דבשעת השמד אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור וכדכתיבנא אלא מש"ה לא מצינן לאקשויי הכא הכין משום דלשיטתם ז"ל הכא לא מכוון להעביר על דת אלא להנאתו קא מכוון וכיון שכן מה הועילו חכמים בתקנתן כשיקבעו יום אחר והרי כשיקבעו יום אחר אתי ובעיל לאותו יום וכמ"ש התוס' לקמן. ומיהו מצינן לפרושי לשיטת התוס' ז"ל דכי פריך תלמודא האי סכנה אונס הוא ה"פ וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים אבל אין זו קושיא כל כך דאטו אם נהגו קדושה בעצמן שלא יבעלו בנות ישראל להגמון אנן ניקום ונמחי בידן להכי לא פריך תלמודא הכא אלא לישנא בעלמא היכי קרי ליה תנא סכנה דהויא קושיא אלימתא טפי ולקמן נאריך בזה בס"ד כנ"ל:

משום דאיכא צנועות דמסרו נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה. פי' דאיכא צנועות דסבורות שנאסרות לבעליהן בכך ותופשות הדבר בפגם ומסרן נפשייהו לקטלא והיינו דפרכינן דכיון דמפני צניעותא בלבד הם עושות ולא מפני קדוש השם ולדרוש להו דאונס בישראל שרי כלומר דאשת איש שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיבנא והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ואילו היינו סבורין לומר משום קדוש השם עבדן לא הוה לן למדרש להו האי לישנא אלא ודאי כדאמרן ומדתלי תלמודא לישנא בצנועות שמעינן ליה. הריטב"א ז"ל:
הקשו בתוס' היכי אמרינן דנדרוש להו דלא למסרו לקטלא והלא בגלוי עריות איכא יהרג ואל יעבור ותירץ רבינו תם דאין חייבין מיתה על בעילת עובד כוכבים כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה פירוש דאשת איש הנבעלת לעובד כוכבים אפילו ברצון אינה חייבת מיתה מעתה אף היא אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה על ביאת עובד כוכבים:

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ותירץ רבינו תם דאינה מחוייבת למסור עצמה למיתה על ביאת עובד כוכבים דרחמנא אפקריה כו'. ואפשר דהיינו פי' מאי דכתוב בתוס' דאין חייבין מיתה כו' ומיהו הלשון בפשטו לא משמע הכין אלא כדכתיבנא ובעיקר דינא דאשת איש הנבעלת לעובד כוכבים ברצון אי חייבת מיתה אי לא איכא פלוגתא דרבוותא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ומכאן אין כל הכרח דהא איכא לשנויי דמש"ה פריך ולדרוש להו דאונס שרי משום דהאשה היא קרקע עולם וכדבעינן למכתב קמן לכך מייתי ראיה נמי ר"ת ז"ל מדפריך בפרק בן סורר [סנהדרין עד ב'] והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הואי ומשני אסתר קרקע עולם היתה אלמא דאכתי לא אסיק אדעתיה האי טעמא ואפילו הכי לא פריך והא אסתר גילוי עריות הואי אלמא משמע דמשום עריות לא הוה מחייבא והיינו טעמא דביאת עובד כוכבים לא שמה ביאה דרחמנא אפקריה לזרעיה:
וכתב הרב המאירי ז"ל בחדושיו בפרק בן סורר וזה לשונו והא אסתר פרהסיא הואי יש לך לדון בה אם גלוי עריות היה שם וכגון שהיתה אשת איש מה הוצרך לומר פרהסיא הואי ואם לא היה שם דין גילוי עריות וכגון שהיתה פנויה מה עונש היה שם אף בפרהסיא ונראה לי שפנויה היתה אלא שכל בפרהסיא כבר ביארנו אפילו בחלקים ממנה יהרג ואל יעבור ופירשנו בה אפילו למפסק ערקתא דמסאנא כלומר אפילו שינוי חק שלנו לעשות כחק שלהם שאנו רגילים להדביק המנעל ברגל על ידי רצועות והם על ידי חוטין ושלנו מנהג צניעות יותר או שהם נוהגים ברצועות אדומות ואנו בשחורות וכ"ש בגלוי עריות שמישראלית לעובד כוכבים אפילו לפנויה וכל שכן לנבעלת לעובד כוכבים דרך אישות שיש כאן מלקות וכן לשיטתנו אתה יכול לפרש שאשת איש היתה וכמו שדרשו לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית אלא שכך פירושו גילוי עריות הואי ולא עוד אלא אף בפרהסיא ונמצא משני צדדין אתה בא להחמיר ואף על פי כן תירץ בה להנאת עצמן שאני אלמא שהנאת עצמן הותרה בגילוי עריות ואם כן ה"ה לעבודת כוכבים. ויש מתרצים בקושיא זו שאף על פי שאשת איש הואי ביאת עובד כוכבים אין שם מיתת ב"ד אשת רעהו בעינן ומפני זה הוצרך להקשות פרהסיא הואי הא מכל מקום אף בגילוי עריות הוה תירוץ הנאת עצמן עולה ועל הדרך שכתבנו וזו מכל מקום אינה ברורה לנו שכל שהיא אשת ישראל אף בנבעלת לעובד כוכבים יש אומרים שיש שם מיתת ב"ד ומ"מ לדבריהם אם לא שבפרהסיא היה היינו מתירים לעבור וקצת חכמי הצרפתים יצא להם מכאן שביאת עובד כוכבים אינה אוסרת אשה על בעלה וכבר השבנו עליהם הצורך במסכת כתובות. ע"כ:
ואיברא שרבינו תם ז"ל סובר דביאת עובד כוכבים אינה ביאה מיהו לא התיר מתוך כך אלא לבועל ולא לבעל והיה מעשה בבת ישראל שהמירה ונבעלה לעובד כוכבים ושוב חזרה ונתגייר העובד כוכבים עמה וגרשה בעלה והתירה לעובד כוכבים שנתגייר עמה משום דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת עובד כוכבים והקשה עליו הריב"א ז"ל דהא על ידי ביאת עובד כוכבים נאסרת על בעלה כדאמר הכא דאיכא פרוצות וכיון דלגבי בעלה לא חשיבא בעילת עובד כוכבים כביאת בהמה ה"ה לבועל ומיהו יש לדחות דהכא ה"ק ולדרוש להו דאונס שרי פי' דאין איסור בדבר אם יבעלו באונס כדי שלא ימסרו נפשייהו לקטלא ומשני דאיכא פרוצות דכיון דדרשינן בפירקא דאונס שרי יהיו מקילות ויעשו ברצון וברצון אף על גב דאין נאסרות על בעליהן מ"מ איסורא מיהא איכא כך יש לדחות אבל אין עיקר הפירוש כן וכדבעינן למכתב בס"ד. ובפ' האשה שנתארמלה גבי האשה שנחבשה בין עובדי כוכבים אמרינן דברצון אסורה לבעלה והא נמי יש לדחות דלבעלה כהן מיירי התם ע"ש:

מיהו במגילה אמרינן בהדיא כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך ושמא קאמרה הכין דמרדכי לא יחפוץ בה אף על גב דמדינא שריא משום דהויא לה פגומה בבעילת עובד כוכבים ומ"מ הלשון בפשטו משמע דלגבי בעלה אסורה ולא חשיבא בעילת עובד כוכבים כבעילת בהמה וה"ה לבועל וא"ת והא אמרינן בפרק נושאין על האנוסה דרחמנא אפקריה לזרעיה מדכתיב וזרמת סוסים כו'. וביאת בהמה אינה פוסלת לכהונה ואינה אוסרת על בעלה דאין זנות לבהמה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו, כבר תירצה הריב"ם דשאני ביאת עובד כוכבים דבכלל איש מיהא הויא וביאתו חשוב ביאה וכי אפקריה רחמנא לזרעיה ה"מ לענין דאין לו חייס דזרעו חשוב כזרע בהמה. מעתה כיון דביאתו הויא ביאה לענין שתאסר על הבועל אם כן בכלל ג"ע איתיה ותהרג ואל תעבור והדרא קושיא לדוכתיה דהיכי נדרוש להו דאונס שרי. ותירץ ריב"ם דהכי פריך ולדרוש להו דאונס שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה כדמשני בפרק בן סורר אסתר קרקע עולם היתה. פירוש לפירוש הרב המאירי כתב בחידושיו פרק בן סורר דאסתר ע"כ היו מוליכין אותה ובכיוצא בזה לא אמרו תהרג אבל מי שאומרים לה לכי מעצמך ליבעל לפלוני ואם לאו אנו הורגים אותך תהרוג ואל תעבור והוא אצלי שאמרו אסתר קרקע עולם היתה שלא היתה היא עושה כלום ואף שכר הליכה אין בידה שמוליכים היו אותה ע"כ אבל באיש אפילו הוליכוהו ע"כ הואיל ומעשה בידו או האשה בזמן שיאמרו לה לילך היא מעצמה יהרגו ואל יעברו. ואם תשיבני יעל שנשמעה לסיסרא אף ברצונה כמ"ש שבע בעילות בעל אותו רשע שנאמר בין רגליה כו' הצלת רבים שאני כו' וזהו שהקשו עליה בגמ' של נזיר הא מתהניא מעבירה ר"ל ברצון ותירץ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים אלמא שלא היה קשה להם על שנהנית מעבירה מרצון ולא על הליכתה אבל באונס עצמה כל שאומרים לה לילך מעצמה תהרג כו' הא כל שמוליכים אותה לא וכן ברוצח בלא שום מעשה אילו היו מעבירין אותו וזורקין עליו תינוק והתינוק מתמעך אין זה חייב להשמיט עצמו הואיל ומגזמין עליו במיתה שלא ישמט משם וכן אם היה ישראל מושלך בבור וא"ל אנס הזהר שלא תעלהו שאם תעלהו אני אהרוג אותך אינו חייב להעלותו, ומגדולי קדמונינו כתבו במס' כתובות במה שאמרו שם ולדרוש להו דאונס בישראל משרא שרי שאין אומרין בג"ע יהרג ואל יעבור אלא בבועל שלא יפגום את האשה אבל באשה תעבור ועל זו הקשה והא אסתר פרהסיא הואי ולא אמרו דהא אסתר גילוי עריות הואי ואין הדברים נראין אלא ל"ש איש ול"ש אשה יהרגו ואל יעברו וזו של אסתר כבר תרצנוה או שמא לרווחא דמילתא נאמרה כלומר גילוי עריות הואי ולא עוד אלא שהיה הענין בפרהסיא. ע"כ:
ואם אנו מפרשים דשיטת הריב"ם ז"ל כשיטה האחרונה שכתב הרב המאירי ז"ל הילכך ודאי פריך שפיר ולדרוש להו דאונס שרי דבאשה אמרינן לעולם תעבור דבכל גוונא מיקרי קרקע עולם מיהו מלשון הרא"ש ז"ל משמע דלהריב"ם ז"ל באשה נמי יש לחלק בין היכא דלא עבדה מעשה ובין היכא דעבדה מעשה שמביאתו עליה או שהולכת ברצונה כמו שכתב הרב המאירי ז"ל וכן משמע מלשון התוס' פרק בן סורר ומעתה היכי נדרוש להו דאונס שרי והא אפילו צנועות יטעו בזה שלא יחלקו בין היכא דעבדה מעשה להיכא דלא עבדה וכ"ש פרוצות. וי"ל שנפרש בדרשא להדיא דהיינו טעמא דאונס שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה והילכך לא יבאו לטעות כלל וזהו שכתבו התוספות ז"ל וז"ל דהכי פריך ולדרוש להו דאונס שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם וכו', ע"כ. ולא תירצו בקוצר דכיון דהאשה קרקע עולם תעבור כדמשני בפרק בן סורר וכו' דלמה להו לאורוכי ולומר דהכי פריך ולדרוש להו וכו' אלא ודאי בעו לפרושי דהדרשא עצמה היא כן וכדפרישנא כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דלא אמרינן בשמעתין שתהרג ואל תעבור היינו מההוא טעמא דפרקינן גבי אסתר דקרקע עולם היתה ואפילו בגילוי עריות ופרהסיא אין להם ליהרג שהרי אין בידה ליהרג שלא תעבור והיינו דאמרינן הכא דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה ולא אמרינן דמסרן נפשייהו לקטלא ומתקטלין דהא זימנין דאף על גב דאינהו מסרן נפשייהו לקטלא לא בעו למקטלינהו אלא דאנסי להו לבעילה. ע"כ. ומאי דקשיא ליה נמי לר"ת ז"ל דבפרק בן סורר פריך והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הואי תירצה נמי הריב"ם ז"ל דמש"ה לא פריך גילוי עריות הואי דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם הואי ואין לה למסור עצמה אבל לענין חלול ה' לא היה נראה לו שיועיל טעם דקרקע עולם ומשני קרקע עולם היתה ואפילו חלול ה' ליכא. ע"כ:
ואם היינו מפרשים שדעת הריב"ם ז"ל כשיטה האחרונה שכתב הרב המאירי ז"ל אתי שפיר דהמקשה ס"ד דיש לחלק בין היכא דעבדה מעשה להיכא דלא עבדה מעשה וכיון שכן מידי חלול ה' לא יצאת שיחשדוה פן תעשה מעשה מפני האונס כגון שתביאו עליה ומשני קרקע עולם היתא ואין חילוק כלל בין היכא דעבדה מעשה להיכא דלא עבדה וכיון שכן אין חילוק. ומיהו הא כתיבנא לעיל דהכין הוא קושטא דמילתא לדידיה ז"ל דיש חילוק בין היכא דעבדה מעשה להיכא דלא עבדה ומעתה קשיא מאי פריך ומשני אטו מהן ללאו קא שקיל וטארי:
וז"ל הר"ן ז"ל בחידושיו פרק בן סורר ומורה והא אסתר פרהסיא הואי כלומר היכי אמרת דבשאר מצות אפילו שלא בשעת השמד אם הם בפרהסיא יהרג ואל יעבור דהא אסתר פרהסיא הואי דיותר מעשרה מישראל היו בשושן כשלקחה המלך לאשה ואפילו הכי לא מסרה עצמה למיתה צדקת זו. וא"ת ואמאי לא אקשינן דעדיפא מינה ולימא והא אסתר גילוי עריות הואי וגילוי עריות אפילו בצנעה יהרג ולא יעבור ולא מבעיא למ"ד ותהי לו לבית שהיתה אשת מרדכי דאפילו בלאו הכי איכא כרת בבא על ארמית. ומשמע דה"ה לעובד כוכבים הבא על בת ישראל. תירצו דלא נתרבו עריות ליהרג ואל יעבור אלא כעין נערה מאורסה כגון כריתות ומיתות ב"ד כדאיתא לעיל לענין מצילין אותן בנפשו ואף על גב דישראל הבא על העובדת כוכבים איכא כרת כדאקרי רב לגמריה יכרת ה' לאיש וכו' כדאיתא בפרק הנשרפין מ"מ בעובד כוכבים הבא על בת ישראל לא שמענו שיהא כרת ודין הוא דישראלית הנבעלת לעובד כוכבים הבן נמשך אחריה ויהיה ישראל אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים הולד יהא נמשך אחריה ויהיה עובד כוכבים וקורא אני בו ובעל בת אל נכר שנעשה חתן לעבודת כוכבים ובת ישראל הנבעלת לעובד כוכבים ב"ד של שם גזרו עליה כדאיתא בפרק אין מעמידין, ולמ"ד דאסתר היתה אשת מרדכי ואיכא עריות ממש מכל מקום יש לומר דאפילו אשת איש הנבעלת פטורה מדרשא דאשת רעהו ולא אשת אחרים וכדכתיבנא בפרק ד' מיתות וכן דעת הרמב"ם ז"ל ולמ"ד דס"ל דאשת איש הנבעלת לעובד כוכבים איכא איסורא דאורייתא ע"כ נאמר דמאן דמקשי ס"ל דלאו אשת איש הואי אלא ותהי לו לבת ממש ובת ישראל הנבעלת לעובד כוכבים לית ביה איסורא דאורייתא אלא דב"ד של שם גזרו עליה ואיכא איסורא דרבנן וכיון דהויא איסורא דרבנן והויא פרהסיא הויא לה לאסתר למסור עצמה עליה ותירץ אביי דאסתר קרקע עולם היתה כלומר שלא עשתה שום מעשה וכיון דלא עבדה שום מעשה ואפילו היתה ערוה ממש דאורייתא אין לה למסור עצמה למיתה שאחר שאפשר לאנוס אותה בעל כרחה ולעשות בה מעשה מה תועיל אם תמסור עצמה להריגה הרי לא יהרגוה אלא שיעשו בה מעשה בעל כרחה וכשהקשו והא אסתר פרהסיא הויא הכי נמי הוה להו לאקשויי והא אסתר גלוי עריות הויא אלא דלא פסיקא להו אם היתה אשת איש אם לאו ולרווחא דמילתא קא מקשו פרהסיא הואי. ורבא תירץ הנאת עצמן שאני לא לחלוק אמאי דאמר אביי דקרקע עולם היתה דקושטא הוא וכדכתיבנא אלא שבא לחדש דאפילו במקום שעושה מעשה כל שהוא להנאת עצמן אין לה למסור עצמה למיתה היכא דלא הויא עריות ממש דאורייתא ואף על גב דהויא פרהסיא אבל בתוס' ז"ל מפרשים דעיקר קושיא ליתא דמקשה ודאי דאפילו האונס אשת ישראל אין לה למסור עצמה למיתה דמהיכא ילפינן לג"ע שיהרג ואל יעבור מרוצח ורוצח גופיה הוי סברא דאמרינן מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא וכו' שהכוונה בו שאינו בדין שיציל עצמו בדמו של חבירו וכן נמי יש לומר שאין סברא שימסור עצמו למיתה כדי שיציל את חבירו כגון אם יאמר לו העובד כוכבים שיהרגנו אם לא יניח לו להרוג את פלוני או אם יאמר הנח עצמך שאדחק אותך על התינוק כדי שימות בדחיפה זו או אהרוג אותך פשיטא שאין לו למסור עצמו למיתה דמאי חזית ואם הערבי ידחהו וימות התינוק בדחיפה זו העובד כוכבים הוא ההורג ולא הישראל ומכאן הם למדים שהאשה שאינה עושה מעשה אלא שאומרים לה שתניח להם לעשות מעשה שאין לה למסור עצמה למיתה ומש"ה לא מקשו בגמרא והא אסתר ג"ע הואי דפשיטא להו שאין האשה בכלל יהרג ואל יעבור מטעם ג"ע אבל הקשו פרהסיא הואי שהיה המקשה סבור שאף על פי שאינה בכלל ג"ע החמור להיות נהרגת בצינעא משום עריות מ"מ ראוי לומר שלא יהא היתר גמור אלא הרי היא לכל הפחות כשאר כל המצות ובמקום פרהסיא דאיכא חילול ה' היתה צריכה למסור עצמה למיתה [ותירץ אביי אסתר קרקע עולם היתה שאינה עושה שום מעשה כלל אפי' בפרהסיא דאיכא חילול השם אין לה למסור את עצמה למיתה] שהיא אינה מחללת את השם שאינה עושה שום מעשה ורבא פליג עליה דאביי ואמר דנהי דאשת איש גמורה בצינעא אינה מחוייבת למסור עצמה מ"מ כשהיא פרהסיא אף על גב שאינה עושה מעשה ראוי למסור עצמה למיתה מפני חלול ה' אלא טעמא דאסתר לא מסרה עצמה למיתה משום דהתם להנאת עצמן היתה ולהנאת עצמן אין חילול ה'. ולפי שיטה זו מאי דאמרינן בגמרא אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור קשה דלמה תהרג והלא אינה עושה שום מעשה ופטורה בין לאביי בין לרבא לפיכך גריס הרז"ה ז"ל אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור והיינו הבועל דקא עביד מעשה אלא דלא קשיא גרסת תהרג ואל תעבור משום דמיירי כגון שאמרו לה אם לא תביאי עליך פלוני תהרג ובכה"ג בדין הוא שתהרג ואל תעבור דהא עבדה מעשה אי נמי כשעלה על לבה טינא שאין לה להתרפאות בג"ע. ע"כ:
עוד הקשו בתוספות לשיטת ריב"ם ז"ל דבפרק מצות חליצה [יבמות קג א'] פריך גבי יעל והא קמהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שהטיל בה זוהמא ולא משני קרקע עולם היתה ולשיטת ר"ת ז"ל ניחא דאיכא למימר דהיינו דפריך והא קא מהניא ברצון מעבירה דאף על גב דביאת עובד כוכבים חשיבא כביאת בהמה ואינה חייבת עליה מ"מ סוף סוף הא קא מהניא מעבירה ומשני דאין זו הנאה שהטיל בה זוהמא וה"ל כביאת בהמה וגריעא נמי מינה אבל לשיטת ריב"ם ז"ל דביאת עובד כוכבים חשיבא ביאה קשיא דאי פריך היכי עבדה הכי ברצון למה ליה לאקשויי בהאי לישנא דהא קא מהניא מעבירה ומאי משני טובתן של רשעים כו' מ"מ הא חשיבא ביאה וחייבת עליה ואי פריך אמאי לא מסרה עצמה הוה ליה לשנויי קרקע עולם כדמשני גבי אסתר דהא לשיטת ריב"ם שנוייא דקרקע עולם שייך נמי אפירכא דג"ע אבל לשיטת ר"ת ז"ל לא קמשני קרקע עולם אלא אמאי דפרכינן והא אסתר פרהסיא דאילו אמאי דקשיא לן והא ג"ע הויא בלא שנוייא דקרקע עולם מפרקא דביאת עובד כוכבים לא חשיבא ביאה והיינו הטיל בה זוהמא דשנינן וכדכתיבנא ומ"מ לשיטת ריב"ם ז"ל קשיא ותרצו בתוס' דהתם לא פריך אמאי לא מסרה עצמה וכו' ככתוב בתוס' ועיין תוס' פרק בן סורר בסופו:
וכתוב בחידושי הריטב"א ז"ל ועל כל זה אומר הר' יחיאל ז"ל כי דינו של רבינו תם ז"ל במעשה שהיה דין אמת הוא וכיון דבשעה שנאסרה על בעלה עובד כוכבים הוה וליכא למימר ביה שאסורה לבועל השתא נמי לא מיתסרא עליה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכן היה אומר ר"י ז"ל, ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל מטעם אחר עיין בפסקיו:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ולדרוש להו דאונס שרי איכא דקשיא ליה והא דינא הוא שתהרג ואל תעבור דהא פרהסיא הוא ושעת השמד היא ואיכא למימר להנאת עצמן היא ואפילו בשעת השמד תעבור ואל תהרג דהא ודאי הנאת עצמן מדלא גזרי תהרג וגזרי תבעל אלמא אינהו גופייהו להנאת עצמן מתכוונין ואפילו בשעת השמד שרי ושלא כדברי הראב"ד שאמר כל בשעת השמד אפילו להנאת עצמן תהרג ואל תעבור ואפשר שכל בשעת השמד אפילו להנאת עצמן אסור כדי שלא יהיו מצות בזויות בעיניהם וקלות לבטלם מאחר שגוזרין שמד לבטל מצוותינו אבל כאן שכל עיקר לא גזרו אלא להנאת עצמן אינו שמד, ואין זה נכון. ע"כ:
וז"ל שיטה ואי קשיא לך הא דאמרינן אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגילוי עריות וש"ד ועוד דאפילו בשאר מצות נמי בשעת השמד אמרינן יהרג ואל יעבור והכא נמי שעת השמד הוה, יש לומר ה"מ לאיש אבל אשה הרי כופין ובועלין אותה על כרחה וצנועות שהיו מוסרות נפשם לקטלא היו הורגות עצמן מתחלה וא"ת כדין היו עושות דהא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול אפילו כשאול בן קיש ת"ל אך י"ל ה"מ איש שעושה מעשה אבל אשה שאינה עושה מעשה אלא הרי היא כקרקע עולם אין לה להרוג את עצמה. עוד י"ל כי אמרינן יהרג ואל יעבור ה"מ בישראל כגון ארוסה או א"א או אחת מכל עריות אבל מפני בעילת עובד כוכבים דליכא חנק אל תהרג וכ"ת והא בשעת השמד אפילו ערקתא דמסאנא לא משנינן י"ל הנאת עצמן שאני כדמוכח בפרק בן סורר. ע"כ:

ולדרוש להו דאונס שרי. כתבו התוס' אין לפרש דפריך לדרוש כו' ושוב לא יהא סכנה אלא אונס ואמאי קאמר ומסכנה ואילך הוה ליה למימר ומן האונס ואילך דאם כן מאי משני משום פרוצות אפילו לא דרשינן להו דאונס שרי לא מסרי נפשייהו דדוקא צנועות אמרינן דמסרי נפשייהו. ועוד וכי משום פרוצות יניחו להרוג הצנועות אלא ה"פ ולדרוש להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים ומשני משום פרוצות לא מיחו בידם א"נ משום כהנות, ע"כ. פירוש לפירושו הא כתיבנא לעיל דכי פריך מעיקרא האי סכנה אונס הוא דלישנא בעלמא קשיא ליה דהוי קושיא אלימתא טפי ומעתה מצינן לפרושי דכי הדר פריך ולדרוש להו דאונס שרי אקושיא דמעיקרא קא מהדר דלדרוש כו' פי' אכתי אמאי קרי ליה סכנה כיון דיש תקנה בדבר שלא יבאו לידי סכנה כגון שידרשו להם דאונס שרי דשוב לא יבא סכנה אלא אונס אמאי קאמר ומסכנה ואילך הל"ל ומן האונס ואילך ואף על גב דאינהו מעיקרא לא דרשו להם ובא הדבר לידי סכנה מ"מ כיון שהיה תקנה בדבר על ידי דרשה אם כן מעיקרא אונס הוה ואמאי קאמר ומסכנה ואילך ה"ל למימר ומן האונס ואילך. ומשני משום פרוצות פי' ליכא תקנה כלל שלא יבא הדבר לידי סכנה דאי אפשר בדרשה דאי נדרוש בפירקא דאונס שרי יקל בעיני הפרוצות האיסור עצמו ויעשו ברצון ויהיו באיסור כל ימיהן עם בעליהן מלבד האיסור עצמו שיעשו נבעלת ברצון לעובד כוכבים לכך אין לדרוש להם כלל ומעתה הרי יש סכנה בדבר שהצנועות מסרן נפשייהו לקטלא ולכך קרי ליה סכנה. א"נ משום כהנות שנאסרות על בעליהן אי אפשר לדרוש דאונס שרי אף אם נפרש בדרשה דאונס בישראל משרא שרי אכתי מה הועלנו דמ"מ יש סכנה דהכהנות ימסרו עצמן לקטלא כיון שנאסרות על בעליהן כך מצינן לפרושי וקשיא להו לתוס' ז"ל עלה דהאי פירושא דמאי משני משום פרוצות דבשלמא אם היינו מקילין להם במה שהיו המה מחמירין מעיקרא ניחא למימר דלא נדרוש להו הך קולא פן יבאו להקל יותר ויעשו ברצון אבל הפרוצות אפילו לא דרשינן להו דאונס שרי לא מסרי נפשייהו דדוקא צנועות אמרינן דמסרי נפשייהו ואם כן אין אנו מקילין להם עתה יותר ממה שהיו המה מקילין מעיקרא אדרבה נחמיר בדרשה ונאמר בפירוש דדוקא באונס שרי אבל ברצון אסור מעתה מה פירצה תצא לפרוצות מדרשה זאת אדרבה אפשר שיתוקנו ולא יעשו ברצון דמעיקרא היה להם שוה האונס כרצון לענין שנאסרות לבעליהן ועכ"ז לא הוו מסרי נפשייהו ואם כן אף המה יעשו ברצון אבל השתא דנדרוש להו דאונס שרי וברצון אסור לא יעשו ברצון. ועוד דכי אמרינן מעיקרא דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו וכו' לא בעי למימר שהיו הורגות עצמן מתחילה כמו שפירשו בשיטה וכדכתיבנא לעיל כי היכי דנימא דדוקא הצנועות מחמירות כל כך להרוג את עצמן אבל הפרוצות לא היו הורגות עצמן אבל מ"מ היו מוסרות עצמן למיתה ואם היו נבעלות באונס מה בידם לעשות ואי נדרוש להן דאונס שרי דאינן מחוייבות למסור עצמן למיתה רק שלא תהא ברצון מעתה יבאו להקל. דהא ודאי ליתא להאי פירושא כלל ואתיין לידי סכנה קאמרינן ולא קאמרינן ומתקטלן וכדדייק הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל והילכך ודאי אין הצנועות עושות אלא דמסרי נפשייהו לבד ורוב הפעמים אינן נהרגות אלא דזמנין אתיין לידי סכנה והפרוצות אף בדבר הזה אינן עושות אלא דלא מסרין נפשייהו כלל וקרוב לרצון הן עושות מעתה כי דרשי להו דאונס שרי מה תקלה תצא להם מפני כך דאדרבה טפי מחמירין עלייהו עתה בדרשה דלא קאמרינן אלא דאונס הגמור הוא דשרי:
ועוד הקשו בתוספות ז"ל עלה דהאי פירושא דלא יהא אלא שיתקלקלו הפרוצות מחמת הדרשה מכל מקום לא יניחו מלדרוש מחמת כן כדי שלא יהרגו הצנועות דאטו משום פרוצות יניחו להרוג הצנועות ואם כן מאי חושש משום פרוצות לכך פירשו בתוספות דהכי פריך ולדרוש להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים ואם היינו מפרשים דמעיקרא נמי כי פרכינן האי סכנה אונס הוא היינו קושיא דאמאי לא מיחו בידם חכמים ניחא דהשתא הדרינן למימר דהדרא קושיא לדוכתיה. אבל הא כתיבנא דלישנא בעלמא קשיא ליה היכי קרי ליה תנא סכנה וכדכתיבנא לעיל מעתה קשיא אמאי מעיקרא לא הוה קשיא ליה על עיקר דינא והשתא דשני ליה דאיכא צנועות קשיא ליה אעיקר דינא אמאי לא מיחו ואין לך לומר דאין הכי נמי שדעת התוספות כן לפרושי הא דפריך תלמודא הכין האי סכנה אונס הוא וכיון שכן אמאי לא מיחו דליתא דאם כן הוה להו לפרושי לעיל גבי זאת הקושיא דאין לפרש כך אלא כך ועוד דלישנא דתלמודא דקאמר האי סכנה אונס הוא לא משמע דפריך אלא אלישנא בעלמא ועוד מאי קא מתמה תלמודא דאטו כדי להנשא ברביעי ונבעלים להגמון נמחה ביד הנושאים בשלישי ואינם נבעלים. ונראה דאין ה"נ דמעיקרא לא פריך אלא אלישנא בעלמא משום דהוה משמע ליה דהוה ליה גילוי עריות וכדין הוא שיהרגו ואל יעברו וכיון שכן ליכא למימר דימחו בידן חכמים וינשאו ברביעי דאטו ימסרו חכמים בנות ישראל להגמון כדי שלא יעקרו תקנותיהן והא אין לך עבירה גדולה מגילוי עריות שהדין הוא בה שיהרג ואל יעבור הילכך לא קא מתמה אלא אלישנא בעלמא דאמאי קרי ליה סכנה אונס הוא כו' ומשני כיון דזמנין דאתי לידי סכנה דהצנועות מסרן נפשייהו לקטלא וכו' להכי קרי ליה סכנה ופריך ולדרוש להו וכו' פירוש השתא דאמרת דאיכא צנועות וכו' אלמא דאינו בדין שיהרגו אלא דהצנועות מחמת צניעות יתירא דאית בהו מסרן נפשייהו והיינו טעמא משום דהאשה היא קרקע עולם פירוש דומיא דקרקע שהכל מזיקין וחופרין ועושים בו רצונו והקרקע אינו יכול להציל את עצמו אף האשה הזאת אין בידה ליהרג שלא תעבור והיינו דאמרינן הכא דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין וכו' ולא אמרינן ומתקטלן כמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל וגם ההגמון להנאת עצמו קא מכוון מדלא גזרי תהרג וגזרי תבעל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכדכתבינן לעיל וכן כתבו בתוספות דכי אמרינן בתולה הנשאת וכו'. לאו דוקא ברביעי דהא אינו מתכוון אלא להנאתו והילכך כיון דאין איסור בדבר כלל וצנועות שלא כדין עבדי לדרוש להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה ולא איסורא כלל אמאי לא מיחו בידם חכמים ומשני משום פרוצות ואי תימא ואכתי קשיא מאי דמשני משום פרוצות דאי משום פרוצות אמאי קרי ליה תנא סכנה ואי משום צנועות לדרוש להו דאונס שרי ושוב לא יהא בדבר סכנה וכדכתבינן לעיל ולא דחו התוספות ז"ל האי פירושא אלא משום דלא משני מידי מיהו שפיר איכא לאקשויי הך קושיא מעתה מאי משני משום פרוצות ויש לומר דכי קאמר תלמודא איכא פרוצות ואיכא צנועות כולה חדא תירוצא היא וחדא אאידך סמיך וכי משני איכא פרוצות אמאי דאקשינן מעיקרא אמאי לא מיחו שפיר משני מיהא דמשום פרוצות לא מיחו ומאי דקשיא לך השתא דאמאי קרי ליה סכנה היינו משום כהנות ומיהו לאידך שיטתא מאי דאקשינן ולדרוש לא משני מידי משום פרוצות וכדכתבינן לעיל. כנ"ל פירוש לפירוש התוספות ז"ל והארכתי בו לפי שנתחבטו בו כמה רבוואתא קמאי ובתראי ואני מה שנראה לי כתבתי והוא הנכון. ורש"י ז"ל פירש באידך שיטתא וזה לשונו ולדרוש להו דאונס שרי. דנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה דילפינן לקמן בפ' שני מוהיא לא נתפשה ולא למסרו נפשייהו למיתה. איכא פרוצות. דאי מקילינן להו וכו' ואיכא נמי כהנות. שנאסרו וכו'. פירוש לפירושו קשיא ליה ז"ל דמאי פריך ולדרוש להו דאונס שרי דהא צנועות שפיר ידעי דאונס שרי אלא משום צניעותא יתירתא דאית בהו מסרי נפשייהו ועוד מאי משני פרוצות מאי קולא יתירא דרשינן להו דיהו מקילות משום הכי והא מעיקרא נמי עד דלא נדרוש להו לא הוו מסרן נפשייהו וכמו שהקשו התוספות ז"ל כדפרישנא לעיל לכך פי' ז"ל ולדרוש להו דאונס שרי דנבעלת באונס אינה נאסרת וכו' והשתא ניחא הכל דהצנועות לא הוו מסרו נפשייהו אלא כדי שלא יהו נאסרות על בעליהן והשתא שידעו שנבעלת באונס אינה נאסרת ואף על גב דלא יתרצו כי אם באונס גדול מ"מ לא ימסרו נפשייהו למיתה ומשני משום פרוצות פירוש דאף על גב דהפרוצות מעיקרא נמי לא היו מוסרות נפשייהו מכל מקום היו חושבות שנאסרות על בעליהן ולכך לא קילא בעינייהו כולי האי והשתא דדרשינן להו דאינן נאסרות על בעליהן דמקילינן להו עבדי ברצון ולהכי אין לדרוש להם. וכן פירש הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל. ועוד כתב ז"ל איכא פרוצות ואיכא כהנות פירוש תרי טעמי דפליגי חד מחבריה נקטינן איכא פרוצות דאי דרשינן אונס שרי עבדן ברצון ואמרי אניסנא וקיימן עם בעליהן באיסור ומשום תקנת צנועות דעבדין שלא כדין לית לן לגרום איסור לפרוצות משום הכי לא דרשינן להו. ואיכא נמי כהנות כלומר נשי כהנים דמתסרן לבעליהן באונס ומסרן נפשייהו למיתה משום צניעות הילכך בתר דדרשינן להו נמי איכא סכנה ולהכי קרי להו תנא סכנה וליכא לפרושי משום דאיכא כהנות דלא מהניא דרשה לא דרשינן להו לאידך דהא ודאי מאי דאפשר לאצולי מצילינן לכך אין לפרש אלא כדפרישנא. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו כו'. פי' דקסברי דאיכא עבירה בהכי ואפילו פרוצות משום האי חשדא אף על גב דלא מסרן נפשייהו מינס אניסן ופרכינן ולדרוש להו דאונס שרי לומר שמותר להן כיון שהוא מחמת האונס ותו לא מסרן נפשייהו וליכא סכנה אבל מכל מקום אפילו דרשינן להו הכי וליכא סכנה מאי דנהגו העם לכנוס בג' שפיר נהוג כיון דאתיין לידי אונס כלל ולא קשיא לן אלא לישנא דסכנה דנקט ומהדרינן איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות פי' תרתי קאמר איכא פרוצות דאי דרשינן להו דליכא עבירה בהכי אזלי לרצון ונפקא מינה חורבה דאשתכח דמתסרן ותו דאכתי שייך לישנא דאכתי איכא כהנות דלא סגיא דלא מתסרן לבעליהן וצנועות דידהו מסרן נפשייהו לקטלא והיינו דקרי לה סכנה דלאו סגיא בהאי סכנתא דכהנות מיהא וכ"ת ותיפוק ליה משום עבירה גופה דהא קיימא לן בשעת השמד דאפילו ערקתא וכו' יש לומר דבהא קיימא לן אסתר קרקע עולם היתה וכי היכי דסגי לן האי טעמא לגילוי עריות סגי לן נמי לשעת השמד. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה ולדרוש להו דאונס שרי פי' מותרות לבעליהן מאונס ולא ימסרו עצמן למיתה ואכתי אמאי קרי להו סכנה ולאו אנהגו לכנוס פריך דאטו כדי להנשא ברביעי נתיר להם ליבעל להגמון אלא אלישנא דסכנה מתמה ותו לא. איכא פרוצות. ואם תאמר עדיין מה הועילה לפרוצות שהרי יש שאין מוסרות נפשן לקטלא ונבעלות באונס וחוזרות לבעליהן והפרוצות רואות זו. י"ל כיון דלא דרשינן להו סברי פרוצות זה שחוזרות אלו לבעליהן שמא לא נבעלו ושחדו את ההגמון על כך. הראב"ד ז"ל. עכ"מ בשיטה ישנה. ומצאתי בקונטריסין וז"ל מתחלה קודם הדרשה כולם היו צנועות שגם הפרוצות היו מוסרות עצמן על קדושת השם שהיו סבורים שזה שקרקע עולם מותר דוקא בצינעא אבל בפרהסיא תהרג ואל תעבור ועל זה מקשה ולדרוש להו דאונס שרי וטעמא דקרקע עולם מותר אפילו בפרהסיא ושוב לא ימסרו עצמן ואמאי קורא אותה סכנה אונס הוה ליה למימר ומתרץ משום פרוצות כשהעובד כוכבים אונס אותה ואומר לה שתביא העובד כוכבים עליה היא מביאתו עליה ואז היא עושה המעשה בגופו ואינה קרקע עולם וחייבת לקדש את ה' אף על פי שהוא באונס והשתא ניחא נמי אידך קושיא שמקשים התוספות ז"ל וכי משום הפרוצות נניח הצנועות ליהרג דכיון שהפרוצות מביאות את העובד כוכבים עליהן והיה להם לקדש את ה' לפיכך משום פרוצות נניח הצנועות ליהרג. ועוד נראה לפרש שכך מתרץ משום פרוצות שנבעלות ברצון הצנועות כדי שלא יעשו כמותן מוסרות עצמן ממילא ולעולם הפרוצות לא מסרו עצמן לא קודם הדרשה ולא לאחר הדרשה ובזה מתיישב שתי קושיות התוס' וליתא להאי פי' בתרא כי הצנועות לעולם מוסרות עצמן בין שרואות הפרוצות שנבעלות ברצון בין שאינן רואות אותן. עד כאן ואין בדבריהם טעם:
עוד כתב בקונטריסין וז"ל. כתוב בתוספות ומשני משום פרוצות לא מיחו בידם חכמים פירוש זה שאין דורשין להם דאונס שרי מיחו בידם שלא יכנסו בשלישי אלא יכנסו ברביעי ויהיה מותר מחמת הדרשה דאונס שרי משום פרוצות שנבעלות ברצון אם היו כונסין בד' אי נמי משום כהנות פירוש מניחים אותם לכנוס בשלישי שאם היו כונסין ברביעי היו הכהנות מוסרין עצמן. ויש דוחק בזה הפירוש של התוס' כי משום פרוצות ומשום כהנות הם שני ענינים כי משום פרוצות לא מיחו בידם לפי שנבעלות ברצון ומשום כהנות לא מיחו בידם לפי שמוסרות עצמן ליהרג. ועוד דוחק אחר שהוא דבר תימה שמיחו בידם שלא ינהגו בג' ויניחו שיכנוס בד' כדי שתתקיים תקנת חכמים. וכי משום כדי שתתקיים תקנת חכמים של שקדו נניח בנות ישראל ליבעל לעובד כוכבים. עכ"מ בקונטריסין. ומה שנראה לי כתבתי והוא הנכון:

וליעקריה. כתב רש"י וליעקריה. הואיל וזימנין דאיכא סכנה. ע"כ. פי' לפי' דהכא נמי כי פריך וליעקריה היינו כדלעיל דלעקריה יום ד' ויקבעו יום אחר הואיל וזימנין דאיכא סכנה והכי פריך בשלמא למאי דמשנינן משום פרוצות וליכא אלא צנועות דמסרן נפשייהו שלא כדין הילכך משום הכי לא עקרינן תקנתא דרבנן דרחוק מאד שיבא הדבר לידי סכנה שתבא צנועה אחת ותמסור עצמה למיתה וההגמון ירצה להרגה ולא יעשה בה כרצונו בעל כרחה זהו מילתא דלא שכיח טובא ומשום הכי לא עקרינן תקנתא אבל השתא דאמרת דאיכא נמי כהנות ומשום דנאסרות על בעליהן אף באונס מסרן נפשייהו למיתה הילכך זימנין טובא דאיכא סכנה וכיון שכן ליעקרו לתקנתא דיום ד' ויקבעו יום אחר. ומשני שמדא עבידא דבטלה ותקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן פי' כיון דלא אתי לידי סכנה להדיא כדלעיל דלא גזרו כל הנשאת בד' תהרג אלא דגזרו כל הנשאת בד' תבעל וזימנין הוא דאתי לידי סכנה הילכך לא עקרינן תקנתא דפעמים רבות תיעשה תקנתא דרבנן ולא יבא הדבר לידי סכנה ואפשר שעד שיבא הדבר לידי סכנה יתבטל השמד דשמדא עבידא דבטלה וכיון שכן תקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן דבשלמא לעיל דאמרינן דגזרי להדיא תהרג הילכך ביני וביני קודם שיתבטל השמד יהרגו נפשות מישראל ואי אפשר שתיעשה התקנה מבלי סכנה ואם כן יש לעקור תקנתא דרבנן מקמי שמדא אבל הכא דלא גזרי אלא תבעל וזימנין הוא דאתי לידי סכנה לא עקרינן תקנתא דרבנן דשמדא עבידא דבטלה כדכתיבנא. ובחידושי הריטב"א כתוב ותקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן פירוש כיון דלפנים משורת הדין אתיין לידי תקלה מה שאין כן בההיא דלעיל דאמר הנשאת בד' תהרג דאמר להדיא דלעקרוה ע"כ. ול"נ כיון דמכל מקום קדושה ופרישות הוא דנהיגי בנות ישראל הצנועות בעצמן ראוי לעקור בשבילן תקנתא דרבנן. ודע שיש מי שאומר דכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר קדש את ה' ודלא כהרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה והכא דאיכא שמדא דגזרי כל הנשאת בד' תבעל דמכווני להעביר ולהנאת עצמן דלא גזרי אלא א"א מאן דנשאת בד' וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ולא גזרי תהרג אלא גזרי תבעל אלמא להנאת עצמן נמי מכווני הילכך כיון דמכווני נמי מיהא להעביר מקדשי את ה' במאי דמסרי נפשייהו וראוי לעקור תקנתא דרבנן בשבילייהו הילכך הנכון כדפרישנא כנ"ל פי' לפי' רש"י. והתוספות לא פי' כן אלא דהכי פריך וליעקרוה ולא יהא שום יום קבוע שאם יקבעו יום אתי ובעיל לאותו יום דס"ל ז"ל דאיהו לא קא מכוון אלא להנאתו ופי' ז"ל דלאו דוקא נקט הנשאת ליום הד' תבעל וכדכתיבנא לעיל ולהכי לעיל לא משני תקנתא דרבנן מקמי שמדא כו' דלא מקרי עקירת תקנתא אלא כדעקרינן לה לגמרי דלא להוי שום יום קבוע ולעיל הא קבעי יומא אוחרי וכדכתיבנא לשיטת התוספות ועיקר תירוצא דמתרצינן הכא לשיטת התוספות היינו דתקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן פי' שלא יהא שום יום קבוע ומאי דאמרינן שמדא עבידא דבטלה היינו טעמא דמילתא דמשום הכי לא עקרינן תקנתא מקמי שמדא. ולשיטת רש"י עיקר שנויא נמי הוא מאי דאמרינן שמדא עבידא דבטלה דכיון דליכא סכנה להדיא אלא דזמנין אתי לידי סכנה הילכך לא עקרינן תקנתא דשמדא עבידא דבטלה כמ"ש לעיל. וניחא נמי לשיטת רש"י דקאמר ותקנתא דרבנן מקמי שמדא כו' דמשמע התקנה הידועה דהיינו תקנת יום ד'. ולשיטת התוספות היינו תקנה שלא יהא שום יום קבוע ומהפכי לישנא דתלמודא וכתבו מקמי שמדא לא עקרינן תקנתא וק"ל ודו"ק:
והרא"ש כתב וז"ל וליעקרוה פי' וליעקרו לד' ולא יקבעו שום יום אבל אין לפרש וליעקרו לד' ולקבעו לג' דמאי אהני דכיון שידע זמן קבוע אתי ובעיל ע"כ. ואזיל כשיטת התוס' והא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י הגזרה היתה בדוקא דהנשאת בד' תבעל להגמון וכדמשמע לישנא דתלמודא ותרתי איכא להעביר ולהנאת עצמן וכדכתיבנא לעיל והילכך מאי דמצינא לתקוני לשעה מתקנים ואין לנו לעקור התקנה לגמרי שלא יהא שום יום קבוע דהא אפשר דיתבטל השמד קודם דידעו היום שקבענו. ומיהו יש לעקור יום ד' כיון דזימנין אתי לידי סכנה וכדכתבינן ומשני הואיל וליכא סכנה בהדיא דזימנין הוא דאתי לידי סכנה לא עקרינן תקנה כלל דשמדא עבידא דבטלה וכדכתיבנא לעיל. ואם תאמר אם כן לשיטת רש"י מאי פריך אי הכי בג' נמי אתי ובעיל והא בדוקא היתה הגזרה כל הנשאת בד' תבעל להגמון וכדכתיבנא. ויש לומר דכיון דלהנאתו נמי מכווני מדלא גזרי תהרג וגזרי תבעל וכדכתיבנא לעיל הילכך כיון שידע שהתחילו לנהוג בג' אתי ובעיל ומאי אהני במאי דנהיגי לכנוס בג' דמשמע מלישנא דברייתא דקתני ומן הסכנה כו' דבמאי דנהגו לכנוס בג' שוב אין כאן סכנה כנ"ל:

אי הכי בג' נמי אתי ובעיל. כתב הריטב"א וז"ל גי' הספרים אי הכי בג' נמי אתי ובעיל ויש מוחקין דלא גרסינן אי הכי דהא לכולהו טעמי דעלמא איכא למפרך למה לא יקפידו גוזרי השמד על יום ג' כמו על יום ד'. ובתוספות ז"ל קיימו הגירסא יפה דה"ק בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דבתולה הנשאת בד' תהרג כיון שלא היתה הגזרה להנאת עצמן אלא להעביר על דת לא קפדי כולי האי אלא על יום ד' ששמעו שהוא תקנת חכמים אבל השתא דאמרת דבתולה הנשאת בד' תבעל להגמון להנאת עצמן עבדי לא לגזרה ואם כן מה להם בין ג' לד' ומהדרינן דאפילו הכי מספיקא לא עקר נפשיה. ע"כ:

וז"ל הרא"ש אי הכי בשלישי נמי וכו'. אא"ב כדאמרינן בתולה נשאת בד' תהרג בג' ליכא למיחש דלא כוונו אלא להעבירה על דת וכיון שבטלו תקנת ד' שהיא עיקר התקנתא לא יחושו אם קבעו זמן אחר אא"א תבעל להגמון תחלה בג' נמי אתי ובעיל כיון דלהנאתן קא מכווני. ע"כ:
ולשיטת רש"י נמי יש לפרש כן דהא כתבינן דלשיטתו נמי אף ע"ג דבדוקא גזרי דהנשאת בד' תבעל מכל מקום להנאתן נמי מכווני. וכן כתוב בשיטה ישנה א"ה כו' בשלמא למאי דס"ד דאמרי תהרג אינם מתכוונים אלא לעקור גזירתנו ואם אנו משנים די להם בכך אבל עכשיו שהם מתכוונים להנאתן ודאי יחזרו אחר הנאתן ובשלישי נמי אתי ובעיל ע"כ. ויש לפרש עוד דה"ק אי הכי בג' נמי וכו' פי' אא"ב דכי פרכינן ולעקריה ויקבעו יום אחר כדפרישית לעיל לשיטת רש"י הוה משני ליה דמשום הכי לא קבעינן יום א' כדי שלא ישמע ההגמון ויבא ויבעול כיון דקביעות גמור הוא על ידי תקנת ב"ד לכך הניחו הדבר במנהג ניחא אבל השתא דלא משני ליה הכי אלמא דכך לי קביעות על ידי תקנת ב"ד כמו על ידי המנהג דסוף סוף קחזי דכולה כונסים בג' ולכך לא מצי לשנויי הכין אם כן תקשי בג' נמי אתי ובעיל כיון דידע שהתחילו לנהוג בג' ומשני מספיקא לא עקר נפשיה פי' אף על גב דלא משנינן לך הכין מכל מקום הכין הוא קושטא דמילתא דכיון דלאו קביעות גמור הוא על ידי תקנת ב"ד ספיקא היא לו אם יש נשואין כו' וכדפרש"י וקשה להאי פירושא אם כן מאי הוה פריך מעיקרא וליעקרוה ויקבעו יום אחר דהא ישמע ההגמון ויבא ויבעול דהא אסיק אדעתיה הך שינוייא וכדפריך אי הכי כו' דחד מקשן הוא דמאן דאקשי אי הכי הוא ניהו דאקשי מעיקרא וליעקרוה. ויש לומר בדוחק דמכל מקום הוה פריך וליעקרוה משום דדילמא לא עקרינן תקנתא כולי האי שלא יהא שום יום קבוע משום הך חששא דהא אפשר שיתבטל השמד וכדכתיבנא לעיל ומכל מקום הדוחה דוחה בקש והוה ליה לדחויי בהכי טפי דשפיר עקרי ולא יהא שום יום קבוע ממאי דמשנינן דתקנתא מקמי שמדא לא עקרינן כלל דסוף סוף הא קבעינן יומא אחרי ומתקיימת התקנה ואין כאן סכנה. כך היה נראה לפרש ודוחק. ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וז"ל מספיקא לא עקר נפשיה. ואם תאמר כי מקשי וליעקריה אמאי לא שני ליה אם נתקן שתנשא בג' דלא הויא גביה ספיקא עקר נפשיה ואתי ובעיל בשלישי נמי ויש לומר אי הוה משני ליה הכי הוה מקשי ליה ליעקריה מיום ד' אי בעי בג' אי בעי בשני ע"כ. ובקונטריסין מצאתי כתוב אי הכי בשלישי נמי כו' פי' אי אמרת בשלמא דלדרוש להו דאונס שרי ניחא דאם יבא בשלישי ויבעול בעבור שנהגו בשלישי אם כן יכנוס בד' כיון שאין בו כי אם אונס דשרי אבל השתא דאמרת דלא דרשי להו אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל כיון שנהגו בשלישי ע"כ. לא מתפרש האי פירושא כלל כי אם במאי דפירשו התוספות לעיל בקושיית ולדרוש להו וכו' דלשיטת רש"י איני יכול להולמו ואפילו לשיטת התוס' ז"ל דחוק הרבה האי פירושא ולא נהירא כלל. דוק ותשכח. והנכון במאי דקאמר אי הכי מאי דכתבו התוספות ואם תקשי דמאי פריך בשלישי נמי אתי ובעיל פי' ולא ינהגו ביום ג' ויהיו כל הימים שוין דאם כן היינו מאי דפרכינן מעיקרא וליעקריה לפי שיטת התוספות וכבר תריצנא לה מקמי שמדא לא עקרינן תקנתא דרבנן שלא יהא שום יום קבוע. תשובתך דהכי נמי הכי פריך בשלישי נמי אתי ובעיל וכיון שכן נחזור לתקנתנו שתנשא בד' ולא בשום יום אחר. כנ"ל שיטת התוספות דאפילו מקמי שמד גמור דהיינו תהרג לא עקרינן שני ימים. ושוב מצאתי בגליון תוס' על דבור אי הכי בשלישי וכו' כתוב וז"ל פי' וכיון דאיכא סכנה שני ימים לא עקרינן תקנתא מיום ד' ע"כ. ומאי דכתיבנא לעיל דריצב"א פי' דאיכא לפרושי ואם מחמת האונס פי' שיש סכנה אף ביום ג' מותר לכנוס בב' היינו דמציא לדחויי הכין. ומיהו קושטא דמילתא הוא דלא עקרינן אפילו מקמי סכנתא שני ימים ולפ"ה נמי דפירש דכי קתני ובשני לא יכנוס הויא מילתא באפי נפשה קושטא דמילתא הוא דדוקא בג' נהגו לכנוס ולא מיחו ומיהו אי לא הוה מתקן מילתא בכניסת יום ג' והוה מצטריך לעקור גם יום ג' אפילו מקמי סכנה לא עקרינן שני ימים לשיטת תוס'. והא כתיבנא לעיל דרש"י ז"ל חולק שכתב וז"ל ובשני לא יכנוס בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה וכו'. אלמא דמשום דאין צורך לעקור יותר מיום אחד הוא דלא עקרינן כי אם יום אחד הא אילו הוה מצטריך לעקור עוד יום אחד דהייינו שני ימים מיום ד' הוה עקרינן שפיר. והכין הוא מוכרח לפרושי מאי דברירנא שיטתיה ז"ל והתוספות קצרו לשון רש"י לעיל וכתבו ובשני לא יכנוס אפילו בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד משום דאיכא דס"ל הכין וכי מעיינת שפיר בלשון רש"י תמצא ברור מאי דכתיבנא כנ"ל:

פיסקא: ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר מאי אונס וכו'. לפי' ר"י דפירש דמאי דתני ובשני לא יכנוס הויא מילתא באפי נפשא וכדכתיבנא לעיל אתי שפיר דתופס פיסקא ובשני לא יכנוס וכו' אבל לפירוש רש"י וריצב"א ז"ל לא הוה ליה לתפוס כי אם ואם מחמת האונס. ויש לומר דאף על גב דתופס בב' לא יכנוס לא קאי לפי' כי אם אמאי דקאמר ואם מחמת האונס וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל ואם מחמת האונס. לקמן מפרש. כנ"ל:

ותו התם נהגו הכא מותר. יש שפירשו התם נהגו בדיעבד והכא מותר לכתחלה ולא נהירא דאם כן היכי משני דאמרי שר צבא בא לעיר וכי מפני שבא מי שחוטף צרכי סעודה שריא טפי ממאי דשרינן מפני הסכנה לכך פרש"י ז"ל התם נהגו כולם או רובם בפרסום והכא מותר משמע דיחיד הבא לימלך מורין לו אבל לא דרשינן בפירקא בפרהסיא ולא עבדינן הכי בפרסום ופרקינן דליכא אלא משום שר צבא בא לעיר. הריטב"א:
והתוספות פירשו כלישנא קמא דאמרינן בפרק בתרא דתענית [כו ב'] מ"ד נהגו אורויי לא מורינן ועל פרש"י ז"ל קשיא להו לתלמודא דילמא אה"נ דבג' דליכא עקירה כי אם יום אחד נהגו רובא דעלמא אבל בשני דאיכא עקירת שני ימים לא דרשינן בפרהסיא אלא מורין כן ליחיד הבא לימלך. ומאי דקשיא ליה להריטב"א ז"ל כבר תירצו התוספות ז"ל במאי דכתבו לקמן בדבור המתחיל איספרווא דידיה וכו' וכן כתוב בשיטה ישנה דאמרי שר צבא וכו' ויחטוף צרכי הסעודה וכיון דאקראי בעלמא הוא מותר ודרשינן לה. ע"כ:

ושיטת רש"י ז"ל נמי יש ליישב דלא מגרע כולי האי לישנא דמותר דאף על גב דמשמע דמיירי ביחיד הבא לימלך מכל מקום הרי במשמע דב"ד מתירין לו ואילו לישנא דנהגו משמע דנהגו רובא דהם מעצמם נהגו ולא בהיתר ב"ד ומעתה שוין הם דיש עדיפותא בזה מה שאין בזה דלישנא דנהגו משמע דנהגו רובא דעלמא מיהו לא איירי בהתרת ב"ד ולישנא דמותר משמע דב"ד מתירין לו מיהו משמע דמיירי ביחיד הבא לימלך הילכך כי הדדי נינהו ולא קשיא ליה תלמודא אלא לישנא בעלמא אמאי שני בלישניה וכדפריך התם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס דהא ודאי שפיר שייך למקרייה סכנה לגבי אינהו דמסתכני ואונס לגבי אינהו דלא מסתכני אלא אניסי לבד ואפילו הכי פריך התם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס כו'. הילכך הכי נמי דכותה כנ"ל פי' לפי' של רש"י. מיהו פירש הרא"ה ז"ל וז"ל ותו התם נהגו וכו' כלומר התם קאמר דנהגו דמשמע דכולהו נהוג והתם אמר מותר לישנא דיחיד שבא לעשות כן דמותר הוראת שעה ואינו דבר קבוע ע"כ. ואינו מיושב פי' זה כמו שכתבו התוספות ז"ל ומאי דכתיבנא בשיטת רש"י ז"ל הוא נכון:

דאמרי שר צבא בא לעיר. פירוש ביום ד' היכי דמי אי דאתי וחליף ליעכב כלומר אי דאתי וחליף בו ביום ליעכב עד דחליף ובתר הכי לנסוב אבל אי לא חליף בו ביום לא אמרינן ליעכב עד יום ד' אידך דאתי דאם כן אפילו טובא נמי דמאי פסקא ואמרינן דאתי וקבע. הרא"ה:
וכן כתבו התוספות וז"ל אי דאתי וחליף ליעכב פ"ה חליף לאחר ד' וליעכב עד יום ד' אחר של שבת הבא. וקשה לר"י דא"כ מאי משני לא צריכא דאתי וקבע אכתי ליעכב חדש או חדשים עד שילך על כן נראה לר"י שאם יתעכב כל יום ד' אין לו לעכב עד יום ד' אחר אלא יכנוס בג' וה"פ אי אתי וחליף בד' גופיה ליעכב עד דחליף ומשני דאתי וקבע כל יום ד'. ע"כ. פי' לפי' וקשה לר"י דא"כ מאי משני וכו' ואין לתרץ דהכי משני לא צריכא דאתי וקבע כל כך ימים עד שיתברר לב"ד דאין לעכב בשבילו וכ"מ בשיטה ישנה וז"ל ואי דאתי ואתי ליעכב פרש"י ליעכב עד יום ד' הבא לשבוע האחרת. וכ"ת דאם כן תתקלקל הסעודה יש לומר הרי עכשיו לא הכינו בשעה ששומעין דשר צבא בא לעיר ומשני לא צריכא דאתי וקבע חדש או ב' חדשים ואין לנו לעכב כל כך ע"כ. ויש לומר דכיון דכתב רש"י חליף לאחר ד' אלמא כל דלא חליף לאחר ד' קבע מיקרי והילכך קשה ליה לר"י ז"ל אכתי ליעכב חדש או חדשים דמאי פסקא ואין קושיא כל כך דסברא הוא להמתין עד יום ד' הבא ולא יותר. ור"י פי' דאם יתעכב כל יום ד' אין לו לעכב עד יום ד' אחר וגם השר צבא לעולם לא קבע אלא יום א' וה"פ אי אתי וחליף בד' גופיה ליעכב עד דחליף ומשני דאתי וקבע כל יום ד'. ולישנא דאתי וקבע אתי שפיר טפי לפרש"י ובמאי דכתיבנא דלעולם לא קבע אלא יום אחד מתיישב פי' ר"י וניחא נמי בהכי קושיא אחריתי דכי פריך תלמודא בג' מיהא לכנוס נימא כגון דאתא בג' וקבע בד' וזהו שכתבו בתוספות בסמוך בשלישי מיהא לכנוס ולא בעי למימר דאתי שר צבא בג' וכו' דאילו לפרש"י הא איכא לאקשויי דאתי בב' וקבע בשלישי וד' ומצאתי בגי' תוספות וז"ל ומיהו הוה מצי למימר דאתי בשלישי וקבע ג' וד' אלא דרגילות הוא דאספרווא דידיה אתיא יום אחד קודם כדי להזמין לו צרכיו. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אי דאתי וחליף ליעכב פירש"י ז"ל ליעכב עד יום ד' אחרינא. והקשו עליו דאם כן דהיכא דחליף דלא יתיב אלא ז' ימים ליעכב עד יום ד' הכי נמי השתא ישהו עד יום ד' שלאחריו. ועוד כי אקשינן בג' מיהא ליכנוס נימא כגון דאתא בג' וקבע ג' וד' לכך פי' בתוספות אי דאתי וחליף בו ביום ליעכב עד לערב ומהדרינן דאתי וקבע ומיהו שפיר ידעי דלא קבע טפי מיום ד' לעולם ולהכי פרכינן בג' מיהא ליכנוס דאילו הוה אתי בג' לא היה קובע עד יום ד' ומהדרינן דאספרווא וכו'. ע"כ:
וכן כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל דלשיטת רש"י ז"ל קשה אמאי דחיק לשנויי אספרווא דידיה בג' אתיא לישני כגון דשר צבא בא לעיר בג' וישהה בעיר ג' וד' הילכך בשני מותר לכך ודאי אין דרכו לשהות בעיר כי אם יום א' וה"פ אי דאתי וחליף בו ביום ליעכב עד דחליף ומשני דאתי וקבע כל יום ד' ואין לנו לעכב יום גבול אחר הילכך מותר לכנוס בב' ע"כ. ואם תשאל לשיטת ר"י מאי בעי אי דאתי וחליף שיעכב פשיטא דאי אתי וחליף בד' גופיה דליעכב ולכנוס בד' גופיה ותשובתך אדרבה איכא לשיולי איפכא דאמאי ליעכב דהא יבא שר הצבא ויחטוף את אשר הכינו לסעודה ולא יוכלו להכין עוד בו ביום ויש לנו לומר דבשלמא כשעושין הנשואין אוושא מילתא ויבאו ויחטפו אבל כשאין עושין הנישואין עד שילכו יוכלו להטמין את אשר הכינו והשר צבא כיון שעובר דרך העברה בעלמא אין לו פנאי לחפש בחדרי הבתים ומעתה ניחא שיטת ר"י ז"ל. ודע דלפי מאי דפרש"י לעיל גבי האי דפריך תלמודא התם נהגו הכא מותר דהיינו פירושו הכא מותר דמשמע אם ימלך איש יחידי בב"ד יתירו לו אתי שפיר נמי פירושו הכי אי דאתי וחליף וכו' שהדבר תלוי בראיית ב"ד עד כמה לעכב השר צבא ויכנוס בב' ואם כבר הכין הסעודה ושוב שמעו שהשר צבא בא לעיר ותתקלקל הסעודה הא ודאי שאין לו להמתין אפילו עד יום ד' אחר וכדמשמע מלשון שיטה דכתבינן לעיל הילכך הכל תלוי בראיית ב"ד ולכך קאמר הכא מותר. ולשיטת התוספות ז"ל דפירשו איפכא הכא מותר לכתחלה הילכך הכא נמי צריך לפרש אי דאתי וחליף בד' גופיה אמאי מותר לכתחלה לכנוס בשני ליעכב ולכנוס בד' וכדכתיבנא ומשני דאתא וקבע כל יום ד' ולכתחלה נמי יכנוס בשני ואין לו לעכב עד יום ד' אחר ואם היינו מפרשים כפי' רש"י ז"ל הוה קשיא לן סוף סוף אמאי מותר לכתחלה ליעכב חדש או ב' חדשים וכמו שהקשו ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל ולפירושו לא תקשי ולא מידי וכדכתיבנא וק"ל:
לא צריכא דאתי וקבע. בכל לישנא דבכה"ג דפריך קושיית למה ומשני להקושיא בלישנא דלא צריכא רגילים אנו [לדייק] דאינו צודק לשון לא צריכא כי אם כדמקשה פשיטא אבל כי מקשה למה אינו צודק וכך קבלתי ממרנא ורבנא מוהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה הכי דייקו רבוותא בעלי החידושין ז"ל ויש לפרש דהכא ה"ק לא צריכי פי' לא להכי צריכא לעקור תקנתא דד' משום דאתי וקבע וכו' כנ"ל:

בשלישי מיהא לכנוס. פירש"י ז"ל דמשום תקנת שקדו קאמר כדי שיהא טורח בסעודה שני ימים מיהא נ"ל דמשום אקרורי דעתא קאמר דאינו דומה משתהא שני ימים למשתהא ג' ימים ותדע לך דהא לאיבעית אימא אדרבה משום דטריח ליה הוא דדחי דמקדים ליום שני לפי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג לפיכך ללישנא קמא באינש דטריח ליה הוא כנ"ל. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם בשני אין שומעין לו מה בין שני לשלישי אינו דומה קמשתהא יום אחד למשתהא שני ימים. הרשב"א ז"ל:
כתבו בתוספות ולא בעי למימר דאתי שר הצבא בג' דאם כן יכנוס בד'. ע"כ. וכבר הארכנו בזה לעיל ומיהו אכתי קשיא דבשלמא למאי דפירש ר"י ז"ל דכי קתני ובשני לא יכנוס הויא מילתא באפי נפשה ניחא אבל לפי' ריצב"א ורש"י ז"ל דפירשו הכי קתני ובב' לא יכנוס קאי נמי אדלעיל דקתני ומסכנה ואילך וכו' אם כן שפיר איכא למימר דאתי שר הצבא בג' ואפילו הכי לא מצי לכנוס בד' מפני גזרת ההגמון דהא בדאיכא תרתי עסקינן הגמון ושר צבא וזאת הקושיא היתה לי ולא יכולתי ליישבה עד שראיתי בחידושי הרא"ה ז"ל וז"ל פרכינן בשלישי מיהא לכנוס ומהדרינן אספרווא דידיה בשלישי אתי הילכך ליכא אלא יום שני והא דאמר רבא דמשום שר צבא קיימי דלא כנסינן ברביעי היכא דליתא לטעמא דהגמון קאמר כגון בתר דבטיל שמדא ותימא מ"ט דרבא דלא שמע לה דהא דאמרינן ובשני לא יכנוס אפילו בעינא דאיתיה לטעמא דהגמון והיינו דרביעי לא חזי ומאי מחמת האונס דאמרי שר הצבא בא לעיר ביום ג' ותו דילמא רבא גופיה ה"ק דהא רבא כי קאמר שר צבא בא לעיר לא מפרש אימת ומאי האי דאקשינן להדיא בשלישי מיהא לכנוס ומסתברא דמתניתא משמע להו כי קתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי כלומר אף בשלישי ולא מיחו בידם חכמים אפילו שלא בשעת השמד לאחר שנתבטל דאפילו לאחר כן נהגו לכנוס בין בשלישי בין ברביעי ואהא דקאמר ובשני לא יכנוס לעולם ואם מחמת האונס מותר לכנוס בשני והיינו דמפרשין מאי האי אונס דאתי בשלישי ורביעי ומפרשים דשר צבא בא לעיר ברביעי ואספרווא דידיה בשלישי. רבינו אחי ז"ל ע"כ:
וזכיתי להסכים לקושייתו ז"ל וגם כתבתי בתחלת הסוגיא הכי קתני ומן הסכנה ואילך פירושו אפילו לאחר שנתבטל וזכיתי לדעתו ז"ל:

אספרווא דידיה בג' אתי. הא כתיבנא לעיל גבי הא דפריך תלמודא אי הכי בג' נמי אתי ובעיל דלשיטת התוספות ע"כ צריך אתה לפרש דאפילו מקמי שמד גמור בדאיכא סכנה ב' ימים לא עקרינן תקנתא ומעתה יש לתמוה דאמאי משום סעודה לבד עקרינן תקנתא דרבנן שני ימים ומשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד ואיכא האי תמיהותא מלבד דאיכא לאתמוהי נמי אמאי דפירשו התם נהגו הכא מותר דהיינו מותר לכתחלה דאמאי אמרינן לגבי סכנה נהגו ואורויי לא מורינן ומשום סעודה לבד מתירין לכתחלה. ותירצו בתוספות דבעילת הגמון שכיח תדיר ואי עקרינן שני ימים ישכחו התקנה מכל וכל ולא תזכר עוד אבל אונס שר צבא אינו אלא אקראי בעלמא כנ"ל. ותו לא מידי בהאי שמעתא:

ואי בעית אימא מאי מחמת האונס וכו'. הא כתיבנא לעיל דרש"י ז"ל פירש אי דחליף לאחר רביעי ליעכב עד יום ד'. והקשו בשיטה אם כן תתקלקל הסעודה. ותירצו שעדיין לא הכינו בשעה ששומעין דשר צבא בא לעיר. וקשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דחליף ותריץ לה דקבע לימא לעולם דחליף וכגון שהכין צרכי סעודה ותתקלקל הסעודה ולהכי כונס בשני. לכנ"ל דאפ' הכין צרכי סעודה ותתקלקל הסעודה ואין לו מי שיכין עוד צרכי סעודה לא עקרינן תקנתא דרבנן דתנשא בד' ולכך פריך תלמודא ליעכב עד יום ד' של שבת הבא. ואם תאמר אם כן מאי שנא מהאי דתניא הרי שהיתה פתו אפויה וכו' הא קמן דמשום שלא תתקלקל סעודתו תנשא בשני. ויש לומר דשאני הכא שכבר האונס לפנינו שהרי מת אביו בשני אבל לעיל עדיין לא בא שר הצבא אלא דאמרי שר צבא בא לעיר ליום ד' וכיון דעדיין לא בא אלא דהשמועה באה שיבא אין לנו לעקור תקנתא דרביעי מחמת פסידא דסעודה לבד אם לא מפני עיכוב מצות נישואין ימים רבים וזהו שכתב רש"י ז"ל כדתניא. חתן שמת אביו בשני ואין יכול להמתין עד למחר שצריך להשהות את המת עד שיכנסו לחופה. ע"כ. ומצאתי בשיטה ישנה כתוב וז"ל ואי בעית אימא מאי מחמת האונס כדתניא וכו' ולאו דוקא בשני מותר אלא ה"ה באחד בשבת אם מת בו אביו ע"כ. וניחא להא שיטתא דהדרינן למימר ואי בעית אימא מאי מחמת האונס וכו' פי' דלא בעינן לפרושי מאי דקתני ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס וכו' דמשמע דדוקא בשני אלא מאי מחמת האונס ולאו דוקא בשני וניחא נמי דמשום הכי הדרינן לשנויי הך שינויא כדי לאשמועינן הך חידושא דלאו בדוקא דאילו במאי דשנינן דאמרי שר צבא בא לעיר ע"כ דוקא בשני מיהו רש"י ז"ל כתב כדתניא. חתן שמת אביו בשני וכו' אלמא דוקא כשמת בשני הוא דיכנוס בשני אבל מת בראשון לא עקרינן תקנתא דרבנן כולי האי דלא יהב טורח בסעודה כלל. ואם תאמר והא בהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח וכו' עסקינן וכבר אמרינן לעיל דהיכא דטריח ליה נשאת אפילו באחד בשבת. ויש לומר דלאו כהאי גוונא גופא דקתני בברייתא לפרושי למתניתא דידן דקתני ואם מחמת האונס וכו' אלא כגון דלא טרח כל הצורך ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל כדתניא. חתן שמת אביו בשני ואין יכול להמתין וכו'. ומיהו הא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ז"ל בדאיכא תקנת עזרא ואין הבתולה נשאת אלא ביום שמחרתו ב"ד משום אקרורי דעתא תקנת שקדו נמי הויא ליה תקנה קבוע ואף על גב דטריח ליה ואינה נשאת ביום א' ומעתה אין כאן קושיא דהכא בדאיכא תקנת עזרא עסקי'. ואם תאמר ולפרש"י ז"ל מאי נפקא לן מינה בהאי אוקמתא ואמאי נדי מאוקמתא דלעיל דבשלמא לאידך שיטתא להכי אוקי לה בהכי כדי לאשמועינן דלאו דוקא בשני אלא ה"ה באחד בשבת אבל לפי מאי דפרישנא לשיטת רש"י ז"ל מאי נפקא לן מינה מהאי אוקמתא דמה לי אם יבא ההפסד מצד השר צבא או מצד שמת אביו בשני לעולם אם האונס לפנינו ויש כאן הפסד סעודה תנשא בב' ומחמת איזה אונס שיהיה ולמה לן לאוקמי כהא דתניא הרי שהיה פתו אפויה וכו' ויש לומר דלהכי אוקי לה כהאי דתניא הרי שהיתה פיתו אפויה וכו' ללמדך דדוקא כשמת אביו של חתן או אמה של כלה דאיכא תרתי הפסד סעודה ואין מי שיחזור ויכין מה שהוא מוכן ועומד אבל אי איכא מי שיחזור ויכין אף על גב דאיכא פסידא לא עקרינן תקנתא כולי האי ולא יכנוס בשני ואילו לאוקמתא קמייתא משום הפסד סעודה לבד עקרינן תקנתא תנשא בב' להכי כתב רש"י ז"ל אביו של חתן או אמה של כלה. דוקא נקט אביו של חתן שהוא הטורח בצרכי סעודה או אמה של כלה שהיא המכינה וכו' ע"כ. דאיכא למידק למה ליה לרש"י ז"ל לפרושי הכי דוקא נקט אביו של וכו' והא בגמרא אמרינן הכי להדיא ובמאי דכתיבנא ניחא דכדי לתרוצי הך קושיא כתב רש"י ז"ל כן כנ"ל. ולהכי כתב רש"י ז"ל דתניא. חתן שמת אביו וכו' לומר דוקא חתן שמת אביו הוא דכונס בשני ולא חתן שמתה אמו וכדכתיבנא ודו"ק:

ומצאתי בקונטריסין וז"ל כתב רש"י ז"ל דוקא נקט אביו של חתן שהוא טורח וכו'. ואם תאמר מה השמיענו רש"י ז"ל הגמרא אמרה כן בפירוש ועוד כתב והתירו להם להכניס וכו' לפי שיש מי שסובר שאנינות קודם שיקבר המת הוא מדרבנן. והרמב"ן ז"ל כתב שהוא מדאורייתא. ויש להקשות לרש"י ז"ל דבשלמא אי הוי דרבנן היינו שמכניסין המת לחדר ובועל אבל אי הוי מדאורייתא האיך מותר להכניס אותו לחדר. ותירץ משום דהוי מצות עשה דפרו ורבו עדיפא. ע"ק דבשלמא אי הוי דרבנן היינו דוקא אביו של חתן ואמה של כלה ואי הוי דאורייתא מאי שנא. ויש לומר דאי לאו טעמא דליכא דטרח להו לא הוי עדיפא מצות פרו ורבו מאנינות דהא אין לה זמן מוגבל להכי כתב רש"י ז"ל מדאמרינן דדוקא אביו של חתן משמע דהוי מדרבנן דהיינו שכתב והתירו דהם אמרו והם אמרו. ע"כ:
ואין לי להשיב על דבריהם אלו כי הם בטלים מאליהם ובר מן דין אין רמז ברש"י ז"ל בכל דברים אלו ומה שכתבתי הוא נכון. ועוד יש לי לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר ודע שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג מסתברא דלאו כולהו בעי אלא או או קתני. ע"כ:
ורש"י ז"ל כתב נמי ויינו מזוג. במים שיהא ראוי לשתיה שוב אינו מתקיים ע"כ. פי' כתב כן כי היכי דלא נימא דליכא הפסד כי אם בטבחו טבוח והיינו דעיקר שקלא וטריא דתלמודא הוי עלה דטבחו טבוח וכדקאמר תלמודא לא שנו אלא שנתן מים וכו' והא דנקט פתו אפויה ויינו מזוג למימר שהיה מוכן מכל וכל להכי כתב רש"י ז"ל יינו מזוג במים וכו' והרי איכא פסידא בהאי ואם מת אביו אי אפשר להכין משום דבעי שיעור מים שיהא ראוי לשתיה וזה צריך אומנות וכיון שכן ע"כ או או קתני וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ומעתה קשיא אמאי גבי הנך נקט פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו כו' ולא קתני או ופירושו הוי כאילו תני או ואילו גבי מת אביו של וכו' קתני או מת אביו של חתן או אמה של כלה ותירץ רש"י ז"ל דלהכי קתני הכא או ללמדך דדוקא אביו של חתן או אמה של כלה וה"ק אביו של חתן ולא אמו אמה של כלה ולא אביה לכך צריך למתני או ואילו הוה תני אביו של חתן ואמה של כלה הוה אמינא דלאו דוקא דהוא הדין איפכא וקל להבין:
ומיהו הריטב"א ז"ל כתב לקמן וז"ל אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבן. ואם תאמר דנהי דבשר מזדבן הא איכא פסידא ביין המזוג. ויש לומר דכיון דבשר דמזדבן שפיר אף על גב דיין מזוג לא מזדבן שפיר הא מזדבן קצת בלא פסידא גדולה כי הרבה לוקחים קופצים על היין ותרתי בעינן בשר רחוץ ויין מזוג דאיכא פסידא טובא ע"כ. ובפירושי רש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי נ"א וז"ל אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה אמה של כלה היא המכניסה לה תכשיטין לפיכך אם יעבירו המועד שוב אין מכין להם והתירו להם להכניס וכו'. כך מצאתי בפירושי כתיבת יד שאין כתוב בהם ודוקא נקט וכו' וזאת הנוסחא היא נכונה יותר אף על גב דפרשינן לה שפיר נוסחת ספרינו:

מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה. פרש"י ז"ל שאילו היו קוברין את המת תחלה היה חלה עליהם תורת אבילות ושוב אי אפשר לו לעשות חופה. ואם תאמר נהי דלא חלה עליו תורת אבילות קודם קבורה מכל מקום חלה עליו אנינות דמי שמתו מוטל לפניו אסור בבשר ויין ותשמיש המטה. וי"ל דבאנינות הקלו ועשאוהו כאילו נתיאש מלקוברו כדי שיהא מותר בבשר ויין ותשמיש המטה כדאמר התם. וכן פירשו בתוספות. הריטב"א ז"ל:

וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וז"ל מכניסין את המת לחדר וכו'. כלומר מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וקודם שיקברו אותו בועל בעילת מצוה ופורש שאף על פי שעדיין לא חל האבילות אפילו הכי אסור לו הבעילה דדברים שבצינעה ביום האנינות נוהג אבל בעילה שהיא של מצוה התירו לו בלבד ע"כ. ודע שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות אבילות דכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם נקבר. ע"כ:
וכתב בעל הטורים דכן כתב הרי"ץ בן גיאת ז"ל שאינו אסור בין מיתה לקבורה בתכבוסת ובתספורת וברחיצה ובתשמיש המטה ובשאר גזירת שבעה. וכתב הרמב"ן ז"ל שגגה היא מה שהתירו בתשמיש המטה וכו'. וכתבו התוספות ז"ל וז"ל ובועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דדברים של צנעה נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' מיהו מרישא דההוא לא מצי למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו אפילו לאחר שחל עליו אבילות. אבל קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צנעה מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא ואומר ר"י דה"מ למימר דפורש מחמת דם בתולים כדאמרינן בפרק תינוקת אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות והשתא מקילינן טפי מאנינות אף על פי שיש אנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה ע"כ. וצריך פי' לפי' ז"ל ואיכא למימר בהאי לישנא דברייתא דאמרי נקט ובועל בעילת מצוה דמשמע לשון חיובא כי היכי דתנא ואת החתן ואת הכלה לחופה דאי אפשר בלאו הכי ועוד למה לי למתנייה כלל דהא במאי דתני ואת החתן ואת הכלה לחופה סגי דהכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה ועוד דלא הזכיר קבורת המת כלל אימת יקברוהו וכבר נחלקו המפרשים ז"ל אם יקברוהו מיד או ילינו אותו עד למחר וכדבעינן למימר לקמן בס"ד וכיון שכן ה"ל לאדכורי קבורת המת אימת. ורש"י ז"ל כתב וז"ל ופורש. ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחייל ונוהג ז' ימי המשתה וכו'. פי' לפי' ז"ל דע"כ צריך לבעול בעילת מצוה כי היכי דלחול עליה חתונה ולהוי לגביה כרגל דבהכנסת חופה לבד לא סגי למשוייה כרגל כי היכי דלא ליחול עליה אפילו אבילות דיום מיתה וקבורה לכך בעינן נמי שיבעול ועוד דאם אתה אומר דלא מצי לבעול הילכך כשמכניסין את החתן ואת הכלה לחופה לא מצינן לייחדינהו דע"כ הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וחופה כה"ג לאו שמה חופה לדעת כמה רבוותא ז"ל וכדכתבינן לעיל והכין בעיא למכתב קמן בס"ד. וכיון שכן ע"כ נצטרך שיבעול כדי שיחול עליו חתונה וכיון שכן אין ללמוד מכאן דאונן מותר בתשמיש המטה דהכא התירו לו חכמים לעשות כן כדי שינהוג שבעת ימי המשתה תחלה ולא יפסיד מה שהכין. ויש לי לומר דאין כאן אנינות כלל דכיון שהוא מעוכב מלקברו במצות חכמים ה"ל כאלו נתייאש מלקוברו דאין עליו דין אנינות כלל ומותר בבשר ויין דזיל בתר טעמא דמאיזה טעם האונן אסור באלו היינו משום כדי שיתעסק בקבורתו וכיון דמעוכב הוא מלקוברו במצות חכמים הרי אין כאן אונן אבל אונן דעלמא אסור הוא בתשמיש המטה וכן מצאתי בהגהת מיימונית בפ"ד מה' אבל וז"ל תשמיש המטה ושאר אבלות נוהג אף על גב דאמרינן פ"ק דכתובות חתן בועל בעילת מצוה ופורש אף על פי שהוא אונן חתן שאני ומיהו מכניסין המת לחדר דאי הוה קביר ליה חל עליו אבילות ולא היו מקילין גבי אבילות אפילו לגבי חתן דאבילות חמיר טפי מאנינות א"נ אפילו היה שרי בעילת מצוה גבי אבילות מכל מקום היה צריך לנהוג שבעה ימי אבילות כיון דחל עליו קודם החתונה לכך בועל בעילת מצוה קודם קבורה והשתא חלה החתונה קודם האבילות אבל אונן אסור בתשמיש המטה ע"כ:

הא קמן דכתב ז"ל כלישנא בתרא דכדי שיחול החתונה קודם האבילות הוא דבועל בעילת מצוה ולעולם אונן אסור בתשמיש המטה וכדפרישנא לשיטת רש"י ז"ל והשתא אתי שפי' לישנא דבועל בעילת מצוה וכו'. דנקט דמשמע חיובא דהא לשיטת רש"י ז"ל אי אפשר בלאו הכי כדי שיחול החתונה קודם ומאי דקאמר ופורש ה"ל כאלו קאמר שיקברו המת מיד אחר כך והרי הזכיר הקבורה. ומיהו קשיא להו לתוספות ז"ל על פרש"י ז"ל דאם כן למה ליה לפרט ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת וכו' הי"ל לקצר ולמיתני מכניסין את המת לחדר וכונס ופורש ונוהג וכו' והרי חופה ובעילה בכלל כניסה הויא לכך בעו לפרושי דכי היכי דליחול עליה חתונה קודם בהכנסת חופה סגי אפילו שלא יבעול וכי קתני ובועל בעילת וכו' מילתא באפי נפשה היא דבעי לאשמועינן דדוקא קודם שיקבר המת מצי למבעל אבל לאחר שנקבר לא ולהכי קתני לה לאשמועינן הך חדושא נמצא לפי שיטה זו דמקילינן טפי באנינות דקודם שיקבר דאין כאן אלא אנינות מצי למבעל אבל לאחר שנקבר דחל עליו אבילות לא מצי למבעל אפילו בעילת מצוה אבל לשיטת רש"י ז"ל ניחא דאין כאן קולא טפי באנינות דכדי שיחול החתונה הוא דבעיל ואינו משום קולא דאנינות כדכתיבנא. וכתבו התוספות ז"ל דאה"נ דמקילינן טפי מידי דהוה אנעילת סנדל וכו' וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו וז"ל ובועל בעילת מצוה ופורש פי' קודם שיקבר דאכתי לא חל עליו אבילות אבל אם נקבר לא מצי בעיל ואף על פי דאנינות דאורייתא ואבילות דרבנן ואונן אסור בבשר ויין מ"מ החמירו באבלות טפי מבאנינות בעיקר האבלות כגון נעילת הסנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה וקשה האי דדייק סייעתא לרבי יוחנן לקמן דדברים שבצינעה נוהג מדקתני הוא ישן בין האנשים וכו' אמאי לא דייק מיהא וכו'. ע"כ:

ומ"מ אכתי מצינן למימר דאפילו לשיטת התוס' ז"ל אונן דעלמא אסור בתשמיש המטה והכא חתן שאני והיינו קולתו של אונן דמקילינן לגבי חתן ולא מקילינן לגבי אבילות אפילו לגבי חתן וכמו שכתוב בהג"ה בלישנא קמא וכדכתיבנא לעיל בסמוך ומייתי התוס' ז"ל ראיה דלא מקילינן גבי אבלות אפילו לגבי חתן מדאמר רבי יוחנן בסמוך דדברים שבצינעה נוהג וכ"ת דילמא הכא חתן שאני ובעילת מצוה שאני ליתא דהא דייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן וכו'. אלמא דחתן נמי לא מצי בעיל והקשו בתוס' אמאי לא דייק לה מהא דרישא דדוקא בשעה שהמת בחדר הוא דשרי למבעל בעילת מצוה אבל אם נקבר אף על פי שכבר הכניסו את החתן ואת הכלה לחופה דהויא ליה חתן ובעילת מצוה לא מצי בעיל ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל לא מצי לדיוקי מרישא דכי קתני ובועל בעילת מצוה היינו כדי שיחול עליו חתונה קודם דאלו הוה בעיל בעילת מצוה לאחר שנקבר היה צריך לנהוג שבעה ימי אבילות קודם ומיהו אכתי לא ידעינן אי שרי למבעל בעילת מצוה לבתר שנקבר דאיכא למימר דשרי אלא דינהוג שבעת ימי אבלות קודם לכך מייתי סייעתא מדתנן וכל אותן הימים הוא ישן וכו' אבל לשיטת התוס' ז"ל דכי קתני ובועל וכו' הויא מילתא באפי נפשה וקתני לה לאשמועינן דדוקא קודם שנקבר מצי בעיל וכדכתיבנא מעתה שפיר מצי לדיוקי מרישא דהא מכניסים את המת לחדר וכו' ובועל וכו' קתני דמשמע דוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה ותירצו בתוס' דהוה מצי לדחויי דה"ק מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ואחר כך קובר את מתו ובועל בעילת מצוה לאחר שנקבר המת ואף על גב דפריך לקמן מאי קולא אי לימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דאכתי לא חל עליה אבילות אלמא דבעילה הוי קודם קבורה היינו לפי המסקנא דמייתי סייעתא מסיפא דדברים שבצנעה נוהג אבל מכל מקום מרישא לא מצי לאתויי סייעתא לפרושי דבועל לאחר הקבורה כדפרישית ולהכי קתני ובועל בעילת מצוה לאשמועינן דאפילו לאחר קבורה מצי בעיל וא"ת והא מדקתני ופורש אלמא דכדי לקבור את המת הוא דפריש וכיון שכן היכי מצינן לפרושי דמיירי לאחר שנקבר וי"ל דהתוס' אינם מפרשים מאי דקתני ופורש כפירושו של רש"י ז"ל וכדכתיבנא אלא מאי דקתני ופורש אתא למימר דדוקא בעילת מצוה שרי ולא יותר וקשה לרשב"א אם כן הדרא קושיא לדוכתא דמרישא מצי לדיוקי דבכל גוונא שתפרש דייקינן שפיר דנוהג דברים שבצינעה שאם תפרש דמיירי קודם קבורה הרי תלמוד דדוקא קודם קבורה שרי ואם תפרש דמיירי לאחר קבורה הרי תלמוד דדוקא בעילת מצוה שרי ולא יותר משום דברים שבצינעה נוהג ואין לתרץ דמיירי קודם הקבורה והא אתא לאשמועינן דבאנינות עד שלא נקבר המת אינו בועל כי אם בעילת מצוה ולא יותר ולעולם אימא לך דאפילו לאחר שנקבר מצי בעיל הילכך לא מצי לדיוקי מרישא דהוה אמינא דנחמיר באנינות דאורייתא דלא מצי בעיל כי אם בעילת מצוה ומיהו אה"נ דלאחר שנקבר המת דאין כאן כי אם אבלות דחוי דהרי נוהג ז' ימי המשתה דמצי בעיל אפילו בעילה שאינה של מצוה דהא ודאי ליתא דכיון דבאנינותו אסור בתשמיש המטה ולאחר שיקבר המת מותר בתשמיש המטה אם כן באיזו טעם נתיר לו דבעוד המת בחדר קודם שיקבר שיבעול אפילו בעילת המצוה דהא לשיטת התוספות בהכנסה לחופה בלא בעילה חל עליו חתונה מעתה למה לן להתיר לו שיבעול קודם שיקבור המת אלא ע"כ אם תפרש דמאי דקתני ובועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר יש לך לדייק ולומר דלאחר שנקבר אסור בתשמיש המטה ומעתה שפיר מצי לדייק מרישא דדברים שבצינעה נוהג ותירצו בתוספות דלא מצינן למידק מרישא דהמ"ל דמיירי לאחר קבורה וכדכתיבנא ומש"ה פירש משום דם בתולים כדאמרינן בפרק תינוקת וא"ת אם כן מהוא ישן בין האנשים נמי לא מצי דייק דדילמא משום נדות הוא וי"ל דאי משום נדות לל"ל הוא ישן בין האנשים וכו' דכיון דבעל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ואין להקשות ואכתי מנליה סייעתא לר' יוחנן דילמא ליתא לדרב יוסף ובין בעל ובין לא בעל אשתו ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים ולעולם אינו נוהג דברים שבצנעה דהא לקמן בשמעתין פרכינן עלה דרב יוסף טובא ואטו בסברת רב יוסף נסייעיה לרבי יוחנן די"ל דרב יוסף קאמר לה כשפירסה אשתו נדה דחמיר דהוי בכרת ולהכי מקשו עלה בגמרא אבל היכא דליכא כי אם דם בתולים כ"ע מודו דכיון דבעל אשתו ישנה עמו דלא מחמרינן ביה כולי האי כיון דלרב יוסף אפילו בנדה גמורה לא בעי ישן בין האנשים אלא אשתו ישנה עמו ודוחק דאדרבה כיון דקיל גזרינן ביה טפי וכדמשמע בגמרא ויש ליישב בדוחק ותירצו בתוספות עוד דמדקתני כל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דכי היכי דבשבעת ימי אבלות היינו משום אבלות הכי נמי בשבעת ימי המשתה הוא ישן בין האנשים וכו' משום אבלות וא"ת אכתי מנלן דלאחר שנקבר אינו מצי בעיל אפילו בעילת מצוה דילמא משום דכבר בעל בעילת מצוה עד שלא נקבר המת הוא דאמרינן וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' אבל אילו לא בעל בעילת מצוה קודם שנקבר לא הוה אמרינן וכל אותן הימים הוא ישן וכו' וי"ל דאם כן למה ליה למתני ובועל בעילת וכו' לא ליתני אלא כל אותן הימים לאחר שבעל בעילת מצוה הוא ישן וכו' תהיה הבעילת מצוה באיזה זמן שיהיה או קודם קבורה או לאחר קבורה. וליתא דדילמא הא אתא לאשמועינן דמצי בעיל בעילת מצוה אפילו קודם קבורה אף על גב דאנינות דאורייתא דלא שני לן בין אנינות לאבילות מידי אלא כי שני לן היינו בין בעילת מצוה לשאר בעילות לכך נראה לומר דסוברים התוספות ז"ל דבשלמא לאפרושי בין אנינות לאבילות יש טעם נכון דנקיל טפי באנינות דאף על גב שיש אנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן משום דמידי דהוה בעיקר האבלות כגון נעילת הסנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה וכדכתבינן לעיל אבל מאיזה טעם נתיר בעילה ראשונה טפי משאר בעילות אדרבה אין האשה מתעברת מביאה ראשונה ואבותינו הקדושים יצחק ויעקב מיעכו ביד וכ"ת אם כן אמאי קרי לה בעילת מצוה ופי' בתוס' דהיינו משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרינן אין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי ועל ידי כך מודבק בה ובאין לידי פריה ורביה ומסיימין התוס' עד ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה פי' דבהאי טעמא סגי למקרי בעילת מצוה ומיהו לא מחלקינן בינייהו לענין דינא דנימא דבעילה ראשונה שרי לאחר שנקבר ולא שאר בעילות דמאי טעמא דאדרבה עיקר פריה ורביה באינך בעילות הוו ולא בבעילה ראשונה וכדכתבינא הילכך ודאי אין חלוק בין ביאה ראשונה לשאר ביאות דקודם שנקבר מותר בתשמיש המטה דאונן מותר בתשמיש המטה וכדעת הרמב"ם והרי"ץ ן' גיאת ז"ל ולאחר שנקבר אסור בכל ביאה ואפילו בבעילה של מצוה כנ"ל שיטת התוס' ז"ל. ולשיטת רש"י ז"ל קרי ליה בעילת מצוה דהיינו מצות כניסה דכי היכי דליחול עליה חתונה בעיא דלבעול דהיינו עיקר כניסת החופה והתוספות ז"ל אינם סוברים כן וכדכתיבנא ומצאתי בפירושי הגאונים ז"ל וז"ל ובועל בעילת מצוה בו ביום קודם שיסתם הגולל דאכתי לא חיילא עליה אבלות ומותר בתשמיש המטה ואף על פי דאונן הוא שהרי מתו מוטל לפניו ואונן אסור ברחיצה ובתשמיש המטה אפילו הכי מותר דסתם בעילת ישראל בלילה כדאמרינן ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום ואנינות לילה דרבנן הוא דאתי מואחריתה כיום מר וגבי מצוה לא גזור רבנן. ויש לנו כה"ג דתנן ברבן גמליאל רחץ בלילה ראשונה שמתה אשתו וכו' ואמרינן בגמרא קסבר אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר וגבי אסטניס לא גזור רבנן. ופורש פי' ופורש הימנה לגמרי וקובר את מתו דאפילו למאן דאמר בגמרא נותנין לה ד' לילות דדמיה טהורין צריך לפרוש הימנה כל ז' ימי המשתה מידי דהוה אמועד ולבעול בשבת אסור משום האי גזרה כדאמרינן לעיל. ע"כ:

בד"ה ובשני לא כו' אלא נקט בשני משום דבעי למיתני ואם כו' עכ"ל וברישא בסכנה נקט נהגו העם לכנוס בשלישי כיון דלא קאמר אלא דנהגו לא שייך למנקט רבותא אף בשני וק"ל:

בד"ה ולידרוש להו כו' אמרינן דברצון אסורה כו' עכ"ל לפי' ר"ת ליכא לפלוגי בין אונס לרצון כמ"ש בהך בת ישראל שהמירה כו' ומה"ט דביאת עכו"ם לא נחשב ביאה אבל לה"ט שכתבו התוס' דקרקע עולם היא ודאי דליכא לפלוגי בין ביאת עכו"ם לישראל אלא דאיכא לפלוגי בין אונס לרצון וק"ל:

בד"ה ולידרוש כו' הל"ל ומן האונס ואילך דא"כ מאי משני כו' דהא אפילו לא דרשינן כו' לא מסרי כו' עכ"ל נראה דלא ניחא להו לפרש כפרש"י דאי מקילינן להו עבדי ברצון כו' דלא שבקי משום זה התירא ואכלי איסורא דמשמע דאין לחוש להן אלא לבעילת הגמון והשתא קאמרי התוספות דאין לפרש דפריך אקודם שנהגו לכנוס בשלישי דאמאי היה סכנה כלל דלידרוש להו דאונס שרי ואם עשו כן לא הל"ל ומן הסכנה ואילך אלא מן האונס ואילך דא"כ מאי משני משום פרוצות דהא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו משום חשש איסור לבעליהן שהרי לא ידעי דאונס שרי ועושות באיסור לבעליהן לפי דעתם א"כ לעולם עושות ברצון באיסור לבעליהן כיון דפרוצות הן אבל אידך שינויא משום כהנות ניחא להו אף לפי' זה דה"ק דאע"ג דע"י דרשא דאינס שרי לא הוה מקרי סכנה לצנועות אשת ישראל מ"מ משום נשי כהנות צנועות דמסרי נפשייהו גם באנוסית מקרי להו ובסכנה גם אחרי הדרשא דאונס שרי והקשו ועוד וכי משום פרוצות כו' ר"ל וכי משום חשש פרוצות שיעשו ברצון ע"י דרשא דאונס שרי יניחו להרוג הצנועות נשי ישראל ע"י שלא ידרשו להן דאונס שרי אלא דה"פ דאחר שנהגו לכנוס בג' אמאי לא מיחו בהן לקיים תקנת חכמים שתנשא בד' וידרשו להן דאונס שרי ולא יסתכנו ומשני משום פרוצות לא מיחו בהן דהפרוצות בד' ודאי עושות ברצון ונאסרו לבעליהן א"נ משום כהנות דאית בהו סכנה גם ע"י אונס לא מיחו בהן לנהוג בג' דהשתא ליכא ודאי סכנה לצנועות ולכהנות ולא איסור בעלים בפרוצות דהא מספיקא בג' לא אתי ההגמון ואין להקשות למאי דפרכינן ונעקריה משום דזימנין אתי ההגמון ואיכא סכנה אף אחר שנהוג בג' טפי תקשי ליה אכתי ולידרוש להו אחר שנהוג בג' דאונס שרי משום זימנין דאתי בג' ואיכא סכנה די"ל דאפשר דדרשינן להו ולא מקרי סכנה לצנועות אלא קודם שנהוג בג' א"נ קודם שנהוג נמי גם אי הוה דרשינן להו מ"מ הוה ודאי סכנה לכהנות זהו הנ"ל מדבריהם לע"ד והוא ע"פ פי' הראשון שכתב מהרש"ל בזה על דברי התוס' והדרך השני שכתב מהרש"ל בכוונת דברי התוס' לא ידעתי להולמו ואין להאריך בו ועוד ראיתי דרך אחר בפי' דברי התוס' בשם ר"י אב"ן לב והוא דרך רחוק ודחוק ואין לדקדק נמי לפי הפירוש שכתבנו מאי ראיה הביאו מהא דלא מסרי נפשייהו באונס דאין חייבין מיתה ע"ז משום דקרקע עולם היא לעושות ברצון דחייבין בו מיתה די"ל כיון דלפי דעתם אונס אסור וחייבין מיתה על האונס ואעפ"כ לא מסרי נפשייהו ה"ל אונס כרצון ודו"ק:

בד"ה ותו התם כו' בקונטרס פירש נהגו רובא דעלמא והכא מותר יחידי כו' עכ"ל יש מקשים לפירוש הקונטרס מאי פריך התם נהגו הכא מותר ואימא דנהגו לרבים לעקור רק יום אחד אבל ליחיד מקילינן לעקור ב' ימים ואפשר שע"כ כתבו שאינו מיושב פירוש הקונטרס ועוד נראה דאין סברא אמילתא חדא דסכנה היא להתיר ליחיד טפי מלרבים ודו"ק:

בד"ה בג' מיהא לכנוס ולא בעי למימר דאתי שר צבא בג' דא"כ יכנוס בד' עכ"ל היינו לפי פירושם שכתבו דחליף לאחר שעכב יום א' אבל לפ"ה דמעכב יותר מיום א' ודאי דלק"מ דא"כ אמאי נקט יום ב' דבכה"ג נמי אם אתי ביום ב' יכול לכנוס ביום א' וכן בכל שאר הימים בכה"ג יכול לכנוס כיון שמעכב שם יום ד' ומהרש"ל כתב דרך אחר ליישב פ"ה ע"ש:

בד"ה איספרווא דידיה כו' אין לתמוה משום סעודה עקרינן תקנתא דרבנן ב' ימים כו' עכ"ל לכאורה זו הקושיא לפ"ה דבשני לא יכנוס בשעת הסכנה אבל לר"י דמילתא באנפי נפשה היא וג' דנקט בשעת סכנה ה"ה בב' קושטא הוא דמשום סכנה עקרינן נמי ב' ימים ומיהו לפר"י איכא לאקשויי קושית התלמוד דמשום סכנה אינו אלא נהגו ומשום סעודה אפי' אורויי מורינן וע"כ צריכין לתרוצי כה"ג דבעילת הגמון שכיח כו' כמ"ש התוספות אך ק"ק דלפ"ה לא תקשי להו מידי דאימא הא דמשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד היינו לרבים והא דמשום סעודה ב' ימים היינו דוקא ליחיד ומהרש"ל כתב דברי התוס' שפיר מתיישבים גם לפר"י דהא שפירש דלא יכנוס בב' מילתא באנפי נפשה היא דלא מצי למיפרך מרישא לסיפא אבל לפי האמת לא מפקינן הברייתא ממשמעותה דדוקא נקט יום ג' בסכנה ולא יום ב' אבל ק"ל לפר"י ה"ל טפי לפרש כן מכח קושיית התלמוד דהכא נהגו והכא מותר וצ"ע ודו"ק:

בתוס' ד"ה ובשני לא יכנוס עד ונראה לר"י דמלתא באפי נפשיה היא. פי' והא דקתני ומסכנה ואילך נהנו העם לכנוס בג' ה"ה בב' ולכך לא היה יכול למפרך לקמן מרישא לסיפא:

בא"ד אלא נקט בב' משום דבעי למתני ואם מחמת האונס מותר. פי' כדי שיהא משמע דמחמת האונס מותר אפילו בשני:

ד"ה ולדרוש להו ובו' עד דהא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו. פי' ומיד שמאיימין עליהם עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן כנ"ל כדי להנצל ממה שפרש"י איכא פרוצות דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרו על בעליהן:

בא"ד אלא הכי פירושו וכו' ומשני משום פרוצות לא מיחו וכו' ומשום כהנות. פי' דאפילו דרשינן להו דאונס שרי ונסתלקה הסכנה מ"מ איכא חששא דאיסור שהפרוצות והכהנות נאסרות על בעליהן ולכך לא מיהו חכמים לינשא בשלישי משום דהשתא הם נצולים מכל החששות כשנשאות בג':

תוס' בד"ה ולדרוש להו כו' ואין נראה לריב"ם כו'. נ"ב אבל מ"מ פסק ר"ת דין לאמתו אבל לא מטעמיה עיין באשר"י. (עיין במהרש"א):

בד"ה ולדרוש כו' ומן האונס ואילך כו'. נ"ב פירוש ופריך אסכנה שהיתה מקודם דהיינו קודם שנהגו לכנוס בשלישי ודו"ק:

בא"ד לא מסרי נפשייהו כו'. נ"ב פי' ומאחר שהן לא מסרי נפשייהו כלל אף שלא ידעי שאונס שרי אלא עושות באיסור א"כ לעולם עושות ברצון ואסורים לבעליהן ודו"ק אי נמי הכי פי' כי התוס' סברי שדוחק לפרש איכא פרוצות דלא שייך למדרש להו שלא יקילו כו' ולא איירי בסכנה כלל אלא משום צנועות א"כ לא הוי דומיא דכהנות דאיירי משום סכנה אלא בע"כ צריך לפרש דבחד סיגנון איירי והכי פירושו איכא פרוצות דלא שייך למידרש ואיכא בהו סכנה וכן בכהנת ומשום הכי מקשי התוס' הלא הפרוצות לא מסרי נפשייהו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה בשלישי כו' דא"כ יכנוס בד' כו'. נ"ב לפי' התוס' איכא לשנויי דאין דרך לעכב יותר מאותו יום וא"כ אם בא בג' בודאי ילך לדרכו ביום ד' אבל לפרש"י קשה אמאי לא משני דאתי שר הצבא גופיה ביום ג' וגם התוס' אמאי לא הקשו נמי לרש"י מהא וצ"ל דלא עקרו תקנת חכמים בכה"ג אלא שבא שר הצבא ביום ד' גופיה אבל בא ביום ג' א"כ אין לעקר תקנת חכמים מיום ד' הקבוע מאחר שכבר בא ביום ג' ולא נתחדש מידי ביום הקבוע דהיינו יום ד' ע"כ משני דשר הצבא בא ביום ד' ואיספרווא דידיה ביום ג' ואע"ג דאיספרווא לא ברי היזיקא כמו שר הצבא דומיא דיום ג' מסכנת בעילת ההגמון והיינו שכתבו התוס' אח"כ אין לתמוה דמשום סעודה עקרינן ב' ימים ומשום סכנה לא עקרינן וכו' ודו"ק:

בד"ה איספרווא כו' אלא יום א' כו'. נ"ב פי' אף שר"י מפרש מה שאמר ובשני לא יכנוס מילתא באפי נפשה היינו שלא היה יכול למיפרך רישא לסיפא דשמא ברישא נמי קאמר בשלישי וה"ה בשני בפרט מאחר שאונס וסכנה חדא הוא אבל לפי האמת דאונס (הוא) מילתא אחריתי הוא ובשני מילתא באפי נפשה מ"מ לא מפקינן הברייתא ממשמעותה דדוקא [נקט] בסכנה נהגו לכנוס בג' ולא בשני ודו"ק. (עיין במהרש"א):

ברש"י בד"ה מאי שקדו כו' אי משום דאמר שמואל לעיל לית לן לאותבי' כו'. אע"ג דשמואל מכח קושיא אמרו מ"מ הא אפשר לתרץ מטעם אחר לא תנשא באחד בשבת משום ברכה:

ברש"י בד"ה נעקריה ויתקנו להם ימים אחרים. אפשר שנתכוין למ"ש התוס' דלהכי לא משני תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרי' כדבסמוך דלא מיעקר תקנתא דרבנן לגמרי. ומיהו בלא פירושם י"ל כיון דלפי שעה איכא ודאי סכנת נפשות אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש משא"כ בסמוך:
בתד"ה ובשני וכו' שיש סכנה אף ביום ג' כו'. וכיון דס"ס משום סכנה הוא מה לי דעקר מיום ד' ליום ג' או מיום ג' ליום ב' ולהכי פריך התם נהגו כו' כפירש"י. משא"כ לפירוש התוס' דמלתא באפי נפשיה היא ונהגו העם בג' ה"ה בב' שרי רק שנהגו כן ואף שהסכנה אינו רק על יום ד' עקרינן ב' ימים כדמסיק ואם מחמת האונס מותר [והיינו אף דהאונס היה ביום ד' אפ"ה מותר] אף בב' ולהכי פי' [התוס'] בסמוך התם בשלישי נהגו ואורויי לא מורינן אף לעקור יום א' והכא מותר לכתחלה אף לעקור ב' ימים:
ומ"ש בסמוך בד"ה איספרווא דידיה בג' אתי אין לתמוה כו' ומשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד כו'. [דזה קאי לפירש"י ולפי מ"ש כאן אליבא דפירש"י שניהם שוין דמה לי עקירה מיום ד' לג' או מג' לב' דהא איספרווא ביום ג' בא] משום דלפי האמת דואם מחמת האונס י"ל סעודה ובשני לא יכנוס קאי אדלעיל לפי' הקונטרס פי' לגמרי לא יכנוס בב' אף שיש סכנה מלכנוס בשלישי רק אם מחמת אונס סעודה שרי אף בב' אבל מחמת סכנה לא. כן משמעות הברייתא לפרש"י. [דלא תי' הריצב"א כן אלא מחמת דלא תיקשי לפי מה דסבר דאונס וסכנה חדא הוא ותקשי רישא לסיפא] לזה כתבו אין לתמוה כו'. ולפירוש ר"י דאף בב' מותר משום סכנה. רק נהגו בשלישי ודבשני לא יכנוס מלתא באפי נפשיה כו' מ"מ קשה גם כן מחמת סכנה נהגו אבל אורויי לא מורינן ומחמת סעודה מותר וצ"ל נמי כתי' לפירש"י דבעילת הגמון שכיח כו' ודו"ק:
בתד"ה ולדרוש כו' וא"ת כו'. ואקרא לא קשה דהקרא והיא לא נתפשה מיירי רק דאנוסה שריא לבעל אבל מ"מ תהרג כו'. ולא ק"ל [מאי פריך] ולדרוש דאונס שריא הא הוי פרהסיא דודאי י"ל קרקע עולם היא כדמשני תלמודא גבי אסתר דליתא חילול השם כיון דלא מעשה קעבדי. אבל מצד איסורא בלא חילול השם רק דחמיר איסורייהו דעכו"ם גלוי עריות וש"ד וחייב להרוג א"ע לא ניחא להו לחלק בהכי. ואפשר דגי' בגמ' תהרג ואל תעבור עיין כאן באשר"י ובתוס' פ' י"ה באורך:

בא"ד ובפ' מצות חליצה דפריך כו'. עי' בזה בתוס' י"ה:
בתד"ה ולדרוש להו דאונס שרי כו'. דבריהם נראין פשוטים שמפרשים דפריך ולדרוש דהשתא דנהגו לכנוס בג' ולא מיחו אמאי לא מיחו יקיימו תקנתא דרבנן להנשא דוקא ברביעי ולא יבא סכנה ממנו דלדרוש להו דאונס שרי. והשתא משני שפיר דלהכי הניחו מנהגם על יום ג' משום פרוצות דשמחים בדבר שילקחו להגמון תחלה וכיון דלגבייהו הוי רצון נאסרו על בעליהן [ובאמת בין נדרוש ובין לא נדרוש לא יתוקנו הפרוצות] להכי הניחום ליכנוס בג' דהשתא לא אתי ההגמון כלל והשתא מתוקנים תרוייהו צנועות ופרוצות ול"ק וכי משום פרוצות צנועות יהרגו וגם אין מקום לקושיא הראשונה דהשתא נמי דלא כו' דהשתא דהניחו על ג' ולא דרשו לא יבא ההגמון כלל. א"נ משום כהנות הניחו מנהגם דאף דלדרוש לגבייהו הוי סכנה. וכ"ת יקשה ס"ס מתחלה קודם שנהגו אמאי קרי ליה סכנה הא לא היה סכנה משום דלדרוש להו כו' י"ל משום כהנות דלגבי דידהו הוי סכנה ובאמת היינו דורשים להם ואפ"ה היה להם סכנה והמקשה למאי דלא ידע זה [משום כהנות] עדיפא פריך לפי האמת אמאי לא מיחו בידם. או דתיכף שנגזרה קודם הדרשה היה סכנה [ובזה מתורץ גם המקשה דלא ידע מכהנת ועפ"י האמת בלא כהנת] ועוד דאפשר דהוי ס"ל דדלמא להכי הוי סכנה משום דאיכא אחד מני אלף דמחמירים על עצמן ומוסרים נפשייהו לקטלא [אף לאחר הדרשה] להכי הוי קרי סכנה משא"כ משום אותן מחמירין שלא כדין לא הו"ל להניח מנהגן ולעקור תקנתא דרבנן [ולהכי פריך ולדרוש כו' כנ"ל. אבל א"ל דפריך ולדרוש אקודם שנהגו [והוא האין לפרש שבתוס'] וה"פ מדקרי לי' ומן הסכנה ש"מ דלא היו דורשין דאונס שריא דא"כ לא היה סכנה [ולהכי פריך] ואמאי היה להם לדרוש להו כו' וא"כ יהיה משום פרוצות תירוצא להך קושיא [דלכך לא דרשו להם] וז"א חדא דא"כ איך הניחו הדבר בסכנה לגבי צנועות במה שלא דרשו משום פרוצות [הוא הדיחוי שניה שבתוס' על האין לפרש] ועוד [הוא הדיחוי הראשון] מה הועילו חכמים במה שלא דרשו אי משום שיעשו ברצון וכיון דלגבייהו הוי רצון אף שנעשה ע"י אונס הגמון אסורות לבעליהן הא השתא נמי במה שלא דרשו להם וסברו אונס אסור הא לא מסרו נפשייהו אף שסברו אונס אסיר כמו רצון ואכתי נאסרו דהא רצון הוא לגבי דידהו ואדרבה צד כ"ש הוא דבלא הדרוש אין כאן צד היתר להו דאף אונס סברי דאסירי לבעליהם וכיון דלית להו צד היתר ונפשייהו ודאי לא מסרו א"כ טפי מזנה ברצון דמ"ש אונס או רצון משא"כ בדדרשו להו דאונס שרי יש להן צד היתר וק"ל. ומ"מ פריך שפיר לפי' התוס' וליעקרי' דאף דדרשי' להו [ואפשר דדרשי להו באמת] ולא הוי סכנה לגבי צנועות (ח) מ"מ הוי סכנה לגבי כהנות צנועות:
בתד"ה בשלישי כו' דא"כ יכנוס בד'. לפיר"י דאתי וחליף בו ביום גופיה ניחא ולפירש"י דאתי וחליף לאחר ד' ואתי וקבע ימים רבים קשה יתרץ דאתי שר צבא בג':

תד"ה ולדרוש. ותירץ ר"ת דא"ח מיתה על בעילת עובד כוכבים כו'. ואף דחייבת מיתה גם על ביאת בהמה היינו משום בהמות ממש ואפי' פנויה נמי:

בא"ד ומת"כ התיר ר"ת כו'. עי' רא"ש דקיים פסקו מט"א. ולע"ד ה"נ להתיר מטעם דכקטן שנולד דמי ועי' סנהדרין (עא ב) ובתד"ה ב"נ:

תד"ה ולדרוש (הב'). דא"כ מאי משני משום פרוצות דהא אפילו כו'. ר"ל דכיון דבאונס לא מסרי נפשייהו דאף דלא דרשי להו דאונס שרי מ"מ מנקין א"ע לומר אנוסים אנחנו. א"כ עבדי ברצון נמי ויאמרו אנוסות היינו כדלאחר דרשה. ודברי מהרש"א בזה מגומגמין. אבל י"ל דפרוצות היינו שרצונם שיאנסום למלאות תאותן בבעילת הטפסר. אבל אי סברי דבאונס ג"כ אסירי אין רצונן כלל בזה דתצא שכר הנאתן בהפסדן ודו"ק:

תד"ה ותו. ופי' הקונטרס כו' אינו מיושב. ונ"ל דרש"י לשיטתו לעיל וכפי' הריצב"א בתד"ה ובשני ל"מ לפרש כפי' התוס' דמאי קושיא דרישא הוא למיעקר תקנתא דרבנן וסיפא אינו אלא למיעקר מנהגא:

ומהסכנה ואילך עיין לקמן פ"ט ע"א במתני' רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כו' ולכמה ראשונים שם גם עתה שעברה הסכנה מ"מ עדיין הדין במקומו עומד ודייקו כן מלשון דמסכנה ואילך. ולדדהו ה"נ מסכנה ואילך נשאר כן וזהו נ"ל מנהג מצרים שהביא הרב"י בא"ח ססי' ע' שנושאים באור ליום ד' דהיינו סוף יום ג' והרב"י רוצה ליישב שם דברי הטא"ח שכ' נותנין לחתן ד' ימים וד' לילות שלמים ולפי הנ"ל ע"כ לית לי' להטור כמנהג מצרים להא גבי הא דלקמן פ"ט ע"א לא ס"ל להטור דאחר הסכנה גובה כתובתה בלא גט כמשמע מלשונו בטאה"ע סי' ק' עיין וק"ל.

ובשני לא יכנוס פירש"י משום צרכי סעודה והקשה פ"י מ"ט לא פי' משום אקרורי דעתא בימים. ולפי ע"ד נהי דכנסו בג' מ"מ לא בעלו עד אור ליל ה' משום אקרורי ומשום ברכה וליכא אלא משום שקדו. ולא מיחו בידם חכמים נ"ל לא שהי' ראוי' למחות אלא שהי' להם לדרוש אונס שרי' אבל השתא דלאו דרשו להו כן לא הי' ראוי' למחות. ומשום כן נקט נמי נהגו דמשמע דלא מורינין להו אע"ג דודאי אורי נמי מורינין להו היינו משום דלא דרשו להו אונס שרי אבל מ"מ הכל לפי טענתם דאניס אסור לכן לא הוה רק מנהגא ולא דינא ונ"ל בזה דברי רש"י מהשגת תוס' ד"ה ותו וק"ל. לגמרי נעקרי אע"ג דבשעת השמ"ד להעביר על דת אפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבר ורע ומר מה שנהגו שלא למסור נפש על יום ד' ואיך יתקנו חכמים יום אחר מפני אונס חמת המציק ודברי הג"א בזה לא הבנתי' מ"מ הכא לא יעקורו יום ד' רק יתקנו שיהי ב"ד יושבים גם ביום ד' והרי מעיקרא גם לא נהגו ביום ד' דוקא אלא משום ב"ד יושבי' ביום ה' ואי יושבים בכל יום ישא בכל יום א"כ יתקנו שישבו דיינים גם ביום ד' ולא יהי' בזה שום עקירה. ואי משום שקדו זהו בלא"ה לאו תקנה קבוע דמאן דטריח לי' שרי' בלא"ה ועמ"ש לעיל. בזה א"ש דלא משני הש"ס תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן משום דהכא הי' ניצלי' עי"ז מחטא מסירת נפש אערקתא דמסאני.

תבעל לטפסר תחלה כ' תוס' דהכא יום רביעי ל"ד ולפע"ד דוקא כי הטפסר לא מסר נפשו רק אבתולה ויודע הי' שנשאי' ליום הרביעי היא בתולה ולא הנישאי' בשארי ימים. והיינו דמשני לקמן מספיקא לא עקר נפשי' ר"ל כי הנשואין בג' אינו ברור לו אם הוא בתולה או אלמנה כיון שאינה נושאי' ביום תיקון חכמז"ל ע"כ לא עקר נפשי' דלמא תהי' בעולה. ואפשר נמי דהטפסר מקפיד שלא לשמש בשבטו של הדיוט ולא לבוא על הבעולה לעולם ומשום כן לא עקר נפשי' מהאי ספיקא ונכון הוא.

משום דאיכא צניעות וכו' לקמן נ"א ע"ב בתוס' ד"ה איסורא לבעלה אין להקשות מאסתר דהיתה שרי' למרדכי דצדקת גמירה היתה ע"ש. וי"ל הכי נמי הכי דאונס גמור הי' מ"מ יודעת היתה אם לא תצעק מתחלה עכ"פ תאסר לבעלה ומשום הי' צווחות ועי"ז בא לידי סכנה. ופריך ולדרוש להו דאונס שרי' לבעלה אפי' בלא ציוחה כלל כיון דאונסה מפורסם וגלוי' לכל ומשני איכא פרוצות שא"א לסמוך עליי' אם לא נראה צויחא בתחילה עכ"פ.

ולדרוש להו דאונס שרי' פירשו תוס' ואמאי לא מיחו בידם נ"ל אפי' להפוסקים דס"ל דהיכי שא"צ למסור נפשו מ"מ זכור לטוב אם יחמיר ע"ע עיין הג"א ובש"ע י"ד מ"מ פריך הכי שפיר כיון דעי"ז מעיקרא תקנתא דרבנן לית להו להחמיר לכ"ע. ועוד נ"ל דעיקור קו' הש"ס היא איך הניחו אותם בטעותם דצריך למסור נפש על זה הא קיי"ל בפקוח נפש הנשאל ה"ז מגונה עיין בש"ע א"ח סי' שכ"ח משו"ה פריך לדרוש להו דאונס שרי'. אבל צ"ע מאי פריך הא טוב שתנשא בג' ולא תבעל לטפסר שעכ"פ אם ימצא פ"פ ולא יתקרר יבוא לב"ד ביום ה' ומכ"ש לפמ"ש לעיל שאפשר שלא יבעל עד ליל ה' משא"כ בתבעל לטפסר ביום ד' שוב אינו יכול לבוא לידי בירור אם היתה נבעלת מכבר או לא. ומכ"ש לפמ"ש לעיל דהשתא דתקנו בתולה נישאית ליום ד' תו לא שכיחא זנות משום שמתירא שימצא פ"פ ויבוא לב"ד אבל אל"ה הי' שכיח וא"כ ה"נ כיון שידעה שתבעל לטפסר גם היא לא תחוש לעצמה ותבעל לכל ואולי דהוא בכלל תי' הש"ס איכא פריצות ואם נדרוש אונס שרי ותנשא ברביעי ותבעל לטפסר א"כ ליכא למיקום עלה דפריצות הנבעלת לשארי בני אדם ג"כ. ולפ"ז לק"מ קו' הריב"ם אר"ת דהך פריצות לא קאי אבעילה זה הטפסר. אלא אבעילות ישראלים אחרים שבאו עליה באירוסיה. ודע לגי' תוס' סוטה כו' משמע דס"ל לרבא יש זנות לבהמה ולק"מ קו' הריב"ם על ר"ת ואין להאריך כאן. ובחי' סנהדרין ס"פ בן סורר הארכתי בזה בעזה"י ע"ש. וראיתי למורי בהפלאה נ"י שהקשה לשיטת ר"ת גם באשת ישראל פחותה מבת ג' איכא ס"ס שמא ברצון ע"י גוי'. ולפע"ד לק"מ דברצון ע"י נכרי לא גרע מעוברת על דת דיוצאת בלא כתובה עכ"פ. ואפי' להסוברים דאם ירצה לקיימה שרי' מ"מ הכא דאיכא נמי ס"ס שמא ברצון ע"י ישראל אסור לכ"ע לקיימה. מאי אונס בירושלמי איתא מהו אונס מפני הכשפי' ונלע"ד באתרי דשכיחי כשפי' דמחבלי רחיי' ורכב והם שכיחי טפי בליל רביעי דהיינו אור ליום ד' שהוא זמן מזיקי' דנפקי אגרת בת מחלת וזמן שליטת מאדים ועיי' יפה תואר פ' בחקתי וע' רא"ם שם. ומשו"ה כיון דמשום סכנה לא מצי לישא בד' ולבעול בליל ה' וגם לישא בג' אינו יכול משום כשפי ע"כ נושאי' בשני' ודברי פני משה שם דחוקים ורחוקים וזה ברור לפע"ד. וצ"ל דבליל שבת לא חייש' לכשפי' אע"ג דגם אז יש שליטה לשבתאי ומאדים ולמזיקי' דנפקי גם בלילי שבתות מ"מ אין להם כח להזיק לישראל בשבת ובעל אוב יוכיח. ומשו"ה הוצרך לומר בין כך לא יבעול בליל שבת משום חבורה וק"ל.

ואת החתן ואת הכלה לחופה הא פשיטא לי דמברכי' ברכת אירוסי' ונשואין כדינו כיון דהתירו להכניסו לחופה ולבעול וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה א"כ ע"כ יברכו לו אע"ג דלענין שארי ברכות אסור אפי' לענות אמן. אמנם ברכת הצג אגוז דבשעת בעילה דלא מעכבא יש לעיין אם יברך דאע"ג דכבר חל עליו הרגל מ"מ הא אנינות נוהג בי"ט אם קובר מתו ביומו ומכ"ש דהא מידי דצינעא הוא. ונ"ל פשוט דמברך ומשו"ה האריך הש"ס ובועל בעילת מצוה וכו' והיינו בתולה דמקרי מצוה משום שעשאה כלי וק' הא הך מלתא שייך נמי בבחור שנשא אלמנה וה"ל למימר סתם ובועל ופורש מה לו להאריך ועוד דהשתא איכא למטעי דמשום דם בתולי' פורש משא"כ אי הוה קתני סתם בועל ופורש אע"כ קמ"ל אפי' בעילת מצוה דבתולה בועל ממש בלי שום שינוי והיינו בברכה דמסתמא זאת הברכה דצג אגוז היתה קבלה ביד הגאוני' מפי חכמי ש"ס וטעמא נ"ל פשוט משום שהתרו לו לבעול ובאותה שעה אינו עוסק בצרכי המת וקבורתו ממילא יכול נמי לברך הברכה השייכי לזה. ומזה נ"ל נמי דאונן המכניס בנו לברית מברך להכניסו בבריתו של אאע"ה ודלא כט"ז י"ד סי' שמ"א בסופו ושמעתי שהגאון בעל זכרון עשה ג"כ מעשה דלא כט"ז הנ"ל וטעמו לא ידענא.

בפרש"י ובשני לא יכנוס כו' ויהא טורח מיהת שני ימים בצרכי סעודה עכ"ל. מדנקיט רש"י ז"ל האי טעמא ושביק טעמא דטענת בתולין משמע דלענין איקרורי דעתא דטענת בתולין לא שייך לחלק בין שני לשלישי. וכן משמע לכאורה מדקדוק לשון הברייתא דקתני ובשני לא יכנוס ואם מפני האונס מותר. ואי משום רבותא דאיקרורי דעתא הו"ל למיתני דמפני האונס מותר לינשא אף ביום ה' אע"ג דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא דזמן מרובה ד' ימים אע"כ דלענין איקרורי דעתא לא שייך לחלק ואע"ג דלקמן מסקינן דניסת בד' ונבעלת בד' ולא חיישינן לאיקרורי דעתא היינו דביומא לא חיישינן אבל לאחר יום א' תו לא מסתבר לחלק בין זמן מועט למרובה. זהו מה שנראה מכוונת רש"י ז"ל. אלא דבירושלמי מצאתי להדיא דבההיא דבשני לא יכנוס היינו משום דאין דומה איקרורי דעתא דשני ימים לשלשה ימים ע"ש. ולפ"ז צריך לומר דהא דלא נקיט ומפני האונס מותר אף בה' היינו משום דללישנא קמא דמפרשינן מפני האונס ששר הצבא בא לעיר לא שייך האי אונס בה' אלא בג' דכיון דשר צבא בא בד' אספרווא דידיה בג' אתי ובה' שאחר רביעי לא מצינן לאוקמי דהא אתא וקבע. וללישנא בתרא דמוקמינן מפני האונס לענין אבילות נמי לא מצי למיתני דמותר בה' דאם מת לו אביו של חתן בה' שלמו ימי אבלו ברביעי ישא ברביעי כדינו דמסתמא מעיקרא אדעתא דהכי טבח טבחו בחמישי שתנשא ברביעי בשבת הבא ואף לפמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אבל איפכא דאסור לבעול עד לאחר שלשים מ"מ הא מסקו דבאין לו בנים מותר לאחר שבעה לשיטת רבינו תם. וא"כ לא פסיקא מילתא להתיר בחמישי דהכא בבחור איירי כמ"ש התוס' מדקאמר דליכא דטרח להו כן נ"ל ליישב שיטת הירושלמי. ורש"י ז"ל לא נחית להכי ומש"ה הוצרך לחלק בטעמא דצרכי סעודה דהיינו שקדו. ועוד יש לומר דלא משמע לרש"י לפרש משום טענת בתולין דא"כ מפני הסכנה דהיינו דאמרו בתולה הנישאת לרביעי תיבעל להגמון תחלה דתו ליכא טענת בתולין כלל. וא"כ למה העמידו דבריהם במקום סכנה לישא ברביעי כיון שנתבטל הטעם ולגמרי נעקריה ומש"ה הוצרך לפרש מטעמא דשקדו. מיהו השתא דאתינן להכא לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש בד"ה מאי שקדו דלא שמיע ליה ההיא דשמואל דשפיר מצינן למימר דאע"ג דידע לשמואל מקשה מאי שקדו משום דקס"ד דמשום שקדו לא ראו חכמים לתקן יום קבוע אלא לאחר שתקנו יום קבוע משום טענת בתולין לא רצו לתקן שתנשא בא' בשבת וניחא להו לתקן ברביעי דאיכא תרתי והיינו דמתמה מאי שקדו דכיון שבתי דינין קבועין בכל יום הוי לן למימר דניסת בכל יום ולא יתקנו יום קבוע לשקדו לחוד וע"ז מייתי שפיר מברייתא דאע"ג דלא שייך טענת בתולין מהני טעמי דפרישית אפ"ה משום שקדו לחוד לא רצו להתיר שתנשא בכל יום כדאמרינן בשני לא יכנוס כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה ולדרוש להו דאונס שרי כו' ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע דכיון דליכא חיוב מיתה תו לא אמרינן תיהרג ואל תעבור דמנערה המאורסה ילפינן והתם איכא חיוב מיתה אלא דא"א לומר כן דהא מסקינן התם בפ' בן סורר דעבודת כוכבים וכל אביזרייהו ואפילו באיסור לאו גרידא יהרג ואל יעבור כדמקשה הש"ס התם הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו וכן בגילוי עריות כדאמרינן תמות ואל תספר עמו מאחורי הגדר וכ"כ הפוסקים להדיא בעבודת כוכבים וגילוי עריות אפי' באיסור לאו יהרג ואל יעבור. אלא דעיקר כוונת רבינו תם נראה דכיון שאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים ולא הוי בכלל מות יומת הנואף והנואפת א"כ לא הוי בכלל גילוי עריות וסמיך אהאי סברא דרחמנא אפקרא לזרעיה אלמא דכביאת בהמה חשיב וא"כ אינו בכלל גילוי עריות כדקיי"ל אין זנות לבהמה ונהי דאשה המביאה בהמה עליה חייבת מיתה היינו מגזירת הכתוב ולעולם שאין זה בכלל ג"ע. זהו מה שנראה לי בכוונת רבינו תם ז"ל. ומה שלא רצה רבינו תם לפרש בההיא דשמעתין דלדרוש דאונס שרי משום דקרקע עולם היא היינו משום דמשמע ליה דלא מהני טעמא דקרקע עולם אלא לענין פרהסיא משא"כ לענין ג"ע לא מהני קרקע עולם כדילפינן מנערה המאורסה דתיהרג ואל תעבור אבל ריב"ם בסמוך הוצרך להגיה הנוסחא וגריס בנערה המאורסה יהרג ואל יעבור ואבועל קאי כמ"ש התוס' בפ' בן סורר ע"ש. וכמו שכתבתי בכוונת רבינו תם כן מצאתי להדיא שבעל המאור בפ' בן סורר נמי קאי בהאי שיטה דרבינו תם וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם בספר המלחמות. והבית יוסף בי"ד סי' קנ"ו כתב שמה שכתב הרמב"ן ז"ל דבת ישראל הנבעלת לעכו"ם לא הוי בכלל גילוי עריות לענין תיהרג ואל תעבור היינו דווקא בפנויה ולא באשת איש ומתוך כך הוצרך הבית יוסף לומר דהרמב"ן סובר דאסתר פנויה היתה ולית ליה הנך דרשות דפ"ק דמגילה. ונעלמו מהב"י דברי הרמב"ן בס' המלחמות דפ' בן סורר דשם מסיק להדיא דאפילו אשת איש דישראל לעובד כוכבים נמי לא הוי בכלל ג"ע ע"ש:

בא"ד ומתוך כך התיר ר"ת כו' ואין נראה לריב"ם כו' כדאמר הכא דאיכא פרוצות ובפ' האשה כו' עכ"ל. ולכאורה דמכל הקושיות שמקשה ריב"ם אין בזה סתירה לדברי ר"ת דודאי מודה ר"ת דאסורה לבעל מדרבנן כשזינתה ברצון עם עובד כוכבים דנהי דקרא דונטמאה לא קאי אעובד כוכבים ולא הוי נמי בכלל ג"ע אפ"ה אין לך עוברת על דת יהודית יותר מזו ואע"ג דהתם צריך התראה הכא גרע טפי דפריצות יתירא ודאי חייב לגרשה כדאי' שלהי גיטין וההיא דכאשר אבדתי היינו משום דמחמרת על עצמה היתה אפילו באיסורא דרבנן דאל"כ למה לא גירשה מרדכי דלא תעביד איסורא רבא. ואף שהתוס' כתבו שהיה מתיירא פן יתפרסם הדבר אפ"ה היה יכול לגרשה בכתב ידו בלא עדים אע"כ משום דפסול מדרבנן נמי שייך כאשר אבדתי אבדתי והיינו כדפרישית אלא דאכתי קשה לר"ת מההיא דתניא בסוטה מקנין ע"י עובד כוכבים ומדמקנין לה איתא בכלל ונטמאה ואסורה מדאורייתא ובפרק בן סורר מקשין התוס' בהדיא מההיא דסוטה אלא דלענ"ד מ"מ יש ליישב שיטת רבינו תם שמודה דאסורה לבעל מדאורייתא מדכתיב ושכב איש אותה ולא ממעטינן מאיש אלא בהמה כדאיתא בסוטה ע"ש. אפ"ה מותרת לבועל מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל בשמעתין דכיון דבלא"ה אסירא ליה לא אמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. אלא מה שהוצרך ר"ת להאי טעמא דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים היינו משום דאי הוי בכלל אשת איש א"כ הוי לן למיסרה אבועל מיהו מדרבנן. כדתנן הנטען על אשת איש אם כנס מוציא. ומש"ה כתב ר"ת דכיון דאין חייבין מיתה על ביאת עכו"ם דלא הוי בכלל אשת איש אלא ביאת איסור בעלמא. א"כ הו"ל כנטען על פנויה או על הכותית ונתגיירה שאם כנס אינו מוציא ומש"ה התירה ר"ת להמומר' שכבר כנסה מעיקרא כן נ"ל ליישב שיטת ר"ת ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות ולדרוש להו דאונס שרי כתבו בשם ר"ת ז"ל דביאת כותי לאו בכלל ג"ע הוא לענין לאסור לבועל וכתבתי בפנים שדעת המאור והרמב"ן נמי כשיטת ר"ת בהא דכותי שבא על הישראלית לאו בכלל ג"ע היא והקשיתי על לשון הב"י והש"ך דמשמע מדבריהם להיפך אמנם אחר העיון שנית בל' בעל המאור והרמב"ן ז"ל ראיתי דלא ברירא להו מילתא כ"כ לפסק הלכה אלא לשקלא וטריא בעלמא כתבו כן ע"ש ועדיין צ"ע:

בד"ה איספרווא וכו' אין לתמוה משום סעודה עקרו תקנתא דרבנן שלשה ימים וכו' עכ"ל. ולא הבנתי תמיהתם בזה דמטעם סכנה לעולם לא הוצרכו להקדים ב' ימים דהא מסיק הש"ס דמספיקא לא עקר נפשיה ואף אם נדחוק דאכתי קשיא להו אי איתרמי דמספיקא עקר נפשיה אמאי לא שרינן להקדים ב' ימים. דהיא גופא מנא להו דלמא אין הכי נמי דיוכלו לנהוג בכה"ג להקדים ב' ימים משא"כ באונס סעודה מותר לכתחילה. וליכא למימר דהא גופא קשיא להו אמאי התם נהגו הכא מותר לכתחילה. דא"כ בפשיטות ה"ל לדקדק דהש"ס לא משני מידי אקושיא דהתם נהגו הכא מותר ולמה נקטו עיקר קושייתם ביום אחד לשני ימים ודבריהם בזה צל"ע. וצ"ל קושייתם לפרש"י דלעיל דבשני לא יכנוס היינו אף בשעת הסכנה וכן מצאתי בחידושי מהר"ם שי"ף ובמהרש"א ז"ל אלא דגם זה לא יתכן דהא תירץ הריצב"א לעיל בד"ה ובשני בשיטת רש"י ז"ל דהמקשה דהכא הוי בעי למימר ואם מפני האונס היינו אי ידעינן דעקר מספיקא אבל לפי האמת דמסיק רבא דאם מפני האונס היינו שר צבא בא לעיר ולא איירי ברייתא כלל אי חזינן דאתא הגמון בשלישי א"כ שפיר י"ל דאי איתרמי הכא דעקר נפשיה אה"נ דדחינן שני ימים במכ"ש דסעודה והדרא קושיא לדוכתי'. מיהו בעיקר הקושיא דהתם נהגו הכא מותר איכא למימר דכיון דעיקר תקנת חכמים ששקדו משום טורח סעודה שייך שפיר לומר מותר דהא איכא שקדו טפי שאם ימתין יהא טורח בסעודה ומפסידה להאכילה לעובדי כוכבים וממילא נתיישב' ג"כ קושית התוס' ודו"ק:

בד"ה תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן כי פריך לעיל ליעקרוה לא משני וכו' עכ"ל. ותמיה לי טובא דע"כ הא דמקשי לעיל לגמרי נעקריה היינו משום דמשמע ליה דלא חשיב בכה"ג כערקתא דמסאנא לענין יהרג ואל יעבור וא"כ דינו שיעבור ואל יהרג והיינו כמ"ש בהגהת אשר"י דמאחר שתקנו חכמים דלעקרי לא דמי לערקתא דמסאנא וכמו שאפרש. סוף סוף כיון דהמקשה פשיטא ליה שמצד הדין יעבור ואל יהרג א"כ האיך מצי לשנויי תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן. וכי אין להם לחכמים לחוש לדמן של ישראל ולדרוש להם דאסור להם להרוג ולמסור עצמן למיתה כמבואר בפוסקים. משא"כ לענין סכנה דאמרי תיבעל א"ש כיון דמדינא שרי אלא שחששו חכמים לצנועות ופרוצות לא ניחא להו לעקור תקנת חכמים לגמרי מפני גזירה וצ"ע וגם על לשון הגה"ת אשר"י יש לי לדקדק דא"כ בכל ערקת' דמסאנא נמי יעשו חכמים תקנה לשנות הערקתא דמסאנא ולא יהיה העברת הדת בדבר אע"כ דאפ"ה מיחזי העברת הדת ובלא"ה א"ש ההיא דשמעתין דלא דמי כלל לערקתא דמסאנא שהרי כתבו הפוסקים דהא דאמרינן בערקת' דמסאנא וכיוצא בזה יהרג ואל יעבור היינו דוקא כשהגזירה שיעבור הישראל בקום עשה משא"כ כשגזרו לבטל מצות עשה יעבור ואל יהרג וכתבו הטעם דבלא"ה מסור ביד העכו"ם לבטל את ישראל ממצות עשה וא"כ ה"נ מה שגזרו שלא ינשאו בד' הו"ל ביטול קום עשה דיעבור ואל יהרג דבלאו הכי מסור בידם שלא יניחו לעשות הנשואין ואי משום דעשיית הנשואין בשלישי מיקרי עקירה בקום עשה הא ליתא שאין זה מגזירת העכו"ם וצ"ע:

קונטרס אחרון
מי שמת לו אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש. ומשמע לכאורה מלשון התוספות בד"ה ובועל שהבעילה היא ביום וא"כ אין צורך להלין את המת אלא דהרא"ש ז"ל כתב בפרק אלו מגלחין בשם הרי"ף והר"י בעל תוספות ז"ל דבועל בלילה וא"כ צריך להלין המת ולפ"ז נראה דהתוספות נמי הכי ס"ל אלא דסברי דאבילות יום ראשון הוא מדרבנן היכא דלא נקבר ביום מיתה וכמ"ש בפנים:

מאי שקדו דתניא מפני מה וכו'. הקשה הר"ן דלא נרמז במתניתין טעמא דשקדו. ועוד צריך להבין במאי שאמרו שיהא אדם טורח בסעודה מה בכך אם יפסיק שבת באמצע הטורח. ואין לומר דעכ"פ אי אפשר שתנשא ביום א' דעכ"פ צריך הכנה יום א' סמוך לחופה וממילא נדחה עד יום ד' משום טענת בתולים. זה אינו דא"כ לא הוי ליה למימר אלא שקדו יום א' וכמ"ש מהרש"א לעיל דע"כ כל ג' ימים אחר שבת הוא משום תקנתא דידה. ונראה דבמה ששקדו בתקנת טרחות הסעודה אית ביה נמי משום תקנת טענת בתולים דהאמינו חז"ל אם אומר פתח פתוח מצאתי משום חזקה דאין אדם טורח כמו שיבואר לקמן דף י'. על כן כל מה שהוא טורח טפי הוא תקנתא דידה שלא ישקר. וכיון דכתב הרא"ש שם דהטעם דלא שייך שיתחדש לו שנאה בזמן מועט אחר הטורח ע"כ עיקר התקנה שיהיה כל טורח ג' ימים ממש סמוך לנשואין שלא יתחדש לו שנאה בנתיים וראו שלא יהיה בו הפסק שבת. ובזה מיושב ממילא קושיות הר"ן דנרמז שקדו במתניתין דעיקר הטעם משום טענת בתולים וק"ל:

פירש"י ד"ה ובשני ויהיה טורח וכו'. צריך להבין הא דלא פירש משום טענת בתולים דבזמן רחוק יתקרר דעתיה וכן הקשה בספר פ"י. ונלענ"ד לפמ"ש הב"י ומגיני שלמה ליום ד' דנקח במתניתין כולל אפילו ליל רביעי. וכמו שיבואר עוד לקמן. א"כ יש לומר הא דנהגו בשלישי היינו דבליל ג' נמי נהגו ליכנוס ודוקא ביום שני קאמר לא יכנוס כמשמעות הלשון דדוקא ביום שני לא יכנוס. א"כ יש לומר דביום שני עצמו ליכא משום טענת בתולים שהרי בו ביום ב"ד קבועים ואם יבעול ביום יכול לבא לפני ב"ד כנ"ל. והא דאינה נשאת בחמישי ואפילו בליל חמישי היינו שכתבו התוס' בריש מכילתין שמא יטרוד בנשואין ובכתובה ולא יבעול עד ליל ויו. אבל ביום ב' לא שייך זה כיון דכבר התירו הנשואין בליל ג' א"כ ממה נפשך אם לא יבעול ביום ב' היינו כפי מה דנהגו בשלישי וליכא משום טענת בתולים. ועיין לקמן מה שכתבנו עוד ישוב בזה ודוק:

תוס' ד"ה ולידרוש להו. וכו' כדאמר הכא דאיכא פרוצות וכו'. הא דלא הוכיחו מדקאמר ולידרוש להו דאונס שרי משמע דברצון אסורה משום דהוי מצי למימר דהא דקאמר דאונס שרי היינו דאינה צריכה למסור נפשה אבל לבעלה מותרת אפילו ברצון. אבל מדקאמר דאיכא פרוצות משמע דנאסרת לבעליהן. ואי אפשר למידרש להו דמותרות לבעליהן ומתוך כך היו הצנועות מוסרות נפשם ואיכא משום סכנה כדקתני בברייתא והיינו דקאמר נמי ומשום כהנות דהכהנות היו באין לידי סכנה שלא יאסרו לבעליהן. ועוד נראה דמוכח דהא דקאמר משום פרוצות היינו שנאסרו לבעליהן דאי משום שמזנות ברצון תקשי למ"ד בפ' כל שעה דלר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ולא אזיל בתר כוונה היכא דלא אפשר אפילו מכוין שרי. א"כ הך ברייתא דקאמר ומפרישין את החתן וכו' וכתבו התוס' לקמן דף ה' ע"ב דאתיא כר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וכן הוא בברייתא לקמן דף ו' ע"ב א"כ אפילו פרוצות כיון דלא אפשר אפילו מכוין ליכא איסורא וע"כ צ"ל משום איסור לבעליהן. וקי"ל דאפילו אומרת מותרת נאסרת לבעלה כיון דמעלה בו מעל עיין בית שמואל סימן קע"ח ס"ק ד'. והוא הדין היכא דמכוונה אע"ג דלא אפשר עכ"פ מעלה בו מעל ודוק:

והנה קשה לי לשיטת ר"ת הא דקאמר בדף ט' ע"א והא ס"ס הוא. ומשני בקידשה פחות מג' שנים. קשה הא אכתי ס"ס הוא ספק אונס ספק רצון. ואת"ל רצון שמא מגוי נבעלה דאין ביאתו אוסרתת לבעלה. ודוחק לומר במקום שרוב ישראל. ותו דאכתי דילמא אזלה לגביה כדאיתא בסוף פירקין. והיה נראה דלפמ"ש בסוף פרקין בשתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן שנתערבו וספק יש בו כשיעור שכתבו התוס' בר"פ ספק אכל דחייב אשם תלוי אע"ג דהוי ספק ספיקא. היינו משום דכיון דהספק על החתיכה אם יש בו כשיעור הוא ספק בגוף וספק השני בתערובות לא אמרינן. א"כ יש לומר ה"נ כיון דהספק הוא על הזנות אם הוא ברצון הוי ליה ספק בגוף וספק שנבעלה מגוי הוי ליה ספק תערובות לא אמרינן. אך דעת התוס' לקמן דף י"ד גבי אלמנת עיסה דאמרינן ס"ס אפילו א' בגוף וא' בתערובות ועמ"ש שם באורך בס"ד וכן הוא דעת הר"ת עצמו בתוספת בביצה דף ג' ע"ב ודוק: מיהו נלענ"ד בדעת ר"ת ז"ל שהוכיח מהא דפריך והא אסתר פרהסיא הוי ולא מקשה גלוי עריות קשה לכאורה כיון דע"כ ליכא למימר לדידיה דקושית הש"ס שם מטעם שהיתה אשת מרדכי מדרשא דכאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דהא מזה הקשו על ר"ת ז"ל דאי ס"ל להש"ס שם דנאסרה על מרדכי הוא הדין דמחויבת למסור נפשה מחמת גילוי עריות. וע"כ צ"ל דלידיה הקושיא מחמת דבל"ז איכא איסורא בנבעלת לגוי אפילו בפנויה מדאוריתא כיון דהוי דרך חתנות וכמ"ש התוס' בשם ר"ת בקידושין בס"פ האומר דף ס"ח ע"ב בד"ה אמר קרא וכו' דסיפא דקרא בתך לא תתן לבנו קאי בגיותן דרך חתנות. וע"ז קשיא ליה דמשום לאו זה היה לה למסור נפשה הואיל דפרהסיא הוי א"כ מנ"ל שהיתה אשת מרדכי. ואי מדרשה דלקחה מרדכי לו לבת שדרשו חז"ל לו לבית מזה לא מצי להקשות דיש לומר שגירשה מרדכי קודם שנלקחה לבית המלך כדי שלא תצטרך למסור נפשה דהרי הקשו התוס' בסנהדרין בההיא דאבדתי ממך למה לא גירשה ותירצו דהי' החשש פן יודע למלך וזהו שכבר היתה שם דהי' מתירא שיודע למלך שהיתה אשתו אבל מקודם דעבדא כל מה דעבדא להשמט מבית המלך מה בכך אם יודע שהיתה אשתו וגירשה אם ימאן בה כ"ש דניחא לה. מזה נראה דודאי לא אשתמיט לר"ת סוגיא זו. ושאר ראיות שהביאו התוס' דנאסרת על בעלה מביאת גוי אלא דס"ל דאינה בכלל ונטמאה עכ"פ אסורה עליה ואפשר דהוא נמי מגזירת ב"ד של שם כדאיתא בע"ז דף ל"ו. והיינו דהוכיח ר"ת מדמקשה והא אסתר פרהסיא הוי ולא מקשי גילוי עריות הוי כדמוכח מההיא דאבדתי ממך דלא גירשה אלא משום דאינה מחויבת למסור נפשה בעבור זה אע"ג דנאסרת על בעלה. ולפ"ז מתורץ נמי קושיא קמייתא דלא חשיב ס"ס כיון דעכ"פ איסורא איכא וק"ל:

שם בתוס' ד"ה ולידרוש וכו' דהא אפילו לא דרשינן להו וכו' הנה רש"י ז"ל פירש בד"ה איכא פריצות דאי מקנינן להו וכו'. נראה דס"ל דודאי אין לפרש דבאמת כשנבעלה לטפסר אסורות על בעליהן זה בודאי אינו דדינא הוא דאוקמינן לכל בת ישראל אחזקת כשרות דאפילו באינו ידוע אם נאנסה כתב הרא"ש לקמן דף י"ב בשם רבינו יונה דנאמנת לומר נאנסתי משום חזקת כשרות כ"ש בכה"ג שלקחוה באונס. אלא דכיון דלא דרשו זה בפרהסיא היו הצנועות מוסרות נפשותם משום דסברו שמא יאסרו. והפרוצות מחמת יראה זו שיאסרו על בעליהן עשו באונס עכ"פ. וממילא לא הוי אסורות לבעליהן אחר כך. אבל אם ידרשו להן וידעו בודאי שמותרות יעשו הפרוצות ברצון ויבא מזה איסור שהרי ידורו עם בעליהן אחר כך שיאמרו שנאנסו. אבל התוס' ז"ל לא ניחא להו בזה דכיון דרואין שאין הב"ד אוסרות יעשו ברצון אפילו אם לא ידרשו להן. ומה שהצנועות היו מוסרין נפשותן שסברו דאף דאין הב"ד מוציאין מבעליהן. מ"מ איסורא איכא וכמו בעוברת על דת דקי"ל אם רצה הבעל לקיימה אין מוחין בידו. ואפ"ה איסורא איכא. ומצוה לגרשה וק"ל:

בגמרא אב"א מאי מחמת האונס כדתניא וכו'. כבר כתבנו לעיל בלשון רש"י בד"ה ובשני שלא יכנוס וכו'. הטעם דמפרש משום שקדו ולא משום טענת בתולים. ונראה עוד לפמ"ש דביום ב' עצמו אם יבעול ולא ימצא בתולים יוכל לבא לפני ב"ד שקבועים בו. ואי משום שמא יטרוד הא למאי דמוקים דמפני האונס היינו שמת אביו של חתן ובזה ע"כ ליכא חששא זו דהא צריך לקוברו בו ביום דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא כדאיתא במתניתין דסנהדרין וממילא הוא דצריך ליבעול ביום דאי לא יבעול ביום קודם קבורה הא קתני דאסור כל אותן הימים דהיינו כל שבעה ימי המשתה ושבעה ימי אבילות והם כלים ביום א' כיון דהתחילו ביום ב'. נמצא ממילא הביאה בליל ב' וליכא משום טענת בתולים דהא יוכל לבא לב"ד ביום ב' שב"ד קבועים ואפילו אם יבעול ביום א' משום דמקצת היום ככולו הא מסקינן לקמן דנבעלת ברביעי ולא חיישינן לאקרורי דעתיה ליום מחר. א"כ מה הוא זה שהתירו ביום ב' משום אונס ע"כ משום שקדו. ולפ"ז יש לומר דבאמת לא הי' מתירין ביום ב' אם היה בה חשש משום טענת בתולים והיינו דמסיק כולה ברייתא דכל אותן ימים וכו' דמש"ה אין חשש טענת בתולים משום שלא יכול ליבעול עד ליל ב' כנ"ל. שיש לפרש עוד הא דמסיים בברייתא זו ומפרישין את החתן וכו'. ולכאורה אין ענין לדלעיל. ולפמ"ש דבאמת משום חששא דטענת בתולים לא הי' מתירין אלא דאין חשש משום שלא יכול לבעול עד ליל ב' כנ"ל. א"כ יש לומר דס"ל להאי תנא דברייתא דאין אבילות בשבת דפלוגתא דתנאי היא במועד קטן. וא"כ אם היו מותר ליבעול בשבת אכתי הי' חשש משום טענת בתולים לכך אמר דמפרישין אותו בלא זה בליל שבת משום חבורה ודוק:

תוס' ד"ה ולדרוש להו דאונס שרי וכו' ומתוך כך התיר ר"ת וכו' ואין נראה לריב"ם וכו' דברי התוס' כאן ובסנהדרין דף ע"ד ויומא דף פ"ב ודברי הרא"ש בפסקיו ומ"ש עליו מהרימ"ט בחידושיו ויתר דברי הראשונים והאחרונים אנא בריה קלה עמדתי על דבריהם כפי קיצורי והארכתי למעניתי בספרי הקטן חיים שאל (מתשובותי) סי' מ"ט בס"ד:

תוס' ד"ה ולידרוש כו' ומתוך כך התיר ר"ת לאשת ישראל שהמירה ובא עלי' נכרי לקיימה לאותו נכרי כשיתגייר וכתב הרא"ש ז"ל הטעם משום דלא אמרינן ונטמאה ונטמאה א' לבעל ואחד לבועל רק היכא דבל"ז היתה מותרת לו אבל בנכרי דבל"ז אסורה לכך מותרת עכשיו ע"ש. והקשה מהרי"ט ז"ל בחדושיו מהא דכתבו תוס' פ' האשה רבה דף צ"ד ע"ב דאמר כגון דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים וכתבו תוס' דלא קאי אכולא מתניתין דאל"כ ממילא אסורה משום ונטמאה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ע"ש וא"כ קשה הא מקודם היתה אסורה משום אשת אח ולא שייך ונטמאה ונטמאה כנ"ל ע"ש. וגם אני הקשתיה קודם שראיתי במהרי"ט ז"ל:

ונראה לישב דהנה עוד הקשו על טעם זה מאי בכך דהיתה אסורה גם מקודם הא אף דאין איסור חל על איסור מ"מ היכא דמשתכח רווחא חייל דמיתלו תלי וקאי וא"כ נהי דבהיותו נכרי קודם שנתגייר לא הי' שייך בו ונטמאה כו' מ"מ עכשיו שנתגייר ואינה אסורה עליו איסור אחר ממילא אסורה מחמת ונטמאה ע"ש במהרי"ט ז"ל. ונראה דהנה במרדכי סנהדרין סוף פ' בן סורר כו' הביא בשם רבינו יחיאל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולכך מותר עכשיו כשנתגייר לדור עמה דהוי כקטן שנולד אף שזינתה עמו מקודם ע"ש ודחו הפ' דבריו דלא שייך הכא גר שנתגייר כקטן כו' דדוקא היכא שקודם הגירות לא הי' נאסר עליו זה מדינא כמו בשאר האב רק מחמת הגירות יאסר כישראל ע"ז אמרינן דהוא כקטן שנולד ואינו חל עליו איסור אחר מחמת המעשים שנעשו קודם הגירות אבל הכא שמחמת מעשה זנותו נאסרת עליו גם קודם גירות רק שהי' נכרי וממילא עכשיו אינו ניתר מחמת כקטן שנולד ע"ש ועיין תוס' סנהדרין דמחלקין בין דיני אדם ע"ש. ולפ"ז א"ש הכא טעם הרא"ש ז"ל דלא שייך ונטמאה כיון שגם בל"ז אסורה עליו ואי"ל כנ"ל דנהי דבהיותו נכרי לא שייך ונטמאה מ"מ עכשיו שנתגייר שייך ונטמאה דז"א דאם האיסור יחול רק עכשיו ממילא לענין זה אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון שקודם הגירות לא היתה אסורה איסור זה דונטמאה כיון שבל"ז אסורה ורק אחר הגירות תיאסר והוי שפיר כקטן שנולד כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית מהרי"ט ז"ל מהא דאחות אשה איך שייך ונטמאה הא היתה אסורה עליו בל"ז. דז"א דהתם לא שייך זה כקושייתם הנ"ל דנהי דמקודם לא הי' חל אעפ"כ חל עכשיו דמיתלי תלי וקאי והתם לא שייך מ"ש ולכך שפיר אסורה משא"כ הכא וא"ש:

עוד הי' נראה לכאורה למאי דאיתא ביבמות דף י"ו ע"ב אמר ר"י נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מי' שבטים הוא והוא ישראל ע"ש. וא"כ נראה הכא דמ"מ אסור אח"כ לדור עמה ג"כ שמא מי' שבטים הוא והוא ישראל ולא היתה אסורה עליו מקודם וממילא אסורה עכשיו מחמת ונטמאה כיון שבל"ז היתה מותרת וממילא עכשיו אסורה. אך באמת לא קי"ל הכי. אך לפ"ז אפשר לישב מה שיש להקשות מאי פריך הש"ס סנהדרין דף מ"א נערה המאורסה דמיקטלה היכי משכחת לה דאף בזינתה וחזרה וזינתה הא יכולין לומר לאוסרה על בועלה שני באנו ע"ש. וא"כ לפי דברי הרא"ש ז"ל שפסק דמיתה חייבת שפיר בביאת נכרי ואעפ"כ אינה נאסרת עליו כנ"ל א"כ משכחת לה בביאת נכרי דחייבת מיתה ואינה אסורה אף כשיתגייר ולמ"ש א"ש דהנה התוס' ריש סנהדרין דף ט' ע"ב כתבו דאף דלא הי' צריכין לומר שהתרו בהו לענין יכולין לומר דלא היינו יודעין דהלכה כר"י והיינו סוברין דחבר צריך התראה ע"ש וא"כ כיון דלר' יהודה דסבר נכרי שקידש חוששין כו' ממילא נאסרת הכא כמ"ש א"כ אף דלא קי"ל הכי מ"מ יכולין לומר שפיר לאוסרה לבועלה שני באנו דסוברין כר"י ע"ש וא"ש:

ונראה לישב עוד דברי המרדכי ז"ל בשם ר"י הטעם דמותר משום גר שנתגייר כו' דהנה לכאורה יש ליתן טעם אחד דמותר לדור עמה דהנה הפוסקים כתבו דאף דקי"ל דהעראה הוא כגמר ביאה בכל חייבי לאוין וכריתות הוא דוקא בישראל אבל בנכרי בכל עריות הוא דוקא בגמר ביאה דגם בישראל הוי אמרינן מסברא דהעראה לא מיקרי ביאה כלל רק דילפינן לה מקראי אבל בנכרי דלא שייכי הילפותא דשם ממילא אין העראה בביאה כלל ע"ש. והנה המר"א ששון ז"ל כתב בתשובה ס' קצ"ז דבזינתה וחזרה וזינתה אינה נאסרת על בועל שני דדוקא הבועל ראשון שאוסר אותה על בעלה נאסרת גם עליו אבל בבועל שני דכבר אסורה על בעלה מחמת ביאה הראשונה אינה נאסרת כלל על הבועל ע"ש ודברי הפוסקים אשר השיגו עליו ידועים מהש"מ סנהדרין הנ"ל דמשני זינתה וחזרה ופריך על בועל שני אבל כבר ישבו הפוסקים דברי וע"ש. והנה לפ"ז לכאורה אינה נאסרת כלל על הנכרי כיון דאצל הנכרי העראה אינה כביאה כלל וא"כ אף שגמר הביאה אינה נאסרת עליו דכיון שהערה בה מיד נאסרת על הבעל דאצל ישראל שפיר הוי ביאה ועליו עדיין לא נאסרה וא"כ אח"כ כשגמר ביאתו אינה נאסרת עליו כיון שכבר היתה אסורה על הבעל מחמת ההעראה ולא גרם בזה איסור לבעלה והוי כזינתה וחזרה וזינתה וממילא אינה אסורה עליו כלל. אך באמת עכשיו שנתגייר ונעשה ישראל ונתרבה אצלו העראה כגמר ביאה שפיר נאסרת עליו מחמת העראתו הראשונה. וא"ש דברי למרדכיז"ל דלענין זה שיהי' נאסר עכשיו מחמת גירותו שפיר אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד כיון שמקודם לא הי' נאסר עליו כלל כמ"ש רק מחמת הגירות יהי' נאסר ואמרינן שפיר דהוא כקטן שנולד כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש שהקשינו מאי פריך הש"ס לאוסרה על בועלה שני באנו הלא משכחת לה בנכרי כמ"ש דלא תהי' אסורה עליו אף כשיתגייר כנ"ל. ולמ"ש א"ש דהתם דקיימינן בש"ס עכשיו דאף דזינתה וחזרה וזינתה נאסרת על בועל השני אף שכבר אסורה מקודם על בעלה וא"כ ממילא גם בביאת נכרי נאסרת עליו כשנתגייר דלא שייך גר שנתגייר כקטן שנולד כנ"ל דגם מקודם אסורה עליו דאף דנאסרה על הבעל משעת העראה מ"מ נאסרת עליו בגמר ביאה כמ"ש. אבל לדידן למהר"ש ששון ז"ל דלא פסק כסוגיא זו והוכיח דלית הלכתא כסוגיא זו ממילא א"ש כנ"ל או כמו שתירץ בשער אפרים ע"ש ג"כ א"ש:

תוס' בא"ד ומתוך כך כו'. והקשה בס' הפלאה מאי משני הש"ס לקמן דף ט' בקיבל אבי' קדושין פחותה מג' הא עדיין איכא ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון שמא לגוי נבעלה ותירץ דהוי ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות שס' באונס הוא בגוף הזנות וס' שמא לגוי הוא בתערובות ממי זינתה ע"ש. ולפי דבריו הי' אפשר לישב מה שהקשה לקמן הא עדיין איכא ס"ס שמא לקטן נבעלה פחות מבן ט' דאין ביאתו אוסרת דהוי כמוכת עץ ואעפ"כ לא שייך מדלא טענה דגנאי הוא לה לטעון ע"ש. ולפ"ז א"ש דגם זה הוא ספק אחד בגוף וס' אחד בתערובות דס' אחד שמא באונס הוא בגוף וס' השני שמא בקטן הוא בתערובות וא"ש. אך לפ"ז קשה דעדיין איכא ס"ס שמא לגוי נבעלה ואת"ל לישראל שמא לקטן נבעלה דהשתא הם שני הספיקות בתערובות והוי שפיר ס"ס כנ"ל ואמאי אסורה בפחותה מג':

והי' אפשר לומר למ"ש תוס' שם דלא אמרינן בס' אונס מדלא טענה משום דגנאי לה וכתב בש"מ דהגנאי הוא משום דפסלה נפשה מכהונה ע"ש. וא"כ לר"ת ז"ל עכשיו שפיר תוכל לטעון שנבעלה לגוי באונס וממילא לא הוי ס"ס כנ"ל. אך ז"א דאנן דנין עכשיו על ס' אונס:

ובל"ז עדיין קשה אף לפי תירוץ ס' הפלאה דלא הוי ס"ס מ"מ קשה דנוקי אותה בחזקת היתר לבעלה ונימא דלגוי נבעלה והכא לא שייך תירוץ תוס' דשם ע"ש, אך באמת זה פשוט דגם הר"ת ז"ל סובר דנאסרת לבעלה דמשנה מפורשת הוא בסוטה פ' מקנין דמקנין ע"י נכרי רק על הבועל ועיין בתוס' סנהדרין סוף פ' בסו"מ ע"ש:

ומה שתירץ בס' הפלאה דאף הר"ת סובר דאסורה מדרבנן לבעלה ולכך לא הוי ס"ס ע"ש וכן כתב בס' פ"י ולכאורה עדיין קשה לשטת הסוברים דטעם ספק ספיקא הוא משום דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא וממילא הספק השני הוא ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש י"ד ס' ק"י. וא"כ קשה כיון דביאת נכרי אינה אוסרת על בעלה רק מדרבנן א"כ עדיין איכא ספק ספיקא ספק שמא לגוי נבעלה וא"כ הוי ספיקא דאורייתא דמדאורייתא מותרת לבעלה כשנבעלה לנכרי והוא ספק אם יש כאן איסור דאורייתא וממילא מדאורייתא לקולא ואין כאן רק ודאי איסור דרבנן וממילא הס' השני דאף אם לישראל נבעלה מ"מ שמא באונס הוי ספיקא דרבנן ולקולא וממילא היא מותרת ועדיין קשה כנ"ל. אך יש לומר למאי דפסקו הפוסקים דס"ס שאינה מתהפך לא הוי ספק ספיקא ע"ש וא"כ הכא אם נאמר בהיפך ס' שמא באונס או ברצון והוי ספיקא דאורייתא ומותר מן התורה רק מדרבנן אסורה ואיך נימא הס' השני הוא ספיקא דרבנן שמא לנכרי נבעלה ואזלינן לקולא דז"א דאין כאן ס' דרבנן דאף אם לגוי נבעלה אסורה מדרבנן וא"כ הוא ודאי איסור דרבנן ולא ספק ואסורה והוי ס"ס שאינה מתהפך ולא הוי ס"ס:

ולשיטת הרמב"ם ז"ל בל"ז א"ש שפסק דפיתוי קטנה לאו אונס ונאסרת על בעלה ואיירי שפיר בהא דמשני בקיבל בה אבי' קדושין פחותה מג' דעדיין היא קטנה ואעפ"כ נאסרת ע"ש וא"כ י"ל כמו שתירץ הוא בעצמו דאיירי ברוב ישראל ואי"ל כמו שדחה דאעפ"כ היא ספק דלמא אזלה איהי לגבי' והוי לי' קבוע דז"א דלקמן דף ט"ו הקשה מאי בכך דאזלה לגבי' הא השתא פירש ומאי מהני מה שהי' קבוע כיון שעכשיו פירש והוי כנמצא דא"ל אחר הרוב אף שהי' ודאי במקום הקבוע ותירץ דהוי כנמצא ביד פקח שלקח במקום קבוע אעפ"כ ששכח עתה מ"מ כיון שראוי' לידע ממי לקח כיון שהוא פקח הוי קבוע ע"ש. וגם באשה כיון שהיא פקחת וראוי שתדע למי נבעלה הוי קבוע ע"ש. וא"כ א"ש דהכא כיון דהספק היא שזינתה כשהיא קטנה וא"כ אינו ראוי לה לידע ממילא לא חיישינן לביאת נכרי כיון דהרוב ישראל דלא שייך הס' שמא אזלה לגבי' דז"א דאף אי אזלה לגבי' מ"מ כיון שעכשיו פירש הוי רוב כיון שאין ראוי לה לידע והוי כנמצא וא"ש:

ולפ"ז מיושב ג"כ קושית תוס' לקמן דף ט' שהקשו מאי פריך הש"ס הא ס"ס שמא באונס הא ספק אונס לא חשוב ספק דרוב רצון דאונס יש לה קול והקשה בס' פ"י הא איכא למימר דס' אונס הוא ספק פיתוי קטנה אונס דאין לה קול ואף להרמב"ם ז"ל דפיתוי קטנה אינו אונס מ"מ הוי ספק שמא נאנסה כשהיתה קטנה דלא שייך יש לה קול דהטעם דיש לה קול הוא משום שמספרת אח"כ שנאנסה אבל בקטנה דאינה בת דעת לא שייך זה. ותירץ הפ"י דא"כ קשה למה מתרץ דאיירי בקיבל אבי' קדושין פחותה מבת ג' וכו'. אדרבה לישני דאיירי כשקידשה עצמה כשהיתה גדולה דליכא ס"ס ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא כשהיתה קטנה הלא אם הוא תחתיו ממילא היא גדולה ע"ש. ולמ"ש מיושב די"ל שפיר כדברי הפ"י דהספק היא שמא כשהיא קטנה נאנסה ואי"ל כנ"ל דהי"ל לאוקמי בקידשה כשהיתה גדולה דז"א דאם קדשה כשהיתה גדולה א"כ איכא ס"ס שמא לנכרי נבעלה ואף דאיירי ברוב ישראל מ"מ יש ס' דלמא אזלה איהי לגבי' והוי קבוע דכיון דהס' הוא כשהיא גדולה הוי כנמצא ביד פקח שלקח מן הקבוע כנ"ל והוי ס"ס וע"כ תירץ דאיירי בקיבל קדושין פחותה מג' וא"ש כנ"ל דלא הוי ס"ס דאיכא רוב כיון שאין לה דעת וא"ש. וזה הוא אם נאמר דהר"ת ז"ל סובר כשיטת הרמב"ם ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בעצמו פסק בהדיא דלא כר"ת ז"ל דנאסרת בביאת נכרי מדאורייתא ע"ש: