ובועל בעילת מצוה ופורש. פירש רש"י ז"ל: ואחר כך קוברין את המת. משמע, דסבירא ליה דאין אבילות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום מיתה וקבורה, דאי לא תימא הכי אתי אבילות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן, כמו שהסכימו הגאונים ז"ל (אוצה"ג מו"ק סט-ע; רי"ף ספ"ב דברכות) דמי שמת לו מת בי"ט שני דעצרת או בי"ט אחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג בו אבילות, דסבירא להו דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא, ואתי אבילות ודחי יום טוב דרבנן. וכן דקדק מכאן רבינו שמשון זצ"ל, דאין אבילות כל עיקר דאורייתא.
ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (מט, א) הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, שמע מינה דאבילות דיום ראשון דרבנן, דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר, דאי דאורייתא, הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא.
ולדברי הגאונים זצ"ל שהסכימו, דיום ראשון דאורייתא וגמרי ליה (ויקרא י, יט) מואכלתי חטאת היום, כדכתיב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (שם. ועי' רמב"ם אבל פ"א ה"א) הכא לא קברי ליה למת עד למחר, כי היכי דליהוי אבילותו דרבנן, ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן. ואף על גב דמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה, לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין, כדאיתא התם (סנהדרין מו, א), והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו, אי נמי איכא למימר, דקוברין אותו ביומו, ואפילו הכי אין נוהג אבילות, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (יבמות צ, א).

ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. ואם תאמר, למה אין שבעת ימי המשתה עולין לו משום שבעת ימי אבילות, לפי מה שהסכימו הגאונים (רי"ף מו"ק לדף יט, א) לקובר את מתו ברגל שמונה שבעת ימי אבילותו מיום טוב האחרון, ואף על פי שאין אבילות נוהג בו עולה הוא לא, כיון שאינו אלא מדבריהם, הכא נמי, הרי אינן אלו השבעת ימי המשתה כרגל אלא מדבריהם והוא כיום טוב של דבריהם. יש לומר, דהכא שאני שאם אתה אומר שיעלו לו אינו נוהג אבילות כלל, ואין אבילותו ניכר, אבל התם אבילותו ניכר בשאר הימים שהוא נוהג, וכיון שאין הראשונים עולין לו אף האחרונים אינו עולה שאין לחלק כאן בין יום ליום.

ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. פירש רש"י ז"ל: משום אבילות, וכל שכן לאחר שלשים יום, דבטיל לה אבילות דידה. ויש מקשים (הרמב"ן), שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, ואפילו על אביה ואמה כדאיתא באבל רבתי וכן שאר תכשיטין נמי לאחר שבעה לא אסירי. והכא הכי פירושו, שאם אירע אונס לכלה בתוך שלשים יום לחופתה, אין מונעין ממנה תכשיטיה כלל ואפילו תוך שבעה לאבלה, כדי שלא תתגנה על בעלה, ולא חיילה עלה אבילות לגבי הנך מילי, משום דכל שלשים לחופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא, וצריכא שלא תתנוול כדי שלא תתגנה עליו.

ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה. דלא דחי לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא, הפסד וליכא דטרח להו. ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו, ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, והכל בכלל תכשיטין הן.

וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכן מי שפרשה אשתו נדה. וכתב ז"ל, מדאמרינן דפירשה נדה אסורה להתייחד עמו, שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר ותהא ראויה להתייחד, שאין חופה אלא לייחוד לשם נשואין, ואין מברכין אלא על כניסה וזה אינו יכול לייחד. וכן כתב רב נטרונאי גאון וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות אישות הלכה ו).הובא גם בעיטור ח"ב דף סג, ג, ובנמו"י. ועי' תשוה"ג גאוני מזרח ומערב קכג, שערי תשובה קס, ואוצה"ג סי' סב-סו.
ועוד יש ראיה לדבריהם, מדתניא (סנהדרין נה, ב) בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, נשאת לכהן אוכלת בתרומה, ופירש רש"י ז"ל: אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת לפי שאינה ראויה לביאה, ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אוכלת, מכל מקום ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה.
ויש לדחות דהתם לא חזיא כלל וכמו שאינה אשה, אבל הכא ראויה היא אלא דאריא דאיסורא רביע עלה, וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) רב אמר (אפילו) יש חופה לפסולות, ושמואל אמר אין חופה לפסולות, אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה, אלמא אף על פי שיש חופה לפסולות ואעפ"י שאין להם ביאה בהכשר בקטנה שאינה ראויה לביאה כלל מודה, לפי שהיא כמו שאינה אשה.
והא דאיבעי להו לקמן בפרק אף על פי (כתובות נו, א) נכנסה לחופה ופרשה נדה מהו, חופה דחזיה לביאה בעינן או לא, התם לענין תוספת כתובה איבעי לן דילמא אינו מחייב עצמו בתוספת אלא בחופה הראויה לביאה, אבל נכנסה לחופה ופרשה נדה ומת לא מתחייב, אבל ודאי נישואין עושה. ומיהו לכתחילה ודאי נדה לאו בר חופה היא, אבל בדיעבד כשכנסה וברכו ברכת חתנים אינו צריך לחזור ולברך, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) ואם עבר ונשא אינו חוזר ומברך. וגדולה מזו אמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב), דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דלא חזאן להו לעולם לביאה וליחוד, וכל שכן זו שטובלת לערב.

ובועל בעילת מצוה ופורש. פירש"י ז"ל שקוברין את המת בו ביום. ויש שהקשה עליו דהא ה"ל יום מיתה וקבורה שהיא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והיה לנהוג בו אבילות דאתי גזירה דאבילות דאורייתא ודחי רגל דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר את מתו ביום טוב שני כשהוא יום המיתה חייב באבילות דאתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן ותירצו דשאני הכא דחוי רגל וודאי דרבנן והעמידו בו דבריהם בשב ואל תעשה משא"כ התם ביו"ט שני משום ספקא דרבנן אתקן מעיקרא ותו דהתם אין יו"ט שני מתחלל בשבעה מפני מעלתו אבל הכא אם נוהג אבילות שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבילתו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבילות רצופים דאין אבילות חל למוקטעין וזה נכון ועיקר ודלא כדברי המפרשים שאין קוברין לו עד מחר ומלינו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה:

וכל אותן הימים אפי' ימי המשתה כדלקמן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום פי' לא משום דאבל זה קיל כדאמרינן לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי מדאמרינן פרק בתרא דיומא גבי המלך והמלכה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה עד ל' יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום דאלמא האי דינא אכל כלה דעלמא קאי הוא נמי דליכא אינש דטרח ליה פי' לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבין בשר לא חיישינן להו:

אבל איפכא לא. פירוש לא עבדי הכי אלא קוברין את המת תחלה ולענין אם מתו יעשה משתה שלו לא אתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ"ע אסור לכנוס עד י"ב חודש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהא אפלגו רבוואתא ז"ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך שבעה ימי אבילות וכולם למדוה מהא דתניא במסכת מועד קטן מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו שלשה רגלים בד"א כשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא לאלתר ומעשה ביוסף כהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואפ"ה לא בא עליה עד זמן מרובה ומשמע דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי מר מרבנן סבר דכי היכי דחשוכא שאין לו בנים נשאת לאלתר תוך ז' ה"ה שאין לו בנים משום בטולי מפו"ר ומר סבר הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאלו תוך שלשים ליכא למישרי וליתי להני תרי סברות דהיאך אפשר להתיר לכנוס אשה תוך שבעה ימי אבילות כלום יש חופה במקום אבילות ואע"ג דבחופה כנסה לאלתר התם בערב פסח שהרגל מפסיק אבילות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך בין השמשות דה"ל כלאחר שבעה ימי אבילות וליכא למימר נמי לאלתר קרי אחר שלשים יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמרינן התם כמה זמן מרובה שלשים יום הלכך לשון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר אחר ז' ימי אבילות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל עד שלשים יום ופשטא דמתני' דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא צריך לאביו מן הסתם הלכך הכי פירש אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג אבילות ואח"כ כונס ונוהג שבעה ימי המשתה:

אבל לא נתן מים וא"ת נהי דבשר מזדבין הא איכא פסידא ביין המזוג וי"ל כיון דבשר מזדבן שפיר אע"ג דיין מזוג לא מזדבין שפיר הא מזדבן קצת בלא פסידא גדולה כי הרבה לוקחים קופצים עליה. ותרתי בעינא בשר רחוץ ויין מזוג דאיכא פסידא טובא:

אלא דרב חסדא תימא מנ"ל לרב חסדא לאוקמי מתני' הכי וה"ל לאוקמי בכפר ואתא מתני' כפשטיה בין נתן מים ובין לא נתן מים וי"ל דרוב מקומות דומיא למתא מחסיא דשכיח ביה נשואים וניחא לאוקמי מתני' ברוב מקומות:

ה"ג מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אע"ג שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג אע"פ שאמר אין אבילות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז"ל דאל"כ היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני בשבת שהיא עולה למנין אבל. רגל זה אינה עולה במנין למועד במי שאינו עולה ואינו נוהג דברים שבצנעא א"ו כדאמרן וכן גרים ר"ח וכן הגרסא בכל הספרים שלנו והא דנקטי' בהאי סייעתא והוא ישן בין האנשים ולא נקיט רישא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דאיכא לדחויי דמשום דם הוא פורש גזרו חכמים האחרונים בבועל את הבתולה כדאיתא פרק בתרא דנידה והא דאמר התם דברים שבצינעא נוהג למ"ד התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות היכא הוא דברגל דהכא דלרבנן ליהוי חובה הלכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לר' יוחנן וכיון דכן הלכתא כר"י דהוה מסייע וכן פר"ח ז"ל וכדי נתפרש מאי ניהו דברים שבצנעא:

שבעת ימי חפה לחתן הרי הם אצלו כרגל גמור וכל שארעו אבל בתוך חתונתו אפילו על אב ואם אינו נוהג אבילות עד שיעברו שבעה של חתנה שהרי שמחה כתובה בהם כדכתיב קול ששון קול שמחה וכו' וכן כמו שיש סמך מן התורה לאבילות של יום ראשון מדכתיב ואחריתה כיום מר כך יש סמך ליום ראשון של חתנה מביום חתנתו ומאחר שכן אף כשבא יום ראשון של אבילות בתוך ימי המשתה אין אבילות חל עליו ואם חל עליו אבלות קודם שתחול עליו תורת חתנה אינו רשאי עוד לישא עד שיעברו שלשים ויש אומרים שלאחר שבעה מכניסין את הכלה לחפה ואינו טעון שלשים כבשאר מתים ואע"פ שגאוני עולם כתבוה אינו נראה כלל ואע"פ שהם נתנו בה טעם דלא גרעה ממתה אשתו ואין לו בנים אינו שאין לדמות אבילות קרוביו לאבילות של אשתו וגדולי האחרונים כתבו שבאב ואם עד שנים עשר חדש ואין נראה כן אלא כדעת ראשון כמו שביארנו במועד קטן הא בתוך שלשים לא ישא ואף מי שאין לו בנים שלא התירו לחשוכי בנים לישא ולבעול לאלתר אלא באבילות של אשתו אבל באבילות של קרוביו דוקא לאחר שלשים:

זה שביארנו שלאחר שבעת ימי חתנה נוהג שבעת ימי אבלות יש שואלין הואיל ושבעת ימי המשתה אינן אלא מדברי סופרים יהו עולים למנין אבילות שבעה על דרך שכתבוה הגאונים ביום טוב אחרון ואינה שאלה שאם כן אין אבלות נכרת בו כלל אבל ביום טוב הואיל ואין התקנה אלא ביום אחרון הרי ניכר בשאר ואי אפשר לומר בחתנה שיהא יום אחרון עולה שהרי כל הימים מדברי סופרים הופקעו מאבלות ומה בין זה לזה ומכל מקום יראה לי שאין אלמון באלמנה בדין זה אלא ביום ראשון על הדרך שביארנו במשנה בענין איסור מלאכה ויש חולקין בשתיהן ולדונו כל שלשה ימים בדין זה ובאיסור מלאכה ולא יראה לי כן שאע"פ שבתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה פירושו התקינו דבר שיהא גורם להיות בטל שלשה ימים:

לא נכנס עדין לבית המשתה ומת לו מת כל שצרכי סעודתו מוכנים על צד שאי אפשר למכרם בלא פסידא וכן שאם יפסיד אין לו עוד מי שיטרח בהכנת צרכי סעודה לחתן או תכשיטין לכלה כגון מת אביו של חתן או אמה של כלה אנו מחזרים ומשתדלים שלא יחול אבילותו עד שתחול חתנתו ותפקיע את האבל עד שיעברו שבעה והוא שמכניסין את המת לחדר שלא יהא מתו מוטל לפניו ואת החתן ואת הכלה לחפה קודם שיקבר המת שהרי אין אבילות חל אלא עד שיסתם הגולל ואחר כך קובר והרי חלה החתונה קודם האבילות ומכל מקום בועל הוא בעילת מצוה קודם קבורה שהרי לאחר קבורה אע"פ שאין אבילות גמורה חלה עליו מכל מקום דברים שבצנעה נוהג שהרי אף במועד עצמו אמרוה כן ר"ל אע"פ שאין אבילות במועד דברים שבצינעה מיהא נוהג אלא בועל בעילת מצוה קודם קבורה ופורש לו מתורת דברים שבצנעה ואין אומרים שלא לבעול עד שיעברו שבעה שהנשואין צורך ביאה הם ואע"פ שהוא אונן ואונן אסור בתשמיש בזו הקלו משום מצוה שמן התורה לא נאסר האונן אלא בקדשים ובמעשר ובהקרבה אבל שאר דברים לא נאסרו בו אלא מדברי סופרים מידי דהוה אבשר שמן התורה מותר כדכתיב ואכלתי חטאת היום הא בשר חלין מותר אלא שחכמים אסרו ובחתן לא גזרו:

זה שביארנו שמכניסין את המת בחדר ואת הכלה לחפה ואחר כך קובר ור"ל אפילו ביומו היא שיטת גדולי הרבנים ומפני שהם סוברים שאין אבילות דאוריתא אפילו ביום מיתה וקבורה שאלו כן היה לנו לומר אתי אבלות דאוריתא ודחי חתנה דרבנן על הדרך שכתבוהו הגאונים במת לו מת ביום טוב שני של עצרת או של ימים אחרונים של חג הפסח ונקבר בו ביום וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בבכורות מ"ט ע"א דיום שלשים כשלפניו ומטעם הלכה כדברי המיקל באבל ואם היה מן התורה הוה ליה ספק תורה ומכל מקום אנו פוסקים ביום מיתה וקבורה כל ששניהם ביום אחד דאוריתא ואינו קוברו עד למחר שאין זה אלא כמלינו לכבודו שלא יתבזה בנו בחתנתו או שמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כמו שיתבאר ביבמות:

אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום וכתבו גדולי הרבנים וכל שכן לאחר שלשים שכבר עבר האבילות ונראה מדבריהם ששבעת ימי חתנה עולים למנין שלשים של אבל ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו ששלשים של אבלות חלין לאחר שיעברו שבעת ימי חתנה וכן הדברים נראין הואיל ואף אבילות שלשים אינו חל בתוך חתנתו שמותר לו לספר ולכבס ומעתה לאחר שלשים מונעין ממנה תכשיטין שבעת ימים הבאים לתשלום שלשים של אבילות:

יש אומרין שאין האשה אסורה בתכשיטין לאחר שבעה בשום צד מפני שמדמין אותה לתספורת שמותרת בו לאחר שבעה כמו שביארנו במקומו ומפרשים כאן שהכלה אם אירע לה אבל כל תוך שלשים של חתנה אין מונעין תכשיטיה אפילו תוך שבעה ובאמת לענין פסק כך הוא אלא שלדעתנו לאחר שלשים של חתנה צריכה להשלים ואין דמיון מתכשיטין לתספורת כלל שגדול פרע מגנה אותה ביותר:

גדולי האחרונים שבספרד כתבו שדברים שבצנעה שנאסרו לחתן ובמועד אין המדה שוה בהם שבמועד אוסרין לו כל מיני שמחה שאין הדבר ניכר במניעתו שמצד אבילות עושה כן שכמה בני אדם אין נוהגין בשמחות כל כך אבל חתן כל שהוא נמנע משמחה ידים מוכיחות שאבילות מעכבתו ומתוך כך אין מונעין ממנו אלא תשמיש:

מאחר שכל שלא חלה עליו חתנה עדין אין מתירין לו אלא בשני דברים והם שאי אפשר למכור בלא פסידא ושלא יהא עוד שם מי שיטרח אתה מפרשה דוקא באביו של חתן או באמה של כלה שדרכו של אבי חתן לטרוח בסעודה ושל אמה של כלה לטרוח בתכשיטין אבל אמו של חתן ואביה של כלה אפילו נפסד הכל הואיל ויש שם מי שיטרח אין מקילין לו בכך ואף באביו של חתן ואמה של כלה דוקא בשאי אפשר למכור בלא פסידא כגון שטבחו טבוח ושהוא בכפר שאין הלוקחין מצויין ואע"פ שלא נתן מים על גבי בשר או שהוא בעיר וכבר נתן מים על גבי בשר שאף בעיר אין הלוקחין מצויין בה בכדי שיעור שקודם פסידא הואיל ונתן מים על גבי בשר אבל בכרך אפילו נתן מים על גבי בשר אסור וסוף הדברים כל שאפשר למכור בלא פסידא יתירתא אסור ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויראה שאף באלמון ואלמנה הדין כן עד שיעבור יומו שהרי אין לו אלא יום אחד לברכה ותכשיטין אלו פירושן בשמים ותמרוקין שפסידתן קרובה:

חתן זה שאירע לו אבל והכניסוהו לחפה קודם קבורה על הדרך שהזכרנו אע"פ שבעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים שמתוך שהקלו באבילותו לנהוג שבעת ימי המשתה אחר קבורה יש לחוש שמא יקל הוא יותר ואין בזה חלוק בין אבילות שלו לאבילות שלה אלא בכל אבילות כן ואע"פ שברגל הקלו בו בכך ואין אומרין כן הואיל ודבר השוה לכל הוא לא אתי לזלזולי וכן אבל דעלמא מתוך שלא הקלו בו אין חוששין לכך אבל חתן שלא אירעו אבל אלא שפירסה אשתו נדה אם לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים שמא יהא יצרו תוקפו אבל אם בעל הרי הוא כאחר אצל אשתו נדה שאין מזקיקין בכך שהרי נדה מותרת ביחוד וכמו שאמרו בסנהדרין ל"ז ע"א אמר ליה ההוא מינאה לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו שאפילו סוגה בשושנים לא יפרצו בה פרצות:

אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא לא שנו אלא שניתן מים ע"ג בשר אבל לא ניתן מים ע"ג בשר מיזדבן. אמר רבא ובכרך אע"פ שניתן מים על גבי בשר מיזדבן. א"ר פפא ובכפר אע"פ שלא ניתן מים ע"ג בשר לא מיזדבן. ואלא דרב חסדא היכי משכחת לה כגון מתא מחסיא דמפקא מכפר ומפקא מכרך:

אמר מר הוא ישן בין האנשים וכו'. מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר"י אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג. פי' ז' ימי חתונות כשבעת ימי הרגל הן לו. ומפני שתשמיש המטה הוי דבר של צנעה שאין בני העולם מרגישים אסור:

דרש ר"י ברי' דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא שלא בעל שיצרו תוקפו אבל בעל אשתו ישנה עמו בבית. והא הכא בבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין האנשים וכו'. כי קאמר ר"י אפירסה נדה. והא וכן קתני ה"ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים פי' אבל [בעל] כל נדה דעלמא מתקיים בעלה בבית וכשמת אביו של חתן או אמה של כלה צריכי שימור:

וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ואין מונעים תכשיטין מן הכלה כל ל' יום. ופירש"י בשביל אבל זה. וליתא דמאי שנא כלה אפי' שאר נשים נמי קיימ' לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספ' ולכבס וה"ה לשאר תכשיטין. אלא ודאי כלה של שלשים יום אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה. ואפי' בתוך שבעה חוץ מיום ראשון. ודוקא כשהוא יום מיתה וקבורה.

ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא אינש דטרח לה. ואע"ג דאנן לא איכפת לן אלא משום פסדייהו:

וכדאמרינן דבעינן נתן מים על בשר. אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא. דאיכא תכשיטין ובשמים ותמרוקי הנשים דלא מיזדבני ומפסדי היא. ותו ליכא נמי דטרח להו עלייהו.

אבל איפכא לא פי' שמת אביו של כלה. או אמו של חתן אינו נושא בתוך ז' ימי אבילות. ואע"פ שאין לו אשה והוא בחור. דהכא בבחור איירי מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו. אבל בתוך שלשים נראה שהוא מותר. והכי דיק לישנא דהכי דאמר אבל איפכא לא דלא אסור אלא בתוך שבעה תדע דהא הכא שרי ליה משו' פסידא אפי' בתוך שבעה. כל דכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה. ומיהו באבילות אשתו לא שרו למסב אחריתי בתוך שלושים. ואע"ג דאמרינן בפ' משקין דאם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לאו לאלתר ממש לאחר שבעת קאמר אפי' בתוך שלשים. אלא לאחר שלשי' ומאי לאלתר לאפוקי שאין צריך לשהות ג' רגלים דהכי תניא התם מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים. ר' יהודא אומר ראשון ושני אסור ושלישי מותר. ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר. הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר האי לאלתר ודאי לאחר שלשים יום. וכדאמרינן עלה מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן. ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר זמן ואמרינן עלה כמה זמן מרובה שלושים יום. וע"ג דמתני' קתני הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר. וליכא למימר דמעשה דיוסף הכהן משום אבילות דידה הוי. כדאמרינן התם ביבמו' חוץ מן האלמנ' מפני האיבול ולא שני לן בין אבילו' (דבעל) לשאר אבילות. ואפי' לארס אסור. ולא בא עלי' דקאמר אפי' לשם קידושין וטעמא דמילת' משו' דגבי דידה ליכא טעמא דטירח' דבנים קטנים ולא טעמא דמצות. דאיהי לא מיפקד' אמצות פרי' ורבי'. דהא לית' מהא דתני' במס' שמחות. מתה אשתו אסור לישא אחרת אפי' לאחר שלשים יום מכלל דאפילו לדידי' אסור בתוך שלשים יום. ונראה דוודאי דבאבילות אשתו החמירו לישא אחרת כש' שהחמירו עליו בשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפני' משורת הדין:

אמר רפרם ב"פ א"ר חסדא לא שנו אלא שנתן מים ע"ג בשר. אבל לא נתן מים על גבי בשר לא דמזדבון. אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים ע"ג בשר מזדבן. אמר ר' פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים ע"ג בשר לא מזדבן אלא דרב חסדא היכא משכחת לה. אמר רב אשי כגון מתא מחסי' דמפקא מכרך. ומפקי מכפר.

אמ' מר הוא ישן בין האנשי' ואשתו ישנה בין הנשים. מסייע ליה לר' יוחנן דאר"י אע"פ שאמרו אין אבלות במועד. אבל דברים של צנעה נוהג. דרש רב יוסף ברי' דרב' משמי' לא שנו אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו. והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין אנשי' ואשתו ישנה בין הנשים. כי קאמר רב יוסף אפירסה אשתו נדה קאמר. והא וכן קתני. ה"ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים. כתב הרב אבן מגא"ש ז"ל מכאן שהנדה אין ראוי' לחופה. שאין חופה אלא יחוד וזו אינה מותרת להתיחד והרב בעל עיטור ז"ל הוסיף עוד לומר שאפי' לא נכתבה כתובה אינו ראוי' לחופה דהא שוי' רבנן בעילתו בעילת זנות. וזו ודאי אינו דהא אמרינן בהדיא אמימ' שרי למיבעל בתחלה בשבת. אמרו ליה והא לא כתיבי כתובה. אמר להו אתפסוה מטלטלי וכשר היה נישאת. ואפשר דבכתובה בלחוד דליכא איסורא כולי האי אלא משום דלא סמיכה דעת' דהא איהי מתנאי ב"ד אית לה. ואע"ג דלא כתב לה כמאן דכת' לה דמי הילכך ודאי מותרת להתיחד ותו דכיון דלא סמכה דעתה ודמי' לה כזנות מסתמא לא מפקרא נפשה לגבי' בלא כתובה. ויש מביאין ראי' לדברי הרב ר' יוסף ז"ל מהא דאמרינן לעיל פירסה נדה מהו אלמא דנדה לא חזי' לנישואין. ואי מהא לא איריא דאפשר דחזי' לנישוין ולחופה. ואיהו מעכ' משום דלא חזי' ליה לביאה. וקאמר כיון דהיא לא חזי' לביאה אם מעלה לה מזונות אם לאו. ולקמן בפ' אע"פ. אמרי' נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו חיבת חופה קונה. א"ד חופה דחזי' לביאה כו' ע"כ לא מבעי' ליה אלא לענין קנין. אבל מיפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא. ואפשר דשאני התם דהא עולה לה לחופה מיהת מיקמה דפרסה נדה ובהאי שעת' קני ליה דאע"ג דבעינן חופה ראוי לביאה. לא בעינן חופה כדי ביאה דכיון דנכנסה לחופה הרי כאשתו לכל דבר. תדע מדקאמר נכנסה לחופה ופירסה נדה. ולא קאמר נדה שנכנסה לחופה ומ"מ לאו ראי' היא דאיכא למימר דעדיפא מינה נקטה דאפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעי' ליה. אם זוכה בתוספת וה"ה אם פירסה נדה ואח"כ נכנסה לחופה. ומיהו במסכת' סנהדרין אמרינן בת ג' שנים ויום א' מתקדש' בביאה ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה. ופירש"י ז"ל דוקא בת ג' שנים ויום א' אבל פחות מכאן לא שאין חופה קונה בה שאין ראוי לביאה ואפשר דהתם בנשואין הבאין לאחר קידושי ביאה קאמר. והיינו דנקט בת שלש שנים דבציר מהכי לא חזי'. א"נ אפשר דשאני התם דאינה ראוי' כלל. ומ"מ מסתברא מילתא דרבינו ז"ל לכתחל' אבל בדיעבד כיון דקי"ל דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכ"ג כל דכן לזו. ועוד דהא חזינא בהדיא דחופה קונה אע"ג דליתא יחוד מדאמרי' לקמן באלמנ' מן הנשואין דלית לה אלא מנה אע"פ דעדי' מעידים לה שלא נסתרה ולא נבעלה אלא חופה ודאי לא הוי אלא בית המיוחד לנישואין כלומר שמכניס אותו הבעל לרשותו ונפקא לן מדכתב ואם בית אשה נדרה:

ובועל בעילת מצוה ופורש. פרש"י ז"ל ואחר כך קוברים את המת משמע דס"ל דאין אבלות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום המיתה וקבורה דאי לא תימא הכי אתי אבלות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן כמו שהסכימו הגאונים דמי שמת לו מת בי"ט שני דעצרת או בי"ט האחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג אבילות דס"ל דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא ואתי אבלות ודחי יום טוב דרבנן וכן דקדק מכאן ר"ש ז"ל דאין אבלות כל עיקר דאורייתא ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות בפ' יש בכור [בכורות מט א'] הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ש"מ דאבלות דיום ראשון דרבנן דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר דאי דאורייתא ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ולדברי הגאונים ז"ל שהסכימו דיום ראשון דאורייתא וגמרי לה מואכלתי חטאת היום כדכתיבנא בהלכות הרי"ף ז"ל דהכא לא קברי ליה למת עד למחר כי היכי דליהוי אבלות דרבנן ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן ואף על גב דהמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין כדאיתא התם והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו א"נ איכא למימר דקוברין אותו ביומו ואפילו הכי אינו נוהג אבלות דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל ובועל בעילת מצוה ופורש פרש"י ז"ל וקוברין המת לאלתר אחר שבעל וכיון דחלה עליו חתונה הויא ליה כרגל וכו'. ותימא דא"כ ה"ל יום מיתה וקבורה וקיימא לן שהוא מן התורה וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל וכו' ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר ותו ליכא מידי דאורייתא וכו' והנכון כדברי רש"י ז"ל ואל תתמה שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכיון דבעל קודם שנקבר אידך שב ואל תעשה הוא אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים שהקובר מתו בי"ט שני כיון שהוא מדבריהם וה"ל יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות מ"ש הא מהא דהא נמי מדבריהם הוא ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקום שמחה ואין אבל במקום שמחה דהוה ליה כרגל א"נ דאי נהיג השתא אבלות האי יומא דהוי דאורייתא ונהיג בתר הכי ששה לא הוו ליה רצופין. והא דאמרינן נמי נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות תימא לפי מה שכתבו הגאונים דהקובר מתו ברגל בי"ט אחרון אינו נוהג אבילות כל היכא דלא הוי יום מיתה וקבורה ואף על פי כן עולה לו בכלל שבעת ימי אבלות ואם כן הכא נמי אמאי אין עולין לו. ויש לומר דשאני הכא דאלו היו עולין לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וליכא נמי לפרושי בינייהו א"נ דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא וכיון שכן עולה דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום שביעי או יום שמיני דדילמא לאו י"ט בכלל הוא אבל הכא דהוא ודאי דדבריהם והם ימי שמחה דינן כרגל ומפסיקין ואינם עולין והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא. רבינו נ"ר ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל שקוברים את המת בו ביום ויש שהקשה עליו דהא ה"ל יום מיתה וקבורה שהוא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והו"ל לנהוג אבילות דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי רגל דידיה דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר מתו בי"ט שני כשהוא יום המיתה שחייב באבלות דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי י"ט דרבנן ותרצו דשאני הכא דהוי כרגל ודאי דרבנן והעמידו בו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה מה שאין כן התם בי"ט שני משום ספיקא דרבנן איתקין מעיקרא ותו דהתם אין י"ט שני מתחלל כל כך מפני אבלותו אבל הכא אין שמחה במקום אבלות. ותו דהתם ה"ל ימי אבלות רצופין אבל הכא אם נוהג אבלות היום שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבלותו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבלות רצופין דאין אבילות באה למקוטעין וזה נכון ועיקר ולא כדברי המפרשים שאין קוברין אותו עד למחר ומלינין אותו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה. ע"כ:
ורמ"ה ז"ל אומר דאבלות יום ראשון מן התורה הוא כמו שכתבו הגאונים והטעם שאינו דוחה שמחת החתן מפני ששמחת החתן יום ראשון נמי מן התורה הוא וסמך אקרא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו ואף על גב דהאי קרא לאו גבי חתן כתיב אפילו הכי כיון דאפקיה קרא בלשון חתן שמעינן ששמחת החתן ביום ראשון מן התורה ולפיכך אמרו דכיון שהכל מן התורה והשמחה חלה מעיקרא לא אתי אבילות ודחי שמחה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל:

ואין מונעין תכשיטין וכו'. פרש"י ז"ל דה"ק אפילו שלשים יום ראשונים שהם עיקר האבלות אין מונעין ממנה התכשיטין כ"ש אחר כך ומקשים על זה הפי' מדאמרינן במסכת יומא [עח ב'] המלך והכלה ירחצו את פניהם ואמרינן עלה עד אימת קרית לה כלה כל שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ולפי זה הפי' מאי קא יליף מינה דזמן הכלה כל שלשים יום ושמא יותר הוא משלשים שהרי לא אמרו בכאן שלשים אלא להודיענו שאפילו באלו שהם עיקר האבילות אין מונעין ממנה התכשיטין וכ"ש משלשים ואילך ולפי' נראה דה"ק אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים מפני שבאותם השלשים נקראת כלה וצריך שלא תתגנה על בעלה אבל משלשים ואילך כבר היא שגורה אצלו ואין לחוש שתתגנה בעיניו ומונעים ממנה התכשיטין עד תשלום שנים עשר חדש. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל ואין מונעין וכו'. פרש"י ז"ל בשביל אבל זה וליתא דמאי שנא כלה אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס וה"ה לשאר תכשיטין אלא ודאי כלה כל שלשים אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה ואפילו בתוך שבעה חוץ מיום ראשון דוקא כשהוא יום מיתה וקבורה. עד כאן:
וכן כתב רבו הרמב"ן ז"ל פרש"י ז"ל משום אבל זה וכ"ש לאחר שלשי' יום דבטיל ליה אבלות דידיה ואיכא למידק עליה שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד והכי איתא באבל רבתי ואפילו על אביה ואמה ושאר תכשיטין לא אסירי ודאי אלא ה"פ אם אירע אבל לכלה בתוך שלשים יום לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין כדי שלא תתגנה על בעלה שכל שלשים יום זמן שמחת חתן בכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה דהוו להו כשבעת ימי המשתה ולא חיילא עליה אבילות כלל לגבי הנך מילי. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ואין מונעין תכשיטין וכו' פי' לאו משום דאבל זה קיל כדאמר לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי כדאמרינן בפ' בתרא דיומא גבי המלך והכלה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום דאלמא האי דינא בכל אבל דעלמא הוא נמי:

דליכא איניש דטרח להו. פי' לזבוני ואיכא דאמרי למהדר ולמזבן כשישאנה. שיטה. ורש"י ז"ל פי' כלישנא בתרא. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דלא דחינן לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא הפסד וליכא דטרח להו ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין והכל בכלל תכשיטין הן. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל דליכא איניש דטרח להו פי' לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבן בשר לא חיישינן להו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל ודוקא אביו של חתן וכו'. דליכא איניש דטרח להו ואף ע"ג דאנן לא איכפת לן אלא משום פסידא דידהו וכדאמרינן דבעי נתן מים על גבי בשר אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא דאיכא תכשיטין ותמרוקי נשים דלא מזדבני ומפסדי היא ותו ליכא נמי דטרח ליה עלייהו. ע"כ:

אבל איפכא לא. פי' איפכא נוהגין שבעה ימי אבלות ואחר כך נוהגין שבעה ימי המשתה דכיון דאי לא עביד (האידנא) הא איכא דטרח להו אסור אבל באביו של חתן דליכא דטרח להו ואיכא נמי פסידא שהרי נתן מים על גבי בשר מותר. ויש לדקדק אמה של כלה מאי פסידא איכא אי משום תכשיטין יעכבם עד שיעברו שלשים יום דהא דבר המתקיים ואפשר שיש לה בשמים ותמרוקי נשים שאינן מתקיימים ואם אתה אומר למכרן נמצא מפסיד וליכא נמי דטרח להו לא למכור אלו ולא ליקח אחרים. ויש לדקדק דאסור לישא אשה בתוך שבעה ימי אבלות ואפילו אין לו בנים דהכא סתמא קאמר ועוד דמשמע דבבחור הוא שצריך לאביו למטרח בדיליה והא דאמרינן התם ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לאו בתוך שבעה קאמרינן ומיהו לפום סוגיא דמסכת מ"ק משמע דמותר לישא לאחר שבעה מיד ואפי' בתוך שלשים והא דאמרינן התם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך לאו מנסב נסבה שהרי בתוך ימי אבלות דידיה ודידה הוו ואסור ואפילו אירוסין נמי אסירי לדידה ואפילו אין לה בנים כדתנן ביבמות [מא א'] חוץ מן האלמנה מפני האיבול אלא לפרנס אמר לה והא דאמרינן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה וכמה זמן מרובה שלשים יום לשם נשואין קאמרינן לא בקידושין ולא ביאה עד ל' יום ותניא במס' שמחות [פ"ז] מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד"א וכו' אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אפילו לאחר שלשים יום מיד אלמא לדידיה נמי אסור עד שיעברו עליו שלשים יום וצריך הדבר עיון. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו אבל איפכא לא פי' שמת אביה של כלה או אמה של חתן אינו נושא בתוך שבעה ימי אבלות ואף על פי שאין לו אשה והוא בחור דהכא בבחור איירי מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו אבל בתוך שלשים נראה שהוא מותר והכי דייק לישנא דהכא דאמר אבל איפכא לא דלא אסר אלא בתוך שבעה דהא הכא שרו ליה משום פסידא אפילו בתוך שבעה כל שכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה ומיהו באבלות אשתו לא שרי למנסב אחריתי בתוך שלשים ואף על גב דאמרינן התם במסכת מ"ק אם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ולאו לאלתר ממש לאחר שבעה קאמר ואפילו בתוך שלשים אלא לאחר שלשים ומאי לאלתר לאפוקי שאינו צריך לשהות ג' רגלים דהכי תניא התם מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים ר' יהודה אומר ראשון וב' אסור שלישי מותר ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר והאי לאלתר ודאי היינו לאחר שלשים יום וכדאמרינן עלה מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן וכו' ואמרינן עלה וכמה זמן מרובה שלשים יום ואע"ג דמתניתין קתני הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר וליכא למדחייה דמעשה דיוסף הכהן משום אבלות דידה הוה כדאמרינן התם ביבמות חוץ מן האלמנה מפני האבילות ולא שאני לן אבילות דבעל לשאר אבילות ואפילו לארס אסור ולא בא עליה דקאמר אפילו לשם קדושין וטעמא דמילתא משום דלגבי דידה ליכא טעמא דטירחא דבנים קטנים אלא מטעמא דמצוה דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה דהא ליתא מהא דתניא במסכת שמחות מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת אפילו אחר שלשים יום מכלל דאפילו לדידיה אסור בתוך שלשים ונראה ודאי דאבילות אשתו החמירו לענין נשואי אחרת כשם שהחמירו עליו כשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפנים משורת הדין, ע"כ:

ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל מכניסין את המת לחדר וכו'. ואחר הבעילה קוברים אותו ונוהג שבעת ימי המשתה תחלה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות אבל אם היו קוברין אותו תחלה היה האבלות קודם ואין השמחה דוחה את האבלות והיכא שנקבר המת קודם שיתקנו המאכל כתב הרמ"ה ז"ל שאין לו לישא אשה תוך י"ב חדש דהא אמרינן במ"ק על כל המתים כולם הולך לבית המשתה לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש וכיון דבשמחה דאחריני אסור כ"ש בשמחה דידיה. ואין זה נראה דלא אסרו אלא בית השמחה דרשות אבל בית השמחה דמצוה שרי אחר שלשים יום ונישואין דידהו מצוה נינהו והכי אמרינן במסחת שמחות על אביו ועל אמו עד י"ב חדש אלא אם כן היתה שמחה של מצוה ובזה הסכימה דעת הגאונים ז"ל והרי"ץ ן' גיאת ז"ל לא מבעיא למי שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים דההיא אפילו תוך שלשים יום שרי כדמשמע מעובדא דיוסף שמתה אשתו וכשהיה בבית הקברות אמר לאחותה וכו' ומשמע שנשאה לאלתר דמדקתני אעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה ומפרש התם עד לאחר ל' יום משמע ביאה לא אבל נישואין הוו ואין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים דכל היכא דמדחו ל' יום מדחו נמי י"ב חדש דאביו ואמו ול"מ כשאין לו בנים א"נ כשיש לו בנים קטנים כדפרישית אלא אפילו למי שקיים פ"ו נמי שרי לאחר שלשים יום אפילו לאביו ולאמו דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה אבל נשואין דאיכא מצוה אפילו יש לו בנים שרי כדאמרינן לקמן הלכתא כר' יהושע דאמר אף על פי שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ומעשה בא לפני מורי הרב ר' משה בן כוסא נ"ר באחד שנדר לישא את ארוסתו לזמן ידוע והגיע הזמן בתוך שלשים יום של אביו והתיר אותו לישא אותה מיד לאחר שבעה. ע"כ:
עוד כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו שדרך הוא שאבי החתן משתדל בענייני החתן ולתקן לו צרכי הסעודה וכל מה שצריך ואמה של כלה גם כן משתדלת בצרכי בתה ואם תדחה השמחה מעכשיו יפסידו שלא יהא להם אחר כך מי שישתדל בענייניהם ולפיכך דוחה השמחה את המת וה"ה אם מת לו אח או אחות אבל מתה אמו של חתן או אביה של כלה האבלות דוחה השמחה כיון שנשאר מי שטרח בעבורם. ע"כ:

והא דקאמר וה"ה אם מת לו אח או אחות אין פירושו מפני שגם הם משתדלים בעבוריהם האח של חתן במקום אביו ואחות של כלה במקום אמה חדא דמנין לנו להשוות אח לאב ואחות לאם על האב ועל האם מוטל צורכי בניהם ולא על האח והאחות ועוד דהא אם מת לו וכו'. קתני אלמא דתרווייהו אח ואחות לגבי דידיה מיירי הילכך האי פירושא טעותא ושבושא הוא ומטעם קילותא דאבלות אח ואחות נגע בה הרב ז"ל דכי היכי כשמת אביו של חתן דוחה השמחה את המת משום פסידא דחתן אף על גב דחמיר אבלותיה כדאמר על כל המתים הולך לבית המשתה לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש הם הכי נמי דוחה השמחה אבלות דאח ואחות משום דקילא אבלות דידהו אף על גב דליכא טעמא דטרח להו. כנ"ל פי' לפי' ה"ר יונה ז"ל:

ובגי' תוספות כתוב ז"ל יש הלכות גדולות כתוב בהן דוקא איפכא אם חתן או אב הכלה אבל שאר קרובים אם טבחו טבוח ויינו מזוג מכניסין את המת לחדר וכו'. דלא חמיר כולי האי ואין נראה לחלק דתוך שלשים כולן שוין ע"כ. וכ"כ בתוס' וז"ל אבל איפכא לא וה"ה אם הם אבלים משאר קרובים. ע"כ:
ודע דלשון איפכא לא דייק שפיר דבשלמא אם היינו אומרים אביו של חתן ואמה של כלה אתרווייהו בהדי הדדי שייך שפיר למימר אבל איפכא לא אבל השתא דאמרינן אביו של חתן או אמה של כלה ובעיא למימר דוקא אכל חדא באפי נפשה דדוקא אביו של חתן ולא אמו של חתן ודוקא אמה של כלה ולא אביה מעתה מאי לשון איפכא דקאמר והא אמו של חתן לגבי אביו אין זה איפכא והכי נמי אמה של כלה לגבי אביה וכיון שכן ה"ל לפרושי להדיא אבל אמו של חתן או אביה של כלה לא. ויש לומר דאי הוה מפרש הכי להדיא הוה משמע דדוקא אמו של חתן ואביה של כלה אבל שאר קרובים לא וכדעת תלמידי ר' יונה ז"ל לכך סתים וקאמר אבל איפכא לא לכלולי נמי שאר קרובים בהדייהו וה"ק לא תימא דכי קתני אביה של חתן או אמה של כלה אתי לדיוקי דדוקא אב ואם בעיא מכניסין את המת לחדר כו' כדי שיוכל לכנוס אבל על שאר קרובים אפילו שיקברו המת ישא לאלתר דהא ליתא אלא הא אתא לדיוקי דדוקא אביו של חתן או אמה של כלה נוהג שבעת ימי המשתה כו' אבל איפכא לא וה"ה שאר קרובים וכדכתיבנא והקשו בתוס' דאמרי' בפ"ב דמ"ק [כג א'] מתה אשתו אסור לישא עד שיעבור שלשה רגלים והתירו למי שאין לו בנים לישא לאלתר והכא אמרינן אבל איפכא לא וה"ה שאר קרובים ומשמע דבאין לו בנים איירי דבבחור איירי שאביו טורח בשבילו והוא צריך לאביו וכדכתיבנא לעיל בלשון הרמב"ן והרא"ה (והרשב"א) ז"ל ותירצו בתוס' דלאלתר לאו דוקא אלא דלגבי מאי דקתני רישא ג' רגלים קרי לאחר שבעה לאלתר ולאחר שבעה קתני דמותר והכי דייק לישנא דקתני הכא אבל איפכא לא פי דלא אמרינן נוהג שבעת ימי המשתה וכו' אלא נוהג איפכא שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה וכמ"ש הרמב"ן והרא"ה ז"ל כדכתיבנא לעיל אלמא דלאחר שבעה מותר מיד. וא"ת השתא דאמרינן דכי קתני אבל איפכא כו' קאי אמאי דקתני ונוהג ז' ימי אבלות כו' למה לן לדחוקי לישנא דלאלתר דמס' מ"ק נימא דהכא נמי ה"ק ודוקא אביו של חתן כו' הוא דאמרינן דנוהג שבעת ימי המשתה קודם כו' אבל איפכא אף על גב דמצי למנסב בתוך שבעה מיהו נוהג שבעת ימי אבלות קודם דהא ליכא פסידא ולא עבדינן הך תקנתא דמכניסין המת לחדר אלא קוברין את המת וישאנה ונוהג שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה ואם תקשי דלמה לי נשואין אלו כיון דלא מצי למבעל דצריך שבעה ימי אבלות קודם וכיון שכן הא ודאי דה"ק אבל איפכא לא אלא נוהג שבעה ימי אבלות ושוב ישא ונוהג שבעה ימי המשתה. תשובתך דע"כ התם נמי במ"ק אף על גב דקתני מותר לישא לאלתר ופרישנא לה לאחר שבעה היינו נשואין בלא בעילה דלבעול אסור עד לאחר שלשים כדמוכח בתר הכי מעשה במתה אשתו של יוסף הכהן כו' ואף על פי כן לא בא עליה כו' וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתיה דדילמא הכא נמי ה"ק אבל איפכא לא דנסיב לאלתר ונוהג שבעה ימי אבלות קודם וכדכתיבנא. ואם תשיב הא ודאי דכי אמרינן רישא לאחר שבעה היינו נמי דמצי בעיל וההיא דיוסף הכהן ודאי פליגא דהא אמר לה בבית הקברות צאי ופרנסי כו' דהיינו נשואין ותוך שבעה ודאי אסור וכדמוכחינן מהכא. יש לומר דשפיר מייתי ראיה מההיא דיוסף הכהן ומה שאמר לה בבית הקברות לא היה זה כניסה אלא שדוכין בעלמא ומעתה הדרא קושיין לדוכתיה דדילמא שפיר מצי למנסב לאלתר וכי קאמר אבל איפכא לא דהיינו שינהוג שבעת ימי אבלות קודם ולא איכפת לן במאי דלא מצי בעיל בשעת נשואין דהכי נמי קאמרת למאי דמשנית ההיא דמ"ק דקתני ישא לאלתר ובעי למימר ישא בלא בעילה. ותירץ הר"י ז"ל דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים והשתא לא מצינן לפרושי דכי קתני אבל איפכא לא דקאי אנוהג שבעה ימי המשתה כלל דהא לא מצינן למימר איפכא דינהוג שבעה ימי אבילות קודם דהא לא מצי למנסב עד לאחר שלשים והילכך ה"ק ודוקא אביו של חתן כו' הוא דמצי נסיב אבל איפכא לא מצי נסיב עד שיעברו שלשים. ולא בעי לפרושי נמי דמכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל כו' ונוהג שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה כמו שפירשו רי"ג והרי"ף והר"י ן' גיאת ז"ל כמו שכתב הרא"ש בפסקיו משום דלמה לן לבזויי המת כיון דליכא פסידא וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל עיין בפסקיו הילכך פי' הר"י ז"ל כדכתיבנא:
והרמב"ן והרא"ה ז"ל לא פירשו כן וכדכתיבנא. ואם תאמר ולפר"י ז"ל תיקשי דבמועד קטן קתני ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ופר"י דהיינו לאחר שלשים וקרי לאלתר כל לבתר שלשים ושוב גבי ההיא דיוסף הכהן קרי ליה זמן מרובה דקתני מאי זמן מרובה שלשים יום ויש לומר דאה"נ דהויא ליה זמן מרובה כיון שהמתין לה מבתר דנשאה עד שיעברו עליה שלשים וכבש את יצרו כ"כ ויש לו שכר כאלו המתין לה זמן מרובה ומיהו באידך ההיא דמ"ק קרי ליה לאלתר דלגבי רישא דקתני עד שיעברו עליה שלש רגלים שפיר מיקרי לאלתר שלשים יום. ומייתי הר"י ראיה לשיטתו ז"ל דתניא במס' שמחות בד"א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים יום משמע דאסור אפילו לישא תוך שלשים ואף על פי דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ"מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים. וכ"ת רצה לומר דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך שלשים לאחר שבעה משום פריה ורביה וכי קתני אבל איפכא לא היינו פירושו דינהוג שבעת ימי אבלות וישא וינהוג שבעה ימי המשתה ולישנא דגמ' הכי דייקא וכמו שכתב הרא"ה וכדכתיבנא לעיל ולא בעי לפרושי אבל איפכא לא לגבי מאי דקתני ונוהג שבעת ימי המשתה וכו' והנשואין יהיו לאלתר אפילו בתוך שבעה וכדכתיבנא דאין סברא שנתיר הנשואין בלא בעילה דלמה לו לישא כיון דלא מצי בעיל ולקיים מצות פרו ורבו אלא ודאי הפי' כדכתיבנא וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל ומיהו קשיא ההיא דשמחות דקתני בד"א בשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים דאלמא תוך שלשים אסור ואין לתרץ דנקט לאחר שלשים משום יש לו בנים קטנים כדתריצנא לפר"י ז"ל דבשלמא לפר"י ביש לו בנים קטנים נמי אף על גב דשרי לישא תוך שלשים מכל מקום אסור לבעול עד לאחר שלשים ולגבי הבעילה שייך שפיר למתני לאחר שלשים ונקט תנא לישא אחרת וכו' משום אין לו בנים דאפילו לישא לא שרי אלא לאחר שלשים אבל לשיטת ר"ת ז"ל אינה מתישבת דבאין לו בנים שרי ואפילו תוך שלשים לישא ולבעול וכי יש לו בנים קטנים שרי לישא תוך שלשים ולבעול דוקא הוא דאסור עד לאחר שלשים וכדמשמע מההיא דיוסף הכהן דקתני ואף על פי כן לא בא עליה וכו' דאלמא דוקא הביאה הוא דאסר עליה ולא הנישואין מעתה אינה מתיישבת ההיא דשמחות בפירושו וכמו שכתבו התוספות והרא"ה ז"ל תירוצא לזו דבאשה החמירו וכדכתיבנא לעיל מיהו מלשון רבינו תם ז"ל משמע דלא בעי לחלק בין אשה לשאר קרובים. ואין לתרץ ולומר דכשיש לו בנים קטנים אסור לישא עד לאחר ל' וכי קתני בההיא דשמחות מותר לישא אחרת לאחר שלשים איש לו בנים קטנים דסמיך ליה קאי דקתני או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים וכי קתני בההיא דיוסף הכהן ואף על פי כן לא בא עליה וכו' היינו נישואין דעד שעברו שלשים יום לא נשאה כלל תדע דבע"כ יש לך לפרש כן דהא היא היתה אבלה שמתה אחותה ומשום אבלותא דידה יש לאסור הנישואין וכן כתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל תלמידו דהא ודאי ליתא דנראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפילו אם היא נמי אבלה מפני שמפרנסת בניו וכו' כמו שכתבו התוס' ז"ל ומעתה מנין לך לאסור למי שיש לו בנים קטנים לישא בתוך ל' דהא בההיא דיוסף הכהן ולא בא עליה קתני דהיינו ביאה ולא נשואין ואם כן הדרינן למימר דההיא דשמחות לא מתיישבא שפיר לפירוש רבינו תם ז"ל ודוקא ביש לו בנים קטנים הוא דשרי לישא אם היא אבלה מפני שמפרנסת בניו אבל אין לו בנים והיא אבלה אין לו לישאנה דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה ובשביל שיזכה הוא אין אומרים לחבירו שיחטא ומעתה קאמר אבל איפכא לא לגבי אביה של כלה ע"כ יש לפרש ולומר דלא ישא עד לאחר ל' וכדפירש ר"י ואינו רחוק פירושו כלל וקל להבין. ואיברא דכך רצה רבינו תם לומר דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך ל' משום דלישנא דגמרא דקאמר אבל איפכא וכו' הכין דייקא וכדכתיבנא לעיל מיהו שוב אמר רבינו תם דבע"כ צריך אתה לומר דכי קאמר אבל איפכא לא דלא קאי אנוהג שבעת ימי המשתה וכו' וכדמשמע הלשון בפשטות אלא אעיקר נשואין קאי דדוקא אביו של חתן וכו' מצי למנסב אבל איפכא לא מצי למנסב עד שיעברו שלשים וכדפי' ר"י ז"ל דהא על אביו ועל אמו צריך להמתין עד אחר שלשים סגי לן למשרי לכנוס בתוך י"ב חדש דהיה נראה לאסור אלא משום מצוה התירו והבו דלא לוסיף עלה להתירו כו' בתוך ל' ומעתה הדרינן לפרושי מאי דקאמר בגמרא אבל איפכא לא לא כפירושו של ר"י ומיהו כתבו בתוספות דה"ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות על כל המתים כו' אא"כ היא של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ"ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפילו בתוך שלשים יום פירוש ונפרש אבל איפכא לא כפשוטו דקאי אנוהג ז' ימי המשתה וכו' וכמו שפירשו הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל לפרש לשון התוס' ז"ל ע"פ דרכנו שקבלנו מהראשונים דאין דרך התוס' לפסוק הלכה וללמד דינין כי אם לפרש שקלא וטריא דתלמודא. והביא רבינו תם ז"ל ראיה דעל אביו ועל אמו אינו צריך להמתין עד י"ב חדש מדתניא סתם כל ל' יום לנשואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר אבלות וכו' וכתוב על זה בגליון תוספות תימא לי דקא מייתי ראיה מדלא מפליג כו' והא ע"כ לא קאי אמתה אשתו ויש לו בנים גדולים דהתם אסור עד ג' רגלים אם כן איכא למימר דלא קאי נמי אמת אביו ואמו והאי כל שלשים יום לנשואין יהא פירושו לכל הפחות שלשים יום ואף על גב דשרי בפחות ליש לו בנים קטנים הא לא קשיא דכל שלשים יום לנשואין של בעלה קאמר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אבל איפכא לא פי' לא עבדינן הכי אלא קוברין את המת תחילה. ולענין אימתי יעשה משתה שלו לא מתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ"ע אסור לכנוס עד י"ב חדש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהאי פליגי רבוותא ז"ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך ז' ימי אבלות. ואיכא מ"ד שאינו נושא אלא לאחר שלשים. ואיכא מ"ד שנושא לאחר ז' ימי אבלות וכולם לא למדוה אלא מהא דתניא במסכת מ"ק מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד"א בשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא אשה לאלתר ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ ואמר לה לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואף על פי כן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה ומשמע מלישנא דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי ומר מרבנן סבר דכי היכי דסיפא דיש לו בנים קטנים נשאת לאלתר תוך ז' ה"ה כשאין לו בנים משום ביטול פריה ורביה ומ"ס הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאילו תוך ל' יום ליכא למשרי וליתנהו להני תרי סברי דהיאך אפשר להתיר להכניס אשה תוך ז' ימי אבלות כלום יש חופה במקום אבלות ואף על גב דבסופה כנסה לאלתר התם בע"פ שהרגל מפסיק עליו אבלות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך לבין השמשות דה"ל כלאחר ז' וליכא למימר נמי דלאלתר קרי לאחר ל' יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמר התם כמה זמן מרובה ל' יום הילכך לשון אחרון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר לאחר ז' ימי אבלות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל אלא לאחר שלשים יום ופשטא דמתניתין דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא הצריך לאביו מן הסתם הילכך ה"פ אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג ז' ימי אבלות ואחר כך כונס ונוהג ז' ימי המשתה. ע"כ. ובגיליון תוספות כתוב וז"ל ועוד היינו יכולים לומר דכשיש לו בנים קטנים שרי לכנוס אפילו תוך ז' מפני פרנסתן ומה שאמר לה בבית הקברות היינו הכניסה ובאין לו בנים אסור כדמוכח הכא. ע"כ:

לא שנו אלא שנתן מים וכו'. כלומר אפילו כשמת אביו של חתן או אמה של כלה לא אמרו שדוחה השמחה את האבלות אלא שנתן מים על גבי בשר דיש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה ותפסד אבל לא נתן מים על גבי בשר מזדבן והאבילות דוחה את השמחה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. והקשה הריטב"א ז"ל נהי דבשר מזדבן הא איכא פסידא ביין המזוג וכבר כתיבנא לעיל בברייתא:

כגון מתא מחסיא. הקשו בתוספות מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים על גבי בשר לוקמה בכפר ואתיא מתניתין כפשטא בין נתן מים בין לא נתן מים ותירצו בתוספות דניחא ליה לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וקשה דאם כן מאי קאמר כגון מתא מחסיא דמשמע דלא הויא אלא מיעוטא כגון מתא מחסיא והא רוב עיירות הכין הן ותירצו בתוספות דה"ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ויש לדייק כן מלישנא דתלמודא דקאמר כגון מתא וכו' דמפקא מכרך ומפקא מכפר דלא היל"ל אלא דמפקא מכרך לבד או מפקא מכפר לבד דכי קאמר מפקא מכרך ממילא שמעינן דלכלל כפר לא באה והרי היא נמי מוצאת מכלל כפר ואם כן למה לי למהדר תו ולמימר ומפקא מכפר אלא ה"ק דיש שני מיני עיירות חדא דמפקא מכרך שהיא קטנה מכרך אבל היא גדולה הרבה מכפר שהוא קטן ביותר ויש מפקא מכפר שהיא גדולה מכפר אבל היא קטנה מכרך ביותר שכרך הוא גדול ביותר וכיון שכן ה"ל רוב עיירות וה"ק כגון מתא מחסיא ולאו דוקא כגון מתא מחסיא ממש אלא הכונה דמפקא מכרך ומפקא מכפר וקשה עוד לשיטת התוספות ז"ל מאי קאמר תניא כותיה דרב חסדא הרי שהיה פתו אפויה וכו' מאי סייעתא היא זאת אטו משום הא מתניתא מיירי בעיירות מ"ה נימא דאידך מתניתא דלא נקט ונתן מים וכו' מיירי בעיירות דילמא כיון דסתים ותני וטבחו טבוח וכו' אלמא בכפר מיירי ומנליה דהך מתניתין מיירי בעיירות ויש לומר דהכי מייתי דכיון דנחית הך תנא דברייתא לפרושי מאי דסתים איהו מעיקרא דמיירי בנתן מים על גבי בשר אלמא דהיינו משום דאיירי ברוב עיירות והילכך אידך מתניתין נמי ברוב עיירות בעינן לפרושה. זו היא שיטת התוספות ז"ל ויש לי לפרש שמעתא בענין אחר דרב חסדא פליג אדרבא ורב פפא אבל אינהו לא פליגי אחילוקא דידיה וה"פ דשמעתא דבין נתן מים ובין לא נתן מים שפיר מזדבן אלא החילוק הוא דכי נתן מים שוב לא מזדבן במקולין וכיון דלא מזדבן במקולין אף על גב דמזדבן בבתים איכא פסידא קצת וס"ל לרב חסדא דכיון דפסידא איכא קצת וליכא מאן דטרח אם יפסידו מה שהכינו לכך מכניסין את המת לחדר וכו' ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך וכו' ואפילו בכרך יש לנו לומר כן דאף על גב דמזדבן מכל מקום לא מזדבן במקולין והרי איכא פסידא קצת ואתא רבא למימר דבכרך אף על גב שנתן מים כו' פירוש דאף על גב דאינו נמכר במקולין מכל מקום בכרך שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה לא איכפת לן אי איכא פסידא קצת דמ"מ הא מזדבן ורב פפא נמי הכי ס"ל אלא דבעי למימר דבכפר אף על גב דלא נתן מים על גבי בשר איכא פסידא טובא דלא מזדבן נמצא דלרב חסדא מתניתין מיירי בכ"ע בין בכרך בין בשאר עיירות חוץ מכפר הילכך ליכא לאקשויי מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים כו' נוקמא בכפר דלא בעינן לאוקומי במקום פרטי אלא בכ"ע בין בכרך בין בשאר עיירות ופריך תלמודא לרבא ורב פפא דקאמרי ובכרך כו' ובכפר כו' דאלמא אית להו שפיר הא דמפליג רב חסדא בין נתן ללא נתן היכי משכחת לה לא בכרך ולא בכפר ומשני רב אשי משכחת לה כגון מתא מחסיא וכו' וקאמר תלמודא תניא כוותיה דרב חסדא וכו' פירוש דלרבא ורב פפא לא מוקמן מתניתא בנתן מים אלא בכפר מיירי דבכרך לא מצי מיירי דשפיר מזדבן הילכך ליכא קמן אלא עיירות וכפרים ואם כן למה לן לדחוקי ולאוקומי בנתן מים כדי לאוקומי בעיירות אבל לרב חסדא שפיר מיירי מתני' בכרכים ובנתן מים הילכך מוקמינן מתני' בהכין דהיינו רובא דעלמא כרכים ועיירות ותניא כוותיה דרב חסדא דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר ודלא כרבא ורב פפא דמוקי לה בכפרים דהא קתני ונתן מים על גבי בשר דאלמא ברובא דעלמא בעי לאורויי כלל כנ"ל. והכי דייקי לשונותיו של רש"י דוק ותשכח:
ועוד יש לי לפרש דלרב חסדא הכל תלוי במכירתו במקולין דכשמוכר במקולין אף על גב דמפסיד קצת מ"מ הרי מזדבן דהכל הולכין למקולין לקנות ואם יזלזל קצת בשער ימכר ואינו נפסד לגמרי ובשאינו נמכר במקולין יש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה שלא ימצא קונים כלל ותפסד ונמצא דחילוקו של רב חסדא קיים בכל העולם ורבא ורב פפא פליגי עליו דאין חלוקו אלא בקצת מקומות ולהכי בעי תלמודא דלדידהו היכי משכחת לה לא בכרך ולא בכפר ואתי שפיר מאי דקאמר תלמודא תניא כוותיה דרב חסדא דהא בברייתא חילק סתם והא דקתני ונתן מים כו' אלמא דלעולם מחלקים בין נתן מים ללא נתן מים כנ"ל:

והריטב"א אזיל כשיטת התוספות ז"ל וז"ל תימה ולמה ליה לרב חסדא לאוקומי מתניתין בהכי לוקמא בכפר ואתיא מתני' כפשטא בין נתן מים כו'. ויש לומר דרוב מקומות דומין למתא מחסיא דשכיחי בהו נישואין וניחא ליה לאוקומי למתניתין ברוב המקומות. עד כאן:

וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו'. מדאמרינן כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה אמר הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכים ברכת חתנים כלל עד שתטהר שאין חופה אלא יחוד חתן וכלה לשם נישואין ונדה הרי אסורה להתיחד ואחרים הוסיפו ואמרו שאין מכניסין אותה עד שיכתוב כתובה כו' ככתוב בהר"ן ז"ל על ההלכות. עוד יש כעין ראיה לדברי הרב יהוסף הלוי מההיא דתניא במס' סנהדרין [סט א'] בת ג' ויום א' מתקדשת בביאה נשאת לכהן אוכלת בתרומה ופר"י אם נכנסה לחופה אוכלת אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה אוכלת אלמא לאו בביאה תליא אלא בחופה מיהו ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה, עד כאן. ויש לומר כן אף בנדה שכיון שאין לה ביאה אין לה חופה ולאו מילתא היא דשאני התם דלא חזיא כלל אלא בלכתחלה ודאי נדה לאו בת חופה היא וכן אמרו הגאונים מיהו בדיעבד כיון דקי"ל בפרק הבע"י [נז ב'] דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכ"ג וחברותיה ואף על גב דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד הא נמי לא גרעי מינייהו כנ"ל. הרמב"ן:

וכן כתב הרא"ה תלמידו ויש מביאין ראיה לדברי הרב רבינו יהוסף הלוי מהא דאמרינן לעיל פירסה נדה מהו אלמא דנדה לא חזיא לנישואין ואי מהא לא איריא דאפשר דחזיא לנישואין ולחופה ואיהו מעכב משום דלא חזיא ליה לביאה וקאמרה דכיון דאיהי לא חזיא לביאה אם מעלה לה מזונות אם לאו ולקמן בפרק אעפ"י אמרינן נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה כו'. ע"כ ל"מ לן אלא לענין קנין אבל מפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא ואפשר דשאני התם דהא עולה לחופה מיהת מקמי דפירסה נדה ובההיא שעתא קני לה דאף על גב דבעינן חופה ראויה לביאה לא בעינן חופה כדי לביאה דכיון שנכנסה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר תדע מדקאמר נכנסה לחופה ופירסה נדה ולא קאמר נדה נכנסה לחופה ומכל מקום לאו ראיה היא דאיכא למימר דעדיפא מינה נקט ואפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעיא ליה אם זוכה בתוספת וה"ה לפירסה נדה מקודם ומיהו במס' סנהדרין אמרינן בת שלש שנים כו' ומ"מ מסתברא מילתיה דרבינו בתחילה אבל בדיעבד כו' ע"כ. וכבר כתבנו בזה לעיל גבי פירסה נדה מהו. ורש"י כתב וכן מי שפירסה אשתו נדה. בכניסתה לחופה. לא בעי לפרושי דאחר שנכנסה לחופה והרי היא אשתו גמורה הוא דפירסה נדה מדקתני אשתו משום דהא אוקימנא לה לקמן בגמ' בשלא בעל ועוד מדקתני וכן משמע דבההוא גוונא דלעיל מיירי. ולא בעי נמי לפרושי דקודם שנכנסה לחופה זה ימים פירסה נדה ושוב כנסה לחופה דהא אשתו קתני דמשמע דלאחר שנעשית אשתו פירסה נדה ועוד דלכתחילה מיהא נדה לאו בת חופה היא וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לכך פירש רש"י ז"ל דפירסה נדה בכניסתה לחופה. כנ"ל:

הוא ישן בין האנשים וכו'. כתב רש"י ז"ל ואין נאמנין זה עם זה ע"כ. פירוש לפירושו דבשלמא גבי אבלות כשהוא אבל אין היא אבלה וכשהיא אבלה אין הוא אבל הילכך לא מהימנינן להו בהדי הדדי והוא ישן וכו' דכיון דאין כאן אלא חד דאסיר ליה יתפתה ביצרו ואין מי שיעכב על ידו אבל גבי פירסה נדה האיסור רמי אתרווייהו ורחוק הדבר מאד דשניהם יעשו האיסור והיא לא תשמע לו וכיון שכן למה לי שמירה כולי האי לכך כתב רש"י ז"ל ואין נאמנין זה עם זה פירוש דשניהם יחד הרי הוא כאש בנעורת ויחד שניהם ישמעו זה לזה למעבד איסורא. עוד יש לי לפרש בענין אחר ודע שהראב"ד ז"ל כתב דדוקא בעינן תרווייהו שיהו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה והרא"ש ז"ל הקשה על זה וכמו שכתב בעל הטורים ז"ל עיין שם. הילכך לאו דוקא וקשיא ליה לרש"י ז"ל דבשלמא גבי אבלות קתני הכי משום דמיירי שמת אביו של חתן או אמה של הכלה ואותו שהאיסור מוטל עליו הוא דבעינן שישמר ולכך קתני הוא ישן בין האנשים בשמת אביו שהוא אבל והיא ישנה בין הנשים כשהיא אבלה אבל כשפירסה נדה למה לי שמירה כולי האי הוא ישן וכו' והיא ישנה וכו'. ותירץ רש"י ז"ל דטעמא דשמירה זו משום דלא מהימנין להו וכיון שכן אי אמרת והוא ישן וכו' איכא קפידא בדבר דאמר החתן דלאשה מהימנו רבנן טפי מדידיה לדידי רמו שומרין ולא לאשה וכן אם היא ישנה וכו' ולא הוא תאמר הכלה כן ולכך אמרו רבנן מילתא אתרווייהו והוא ישן וכו' והיא ישנה וכו' ולא משום דבעינן שמירה כולי האי כמו שכתב הראב"ד ז"ל אי נמי כיון דמשום דאין נאמנין זה עם זה הוא הילכך בעינן שמירה לכל חד והוא קרוב למה שכתב הראב"ד ז"ל. וקל להבין כן נראה לי:

בין כך ובין כך וכו'. אין לפרש דהכי קאמר בין מת אביו של חתן וכו' בין פירסה נדה דהיינו אמאי דקתני בברייתא והכי קאמר בין אבלות בין פרסה נדה כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו' והא ודאי ליתא דאנן אביאה ראשונה קיימינן ובאבלות מיירי דכבר בעל. ואם תפרש דהכי קאמר בין אבלות דהיינו אותה ביאה דקאמרינן ובועל בעילת מצוה הא ודאי ליתא דמדקתני מכניסין את המת וכו' משמע דבחול מיירי בשעה שיכולים לקוברו ועוד דהיכי מצינן לפרושי גבי פירסה נדה דרוצה לומר כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו' דהא במוצאי שבת מפרש בגמרא דהיינו שמא ישחוט בן עוף ולאחר החופה אין כאן סעודה אלא הנכון כדפרש"י ז"ל בין כך ובין כך. בין יש אונס בין אין אונס:

מסייע ליה לרבי יוחנן. לכאורה משמע דהכי קאמר הא דקתני הוא ישן בין האנשים וכו' מסייע ליה לרבי יוחנן דאלמא דבעינן נמי ברגל הוא ישן כו' והא ודאי ליתא דאם כן לאו היינו דברים שבצנעה כיון דבעינן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים לכך פירש רש"י ז"ל מסייע ליה. הא דקתני דאסור בתשמיש המטה כו' ע"כ. ולעולם ברגל לא בעינן הוא ישן כו' וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. ויש לפרש דסייעתא היינו מדקתני וכל אותן הימים הוא ישן וכו' ומשמע אפילו בשבת ומייתינן משבת לרגל וליתא להא פירושא דלא משוינן רגל לשבת לאחמורי ברגל כי היכי דמחמרינן בשבת דשניא שבת דעולה למנין שבעה ולהכי נוהג בה תורת אבלות לענין דברים שבצנעה אבל רגל דאינו עולה למנין שבעה מנין לנו שיהא נוהג בה דברים שבצינעה לכך פירש רש"י ז"ל הא דקתני אסור בתשמיש המטה בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל. ע"כ:

וכן פירשו בתוס' וז"ל מועד וחתן משוה אותן בכל מקום כההיא דתניא בפ"ק דמועד קטן [ז ב'] חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה וכו'. וכן ברגל וכו'. ומעתה יש לך לפרש דכי קתני דברים של צינעה נוהג פירושו דחובה ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא ואין לך לומר דהכי מייתינן מדאסרינן לענין חתן דברים שבצינעה דהיינו משום דהויא ליה שמחה של יחיד הילכך ברגל דהויא לה שמחה של רבים אסקינן חדא דרגא דאינו אלא דנוהג ביה דברים של צנעה פי' רשות ולא חובה דהא ודאי ליכא למימר הכי דהא אמרינן דמועד וחתן משוה אותן בכל מקום וכן בדין דרגל זה של חתן אינו עולה למנין שבעה דומיא דרגל דעלמא והקשו בתוס' דתיקשי מברייתא דהכא לרב ושמואל דאמרי תרווייהו בפרק בתרא דמ"ק [כד א'] דתשמיש המטה בשבת של שבעה ימי אבילות רשות דהא קמן דאפילו ברגל דחתן דאינו עולה למנין שבעה דומיא דמועד בעלמא אסור בתשמיש המטה כל שכן בשבת ואין סברא לחלק איפכא דמקילינן בשבת טפי מבמועד ואדרבה אם באנו לחלק בין שבת למועד יש להחמיר טפי בשבת מברגל כיון דשבת עולה למנין שבעה והרגל אינו עולה ותירצו בתוספות דס"ל לרב ושמואל שיש לחלק בין חתן לשבת ורגל דחתן כיון דהויא שמחה של יחיד מחמרינן ביה ואסרינן ליה בתשמיש המטה אבל שבת ומועד דהויא ליה שמחה ומנוחה דרבים אינו נוהג תשמיש המטה בהן אלא רשות וקשיא להו לתוספות ז"ל על זה דאכתי תקשי לרב ושמואל מהך ברייתא דקתני וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' דמשמע אפילו בשבת אלא דתשמיש המטה אסור בשבת ולא רשות ובהך דיוקא דדייקינן מצינן לפרושי דמשבת מייתינן סייעתא לרבי יוחנן ומאי נוהג דקאמר רשות והכי קאמר דכיון דבשבת אסור במועד אסקינן דרגא ולא הויא אלא רשות וליתא דהא בה"ג פסקו כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל דאלמא חובה קאמר ופליגא דרב ושמואל דאמרי דאינו אלא רשות. ואין לך לומר דדילמא לעולם דלרבי יוחנן במועד רשות ובשבת אסור ורב ושמואל סברי דבשבת נמי אסור דזו מנין לנו דדילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומיהו אכתי קשיא דהא מברייתא שמעינן דבשבת אסור דהוא ישן בין האנשים וכו' משמע אפילו בשבת ולמה להו לה"ג למימר אע"ג דקי"ל כדברי המיקל ה"מ בתנאי וכו' בלאו הכי נמי הלכה כרבי יוחנן דברייתא קשיא להו לרב ושמואל ואומר ר"י דודאי נראה דהלכה כרבי יוחנן מדאמר תלמודא הכא מסייע ליה לרבי יוחנן וברייתא גופה אינה כל כך קושיא דאיכא למימר דכי קתני כל אותן הימים הוא ישן כו' ברוב הימים קא מיירי ואין השבת בכלל ומכל מקום כיון דתלמודא בעי לסיועי מברייתא דהכא אלמא דהכין הלכתא. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ורש"י ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל הכי גרסינן מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אף על פי שאין אבלות במועד דברים שבצינעה נוהג ולא גרסינן אף על פי שאמרינן אין אבלות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז"ל דאם כן היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני שבת שהוא עולה למנין שבעה אבל רגל זה שאינו עולה במנין למועד דמי שאינו עולה ואינו נוהג בדברים שבצינעה אלא ודאי כדאמרן וכן גריס ר"י ז"ל וכן הגירסא בכל הספרים שלנו והא דנקטינן בהך סייעתא סיפא והוא ישן בין האנשים ולא נקטיה דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דההיא איכא לדחויי דמשום דם הוא פורש שגזרו החכמים האחרונים בבועל הבתולה כדאיתא בפרק בתרא דנדה [סה ב'] והא דאמרינן התם דברים שבצנעה נוהג למאן דאמר התם נוהג חובה הכי נמי חובה דקתני הוא ישן בין האנשים וכו'. ואפילו למאן דאמר התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות דינא הוא דברגל דיחיד דרבנן ליהוי חובה הילכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לרבי יוחנן וכיון דכן הלכתא כרבי יוחנן דהוא מסיייע וכן פר"ח ובדוכתא מתפרש מאי ניהו דברים שבצינעה. ע"כ:
וז"ל שיטה אבל דברים של צינעה נוהג ואם תאמר והא נוהג פירושו רשות דקיימא לן נת"ר רשות בפרק אלו מגלחין יש לפרש כיון דבמועד שהיא שמחת רבים רשות בדיחיד חובה. ע"כ:
וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ודוקא תשמיש המטה דהוא דבר שבצינעה שאינו ניכר שהוא מחמת אבלות הוא דנוהג שהרי פעמים שיפרוש מאשתו מפני הנדות אבל שאר דברים שיכירו בני אדם שמונע בעבורה מן השמחה אין נוהג בימי חתונתו. ע"כ:

לא שנו אלא שלא בעל וכו'. והא הכא דבבעל וכו' כי קאמר אפירסה וכו'. לכאורה משמע דמעיקרא ס"ד דכי קאמר רבא לא שנו אאבילות קאי וה"ק הא דקתני ומת אביו של חתן וכו' לא שנו אלא שלא בעל וכו' ופריך תלמודא והא הכא דבבעל וכו' ומהדר כי קאמר אפירסה אשתו נדה פי' וה"ק רבא הא דתני וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו' לא שנו וכו' וליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך והא הכא דבבעל עסקינן וקתני והוא ישן וכו' דמשמע דמדוכתא אחריתי פריך עליה מדקאמר וקתני הוא וכו' ה"ל לאקשויי בקוצר והא בבעל עסקינן פירוש והיכי קאמר לא שנו אלא שלא בעל כו' אלא הכי פירושא דמעיקרא לא קאמר רבא אלא לא שנו דאין נאמנין להתייחד וכדפירש רש"י ז"ל והאי לישנא מצי למיקם עלה דאבלות אי נמי עלה דפירסה נדה ופריך תלמודא והא הכא דבבעל עסקינן וכו' וכיון דכן לא שאני לן בין בעל בין לא בעל בכולה מתניתא ומשני כי קאמר רבא לא שנו פירוש לא שנו עצמו דקאמר אפירסה נדה קאמר דכיון דנדה חמירא בעל מהימן ואין פירוש כי קאמר דהיינו ההקדמה של לא שנו אמאי דקאי עלה וכדפרישנא לעיל אלא לא שנו עצמו קאמר דלעולם אינו משנה לשונו אלא דקאמר לא שנו דאין נאמנים להתיחד ומצי למיקם אאבילות א"נ אפירסה וכדכתיבנא. וזהו נמי שכתב רש"י ז"ל כי קאמר. רבא לא שנו ודוק וקל להבין. ועוד נפרש בזה הלשון ענין אחר לקמן בשמעתין בסייעתא דשמיא:

דבבעל עסקינן וכו'. [וא"ת] בשלמא לשיטת רש"י ז"ל דכי קתני ובועל בעילת מצוה היינו כי היכי דליחול עליה חתונה קודם וכדכתיבנא לעיל הילכך פריך שפיר דע"כ מיירי בבעל וזהו שכתב רש"י ז"ל נמי הכא דבבעל עסקינן. דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת. אבל לשיטת התוספות ז"ל דמאי דקתני ובועל בעילת מצוה היינו מילתא באפי נפשה ואי בעי בעיל ואי בעי לא בעיל דמצי בעיל קתני וכדכתיבנא אם כן מאי פריך דילמא הכי קאמר ובועל בעילת וכו' פירוש אי בעי ומאי דקתני הוא ישן וכו' היינו בדלא בעל ויש לפרש דלהכי קאמר וקתני הוא ישן וכו' פירוש דמסתמא אמאי דקתני ובועל בעילת מצוה קאי הוא ישן וכו' כנ"ל. והא פרישנא לה שפיר מאי דקאמר וקתני הוא ישן וכו' לשיטת רש"י ז"ל:

אפירסה אשתו נדה. אין לפרש דמשום הכי שניא פירסה אשתו נדה משום דשניהם קיימי באיסורא ולא יסכימו שניהם לאיסור אבל באבלות או היא אבלה או הוא אבל הילכך אין כאן אלא חד באיסור הילכך בקל יבא הדבר לידי איסור. דליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך תלמודא לקמן למימרא דאבלות קילא כו' וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. ועוד מדקאמר אפירסה אשתו נדה אלמא דאהימנותא דידיה סמכינן דאי לא מ"ש הכא אשתו דקאמר ועוד מאי שנא לא בעל מבעל אפילו לא בעל נמי אמאי הוא ישן וכו' והרי לא יסכימו שניהם לאיסור אלא ודאי כי תקיף ליה יצריה בקל היא תשמע לו והכל תלוי בדידיה וזהו שכתב רש"י ז"ל אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה החמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת ע"כ כנ"ל. כי קאמר רב יוסף אפירסה וכו'. ואם תאמר היכי הוה סלקא דעתא דבבעל נמי אין אשתו ישנה עמו והא ודאי כל נדה דעלמא מתייחדת עם בעלה. יש לומר כלה שאני איידי דחביבה עליה טפי ואף על פי שבעל תאסר להתייחד עמה. שיטה ישנה:

הא וכן קתני. ואם תאמר אדרבה מדקתני וכן משמע דהמעשה אירע כמו מת אביו של חתן וכו' דהיתה פתו אפויה וכו' ומת כו' הכי נמי פירסה נדה בכניסתה לחופה ואין לפרש דהכי פריך והא וכן קתני פירוש מדקתני וכן משמע דפירסה נדה מחודשת יותר מהראשונה דאבלות ואי מיירי דוקא בלא בעל והראשונה דהיינו אבלות אפילו בבעל מאי חידושיה דהך שניה דקתני וכן ומשני ה"ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל כו' פי' הוה ליה כאילו תני בהדיא ולא בעל והיינו חידושיה דהוה אמינא דלא בעל נמי לא בעי שמירה משום דחמירא ליה וליתא להאי פירושא חדא דלא משני שפיר ועוד דלקמן פריך נמי והא וכן קתני ולא מצינן לפרושי בהאי פירושא לכך פירש רש"י ז"ל דקס"ד אכולה מילתא דאבלות מדמינן לה ובאבלות בבעל עסקינן ע"כ. ומאי דאקשינן דדילמא קתני וכן דהמעשה אירע כמו אידך דהיה טבחו טבוח וכו' וכדכתיבנא יש לומר דאי הוה תני וכן פירסה נדה אין הכי נמי דהוה אמינא דלענין המעשה מדמינן לה אבל השתא תני וכן מי שפירסה אשתו נדה משמע דהדמיון לגבי דינא וקס"ד דאכולה מילתא דאבלות מדמינן לה כו' וכמו שכתב רש"י ז"ל כנ"ל:

תד"ה ובועל כו' קודם שיקבר כו' ודייק לה מדקתני כל אותן הימים כו' מדלא התיר אלא בעילת מצוה כו' עכ"ל פי' לדבריהם דודאי מוכח לקמן בהדיא בגמ' דפורש קודם שיקבר דקאמרינן אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילתא כו' ומשמע להו דדייק ליה לתלמודא מברייתא מהא דדייק בסמוך דדברים של צנעא נוהג דהיינו מדקתני כל אותן הימים דמשמע דבכל ז' ימי המשתה וז' ימי אבילות פורש ואוסר אפי' בעילת מצוה אלא דבועל בעילת מצוה קודם שיקבר ומרישא הא דבעילת מצוה אסור בימי אבילות לא ה"מ למידק כו' ואהא קשיא ליה לרשב"א דמ"מ הך מילתא דדייק לקמן דדברים של צנעא נוהג ברגל דלא שייך ביה בעילת מצוה ה"מ לדיוקא שפיר מרישא מדלא התיר אלא בעילת מצוה ותירץ ר"י דהמ"ל פורש משום דם בתולים כו' ויש לדקדק לקמן דקאמר דהוא ישן בין האנשים כו' היינו משום דאבילות קילא ליה לעבור הא אית ביה נמי משום דם בתולים דלא קילא ליה לעבור ותהא ישנה עמו כדאמר רב יוסף דמשום נדות לא קילא ליה לעבור ויש מתרצים בזה דאיירי במוכת עץ א"נ באלמנה שנשאת לבחור דעושה שבעת ימי המשתה וליכא דם בתולים והוא דחוק אבל מדברי הרא"ש למדתי בזה לתרץ דאיירי הך ברייתא לפי משנה ראשונה דאין לפרוש משום דם בתולים מיהו ק"ק מאי קא קשיא להו לתוס' לקמן דתקשי לרב ושמואל ברייתא דהכא דאימא דרב ושמואל אוקמוה לפי משנה אחרונה ומשום דם בתולים הוא פורש ולית להו הא דרב יוסף דקאמר בפירסה נדה ישינה עמו בבעל ולדברי הר"מ הלוי שכתב הרא"ש בשמו דאפילו לרב יוסף בדם בתולים דקילא ליה כמו אבילות הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים קשה מאי קאמר מסייע ליה לר"י דאימא משום דם בתולים הוא פורש ולמשנה אחרונה (א) ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אבל איפכא כו' ומיהו לבעול אסור עד לאחר שלשים כדמוכח כו' עכ"ל ולא נראה להם לחלק משום דהתם היא נמי אבילה היתה וק"ל:

בא"ד אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כו' עכ"ל ודקאמר אין לו בנים מותר לישא לאלתר היינו לאחר שלשים ולא בעי שלש רגלים כ"כ מהרש"ל:

בד"ה אבל דברים כו' אבל קשה דכל אותן הימים כו' משמע אפילו בשבת עכ"ל ולא ניחא להו לפרש דקושטא הוא דמסייע ליה לר"י מהא דכל הימים דהוה שבת בכלל דאם כן לא הוה ליה למימר מסייע ליה לר"י דאמר אין אבילות במועד כו' אלא דאמר אין אבילות בשבת אבל דברים כו' וק"ל:

רש"י בד"ה אפרסה כו' דנדה חמורה אי בעל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל כו' דאמרינן בפ' בתרא דמועד קטן כו' כצ"ל:

בא"ד אסור לישא עד לאחר שלשים כו'. נ"ב והא דקאמר לעיל שאם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ר"ל שא"צ להמתין ג' רגלים אלא מיד מותר אחר שעברו ימי האבילות וק"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד ור"ת ר"ל וכו'. נ"ב וכן דעת האשר"י:

תד"ה אבל איפכא. ואמר לאחותה בבה"ק כו'. כצ"ל:

בא"ד ותוך ז' ודאי אסור כו'. ובהחולץ (מג ב) צדדו לומר דאפילו תוך ז' מותר ע"ש:

תד"ה מסייע. כההיא דתניא בפ"ק דמו"ק חתן כו'. מתניתין ערוכה היא בפ"ג דנגעים מ"ב. אבל כן דרכם בכ"מ להביא מהגמרא אף דמשנה היא. וביותר אם המשנה היא מסדר טהרות. לכן מה שתפס הנקה"כ על הט"ז ביו"ד סי' רע"ח שהביא הא דטלית כו' שנקרע רובה כו' מגמרא דחולין. והקשה דהא היא משנה בכלים הלא הראיתיך שכן גם דרך הראשונים נ"ע. ועמ"ש בתמורה (יט ב) ובהשמטות בס"ד:

תד"ה אבל דברים. אבל קשה דכל אותן הימים כו' משמע אפי' בשבת. ביומא (ח ב) מוקי להא דקתני מזין עליו כל שבעה לבר משבת. וא"כ הה"נ דכוותיה:

רש"י ד"ה כל ל' יום. ע' מג"א סי' תרי"ג ס"ק י"ב:

ובועל בעילת מצוה ופורש. לולי דברי התוס' ה"א דלגבי שארי בעילות הראוי לפרות ולרבות שהם חובה. קרי לי' להך בעולת מצוה דאינה ראוי שתתעבר. מביאה ורק שהיא הכנה לאחרות קרי' לי' רק מצוה ועמ"ש תוס' פ"ב דשבת כ"ה ע"ב ד"ה חובה וכו' ע"ש.

ופורש כ' תוס' די"ל משום דם בתולי' פורש וצ"ע דמה ענין זה להך ברייתא דקמ"ל בדיני אבילות. וי"ל דהוה סד"א דע"כ לא החמירו במשנה אחרונה לבעול ולפרוש אלא בעלמא דלא מפסדא אלא ז' יומי דכה"ג אשכחן נשי טובא בימי נדותן וכדאמרי' הך סברא להדי' לקמן פ"א ע"ב גבי מדיר אשתו מתשמיש ע"ש. משא"כ הכא דע"י דנחמיר עליו שיפרוש ז' ממילא יגיע ליל טבילתה בהתחלת האבל ותהי' פרושה שבועי' וה"א כולי האי לא מחמרי' בלא פלוג בעלמא עי' רא"ש ר"פ התינוקות קמ"ל דאפ"ה פורש. ולפ"ז מיושב ק' מהרש"א דהך דכל אותן הימים הוא ישן וכו' ליכא לפרושי משום פרישת בתולי' דא"כ אינו ענין לכאן להך בריתא דוקא.

וזה נ"ל נמי טעמו של הרי"ף דמייתי הרא"ש בשמעתין דגם בשארי קרובי' בועל תחלה ומו' בהפלאה כ' דלהרי"ף לטעמי' מוכח כן דס"ל מהחופה מיד חלים ימי המשתה בלא בעילה כמ"ש בנה"כ בשמו בסי' שמ"ב. וא"כ לדידי' מ"ט התירו הבעילה הא מיד אחר החופה מתחילי' ימי המשתה ויכול לעשות סעודה ושמחה ולא יפסיד ומ"ט להתיר בעילה אע"כ גם בלא שום הפסד התירו בעילת מצוה. ומזה ראי' לדינו של מהרש"ל בתשובה סי' ע' שהאונן מל קודם קבורה ומייתי ראי' משמעתין והיינו לשיטת הרי"ף דבלא פסידא נמי בועל. וה"ה לכל מיני אבילות ע"ש וטעמא נ"ל משום דאל"כ יפסיד ב' שבתות של משתה' ושל אבילות. ואז גם אח"כ יבעול ויפרוש וכולי האי לא אחמרו רבנן. אבל השתא ימי פרישתו מובלעי' בימי אבלו. ועמ"ש בסמוך אי"ה בזה.

ונוהג ז' ימי המשתה. אמנם אם בתוך המשתה מת לו מת מתאבל עליו ממש ומלשון הש"ך סי' שפ"ג סק"ג לא משמע קצת כן אמנם מדינו של הרי"ף דמייתי נה"כ סי' שמ"ב יש ללמוד להדי' דנהוג אבילות ממש בתוך ימי המשתה. וטעמא נ"ל משום דשארי ימי המשתה אינם עיקר כ"כ כמו יום ראשון של אבל שהרי לבה"ג דוחה אפי' י"ט שני ע' רא"ש דשמעתין ופ' אלו מגלחין א"כ כיון דעכ"פ מפסקא ימי המשתה ע"י יום הראשון של אבילות תו לא הדר' חיילא. משא"כ יום ראשון דימי המשתה דה"ל יום חתונתו ויום שמחת לבו כמ"ש רא"ש דשמעתין הוא שקול כיום ראשון של אבל למדחי'. ועיי' סוף מס' תעני' דיום חתונתו ויום שמחת לבו תרי מילי נינהו ועמ"ש מהרש"א ח"א לקמן ז' ע"ב גבי נוסח ע"י חופה וקידושי' ובהפלאה שם ועי"ז יש לעיין כאן בפלוגתת הרי"ף והרי"ץ גיאת דמייתי בנה"כ סי' שמ"ב אי החופה גורמת ז' ימי משתה ע"ש וק"ל. ועמ"ש בסמוך אי"ה.

שבעת ימי משתה כ' תוס' השתא מקלי' טפי באנינות דאוריי' וכו' י"ל דלא מקלינין כלל דכיון דהכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה. ואי הי' אוסרי' לו הבעילה. הי' צריכי' לישן בין האנשים ונשים מיד אחר החופה מבלי שיתיחדו דקודם בעילה אסור לייחד אפי' פרסה נדה וה"ל מידי דפרהסי'. נמצא השתא מכיון שהכניסוהו לחופה והמשיכו עליו ימי המשתה. א"כ הבעולה שקודם הקבורה היא בהיתר גמור מבלי דחי' כלל. משא"כ אי הי' קוברי' תחלה קודם החופה אז לא הי' חל ימי המשתה כ"א ימי אבל. ואז אפי' מידי דפרהסי' אסור והי' צריכי' לדחות איסו' זה לכן עדיף טפי לבעול תחלה בלי שום דחיי' איסור. אמנם אכתי הו"מ לקבור אחר החופה קודם הבעילה. ויהי' ימי המשתה משעת החופה. י"ל דאפי' להרי"ף לא הוה משתה מחופה ואילך אלא אם אין קבורה מפסיק בין חופה לבעילה אבל אם קבורת מתו מפסיק ביניהם אז אין כאן שמחה.

וכל אותן הימים הוא ישן וכו' לכאורה נ"ל או או קאמר דהיינו מת אביו של אביו אזי היא צריכא שמירה שלא תלך אצלו להלבישו יצרא והוא אינו צריך שומר דלבו נכנע כדלקמן בשמעתין ובהיפוך צריך הוא לישן בין האנשי' והיא לא צריכא. אלא דלמאי דבעי' למימר דשמעתין דשאני בין אבילות דידי' לדידה דהיא לא צריכא שומרי' כלל ליכא למימר כן. וא"כ קשה מה לכל האריכות הזה ה"ל למימר בקיצור ואסורי' להתייחד אע"כ משמע כדעת הראב"ד ז"ל דדוקא בעינן תרווי' וכן נוהגין עיי' ברא"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן בשמעתין אי"ה.

בין כך ובין כך פירש"י בין יש אונס בין אין אונס. ול"ד מאי שייטא דהך דינא בהך בריתא דא אתי' אלא לדיני אבילות. ולא לענין כניסה דשבת. ובריתא לעיל לא מסיים כן ונ"ל להראב"ד ז"ל דס"ל דכשאין מתירי' לו לבעול ולנהוג ז' ימי משתה תחלה. אז לא יבעול עד סוף שלשי' יום ע' רא"ש. ובזו הבריתא הוזכר ונתן מים ע"ג בשר ועל זה מסיים בסיפא בין כך שאירעו אונס כנ"ל אלא שלא נתן מים ע"ג בשר והוצרך לנהוג תחלה ימי האבל וממילא לא יבעול עד סוף שלושים. וכיון שזמן חתונתו תחלה הי' מסתמא ביום ד' ואפשר שלא נגמרה קבורתו עד סוף היום ואז סוף שלשים הוא בשבת והזהיר התנא שאם אירע לו כך לא יבעול בשבת.

ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום עפרש"י וע' מגן אברהם סי' תרי"ז סעיף קטן י"ב שהניח דברי רש"י אלו בצע"ג ע"ש.

בערב שבת פירש"י משום חבורה והוא דלא כמסקנא ואפשר ס"ל לרש"י ז"ל דע"כ לא דחק כמסקנא לחדש הך גזירה דשמא ישחוט גם בע"ש אלא כי היכי דתיתי הך בריתא גם בבחור שנשא אלמנה. דלא שייך בה חבורה ובן עוף שייך שפיר וס"ל לרש"י ז"ל דלפי ס"ד ע"כ לא ס"ל כן דא"כ ה"ל להקשות מהך בריתא לרב ושמואל דס"ל דברים שבצינעא אינו נוהג בשבת כמ"ש תוס' ד"ה אבל. אע"כ ס"ל דכל אותן הימים הוא ישן דכולל נמי שבת היינו משום חבורה דאע"ג דשמואל גופי' אמר לקמן וי"ו ע"ב פרצה דחוקה מותר לכנס י"ל דהיי' כשבעל כמה פעמים בליל ה' וליל ו' אבל הכא שלא בעל אלא בעילת מצוה ופרש. אסור לבעול בעילה שני' בשבת ועמ"ש שם אי"ה משום כן מוכח דמיירי בבתולה וא"כ מה"ת נחדש טעם דשמא ישחוט בן עוף יע"ש.

קונטרס אחרון
נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ שבעת ימי אבילות. וכתב הרא"ש ז"ל דמכאן קשה לשיטת בעל הלכות גדולות שכתב דיום ראשון של אבילות דאורייתא. וא"כ אמאי לא נהוג הכא אבילות דיום ראשון דהא ז' ימי המשתה דרבנן נינהו וכתב בשם רמ"ה ז"ל דיום ראשון של שמחת חתן דאורייתא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו אלמא שיש לו שמחה מן התורה ולכאורה קשה הא משמע דכולהו ז' ימי המשתה דאורייתא דכתיב מלא שבוע זאת ודרשינן מיניה דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשי' נמי בפ"ק דחגיגה ושמחת בחגיך ולא באשתך דאין מערבין שמחה בשמחה ומשמע דדרשה גמורה היא. אלא דאיכא למימר דודאי אורחא דמילתא לשמוח אבל חיובא ומצוה ליכא ואפ"ה שייך שפיר הך ילפותא דאין מערבין שמחה בשמחה משא"כ האי קרא דביום שמחת לבו אפשר דסבר הרמ"ה ז"ל דביום שמחת לבו מיותר לדרשה דמצוה איכא. וי"ל עוד בדרך אחר. מיהו אי קשיא לי הא ק"ל דבפ"ק דמ"ק דף ז' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא וביום הראות בו כו' יש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה כו' וכן ברגל דברי ר' יהודה רבי אומר אינו צריך ה"ה אומר ופינו את הבית וכו' ומסיק שם רבא דבר רשות איכא בינייהו משמע להדיא דר' יהודא סובר דלדבר רשות אין ממתינין אלא לדבר מצוה וקחשיב חתן דנותנין לו ז' ימים לדחות את הנגע א"כ משמע להדיא דכל ז' ימי המשתה דאורייתא נינהו ומצוה נמי איכא ורבי לא פליג אדר' יהודא בהא. ועוד דאקדמיה לחתן מקמי רגל מילפותא דקרא דביום אלמא מיהת דשקולין נינהו חתן ורגל וכמ"ש התוס' בשמעתין ד"ה מסייע לר' יוחנן ע"ש. אלא דמלשון כל הפוסקים משמע דמדרבנן נינהו ותקשי להו הך דאין רואין נגע ולדעתי צ"ע ליישב ועיין עוד בסמוך:

קונטרס אחרון
וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכו'. ובפסקי התוספות סי' ט' כתבו בזה"ל חתן שבעל אשתו ישינה עמו באבלו ע"כ ונדפס בצידו נ"ל טעות כו' דאדרבה מוכח מהתוס' בד"ה ובועל דבאבילות אסור אף כשבעל וכן איתא להדיא בגמרא ונדחק לפרש דאיירי באבילות דעלמא ואפ"ה מלשון התוספות לא מוכח מידי עכ"ל. ולמאי דפרישית בפנים אתי שפיר דדברי התוספות בד"ה ובועל היינו למאי דמפרשי הברייתא ע"כ כמשנה ראשונה דא"צ לפרוש משום דם בתולים ואם כן לדידן דקיי"ל כמשנה אחרונה ממילא שפיר כתבו פסקי התוספות דאפילו חתן שבעל אשתו ישינה עמו באבלו. דאע"ג דאבילות קילא ליה מ"מ בלא"ה אסור לבא עליה משום דם בתולים ונדה חמירא ליה ואע"ג שאין זה מבואר בלשון התוספות להדיא מ"מ לאחר העיון נ"ל דעיקר ראיית פסקי התוספות דלדידן דקיי"ל כמשנה האחרונה הו"ל כמו נדה גמורה דחמירא ליה לאפוקי מסברת הרי"ן מגא"ש ז"ל דנדה דמשנה האחרונה קילא ליה ואם כן ע"כ דתוספות לא ס"ל הכי מדכתבו דמבועל בעילת מצוה ופורש ליכא לאוכוחי דאיכא למימר כמשנה אחרונה א"כ השתא נמי מכל אותן הימים אכתי לא מוכח מידי דמשום אבילות הוא ודברים שבצינעא נוהג דילמא הכל משום איסור נדה דמשנה האחרונה והא דקתני כל אותן הימים דמשמע אפילו שבוע שניה היינו משום דאסורה לטבול בימי אבלה ואכתי בנדותה קאי ואפי' באבילות דידיה נמי משמע דאסורה לטבול ולרחוץ כדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל בטוי"ד סי' שע"ג ע"ש. ועוד דלשינויא קמא בגמרא מסקינן דהוא ישן בין האנשים היינו באבילות דידה לחוד וא"כ ודאי אסורה לטבול אע"כ דמשום איסורא דמשנה האחרונה מותר לישן עמה בלא שימור וחמירא ליה א"כ לדידן אפילו בימי אבלה מותר דהא קיי"ל כמשנה אחרונה וכדפרישית בסמוך:

קונטרס אחרון
ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא אינש דטרח להו אבל איפכא לא. וכתב הרא"ש ז"ל דבה"ג והר"י גיאות ז"ל כתבו דהא דאמרינן אבל איפכא לא היינו לענין שנוהג ז' ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה משא"כ לענין כניסה לחופה ולבעול בעילת מצוה אין לחלק בין שאר קרובים לאביו ולאמו דבכולהו מכניסין לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכתב עוד שכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל אלא דהרא"ש ז"ל מסברא דנפשיה משיג עליהם וכתב דלא מסתבר כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן ז"ל דלא מיסתבר וכן פסק בש"ע דלא כבה"ג והר"י גיאות ז"ל. ולכאורה היה נראה לי דטעמייהו דבה"ג וסייעתו היינו מהא דאיתא בפ"ב דמ"ק שהביאו התוספות בשמעתין דמתה אשתו ואין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה ומשמע להו דלאלתר היינו מיד ממש ולא לאחר שבעה והא דמשמע בברייתא דהכא דאף באביו ואמו לא התירו לו ביאה שניה משום פריה ורביה אפשר דלא חיישי לה כמ"ש בפנים. ועוד נ"ל דמגופא דברייתא מעיקרא דדינא משמע ליה הכי דלא שייך להתיר משום פסידא דליכא דטרח אלא עניני סעודה דשייך לז' ימי המשתה משא"כ לענין עיקר בעילת מצוה שהתירו לא מסתבר להו שיתירו משום פסידא דהא שפיר מצי למיעבד ז' ימי המשתה ולנהוג אבילות ולבעול אח"כ אע"כ דלענין עיקר כניסתו לחופה ולבעול בעילת מצוה לא הוצרכו לטעמא דפסידא אלא דבלא"ה מותר משום פריה ורביה כן נ"ל בכוונתם ובכל זה אין דעתי לסתור ח"ו הכרעת הרמב"ן והרא"ש ז"ל והב"י ורמ"א ז"ל אלא שמתוך כך היה נ"ל לקיים פסק בעל דרישה ופרישה שהביא הט"ז סי' שמ"ג שפסק דהיכא שכבר נכנסו לחופה ואירע אבילות לחתן או לכלה שנוהג ז' ימי המשתה תחלה והט"ז הקשה עליו כמה קושיות ופסק להיפוך ע"ש. אבל מה אעשה שאחר העיון ראיתי בס' נקודות הכסף בסי' הנ"ל שכתב בשם ר' ירוחם ז"ל דהרא"ש ז"ל פסק הלכה למעשה כדברי הט"ז דנוהג אבילות תחלה ובאמת שיש לדקדק הרבה בדבריו דמשמע דעיקר טעמא דהרא"ש ז"ל דלא חל עליו הרגל אלא לאחר ביאת מצוה ולכאורה יש לתמוה דהא יום החופה הוי מז' ימי המשתה ולשיטת הרמ"ה ז"ל הוא דאורייתא אע"ג דביאה לא הוי אלא בלילה כדאמרינן בגמרא אורחא דביאה בלילה וכן נראה מסתימת לשון כל הפוסקים שכתבו דמשנכנס לחופה הו"ל לגביה כרגל. ועוד דחופת נדה יוכיח דקיי"ל כשיטת רוב הפוסקים דהוי חופה גמורה ואטו מי נאמר דחופת נדה לא יעשה ז' ימי המשתה ולא הוי כרגל. ובלא"ה יש לי מקום עיון גדול על לשון ר' ירוחם שם נתיב כ"ב שכתב בשם הר"י גיאות בנכנס לחופה ואח"כ אירע לו אבילות דאביו ואמו דאע"ג דאינו בועל בעילת מצוה אפ"ה נוהג ז' ימי המשתה תחלה ושם קודם לזה כ' רבי' ירוחם בשם הר"י גיאות גופא דאף בשאר קרובים דאינו נוהג ז' ימי המשתה תחלה אפ"ה מותר לו לכנוס לחופה ולבעול בעילת מצוה וא"כ קשיא להר"י גיאות מדידיה אדידיה בדברים הפוכים ממש ויש ליישב בדוחק גדול ועדיין צ"ע:

קונטרס אחרון
משמע מיהא מלשון הרא"ש ז"ל גופא שהביא רבינו ירוחם דדוקא בחתן שאירע לו אבל קודם שבעל פסק כן דעדיין לא הו"ל לגביה כרגל משא"כ כשאירע לו אבילות לאחר שבעל מודה שבין בשאר קרובים ובין באביו ואמו אינו נוהג אבילות אלא לאחר שעברו ז' ימי המשתה דהא ודאי הו"ל לגביה כרגל למאי דקי"ל דאף אבילות יום ראשון דרבנן ודין זה לא נזכר כלל בפוסקים ולע"ד נראה כדפרישית:

קונטרס אחרון
בסוגיא דפ' אלו מגלחין דפליגי רב ושמואל למסקנת הש"ס דלמר אבילות חמיר מאנינות ולמר איפכא והו"ל כסברות הפוכות וכתבתי ליישב דלכ"ע אנינות דיום המיתה עצמה דיש לו עיקר מדאורייתא ודאי חמיר מאבילות אף דיום הראשון משא"כ אנינות לילה דלאחר יום המיתה ודאי קיל מאבילות דיום הראשון ולפ"ז לא פליגי רב ושמואל אלא באוקימתא דמתניתין דמר מוקי לה באנינות דיום המיתה ומר מוקי לה באנינות שלא ביום המיתה כמו שכתבתי בפנים בל' התוספות ד"ה אבל דברים שבצנעא ע"ש ותמצא נחת. גם כתבתי שם שיש לתמוה על לשון מהרש"א ז"ל שדבריו סותרין זה את זה בהאי ענינא גופא והנחתי בצ"ע:

בתוס' בד"ה ובועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת וכו' וכתב המהרש"א ז"ל דהתוספות פשיטא להו הכי מדאמרינן לקמן בסוף הסוגיא התם משום דלא חל עליו אבילות. והא דפשיטא ליה להגמרא גופא היינו מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים אלמא דכל שבעת הימים בכלל האיסור וע"כ דבעילת מצוה היינו קודם שנקבר. ולענ"ד אין דבריו ברורין בזה דסוף סוף אפילו אם בועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר. אפ"ה כל אותן הימים לא קאי אכל ז' ימי משתה דהא יום החופה מכלל ז' ימי המשתה הוא ובאותו יום בועל בעילת מצוה בציר ליה חדא יומא וכל אותן הימים אשארא קאי. ויש ליישב דבריו בדוחק. אמנם לענ"ד דברי התוספת פשוטין והמשך דבריהם הוא. דכל כמה דלא קים לן שפיר שנוהג איסור תשמיש בימי אבלו שבתוך ימי המשתה א"כ מצינן לפרש דבועל בעילת מצוה ופורש היינו לא שנא קודם קבורה ול"ש לאחר קבורה דבתרווייהו אין צריך לנהוג דברים שבצינעא דהא אנינות קיל טפי מאבילות כדמסקו והא דקתני ופורש ע"כ היינו מפרשים משום דם בתולים וכמשנה אחרונה. משא"כ לבתר דקים לן דדברים שבצינעא נוהג בימי המשתה לאחר שנקבר המת מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וע"כ הא דקתני ופורש היינו נמי משום אבילות ולא משום דם בתולים דלמשנה ראשונה איירי ולפ"ז ע"כ הא דקתני ובועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר משום דאנינות קיל טפי ולא הותר לו לבעול אפילו בעילת מצוה לאחר שנקבר משום דאבילות חמיר מאנינות והא דפשיטא להו דאבילות חמיר מאנינות היינו מדקתני מכניסין את המת לחדר ואת החתן וכלה לחופה ואי ס"ד דאנינות חמיר מאבילות או אפילו אי שקולים הן. למה הקילו להשהות ולבזות את המת יקברו המת ואח"כ יכנסו לחופה בימי אבלו. ועוד למה עקרו תקנתא דרבנן והתירו לישא מפני האונס אף בשני ימתינו עד יום ד' כדינו ואז יבעול בעילת מצוה. ואי משום שטבחו טבוח ויינו מזוג מה בכך שהרי אם לא אירעו האונס נמי היה צריך להמתין עד יום ד'. אע"כ דאנינות קיל טפי להא מלתא מאבילות ולא התירו לו החופה אלא קודם שיקבר א"כ כמו כן אין להתיר הבעילה אלא קודם הקבורה כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

בא"ד והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוי אנעילת סנדל עכ"ל ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דנהי דנעילת הסנדל ואינך נהיגי באבל ואין נוהגין באונן שהרי כמה וכמה מצות ודינין מצינו שיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה משא"כ איסור תשמיש דודאי נוהג באונן כמו באבל כדאיתא פ' אלו מגלחין דפליגי רשב"ג ורבנן בתשמיש המטה בשבת לאונן שמתו מוטל לפניו מוכח להדיא דבחול לכ"ע אסור א"כ מאי סברא יש להתיר בעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבילות דרבנן ולמאי דפרישית בסמוך היה אפשר ליישב דכניסה לחופה דאסור משום שמחה אפשר דאינו נוהג באונן אלא בימי אבלו לחוד ומש"ה התירו בעילת מצוה קודם קבורה שיהא החופה והסעודה סמוך ממש לבעילת מצוה אלא שגם זה נ"ל דוחק לומר שהאונן מותר בשמחת חופה דהא כתיב ואחריתה כיום מר משמע שאסור בשמחה ומה"ט אסור באכילת קדשים אע"ג שהאבל מותר בו אלמא דמה שהוא משום שמחה אסור באונן טפי מבאבל והנלע"ד בזה שהתירו בעילת מצוה טפי קודם שנקבר ולא לאחר שנקבר שאם נתיר לו בעילת מצוה בימי אבלו לאחר שנקבר אתי לזלזולי באיסור תשמיש בשאר ימי אבילות ואע"ג דישן בין האנשים אפ"ה חיישינן שיבעול ביום דאטו בכיפי תלי ליה והכי משמע לקמן דקאמר בגמרא אי משום דקתני ובועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילות וליכא קולא משמע שאם נתיר בעילת מצוה לאחר שחל האבילות איכא קולא ואתי לזלזולי ועוד דאיכא למיחש שיבעול וישנה משא"כ בשעת אנינות לא שייך למיגזר הכי כיון דבשעת אנינות תביר ליה יצרא כדאיתא שילהי קדושין וכ"ש דלא שייך למגזר דאתי למבעל בימי אבלו דאבילות באנינו' לא מיחלף כדמסיק בגמרא שאני התם דלא חל עליו אבילות כן נ"ל. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו שהקילו טפי באנינות דאורייתא משמע לכאורה דפשיטא להו שבועל ביום המיתה דאי בלילה שלאחריו לא הוי אנינות דאורייתא דהא קי"ל יום מיתה לא תפיס לילו מדאורייתא אלא מדרבנן וזה דלא כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב בריש אלו מגלחין דהא דקתני מכניסין את המת לחדר היינו שאין קוברין את המת אלא ביום המחרת ובועל בעילת מצוה היינו בלילה דתו לא הוי אנינות דאורייתא ע"ש שכ"כ בשם הרי"ף ז"ל ונראה שהתוספת הכא לא משמע להו לפרש כן לזלזל בקבורת המת כל כך ולהלין את מתו משום בעילת מצוה ובאמת צריך לי עיון שיטת הרי"ף והרא"ש בזה. אמנם חזיתי שאח"ז כתב עוד הרא"ש ז"ל שגם ר"י בעל תוס' פי' כן ולפ"ז צ"ל שמ"ש התוספות כאן שהקילו באנינות דאורייתא היינו דאנינות אית לה מיהא עיקר מדאורייתא ביום המיתה עצמו משא"כ באבילות משמע להו דאפילו יום ראשון אין לו עיקר מן התורה כלל ובאמת שיטת רוב הגאונים כן דאפילו יום ראשון דאבילות כשאינו ביום המיתה עצמו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא בי"ד סי' שצ"ח כנ"ל ודו"ק ועיין מה שאפרש עוד בזה בסמוך:

בד"ה אבל איפכא לא וכו' ותימא דאמר בפ"ב דמ"ק כו' ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה וכו' והכא בבחור איירי עכ"ל. קושייתם בזה לפי שיטתם דמשמע להו דהא דקאמר אבל איפכא לא היינו דלא שרינן ליה כלל לכנוס ולבעול משא"כ לשיטת הרי"ף ובעל הלכות והר"י גיאות שהביא הרא"ש בשמעתין דהא דקאמר אבל איפכא לא היינו שנוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה אבל לעולם מותר לכונסה ולבעול בעילת מצוה א"כ אין מקום לקושיית התוס' מיהו בלא"ה תירוץ התוספות מוכרח כמו שהוכיחו מההיא דשמחות ועוד דמברייתא דשמעתין נמי מוכח דאפילו באביו של חתן ואמה של כלה לא התירו אלא בעילת מצוה ודוקא קודם שנקבר כמ"ש התוספ' לעיל ולא חיישינן לפריה ורביה אע"ג דבבחור איירי והא דלא מקשו התוס' אגופא דברייתא היינו משום דאיכא למידחי דהא דלא שרינן אפילו בעילת מצוה לאחר שנקבר היינו משום דאפשר לבעול קודם שנקבר והא דלא שרינן ליה בעילה שניה אף לאחר שנקבר משום פריה ורביה אע"ג דאין אשת מתעברת מביאה הראשונה איכא למידחי נמי דלמשנה אחרונה איירי דאסור משום דם בתולים וא"כ תו לא מצי למידק אלא מדקתני כל אותן הימים וכדיוקא דש"ס ומש"ה ניחא להו להקשות מיד בהא דאמרינן אבל איפכא לא כנ"ל ודו"ק:

בפרש"י בין כך ובין כך בין יש אונס ובין אין אונס לא יבעול כו' בערב שבת מפני שעושה חבורה עכ"ל. ואיכא למידק מאי רבותא איכא ביש אונס לענין ערב שבת דאי כשיטת התוס' שכתבתי לעיל דבועל בעילת מצוה ופורש דקתני היינו ביום א"כ ה"נ יבעול בע"ש ביום דלא שייך האי טעמא דחבורה ואי לא משמע ליה דבועל בעילת מצוה אף קודם שנקבר אלא בלילה וכדפרישית בשיטת הרי"ף והרא"ש פ' אלו מגלחין א"כ ה"נ מהיכי תיתי נתיר לו בליל שבת מפני האונס ולא ניחוש לטעמא דחבורה הא אפשר להמתין עד למחר במ"ש דבלא"ה לא יקברו המת בשבת. ובלא"ה צ"ע למה כתב רש"י טעמא דחבורה דהא למסקנא טעמא דע"ש נמי משום שמא ישחוט בן עוף מיתוקמא וצ"ע:

בתוספות בד"ה אבל דברים של צינעא וכו' וא"ת רב ושמואל דאמרי בפ"ב דמ"ק וכו' תיקשי להו ברייתא דהכא וכו' עד סוף הדיבור. והקשה מהרש"א ז"ל מאי קושיא לרב ושמואל דלמא לית להו דרב יוסף וא"כ הא דפורש וישן בין האנשים בז' ימים ראשונים היינו משום דם בתולים וכמשנה אחרונה וכיוצא בזה הקשה מהרש"א על שיטת הרמ"ה שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין ולא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל דלמא דברי התוספת כאן ודברי הרמ"ה היינו כתירוץ השני שכתבו התוספת בד"ה ובועל דמדקתני כל אותן הימים משמע דכולהו הוי חד טעמא משום אבילות ובר מן דין קשיא לי על דברי מהרש"א שסותר דברי עצמו שהרי כתב הוא ז"ל לעיל בל' התוס' דהא דפשיטא להו דבועל בעילת מצוה היינו דוקא קודם שנקבר מוכח להו מברייתא דהכא דקתני כל אותן הימים משמע שכל הימים בכלל האיסור ולא הותר לו אפילו בעילת מצוה וא"כ אכתי קשיא מברייתא דהכא לרב ושמואל דלקושטא דמלתא לא מצינן לפרש דפורש משום דם בתולים דא"כ אמאי קתני כל אותן הימים הרי הותר לו בעילת מצוה אף לאחר שנקבר לדידהו דאין דברים שבצינעא נוהג ולפ"ז מקשו התוס' שפיר אמנם לדידי קשיא להיפך דהתוספת לא משני מידי דנהי דרב ושמואל מפלגו בין חתן למועד ושבת אכתי קשיא להו ברייתא דהכא דהא התם במ"ק מקשינן אפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן לימא כתנאי דפליגי רשב"ג ורבנן במי שמתו מוטל לפניו בשבת אי שרי בתשמיש אי לא ומשנינן התם אמר לך רב ושמואל ע"כ לא קאמרי רבנן דאסור אלא במי שמתו מוטל לפניו דחמיר אבל באבילות שרי ולר"י איפכא דע"כ לא שרי רשב"ג אלא באנינות דקיל אבל באבילות לא ולפ"ז עיקר פלוגתא דרב ושמואל ורבי יוחנן אי אבילות חמיר מאנינות או קיל מאנינות וא"כ ודאי קשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל דהא מוכח מיהא מברייתא דהכא דאבילות חמיר מאנינות לענין תשמיש. מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב משום דבלא"ה סוגיא דמ"ק נראה תמוה דליפלגו רב ושמואל ור"י בסברות הפוכות דלמר אבילות חמיר מאנינות ולמר איפכא לכך נלע"ד דלכ"ע אנינות גמור ביום המיתה עצמו שהוא מדאורייתא ודאי חמיר מאבילות לענין דברים שבצינעא ואנינות שהוא מדרבנן ודאי קיל טפי מאבילות יום ראשון אלא דעיקר פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן באוקימתא דמתניתין דמי שמתו מוטל לפניו בשבת דרב ושמואל מוקי לה שמת בשבת עצמו דהו"ל יום המיתה ומש"ה מחמירי חכמים לענין תשמיש טפי מאבילות ור' יוחנן מוקי לה להאי מתניתין שמת סמוך לשבת ולא בשבת עצמו דלא הוי יום מיתה וליכא אלא אנינות דרבנן ומש"ה מיקל רשב"ג לענין דברים שבצינעא טפי מבאבילות והשתא א"ש דלא קשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל דמה שהקילו הכא באנינות טפי מבאבילות היינו משום דהכא בועל בלילה דלא הוי אלא אנינות דרבנן וכדפרישית לעיל בשיטת הרי"ף והרא"ש ור"י בעל התוס' וכתבתי דאף שכתבו התוס' ל' באנינות דאורייתא אפ"ה קאי בהאי שיטה אלא דאפ"ה כתבו התוס' שפיר דקשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל מדקתני כל אותן הימים וכדפרישית ועל זה הוי משני שפיר דרב ושמואל מפלגו בין חתן למועד ושבת. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפמ"ש דאם נפרש לשון התוספת לעיל כפשטיה דאנינות דהכא היינו מדאורייתא ואפ"ה הקילו בו טפי מבאבילות היינו משום דבאבילות חיישינן אם נתיר לו בעילת מצוה אתי לזלזולי בשאר בעילות משא"כ באנינות ולפ"ז ע"כ לא מצינן לאוקמי כמשנה אחרונה ומשום דם בתולים דא"כ הדרא קושיא זו לדוכתא למה הקילו בבעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבילות דרבנן דהא באבילות נמי לא אתי לזלזולי דבלא"ה פורש משום דם בתולים אע"כ דלמשנה ראשונה איירי וא"כ מקשו התוספת שפיר דממ"נ קשה לרב ושמואל מברייתא דהכא דאי איירי ברייתא למשנה ראשונה קשיא להו אמאי ישן בין האנשים ואי מוקי לברייתא כמשנה אחרונה תקשי להו ואמאי הקילו באנינות טפי מבאבילות הא לא שייך טעמא דאתי לזלזולי אע"כ דלקושטא דמילתא אבילות חמיר אפילו מאנינות דאורייתא לענין תשמיש וא"כ תקשי להו מההיא דמ"ק דחכמים אסרו אפילו באנינות וע"כ לא פליג רשב"ג אלא באנינות אבל באבילות מודה וע"ז מתרצין התוס' שפיר לעולם כמשנה ראשונה והא דישן בין האנשים משום דשני להו בין חתן למועד כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד אבל קשה דכל אותן הימים משמע אפילו בשבת עכ"ל. עיין מ"ש מורי זקני מזה בספר מגיני שלמה וכבר היה מקום אתי ליישב קושיית התוספת לפי שיטת הרמ"ה והר"י מיגאש ז"ל שהביא הרא"ש בשמעתין דלשיטתן מצינן למימר דרב מוקי לברייתא כמשנה אחרונה וכל אותן הימים היינו משום דם בתולים ואתי שפיר דישן בין האנשים אפילו בשבת ואי תקשי משבת שניה שנוהג ז' ימי אבילות איכא למימר דהתם נמי משום דם בתולים משום דסתמא איירי ברייתא בבתולה שניסת בד' ונבעלת בה' כדינה כדקתני הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומסתמא היינו בד' ואם כן כיון דקי"ל דפולטת שכבת זרע סותרת אם כן לא תוכל למנות ז' נקיים אלא מיום א' נמצא דשבת שניה נמי עדיין לא טבלה לנדתה ועוד נראה דבלא"ה אסורה לטבול בימי אבלה אפילו היכא דלא שייך איסור תשמיש כיון דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה וכן מוכח מל' הפוסקים ואין להאריך כאן אלא שזה סותר לפמ"ש בסמוך דרב ושמואל לא מצו לאוקמי ברייתא כמשנה אחרונה דא"כ אמאי הקילו בבעילת מצוה טפי באנינות מבאבילות אע"כ דאנינות קיל טפי מבאבילות ותקשי להו ההיא דמ"ק וכדפרישית ויש ליישב ואין להאריך:

בגמרא ודוקא אביו של חתן וכו'. כתב הרא"ש מתוך לשון רב אלפס משמע וכו' דאין חילוק בין היכא דאיכא פסידא להיכא דליכא פסידא אלא דבדאיכא פסידא נוהג שבעה ימי משתה ברישא. והיכא דליכא פסידא נוהג שבעה ימי אבילות ברישא. אבל בשניהם בועל בעילת מצוה קודם שנקבר המת וכו'. וכן מצאתי בשם בעל הלכות ובשם הרי"ץ גיאות וכו'. ונראה דטעמם דע"כ היתר הבעילה לאו משום פסידא דאל"כ למה באמת התירו הבעילה דהא בכניסה לחופה סגי. אך ראיתי בנקודות הכסף בהל' אבילות בסימן שמ"ב שכתב בשם רי"ץ דהא דנוהג שבעה ימי משתה ואחר כך שבעה ימי אבילות היינו דוקא בבעל דאז חלו כבר ז' ימי משתה. ולפ"ז הוצרכו להתיר הבעילה משום פסידא כדי שיחולו ז' ימי המשתה וידחו את האבילות לאחר שנקבר אך הרי"ף והגאונים הנ"ל ס"ל דאפילו בלא בעל כיון שנכנס לחופה כבר חלו שבעה ימי משתה ולא אתו אבילות דבתרא ודחו להו. א"כ מה שהתירו הבעילה ע"כ לאו משום פסידא ועיין מה שכתבנו בסמוך בדברי התוס' אך לענ"ד נראה דלדעת הפוסקים דס"ל בחופת נידה דאינה קונה משום דבעינן יחוד הראוי לביאה וכמ"ש בריש מכילתין. יש לומר הטעם שהתירו ליבעול קודם הקבורה והקילו באנינות דחמירא משום דבאמת עיקר מה שהקילו הוא משום פסידא דסעודה כדי שיתחילו ז' ימי משתה קודם אבילות והיינו על ידי החופה קודם קבורה ובאמת בחופה הוי סגי אפילו לא בעיל דמשעת חופה מתחילין מיד שבעה ימי משתה ואפ"ה הוצרכו להתיר הביאה משום דבעינן חופה הראוי לביאה ואי הוי אסרו הביאה לא היתה החופה יחוד הראוי לביאה לכך הוצרכו להתיר הביאה. אבל באמת רשות בידו ליבעול או לא כיון שהיא ראוי לביאה כבר קנתה החופה ועיין בסמוך מ"ש בדברי התוס'. ודוק:

תוס' ד"ה ובועל בעילת מצוה וכו' ודייק לה וכו'. לכאורה אין מזה ראיה לאסור בעילת מצוה לאחר קבורה דאף באנינות לא התירו אלא בעילת מצוה. ואין לומר דוכל אותן ימים משמע אפילו לא בעיל מדקתני סתמא דע"כ ס"ל להתוס' דאין זה דיוק מדכתבו אחר כך אבל מהוא ישן בין אנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נידות וכו' ואי כל אותן הימים משמע אפילו לא בעיל פשיטא דאי אפשר לומר משום נידות כיון דמיירי אפילו בביאה ראשונה. וצ"ל דדיוק התוס' מהא דקאמר לקמן ע"ב מאי קולא אלימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילות משמע דמשחל עליו אבילות אסור אפילו בעילת מצוה. מיהו באמת קשה מנ"ל להש"ס דבועלה בעילת מצוה היינו קודם קבורה והקילו באנינות דמצינו דחמיר טפי דאפילו רב ושמואל דס"ל דאין דברים שבצנעה אסורים במועד ושבת דאבילות אפ"ה מודים באנינות כדאיתא במועד קטן דף כ"ג. ולכאורה מזה ראי' לדברי רי"ץ שהביא נקודות הכסף ונתבאר לעיל דלא התירו לדחות ימי האבילות ולהקדים ימי המשתה אלא היכא דבעיל. א"כ בהכרח התירו הבעילה דוקא בימי אנינות וממילא מתורץ קושיות התוס' דלא מצי לדייק דדברים שבצנעה נוהג במועד מהא דקתני ובועל בעילת מצוה קודם קבורה דהיינו משום שיחולו שבעה ימי משתה תחלה. ומתורץ נמי קושיות הרשב"א דלא מצי לדייק מדקתני ופורש דהוה מצי למימר דהא דקתני ופורש היינו בשעת אנינות דוקא דחמיר טפי דאפילו רב ושמואל מודים כנ"ל ולא הוי סייעתא לר' יוחנן ולפמ"ש לעיל דיש לומר הטעם שהתירו בעילת מצוה קודם הקבורה כדי שתהיה החופה יחוד הראוי לביאה אתי שפיר טפי ולא הוי מצי למידק דברים שבצנעה אסורים במועד באבילות דהוה מצינו למימר דמה דקתני ובועל בעילת מצוה ופורש היינו דוקא באנינות דחמיר ועמ"ש עוד לקמן מזה ודוק:

תוס' ד"ה אבל איפכא לא וכו' תימא דאמר בפ"ב וכו' לכאורה הוי להו להקשות לעיל דקאמר וכל אותן הימים הרי דלאחר קבורה אסור אפילו בעילת מצוה כמו שכתבו התוס' לעיל. ואין לומר דהתם מיירי בכניסה בלא בעילה דהא באין לו בנים עיקר הטעם משום פריה ורביה כמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך. ונראה משום דהמ"ל דלאלתר דקאמר התם היינו קודם קבורה כעובדא דיוסף הכהן דמייתי התם. והוצרכו להקשות מהא דקאמר אבל איפכא לא דהיכא דליכא פסידא אפילו קודם קבורה אסור. ולפ"ז לדעת הרי"ף ז"ל דאפילו בלא פסידא מותר ליכנוס וליבעול קודם קבורה יש לומר באמר כן דהתם מיירי קודם קבורה. והא דהכא מותר אפילו ליבעול והתם בעובדא דיוסף הכהן לא בא עליה עד לאחר שלשים יום יש לומר דבאמת לא הותר הכא ליבעול אלא באין לו בנים דהכא מיירי בבחור כמ"ש התוס'. אבל ביש לו בנים קטנים לא הותרה אלא החופה. ותו דהא לפי מה דסברו התוספות דלאלתר היינו אפילו תוך שבעה א"כ באין לו בנים ע"כ צ"ל דמותר ליבעול תוך שבעה דהא טעמא משום פריה ורביה. א"כ קשה דהא קי"ל תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים א"כ למה התירו החופה באין לו בנים כיון שאינו יכול לבא עליה. וצ"ל ע"כ דמיירי באמת בשדיך מקודם וכבר ספרה שבעה נקיים. א"כ ממילא בעובדא דיוסף הכהן דאמר לאחותה בבית הקברות דע"כ לא שדיך מקודם דהא אחותה אסורה לו בחיי אשתו. א"כ ממילא דלא הי' יכול ליבעול קודם קבורה משום דהיתה צריכה לספור שבעה נקיים וכיון שכבר חל האבילות אסור כל שלשים יום כההוא דשמחות שהביאו התוספות. ובזה יש להבין המשך דברי התוספות שכתבו. ומיהו ליבעול אסור עד לאחר שלשים יום וכו'. דהוא שייך לפמ"ש מקודם דלאלתר היינו לאחר שבעה דאי הוי מפרשינן דלאלתר היינו קודם קבורה שפיר יש לומר דאפילו בעילה מותר ואין הוכחה מיוסף הכהן משום דהיתה צריכה לספור שבעה נקיים אבל לפי מה שהקדימו דמוכח מהא דקאמר הכא אבל איפכא לא דלא מיירי קודם קבורה אלא לאחר שבעה דכבר נשלמו שבעה נקיים שפיר מוכח מיוסף הכהן ודוק:

בא"ד ונראה לר"י וכו'. אבל אותן שאין לו בנים וכו'. צריך להבין לפ"ז למה התירו הכא בשמעתין הבעילה מיד לאחר שכלו ימי האבילות כדמשמע דלא אסרו אלא בכל אותן הימים. אבל אחר כך מותר לבא עליה אפילו תוך שלשים ולכאורה הי' נראה דצ"ל דגם הכא לא התירו לבא עליה עד לאחר שלשים. והא דקאמר וכל אותן הימים היינו דלא אסרו היחוד אלא בתוך ימי האבילות אבל אחר כך תוך שלשים לא החמירו לאסור היחוד. ולפ"ז היה נראה דמתורץ קושיות התוספות לעיל ד"ה ובועל בעילת מצוה ופורש כו' דה"מ למידק מרישא דלא התירו בעילת מצוה לאחר קבורה סייעתא לר' יוחנן דדברים של צנעה נוהג ברגל דהא קי"ל דאף דאין אבילות נוהג ברגל אבל מה שהוא מגזירת שלשים נוהג אף ברגל וימי הרגל עולים למנין שלשים. א"כ לפמ"ש דאסרו הביאה באבילות דחתן כל שלשים א"כ הוי ליה מגזירת שלשים דנוהג אף ברגל וליכא סייעתא לר' יוחנן בשאר אבילות דנוהג דברים שבצנעה ברגל. לכך מייתי מסיפא דכל אותן הימים דאין לומר דהאיסור הוא מטעם גזירת שלשים דא"כ למה אסרו היחוד בשבעת ימי המשתה יותר מאחר ז' ימי האבילות עד שלשים כיון דגם בז' ימי המשתה אין האיסור אלא משום גזירת שלשים. אלא ע"כ דברים שבצנעה נוהג ברגל. לכך החמירו היחוד טפי. וממילא דמתורץ בזה גם כן קושיות ברשב"א לעיל דלא דייק מדקתני ופורש וכו'. אך לפמ"ש הרמב"ן והרא"ש דמותר בז' ימי המשתה אפילו בגיהוץ ותספורת ועדיף בהא משאר רגל. א"כ משמע דהכא אין לאסור בז' ימי משתה מטעם גזירת שלשים. אך נראה דדוקא בגיהוץ ותספורת מטעם שכתבו משום דמלך ביפיו וכו'. אבל לענין שאר שמחה דאסור מטעם שלשים אין חילוק הכא לשאר רגל. אך מדברי הפוסקים משמע דאין הביאה אסורה אלא באותן הימים. אבל אחר כך מותר לבא עליה תוך שלשים ונראה הטעם דהא דאמר התם דאסור לבא עליה עד לאחר שלשים אינו אלא בביאה ראשונה דאיכא בו שמחה טפי אבל ביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה דודאי מותר לשמש תוך שלשים כדס"ל לרב יוסף בסמוך בפירסה נדה דביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה כמ"ש התוספות לקמן ע"ב בד"ה ומי שאני וכו'. ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוספות לעיל דלא מייתי סייעתא לר' יוחנן מהא דבועל בעילת מצוה דוקא קודם קבורה משום דהמ"ל דביאה ראשונה דאסורה מגזירת שלשים ודאי נוהג אף ברגל. מיהו עדיפא תירצו התוספות דהמ"ל דבאמת בועל בעילת מצוה לאחר קבורה וקושיות הרשב"א אין לתרץ כנ"ל דביאה ראשונה אסורה מגזירת שלשים ודוקא קודם קבורה התירו. דאכתי קשה למה הוא פורש בביאה שניה ואין לומר דפורש קאי אקודם קבורה דוקא דקשה דהוי ליה שני הפכים דכיון דהקילו בביאה ראשונה דאיכא שמחה טפי באנינות יותר מבאבילות איך יחמירו בביאה שניה באנינות יותר מבאבילות. מיהו אכתי אין כל כך קושיא דלא הוי מצי לאתוי סייעתא לר' יוחנן מהא משום דהמ"ל דגם ביאה שניה איכה בה שמחה ואסורה כל שלשים כמ"ש תחלה ודוק:

בא"ד ונראה לר"י וכו'. ואע"ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ"מ נקט וכו'. צ"ל לדברי ר"י דלא בעינן בחופה יחוד הראוי לביאה. וזה אינו לדעת הרמב"ם דכל שאינה ראוי לביאה אין החופה קונה. א"כ הא תוך שלשים אינה ראוי לביאה ואין החופה קונה. וכן קשה לדעת הפוסקים דס"ל דעכ"פ בעינן בחופה יחוד גמור וכיון דבאשתו חדשה אסור להתיחד שמא יבא עליה א"כ איך התירו החופה. מיהו בזה יש לומר דס"ל דלהפוסקים הנ"ל דבאמת אסור לישא כל שלשים מטעם איסור היחוד והא דמשמע בעובדא דיוסף הכהן דכנסה תוך שלשים היינו משום דהתם הוי גם כן אבילות דידה. יש לומר דעדיף טפי כדאמר לקמן דאבילות דידה היא לא תשמע לו ומותר היחוד ושפיר התירו לו היחוד ליכנוס תוך שלשים וק"ל:

תוס' בד"ה אבל דברים וכו' וא"ת לרב ושמואל וכו' הקשה מהרש"א ז"ל לדברי הר"י הלוי שכתב הרא"ש דאפילו לרב יוסף בדם בתולים דקילא ליה אסור היחוד אין קושיא לרב ושמואל וליכא סייעתא לר' יוחנן. ונלענ"ד דנהי דכתבו התוספות לעיל דהמ"ל דפורש משום דם בתולים מ"מ הא לא מצינו תקנת ר' זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים במתניתין וברייתא. א"כ כיון דמדינא באחד עשר יום שבין נדה לנדה אינה צריכה לשמור אלא יום אחד. א"כ הוא הדין בדם בתולים לפי משנה אחרונה היכא שהיא עומדת בי"א יום לא היתה צריכה להמתין אלא יום א' ומדקאמר סתמא כל אותן הימים. ע"כ משום האבילות ועוד נראה דהר"י הלוי ס"ל כסברא שכתבנו לעיל בתוספות ד"ה ובועל וכו' דכל אותן הימים משמע אפילו לא בעיל ואע"ג שכתבנו לעיל דיש לומר דביאה ראשונה אסורה משוה גזירת שלשים. א"כ בלא בעיל אסור משום גזירת שלשים דנוהג אף ברגל יש לומר דהר"י הלוי לית ליה הך סברא וס"ל דבאין לו בנים מותר לבא עליה אפילו ביאה ראשונה תוך שלשים וק"ל:

ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דדילמא רב ושמואל לית להו דרב יוסף ומשום דם בתולים. וגם בל"ז דוחק לומר דהא דקאמר מסייע לר' יוחנן אינו אלא משום סברא דרב יוסף דביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה. אך לפמ"ש לעיל בתוספות ד"ה אבל איפכא דמשמע מדאסר בשמחות ביאה ראשונה כל שלשים יום והכא קאמר דלאחר אותן הימים מותר ע"כ דביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה. ועוד נראה דהוא מוכרח מברייתא עצמה לפמ"ש לעיל דהא דלא מייתא סייעתא לר' יוחנן מדקתני ובועל בעילת מצוה קודם קבורה משום דה"א דאחר כך אסור משום גזירת שלשים. א"כ ממילא מוכח מברייתא עצמה דמתיר הביאה לאחר אותן הימים דביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה. א"כ אי אפשר לומר דכל אותן הימים משום דם בתולים דהא כבר מוכח סברא דרב יוסף וממ"נ מוכח כר' יוחנן ונראה דאפילו לפמ"ש התוספות דהוי מצי למימר דבועל בעילת מצוה היינו לאחר קבורה אפ"ה מוכח דהא קשה לענין מאי נקט בעילת מצוה דוקא דמשמע דבלא מצוה איכא איסורא. וצ"ל משום גזירת שלשים דאסור בביאה ראשונה א"כ מוכח כדרב יוסף וליכא למימר משום דם בתולים כנ"ל ודוק:

רש"י ד"ה וכן מי וכו' בכניסתה לחופה לכאורה משמע מלשונו דס"ל דחופה הוא יחוד גמור הראוי לביאה. א"כ ליכא למימר שפירסה קודם. וגם אין לומר שפירסה נדה אחר כך דהא כתב רמ"א ז"ל בי"ד סימן קצ"ב בשם תרומת הדשן דאם נתייחדה עמו פעם אחת כשהיא טהורה ולא בעיל חזינן דלאו יצרו תקיף. והא דקאמר ובעל לאו דוקא אלא שראוי לבעול. וצ"ל שתיכף שנתייחדה עמו בחופה פירסה נדה ודוקא כשנתייחדה עמו כשהיא טהורה חזינן דלאו יצרו תקיף. אבל משום שכבש יצרו פעם א' כשהיא טמאה אין ראיה שיכבוש יצרו בכל עת. אך באמת לפי הראיה שמביא התרומת הדשן מראה שור ולא נגח משמע דאפילו נתייחדה עמו בשעת איסור. ועיין מה שכתבנו לקמן דף ז' דיש להביא ראיה מבועז ע"ש.

דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי. כתוב בשיטה מקובצת משם שיטה ישנה דאיכא מאן דגריס ואמרן ליה לרבנא אשי אמר לנו שנשב בדין ואמרן שיצטרף עמנו ולא נהירא דא"כ בהכי סגי ולא צריך למכתב במותב תלתא דהא לנא משמע תרי ורב אשי שנצטרף עמהם הא תלתא עכ"ל והקשה לי הרב המו' כמהר"ר אברהם ישראל דדברי השיטה ישנה הנז' אינם מובנים דהא הש"ס קאי היכא שלא נכתב במותב תלתא כמבואר בסוגיא ואני ההדיוט אמרתי לו דכונתו היא מבוארת דאי כתיב ואמרן ליה א"כ ודאי מוכח טובא בהדיא דהוו תלתא ומאי אשמועינן דאף דלא כתיב במותב תלתא כחדא סגי הא לישנא כי האי היינו במותב תלתא והא תו למה לי ופשיטא ומאי אתא לאשמועינן דליכא ס"ד דלפסיל כלל: והלשון קצר קצת אבל נראה דכיוין למה שכתבנו ע"ש ודוק:

תוס' ד"ה ובועל בעילת מצוה ופורש כו' היינו קודם שנקבר המת כו' והקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא דייק דדברים שבצנעא נוהג מדקתני ופורש כו' ע"ש והקשו המפ' הא לשיטת הגאונים ז"ל דסברי דאבילות יום הראשון דאורייתא רק דאעפ"כ אינו נוהג הכא אף יום ראשון משום דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וכן כתב הר"ן ז"ל וא"כ לכך אסור לבעול אחר הקבורה משום אבילות יום ראשון דביאה היא קום ועשה. ואף דתוס' לא סבירא להו כשיטת הגאונים ז"ל מ"מ אינו יכול להוכיח מכאן דדברים שבצנעא נוהג די"ל כן דאבילות יום ראשון דאורייתא ולא מוכח כנ"ל:

ונראה לישב דהנה הרא"ש ז"ל כתב דאין שבעת ימיהמשתה עולים למנין שלשים וצריך למנות אח"כ ל' יום מסוף ז' ימי המשתה ולא דמי לרגל דקי"ל דמונה מיום הקבורה דשאני התם דאף ברגל נוהג עכ"פ דאסור בגיהוץ ותספורת אבל בחתן דמותר בז' ימי המשתה אף בגיהוץ ותספורת דהוא משום שמחה ולכך אינם עולים ע"ש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל ועיין בה' אבילות בט"ז דשאני חתן מרגל דברגל עולה למנין ל' וגם יו"ט שני שהוא מדרבנן עולה למנין שבעה משום שנוהג בו אבילות לענין גיהוץ ותספורת וגם כל דבר שהוא מצורכי רבים אין הרגל מבטלו דבאים לנחמו ונוהג בו מקצת אבילות לכך עולה למנין ל' וז' משא"כ בחתן מותר בגיהוץ כו' וגם אין רבים באים לנחמו שהוא משום שמחה לכך אינו עולה לא לל' ולא לז' ע"ש:

ויש להקשות דהנה בסנהדרין דף מ"ז ע"ב דאמרינן כיון דאידחי אידחי ואינו צריך לנהוג אח"כ ז' ימי אבילות והקשה רש"י ז"ל דאמאי במת לו מת ברגל קי"ל דחייב לנהוג אבילות אחר הרגל נימא ג"כ כיון דאידחי אידחי כיון שלא הי' נוהג בשעת חלות האבילות ותירץ רש"י ז"ל דהתם לא אידחי לגמרי דגם ברגל נוהג מקצת אבילות דכל שהוא צרכי רבים אין הרגל מבטלו וכן בגיהוץ ותספורת ולכך כיון שלא נדחה לגמרי חייב לנהוג אח"כ ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה הכא אמאי תני בחתן דנוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות הא כיון דבחתן אינו נוהג בז' ימי המשתה אף בגיהוץ ותספורת ולא משום צרכי הרבים כדברי הט"ז שם וא"כ אמאי נוהג אח"כ ימי אבילות נימא כיון דאידחי אידחי כקושית רש"י ז"ל דהכא לא שייך תירוצו דהכא בחתן נדחה לגמרי שאף בגיהוץ ותספורת וצרכי רבים אינו נוהג כמ"ש וא"כ יפטר מז' ימי אבילות לגמרי ולא ינהוג גם אח"כ ואמאי תני דנוהג:

ונראה לישב דהנה לכאורה סברא זו דאמרינן בחייבי מיתת ב"ד כיון דאידחי אידחי הוא משום דקי"ל יש דיחוי אצל מצוות ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי אף שלא הי' נראה מעולם ולכך אמרינן כיון דאידחי אידחי כיון דנדחה מצות אבילות מעיקרא הוי דיחוי ואינו חוזר ונראה ע"ש. והנה תוס' סוכה גבי עבר וליקטן כתבו דאף דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי אצל מצות הוא דוקא היכא שלא הי' בידו לתקן שלא יהא נדחה אבל היכא שהי' בידו שלא יהי' נדחה לא הוי דיחוי מעיקרא דיחוי ע"ש. והנה הט"ז ז"ל ה' אבילות ס' א' כתב כיון שתקנה זו נתקן לטובתו שינהג ז' ימי המשתה מקודם כדי שלא תתקלקל הסעודה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים ונוהג אבילות מקודם ואח"כ ימי המשתה וא"כ לפ"ז א"ש דהכא בחתן ממילא לא אמרינן כיון דאידחי אידחי דלא הוי הכא דיחוי מעיקרא כיון שבידו שלא יהי' נדחה דאם אומר אי אפשי בתקנת חכמים נוהג ימי אבילות מקודם ולכך לא הוי דיחוי וצריך לנהוג שפיר אח"כ:

אמנם אם נאמר כשיטת הגאונים ז"ל דאבילות יום ראשון הוא דאורייתא ואעפ"כ עקרו חכמים רק בשב ואל תעשה אבל אסור שפיר בגיהוץ ותספורת דהוא קום ועשה ואחר יום הראשון מותר בהכול א"כ לכאורה עדיין קשה כנ"ל אמאי נוהג אח"כ ז' ימי אבילות הא אידחי לה ואי"ל כמ"ש דז"א דהכא הוי נראה ונדחה כיון שיום הראשון לא נדחה דנוהג בגיהוץ כנ"ל ואח"כ אידחי והוי נראה ונדחה וממילא אינו חוזר ונראה אף היכא שהוא בידו כמ"ש הפוסקים שם וקשה כנ"ל. אך באמת לא קשה מידי דגם בחתן לא נדחה האבילות מכל וכל כיון דקי"ל דדברים שבצנעא נוהג אף בז' ימי המשתה ולא נדחה לגמרי ולכך לא שייך כיון דאידחי כסברת רש"י ז"ל ושפיר צריך לנהוג אח"כ ז' ימי אבילות כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית המפ' הנ"ל דמאי מקשה תוס' הא לא יכול להוכיח דדברים שבצנעא נוהג מהא דקתני ופורש דדילמא אבילות יום ראשון דאורייתא וכנ"ל. ולמ"ש א"ש דאם נאמר דאבילות יום ראשון דאורייתא ודאי מוכח דדברים שבצנעא נוהג דקשה כנ"ל אמאי נוהג אח"כ ימי אבילות הא הוי נראה ונדחה כמ"ש וע"כ מוכח דנוהג דשב"צ ומקשה התוס' שפיר וא"ש:

בגמ' ונוהג ז' ימי אבילות ואח"כ נוהג שבעת ימי המשתה כו' והקשה הר"ן ז"ל לשיטת הגאונים ז"ל דאבילות יום ראשון הוא דאורייתא א"כ איך אתי ז' ימי המשתה דרבנן ודחי לאבילות דאורייתא ותירץ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והקשו הא לא עקרו ביום טוב שני דלהגאונים ז"ל אם הי' יום מיתה וקבורה בי"ט שני חייב לנהוג אבילות ותירץ דבשלמא התם יהי' ימי אבילות רצופים אבל הכא אף אם לא יעקרו ביום א' וינהוג אבילות יום ראשון מ"מ שאר ימים לא ינהוג שאינו אלא מדרבנן וא"כ לא יהי' הז' ימי אבילות רצופים ולכך עקרו גם ביום ראשון משא"כ ביו"ט שני יהי' רצופים ע"ש:

ויש להקשות דהנה עוד הקשה הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל למאי דאמרינן ביום טוב שני שהוא רק מדרבנן עולה למנין ז' ימי אבילות ואינו צריך רק להשלים אח"כ ו' ימים בשביל שהוא רק דרבנן א"כ גם הכא יעלו הז' ימי משתה למנין אבילות שג"כ אינם אלא מדרבנן ולא יצטרך לנהוג כלל אח"כ ותירץ דבשלמא התם לא יבטל האבילות מכל וכל אף אי נימא דיעלה י"ט ב' דמ"מ ינהג בשאר ימים אבל הכא אם נימא דז' ימי המשתה עולים לימי אבילות א"כ אינו נוהג אבילות כלל ולכך אינם עולים כלל ע"ש:

וא"כ לפ"ז קשה עדיין קושייתו הראשונה להגאונים ז"ל כיון דיום ראשון דאורייתא אמאי עקרו הכא יותר מי"ט ב' ואין לומר כתירוצו דלא יהי' רצופים אף שינהג ביום ראשון כמ"ש דז"א דכיון שינהג אבילות ביום ראשון שהוא דאורייתא ממילא גם שאר הימים אף שלא ינהג בהם מ"מ יעלו למנין אבילות כיון שהם רק מדרבנן כי"ט שני כדברי הרמב"ן ז"ל דכיון דאף אם נימא דיעלו מ"מ קיים עכ"פ מצות אבילות כיון שנוהג ביום א' שהוא דאורייתא והוי כי"ט שני א"כ ממילא עולים וא"כ הוי שפיר רצופים וקשה דינהג ביום ראשון שהוא דאורייתא ולא יעקרו ויהי' שפיר רצופים כיון שגם האחרים יעלו כנ"ל אם ינהג ביום ראשון דאי"ל דיום אחד לא מיקרי קיים ז"א ע"ש בדברי הר"ן ז"ל דמוכח להדיא דאף יום אחד מיקרי קיים:

ונראה דהנה עוד תירצו הראשונים ז"ל קושייתו השני' דדוקא בי"ט שני עולין דהתם נוהג גם בי"ט בגיהוץ ותספורת אבל בחתן דאינו נוהג כלל לכך אינן עולין למ"ז ע"ש. ונראה דהר"ן ז"ל לא תירץ כן דעדיין קשה לשיטת הגאונים דיום ראשון הוא דאורייתא רק דחכמים עקרו בשב ואל תעשה אבל בגיהוץ ותספורת שפיר אסור דהוי קום ועשה ביום ראשון וא"כ עדיין קשה אמאי אין יום ראשון עולה כיון דנוהג ג"כ בגיהוץ ותספורת יעלה למנין ז' ולכך הוצרך לתרץ דלא יקיים כלל דאין לומר דשאר הימים לא יעלו דמותר בגיהוץ ותספורת דא"כ אינם רצופות כנ"ל ולכך גם יום הראשון אינו עולה וממילא לא קשה מ"ש דינהג יום הראשון ויעלו שאר ימים דז"א דשאר ימים ודאי אינם עולים כנ"ל:

ולפ"ז מיושב מה שהקשו הפ' מאין הוכיחו דחתן מותרבז' ימי המשתה בגיהוץ ותספורת דמקושית הרמב"ן ז"ל לא מוכח דיש לתרץ כמו שתירץ הוא בעצמו דהכא לא ינהג כלל כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאי נימא דנוהג בגיהוץ ותספורת א"כ עדיין קשה אף לפי תירוצו קושיא הראשונה של הר"ן ז"ל דינהג ביום ראשון שהוא מדאורייתא כמ"ש וע"כ דאינו נוהג בגיהוץ ותספורת וא"ש כמ"ש:

ובהכי ניחא דלא תירץ כתירוץ הרא"ה ז"ל שהקשה ג"כ על הגאונים ז"ל איך דחי יום מיתה וקבורה דהוא דאורייתא ותירץ דבאמת מלינין את המת ולא הוי רק יום מיתה לחוד וקבורה לחוד והוא דרבנן ודחי ע"ש. ולמ"ש ליכא למימר הכי דא"כ קשה אמאי אין ימי המשתה עצמם עולים כיון שאינם רק דרבנן דאי"ל משום שאם יעלו לא ינהג כלל דז"א דאעפ"כ ינהג יום האחרון של ימי אבילות כיון שמלינין אותו והחופה הוא היום ומתחיל היום הז' ימי המשתה והאבילות מתחיל למחר וממילא ביום אחרון של אבילות כבר שלמו ימי משתה ויצטרך לנהוג ושפיר עולין כי"ט שני ולכך הוצרך לומר כנ"ל וא"ש:

תוס' בא"ד אבל מהוא ישן בין האנשים כו' קא דייק שפיר דליכא למימר משום נידות דבבעל אשתו ישינה עמו כו' והקשה מהרש"א ז"ל דמאי מקשה תוס' ד"ה אבל דברים כו' ארב ושמואל דסברי אף דברים שבצנעא אינו נוהג מברייתא זו ע"ש וקשה דלמא סברי דאף בבעל אסור משום נידות ואסור משום נידות ע"ש:

ונראה דהנה הפוסקים הקשו אמאי התירו הכא הביאה באנינות הא לא הוצרכו להתיר רק משום הפסד הסעודה וא"כ לא הי' להם להתיר רק החופה ולא הביאה ותירצו דכיון דנכנסה לחופה הוי בעילת מצוה ולכך התירו דחייב לבעול ביאה ראשונה ע"ש:

ויש להקשות למאי דקי"ל דאונן פטור מכל המצות ולא רמיא עליו חיוב כלל וא"כ אין כאן בעילת מצוה כלל שהוא פטור מבעילה זו ג"כ וקשה עדיין למה התירו הביאה באנינות. ויש לישב לשיטת הפוסקים דחופה שאינה ראוי' לביאה לא הוי חופה כלל א"כ שפיר הוצרכו להתיר גם הביאה דאם לא יתירו הביאה גם החופה לא יהי' חופה דאינה ראוי' לביאה ועדיין יש הפסד הסעודה ולכך הוצרכו להתיר גם הביאה משום הפסד הסעודה כנ"ל. ואח"כ מצאתי סברא זו בשיטה מקובצת ע"ש:

אך לכאורה למ"ש הפ' בחופה קודם שנכתב הכתובה דלא כבעל העיטור דהוי ראוי' לביאה כיון שבידו לכתוב הכתובה ויהי' רשאי לבעול אותה ע"ש. וא"כ לכאורה גם הכא בידו לקוברו ולא יהי' אונן ויהי' מותר לבעול. אך ז"א דאם יקברנו יהי' חל עליו אבילות ויהי' אסור לבעול מחמת האבילות כנ"ל. אך קשה דאי נימא כרב ושמואל דדברים שבצנעא ג"כ אינם נוהגים באבילות ומותר לבעול אותה ובאנינות שפיר נוהגים כדאמר במ"ק דף כ"ד. וא"כ קשה כנ"ל דלמה הוצרכו להתיר הביאה באנינות לא הי' להם להתיר רק החופה ואין לומר כנ"ל דגם חופה לא יהי' דהוי אינה ראוי' לביאה דז"א דשפיר ראוי' לביאה שבידו לקוברו ואם יקברנו שפיר יהי' מותר לבעול אותה דבאבילות אין דברים שבצנעא נוהג לרב ושמואל וא"כ הוי עכשיו חופה המסורה לביאה כמו בכתובה וא"כ תהי' אסורה עכשיו לבעול באנינות כמ"ש דבאנינות שפיר נוהג ולא הוצרכו להתיר דבל"ז יהי' חופה כנ"ל ואמאי קתני דבועל בעילת מצוה אף קודם הקבורה דאף שכתבו תוס' די"ל דקאי אף על אחר הקבורה מ"מ על קודם הקבורה ודאי קאי וקשה כנ"ל. וממילא מוכח לכאורה כר"י דנוהג דברים שבצנעא. אך באמת י"ל כתירוץ הראשון דמשום מצוה התירו אף באנינות דאורייתא ומ"ש דפטור ממצות י"ל כיון שאינו מוטל עליו לקוברו שפיר חייב במצות ע"ש אך ע"ז קשה כמ"ש הפ"י דבאנינות דאורייתא יש לאסור גם ביאה ראשונה גזירה אטו ביאה שני' כדאמרינן ביבמות שאינה מצוה. אך ז"א באמת כיון דבבעל אשתו ישינה עמו בנידות דלא חיישינן שיבעול עוד הפעם א"כ ממילא באנינות דאורייתא לא שייך למגזר אטו ביאה שני' דכיון דבעל לא חיישינן וא"ש כנ"ל:

ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א ז"ל דאם נימא דרב ושמואל סברי דאף בנידות בבעל הוא ישן בין אנשים כו' א"כ ממילא מוכח דדברים שבצנעא נוהג כנ"ל דאמאי התירו הביאה באנינות דאי"ל משום מצוה דקשה קושית פ"י ליגזר אטו ביאה שני' כיון דסברי דאף בבעל חיישינן וא"כ ע"כ צ"ל דיהי' חופה שאינו ראוי' לביאה כנ"ל וקשה דהא יכול לקוברו וצ"ל כנ"ל דדברים שבצנעא נוהג וא"כ מקשה תוס' שפיר דאי נימא דרב ושמואל סברי דאף בבעל חיישינן ודאי מוכח דדברים שבצנעא נוהג כמ"ש וא"ש: