דא''כ. דרב נחמן לא מיתוקם כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע קשיא הלכתא אהלכתא: מתני' דרוסת איש את. קודם שארסתיך: גמ' טענתייהו במאי. מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן: במאתים ומנה. היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואע''פ שלא הכרת בי והוא אומר דרוסת איש את ואין לך אלא מנה וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה: במנה ולא כלום. היא תובעת מנה והוא אומר אין ליך כלום: סבר לה. תנא דמתני' דאילו רבי יוחנן לא שביק רבנן ועביד כר''מ: קסבר. ר' יוחנן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה הלכך על כרחך מוכת עץ דמתני' ר''מ היא דאמר מאתים והוא אומר דרוסת איש את ויש ליך מנה דאי רבנן היא לא תבעה אלא מנה והוא אומר דרוסת איש את ויש לך מנה מאי איכא בין טענתא דידיה לטענתא דידה: בשלמא לרבי אלעזר. דאמר דרוסת איש אין לה כלום: היינו דקתני תרתי. בבי במתני' גבי פלוגתא דממונא היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני: חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי כו'. היא אומרת משארסתני נאנסתי תנא למיתני בה והיא מקחי מקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום לאפוקי מדרב חייא בר אבין דאמר לעיל (דף יא:) כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ותנא היא אומרת מוכת עץ אני לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר לעיל גבי מוכת עץ אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום: אלא לרבי יוחנן. דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אם כן מאי מקח טעות דקתני אמאתים אבל מנה יש לה למה לי למיתני כלל לההיא אי לאשמועינן פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע בברי ושמא ואוקי ממונא בחזקת מריה ליתני חדא לאפוקי מדרמי בר חמא ולאשמעינן פלוגתייהו: דאיכא למימר מגו. מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני: בתרייתא. ליכא למימר מגו לר' יוחנן דמוקי מתני' כרבי מאיר דאמר מוכת עץ שלא הכיר בה כתובתה מאתים ליכא שום מגו דמה לי אומרת מוכת עץ אני תחתיך מה לי אמרה מעיקרא: מתני' [ראוה מדברת. בפנויה ומשום חששא דפסולין לנתין ולממזר וכיון שנבעלה לפסול פסלה מן הכהונה]: נאמנת. וכשרה לכהונה ולא מספקינן לה בנבעלה לפסול לה: היתה מעוברת כו'. בגמ' מפרש תרתי למה לי: גמ' נסתרה. ואע''פ שלא ראוה שנבעלה נפסלה לכהונה לרבי יהושע כדלקמן דמעלה עשו ביוחסין: אכלה ומחתה פיה. אלמא נקט תשמיש בלשון אכילה: בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי. מדברת להודיעך כחו דר' יהושע דאע''ג דלא ראוה שנבעלה פסולה ומעוברת להודיעך כחו דרבן גמליאל: בבתה. אם העובר הזה נקבה תנשא לכהונה לר''ג דאי אשמועינן בדידה הוה אמינא איהי הואיל דהוה לה חזקה דכשרות מעיקרא אמרי' אוקמה אחזקה ואל תפסילנה מספק אבל עובר דלא הוה ליה חזקה דכשרות אימא לא: הניחא למ''ד כו'. לקמן בשמעתין: מאי איכא למימר. תרתי להכשיר בה למה לי כיון דמדברת בראוה שנבעלה: מלקין על היחוד. מכת מרדות: ואין אוסרין. אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא: לימא דלא כרבי יהושע. דמשום יחוד מחזיק לה בנבעלת: ביוחסין. בכהונה: לסתר. משמע יחוד בעלמא:

רב אסי אמר נבעלה. אבל נסתרה מודה ר' יהושע דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וא''ת והא רבי יהושע לית ליה מגו גבי משארסתני נאנסתי ויש לומר דהתם לא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת לרבי יהושע כדתנן במתני' ולא קרי ליה מגו אלא לפי שהיא טענה מעולה ביותר: חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. וצריכי תרוייהו חדא להודיעך כחו דרבן גמליאל וחדא להודיעך כחו דרבי יהושע: לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ומעוברת דנקט משום לישנא מעליא: ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע. תימה לרשב''א דלזעירי (נמי) דאמר נסתרה איירי כגון דמודה היא שנבעלה דאי אמרה לא נבעלתי אם כן הוי ספק ספיקא דמכשיר רבי יהושע כדאמר לקמן התם ספק ספיקא ויש לומר דלעולם איירי דקאמרה לא נבעלה וחשיב ליה חדא ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות אבל קשה דבהדי' משמע בריש פרק שני (לקמן טז.) דאיירי בנבעלת דקאמר הניחא לזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה דמגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי מהימנא כו' לכך נראה דפריך לזעירי דבספיקא חדא אסרינן לה והא יחוד דאשת איש דספיקא חדא היא ואין אוסרים על היחוד וק''ק דלכאורה נראה דיחוד איחוד פריך מדפריך לזעירי ולא לרב אסי: מעלה עשו ביוחסין. תימה דמשמע דאין אוסרין על היחוד איירי באשת איש ולא בפנויה ובסוף קדושין (דף פא. ושם) מוקי מלקין על היחוד דוקא בפנויה אבל באשת איש לא דאתה מוציא לעז על בניה ואפי' למר זוטרא דמלקין ומכריז באשת איש מודה דבפנויה נמי איירי ואור''ת דאף על גב דמלקין על היחוד איירי בפנויה אין אוסרין על היחוד לא איירי אלא באשת איש. וא''ת והא אמרינן בפ' בתרא דנדרים (דף צא:) גבי ההוא נואף דעייל לגבה דההיא איתתא אמר ליה נואף לא תיכול מינהון דטעמינהו חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות משמע דאי לאו האי טעמא היתה . נאסרת על ידי יחוד ויש לומר דנואף שאני וה''ר יוסף דשליטן תירץ דאין אוסרים על היחוד איירי בפנויה כמו מלקין על היחוד ולא איירי לכהונה אלא אין אוסרין אותה לבנו כשתתייחד עם אביו לרבי יהודה דאסר באנוסת אביו (יבמות דף צז.):

הא דאמרינן ר' יוחנן אמר במאתים ומנה סבר לה כר' מאיר וכו'. לאו למימרא דר' יוחנן כר' מאיר סבירא ליה, דלא שביק רבנן ועביד כר' מאיר. ועוד דאמרינן בשלמא רבי אלעזר לא אמר כרבי יוחנן דקא מוקי לה כרבנן, אלא ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, ומאי קושיא לימא ליה משום דקסבר מוכת עץ כתובתה מאתים, וכדמתרץ קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. אלא תנא קמא סבר לה דמתניתין על כרחין כרבי מאיר אתא, וכדמפרש ואזיל דאי לא טענתייהו במאי. והראב"ד ז"ל מחק הגירסא, ואמר: דלא גרסינן סבר לה, לא במילתיה דרבי יוחנן ולא במילתיה דר' אלעזר, אלא הכי גרסינן: רבי יוחנן אמר במנה ומאתים כרבי מאיר, כלומר ומתניתין רבי מאיר היא, וכן במילתיה דר' אלעזר במנה ולא כלום, ואין צורך לזה.

קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. פירוש: ומקח טעות לאו לגמרי משמע, אלא מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה. וקיימא לן כרבא ורב אשי, דאמרי לעיל (כתובות יא, ב) דאין לה כתובה כלל ומקח טעות לגמרי משמע.

דאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע. כלומר והא רב כרבי יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קדושין פא, א) גבי ארוסה שעיברה.
ואם תאמר, מאי קושיא דהא לא שמעינן ליה לרבי יהושע דפסיל אלא לפנויה משום דלכתחילה הוא, ואפילו עמדה ונשאה לכהן מפקינן לה מיניה, דכיון דאתרעא לה קודם נישואין כלכתחילה הוא, וכההיא דאמרינן בגיטין בשלהי פרק הזורק (גיטין פא, א) גבי יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו, שלח להו תצא, ואקשינן תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן לה, ופריק מאי תצא תצא משני, כיון דנפק עלה קלא קודם נישואין אפילו עמדה ונשאת תצא דלכתחילה הוא. אבל באשת כהן לא שמענו לו לרבי יהושע דאסר על היחוד.
תירץ הראב"ד ז"ל, דהיינו דמפרקינן ליה אפילו תימא ר"י מעלה עשו ביוחסין, כלומר, שהמקשה היה סבור דאין אוסרין על היחוד דפנויה קאמר ולומר שמתירין אותה לינשא לכהונה, דכולה מימרא דרב בפנויה היא, וכדאמרינן התם בפרק עשרה יוחסין (קדושין שם) על מלקין על היחוד, לא שאנו אלא ביחוד דפנויה אבל ביחוד דאשת איש לא, ואהדר ליה לא כמו שאתה סבור אלא אין אוסרין אשת איש לבעלה על היחוד קאמר, ולצדדין אמרה רב למילתיה, מלקין על היחוד דפנויה ואין אוסרין אשת איש על היחוד ואפילו באשת כהן. מאי טעמא, דהא דרבי יהושע משום מעלת יוחסין היא, ומשום מעלת יוחסין לא מפקינן אתתא מבעלה.
ואין הלשון מחוור לפי פירושו, דהוה ליה לפרושי בהדיא מאי אין אוסרין אשת איש על בעלה קאמר, ומסתברא דרבי יהושע אפילו באשת איש קאמר ובאשת כהן דאוסרין אותה על היחוד, דהא כשבויה עביד לה, משום דאין אפוטרופוס לעריות וכדאיתא בסמוך, והכין מוכח בריש פרק אין מעמידין בע"ז (כה, ב). והכי מוכח קצת לקמן (עמוד ב) לגבי ארוס וארוסתו.

סבר לה כר"מ דאמר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים [וא"ת] אמאי לא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ותתבע מאתים אפילו לרבנן ואיהו נמי לימא דרוסת איש את תחתי ואין לך כלום לדברי הכל. וי"ל דע"כ תנא דמתניתן בעי למתניה אפילו בשקדש ובעל לאלתר:

בשלמא לר"א היינו דקתני חדא לאפוקי וכו'. פירוש ואע"ג דחדא צריכה לגופא לפלוגתא דר"ג ור"י אין הכי קאמר כן על חדא מינייהו משכחת חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדרב ששת אלא לר"י תרתי למה לי וקושיין ממתנית' דאמר משארסתני נאנסתי דאלו מתניתין מוכת עץ אני ויש לי וכו' הא איצטריך לר"י נמי לאפוקי מדרמי בר חמא ומיהו אנן עבדינן צריכותא לתרווייהו בחדא גוונא חדא משום כחו דר"ג דאע"ג דליכא למימר מגופא דלא מצי למטען מוכת עץ אני תחתיך חדא דבמתניתין בשקדש ובעל לאלתר הוא ותו לר' יוחנן ליכא בהא מגו דהא לדידי' מוכת עץ אני דמעיקרא אע"פ שלא הכיר בה משלם מאתים:

מתניתין ראוה מדברת עם אחד בשוק ואסיקנא מדברת היינו נסתרה דליכא אלא עידי סתירה ומיהו כי אמר לה מה טיבו והיא אומרת איש פלוני וכהן הוא ה"ה מודה שנבעלה לו (ראוי למימר הכי) ודעת התוספות באומרת נבעלתי א"ר יהושע דלא מהימנא דהשתא ליכא אלא חדא ספיקא אבל אם אומרת לא נבעלתי הא איכא תרי ספיקא דשמא לא נבעלה וא"ת נבעלה שמא לכשר נבעלה ומכח תרי ספיקא דשמא לא נבעלה מכשיר ר"י כדאיתא בגמרא והיינו דאמר בפרק האשה הניחא למ"ד נסתרה מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי ומיהו לר"י לית ליה מגו משום מעלה שעשו ביוחסין כדאיתא בסמוך. וקשה לפ"ז דהא בגמרא מדמה ר"י מדברת לשבויה ואמר להו לרבנן מה הפרש בין זו לזו ואמר מדברת היינו שבויה והתם כיון דאיכא עדים שנשבי' אפילו אמרה לא נבעלתי טמאה ויש לי לדחות דבאומר' נבעלתי הוא דמדמה להו וה"ק מה הפרש הגדול בין זו לזו דהתם לא מהימנא במגו דאפלו באומר' לא נבעלתי והכא נאמנת לכל אפילו באומרת לכשר נבעלתי ויותר נ"ל דמתניתין סתימא בין באומרת לא נבעלתי ובין באומרת לכשר נבעלתי ור"ג מכשיר בשתיהם ור"י פוסל בשתיהן ולא חשיב לה תרתי ספיקא דכיון שנשתר' אבדה חזקתה דכל סתירה כבעילה חשיבא לענין יוחסין משום מעלה כדאיתא בגמרא והא דאמרי' לקמן בפרק האשה מגו דאמר לא נבעלתי ההוא לאו מגו גמור כל דהו כהנהו דפרקי' דלעיל והכי מפרשי כולהו מגו דההיא שמעתין כדבעינן לפרושי בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

איש פלוני וכהן הוא כלומר שאותו פלוני כהן הוא דהכא ליכא עובר ודוכוותי' מתפרשי' סיפה נמי והא דאמר ר"ג נאמנת היינו נאמנת שנבעלה לכשר להכשיר גופה ולהכשיר עוברה אבל אינה נאמנת שהוא אותו פלוני לא לכהונה אפילו לתרומה ולא לירושה דהא לית להחזקה להאמינה וכל (המנות) [נאמנות] דידה לר"ג משום חזקה דגופא היא:

לאו מפי' אנו חיין נקיט האי לשנא דרך צחות לפי ששנינו במסכת אבות על שלש' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום:

גמרא מאי מדברת זעירי אמר נסתרה פי' אפילו בנסתרה פליג ר"י ורב אשי אמר נבעלה פי' דווקא בנבעל' פליג ר"י אבל בנסתרה מכשיר דלא חשיב בסתיר' הוכחה גמורה לבעולה וכיון שכן נאמנת אפי' באומרת נבעלתי וכ"ש באומרת לא נבעלתי:

חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה וי"ל דנקט בה משום כחו דר"י דפסיל ומיהו לשנא דחדא להכשיר בה לא דייק הכי. לכך פי' ר"ת דכל היכי דלא תני לה אלא חדא מוקמינן לה דדווקא להכשיר בה אר"ג דנאמנת אבל לא בבתה דלית לה חזקה דגופא והא דאמר לה מה טיבו של עובר לישנא מעליא היא ומשום דידה אבל השתא דקתני תרתי ע"כ בתרייתא להכשיר בבתה כפשטא והא דנקטינן בתה ולא נקטינן בנה להכשיר ביאתו שלא תפסול לכהונה או לפוסלה לקהל אם יש בו ספק ממזר או נתין משום דניחא לי' למנקט בתה דתהוי דומיא דידה דמפסלה לכהונה מחמת ביאת או לזעירי דאמר נסתרה אפ"ה אמר ר"י לא מהימנא:

הא דאמר רב מלקי' על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד לימא דלא כר"י פי' דאלו לר"ג ל"ק דמוקי לה בטענת ברי א"נ דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא כדכתיב' לעיל ומיהו בעי טענה משום דכי לא טענה ה"ה כמודה שנבעלה לאסור משא"כ בא"א אפי' שאמרה שזינתה אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר הילכך לא בענן טוענת אבל לר"י דלית ליה חזקה דגופא וחייש לסתירה שהוא רגלי' לטומאה הי' לאסור מדרבנן משום יחוד דאלו מדאורייתא קינוי לסתירה בעינן לדברי הכל ודאי:

ומהדרינן אפ"ת ר"י מעלה עשו ביוחסין פי' רש"י ז"ל דמשום מעלת כהונה החמירו להחזיק' בנבעלה משום יחוד בעלמא שלא הכשירו לכהונה משא"כ בזו דה"ק אין אוסרין על הייחוד לא מיירי בפנוי' ואסור כהנת אלא בא"א ולאוסרה על בעלה:

ויש מקשים דהא אמר רב מלקין על הייחוד בפנוי' דווקא הוא כדקאמרינן לרב בקדושין א"ר אשי לא אמרן אלא בפנויה דוקא אבל בא"א לא דא"כ אתה מוציא לעז על בניו ולא חלקו ופי' בא"א לא"א ואפילו בשאין בנים בין שיש בנים ובין שאין לה בנים אין מלקין והיינו דאוקמינא בפנוי' דוקא ול"נ דל"ק דמילי מילי קאמר ורב מלקין מרדות מדרבנן על הייחוד של פנויי' אע"ג דקיי"ל דאין אוסרין א"א על בעלה אפי' מדרבנן ואף על גב דאיסור א"א איסור חמור הוא והיא נותנת ג"כ שאין מלקין על הייחוד שלה שאם כן אתה אוסר' על בעלה שלבו נוקפו ופורש ממנה. וי"מ מעלה עשו ביוחסין כשמודה שנבעלה דומיא דמתני' דלעיל לפרש"י ז"ל אבל כשאינה מודה שנבעלה לא עשו מעלה ואין אוסרין על הייחוד אפילו של פנוי' לאוסרה לכהונה ואין בלשון הש"ס פי' זה כלל וכ"ש לפי' הראשון שפי' במשנה דר"י פוסל במשנתי' אפילו באומרת לא נבעלתי ופירש"י ז"ל הוא הנכון ומ"מ נראה מכאן שלא פסיל ר"י בה אלא לכתחלה ומשום מעלה אבל בדיעבד לא תצא מן הכהן שנשאת אבל כשנבעלה פוסל אפי' בדיעבד דההיא לאו משום מעלה הוא והיינו דקאמר לקמן הלכה כר"ג אפילו בדיעבד מכלל דר"י פוסל בדיעבד והא אפסיק הלכה כר"ג בההיא:

מלקין על היחוד מדברי סופרים אפילו בשל פנויה ואין אוסרין את הראויה לינשא לכהנה משום יחוד איסורי ביאה שלה הפוסלין אותה לכהנה בביאתה ואין צריך לומר שאין אוסרין אשת איש לבעלה משום יחוד שהרי אף אין מלקין על יחוד שלה כמו שביארנו בסוף קדושין לענין פסק:

ולענין ביאור מיהא מה שאמרו כאן אפילו תימא ר' יהושע מעלה עשו ביוחסין ר"ל לכהנה ואתה צריך לפרש לדבריו שלא אמרו אין אוסרין אלא באשת איש הא לכהנה אוסרין פירשוה בתוספות מעלה עשו ביוחסין שכל כגון זו שהיא מודה ביחודה שנבעלה אלא שאומרת לכשר נבעלתי אע"פ שהיה לנו להאמינה מתוך שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי אינה נאמנת ואוסרין אותה לכהנה ולדעת זה אתה צריך לפרש נסתרה והיא מודה שנבעלה ובזו פוסל ר' יהושע אע"פ שהיה ראוי להאמינה במיגו ואין הלכה כדבריו כמו שביארנו הא כל שאינה מודה שנבעלה אף לר' יהושע כשירה ויפה פירשו ושאר מפרשים פירשוה אף בשאינה מודה שנבעלה ואתה צריך לפרש לדבריהם אין אוסרין על היחוד באשת איש ואע"פ שזו של מלקות מיהא לאו באשת איש נאמרה כמו שביארנו מכל מקום סיפא דשמעתא מיהא ר"ל אין אוסרין פירושו באשת איש ואף לדבריהם מודה ר' יהושע מיהא שאף אשת כהן אינה נאסרת ביחוד ולא אמר מעלה עשו ביוחסין אלא בפנויה שלא להשיאה לכתחלה ועיקר הדברים כפירוש ראשון וכן היא בהדיא בסוגיא ראשונה של פרק שני:

מתני' היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה:

טענתייהו במאי. פי' מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן ר' יוחנן אמר במאתים ומנה פי' היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואע"פ שלא הכרת בי והוא אומר דרוסת איש את ואין לך אלא מנה וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וסבר לה כר"מ דאמר מוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מאתים וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה הלכך ע"כ מוכת עץ דמתני' ר"מ היא דאמר מאתים והוא אומר דרוסת איש את ואין לך אלא מנה דאי רבנן היא לא טענה אלא מנה מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה במנה טענה לו ומנה מודה לה ופי' [המורה] סבר לה דלעיל סבר לה תנא דמתני' דאילו ר' יוחנן לא שביק רבנן ועביד כר"מ ור"א סבר במנה ולא כלום סבר לה כרבנן דאמרי בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה וכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום בשלמא ר"א לא אמר כר"י דקא מוקי לה כרבנן פי' במנה ולא כלום:

היינו דקתני תרי בבא במתני' גבי פלוגתא דממונא היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' והוא אומר לא כי והיה מקחי מקח טעות ומקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום אלא ר"י מ"ט לא אמר כר"א קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה הכא הוא אומר מנה והיא אומרת מנה מאי איכא בין טענתה לטענתיה והלכתא כר"א דקיימי רבא ורב אשי כוותיה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כדכתיבנא לעיל ובמוכת עץ נמי הלכתא כרבנן דאמרי מנה:

מתני' ראוה מדברת עם א' מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא ה"ז בחזקת מעוברת מנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה:

וכהן הוא פי' מיוחס ולא כהן ממש שאינה נאמנת להחזיק העובר בחזקת כהן אלא בחזקת כשר שאם הוא בת תנשא לכהונה:

מאי מדברת זעירא אמר נסתרה ואע"פ שלא ראוה שנבעלה פסולה לכהונה לר"י כדלקמן שמעלה עשו ביוחסין ור"א אמר נבעלה בשלמא לזעירא היינו דקתני מדברת אלא לר"א מאי מדברת לישנא מעליא כדכתיב אכלה ומחתה פיה וגו' פי' נקט תשמיש בלשון אכילה בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת פי' מדברת להודיעך כחו דר"י דאפילו בעדי יחוד בלבד אסורה היא לכהן משום דמעלה עשו ביוחסין ומעוברת להודיעך כחו דר"ג אלא לר"א תרתי למה לי פי' לתני מדברת וכ"ש מעוברת. חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה דאתמר ר"י אמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לדברי הפוסל בה פוסל בבתה ור"א אומר אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה דבשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות פי' מעיקרא ואוקמה אחזקה ולא תפסלנה מספק אבל בתה לית לה חזקה דכשרות והלכתא כר' יוחנן דהוא רביה דר"א שאין הלכה כתלמיד במקום הרב ותו דקאי כאבא שאול דתנן בעשרה יוחסין אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ואמרי' בגמ' מאי בדוקי שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולים אצלה וא"ר הל' כאבא שאול:

א"ל ר"פ לאביי לזעירי דאמר נסתרה ואר"י דלא מהימנא הא דאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרים על היחוד לימא דלא כר"י פי' דמשום יחוד מחזיק לה כנבעלה פי' מלקין מכות מרדות לאשת איש שנתייחדה עם א' אבל אין אוסרין אותה על בעלה בעידי יחוד אלא היכא דקינא לה מעיקרא בפני שנים ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני אם נסתרה עמו היא סוטה האמורה בתורה והיא אסורה לו עד שתוברר במים המאררים אבל בלא קינוי מעיקרא אינה נאסרת לו בסתירה בלחוד. ומהדר מעלה עשו ביוחסין פי' דלא אסרה ר"י אלא אם היתה פנויה שלא תנשא לכהן דאמרינן דלמא נבעלה לפסול לה אבל לבעלה לא אסרה ואפי' אם היה בעלה כהן. אר"י א"ש הלכה כר"ג אריב"ל לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולים לדברי הפוסל פוסל אפי' ברוב כשרים:

טענתייהו במאי ר' יוחנן א' במאתים ומנה ר"א אמר במנה ולא כלום. תמה אמאי לא מוקים לה ר' יוחנן כרבנן וכגון דאמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתן. ור"א נמי אמאי לא מוקים לה במאתים ולא כלום כגון דאמרה איהי מוכת עץ אני תחתיך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דהא קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל. ונראה דקסברי דמתני' מדלא מפרש בהדי' והיא אומרת מוכת עץ אני תחתיך כדקתני באידך דכולה בין טענתא דידיה בין טענתא דידה בשאינה תחתיו. דלא פליגי איהי והוא. אלא אי מוכת עץ אי דרוסת איש אבל תרוויהו מודו דלאו תחתיו וכגון שקידש ובעל לאלתר או כגון שקידש בביאה. וקיי"ל כר' אלעזר דאמר במנה ולא כלום דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל:

מאי מדברת זעירי אמר נסתרה רב אסי אמר נבעלה. ולישנא מעליא נקט כדכתי' אכלה ומחתה פיה וגו' פי' ונזעירי דאמר נסתרה אתיא בין באומרת לא נבעלתי בין באומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי. ור"ג מכשר אפי' בהא ור' יהושע פוסל אף באומרת לא נבעלתי. ולא סגיא נמי בלאו הכי דאם איתה דמכשר רבי יהושע בהא א"כ אפי' באומ' נבעלתי ולכשר נבעלתי מהימנא. מגו דאי בעא אמרה לא נבעלתי. אלא ודאי אפי' בהא פוסל ר' יהושע. דסבר דכל דנסתרה בוודאי נבעלה היא. ור"ג נמי מכשר אפי' באומר' נבעלתי דלא סגיא נמי בלאו הכי. כיון דמכשר באומר' לא נבעלתי וכיון דכן כי אמרה נבעלתי ולהכשר נבעלתי לא סגיא דלא מהימנא במגו. והכי מוכחא מילתא במתני'. מדקת' מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא. אלמא דאמר' נבעלתי אלא דכשר הוא. ואפי' הכי לזעירי איצטריכא היתה מעוברת. דודאי נבעלה לפנינו ואין כאן מגו כלל ואפי' בהא מכשר ר"ג. הא דמקשי' הא דאמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד לימא דלא כר' יהושע. לזעירי בלחוד הוא דקשיא לן ולא לרב אסי. דלרב אסי הא אמ' נבעלה אבל נסתרה לא חיישינן לה. וק"ל הא דלא כרבן גמליאל נמי היא. דע"כ לא מכשר ר"ג אלא בטענת אבל בשאינה טוענת לא כדאמרינן לקמן בהדיא דטעמיה דר"ג משום דאלים ליה בריא. ואלו הכא אפי' בדלא טענא אמרינן דאין אוסרין על הייחוד. י"ל דלר"ג לא קשיא. דכיון דשמעינן מינה מיהת אליבא דרבן גמליאל דאין סתירתה ראיה על הטומאה. הלכך באשת איש לא בעיא טענת. דכיון דאין סתירתה ראיה. אי משום אמירה דידה לית בה חששא. דאפי' אמרה טמאה אני לך לא מהימנא. דהא קיימא לן דהאומרת טמאה אני לך צריכה להבי' ראיה לדבריה. וכיון דכן למה לי טענת. אבל הכא דינא הוא דנבעי טוענת. דאע"ג דמשום ראיה דסתירה לא מיפסל' דלמא אמרה נבעלה ולפסול לה ומהימנא. אבל לר' יהושע דאמר דסתירה ראיה אטומאה. א"כ אמאי אין אוסרין על הייחוד. דכיון דנסתרה הרי זו בחזקת נבעלה. ומכל מקום שמעינן מהא דפלוגתייהו דר"ג ור"י. בין באומרת נבעלתי בין באומרת לא נבעלתי כלל. דאלו הוה מודה ר' יהושע לר"ג באומר לא נבעלתי שהיא נאמנת למימרא דאין סתירתה ראיה על הטומאה. הכא נמי דינא הוא אפי' לר' יהושע דאין אוסרין על הייחוד כדפרישית. ודלא כפי' רש"י ז"ל:

מתני' היא אומרת מוכת עץ וכו'. דע שהרא"ה ז"ל והריטב"א מפרשי הך מתני' בשקד' ובעל לאלתר וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד בגמ' ומיהו רש"י כתב הכא במתני' דרוסת איש את. קודם שארסתיך ע"כ. אלמא מדאיצטריך לפרושי טענתיה דקודם שארסתיך קאמר משמע דלא מיירי כשקדש ובעל לאלתר אלא כשבעל לאחר זמן והוה יכילנא לפרושי דלאחר שארסתיך קאמר והא ודאי ליתא דאי באונס אם כן נסתחפה שדהו ויש לה מאתים ומאי קא טעין ואי ברצון קאמר למה ליה לאחזוקי ברשעה כולי האי והא באונס נמי משכחת לה שתפסיד כתובתה וכגון שנאנסה קודם שארסה וכדקתני במתני' דלעיל ולמה ליה לשנויי טענתיה ממאי דקתני מתני' דלעיל. ועוד דמשמע דס"ל לרבי יהושע דהרי זו בחזקת דרוסת איש פי' שנבעלה ברצון ונאסרה על בעלה ואילו באינך מתני' דלקמן משמע דדוקא משום דראוה מדברת או ראוה מעוברת הוא דמחזיק לה ר' יהושע בחזקת בעולה לפסול לה הילכך ודאי דרוסת איש קודם שנתארסה קאמר ואיפשר דלשון דרוסת איש משמע באונס ומכל מקום משמע מלשון רש"י דלאו בשקדש ובעל לאלתר מיירי מתני' וכדכתיבנא ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל:

גמרא טענתייהו במאי. אין לפרש דה"ק במאי פליגי האשה עם הבעל ממאתים למנה אי אולא כלום דאי הכי עלה במתני' דלעיל נמי הוה מצי למבעי אי מקח טעות לגמרי משמע ולית לה כלום או מקח טעות ממאתים קאמר ואמאי נטר למיבעי הכין עד הכא אלא הכי בעי טענתייהו במאי פי' האשה ובעל מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן וכדפרש"י ז"ל והשתא ניחא דלא בעי עלה דמתניתין דלעיל דהא טענתא דידה ברירא לן דהיא תובעתו במאתים דהא קאמרה ונסתחפה שדהו דאלמא מאתים קא תבעה מיניה אבל הך מתני' לא ברירא לן לא טענתא דידה ולא טענתא דידיה לכך בעי טענתייהו במאי. ואיכא למידק דלקמן בעי בשלמא ר' אלעזר לא קאמר כרבי יוחנן כו' ובעי נמי בשלמא לרבי אלעזר היינו דקתני כו' אלמא דמשמע ליה לתלמודא כר' אלעזר דטענתייהו במנה ולא כלום ויש לומר דבמתני' דלעיל קא פריש להדיא טענתייהו דקתני ונסתחפה שדהו והלה אומר לא כי אלא כו' והיה מקחי מקח טעות דאלמא דטענתייהו במאתים ולא כלום דמקח טעות לגמרי משמע והכא סתים תנא ותנא היא אומרת מוכת עץ וכו' ולכאורה משמע דטענתייהו כדלעיל דהא מאי דקתני במתני' דלעיל הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים כו' קאי נמי אהך מתני' דמוכת עץ וכדכתיבנא לעיל בשמעתא דרמי בר חמא גבי מוכת עץ אלמא משמע דהני תרי בבי דמתני' בחדא גוונא אזלי וליכא בינייהו חילוקא כלל דאי הכי אתיא מתני' כר"מ ולא כרבנן ולהכי בעי טענתייהו במאי פי' נדחוק לאוקמה הך מתני' כר"מ כי היכי דמייתי במתני' דלעיל או נוקי מתני' כרבנן ואף על גב דנוקי מתני' בגוונא אחריתי דלא כגוונא דמתניתין דלעיל ופליגי ר' יוחנן ור' אלעזר דר' יוחנן דחיק לאוקמה מתני' כר"מ ורבי אלעזר דחיק לאוקמה בגוונא אחריתי דלא כמתני' דלעיל כי היכי דתיתוקם מתני' כרבנן ופריך תלמודא בשלמא ר' אלעזר כו' פי' דאי הוה קאמר רבי יוחנן במאתים ולא כלום לא הוה קשיא ליה מידי דניחא ליה לאוקמה מתניתין כרבי מאיר כי היכי דתיתוקם בגוונא דמתניתין דלעיל וכדכתיבנא אבל השתא דקאמר במאתים ומנה אלמא דסבירא ליה לרבי יוחנן דלעולם נחתינן חד דרגא נמצאת בעולה מנמצאת מוכת עץ דלר"מ דס"ל דמוכת עץ מאתים ואפילו שלא הכיר בה ס"ל נמי בנמצאת בעולה כתובתה מנה ולרבנן דס"ל במוכת עץ כתובתה מנה ס"ל נמי בנמצאת בעולה דלית לה כלום ומשום דבעי לאוקמה הך מתני' כמתני' דלעיל דטענה דידה היינו במאתים וכדכתיבנא להכי אוקי לה כר"מ הך מתני' דהכא ומתני' דלעיל דקתני והיה מקחי מקח טעות דלגמרי משמע תתוקם כרבנן ולהכי פריך תלמודא ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כר' אלעזר פי' כיון דסוף סוף לא מתפרשא הך מתני' כמתני' דלעיל לגמרי דבטענה דידיה הכא רוצה ליתן מנה ובמתני' דלעיל אינו רוצה ליתן כלום מעתה אמאי לא אמר כר' אלעזר ונוקי מתניתין כרבנן ואף על גב דבטענתא דידה לא הויא דומיא דמתני' דלעיל מכל מקום בטענתא דידיה הויא כדמתני' דלעיל ואתי שפיר דאתיא מתני' כרבנן ומשני קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כו' הכא הוא קאמר מנה כו' פי' דלאו הא בהא תליא דשפיר מצינן למימר דסבר במוכת עץ לא הכיר בה מנה ואפ"ה ס"ל נמי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ולא נחתינן בהא דרגא כלל ולא תליא הך בפלוגתא דר"מ ורבנן כלל אלא רבי יוחנן מסברא דנפשיה דס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ומש"ה על כרחיה צריך לאוקמה מתני' כר"מ דקא תבעה מאתים דאי כרבנן ותבעה מנה מאי איכא בין טענתיה דידיה לטענתא דידה זהו הכרחיה דרבי יוחנן דמוקי לה בהכי ולאו היינו משום דתליא דינא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן במוכת עץ כלל. כנ"ל פי' דהך שמעתא:

וכתב הרשב"א וז"ל קסבר כנסה בחזקת בתולה כו'. פי' ומקח טעות לאו לגמרי משמע אלא מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה ע"כ. ומדוייק קצת כדפרישנא. וניחא קושיא אחריתי דאיכא לאקשויי בהך שמעתא דמאי פריך אלא לר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר ומאי משני קסבר בחזקת בתולה וכו' אי קא פריך דאמאי ס"ל כנסה בחזקת בתולה וכו' ונמצאת בעולה כתובתה מאתים כי היכי דתיקו' מתניתין כרבי מאיר אם כן מאי קא משני קסבר כנסה כו' ואי קא פריך אמאי לא מוקי לה כרבנן בלחודא מאי קא פריך פשיטא ודאי דכיון דסבירא ליה נמצאת בעולה כתובתה מנה וכדקאמר רבי יוחנן במאתים ומנה ע"כ צריך לאוקמה כר"מ הא לא תימא הכי מאי איכא בין טענתיה דידיה לטענתא דידה ובמאי דכתיבנא ניחא ודוק ותשכח. וניחא נמי דוחק הבשלמא. א"נ יש לפרש דהכי בעי טענתייהו במאי פי' כיון דלא פריש במתני' דהכא מידי לא בטענתא דידיה ולא בטענתא דידה הלכך לא ידעינן מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן דאי תובעתו מאתים קשיא דהיינו כר"מ ואי אינו רוצה ליתן כלל קשיא דה"ל למיתני והיה מקחי מקח טעות כדלעיל וזהו שכתב רש"י מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן ומאי דפרישנא לעיל ניחא טפי והרי הוא שפיר כולה שמעתא בהכי:

במאתים ומנה. ואם תאמר ואם כן לר' יהושע פטור הא ה"ל מודה מקצת ואומר על השאר איני יודע ומחוייב שבועה שאינו יכול לישבע וחייב הוא לשלם ותירץ ר"י ז"ל דלא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ישלם אלא היכא דה"ל למידע ואיפשר שהדין אמת ואף על פי שיש חולקין עליו כדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו. אבל יש לומר דהכא ליכא מודה מקצת שהמנה האחר מחוייב גמור הוא שאינו יכול לכפור בו דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה וליכא למיטען שזנתה תחתיו דבשקדש ובעל לאלתר עסקינן כדבעינן לומר בסמוך בס"ד. ועל המנה השני חולקין ואומר עליו איני יודע וכאילו תבעו מנה בשטר ומנה ע"פ והודה על השטר ובאידך אמר איני יודע וכן אמרינן בירושלמי על מתני' דריש פ' האשה שנתאלמנה וכדבעינן לומר התם בס"ד. הריטב"א ז"ל. ויש לדקדק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב וז"ל במאתים ומנה. היא אומרת מוכת עץ כו' וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ע"כ. ואיכא למידק דלמה ליה למימר הכא וקסבר כנסה כו' הא ר"מ לקמן קאמר לה בהדיא הכין אלא דאתא לתרוצי קושית הריטב"א ז"ל וכתירוץ שני ומיהו הא כתיבנא לעיל דס"ל לרש"י ז"ל דמתני' לא מיירי כשקדש ובעל לאלתר ומעתה קשיא דהא איכא למיטען שזנתה תחתיו ונ"ל דכיון דאינו נאמן לאוסרה עליו בטענה זו שזנתה תחתיו משום דקא טעין שמא ואיהי טוענת ברי וכדכתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל בשמעתא דפתח פתוח מעתה דל טענה זו מהכא ואין כאן אלא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דיש לה כתובה מנה וליכא למימר מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכמ"ש הריטב"א ז"ל וק"ל, כנ"ל. הקשה הרא"ה ז"ל אמאי לא מוקים לה רבי יוחנן כרבנן וכגון דאמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתן ורבי אלעזר נמי אמאי לא מוקים לה במאתים ולא כלום כגון דאמרה איהי מוכת עץ אני תחתיך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דהא קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל ותירץ דקסברי דמתניתין מדלא מפרש בהדיא והיא אומרת מוכת עץ אני תחתיך כדקתני באידך אלמא דכולה בין טענה דידיה בין טענתה דידה כשאינה תחתיו דלא פליגי איהי ואיהו אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש אבל תרווייהו מודו דלאו תחתיו וכגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקדש בביאה ע"כ. וכן תירץ הריטב"א ז"ל דע"כ תנא דמתניתין בעי למתנייה אפילו שקדש ובעל לאלתר ע"כ. ולשיטת רש"י דלא מוקי לה כשקדש ובעל לאלתר יש לתרץ דלהכי לא מוקי לה כשאמרה מוכת עץ אני תחתיך דאי הכי מאי אולמיה דהאי טענה ממתניתין דלעיל דקא טענה נמי משארסתני נאנסתי אבל השתא דמיירי במוכת עץ מעיקרא עד שלא נתארסה היינו רבותא דמאי דקא טעין בעל במתניתין דלעיל כדי לאפטורי דהיינו עד שלא ארסתיך קתני בהך מתני' דקא טענה איהי כדי לחיוביה לבעל דהיינו מוכת עץ וקאמרה מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואף על פי שלא הכרת בי וזהו שכתב רש"י במאתים ומנה. היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואף על פי שלא הכרת בי כו'. והיינו נמי דקאמר תלמודא ר' יוחנן אמר במאתים ומנה סבר לה כר"מ דאמר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים ור' אלעזר סבר לה כרבנן דאמרי בין הכיר בה ובין לא כו' ולא קצר התלמוד וקאמר סבר לה כר"מ דאמר מוכת עץ כתובתה מאתים ורבי אלעזר כו' כרבנן דאמרי כתובתה מנה כלישנא דפלוגתייהו במתני' דלעיל ולמה ליה למנקט הכיר ולא הכיר אלא לאשמועינן רבותא דאפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים והיינו לאפוקי מדרמי בר חמא דאמרינן לקמן בגמ'. כנ"ל:

וז"ל שיטה ישנה ר' יוחנן אמר במאתים ומנה כר"מ כו'. וא"ת ולוקמה נמי כרבנן וכגון דאמרה מוכת עץ אני תחתיך י"ל א"כ ה"ל לבעל למטען לה אלא מוכת עץ היית עד שלא ארסתיך. אלא הא קשיא לר' אלעזר דאמר במנה ולא כלום כרבנן לימא במאתים ולא כלום כרבנן וכגון דטענה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן ובעל טעין לא כי אלא דרוסת איש את כי היכי דלא לותיב לה מידי וי"ל דה"ק אנא מוקי מתניתין אפילו במנה ולא כלום ובא לחלוק כנגד מה שאמר רבי יוחנן במאתים ומנה דלא הוה משכח לה בענין אחר ועוד דה"ל לפרושי בהדיא ולמימר מוכת עץ אני תחתיך. ע"כ:

במנה ולא כלום. והא דלא תני מתני' בהדיא לא כי אלא דרוסת איש את והיה מקחי מקח טעות כדקתני במתני' דלעיל משום דבמתני' דהכא כיון דלא קא תבעה אלא מנה ממילא כי טעין איהו לא כי אלא דרוסת איש כו' פירושו דלית לך כלום ואין צריך לפרש עוד אבל במתני' דלעיל דקא תבעה איהי מאתים צריך לפרש והיה מקחי מקח טעות כדי שלא נאמר במאתים דוקא קאמר ואפשר שזהו שכתב רש"י במנה ולא כלום. היא תובעת מנה והוא אומר אין לך כלום, ע"כ. סבר לה כר"מ כו' לאו למימרא דר' יוחנן כר"מ ס"ל דלא שביק רבנן ועביד כר"מ ועוד דאמרינן בשלמא ר' אלעזר לא אמר כרבי יוחנן דקא מוקי לה כרבנן אלא רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר' אלעזר ומאי קשיא לימא ליה משום דקסבר מוכת עץ כתובתה מאתים וכדמתרץ קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אלא ה"ק סבר ליה דמתני' ע"כ כר"מ אתא וכדמפרש ואזיל דאי לא טענתייהו במאי. והראב"ד ז"ל מחק הגירסא ואמר דלא גרסינן סבר לה לא במילתיה דר' יוחנן ולא במילתיה דר' אלעזר אלא ה"ג דרבי יוחנן אמר במאתים ובמנה כר' מאיר כלומר ומתניתין ר' מאיר היא וכן במילתיה דר' אלעזר במנה ולא כלום ואין צורך לזה. הרשב"א ז"ל:

בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני תרתי כו'. אין להקשות דלרבי אלעזר נמי למה לי למתני פלוגתא דר"ג ור' יהושע תרי זימני ליערבינהו ולתנינהו הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי כו' והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך כו' היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש כו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס כו' די"ל דכיון דאיצטריך למיתני תרי בבי חדא לאפוקי מדרמי וחדא לאפוקי מדר' חייא כו' קתני נמי פלוגתא דר"ג ור"י אכל חדא וחדא לאשמועינן בקמייתא בכנסה בחזקת בתולה כו' לית לה כלום וכדתני ר' יהושע לא מפיה אנו חיין כו' ולא פליג עלה ר"ג אלא משום דאיהי טוענת ברי ובברייתא אשמועינן דמוכת עץ אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים וכדתני ר"ג נאמנת ולא פליג עליה רבי יהושע אלא משום דהרי היא בחזקת דרוסת איש כו' דאוקי ממונא בחזקת מריה ואי הוה תני הכי דהוה עריב להו להני תרי בבי וכדכתיבנא לא הוה שמעינן הכי כולי האי דדילמא נאמנת דקאמר ר"ג לא קאי אמוכת עץ אלא משום אידך טענתא דקא טענה איהי, כנ"ל. והקשה הרא"ש למה לי תרתי חדא לאפוקי מדרמי וחדא לאפוקי מדרבי חייא מסיפא לחודיה ילפינן תרווייהו דכיון דקאמר ר' אלעזר במנה ולא כלום ידעינן תרווייהו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ובמוכת עץ בין הכיר בין לא הכיר בה מנה י"ל דהא דקאמר ר' אלעזר ולא כלום מרישא קא דייק דמקח טעות לגמרי משמע, ע"כ. וכן כתוב בשיטה דאי מסיפא לחודא הוה אמינא כר' יוחנן קמ"ל רישא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות לגמרי משמע ואפשר דלהכי כתב רש"י בשלמא לר' אלעזר. דאמר דרוסת איש אין לה כלום, ע"כ. פי' לא קאי אמאי דקאמר ר' במנה ולא כלום דאי הכי למה לי חדא לאפוקי כו' וחדא לאפוקי כו' מסיפא נפקא תרווייהו ואכתי איכא למידק דלמה לי למתני היא אומרת משארסתני נאנסתי כדי למתני בה והיה מקחי מקח טעות לא ליתני אלא חדא בבא הך דהיא אומרת מוכת עץ כו' וליתני בה והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את והיה מקחי מקח טעות והוה שמעינן תרווייהו לאפוקי מדרמי ולאפוקי מדרבי חייא ולמה לי למתני בבא יתירה כדי למיתני בה והיה מקחי מקח טעות ויש לומר דבשלמא במתניתין דלעיל לא היה צריך למתני והיה מקחי מקח טעות דכיון דהיא טוענת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו במאי דטעין איהו לא כי אלא עד שלא ארסתיך סגי דבהכי לא נסתחפה שדהו והפסידה כתובתה ולמה לי למתני והיה מקחי מקח טעות אי לא לאשמועינן לאפוקי דרבי חייא אבל אי הוה תני גבי אומרת מוכת עץ אני והיה מקחי מקח טעות לא הוה משתמע דאתא לאפוקי אלא מדרמי בר חמא וה"ק היא אומרת מוכת עץ אני ואין כאן מקח טעות כלל דבתולה שלמה מיקרי והלה אומר לא כי אלא דרוסת איש והיה מקחי מקח טעות אלמא דבהכי דוקא הוא דהויא מקח טעות משום דהויא דרוסת איש אבל מוכת עץ לא הויא מקח טעות כלל ולאפוקי מדרמי בר חמא אבל לאפוקי מדר' חייא לא הוה משתמע להכי איצטריך בבא יתירא דמשארסתני נאנסתי כדי למתני בה והיה מקחי מקח טעות לאפוקי מדר' חייא כו', כנ"ל. ומש"ה אפיך וקאמר חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדר' חייא ולא נקט כסדר המשניות לאפוקי מדר' חייא ברישא משום דכיון דאיצטריך הך מתני' דמוכת עץ לאפוקי מדרמי להכי אף על גב דהוה תני נמי והיה מקחי מקח טעות לא הוה ידעינן לאפוקי מדר' חייא וכדכתיבנא הילכך איצטריך למתני מתני' דמשארסתני נאנסתי כדי למתני בה והיה מקחי מקח טעות כנ"ל. וכתב הריטב"א וז"ל בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני תרתי חדא לאפוקי כו' פי' דאף על גב דחדא צריכא לגופא לפלוגתא דר"ג ור' יהושע אנן ה"ק דבכל חדא מינייהו משכחת חידושא חדא לאפוקי מדרמי כו'. ע"כ:

לאפוקי מדרמי בר חמא. אין להקשות אמאי לא קאמר נמי לאפוקי ממאי דקאמר רבא מעיקרא לר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום דהא לר"א אליבא דרבנן קאי די"ל דלא נקט אלא רמי בר חמא דקא מחלק בכל מוכת עץ בין לרבנן בין לר"מ דהכא מתניתין סתמא קתני היא אומרת מוכת עץ ולא פירש להדיא אי כרבנן קאמר ואתא מתניתין לאשמועינן דאין לחלק במוכת עץ כלל בין הכיר בה בין לא הכיר בה ואילו לא אתא לאשמועינן אלא לרבנן הוה ליה לפרושי להדיא היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מנה כיון דהך טענה לא הויא כטענה דמתניתין דלעיל דמשארסתני נאנסתי, כנ"ל. ודוק שכתב רש"י ז"ל ותנא היא אומרת מוכת עץ אני לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר לעיל גבי מוכת עץ אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום, ע"כ. ומאי גבי מוכת עץ דכתב ז"ל אי לאו כדכתיבנא:

לאפוקי מדרבי חייא בר אבין. הא דלא נקט לאפוקי מדר' יוחנן דהא איהו גופיה הכי סבר משום דר' חייא אמר הכין בהדיא דס"ל הכין אבל ר' יוחנן לא פריש להדיא אי ס"ל הכין דאפשר דה"ק דמתני' סבר לה הכין וכדקאמר עלה דמאתים דמוכת עץ וכמו שכתבו רש"י והרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל וזהו שכתב רש"י לאפוקי מדר' חייא בר אבין דאמר לעיל כנסה בחזקת בתולה כו'. כנ"ל:

אלא לר' יוחנן תרתי למה לי. איכא למידק השתא דפשיטא לן דלר' אלעזר תני חדא לאפוקי מדר' חייא בר אבין אם כן משמע לן דמקח טעות לגמרי משמע וכיון שכן למה ליה לאקשויי תרתי למה לי הוה ליה לאקשויי להדיא ממתני' דלעיל ועוד מאי קאמר תרתי למה לי דמשמע דאכל חדא מינייהו בעי למה לי והא ודאי ליתא דע"כ איצטריך למתני הך מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני לאפוקי מדרמי בר חמא הילכך לא ה"ל לאקשויי אלא משארסתני נאנסתי למה לי ורש"י תירץ כל זה שכתב וז"ל אלא לר' יוחנן. דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כו' דוק ותשכח:
וכתב הריטב"א וז"ל תרתי למה לי וקושיא ממתני' דאומרת משארסתני נאנסתי דאילו ממתניתין דמוכת עץ הא איצטריך לר' יוחנן נמי לאפוקי מדרמי בר חמא ומיהו אנן עבדינן צריכותא לתרווייהו לר' יוחנן בחדא גוונא משום כחו דר"ג וחדא משום כחו דרבי יהושע דכותה, ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה אלא לר' יוחנן בשלמא סיפא לאפוקי מדרמי בר חמא אלא רישא למה לי דהא ליכא למימר לאשמועינן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה דהא לא שמעינן מינה דאדרבה מקח טעות לגמרי משמע בתרייתא להודיעך כחו דר"ג לא היה צריך לכך דהא איצטריך לאפוקי דרמי בר חמא אלא אגב גררא דקמייתא דקאמר להודיעך כחו דר' יהושע קאמר נמי להודיעך כחו דר"ג, ע"כ. ולי [נראה] לאו משום איידי נקט בתרייתא להודיעך כחו של ר"ג דע"כ צריך לתרץ כן דאם היינו מתרצים דקמייתא להודיעך כחו דר' יהושע ובתרייתא לאפוקי מדרמי הוה קשיא לן דכיון דלית הלכתא כר' יהושע למה לן משנה יתירה להודיעך כחו אבל השתא דאמרינן דבתרייתא להודיעך כחו דר"ג נמי קא אתי לא תיקשי ולא מידי. כנ"ל:

חדא להודיעך כחו דר"ג וחדא להודיעך כחו דר' יהושע. תימא נימא דאפילו בתרייתא דהיינו מוכת עץ איצטריך משום ר' יהושע דמדקא פליג ר' יהושע במוכת עץ ואמר דאינה נאמנת מוכיחים התוספות דגבי משארסתני נאנסתי לית ליה לרבי יהושע מגו משום דלא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת לרבי יהושע כדתנן במתני' וא"כ איצטריך תרווייהו לר' יהושע. עכ"מ בקונטריסין. ונ"ל דא"כ למה ליה למתני פלוגתא דר"ג ור"י תרי זימני ליערבינהו הני תרי בבי וליתני פלוגתא דר"ג ור"י עלייהו וכדכתיבנא לעיל וק"ל:

דאף על גב דליכא למימר מגו. פי' דלא מציא למיטען מוכת עץ אני תחתיך חדא דמתניתין כשקדש ובעל לאלתר היא ותו לר' יוחנן ליכא בהא מגו דהא לדידיה מוכת עץ אני מעיקרא אף על פי שלא הכיר בה יש לה מאתים. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא לעיל דלדעת רש"י לא מיירי מתניתין בשקדש ובעל לאלתר ולכך לא פירש כאן אלא מטעמא בתרייתא דכתב הריטב"א ז"ל עיין בפירושיו:

מתניתין ר"ג ור"א אומרים נאמנת. לכאורה משמע מדקתני נאמנת ולא קתני כשרה לכהונה דנאמנת היא בכל מאי דקאמרה שהיה אותו פלוני וליתא דאמאי נהימנה לדידה דהא טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ולגבי האי מילתא מאי חזקה איכא ועוד מאי בעי תלמודא תרתי למה לי והא טובא איצטריכי לאשמועינן דאע"ג דלא ראינו הבועל כלל כגון היתה מעוברת דסיפא אפילו הכי לר"ג נאמנת לומר העובר זה מאיש פלוני וכהן ועובר זה יורשו ואוכל בתרומה וחדא להודיעך כחו דר"ג וחדא להודיעך כחו דרבי יהושע אלא הנכון כמו שפרש"י ז"ל וז"ל נאמנת. וכשרה לכהונה ולא מספקינן לה בנבעלה לפסול לה. היתה מעוברת כו'. בגמ' מפרש תרתי למה לי, ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דאמר ר"ג נאמנת היינו שנאמנת שנבעלה לכשר להכשיר גופה ולהכשיר עוברה אבל אינה נאמנת שהוא אותו פלוני לא לכהונה אפילו לתרומה ולא לירושה דהא לית לה שום חזקה להאמינה וכל הימנותא דידה לר"ג משום חזקה דגופה היא ע"כ. וכן כתב הרא"ש וכדבעינן למכתב קמן גבי פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בהכשר בתה בס"ד. והא דנקט מתני' מאיש פלוני וכהן תירץ הריב"ש בתשובותיו סימן רל"א דאורחא דמילתא נקט שדרך האשה לידע למי נבעלה וכשבאה להכשיר עצמה אומרת לפלוני וכו' ועוד דאשמועינן לרבותא דאפילו אומרת איש פלוני אינה נאמנת לר' יהושע ועוד אפשר דלר"ג אינה נאמנת אם לא באומרת איש פלוני ואף על פי שאומרת לכשר נבעלתי דאפשר שהיא סבורה שהוא כשר ואינו דמאין היא יודעת בכשרות האנשים ונשי לאו דיני גמירי אבל במייחדת לאיש פלוני ואנחנו ידענו בכשרות האיש ההוא אז נאמנת להחזיקו בכשרות כו' עיין בתשובותיו ודע שהגאונים כתבו שכשאמרה מאיש פלוני וכהן הולד אסור בקרובי אותו איש פלוני וכדבעינן למכתב קמן בס"ד גבי פלוגתא דמכשיר בה ובבתה ובזה ניחא דנקט גבי מעוברת מאיש פלוני ואיידי דנקט הכין גבי מעוברת נקט נמי גבי מדברת. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה ועיין ריב"ש סימן מ"א:

לא מפיה אנו חיין. נקט האי לישנא דרך צחות לפי ששנינו במסכת אבות [פ"א מי"ג] על ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא לה לעיל בשם תלמידי הר"י ז"ל:

אלא הרי זו בחזקת וכו'. לנתין ולממזר. פי' ופסולה לכהונה ותנא הכי והוא הדין לשאר פסולין כגון חלל שתוקי ואסופי דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה כדנפקא לן מן ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר בפ' אלמנה לכ"ג וכשנבעלה לפסול לה הויא זונה וכתיב אשה זונה לא יקחו אבל נבעלה לכשר לה אינה זונה ולא פסלה מן הכהונה והאי דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ר' אלעזר בלחוד אמרה במסכת יבמות וחבריו לא קיימי כותיה דלא קרינן זונה אלא היכא דנבעלה לפסול לה. לקוטי הגאונים:
גמרא מאי מדברת. פי' ע"כ לאו מדברת ממש קתני דמשום דבורא בעלמא לא נחשדנה לזונה אלא ע"כ מיירי בנסתרה או בנבעלה לכך בעי מאי מדברת:

זעירי אמר נסתרה. כתב הריטב"א אף על גב דליכא אלא עדי סתירה מיהו כי אמרי לה מה טיבו והיא אומרת איש פלוני וכהן הוא הרי היא מודה שנבעלה לו דאי לא מה לה למימר הכי ודעת התוס' ז"ל דוקא באומרת נבעלתי אמר ר' יהושע דלא מהימנא דהשתא ליכא אלא חד ספיקא אבל אם אמרה לא נבעלתי הא איכא תרי ספיקי דשמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא לכשר נבעלה וכל תרי ספיקי מכשיר ר' יהושע כדאיתא בגמרא והיינו דאמר בפרק האשה הניחא לזעירי דאמר נסתרה מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי ומיהו רבי יהושע לית ליה מגו משום מעלה שעשו ביוחסין וכדאיתא בסמוך וקשה לפירוש זה דהא בגמרא מדמה ר' יהושע מדברת לשבויה ואמר לרבנן מה הפרש בין זו לזו ואמר נמי מדברת היינו שבויה והתם כיון דאיכא עדים שנשבית אפילו אמרה לא נבעלתי טמאה ויש לי לדחוק דבאומרת נבעלתי הוא דמדמי להו וה"ק מה ההפרש הגדול שיש בין זו לזו דהתם לא מהימן אפילו באומרת לא נבעלתי והכא נאמנת אפילו באומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי ויותר נראה לומר דמתני' סתמא בין באומרת לא נבעלתי ובין באומרת לכשר נבעלתי ור"ג מכשיר בשתיהן ור' יהושע פוסל בשתיהן ולא חשיב לה תרתי ספיקי דכיון דנסתרה אבדה חזקתה דכל סתירה בעילה חשיבא לענין יוחסין משום מעלה כדאיתא בגמרא והא דאמרינן לקמן בפרק האשה שנתאלמנה מגו דאמר' לא נבעלתי ההוא לאו מגו גמור הוא אלא מגו כל דהו כהנהו דפרשינן לעיל והכי מתפרשי כולהו מגו דההיא שמעתתא כדבעינן לפרושי התם בס"ד וכן דעת הרמב"ן. ע"כ:
וז"ל הרא"ה לזעירי דאמר נסתרה אתיא בין באומרת לא נבעלתי בין באומרת נבעלתי ור"ג מכשיר אפילו בהא ור"י פוסל אף באומרת לא נבעלתי ולא סגיא נמי בלאו הכי דאם איתא דמכשיר ר' יהושע בהא א"כ אפילו באומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי אלא ודאי אפילו בהא פסיל ר' יהושע דסבר דכל נסתרה בודאי נבעלה היא ור"ג נמי מכשר אפילו באומרת נבעלתי דלא סגיא נמי בלאו הכי כיון דמכשר באומרת לא נבעלתי וכיון דכן כי אמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי לא סגיא דלא מהימנא במגו והכי מוכחא דמילתא ומתניתין דקתני מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא אלמא דבאמרה דנבעלתי אלא דכשר הוה ואפילו הכי לזעירי איצטריכא היתה מעוברת דודאי נבעלה לפנינו ואין כאן מגו כלל ואפילו בהא מכשר ר"ג. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה זעירי אמר נסתרה ואיכא מגו דמציא למימר לא נבעלתי כי אמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי מהימנא ואיצטריך להודיעך כחו דר' יהושע דאף על גב דאיכא למימר מגו לא מהימנא משום דהאי מגו אינו אלא פי' בעלמא דאי אמרה לא נבעלתי נמי לא מהימנא לר' יהושע וא"ת לר' יהושע הא הוי ספק ספקא ספק לא נבעלה ואפילו נבעלה דילמא לכשר נבעלה ולר' יהושע קיל ליה ספק ספיקא כו'. כדאמרינן לקמן י"ל דליכא אלא חדא ספיקא אליביה דס"ל דאסתתרה אין אפוטרופוס לעריות ובודאי נבעלה חשיב לה ואיכא דאמרי משום דאשה מזנה אין בודקת ומזנה. ולא צריך. ע"כ:
וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ראוה מדברת עם אחד בשוק אמרו לה מה טיבו של איש זה כלומר מי הוא זה שנסתרה עמו והיא משיבה פלוני הוא וכהן הוא ומסקנא דגמרא דמדברת רוצה לומר נסתרה ור"ג ס"ל דכיון דאמרה ברי לי דלכשר נבעלתי נאמנת ולא נפסלה לכהונה דאוקי איתתא בחזקת כשרה לכהונה. וא"ת ואמאי לא נאמין אותה במגו שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי כלל י"ל דמגו להיתרא ליוחסי כהונה לא אמרינן א"נ ס"ל דלא אמרינן דאין אוסרין על היחוד אלא על גבי אשת איש אבל גבי יוחסין אוסרין על היחוד וניחוש כי שמא נבעלה לפסול ונאסרת לכהונה ודוקא במדברת ומעוברת ס"ל לר"ג דאי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת אפילו ברוב פסולין אצלה ולא נפסלה לכהונה אבל בשבויה דברי הכל הוא שנפסלה לכהונה משום דשבויה מתוך שהיא מסורה בידם אינה יכולה לבדוק עם מי מזנה ולפיכך אפילו אמרה לכשר נבעלתי אינה נאמנת אבל זאת כיון שאינה מסורה בידם אינה רוצה לפסול עצמה לכהונה דאשה מזנה בודקת ומזנה. ע"כ:

רב אשי אמר נבעלה. למאי דפרישנא דדעת זעירי היינו דנסתרה חשיבא ליה כנבעלה ואפילו אמרה לא נבעלתי לא מהימנא לרבי יהושע יש לפרש דכי פליג עלה רב אסי וקאמר נבעלה לא פליג אלא היכא דאמרה לא נבעלתי אבל אמרה נבעלתי אף על גב דאמרה לכשר נבעלתי הויא לה כראוה שנבעלה דכך לי ראוה שנבעלה כמו שראוה שנסתרה והיא מודה שנבעלה ורבי יהושע לית ליה מגו כדאמרינן לעיל גבי משארסתני נאנסתי אבל למאי דכתב הריטב"א לעיל בשם התוספות דלדעת זעירי דוקא באומרת נבעלתי אמר רבי יהושע דלא מהימנא אבל אמרה לא נבעלתי מהימנא הילכך על כרחך כי פליג רב אסי עלה דזעירי ואמר נבעלה פירושו אבל נסתרה מודה ר' יהושע דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וכן פי' התוס' והקשו התוס' דהא ר' יהושע לית ליה מגו גבי משארסתני נאנסתי והקשו בקונטריסין דמאי קשיא להו דשאני גבי משארסתני נאנסתי משום דהוי מגו במקום חזקה דאיכא חזקת ממון לבעל ואין לתרץ דאיכא נמי חזקת היתר לאשה דיש לומר דבהא פליגי דרבן גמליאל אזיל בתר חזקת היתר ורבי יהושע אזיל בתר חזקת ממון הילכך אליבא דרבי יהושע לא שייך לומר חזקת היתר והדרא קושיא לדוכתיה דמאי קשיא להו לתוספות נימא שאני הכא דאיכא חזקת ממון ותירצו שכוונת התוספות דהטעם גבי משארסתני נאנסתי לית ליה לר' יהושע מגו לפי שהברי שלה גרוע פי' לפי שהבעל לא היה שם טוענת היא ברי ולפיכך אינה יכולה לומר מגו כמו שאמרו התוספות לעיל ולא משום דהוי מגו במקום חזקה אבל מדברת הברי שלה טוב משום דרוב כשרים אצלה ומש"ה נאמנת במגו. ע"כ. ולא ידעתי תירוצם ונ"ל דאף על גב דגבי משארסתני נאנסתי איכא חזקת ממון מ"מ הכא דאיכא מעלה דיוחסין לא היה לנו להאמינה משום מגו דומיא משארסתני נאנסתי אף על גב דאיכא חזקת ממון. ותירצו בתוספות דמשום הכי גבי משארסתני נאנסתי לית לה מגו גמור דהא אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת לר' יהושע כדתנן במתני' ולא קרי ליה מגו אלא לפי שהיא טענה נאה ומעולה ממאי דקאמרה משארסתני נאנסתי אבל האי מגו גמור הוא דאי אמרה לא נבעלתי נאמנת. כנ"ל פירוש לפירוש התוספות ז"ל. ומיהו בשיטה אף על גב דפירשו דלדעת זעירי בין אמרה לא נבעלתי בין אמרה נבעלתי לא מהימנא לר' יהושע וכדכתיבנא לעיל כתבו בשיטה וז"ל רב אסי אמר נבעלה פי' אבל בנסתרה מהימנא אפילו לרבי יהושע מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי דס"ל לרב אסי דבלא נבעלתי מהימנא לרבי יהושע כיון דנסתרה כו' וקתני תרתי. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל זעירי אמר נסתרה פי' דאפילו בנסתרה פליג ר' יהושע ורב אסי אמר נבעלה פירוש ודוקא בנבעלה פליג ר' יהושע אבל בנסתרה מכשיר דלא חשיב סתירה הוכחה גמורה לבעילה וכיון שכן נאמנת אפילו באומרת נבעלתי וכל שכן באומרת לא נבעלתי. ע"כ:

בשלמא לזעירי היינו דקתני מדברת. פי' אף על גב דלא קתני להדיא נסתרה מ"מ מתפרשא שפיר סתירה בלשון מדברת וכן כתבו הגאונים ז"ל היינו דקתני מדברת פירוש דמשמע שמדברת ולוחשת עמו בסתר. ע"כ:

אלא לרב אסי קשיא. דאין שייכות כלל לשון מדברת לנבעלה ומשני דלישנא מעליא נקט כדכתיב אכלה ומחתה פיה הא קמן דנקט תשמיש בלשון אכילה אף על גב דאין שייכות תשמיש ללשון אכילה כלל ואין להקשות לרב אסי אמאי נקט לישנא דמרחקא כולי האי מנבעלה ה"ל למנקט ראוה שנסתרה דהיינו לישנא מעליא ואנן מפרשים לה מאי נסתרה נבעלה די"ל דאי הוה נקט נסתרה לא הוה מפרשים לה אלא בנסתרה ממש לכך קתני מדברת דע"כ לא מתפרשא כפשטיה ולכך מפרשינן לה בנבעלה. כנ"ל:

בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת. פירוש לזעירי נמי קשיא דלמה ליה למנקט מעוברת ליתני מדברת ונבעלה ולמה ליה למנקט מעוברת ולהכי לא קצר תלמודא וקאמר בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי אלא כדכתיבנא דדחיקא ליה אמאי קתני מדברת ומעוברת ולהכי האריך וקאמר ומדברת ומעוברת. ורש"י ז"ל לא פירש כן אלא דלהכי האריך משום דקשיא ליה דלר"ג דהלכתא כותיה למה לי תרתי אלא דקתני מדברת להודיעך כחו דרבי יהושע ומעוברת להודיעך כחו דר"ג. והיינו דקאמר בשלמא כו' מדברת ומעוברת כו'. כנ"ל:
וז"ל הגאונים ז"ל בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי מעוברת ומדברת פי' מדברת משום נסתרה ומעוברת משום נבעלה וצריכי דאי תנא מדברת דהיינו נסתרה בההוא קאמר ר"ג נאמנת דאיכא למימר מגו דיכולה לומר לא נבעלתי ואמרה נבעלתי מאיש כשר נאמנת אבל במעוברת אימא מודי ליה לרבי יהושע דאמר אינה נאמנת כיון דליכא למימר מגו דהא כריסה בין שיניה ואי תנא מעוברת בההיא קאמר רבי יהושע דאינה נאמנת דליכא למימר מגו אבל גבי מדברת אימא מודי ליה לר"ג צריכא. ע"כ:

אלא לרב אסי תרתי למה לי. פי' מדברת לדידיה היינו בעולה והך דראוה מעוברת היינו נמי בעולה ולמה לי תרתי חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה פי' הא דאמרינן ראוה מדברת ואמר ר"ג נאמנת איצטריכא להכשיר עצמה לכהונה משום דאית לה חזקה דכשרות ואיכא למימר מגו והך דקתני ראוה מעוברת ואמר ר"ג נאמנת איצטריכא נמי להכשיר בתה לכהונה ולהודיעך כחו דר"ג דאף על גב דלית לה חזקה דכשרות וליכא למימר מגו מכשר וזו אף זו קתני והאי דלא קאמר נמי חדא לפסול בה וחדא לפסול בבתה לר' יהושע משום דלא איצטריך דכיון דאשמועינן קמייתא דהיתה מדברת לפסול בה תו לא צריכא אידך לפסול בבתה דהשתא בה קא פסיל ר' יהושע בבתה לא כ"ש. עכ"ל הגאונים וכן יש לדייק מלשון רש"י דכי קאמר חדא להכשיר בה כו' פירושו דלא זו אף זו קתני וכמו שפירשו הגאונים והתוס' ז"ל כתבו כן וז"ל חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה וצריכא תרווייהו חדא להודיעך כחו של ר"ג וחדא להודיעך כחו דר' יהושע ע"כ. והקשו בקונטריסין מה צריך תרווייהו במעוברת לחודא סגי דהיינו להכשיר בה ובבתה וכ"ת דלא הוה ידענא אלא בה א"כ יאמר בפי' נבעלה ותירצו דהא דהיא כשרה ובתה פסולה ונקט מעוברת לישנא מעליא ומדאמר מדברת ע"כ איצטריך תרווייהו מדברת ומעוברת חדא להודיעך כחו דר"ג כו' כמ"ש התוס' ע"כ בקונטריסין ובקוצר יש לי לפרש דאי נקט מעוברת לא הוה שמעינן להודיעך כחו דר"י כולי האי דדילמא לא קא פליג ר' יהושע אלא בבתה משום דלית לה חזקת כשרות ואף על גב דנקט לא מפיה אנו חיין כו' שמא משום עובר נקט הכי:
והריטב"א כתב וז"ל חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה וא"ת וליתני בה וכ"ש בבתה או ליתני בתה וכ"ש בה וי"ל דנקט בה משום כחו דר' יהושע דפסיל בה ומיהו לישנא דחדא להכשיר בה לא דייק הכי ולכך פר"י דכל היכא דלא תני אלא חדא הוה מוקמינן לה דדוקא להכשיר בה אמר ר"ג נאמנת אבל לא בבתה דלית לה חזקה דגופא והא דאמר' לה מה טיבו של עובר זה לישנא מעליא הוא ומשום לתא דידה אבל השתא דקתני תרתי ע"כ בתרייתא להכשיר בבתה כפשטא, ע"כ. וחדא להכשיר בבתה הא דנקט בתה ולא נקט בנה להכשיר בתו שלא תפסול לכהונה או לפוסלו לקהל אם יש בו ספק ממזר או נתין משום דניחא לן למנקט בתה דתהוי דומיא דידה למפסלה לכהונה מחמת ביאה זו. הריטב"א ז"ל:
והגאונים כתבו וז"ל האי דנקט להכשיר בתה ולא נקט נמי להכשיר בנה משום דבן אינו צריך כל כך הכשר שאפילו נולד מן הפסולין כולן חוץ מנתין וממזר מותר אף בכהנת כדאמרינן בעשרה יוחסין כל הפסול לכהונה מותר בכהנת דאמר רב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות להנשא לפסול אבל בת כיון שהיא חללה או גיורת או שפחה משוחררת אסורה לכהן כדמפרש התם הילכך נקט הכא הכשר הבת. ע"כ:
הניחא למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. ואיכא למידק אפילו למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לא ניחא דהא מדקאמר לדברי המכשיר כו' משמע דמתני' לא מיירי בבתה כלל אלא דס"ל דכי היכי דמכשר בה הכי נמי מכשר בבתה וכיון שכן אכתי קשיא תרתי להכשיר בה למה לי וי"ל דה"ק הניחא למ"ד לדברי המכשיר כו' פי' דלמ"ד דבתה נמי כשרה מצי לשנויי שפיר דמתני' אתא להכשיר בתה ואיירי בבתה ואף על גב דלמ"ד לדברי המכשיר בה כו' לא איירי מתניתין בבתה וכדכתיבנא לדידה מוקי לה למתניתין בהכי ולאו דוקא שיהא ממש דעת רב אסי כמ"ד לדברי המכשיר כו' והא דלא קאמר הניחא למ"ד בתה נמי כשרה משום דבעי למנקט לישנא דאימורא דלקמן בשמעתין:

אלא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר. אין לפרש דקאי אמאי דקאמר חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה ופריך עלה הניחא למ"ד כו' מאי איכא למימר פי' דהיכי משני חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה דאי הכי קשיא ודקארי לה מאי קארי לה פשיטא ודאי דכיון דמשני חדא להכשיר בה כו' דלא ס"ל כמ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ואין לפרש נמי דקאי אמאי דפריך מעיקרא תרתי למה לי דכיון דליכא לשנויי חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה אם כן הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתיה משום דקשיא ודקארי לה מאי קארי לה וכדכתיבנא אלא הנכון דמעיקרא פריך תרתי למה לי דכך לי מדברת כמו היתה מעוברת ולמה לי פלוגתא דר"ג ור"י כלל בתרתי וכן אר"ג וכן אר' יהושע פריך תרתי למה לי אבל השתא לרבי יהושע איכא לשנויי שפיר דקמייתא להודיעך כחו דר' יהושע דאף על גב דאין כאן כי אם היא גופה ואיהי אית לה חזקה דכשרות אפ"ה פוסל בה ר' יהושע אבל בתרייתא איכא למימר דמשום דאיכא בתה בהדי דידה ובתה ע"כ יש לפסול אותה משום דלית לה חזקת כשרות לכך פוסל נמי ר'יהושע אפילו בה אבל בקמייתא דאין כאן אלא בה אימא דלא יפסול ר' יהושע קמ"ל דאפ"ה פסיל הילכך ליכא לאקשויי ר' יהושע תרתי למה לי ומיהו לר"ג איכא לאקשויי תרתי להכשיר בה למה לי ואין לתרץ דבתרייתא להודיעך כחו דר"ג דאף על גב דאיכא בתה בהדה וע"כ יש לך לפוסלה משום דלית לה חזקה דכשרות אימא דבה נמי לפסול קמ"ל ר"ג דאפ"ה היא כשרה ובתה פסולה והיינו יכולין לפרש דהיינו דקא משני מעיקרא חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה פי' עם בתה דאף על גב דבתה בהדה והיא ע"כ פסולה אפ"ה היא גופה כשרה דהא ודאי ליתא דמדקאמר ר"ג ור"א אומרים נאמנת משמע דהיא נאמנת בכל מה שאמרה והילכך ע"כ יש לפרש דמאי דקתני היתה מעוברת פי' ראוה שנבעלה ומעוברת דנקט משום לישנא מעליא וכמו שפירשו התוספות ז"ל ומעתה קשיא תרתי להכשיר בה למה לי כיון דמדברת בראוה שנבעלה היא פי' כיון דמדברת ומעוברת דראוה שנבעלה ואפשר שזהו שכתב רש"י מאי איכא למימר. תרתי להכשיר בה למה לי כיון דמדברת בראוה שנבעלה היא. ע"כ. דוק ותשכח ואם לא תפרש כן אינו מובן כלל לשונו ז"ל שהוא מיותר לגמרי ובמאי דכתיבנא ניחא וק"ל. עוד יש לי לפרש דהכי פריך הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה כו' פי' היכי מצית לשנויי הך בתרייתא אתיא להכשיר בבתה דכיון דאיכא פלוגתא עלה דמתניתין גופא ואיכא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה אלמא לא מפרשא במתני' ענין בתה כלל מעתה היכי מצינן לתרוצי דאתיא מתני' להכשיר בבתה והא מתני' לא מיירי בבתה כלל ומשני רב אסי סבר לה כמ"ד לדברי המכשיר כו' פי' ולא אסיק אדעתיה אידך סברא כלל וברירא ליה דמתני' מיירי בהכי דהיינו להכשיר בבתה כך נראה לפרש ודייקא נמי דקא משני רב אסי סבר כמ"ד לדברי המכשיר כו' ולא קא משני רב אסי לא סבר לה כותיה. ומיהו מאי דכתיבנא מעיקרא הוא יותר נכון ומתפרש שפיר לשון רש"י וכדכתיבנא. כן נראה לי:

ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר' יהושע. הקשו בתוס' דהא דקאמר אין אוסרין על היחוד מיירי בהיא אומרת לא נבעלתי והכא אפילו לזעירי מיירי באומרת נבעלתי דאי אמרה לא נבעלתי א"כ הויא ספק ספיקא דמכשיר ר' יהושע כדאמרינן לקמן ותירצו דהכא נמי באומרת לא נבעלתי וחשיב לה חדא ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות. והקשו לזה דאמרינן בפ"ב הניחא לזעירי דאמר מאי מדברת נסתרה דמגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי מהימנא כו' אלמא דדוקא באומרת נבעלתי מיירי אבל באומרת לא נבעלתי מהימנא אפילו לר' יהושע לכך פירשו דהכי פריך דהכא אפילו באומרת נבעלתי אכתי איכא לספוקי אי לכשר נבעלה אי לפסול נבעלה אבל התם גבי יחוד דאשת איש אי נבעלה תו ליכא לספוקי מידי דהרי היא אסורה לבעלה הילכך כך לי באומרת לא נבעלתי דהתם כמו אומרת נבעלתי דהכא דבשניהם התם והכא ליכא אלא חדא ספיקא ובשלמא לרב אסי איכא לשנויי דשאני ספיקא דהתם מספיקא דהכא דהתם כיון דמספקא לן אי נבעלה כלל להכי לא אסרינן לה אבל הכא כיון דראינוה שנבעלה תו לא מספקא לן במידי דכל שמזנה אינה בודקת ומזנה אבל לזעירי כיון דלא ראינוה שנבעלה ועל פי דבורה הוא דידעינן שנבעלה הילכך ליכא למימר דספיקא דהתם וספיקא דהכא שוין הן ומיהו אכתי קשה קצת דמלישנא דגמרא משמע דיחוד איחוד פריך מדפריך אזעירי ולא לרב אסי כלל:
ובשיטה ישנה כתוב וז"ל מדלא משנינן בלא נבעלתי ודאי מהימנא והא דאין אוסרין כדאמרה לא נבעלתי אבל בנבעלתי ולכשר נבעלתי לא מהימנא שמעינן שאם היתה נאמנת בלא נבעלתי בנבעלתי ולכשר נבעלתי היתה נאמנת אפילו לר' יהושע כיון דאיכא למימר מגו גמור. ע"כ:
וכתב הרא"ה וז"ל הא דמקשינן מהא דאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לזעירי בלחוד הוא דקשיא לן ולא לרב אסי דלרב אסי הא אמר נבעלה אבל נסתרה לא חיישינן לה וקשיא לן הא דלא כר"ג נמי היא דע"כ לא מכשר ר"ג אלא בטוענת אבל בשאינה טוענת לא כדאמרינן לקמן בהדיא דטעמיה דר"ג משום דאלים ליה ברי ואילו הכא אפילו בדלא טענה אמרינן דאין אוסרין על היחוד י"ל דלר"ג לא קשיא כיון דשמעינן מינה מיהת אליבא דר"ג דאין סתירתה ראיה על הטומאה הילכך בא"א לא בעיא טוענת דכיון דאין סתירתה ראיה אי משום אמירה דידה לית בה מששא דאפילו אמרה טמאה אני לך לא מהימנא דהא קיי"ל דהאומרת טמאה אני לך צריכה להביא ראיה לדבריה וכיון דכן למה לי טוענת אבל הכא דינא הוא דנבעי טוענת אף על גב דמשום ראיה דסתירה לא מפסלה דילמא אמרה נבעלה ולפסול לה ומהימנא אבל לר' יהושע דאמר דסתירה ראיה אטומאה א"כ אמאי אין אוסרין על היחוד דכיון דנסתרה הרי זו בחזקת נבעלה ומ"מ שמעינן מהא דפלוגתייהו דר"ג ורבי יהושע דהכא בטוענת בין באומרת נבעלתי בין באומרת לא נבעלתי כלל דאילו הוה מודה ר' יהושע לר"ג באומרת לא נבעלתי שהיא נאמנת למימר דאין סתירתה ראיה על הטומאה הכא נמי דינא הוא אפילו לר' יהושע דאין אוסרין על היחוד כדפרישית ודלא כפרש"י ז"ל. ע"כ:
וז"ל הריטב"א לימא דלא כר' יהושע פי' דאילו לר"ג לא קשיא דמוקי לה בטענת ברי א"נ דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא הוא כדאיתא לעיל ומיהו בעי טענת ברי משום דכי לא טענה הכי הרי היא כמודה שנבעלה באיסור מה שאין כן באשת איש שאפילו אמרה זינתה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר הילכך לא בעינן טוענת אבל לר' יהושע דלית ליה חזקה דגופא וחייש לסתירה שהיא רגלים לטומאה היה ראוי לאסור מדרבנן משום יחוד דאילו מדאורייתא קנוי וסתירה בעינן ודאי לד"ה. ע"כ:

לימא דלא כר' יהושע. כלומר והא רב ס"ל כר' יהושע כדאיתא בפ' עשרה יוחסין [קידושין עה א'] גבי ארוסה שעיברה וא"ת מאי קושיא דהא לא שמעינן ליה לרבי יהושע דפסל אלא בפנויה משום דלכתחילה הוא ואפילו עמדה ונשאת לכהן מפקינן לה מיניה דכיון דאיתרעא לה קודם לנשואין כלכתחילה הוא וכההיא דאמרינן בגיטין בשילהי פרק הזורק גבי יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו שלח להו תצא ואקשינן תצא והא אמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לה ופריק מאי תצא תצא משני דכיון דנפק עלה קלא קודם נשואין אפילו עמדה ונשאת תצא דלכתחילה הוא אבל באשת כהן לא שמענו לו לר' יהושע דאסר על היחוד תירץ הראב"ד ז"ל דהיינו דמפרקינן ליה אפילו תימא ר' יהושע מעלה עשו ביוחסין כלומר שהמקשה היה סבור דאין אוסרין על היחוד דפנויה קאמר ולומר דמתירין אותה לינשא לכתחילה דכולה מימרא דרב בפנויה היא וכדאמרינן התם בפרק עשרה יוחסין על מלקין על היחוד לא שנו אלא ביחוד דפנויה אבל ביחוד דאשת איש לא ואהדר ליה לא כמו שאתה סבר אלא אין אוסרין אשת איש לבעלה על היחוד קאמר ולצדדין אמרה רב למילתיה מלקין על היחוד דפנויה ואין אוסרין אשת איש על היחוד ואפילו באשת כהן מ"ט דהא דר' יהושע משום מעלת יוחסין היא ומשום מעלת יוחסין לא מפקינן אתתא מבעלה. ואין הלשון מחוור לפי פי' דהוה ליה לפרושי בהדיא מאי אין אוסרין אשת איש לבעלה קאמר ומסתברא דר' יהושע אפילו באשת איש קאמר ובאשת כהן דאוסרין אותה על היחוד דהא כשבויה עביד לה משום דאין אפוטרופוס לעריות וכדאיתא בסמוך והכין מוכח בפרק אין מעמידין בע"ג [כה ב'] והכי מוכח קצת לקמן גבי ארוס וארוסתו. הרשב"א ז"ל:
וכן כתב תלמידו ז"ל בחידושיו ומסיים בה ואף על גב דמתני' ע"כ לא מתוקמא אלא בפנויה משום סיפא דהרי היא בחזקת מעוברת לנתין ולממזר דאילו באשת איש מאי שנא נתין או ממזר אפילו נבעלה לכשר אסורה לבעלה מ"מ משמע הוה שמיע ליה למקשה דר' יהושע אסר באשת כהן משום מעלת יוחסין וה"ה אפי' תימא הא דרב אתיא כרבי יהושע לא תיקשי ולא מידי דטעמא דאסר ר' יהושע אפי' באשת כהן משום מעלת יוחסין הוא ע"כ:

אפי' תימא רבי יהושע מעלה עשו ביוחסין. פרש"י משום יחוד בעלמא שלא להכשירה מ"ש בזו דהא דקאמרינן אין אוסרין על היחוד לא מיירי בפנויה ואיסור כהנת אלא באשת איש ולאוסרה לבעלה ויש מקשים דהא רישא דקאמר רב מלקין על היחוד בפנויה דוקא היא כדאמרינן לרב בקדושין [פא א'] אמר רב אשי לא אמרן אלא בפנויה דוקא אבל באשת איש לא שא"כ אתה מוציא לעז על בניה ולא חלקו בין אשת איש לאשת איש ואפי' כשאין לה בנים אין מלקין והיינו דאוקימנא בפנויה דוקא ונ"ל דהא לא קשיא דמילי מילי קאמר ובמלקין מכת מרדות דרבנן על היחוד של פנויה אע"פ שקיל ואין אוסרין אשת איש לבעלה אפי' מדרבנן ואע"ג דאיסור דאשת איש חמור והיא הנותנת ג"כ שאין מלקין על הייחוד שלה שא"כ אתה אוסרה על בעלה שלבו נוקפו ופורש ממנה וי"מ מעלה עשו ביוחסין כשמודה שנבעלה דומיא דמתני' לפר"י ז"ל אבל כשאינה מודה שנבעלה לא עשו מעלה ואין אוסרין על היחוד אפי' של פנויה לאוסרה לכהונה ואין לשון הגמרא הולם פי' זה כלל וכ"ש לפי' האחרון שפי' במשנה דר' יהושע פוסל במשנתינו אפי' באומרת לא נבעלתי ופרש"י ז"ל הנכון ומ"מ נראה מכאן דלא פסל ר' יהושע בנסתרה אלא לכתחילה ומשום מעלה אבל בדיעבד לא תצא מן הכהן שנשאת אבל כשנבעלה פוסל אפי' בדיעבד דההיא לאו משום מעלה הוא והיינו דאמרינן לקמן הלכה כר"ג בדיעבד מכלל דר' יהושע פוסל בדיעבד והא איפסיקא הלכתא כר"ג בהא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל מעלה עשו ביוחסין. לכאורה משמע דה"ק דהא דאין אוסרין על היחוד היינו אשת איש שנתיחדה אבל ביוחסין עשו מעלה בפנויה שלא להשיאה לכהונה. וקשה דהא בפ' בתרא דקדושין קאמר אמלתא דרב דאמר מלקין על הייחוד לא אמרו אלא ביחוד דפנויה אבל ביחוד דאשת איש לא דאתה מוציא לעז על בניה. אלמא מלקין על הייחוד איירי בפנויה וה"ה אוסרין על הייחוד איירי בפנויה. ואומר ר"ת דמילי מילי קתני מלקין על הייחוד איירי בפנויה ואין אוסרין על הייחוד לא איירי אלא באשת איש. מיהו קשה אדפריך הכא אמלתיה דרב דאמר ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר' יהושע הוה ליה למפרך מהא דקיימא לן בכולי תלמודא וכמה משניות דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה. לכך נ"ל דרב איירי בפנויה דוקא וה"פ מעלה עשו ביוחסין לאסור היכא דאמרה לכשר נבעלתי. דמודה מיהא דנבעלת ולא מהימן במגו. אבל אי אמרה לא נבעלתי בהא לא עשו מעלה לאסור ביוחסין. וה"ר יוסף דקלסו' פי' דהא דקאמר אין אוסרין על היחוד בפנויה מיירי באשה שנתייחדה עם אביו אין אוסרין אותה על בנו משום אנוסת אביו לר' יהודה דאסר באנוסת אביו ומפותת אביו. והקשה רבי' מאיר דרב נקט למילתיה דלא כהלכתא שפסקו הגאונים דאין הלכה כר' יהודה ופירשו משכחת לה במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דתנן עלה בפ' הזורק [גיטין פא א'] ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט וב"ה אומרים צריכה הימנו גט. ומוקי פלוגתייהו בשלא ראוה שנבעלה ובהא פליגי ב"ש סברי לא אמרינן הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה. וב"ה סברי אמרינן הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה ומסתמא לשם קדושין בעל. והתם גרסי' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אינה צריכה הימנו גט שני דלא אמרינן הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה. ומסיק התם ר' יוחנן הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר כו' והיינו דקאמר רב אין אוסרין על הייחוד כלומר אין אוסרין אותה אעלמא היכא דנתגרשה ולנה עמו בפונדק ולא ראוה שנבעלה והיינו כר' יוחנן ומיהו מעיקרא הוה ס"ד דמקשה דרב איירי אפי' ליוחסין ע"כ:

תוס' בד"ה רב אסי כו' דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו כו' עכ"ל סמכו עצמם אמה שהוכיחו לקמן לזעירי דנסתרה היינו כגון דמודה שנבעלה וא"כ לרב אסי דמוקי לה דוקא בנבעלה הייט ע"י עדים אבל על פיה נאמנת אפילו לר"י וק"ל:

בא"ד לא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת כו' עכ"ל לכאורה דמוקי מתני' דמוכת עץ כר"מ דהשתא ליכא מיגו גמור במוכת עץ אבל לרבנן דסברי מוכת עץ אין לה רק מנה הרי יש לה מגו גמור דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ויש לי מאתים ויש לדחות דאפילו באומרת מוכת עץ אני תחתיך אינה נאמנת לר"י וכ"כ התוס' לקמן בפ"ב וצ"ל (כתובות ב) דמוכת עץ הוי טענה מעולה ביותר ממשארסתני נאנסתי כמ"ש התוס' משום דע"י מוכת עץ לא פסלה נפשה מכהונה אבל מוכת עץ אני תחתיך לא הוה טענה מעולה ביותר כלל ממוכת עץ מעיקרא ודו"ק:

בד"ה חדא להכשיר כו' וחדא להודיעך כחו דר"י עכ"ל ורש"י לא פי' אלא דהך סיפא להודיעך כחו דר"ג בבתה ולא איצטריך ליה לפרש ברישא להודיעך כחו דר"י אלא דאי לאו רישא בדידה הוה מוקמינן הסיפא במסתבר טפי דהיינו בדידה אבל התוס' לא ניחא להו בהכי דמדקתני מעוברת משמע דבבתה איירי דלא ניחא ליה למימר למאן דמכשיר בבתה דקתני מעוברת לישנא מעליא ודו"ק:

ד"ה ואין אוסרין וכו' דפריך לזעירי דבספקא אחת אסרינן לה. פי' ספק נבעלה לכשר ספק נבעלה לפסול והא גבי יחוד נמי ספיקא הדא ספק נבעלה ספק לא נבעלה ולא אסרינן לה והך קושיא לרב אסי נמי קשיא:

גמ' במאתים ומנה ויש לה מנה לכ"ע מכח ס"ס דא"א שלא יהיה לה כלום אם לא בתרתי לריעותא תחתיו ברצון וס' אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ס' אונס אבל מאתים אין לה מכח ס' מ"ע ואת"ל דרוסת איש דלמא תחתיו באונס דס' באונס לא חשיב ס' גמור דדלמא קודם שנתארסה נאנסה או משום דמ"ע ל"ש לר' יהושע וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה אי למיתב לה וכן לר"א ל"ל מנה [לר"י מטעם ס"ס ס' מ"ע ס' תחתיו באונס דס' אונס לא הוי ס' דאת"ל דרוסת איש לית לה מנה] אלא בנאמר תרתי לטיבותא תחתיו באונס [וא"כ באת"ל דרוסת איש] הוי [לבעל] ס"ס ס' אינו תחתיו ולא יהיב לה כלום ואת"ל תחתיו דלמא ברצון [והיא ל"ל רק חדא ספיקא] ויש להקשות מאי פריך לקמן לר"י ליתני חדא דהיינו הך דמ"ע לאפוקי דרמב"ח דלמא אי מהכא ה"א בהא ס"ל לר"ג כאמנת משום ס' מ"ע כמו שטענה ויש לה מאתים ואת"ל דרוסת איש דלמא תחתיו באונס דלר"ג מ"ע שכיח משא"כ בהך דמשארסתני נאנסתי דליכא למיתלי ליתן לה ר' אלא תחתיו באונס כמו שטענה דאם איתא דמ"ע היא הויא טוענת דאין גנאי כו'. (ו) ואין זו קושיא דס' באונס לא הוי ס' אף לפירוש ר"י שבתוס' לעיל [דמ"ע ל"ש מ"מ ע"כ מודה לתי' קמא של תוס' מכח הכרח קושית התוס' הראשונה בד"ה אי למיתב לה]:

גמ' בשלמא לר"א היינו דקתני תרתי כו'. יש לדקדק דאכתי ליתני רק הך דמ"ע וליתני בה והיה מקחי מקח טעות ודו"ק. כי לדעתי נראה שצריך יישוב [בזאת השיטה עד סה"פ כפל דבריו משום כמה דברים שנתחדש בהן ובכמה דברים יש סתירה למ"ש בראשונה וכמה דברים חדשים בדיבורי גמרא ותוס' שלא דיבר בהם כלום בראשונה את הכל העמדנו על מקומו כדי להקל על המעיין]:
בתד"ה רב אסי כו' לכשר נבעלתי במגו כו'. דא"ל דל"ל מגו רק נסתרה ואמרה לא נבעלתי נאמנת. דא"כ הול"ל טפי מדברת נסתרה [ולא] משום לישנא מעליא נקיט ולפרש בטוענת נבעלתי. ועוד דזעירי דאוקמה בנסתרה היינו בטוענת נבעלתי דאל"כ לא הוי פליג רבי יהושע דהוי ס"ס וכמו שהוכיחו בסמוך ועלה פליג רב אסי ומפרש נבעלה בעדים דוקא וק"ל:

בא"ד וא"ת הא ר"י ל"ל מגו גבי משארסתני נאנסתי. אי לא אמרי' מגו להוציא אין כאן קושיא [ואף דגבי ברי ושמא בודאי דאמרי' מגו להוציא היינו לר"ג]:

בא"ד ולא קרי ליה מגו כו'. ואע"ג דר"ג הוא דקרי ליה מגו ולדידיה במוכת עץ נאמנת מ"מ מאי מגו היא דמאי אולמא הך מהך כיון דבתרוייהו פליג ר"י וס"ל דאינה נאמנת (ז) בשלמא אי מודה במוכת עץ ניחא וק"ל:
בתד"ה חדא להכשיר בה כו' ולא ניחא להו למימר דאי תני סיפא לחודה הוי מוקמי' לה במסתבר להכשיר בה ונקיט מעוברת משום לישנא מעליא. ז"א דאי לאו רישא מה לי מדברת או מעוברת וטפי הו"ל למיתני מדברת ללישנא מעליא לרב אסי. ועוד דטפי משמע לישנא דסיפא אבתה דקתני מה טיבו של עובר זה. וא"כ יותר נפרש אי תני מעוברת לבדו אעובר והוי מסתבר טפי לגבי ר"י דאינה נאמנת משום דל"ל חזקה דכשרות משנאמר דס"ל לר"י אף בגופה לא מהימן משא"כ אי תני תרוייהו דשמעי' ברישא לר"י דאגופה לא מהימנא נוכל לפרש הסיפא נמי אגופה וקמ"ל נבעלה [היינו אותו מ"ד דסובר מאן דמכשיר בה פוסל בבתה ולא אוקמה אמסתבר לר"י דדוקא בתה משום דכבר תני ברישא דאפילו בנסתרה פוסל ר"י בה והא דנקיט מה טיבו של עובר זה כבר יישב זה לקמן בתוס' ד"ה לדברי המכשיר] ולהכי כתבו דרישא משום להודיעך כחו דר"י. מיהו [אכתי] י"ל דנקיט רישא להודיעך כחו דר"ג דל"ת דוקא בתה דהוי דיעבד דאי לא מהימנא היא פסולה מלהנשא לכשר ולפסול דספק ממזר הוא שמא נבעלה לממזר. משא"כ היא יכולה להנשא לישראל ולפי"ז [לעיל דקאמר הגמרא מאי] אף בראשונה [כו'] יש צד לומר [דאף בראשונה היינו] אף במדברת להכשיר אותה [דהוי לכתחלה] רק כיון שאף אותה לא מכשיר [שמואל] אלא בדיעבד עיין לקמן בעובדא דארוס וארוסה אין כאן אף. מיהו גם מסיפא הוי משמע קצת דר"י פוסל בה [ור"ל וקשה על פי' התוס' דנקיט רישא להודיעך כחו דר"י] מדנקיט הרי זו בחזקת מעוברת [דמיירי מינה] ולא נקיט לישנא על העובר וק"ל:
בתד"ה לדברי המכשיר בה כו' ומעוברת דנקיט משום לישנא מעליא. ודקתני מה טיבו של עובר זה דלא מצי למיתני מה טיבו של איש זה שאין כאן איש רק ראוה מעוברת. והא דקאמר מקודם בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי נמי צ"ל דנקיט מעוברת לא נבעלה משום לישנא מעליא:
בתד"ה ואין אוסרין כו' דקאמר הניחא לזעירי כו'. הראיה מבוארת דקאמר לקמן ומודה ר"י דאמרי' מגו באומר שדה זו כו' ואע"ג דפליג לעיל ולא ס"ל מגו ופריך היכי וכו' אי בראוה מדברת וכו' הניחא לזעירי י"ל מגו ומ"מ לא ס"ל לר"י מגו קאמר שפיר הכא מודה כו ואי אף באמרה לא נבעלתי לא מהימנא אין כאן מגו [לקמן בחילוק סותר זאת הראיה] ואפ"ל בעיקר קושיתם דודאי לפי האמת באומרת לא נבעלתי נאמנת דהוי ס"ס כאשר העיד ר"י באלמנת עיסה דמשום ס"ס כשרה ובאומרת נבעלתי אינה נאמנת דלא הוי אלא חד ס' ואע"ג שיש מגו לענין זה אהני מעלה עשו ביוחסין אבל לסברת המקשה דלא ידע אכתי הך סברא דמעלה כו' חשב דלר"י אף באומרת לא נבעלה אינה נאמנת דאילו נאמנת בלא נבעלה היתה נאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו ולזה הקשה והאמר רב אין אוסרין על היחוד וכיון דאין אוסרין ליהוי נאמנת במגו ומשני מעלה וכו' שלא יהנה לה מגו (ח) או משום דמיד שנבעלה עשו מעלה ביוחסין שלא נאמין לה תו לומר לכשר נבעלתי ואמרי' שיראה לומר לא נבעלתי דאין אפוטרופוס לעריות כדבסמוך ולפי"ז י"ל שפיר דאין אוסרין על היחוד קאי אפנויה לענין יוחסין באומרת לא נבעלתי אינה אסורה לכהן וכעי' זה תי' בקידושין ע"ש. והמקשה לא היה מצי להקשות מהא דאלמנת עיסה דמוכח דס"ל לר"י באומרת לא נבעלתי דנאמנת משום ס"ס דלאביי גופא משני לה לקמן בתי' אחר. או לא חשיב לה ס"ס משום דאין אפוטרופוס וכו'. וזה יותר נכון בעיני ממה שראיתי כתוב תירוץ על הק"ק של תוס' דלרב אסי י"ל אין אוסרין על היחוד אם היא אמרה שנתיחדה ואין עדים על כך דנאמנת במגו משא"כ הכא ראוה שנבעלה דליכא מגו אבל לזעירי ה"נ יש מגו ובזה היה מתורץ נמי קושיא דבסמוך מההוא נואף כו' וגם תימה ראשון [שהקשה הרשב"א ולקמן בחילוק סותר זה התירוץ]:

במשנה והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר"ג ור"א אומרים נאמנת. וכ' הרע"ב ומ"מ אם אשת כהן היא כו' שויתה אנפשיה חדא"ס כו'. וכ"ע התוי"ט וה"נ באשת ישראל וקבל בה אביה קדושין בפחות מבת ג' שנים. אבל הרע"ב נראה דדק שפיר במה שלא כתב בכגון זה דהא ע"כ מתניתין לא איירי בגוון זה. דא"כ ע"כ תחתיו נאנסה ומאי טענתיה הרי נסתחפה שדהו:

גמרא בשלמא לר"א כו' וחדא לאפוקי מדרחב"א א"ר ששת. אין להקשות דהא ממתניתין שלפנינו דהיא אומרת מ"ע נמי שמעינן לה דאל"כ מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה. די"ל דאתיא כר"מ וכדאוקמה ריו"ח. אבל מ"מ ק"ק דליתני הכא והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את והיה מקחי מק"ט ולא יצטרך למשנה שלפניה וי"ל:

רש"י ד"ה סבר לה. דאילו ריו"ח לא שביק רבנן כו'. לכאורה י"ל כיון דלדידיה ע"כ אתיא כר"מ הוא נמי ס"ל כוותיה דמחלוקת ואח"כ סתם היא. ואולי לא חשיב לה סתם דאיכא למימר דרק הני תנאי ס"ל כוותיה:

גמרא בשלמא לזעירי כו' אלא לר"א כו' לישנא מעליא. מוכח להדיא דלזעירי לא נצרך לומר לישנא מעליא. ונ"ל משום דמדברת יוכל להתפרש מלשון וידבר עמים תחתי (תהילים י״ח:מ״ח) דהוא ענין הנהגה לל"א שבפרש"י. והכא נמי ר"ל שמתנהגת עמו לבדו. או מדברת ר"ל דברי תפלות וזנות דמסתמא הוא בסתר. עי' לשון מהרי"ק שהעתיקו הח"מ והב"ש בסי' ז' סי"א על הגהת רמ"א. אבל בתוס' סוטה (ה ב) ד"ה הא משמע דגם לזעירי הוא לשון נקי וכ"מ בירושלמי שהביאו התוס' שם. ונ"ל לחלק בין לשון נקי לבין לישנא מעליא דהראשון הוא כגון שאומר לא טהור תחת טמא דהלשון מבורר וכן דבור תחת סתירה דיש במשמעותו ג"כ לשון סתירה כנ"ל. אבל לישנא מעליא הוא לדבר בלשון שהוא רחוק מן המכוון כמו הכא לרב אסי. ולפעמים הוא הפך המכוון כמו בריש פסחים דתני אור תחת ליל. ולכן קאמר הכא בשלמא לזעירי כו' משום דבלשון נקי אף במילי דעלמא דרך לדבר בו כדאיתא שם בפסחים. ובזה מדויק שם דאהא דתני אור תחת ליל משני לישנא מעליא נקט. ובתני דבר"י תני לעולם יספר אדם בלשון נקיה. ובברכות (יא ב) אהא דתקנו הכל תחת רע אמרינן משום לישנא מעליא הוא דמפני דמשמעות הכל שם היינו כל הטובות דומיא דשלום דקדים ליה. ולפ"ז לא דקו התוס' כאן שפיר בד"ה לדברי בהא דנקטי לישנא מעליא:

גמ' שם אלא למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מא"ל. ק"ל הא כתבו התוס' ביבמות (מז) בד"ה ואין אתה. דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים ע"ש. וא"כ הכא נמי נאמר דאין סברא להכשיר אותה ולפסול את בתה ואין לומר דהכא שאני דלא מיחזי כ"כ כחוכא דיתלו שבתה נפסלה אח"כ בביאת עצמה לפסול לה דא"כ הא איצטריך טובא ומאי פריך:

גמ' שם האמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין כו'. ק"ל לפרש"י ותוס' דמיירי בא"א מאי פירכא דלמא שאני א"א דחמירא דאית בה מיתת ב"ד לא חיישינן דבא עליה. אבל בנתין וממזר דאין בהם אלא איסור לאו חיישינן. וביותר לדעת הרמב"ם בפי"ב מהל' א"ב הל"ב ובפט"ו ה"ב דבביאה שלא בדרך אישות אין בה איסור תורה. וחילוק זה איתא בסוטה (ז) ועי' לעיל (ד' ב). לכן הנכון יותר דרב איירי בפנוייה. ופריך כיון דביחוד גרידא לא מיתסרא ה"ל להאמינה במיגו דלא נבעלתי (ולא נצטרך ג"כ למה שנדחקו התד"ה ואין ולבסוף העלו בקושיא) ומשני מעלה כו' דלא להאמינה במיגו וכפי' הת"י:

תד"ה רב אסי. וא"ת כו'. לכאורה בפשוט י"ל דהתם איכא חזקת ממון נגד המיגו וס"ל דמיגו להוציא ל"א ועי' לקמן (עה ב). אבל תירוצם דהכא הוא תירוץ הגמרא לקמן (טז) הכא אין שור שחוט כו' לפי פירושם שם. והא דלא מחלק הגמרא מטעם חזקה הוא משום דגם בשדה זו של אביך כו' לפי דבריו היתה מוחזקת ביד אביו ואפ"ה מודה ר"י דאמרינן מיגו:

במשנה ראוה מדברת. נ"ב לתרי לישני דמפרש תלמודא. נ"ל לפרש המלה מלשון הנהגה. כמו ידבר עמים תחתינו [תהלים מז] כבשים כדברם [ישעיה ה] והמ"ם נקודה חיר"ק. ולישנא מעליא. היינו מדחזינן דקפיד קרא אלישנא מעליא ונקיט אכילה בלשון תשמיש. ה"נ בחר תנא לשון ערומים ונקט דבור במקום תשמיש:

גמ' הא דרב הונא ור"י דשמואל היא. עיין יבמות יח ע"ב תד"ה דאי דרב:

תוס' ד"ה רב אסי וכו' טענה מעולה ביותר. וכ"כ הרשב"א קדושין דף נ ע"א ד"ה הא:

מתני' היא אומרת מ"ע והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. (אאב"ה עיין לאבא מארי זצוק"ל מ"ש בגליון המשניות):

תד"ה ואין אוסרים כו' אבל קשה דבהדי' משמע וכו'. ונ"ל ליישב והיינו יש לנו להמציא דרוב כשרים גרע מברוב פסולי' והיינו כמו שמצינו בסוגי' דשבועות בענין דהמלוה את חבירו בעדים וא"ל אל תפרעני אלא בפני עדים דלא מצי אמר פרעתיך ביני לבין עצמי במגו דפרעתיך בפו"פ והלכו למדה"י משום דאף דהיה נאמן מ"מ בעיני עולם נראה כשקר ויאמרו הרוצה לשקר וכו'. וע' בכנה"ג שם דאם אמר אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון והוא טוען פרעתיך בפו"פ והלכו למדה"י דנאמן במגו דפרעתיך בפני אותם שייחדת ומתו דהוי שפיר מגו כיון דגם לפי טענתו עכשיו נראה כשקר ע"ש. היוצא מזה דמגו ל"א היכא דנראה כשקר אף דמהימן, ואם גם לפי טענתו עכשיו נראה כשקר הוי מגו טוב, וא"כ י"ל דברוב פסולים עדיפא דהוי מגו דלא נבעלתי, ואי דאין רצונה לטעון כן מפני שנראה בעיני הבריות כשקר דעפ"י הרוב נבעלה ביחוד, מ"מ הלא גם לפי טענתה עכשיו הוא נגד הרוב, משא"כ ברוב כשרים דכפי טענתה אינו כנגד הרוב ליכא מגו. אמנם ברוב פסולים י"ל דאינה מגו דאפי' ביחוד אסור משום מעלה ולא הוי ס"ס כיון דהוא רוב פסולי', וברוב כשרים י"ל דבאמת כשר ביחוד מטעם ס"ס. ואעפ"כ לא הוי מגו כמ"ש, וא"כ י"ל דהא דפריך הש"ס הכא היינו ברוב פסולי' נימא מגו דאינה אסורה ביחוד אף בלא ס"ס כמו דיחוד דא"א דליכא אלא חדא ספיקא ושרי א"כ הוי מגו טוב, ומשני דמעלה עשו ביוחסי' ופסול ביחוד, ולקמן בפ"ב קאי ארוב כשרים דג"כ פסול לר"י, ומדוקדק במתני' מלישנא דנתין וממזר דמשמע דאתי לאורויי דאם הנכרים מועטים כמו נתין ג"כ פסול וע' בפ"י, וא"כ ברוב כשרים דנאמנת ביחוד ואיכא מגו ואפ"ה לא ס"ל מגו מטעם הנ"ל ולקמן מודה, ובדברי תוס' תמוה לי מאד אמה שדחקו בד"ה השבתנו וכו' ולפרש הא דקאמר מדברת היינו שבויי' דיראה לומר לא נבעלתי, אמאי לא ניחא להו בפשוטו דבאמת ברוב כשרים כשר ביחוד מטעם ס"ס ואפ"ה לא ס"ל מגו מטעם דירא' ומזה מיירי לקמן בפ"ב רק בזה הסברא דירא' ליכא לאקשויי בו לר"ג ולזה השיבו רק לכה"פ בר"פ דליכא ס"ס אסור ביחוד, וצע"ג:

בעזהי"ת חי' פ"ק דכתובות סוגיא ראוה מדברת

ראוה מדברת במהרי"ק כ' דכולה שמעתין מיירי שדברה עמו דברי ליצנות ותפלות ואח"כ הלכו לבית הסתר ומשו"ה מחמיר זעירי אליבא דר' יהושע. והא דפריך הש"ס מאין אוסרי' על היחוד משום דמשמע לי' מדכפל למילתי' מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד והוה סגי באומרו מלקין על היחוד אבל אין אוסרין. אע"כ הכי קאמר מלקין על כל שום יחוד אפי' בלא דברי ניבול. ואין אוסרין על שום יחוד אפי' בדברי ניבול:

ונ"ל למאי דמסקינן מעלה עשו ביוחסי' ולאותה מסקנא מיירי סיפא באשת איש ורישא בפנוי' דוקא. א"כ לדינא י"ל דמדברת אוסרי' אשת איש על היחוד. והא דלא כללינהו בחדא מחתא משום דלא מיירי בחד גוונא. והנה לדבריו יוצדק הא דקאמר בשלמא לזעירי היינו דקתני מדברת רצה שדברה דברי ליצנות אלא לר' אסי מאי מדברת. ויוצדק שיטת הסוברים דזעירי מיירי בלא טוענת נבעלתי ור' אסי מיירי בטוענת נבעלתי ולא בראוה שנבעלה. ואפ"ה פריך מה מדברת דהרי לא צריכה שתדבר דברי תפלות אלא באינה מודית שנבעלה. אבל במודית שנבעלה אסורה אפי' אינה מדברת ומשני לישנא מעליא. ויוצדק יותר מה דמייתי על זה קרא ואמרה לא פעלתי און. עפ"ח מ"ש תה"ד במכחשת שלא נבעלה כלל ואח"כ באו עדים או הרתה חזרה ואמרה לכשר נבעלתי שלא אבדה נאמנות שלה כי כך יפה לה להכחיש דלא חצופה להודות שנבעלה. ויראה מה"ט אית לה מגו בשמעתי' לומר לא נבעלתי אע"ג דיראה לומר כן שמא תתעבר ותתבדה ותאחז מ"מ כיון שכך יפה לה הי' לה לומר כן ומשו"ה מייתי עלה הך קרא ואמרה לא פעלתי און שכן דרכה וא"כ קמ"ל אע"ג דאית לה מגו לא מהימנת לר' יהושע:

מדברת עם א' בשוק כך היא גירסת הרי"ף ובמשניות. ונראה הואיל דפלוגתא מיירי ברוב למר פוסל אפי' רוב כשרי' ולמר מכשיר אפי' רוב פסולי'. וזה לא שייך בבית דה"ל קבוע. ע"כ נקט בשוק דה"ל פירש עי' לקמן סוגי' דתינוקת:

מה טיבו של איש זה. פי' רמב"ם במשנה מה סיבה של איש זה. ועתוי"ט בשם הרשב"א. ולא יכולתי להלום כוונת הרמב"ם בזה דסיבה היינו טעמא וסבתו איך נסבב הדבר שבא איש זה לכאן או שדברת עמו והיא משיבה הואיל והוא איש פלוני וכהן. וצריך לומר שהיא משיבה משום כן נסתרתי עמו. ולרב אסי משום כן נבעלתי לו הואיל ומיוחס הוא. כי לא הייתי שומע אל מי שאינו מיוחס. והנה לפ"ז העידה על עצמה שלא הפקירה נפשה לאחריני שאינם כשרי' לעולם. ומשמע שאלולי שאמרה שזה הוא סיבת סתירתה או בעילתה אעפ"י שאמרה שזה הוא כהן מ"מ עדיין היינו מסופקים דלמא אפקרא נפשה לאחריני. אך הואיל והיא אמרה על עצמה שהיא בודקת ומזנה מועיל ברי שלה לר"ג ור"א. מיהו לזעירי י"ל להך פוסקים דס"ל דמיירי באומרת לא נבעלתי א"כ י"ל כך פירושא דמתני' שאומרת משום כן נסתרתי עמו הואיל והוא מיוחס והייתי בטוח שלא יאנסני לזנות דזנות רצה אחר הפסולים כדאיתא בירושלמי והמעיין בלשון פי' המשנה לרמב"ם יראה להדי' דס"ל בדעת ר' יהושע אפי' מייתא ראי' דהאי גברא מיוחס הוא מ"מ היא בחזקת בעולה לנתין וממזר משום דכיון דכבר עבדא איסורא להבעל בעילת זנות חיישי' שמא אפקרא נפשה לאחריני ג"כ עיי' בפנים. וצריך לומר הא דאמר ר' יהושע עד שתבי' ראי' לדברי' הוא אשגירת לישנא דאינך משניות. אבל הכא קשה להביא ראי' שלא אפקרא נפשה. מיהו בסיפא גבי מעוברת מועיל הראי' להכשיר הבת עכ"פ דכיון דמייתא עדים דעכ"פ נבעלה לכשר ספק שמא לא נבעלה לשום פסול בעולם דאפי' נימא אפקרא לאחריני דלמא לכשרים והיא והבת כשרים לכהונה ואת"ל אפקרא נמי לפסולים דלמא אחר שנבעלה לזה הכשר וכבר נתעברה הימנו. שוב אפקרא נפשה לפסולים ג"כ וא"כ היא פסולה והבת כשרה. וס"ס מעלי' הוא דכל אחד מתיר יותר מחבירו. ואע"ג שאינו יכול להתהפך הכא אינו צריך להתהפך דאע"ג דאפקרה נפשה להכשר מה"ת להתחיל לומר דאפקרה לפסול קודם שנתעברה מזה. בתחלה צריך אתה לדון אם אפקרה לפסול כלל. שוב הראני בפני יהושע שמדבר מס"ס כזה ולא נזהר בשם אונס חד וביכול להתהפך עיי' וק"ל:

איש פלוני.. וכהן הוא פירש"י דמשום פסול נתין וממזר מיתני מתניתין. ומהתימא שלא הניח הדבר בסתם משום פסולי' ויהי' גם ספק עכו"ם בכלל דרובא דעלמא נינהו בשלמא ר"י נקט בחזקת בעולה לנתין לרבותא חדא אע"ג דלענין זה רוב כשרי' ועוד דאפי' בקהל פסול מספק נתין וממזר משא"כ בעכו"ם דהולד כשר בקהל מיהת. אבל רש"י ה"ל להניח הדבר בסתם דהרי ר"ג מכשיר אפי' ברוב פסולי' ואינו חושש אפי' ברוב עכו"ם. וכן דקדק רש"י ביותר מזה בקידושין ע"ד ע"א ד"ה דאי מהתם וכו' ע"ש בלשונו היטב. מזה נ"ל עוד ראי' למ"ש בתשובה דע"כ לא חייש ר' יהושע אלא לפסולי ישראל דלית לי' בודקת ומזנה. אבל מודה הוא אי ליכא פסולי ישראל כלל. לא ניחש לעכו"ם. דמודה בהא דבודקת שלא תזנה עם העכו"ם דחרפה היא לנו לזנות עם איש אשר לו ערלה. והבאתי ראיות לדבר וכבר כתבתי מזה לעיל בסוגי' פתח פתוח ומהם יבוארו לפנינו אי"ה. ונפקא מיני' אע"ג דהלכה כר"ג דאפי' לכתחלה נעביד עובדא אפי' בלא רוב ישראל כיון דליכא השתא נתין וממזר שכיח בינינו כלל לא נחוש לעכו"ם. ויבואר עוד לקמן אי"ה:

עוד פירש"י בשמעתין וכיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה. משמע להנשא לכהן. ובקידושי' פירש"י לאכילת תרומה ע"ש. והנה עיין ביבמות מ"ז ע"א תוס' ד"ה ואין אתה נאמן וכו' מבואר דזה א"א שיהי' בני בניו כשרים ובניו פסולים ומשו"ה מכשירי' גם בניו אם יש לו בני בנים ועיי' עוד בתוס' ספ"ב דיבמות ד"ה לימא רב יוסף לפי גי' מהרש"א דלא כהמרש"ל ע"ש. וא"כ צ"ע לכאורה למאן דמכשיר בה ופוסל בבתה היאך אפשר זה ונימא מדהא כשרה הא נמי כשרה או בהיפך. ונ"ל בשלמא התם ביבמות מסברא שניהם כשרי' הבנים ובני בנים (ועל עצמו נמי לא מהימן בתורת נאמנות אלא משום חתיכה דאיסורא ע"ש בתוס') ורק גזירת הכתוב הוא יכיר שנתנה תורה רשות לאב להכיר. א"כ אין לך בו אלא חדושו דוקא כשאין לו בני בנים אבל כשיש לו בני בנים לא נתנה לו התורה רשות לומר על בניו נגד החזקה. כל זה התם דיכיר חדוש הוא. אבל בשמעתין דינא הוא מי שיש לו חזקה כשר ומי שאין לו נשאר בפסולו. ולא נכשיר זה משום זה ולא נפסול זה משום זה. והנה זה יתכן להכשיר האם לאכול בתרומה ולפסול הבת. אבל איך נתיר לכתחלה שתנשא לכהן ותלד בנים ממנו ומשמשים על גבי המזבח. ויהי' ב' אחי' זה פסול וזה כשר שהרי הבת הראשונה שנולדה ממנו קודם לזו פסולה לכהונה והבן שתלד אחרי' משמש ע"ג מזבח. ואי תימא אה"נ שפוסלי' א"כ איך תנשא לכהן שיחלל זרעו ע"כ הוה ס"ל לרש"י להך מ"ד דס"ל פוסל בבתה הה"נ שפוסל הבנים שתלד אח"כ וא"כ ממילא לא תנשא לכהן ואינו מכשיר בה אלא להאכילה בתרומה. כל זה בקידושי' דקאי הסוגי' למ"ד פוסל בבתה. משא"כ בשמעתין פירש"י כהלכתא דגם הבת כשירה א"כ ממילא תנשא האם לכהונה לכן פירש"י לענין נישואי' לכהן:

היתה מעוברת. ברמב"ם בתר דמייתי רישא בראוה שנבעלה לרבותא אפי' נבעלה דהרי קיי"ל כר"ג. הדר מייתי ולא עוד אפי' . וצ"ע מאי רבותא דמעוברת טפי מנבעלה ולא קאי שם להכשיר בתה כמבואר בדבריו שם:

וי"ל דסד"א בנבעלה ולא נתעברה שאין כוונתה אלא להכשיר עצמה להנשא לכהן ואדם נאמן על עצמו שלא יאכל דבר האסור לו. משא"כ במעוברת אפשר שעיקר כוונתה הי' על הולד ולא תאומן כלל. וסברא זו למדתי מדברי תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה שעיברה וכו'. והנה נלאו כל חכמי לב ליישב דבריהם דמשמע דפסולה לכהן לא עבדי איסורא והוא נגד ש"ס ערוך והלכה רווחת. וכבר הקשו כן תוס' סוף נדרים על שיטת רבינו אלעזר דהתם קאי אמתני' טמאה אני לך אינה נאמנת והקשו תוס' הא היא שוי' נפשה חתיכה דאיסורא לכהן ותי' הר"א הנ"ל דהיא אינה מצווה להבעל לכהן ותמהו תוס' עליו מש"ס ערוך ע"ש. ולפע"ד דברי ר"א נכוני' וס"ל מדאפקי' רחמנא בלשון לא יקח לומר שגם היא מוזהרת. א"כ אינה מוזהרת אלא מפני שמביאת הבעל לידי עבירה ולאו זה הוא נוסף על לפני עור דעלמא. וכן כ' תוס' להדי' פ' איזהו נשך ופסקוהו כל הפוסקי'. דאין הלוה עובר על לאו דלא תשיך אלא משום דמייתי המלוה לידי איסור מדאפקי' רחמנא בלשון לא תשיך ומשו"ה כל היכא שאין המלוה מוזהר גם הלוה אינו עובר. וא"כ ה"נ דכוותי' אם הבעל אינו מוזהר כגון באומרת טמאה אני לך דאין הבעל צריך להאמין לה ולא עביד איסורא כלל. ממילא היא לא מוזהרת אפי' יודעת בנפשה שטמאה לו ולק"מ אדרבינו אלעזר:

אך דברי תוס' בחגיגה תמוהים בודאי. ומריש הוה אמינא סברת תוס' דנהי דגם היא עבדא איסורא אם נבעלה לנתין וממזר אך היא מוריא התירא וסוברת כשר הוא כי מרובא פירש או אפי' מספיקא סברה דלא עבדא איסורא. משא"כ בתולה שעיברה שיודעת בעצמה בלי ספק דעבדא איסורא מהימנת אפי' לר' יהושע. ומזה ג"כ ראי' למאי שכתבתי לעיל דלא נחשדה שנבעלת לעכו"ם כי אפי' אם נבעלת לו מ"מ יודעת ומבחנת כי עכו"ם הוא ופסול הוא ולא תעביד איסורא להבעל לכהן:

וכעת נ"ל עוד בשנדקדק לשון התוס' בקושייתם שם בחגיגה שהקשו מסיפא בבא דהית' מעוברת ולא הקשו מרישא מדברת. וכן הרגיש בטורי אבן. והנראה דמרישא פשיטא להתוס' כיון שראינו אותה מסתתרת ברצונה עם א' הרי חשודה לזנות וממילא לא נאמין לה אע"ג דעבדא איסורא דהרי קמן דעבדא איסורא וזינתה. משא"כ בתולה שעיברה אפי' לא עיברה באמבטי מ"מ אפשר שנאנסה ומעולם לא עבדא איסורא א"כ מוקמי' לה בחזקת צדקתה ונאמין לה שעדיין בתולה היא. משו"ה הקשו ממעוברת שגם זו לא ראינו שנבעלה ואפשר שנאנסה ואפ"ה לא מהימנת לר' יהושע ושפיר הקשו תוס':

והיות כן נוכל לומר מה שתי' תוס' דבתולה לכה"ג היא עבדא איסורא לא באו למעט דזונה לכהן לא עבדא איסורא. אלא משום דכל קושייתם אינה אלא אבבא דמעוברת וי"ל דסוגיא דחגיגה ס"ל דמיירי דלא באתה להעיד על עצמה כלל רק על הבת מה טיבו של עובר זה. והיא לא עבדא איסורא אלא הבת ומשו"ה לא מהימנת לר' יהושע. נמצא ברישא דראינו נסתרה או נבעלה לרצונה אינה נאמנת אפי' על עצמה כיון דעבדא איסורא בבעילת זנות, ובמעוברת אע"ג שנוכל לתלות באונס מ"מ כיון שמעידה על הבת והיא לא תעביד איסורא לא מהימנת לר' יהושע. אבל אה"נ אם לא ראינו שנבעלת ברצון ונוכל לתלות באונס ובאתה להעיד על עצמה אפשר דמהימנת גם לר' יהושע כן נ"ל שיטת תוס' דחגיגה לפי סוגי' דהתם. ומ"מ לקמן בסוגי' דתינוקת שנאנסה לחד תי' בתוס' מבואר דמיירי בטוענת ברי ואפ"ה לא מהימנת על עצמה אעפ"י שנאנסה עיין וק"ל:

ובסברא זו נ"ל ליישב פסקי הרמב"ם דפסק בארוס וארוסתו לא חיישי' כי היכי דאפקרא נפשה וכו' וכלישנא קמא דרבא וכן פסק בהלכות תרומות דאוכלת בתרומה ולא חיישי' דאפקרה נפשה. ואמנם בהלכות יבום פסק פנוי' שעיברה ואומרת מפלוני הוא אין אשת פלוני פטורה מחליצה דלמא אפקרא נפשה גבי אחריני. וכן אם אמרה מפלוני ממזר אפ"ה אין הולד מותר בממזרת אע"ג דספק ממזר דרבנן בעלמא מ"מ חיישי' שמא אפקרה נפשה. וקשי' פסקי הרמב"ם אהדדי והאריך בבית שמואל וכל האחרונים. ודברי נודע ביהודה בכרך שני בזה תמוהים שכ' לעצמה נאמנת ולא לאחרים דא"כ מאי פריך ביבמות מולדה תאכל בתרומה. ועוד אטו תרומה לאו לאחרים היא להאכיל עבדי' ושפחותי' ובני' ובני בני' עד סוף כל הדורות. אבל לפי הנ"ל א"ש דס"ל לרמב"ם ע"כ לא שמעי' לרבא ביבמות דלא חייש לדלמא אפקרה לאחריני אלא היכי דגם היא עבדא איסורא כגון בארוס וארוסתו דאי אפקרה נפשה לאחריני ברצון נאסרה לבעלה והרי היא כל ימי' באיסור עמו. לכן מהימנת אפי' לגבי אחריני דהיינו להתיר הבן בקהל. וה"ה אכילת תרומה כיון דהיא אכלה באיסור מהימנת גם לכל דאתי' מחמתה והה"נ אם מת הארוס בלא בנים והיא וצרתה מותרות לשוק בלא חליצה מפני הבן הזה. משא"כ רמב"ם בהלכות יבום מיירי מפנוי' שעיברה ולפטור עי"ז אשת פלוני מחליצה וכיון שאין הדבר נוגע לדידה כלל שהרי פנוי' היא. לא יועיל עדותה לאחריני היכי דהיא לא עבדא איסורא כלל. וכן נמי באמרה בני זה מפלוני ממזר לא תאומן להתיר הבן בממזרת ודאי. כיון דהיא לא עבדא איסורא בזה כלל וכן כל כיוצא בזה:

וחדא להכשיר בבתה פירש"י תרוויי' לר"ג ודברי מהרש"א וגם מהר"מ שי"ף דחוקי' בזה. ואולי נ"ל דבבא דמעוברת ה"א דלא באה להכשיר עצמה כלל רק הבת ומשו"ה מהימנא שהרי מעידה עלי' שלא אפקרה לאחריני שבכלל מה שאמרה שהיא מעוברת לפלוני מבואר שלא אפקרה לאחריני קודם עיברה עכ"פ. משא"כ ברישא שלא אמרה אלא על האיש הזה שהוא מיוחס אבל לא אמרה שלא אפקרה נפשה גם לאחריני. וקמ"ל דלא חיישי' לזה:

האמר רב מלקין על היחוד כ' תוס' ד"ה ואין אוסרי' דשמעתי' מיירי מאמרה לא נבעלתי ואפ"ה לא הוה ס"ס דאין אפטרופוס לעריות. והקשה פנ"י הא ע"כ לאו רוב דאוריי' הוא דא"כ איך משקין את הסוטות כיון שקינא לה ונסתרה הרי אפי' היכי דאיכא לברורי אזלי' בתר רובא אע"כ לאו רוב דאוריי' הוא וא"כ הדר ה"ל ס"ס. ודבריו מאוד תמוהים אי ס"ד דאין אפטרופוס לעריות לאו סברא דאוריי' היכי בעי למילף מיני' דמכה אביו ואמו דאזלינן בתר רובא מן התורה ועיקר סמיכת הש"ס התם אסברא אין אפטרופוס לעריות ע"ש ויבואר עוד לקמן אי"ה. אע"כ דאוריי' ואפי' ר"ג מודה בה כאשר יבואר לקמן אי"ה. ומה שכתב איך משקין הסוטות הא אפילו היכי דאיכא לברורי אזלינן בתר רובא. לא הבנתי זה דודאי אי להקל אזלי' בתר רובא כגון לאכול מרוב בהמות כשרות לא נצטרך לברורי לבדוק אחר י"ח טריפות. משא"כ סוטה דמיד שנסתרה אסורה לבעלה באמת. וכדי לברר ההיתר משקין אותה שאם לא יבדקוה המים תהי' מותרת לבעלה ונדע שהיתה מהמיעוט שלא זינתה בבית הסתר א"כ מדוע לא נשקה הסוטות:

ואין אוסרי' על היחוד הקשו תוס' דלפרוך גם לרב אסי מספק אספק. ולכאורה י"ל לפמ"ש בירושלמי סברא דזנות רצה אחר הפסולים. וא"כ מרב אסי לק"מ כיון דחזינן דזינתה נימא מסתמא פסול הי' דזנות רצה אחר הפסולים משא"כ יחוד בעלמא נימא כשר הי' ואין כשר מזנה. מיהו ש"ס דילן לא ס"ל הכי ובפלפול הארכתי בזה:

בגמ' טענתייהו במאי הא דלא מוקי לטענתייהו לענין איסורא פירשתי לעיל בגמרא דף י"א ע"ש ועיין מ"ש במשנה הקודמת:

שם בשלמא לר"א היינו דקתני תרתי. וקשיא לי דמההיא מתני' דמוכת עץ לחוד שמעינן תרתי דכיון דשמעי' מינה דמוכת עץ לחוד כתובתה מנה ע"כ דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ממילא שמעי' דאלת"ה מאי איכא בין טענה דידיה לדידה ול"ל דקס"ד דטענתייהו במאתים ומנה א"כ השתא נמי לא שמעינן מידי דהאיכא למימר דטענתייהו במאתים ולא כלום אע"כ דלר"א פשיטא ליה לתנא דמתני' דמוכת עץ כתובתה מנה והדרא קושיא לדוכתא. ואי הוי אמרי' דר"א סובר כשינויא קמא בסוגיא דלעיל בסמוך דלא קאמר ר"ג דנאמנת אלא היכא דאיכא מיגו א"כ מגופא דמתני' מוכח דמה שטוענת מוכת עץ אני אינה תובעת אלא מנה דאי מוכת עץ מאתיים תו לית לה מיגו אלא שכבר כתבתי דלא מיסתבר לומר כן אלא לקושטא דמילתא תרתי שינויי איתנהו. ועוד דלקמן בפרק המדיר מוכח דר"א לא ס"ל דטעמא דר"ג משום מיגו כמו שאבאר שם דף ע"ה ע"א. והנלע"ד ליישב דמהך מתני' דמוכת עץ לא הוי ידעינן דבכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלום דלעולם בעלמא אית לה מנה אלא שאני הכא שאומר דרוסת איש את ואיכא ספיקא דרצון וקס"ד אמינא דאפי' ס"ס לא מיקרי כיון דאונס יש לה קול כסברת התוס' והרא"ש או דנהי דמקרי ס"ס לענין איסורא אכתי לענין ממון היה באפשר דלא מהני ס"ס כמו שהארכתי לעיל בסוגיא דפ"פ משא"כ ממתני' דמשארסתני נאנסתי שמעינן שפיר לאפוקי מדר"ח בר אבין מדקתני והיה מקחי מקח טעות ולגמרי משמע. ומדקתני מקח טעות משמע דלאו משום ספיקא דרצון אינו רוצה ליתן לה כלום אלא משום מקח טעות כנ"ל ודוק ומה שיש עוד לדקדק בזו הסוגיא פירשתי לעיל בסמוך:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בגמ' בשלמא לר"א היינו דקתני תרתי. והקשיתי בפנים דלהאי טעמא בתרא דלעיל דטעמא משום חזקה אם כן לר"א נמי לא הוי צריך למתני תרתי דמההיא דמ"ע שמעינן לכולה מילתא כיון דע"כ סבר תנא דמתני' אליבא דר"א לסברא פשוטה דמ"ע כתובתה מנה ודלא כר"מ אלא דבאמת איכא למישדי ביה נרגא דנהי דתנא דמתני' ס"ל כרבנן דר"מ אפ"ה איצטריך למתני' למתני תרתי דאל"כ ע"כ הו"א דס"ל לתנא דמתניתין כר"מ. אלא אי איכא לאקשויי הך קושיא איפכא איכא לאקשויי ללישנא קמא דלעיל דטעמא משום מיגו א"כ בהך דמ"ע שמעינן תרתי כיון דע"כ מ"ע כתובתה מנה דאי מאתים אמאי מהימנא מאי מיגו איכא אע"כ כתובתה מנה וא"כ ע"כ דכנסה בחזקה בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום דאל"כ מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה וממילא שמעינן נמי בלא הכיר בה שהיא מ"ע יש לה מנה לאפוקי מדרמי ב"ח והדרא קושיא לדוכתא לר"א תרתי למה לי ואהא לא הוי משני נמי חדא להודיען כחו דר"א ור"ג וחדא להודיעך כחו דר"י דהא בהך דהכא נמי איכא מיגו דמ"ע אני תחתיך אע"כ כדפרישית דהנך תרתי שינויי דלעיל תרווייהו איתנייהו כדפרישית או שנאמר דאליבא דר"א נמי איצטריכו לאשמעינן תרתי דלא נימא דטעמא משום ספק ספיקא כמ"ש בפנים:

במשנה היתה מעוברת וכו' ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. מדנקט לנתין ולממזר ולא נקט לעכו"ם ולעבד והכי הוי שפיר טפי דמסתמא רובא דעלמא עכו"ם נינהו נראה משום דלר"י הבת אסורה אפילו לקהל ישראל משום ספק ממזרת והיינו דנקט לנתין ולממזר משום דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואפשר דאפילו לרבי יוחנן דאמר בפרק החולץ דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר מ"מ אליבא דרבי יהושע מודה דלר"י אין ממזר אלא ממיתת ב"ד וכדאיתא בהחולץ ובהכי ניחא לי הא דקאמר רבי יהושע עד שתביא ראיה לדבריה וקשיא לי אפי' אי מייתי ראייה שנבעלה מכשר מאי מהני אכתי איכא למיחש כי היכי דאפקרה נפשה לגביה דהאי ה"נ אפקרה נפשה לאחריני ומפסול נתעברה כמ"ש הרמב"ם הובא באה"ע סי' ד' דאף למאי דקי"ל כר"ג דהיא נאמנת אפ"ה אם היא אומרת שמממזר נתעברה והלה מודה אפ"ה לא הוי אלא ספק ממזר מה"ט דשמא זינתה עם אחרים ולמאי דפרישית א"ש דכיון דרובא דעלמא עכו"ם נינהו והולד כשר לקהל א"כ כי מייתי ראיה דמכשר נתעברה תו לא חיישינן שמא זינתה עם אחרים דה"ל ס"ס את"ל שזינתה עם אחרים שמא לרוב כשרים נבעלה משא"כ ברוב פסולים אצלה תו לא הוי ס"ס כמבואר וכמו שאפרש. מיהו הא דמשמע ממשנתינו דבנבעלת לנתין ולממזר היא עצמה פסולה לכהונה. והקשה מהרש"א בסוף מסכת גיטין דף פ"ח לשיטת החולקים על הרמב"ם וסוברים דלעולם לא מיפסלה לכהונה בחייבי לאוין אפילו מלאו השוה בכל אלא מחייבי כריתות. ולענ"ד קושיא זו אינה כלום דהחולקים על הרמב"ם היינו דלא לקי משום זונה אבל כ"ע מודו דפסלה לכהונה בחייבי לאוין מק"ו דגרושה כדאיתא להדיא ביבמות דף ס"ט ע"ש וברור ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה ראוה מדברת כו' היתה מעוברת בו' רבי יהושע אומר ה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר כו'. והקשה מהרש"א ז"ל בסוף גיטין דף פ"ח לשיטת החולקים על הרמב"ם ז"ל וסוברין דלעולם לא מיפסל לכהונה בחייבי לאוין אפילו מלאו השוה בכל אלא מחייבי כריתות וא"כ תיקשי להו מתניתין דהכא כו' ע"ש ולענ"ד התמיה קיימת על מהרש"א ז"ל דע"כ דהחולקים על הרמב"ם ז"ל מודו דפסילי לכהונה מקרא דכי תהיה לאיש זר ומק"ו דגרושה כדאיתא בפרק אלמנה לכ"ג דף ס"ט בהדיא בגמרא ואפילו מלקות אית בהו כדמסיק התם דגלוי מילתא בעלמא הוא אלא דלהרמב"ם ז"ל לוקה עלה משום זונה דהכי מפרש לשון המשנה בפרק הבא על יבמתו איזהו זונה כל שנבעלה בעילת זנות וכפרש"י שם והחולקים ס"ל כשיטת התוס' שם דלא הוי זונה דאין זונה אלא מאיסורי כהונה משא"כ לענין איסור לכהונה כ"ע מודו:

בתוספות בד"ה לדברי המכשיר וכו' ומעוברת דנקט משום לישנא מעליא עד כאן לשונם. ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דנקט מעוברת היינו דבהאי פוסל ר' יהושע אפילו ברוב כשרים משום דאיכא למיחש דלמא אזלה איהו לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאיתא סוף פירקין ועוד דאיכא למיחש שמא נבעלה בשדה ובשדה לגבי דידה רוב פסולין אצלה דרובא דעלמא עכו"ם נינהו ואף למאי שכתב הבית שמואל דלא מחזקינן לה שנתעברה בשדה אלא כאן נמצא כאן היה. אפ"ה טעמא קמייתא איתא דלמא אזלא איהי לגבייהו אלא דלענ"ד דברי הב"ש אינם מוכרחין ואין להאריך כאן. משא"כ בראוה שנבעלה לא שייך לומר דלמא אזלא איהי לגבייהו שהעדים יודעין גופא דעובדא היכי הוי א"כ אפשר דמודה ר' יהושע ברוב כשרים והא דמקשה הש"ס בשמעתין אלא לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר ולא ניחא ליה דנקט מעוברת מה"ט דפרישית היינו משום דאליבא דרב אסי קיימינן ולדידיה ע"כ אפילו בראוהו שנבעלה פוסל ר' יהושע אפילו ברוב כשרים כדדייקינן בסמוך מדקתני באידך ברייתא לסתר או לחורבה משא"כ לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מפרש הא לסתר או לחורבה כדזעירי כנ"ל נכון. לולי שהתוס' לא כתבו כן ואפשר דמשמע להו דמסתמא איירי סיפא דומיא דרישא. מיהו אי ליתא לדברי הב"ש יש לפרש בפשיטות דנקט מעוברת לרבותא לאשמעינן הא גופא דר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולין משום דמעוברת מסתמא רוב פסולין אצלה דשמא נבעלה בשדה ורובא דעלמא עכו"ם נינהו ואפילו אי איתא לדברי הבית שמואל איכא למימר דהיא גופא אתי לאשמעינן דלא חיישינן שמא נבעלה בשדה אבל ברוב פסולין אפשר דפוסל ר"ג למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ודוק היטב:

בגמרא א"ל רב פפא לאביי לזעירי וכו' האמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד וכו'. מכאן קשה לי על מ"ש באה"ע בש"ע סימן ז' בהגהת רמ"א דבנתייחדה לשם זנות אסורה וכתבו הפוסקים דהיינו כשדברה עמו דברי תפלות וזנות בשעת היחוד וא"כ מאי מקשה הכא בגמ' דלמא הא דאוסר ר"י היינו בכה"ג דבהכי הוי א"ש לישנא דמדברת במתני' וצ"ע:

קונטרס אחרון
והאמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד. והקשיתי דלמא שאני הכא במתניתין דמדברת עמו דברי תפלות וכהגהת רמ"א והנה אחר העיון ראיתי שמהר"י קולון גופא הרגיש בזה בתשובה ותירוץ דמייתור לשון דאין אוסרין על היחוד משמע דבכל גווני שרי:

בתוס' בד"ה ואין אוסרין על היחוד תימא לרשב"א דלזעירי וכו' כגון דמודה הי' שנבעלה עכ"ל. ואף דבקושייתם לא משמע להו דמשום אין אפטרופוס לעריות חשיב חד ספיקא ושריא כי לא מודית אפ"ה אתי להו שפיר דבמודית אוסר רבי יהושע אע"ג דאית להו מיגו מעליא משום דלא חשיב מיגו דכיון דאין אפוטרופוס לעריות יראה לומר שלא נבעלה כמ"ש תוספות בשם ר"י בד"ה השבתנו והיינו דקשיא להו וא"כ מאי מקשה ר"פ לאביי דאע"ג דההיא דאין אוסרין על היחוד משמע נמי לבעלה כמ"ש התוס' בסמוך וכמו שאפרש וליכא אלא חדא ספיקא אפ"ה לא משמע להו עכשיו לדמות האי ספיקא להאי ספיקא דנהי דאין אוסרין על היחוד היינו משום דמוקמינן לה בחזקת שלא נבעלה דאע"ג דנסתרה אפשר לפריצות בעלמא נסתרה ולא חשידא לאיסור החמור ועוד דקי"ל בפ"ג דבכורות שאפי' רובא דתליא במעשה לא הוי רוב ע"ש דלענין ביאה איירי. וכ"ש דלמיעוטא דתליא במעשה לא חיישינן משא"כ במתני' דמודית שנבעלה והספק אם לכשר או לפסול דהו"ל ספק השקול שפיר מחמיר רבי יהושע ולתירוץ הרשב"א ע"כ מדמה הנך ספיקות להדדי כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלעולם וכו' וחשיב ליה חד ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות עכ"ל. ע"כ א"א לומר דחשבינן לה כוודאי נבעלה דהא אפי' בשבוי' דרוב עכו"ם פרוצין בעריות לד"ה אפ"ה האמינו בה ע"א אלא דבהא איכא למימר דשאני שבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי אלא דמ"מ א"א לומר דהוי כוודאי נבעלה דאפילו סוטה דקינא לה ונסתרה אפ"ה לא הוי אלא ספק כדאמרינן בגמ' אם נטמאת למה היתה שותה ומה"ט נמי א"א לומר דרוב המסתתרות הם בחזקת שנבעלה דא"כ למה היתה שותה הא מדאוריית' אזלינן בתר רובא אפי' במקום שיכולין לברר כדמוכח בסוגיא דחולין דף י"א וע"כ צ"ל דמדרבנן עשאוהו כרוב כמ"ש התוס' כה"ג בסוגיא דפ"פ אלא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דא"כ דלא הוי רוב אלא מדרבנן אכתי הוי ס"ס כמ"ש התוספות בסוגיא דפ"פ שם אלא דאפשר לחלק דשאני התם בפ"פ דלאוסרה על בעלה לא החמירו ברוב מדרבנן במקום ס"ס משא"כ הכא דאיירי לינשא לכהן אפשר שהחמירו לומר דאע"ג דלא הוי כרוב אלא מדרבנן אפ"ה לא הוי ס"ס מעיקר הדין אף למאי דלא מסיק רב פפא אדעתיה דמעלה עשו ביוחסין. כנלע"ד מוכרח בשיטת התוס' אף שהוא דוחק. מיהו קשיא לי למה הוצרכו לדחוק בכך וסוף דבר אינו עולה להם זה התירוץ כהוגן עד שהוצרך רשב"א לפ' בע"א ואפ"ה נשאר' הקושיא כדמקשו קצת קשה. ולכאורה מצינן לפרש קושיא דרב פפא בענין זה דלמאי דלא סליק אדעתיה דמעלה עשו ביוחסין א"כ ע"כ איירי מתני' ברוב פסולין דאי ברוב כשרים מ"ט דר"י דפוסלה דכיון דאיכא רובא להיתרא וחזקה נמי להיתרא הא פשיטא לן בכולא תלמודא דאפי' רבי מאיר דחייש למיעוטא מודה בכה"ג ברוב וחזקה להיתר דהו"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ כ"ש לר' יהושע דל"ל דרבי מאיר כדאיתא בר"פ האשה שהלכה ובר"פ ג' דבכורות כמו שאבאר לקמן ונהי דלמסקנא פוסל רבי יהושע אפילו ברוב כשירין היינו משום דמעלה עשו ביוחסין משא"כ לר"פ דלא סליק אדעתיה טעמא דמעלה ע"כ מוקי למתני' ברוב פסולים ואם כן איירי שפיר מתני' אפילו באינה מודה שנבעלה ואפ"ה לא הוי אלא חד ספיקא שאם נבעלה מסתמא לפסול נבעלה כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ לעיל דמאי דהוי רוב מדאורייתא לא הוי ס"ס כלל. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שמצאתי בירושלמי דשמעתין דהא דפוסל ר' יהושע בהיתה מעוברת אפילו ברוב כשירין היינו משום דהזונות רצות אחר הפסולין וא"כ אפילו אי מוקי רב פפא ברוב כשרים ובאינה מודית אפ"ה לא הוי אלא חדא ספיקא שאין לספק כלל שנבעלה לכשר וא"כ מקשה שפיר כנ"ל נכון בעז"ה לולי שרבותינו בעלי התוס' לא כתבו כן וצ"ע ולקמן דף י"ד גבי התם חדא ספיקא הכא תרי ספיקי אפרש יותר ע"ש ותמצא נחת ודוק היטב:

בא"ד אבל קשה דבהדיא משמע בפ"ב וכו' דמיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי מהימנא עכ"ל. וקושייתם בזה לא הבנתי דהא מצינן למימר שפיר דלזעירי איירי מתני' בכל גווני בין במודית שנבעלה ובין אינה מודית בתרוייהו פוסל ר' יהושע ואפ"ה דייק הש"ס שפיר לקמן בר"פ ב' דלזעירי לית ליה לר"י מגו דאע"ג דבאינה מודית נמי אינה נאמנת אפ"ה במודית מיקרי לר"ג מיגו דמבזית נפשה ומודית שנבעלה מהימנינן לה דלכשר נבעלה כדאשכחן כולהו מיגו דפ"ק במשארסתני נאנסתי ובמוכת עץ אני כמ"ש התוס' בדבור הקודם בד"ה לר' אסי. דלטענה מעולה קרי מגו לר"ג. ור"י הוא דפליג בהא וכן משמע לפי מה שפירשתי בסמוך מסברא דנפשאי נמי יש לפרש האי דלקמן בפ"ב כה"ג. מיהו סברת התוס' דנהי דבמשארסתני נאנסתי מקרי מיגו היינו משום דקפסלה נפשה מכהונה ובמוכת עץ אני נמי דאי הוי טענה תחתיך היתה ראויה ליטול מאתים אי הוי נאמנת. משא"כ הכא לא מיקרי טענה מעולה וצ"ע ועיין בספר מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל שכתב ג"כ סברא זו דקרי לה מיגו דהוי טענה מעולה ות"ל בע"ה שכוונתי לדעת זקיני מורי הגאון זצ"ל:

בד"ה מעלה עשו ביוחסין תימא דמשמע וכו' ולא בפנויה ובסוף קדושין מוקי וכו' דוקא בפנויה וכו' עכ"ל. וא"כ קשיא להו דהגמ' לא משני מידי דאכתי הוי דלא כרבי יהושע דלדידיה בפנויה אסורה לכהן משום מעלה דיוחסין ואף למ"ש בדיבור הקודם דמתני' איירי במודית אבל בשאינה מודית אפילו לר"י שריא דהו"ל תרי ספיקי. אפ"ה לא ניחא להו לאוקמי ההיא דאין אוסרין על היחוד באינה מודית ולענין פנויה לכהונה הו"ל תרי ספיקי אלא דמשמע להו מדפסיק וקאמר אין אוסרין על היחוד וסתם יחוד איירי שיודעין העדים עם מי נתייחדה ובכל ענין קאמר דאין אוסרין אפילו נתייחדה עם הפסול לה כנ"ל בכוונתם. אמנם מ"מ לכאורה נראה בעיני ליישב קושיתם דבלא"ה יש לדקדק הא דמקשה הש"ס לזעירי הא דאמר רב אין אוסרין לימא דלא כר"י ומאי קושיא הא לקושטא דמלתא לא קי"ל כר"י אלא כר"ג כדאיתא לעיל וכ"כ התוספות לקמן דף י"ד ע"ב בד"ה כמאן דרב גופיה סבר כר"ג אע"כ דרב פפא מקשה משום דפשיטא ליה דהא דאין אוסרין על היחוד הלכה פסוקה וברורה היא ולא מסתבר שיסבור ר"י דאוסרין על היחוד ולעיל נמי בסוגיא דפ"פ אמרי' דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה משמע דבלא קינוי לא מיתסרא וממעשה בכל יום קשיא לר"פ עליה דזעירי דלדידיה דאוסר ר"י בנסתרה לתירוצא קמא דתוספות דלעיל משום דאין אפוטרופוס לעריות ולשינויא בתרא מיהו אוסר ר"י בחדא ספיקא אע"ג דאיכא ברי ושמא וחזקת היתר. ולמאי דקס"ד דר"פ דמדינא קאמר ר"י א"כ אף לבעלה היה לו לאסור על היחוד וזה תמוה בעיני ר"פ. משא"כ למאי דמשני הש"ס דמעלה עשו ביוחסין ומיירי דוקא לכהונה אין עוד מקום תימא אי הוי מלתא דרב בהא דלא כר"י דע"כ הכי הוא דהא ר"י בהדיא קאמר לקמן בברייתא כיון דאיסתתר אין אפוטרופוס לעריות. ולקושטא דמילתא לא קי"ל כר"י בהא דלדידיה ודאי אוסרין על היחוד בפנויה לכהן. ומשום מעלה דיוחסין אמרי' אין אפוטרופוס לעריות משא"כ באשה לבעלה מודה ר"י דאין אוסרין. ויותר נראה דלמאי דמייתינן לקמן ברייתא דקאמר ר"י אין אפוטרופוס לעריות הדר ביה הש"ס מהאי סברא דמעלה עשו ביוחסין אלא מדינא אוסר ר"י ואנן ודאי לא קי"ל כוותיה בהא. ור"פ ואביי ודאי לא הוי ס"ד האי ברייתא דאל"כ ודאי לא הוי מקשו עליה דזעירי כיון דר"י גופיה קאמר כלישנא דזעירי כנ"ל. ועוד נראה דלמאי דלא סליק אדעתיה דר"פ האי סברא דמעלה עשו ביוחסין ע"כ הוי סבר דרב סובר כר"י מדאמר רב לקמן דף ט"ו אמתני' דמעשה בתינוקות דבקרונות של ציפורי הוי מעשה דאיכא תרי רובי וע"כ היינו כר"י דפוסל הכא ברוב כשירים ומש"ה מוקי רב לקמן בתרי רובי כי היכי דתיתי כר"י והיינו דפריך ר"פ לימא דרב דלא כר"י והא כוותיה ס"ל משא"כ למאי דמשני הש"ס מעלה עשו ביוחסין שפיר מוקמינן מתני' דתינוקת כר"ג כמ"ש התוספות שם ואפ"ה בעי תרי רובי בדליכא טענת ברי ומשום דמעלה עשו ביוחסין כדמסיק הש"ס לקמן בהדיא ותו לא איכפת לן אי הוי מילתא דרב דלא כר"י ביחוד דפנויה לכהן כנ"ל נכון בעז"ה לולי שהתוספות לא נחתי להכי ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והא אמרינן בפרק בתרא דנדרים וכו' עכ"ל. ומלבד שאין ענין קושיא זו לדבריהם הקודמים דאפשטא דמילתא דרב דאמר דאין אוסרין על היחוד הו"ל לאקשויי דלכל הפירושים באשה לבעלה יש להקל טפי דאין אוסרין ותיקשי להו ההיא דנדרים אלא דקשיא לי טובא הא מצינן לפרושי ההיא דנדרים במודית שנבעלה דהתם מייתי לה הש"ס אמשנה אחרונה דטמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר אלא היכא דאיכא רגלים לדבר מהימנא וא"כ בעובדא דנואף איכא רגלים לדבר כיון שנסתרה ואפ"ה שריא משום דאי איתא דעביד איסורא וכו' משא"כ הכא בשמעתין ובמימרא דרב דאיירי בפנויה לכהן דלא שייך שמא נתנה עיניה באחר שפיר קאמרינן דאין אוסרין על היחוד אלא משום מעלה דיוחסין ולפ"ז היה אפשר ליישב דמקשו אר"ת שפירש דההיא דאין אוסרין על היחוד היינו אשת איש ומשמע ליה אפילו באומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה אלא שהפוסקים כתבו להדיא דבנתייחדה בעדים ואמרה טמאה אני לן אוסרין אותה לבעלה וצ"ע. אחר העיון מצאתי שר"י בעל התוספות ביבמות דף כ"ד ע"ב מפרש ההיא דנדרים כדפרישית ובתוספות לקמן בפרק אע"פ דף ס"ג ע"ב האריכו בסוגיא זו בפירושים אחרים עוד ואין להאריך כאן:

קונטרס אחרון
תוספות מעלה עשו ביוחסין כו' והקשו על פירוש ר"ת מסוגיא דנדרים והוצרכו לתרץ נואף שאני א"כ משמע להדיא מדבריהם דלר"ת כללא הוא דאין אוסרין על הייחוד אף אם מודית ואמרה טמאה אני לך והיינו למשנה אחרונה דאל"כ לא הוו צריכין לפרש דנואף שאני אלא שאני התם שהודית דהא אמשנה אחרונה גופא מייתי לה הש"ס שילהי נדרים אע"כ כדפרישית וזה דלא כהגה"ת רמ"א בא"ע סי' קט"ו שכתב בפשיטות כשיטת תרומת הדשן דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת ויש ליישב ולחלק ועדיין צריך עיון:

מתניתין היא אומרת מ"ע אני וכו'. לכאורה לפי מאי דמשני לעיל דטעמא דר"ג דנאמנת משום דאית לה חזקה וכ"ש לפמ"ש התוס' לעיל דלר' יוחנן דס"ל במאתים ומנה ליכא למימר טעמא דמיגו אלא טעמא דחזקה קשה לדעת הרא"ש לעיל דף ט' ע"ב דמ"ע לא שכיחא אפילו לר"ג א"כ הא קי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף ולא נשאר אלא ברי ושמא ובשלמא במתניתין דלעיל שאומרת משארסתני נאנסתי אין קושיא דלמה נאמנת לר"ג דהא כתבו התוס' לעיל דף ט' ע"א ד"ה ואב"א וכו' דרצון הוי רוב נגד אונס א"כ ניחוש לרצון. זה אינו דכבר תרצנו לעיל בדף ט' ע"ב תוס' ד"ה אי למיתב וכו' דלגבי רצון הוי ליה אינו יודע אם פרעתי ע"ש אבל הכא קשה. מיהו הרא"ש כתב לעיל בסוגיא דפתח פתוח בשיטת הר"ר יונה דהא דלא חיישינן לרצון במתניתין דלעיל היינו משום ברי וחזקת כשרות דידה. וצריך לומר דס"ל דחזקת כשרות עדיפא מרוב רצון דלאו רוב גמור הוא לכך מהני ברי דידה. א"כ יש לומר בדוחק דהכי נמי חזקת הגוף עדיפא מרובא דמ"ע לא שכיחא. אך הנראה יותר לפי מאי דמוקי רבא מתניתין דלעיל ביש שהות אחר הנשואין דאמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ יש לומר דגם מתניתין זו מיירי ביש שהות וא"כ אפילו נימא דמ"ע לא שכיחא מ"מ כיון דאפילו אם אינו כדבריה מסתמא היה אחר הנשואין משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ עכ"פ ליכא רובא להפסידה כתובתה. וממילא דנאמנת לומר מ"ע אני משום חזקה דגופא. ודוק ועיין קונטרס אחרון:

בגמרא בשלמא ר' אלעזר לא אמר כר' יוחנן וכו'. לכאורה כיון דס"ל לר"א כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום אין הקושיא אלא לימא במאתים ולא כלום ואין הלשון כר' יוחנן מדוקדק. ולכאורה היה נראה לפרש דהוי מצי לאוקמי במאתים ומנה ור' מאיר היא דהא ר"א גופיה ס"ל לקמן דף ע"ד דהמקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט משום דאין אדם בועל בעילת זנות ור"מ ס"ל כל הפוחת לבעולה ממנה הוי בעילת זנות. ואף דכתבנו לעיל בשם הר"ן דאפילו דעתו בשעת ביאה לשם קידושין ביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה. מ"מ הא ביאה אירוסין עושה הוא בעיה דלא איפשטא לקמן דף פ"ט ושפיר ה"מ לאוקמי כר"מ במאתים ומנה. מיהו המ"ל כמ"ש לעיל דף י"א ע"ב דניחא ליה לאוקמי דומיא דרישא דמשמע ליה מקח טעות לגמרי וע"כ דלא אמרינן הך סברא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ועדיפא משני דניחא ליה לאוקמי כרבנן. וק"ל:

שם ר' יוחנן מ"ט לא אמר כר' אלעזר סבר כנסה בחזקת בתולה וכו'. לכאורה קשה מכאן על פירוש ר"ח דס"ל מ"ע פתחה נעול ולפמ"ש לעיל בהא דאמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן משום חזקה אין אדם טורח דהיינו אפילו למ"ד דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. מ"מ כיון דנאמן שהיא משקרת ממילא יכול לטעון שמא זינתה תחתיו ברצון אע"ג דהוי ליה ספק ספיקא כמ"ש התוס' לעיל דף ט' ד"ה אי למיתב וכו'. אי נמי דהוי איני יודע אם פרעתי כמ"ש שם בדבריהם. מ"מ כל זה אינו אלא בברי ושמא אבל אם ידוע שהיא משקרת וליכא ברי יכול לומר שמא זינתה ברצון וא"כ שפיר יש לומר דהכא מיירי בברי כדמשמע מלשון לא כי וטענתייהו במנה ולא כלום וטעמא דר"ג משום דלית ליה חזקה אין אדם טורח כדס"ל לרב אשי לעיל. א"נ משום מיגו דנבעלה עד שלא נתארסה ור' יהושע לית לית מיגו משום דשור שחוט לפניך כדאיתא לקמן בריש פרק ב'. וצ"ל דפשיטא לר' יוחנן דאמרינן חזקה אין אדם טורח לכ"ע. וגם מיגו דנבעלה קודם אירוסין יש לומר דס"ל דאינו מיגו גמור כמ"ש התוס' לעיל דף ט' דמ"ע אין גנאי לה כלל. גם יש לומר דה"ל מיגו להוציא כיון שהוא טוען ברי ודוק:

במתניתין ראוה מדברת וכו' וכהן הוא וכו'. לעיל דף י"ב ע"ב פירש רש"י וכהן הוא מיוחס הוא. לולי דבריו ז"ל נלע"ד דיש לפרש כמשמעו כהן ממש כדמשמע בברייתא דלקמן במה דברים אמורים בעדות אשה בגופה וכו' הולד שתוקי ומפרש מדין כהונה וטובא קמ"ל דאסורה לזה הכהן עצמו אם הוא אומר כדבריה ורוצה לישא אותה ולא מהימן לר' יהושע. ונקט בכה"ג דלהכשירה לכהנים דעלמא צריך לומר שאין זה שאומרת עליו איש פלוני הוא לפנינו. דאל"כ ע"כ צריך לשאול אותו דקי"ל דאין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר ואם הוא מכחיש הוי ליה ברי וברי ואינה נאמנת אף לר' גמליאל. כמ"ש הרא"ש והר"נ לקמן גבי ארוס וארוסה (ודברי הטור בזה צ"ע כמו שכתבנו בחידושי אה"ע) וכ"ש ברוב פסולין דרובא עדיף וכ"ש בסיפא לגבי הוולד נאמן האב לכ"ע כדקי"ל באה"ע סימן ד' דהאב נאמן לומר שאינו בנו. ואם הוא מודה מ"ט דר' יהושע דהא יליף לקמן בברייתא משבויה ובשבויה גופא עד אחד נאמן וע"כ צריך לומר שאינו לפנינו. ובאמת מלישנא דמתניתין דקאמר איש פלוני ולא קאמר סתם כהן הוא משמע דיכולין לחקור אותו כדאמרינן בכה"ג במסכת דמאי פרק ד' משנה ה' מאיש פלוני הרי זה נאמן ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ שאינה נאמנת להנשא לו אם הוא כהן כדקי"ל בשבויה המעיד באשה לא ישאנה אף דקאמר לקמן דף י"ד חדא הא קמודה ועוד הא אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג משמע דהיכא דמודה מותרת לו אפילו לר' יהושע. יש לומר דהתם לאו לענין יוחסין מיירי אלא באיסור סוטה לבעלה וגם כבר היתה ארוסה לו ודמי להא דאמרינן לקמן דף כ"ב ע"ב בשנים אומרים מת דהיכא דניסת לאחד מהעדים והיא גם כן אומרת ברי אין להוציאה. משא"כ באיסור כהונה הדין כמו בשבויה דאין בעלה נאמן עליה. וכן איתא להדיא ביבמות ר"פ האשה רבה דף פ"ח ע"ב בניסת לאחד מעדים ואמרה ברי לי דאיסור כהונה שאני. וכ"ש הכא דלכתחלה שאינו נאמן לישא אותה. וכמו שיבואר עוד לקמן דף י"ד. ומלשון הפוסקים בהך דינא משמע בהלך לו ואינו לפנינו. ובאמת השמיטו לשון איש פלוני ונקטו סתם כשר הוא. וכן נלע"ד דצריך לפרש מתניתין כן לדעת הגאונים שהביא הרמב"ם בהלכות גירושין דכל פנוי הבא על הפנויה לפני עדים חוששין לקידושין א"כ לרב אסי דמפרש נבעלה כיון דנבעלה לפני עדים ניחוש לקידושין. משא"כ לפמ"ש דמיירי במודה לענין אם היא מותרת לו כיון דשניהם מודים אין לאוסרה משום שמא נתקדשה אפילו לר' יהושע דלא החמיר אלא לענין יוחסין. וכן משמע בקידושין דף ס"ג ע"ב. ודוק: ועמ"ש לקמן דף כ"ב ע"א:

עוד נראה דנקט בסיפא וכהן הוא לאשמעינן דאם בת כהן היא דאינה נפסלת מתרומה דבי נשא ולא חיישינן דמעוברת מישראל וקי"ל ביבמות דעובר מישראל פוסל את אמו לאכול בתרומה וכ"ש לאחר שנולד דזרעה מישראל פוסלה מתרומה. ובזה א"ש משמעות ברייתא דלקמן ע"ב דקאמר בד"א בעדות אשה שבגופה אבל בעדות אשה שבבתה דברי הכל הולד שתוקי. ומפרש הש"ס שמשתקין אותו מדין כהונה ופירש רש"י בדבור המתחיל מדין כהונה שלא יעבוד עבודה ויאכל תרומה. א"כ בעדות אשה בבתה דלא שייך עבודה ע"כ לענין תרומה. משמע להדיא דעדות אשה בגופה היינו אפילו לענין תרומה דומיא דסיפא. והטעם נראה בזה משום דנהי דבתה אסורה לאכול בתרומה משום דאינה מיוחסת אחריו. מ"מ אינה פוסלת את אמה דעכ"פ אינה זרע מישראל. ובאמת רבותא גדולה היא דלפמ"ש התוס' לקמן בד"ה השבתנו דהא דנאמנת ברוב פסולין הוא משום חזקה דאשה בודקת ומזנה א"כ לענין תרומה דרוב ישראל הם ומיעוט כהנים ולא שייך בודקת ומזנה אלא לענין פסולין. אבל לענין ישראלים כשרים לא שייך זה. א"כ לכאורה היה הדין נותן שלא תאומן לומר לכהן נבעלתי אלא דיש לומר דלא הוצרכו התוס' לחזקה דבודקת ומזנה אלא לענין יוחסין אבל לא לענין תרומה דהא איכא מ"ד לקמן דף ל"ז דס"ל דשבויה אוכלת בתרומה. ואפילו לחכמים דפליגי שם. מ"מ לא שייך מעלה עשו ביוחסין. ותו דלפמ"ש לקמן דמעוברת אין צריך לחזקה דבודקת ומזנה אפילו ברוב פסולין משום דהרוב הוא ספק. דילמא אזלא היא לגביה וחזקה דידה היא ודאית. ושפיר קמשמע לן דנאמנת אף לתרומה ונלע"ד דבזה מיושב מה שהקשו התוס' בד"ה לדברי המכשיר בה פוסל בבתה דלמה נקט לשון מעוברת. ועמ"ש לקמן בזה. ולפמ"ש א"ש דטובא קמ"ל דנאמנת לומר מכהן נתעברה ואין העובר פוסלה מתרומה דבי נשא. כדקאמר בברייתא במה דברים אמורים בעדות אשה בגופה דמיירי לענין תרומה למאן דמכשיר בבתה ובהיא גופה לא פליגי. ודוק:

פירש"י ד"ה בשלמא לזעירי וכו' מדברת להודיעך כחו וכו'. ולפ"ז הא דקאמר לקמן בשלמא דזעירי היינו דקתני תרתי לסתר או לחורבה. צריך לומר נמי לסתר להודיעך כחו דרבי יהושע. ולחורבה להודיעך כחו דרבי גמליאל. ויש לדקדק דה"ל למינקט בברייתא מעוברת כמו במתניתין דהוי רבותא טפי לר"ג מחורבה. דאין כל כך ודאי שנבעלה. והתוספות כתבו בד"ה חדא להכשיר וכו' וצריכי וכו' יש לדקדק דלא כתבו כן לעיל לזעירי. תו יש לדקדק בדבריהם שכתבו דנקיט רישא לר' יהושע דקמ"ל דאפילו בה פוסל דמדסיפא דנקיט סתמא לרבי יהושע הרי היא בחזקת מעוברת לנתין וכו'. משמע נמי דאפילו בה פוסל. ועכ"פ משום זה לא הוי ליה למינקט תרי בבי. אלא דהוי ליה למינקט בסיפא אינה נאמנת לא על עצמה ולא על בתה. ונלע"ד לפמ"ש לקמן דיש לומר דבמעוברת אפילו ברוב פסולין כיון דאי איהי אזלא לגביה הוי ליה קבוע כמחצה על מחצה ומוקמינן אחזקת כשרות כדאיתא בסוף פרקין אף דיש לומר דאיהו אזל לגבה ומרובא פריש. מ"מ הוי ליה חזקה ודאית והרוב ספק. וכ"ש לפמ"ש התוספות לקמן דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי ליה פלגא ופלגא כיון דאיכא תו ספיקא דאיהי אזלא לגביה הוי ליה כרובא להכשיר. משא"כ בראו שנבעלה דחזינן דאזל לגבה ברוב פסולין גרע טפי א"כ לזעירי לא מצינו מפורש בראו שנבעלה ואזל לגבה ברוב פסולין דמכשיר ר"ג. דהא ברישא לא נקט אלא נסתרה. מ"מ מוכח למאן דמכשיר בבתה דהא בתה לית לה חזקת כשרות נמצא דברוב פסולין איכא רובא לפסול. ע"כ צריך לומר משום חזקה דבודקת ומזנה כמ"ש התוס' לקמן. והוא הדין נבעלה לגבי עצמה. נמצא בזה אתי שפיר שיטת התוס' דלזעירי אין צריך לומר דרישא רבותא לר' יהושע. דאפילו לר"ג יש רבותא יותר בנסתרה מסיפא דהיתה מעוברת דהא ברוב פסולין חזינן דאיהו אזל לגבה. משא"כ במעוברת כנ"ל וממילא ניחא דנקיט בברייתא לחורבה דמסתמא לזנות ולא נקט מעוברת משום דבנכנסה עמו לחורבה הוי רבותא טפי ברוב פסולין דאמרינן מרובא פריש. משא"כ במעוברת. ואין להקשות דא"כ מאי פריך לרב אסי דאמר נבעלה תרתי למה לי הוי ליה למימר דנקיט נבעלה רבותא לר"ג שראו דאזל לגבה דמרובא פריש ברוב פסולין ומעוברת להודיעך כחו דר' יהושע אע"ג דיש לומר דאזלא לגביה אפ"ה פוסל. זה אינו דהוי ליה למימר רבותא טפי לר' יהושע דאפילו ברוב כשרים פוסל כדמפרש לקמן ברייתא דלסתר ולחורבה. אלא ודאי מתניתין דנקיט סתמא מיירי בין ברוב כשרים בין ברוב פסולין. ובזה מובנים דברי התוספות דכתבו דרישא רבותא לר' יהושע. רצה לומר דאף דנשמע מסיפא דפוסל בה אפילו ברוב כשרים. מ"מ איכא רבותא יותר ברישא דאפילו ברוב כשרים וחזינן דאזל איהו לגבה ומרובא פריש. אפ"ה פוסל דלא נשמע מסיפא דמעוברת אין הרוב ברור כנ"ל. אבל אין לומר דהוצרך רישא לר"ג ברוב פסולין דאזל לגבה ומרובא פריש אפ"ה מכשיר ר"ג דזה נשמע מסיפא כיון דמכשיר בתה דלית לה חזקת כשרות כלל ואפילו ברוב פסולין. והיינו דקאמר דסיפא לר"ג דמכשיר בבתה אפילו ברוב פסולין. ורישא לר' יהושע דפוסל אפילו ברוב כשרים ואזל לגבה. ודוק:

ונלע"ד דיש לומר דמה שהוצרך רש"י לפרש לזעירי דרישא רבותא דר' יהושע. משום דמשמע מדקאמר לרב אסי הניחא למאן דמכשיר בבתה וכו' משמע דלזעירי אתי שפיר אפילו דמאן דמכשיר בבתה. והיינו דנפקא ליה מלשון מעוברת כמו שיבואר לקמן בס"ד. וא"כ ממילא נשמע מדמכשיר בבתה דליכא חזקה כלל כ"ש אפילו ראוה שנבעלה כנ"ל. וע"כ צריך לומר לדידיה דרישא רבותא לר' יהושע וק"ל:

ועוד יש לומר דאתי שפיר אפילו למאן דפוסל בבתה ואיכא למימר נסתרה דוקא ולא ראוה שנבעלה כנ"ל א"כ טעמא דר"ג דנאמנת בנסתרה הוא מטעם מיגו גמור דלא נבעלתי דלית ליה אין אפטרופוס לעריות ואין אוסרין על היחוד. וטעמא דר"י הוא דס"ל דאפילו באומרת לא נבעלתי לא מהימנא. והא דנקט שאומרת כשר הוא ומודה שנבעלה היינו ע"כ לרבותא דר"י דאע"ג דאיכא קצת מיגו דטענה מעליא שלא נבעלה כלל אפ"ה לא מהימנא דליכא למימר דרישא לרבותא דר"ג. דאע"ג דהוי רוב גמור שהלך אצלה נאמנת כנ"ל. יותר הוי ליה לאשמעינן בנתיחדה עם פסול ודאי ואומרת לא נבעלתי דאין אוסרין על היחוד וממילא הוי ידעינן באינו ידוע אם הוא כשר שנאמנת לומר שכשר היה במיגו דלא נבעלתי דס"ל לרש"י ז"ל דמיגו גמור מלתא דפשיטא טובא הוא אלא ע"כ לרבותא דר' יהושע ושפיר הוצרך למינקט דמודה שנבעלה וכשר היה לאשמעינן רבותא לר"י אע"ג דאית לה מיגו דטענה מעליא כנ"ל וממילא ידעינן באומרת לא נבעלתי דאינה נאמנת. דאל"כ הוי מיגו גמור דמודה ר"י. אבל התוס' לשטתייהו אזלי דס"ל דבאומרת לא נבעלתי מודה ר"י ואפ"ה אינה נאמנת כשאומרת לכשר נבעלתי במיגו גמור כמ"ש התוספות לקמן ד"ה השבתנו לפי שיריאה לומר לא נבעלתי משום דאין אפטרופוס לעריות. ועל סברא זו פליג ר"ג וחשיב ליה מיגו גמור נמצא אי אפשר למינקט פלוגתייהו בפסול ידוע שפיר יש לומר דאשמעינן רבותא לר"ג דאפילו בידענו שהלך אצלה דהוי רוב גמור. ודוק: ועיין בסמוך:

תוספות ד"ה לדברי המכשיר וכו' ומעוברת דנקיט וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלע"ד לפמ"ש לעיל יש לומר דלמ"ד דפוסל בבתה לית ליה כלל חזקה בודקת ומזנה. וטעמא דר"ג ברוב פסולין כנ"ל משום דהחזקה הוי ודאי והרוב הוא ספק דדילמא אזלה לגביה. ותו דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ בראוה שנבעלה ואזיל לגבה א"כ דוקא נקיט מעוברת אלא דכתבתי לעיל דמאן דמכשיר בבתה דלית לה חזקה כלל. ע"כ משום חזקה דבודקת ומזנה וכמ"ש התוס' לקמן וכ"ש בראוה שנבעלה ולדידיה נקיט מעוברת משום בתה וא"כ אתי שפיר לכ"ע. ודוק: ועמ"ש במתניתין בזה:

תוס' ד"ה ואין אוסרין וכו' וחשיב ליה חדא ספיקא וכו'. בספר פני יהושע הקשה דהא בסוטה חשבה התורה לספק אע"ג דאין אפטרופוס לעריות. ונלע"ד דשם באמת עשאו הכתוב הספק כודאי כדאיתא בסוטה ריש פרק כשם. ובאמת אין מועיל ספק ספיקא דהרי ילפינן מסוטה ספק טומאה ברה"י דלא מהני ביה ס"ס כמ"ש התוס' בפסחים דף ט' ור"ג דפליג הכא היינו משום דבסוטה יש רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. גם מה שהקשה דבשבויה נאמן עד אחד אין ראיה דהא אפילו בסוטה דהוי רגלים לדבר נאמן עד אחד שלא נטמאה:

בא"ד אבל קשה וכו'. הקשו המפרשים דמאי קשיא להו דילמא לעולם אפילו לא נבעלתי אינה נאמנת והא דקאמר לקמן מיגו היינו טענה מעליא כדקאמר התם במיגו דמ"ע. ונראה דס"ל להתוס' דכיון דאין אפטרופוס לעריות לאו טענה מעליא הוא ואי לאו דמהימנא לומר לא נבעלתי דאז כיון דהוי מיגו גמור אמרינן ביה אפילו גרוע קצת. אבל אי לא מהימנא לא הוי טענה מעליא. מיהו לפמ"ש לקמן כיון דיכולה לומר שני הטענות כשר היה ולא נבעלה יש לומר דאפ"ה הוי טענה מעליא. ועיין מ"ש לקמן בתוס' ד"ה השבתנו. וק"ל:

תוס' ד"ה מעלה עשו וכו'. ובסוף קידושין וכו'. לולי דבריהם היה נראה דהא דמקשה הכא נימא דלא כר"י ולא משני דרב כר"ג ס"ל דהא קי"ל הילכתא כר"ג ועיין לקמן דף י"ד ע"ב תוס' ד"ה כמאן וכו'. אלא דהוי ס"ד דכיון דמצינו דר"ג פליג אפילו במעוברת דנאמנת לומר לכשר נבעלתי. א"כ מנ"ל לשוויה תו פלוגתא אחריתא בין ר"ג לר"י באוסרין על היחוד דהא איכא למימר טעמא דר"ג ברישא נמי משום שנאמנת לומר שכשר היה. אבל לפי מה דמסיק בברייתא לקמן בדברי ר"ג מה תשיבנו על המדברת משמע להדיא דר"ג פליג ולא מחזיק לה בנבעלת. שפיר יש לאוקמי דרב כר"ג אלא דאכתי לא ידע מהך ברייתא אבל לפי המסקנא שפיר יש לאוקמי לדרב כר"ג דאין אוסרין על היחוד והיינו דאוקמי בסוף קידושין לדרב בפנויה. ועיין בסמוך. וק"ל:

בא"ד ואור"ת דאע"ג וכו'. יש לדקדק דא"כ ל"ל לשנויי מעלה עשו ביוחסין הוי ליה למימר דאשת איש שאני משום שלא להוציא לעז על בניה. תדע דע"כ צ"ל כן דהא לא חילקו בין אשת כהן לאשת ישראל ואפילו לכהן אחר מותרת כשמת בעלה. וע"כ הטעם משום שלא להוציא לעז על בניה. ואפשר לחלק כיון דאין סברא באשת איש לאסור בכהן יותר מישראל לא חילקו אפילו ביוחסין. ועדיין יש לפקפק לשיטת ר"ת עצמו שהביאו התוס' לעיל דביאת עכו"ם כביאת בהמה ואינו אוסר בישראל. א"כ היכא דנתיחדה עם עכו"ם שפיר יש לחלק בין כהן לישראל. ולפמ"ש לעיל לישב קושיות התוס' דהתם קאי למסקנא דס"ל לרב באמת כר"ג והכא בשנויא זו באמת הוי מוקי לדרב כולה באשת איש והוי סבר דמלקין על היחוד באשת איש אתי שפיר דא"א לשנויי דהתם משום שלא להוציא לעז דהא חזינן דמלקין ולא חיישינן ללעז. וק"ל:

מיהו נראה לי לישב קושיא הנ"ל דלא קאמר הש"ס משום שלא להוציא לעז. דהנה בספר פני יהושע מקשה שם בקידושין דה"ל לחלק במלקין על היחוד אפילו באשת איש בין יש לה בנים לאין לה בנים. כדמחלק בפרק כיצד דף כ"ד ע"ב בנטען על האשה בד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא. וכן כתב הט"ז באה"ע לדינא. ולפענ"ד נראה דהכא שאני כיון דאין אוסרין על היחוד ומותרת לבעלה. א"כ אפילו אין לה בנים השתא אפ"ה חיישינן ללעז על הבנים שתלד אח"כ דמה לי יש לה בנים מכבר דחיישינן שמא יאמרו העולם כיון שזינתה השתא ה"נ זינתה מעיקרא וכן שייך בבנים שתלד אח"כ מבעלה. משא"כ התם בנטען דאם אין לה בנים תצא אין חשש כלל לבנים אח"כ. ולפ"ז אתי שפיר דא"א לומר דהא דאין אוסרין באשת איש הוא משום שלא להוציא לעז דא"כ ה"ל לחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים דאוסרין אותה דליכא חשש משום בנים שתלד כמו בנטען אלא ע"כ דבלאו טעמא דלעז אין אוסרין על היחוד. ובזה נלענ"ד לישב מה שסמכו התוס' בתר הכי וא"ת הא דאמרינן בפרק בתרא דנדרים וכו' קשה יותר הוי להו להקשות בקידושין דאפילו נימא דאין אוסרין על היחוד מיירי בפנויה אפ"ה מדקאמר באשת איש שאין מלקין אותה כ"ש שאין אוסרין אותה. ולפמ"ש א"ש דבל"ז הוי מצי למימר דעל יחוד אשת איש יש לאסור טפי משום דיחוד דאשת איש אסור מן התורה אלא כיון דאין מלקין אותה משום לעז כ"ש שאין אוסרין אותה מהאי טעמא ולפ"ז הוי מצי לחלק דדוקא ביש לה בנים מיירי כמ"ש הט"ז. ובסוף נדרים מיירי באין לה בנים. אבל לפי מה שהקדימו התוספות הכא דאין אוסרין על היחוד מיירי באשת איש. וע"כ צריך לומר הא דלא משני משום לעז דמדקאמר סתמא משמע אפילו אין לה בנים שפיר הקשו מהאי דנדרים. ודוק:

בא"ד וא"ת הא אמרינן וכו'. לכאורה אין מקום לקושיתם כאן אלא בקידושין דאמרינן שם לרב אשי דבאשת איש אין מלקין על היחוד א"כ כ"ש שאין אוסרין וכבר כתבנו ישוב בזה. ונראה עוד דבקידושין שם תירצו התוס' קושיא קמייתא דהא דמשני הכא מעלה עשו ביוחסין היינו משום דמודה היא שנבעלה. והוא על דרך שכתבו התוס' לעיל דר' יהושע לא אסר אלא במודה שנבעלה ולא חשיב ליה מיגו משום דאין אפטרופוס לעריות. לפ"ז יש לומר לפמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג ע"ב דא"א לאוקמי האי דסוף נדרים במודה שנבעלה ומשום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר דכיון דרצונה להפסיד כתובתה נאמנת. וכתבו שם דהא מסתמא ברצון היה. דבביתה היה ועוד דלא צווחה וכו'. וכונתם דליכא למימר באשת כהן והיא אמרה נאנסתי דלא מפסדה כתובה דא"כ אפילו בלא טעמא דארכוסי הוי מרכס אין להאמין לה. משום דאיכא רגלים לדבר מחמת היחוד שנתייחדה עמו דאין זה רגלים לדבר על אונס כיון דהיתה בביתה ולא צוחה. ולפי תירוץ התוס' בקידושין הנ"ל יש לומר דהא דאין אוסרין על היחוד היינו דוקא כשאומרת לא נבעלתי. אבל כשאומרת נאנסתי כיון שמודה שנבעלה אפילו באשת ישראל אינה נאמנת לומר נאנסתי כמ"ש הרא"ש לעיל בסוגיא דפתח פתוח דאינה נאמנת לומר נאנסתי. משום דאונס לא שכיח וחולק על רבינו יונה. והכא יש לומר דאף הר' יונה מודה כיון דבביתה היתה ולא צוחה כמ"ש התוס' לקמן. אף דיש לה מיגו דלא נבעלה הא ס"ל לר' יהושע דאין זה מיגו משום דאין אפטרופוס לעריות. ואפשר דאף ר"ג מודה בהא והא שאני משום דס"ל אשה בודקת ומזנה משא"כ באשת איש. ותו דלדעת כמה פוסקים בנתיחדה לרצון ואח"כ נאנסה חיישינן שמא סופה ברצון ואסורה כמו שיבואר טעמם לקמן דף נ"א ע"ב ע"ש. אף דהכא יש לה מיגו דלא נבעלה. מ"מ אין להאמינה דלא היה סופה ברצון במיגו משום דאין זה מיגו דאין אפטרופוס לעריות. א"כ יש לומר דבהאי דנדרים מיירי שאמרה נאנסתי. ושפיר הוי מקום לאסור הך איתתא אם לא מטעם אי איתא דעבדה איסורא וכו' דהסברא שלא זינתה ויש לה מיגו שלא נבעלה. אך כל זה לפי תירוצם בקידושין שם. משא"כ ר"ת הכא דלית ליה סברת התוס' דלעיל ומיירי הכא באומרת שלא נבעלה כלל דאינה נאמנת לר' יהושע והיינו כמ"ש לעיל דאי לאו הכי היתה נאמנת לומר לכשר נבעלתי במיגו דלא נבעלה ולית ליה הך סברא דמשום דאין אפטרופוס לעריות אינו מיגו שפיר הקשה הכא דוקא ודוק:

והנה דברי מהרש"א בקידושין אינן מובנים שכתב שם דלולי דבריהם היה נראה דלא קשה מידי דהכא איירי בידוע עם מי נתייחדה שמכירין אותו שאינו פוסל בביאתו לכהונה וק"ל עכ"ל. וצריך להבין דא"כ מאי איסור לכהונה שייך בזה. ונראה דכוונתו דאפילו בנסתרה עם אחד מן הקרובים שאם נבעלה להם היא זונה. אפ"ה לא חיישינן שבא עליה לאוסרה לכהונה. וכן משמעות דברי ר' יהושע שאמר הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר. ולא אמר דבחזקת בעולה לקרובים. וכן מוכח מכל הפוסקים באה"ע סימן ד' וסימן ו' שכתבו דאם אין פסול בעיר ליכא חשש איסור לכהונה ולא הזכירו שלא יהיה אחד מן הקרובים בעיר. משמע בהדיא דאין לחוש מן הסתם לקרובים. ונראה דהיינו מטעם שכתב בירושלמי דהא דחייש ר' יהושע לפסולים היינו משום שהזנות רצה אחר הפסולים. א"כ הא דחיישינן לזעירי בנסתרה שמא נבעלה היינו דוקא בפסולין דרגילין בזנות. וכיון דחייש ר' יהושע שמא נסתרה עם אחד מן הפסולים הכי נמי חייש שמא נבעלה לו. אבל בקרובים אפילו ידעינן שנסתרה עמהם לא חיישינן שמא נבעלה לאוסרה משום זונה והיינו דקאמר מעלה עשו ביוחסין רצה לומר בפסולי יוחסין דוקא. ובזה יש ליישב נמי מה שדקדקנו לעיל לפמ"ש התוס' דאין אוסרין על היחוד מיירי באשת איש דהוי להו לחלק אם בעלה כהן שאסורה לו לר' יהושע משום מעלת יוחסין ולפמ"ש אתי שפיר דהא דקאמר מעלה עשו ביוחסין היינו דוקא בפסולי יוחסין ולא בזונה מחמת אשת איש. ומיירי שמכירין בו שהוא אינו מפסולי כהונה. ומעתה יפה כתב המרש"א ז"ל דבכה"ג איכא לאוקמי אפילו בפנויה וכגון שנתייחדה עם אחד מן הקרובים וצ"ע לדינא ובתשובה הארכתי ודוק: ועיין מה שכתבנו שם בחידושינו עוד באופן אחר:

בא"ד והר"ר יוסף דשליטין וכו'. לכאורה קשה דהא משמע דרב לית ליה דרבי יהודה באנוסת אביו דלר' יהודה אמרינן ביבמות דף מ"ט דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ע"ש. ורב אית ליה קידושין תופסין בחייבי לאוין ביבמות דף צ"ב. ויש ליישב דס"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף י' ד"ה לר"י וכו' ע"ש. ולכאורה קשה דיותר הוי להו לתרוצי דאין אוסרין על היחוד היינו במגרש ולנה עמו בפונדק. וס"ל כר' יוחנן בגיטין דף פ"א דבלא ראוה שנבעלה לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכ"ש לדעת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל לכל פנוי הבא על הפנויה לפני עדים אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וחוששין לקידושין שפיר הוי מצי למימר דאין אוסרין על היחוד לומר הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה לאסור לעלמא כשנתייחדה לפני עדים. מיהו יש לומר לדעת הגאונים דאין ענין לדהכא דאף דחיישינן הכא שבא עליה מ"מ לא שייך לחוש לקידושין דבענין לפני עדים והיינו כשהעדים יודעים שנבעלה. א"כ הן הן עידי קידושין. ובמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כיון דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ומחזקינן דודאי בא עליה א"כ הן הן עידי קידושין. אבל גבי פנויה אף אם ניחוש שבא עליה הוא רק חששא בעלמא. וא"כ עכ"פ אין ידוע לעדים שבא עליה והוי ליה כמקדש בלא עדים ודוק:

דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כר"נ בדיני ובהא אר"י אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל וכו' הקשה הרב חוות יאיר סי' צ"ד דף צ"א ע"א ודף צ"ג ע"ב דמאי מקשה הש"ס הא לא נכללו הכללים רק בסתם אך כמה זמני פוסק הש"ס נגד הכלל ובמ"א כתבתי בזה:
ודע דהרב כנה"ג חלק א"ח בדף אחרון כתב דנסחא זו דגרסינן דקי"ל הלכה כר"נ בדיני אינה מן הש"ס רק הגהה מבחוץ ומזה נמשך להלכות הרי"ף שהגיהו כן והאריך בזה ע"ש באורך ודבריו תמוהים כמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' נז"ר ע"ש ושם הזכרתי דאחז"ר נדפס ס' יד מלאכי וראיתי שתמה עליו באות קס"ג:

לא מפיה אנו חיים. כתב רבינו מהרח"ו זלה"ה ששמע מרבינו הגדול האר"י זצ"ל שהתוס' נסתפקו בלשון הזה דהול"ל אינה נאמנת ומה הלשון אומרת לא מפיה אנו חיים וחכם גדול קדמון ביאר הדבר דעל ג' דברים העולם עומד ואחד הוא האמת ועל זה אמר לא מפיה אנו חיים כלומר אם היתה אומרת אמת היינו ממש חיים מפיה כי העולם מתקיים על האמת היוצא מפיה אבל זאת האשה משקרת נמצא כי לא מפיה אנו חיים וכן דרך רז"ל להודיע דרשות באמצע דבריהם אגב גררא ששיחת ת"ח צריכה תלמוד עכ"ד: [ועל דרך זה יש לפרש במ"ש מהרח"ו זצ"ל והבאתי לעיל בהגה"ה למסכת שבת דף קי"ט ע"ב במ"ש אין העולם מתקיים אלא בהבל תשב"ר דבהבל תורה מתקיים העה"ז והבל הגדולים שפעמים מדברים דברי הבאי ודיבור אסור הם בונים מכאן וסותרים מכאן נמצא שדיבור אסור הוא מחריב העולם וז"ש לא מפיה אנו חיים כי מדברת שקר וח"ו נמוגים ארץ וכל יושביה. רק דאיכא הבל תשב"ר ודוק]: