הלכה אצל חכם והתירה מקודשת. ואפילו עמדה ונשאת לאחר ואחר כך הלכה אצל חכם והתירה מקודשת לראשון, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו ובניה משני ממזרים. ומכל מקום בשנמצאו עליה נדרים בשתבעה הראשון, מתירין אותה לינשא בלא גט ואין חוששין שמא תלך אצל חכם ויתירנה, שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה, ופלוגתא היא בירושלמי כאן(ה"ז) ובפרק האיש מקדש (קידושין פ"ב ה"ד), ושם הארכתי.

והתניא הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת ואוקימנ' כר"א דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואין בדעתו שיהא עליה נדרים כלל כדי שלא תצטרך להתבזות לשאול עליהם בב"ד ואי אפשר לי לשלוח חרטות לב"ד ע"י כתב או ע"י שליח לשאול להתיר לה. א"נ דבהא נמי איכא בזיונא ביודעי ב"ד מיהת וכדברינא בדוכתא הא אמרינן אי הכי אימא טובא וכן לאו אי אמרת בשלמא גמור הוא דהא לכ"ע בעי טעמא מ"ש דכי הלך הוא אצל רופא ורפא אותו מקודשת שלפי שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא אלא ודאי טעמא משום איהי בכל דהו ניחא לה והאי אי הכי ל"ד ודכוותא איכא בתלמודא טובא. מיהו לגבי היתר חכם דאיירינן ביה השתא א"א בשלמא הוא ה"ק בשלמ' לדידי דאמינא דהאי תנא סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולפיכך אינה מקודשת היינו דבסופה גבי נדרים דידיה שאם הלך אצל חכם והתירו מקודשת דליכא למימר אינו רוצה שיתבזה בעלה בבית דין אבל לדבריך דמוקמת לה באשה חשובה סופה נמי כדמפרש ואזיל:

אמר לה הרי את מקדשת לי על מנת שאין עליך נדרים והיו עליה נדרים אלא שהלכה אצל חכם והתירם הרי היא מקדשת שהרי חכם עוקר נדר מעיקרו והרי זה למפרע כמי שלא היו עליה נדרים כלל ושמא תאמר אם כן אף שלא נשאלה לחכם היאך מתירין אותה לינשא לאחר שמא תתיר נדרה לאחר שתנשא ותהא מקולקלת למפרע יראה שאין חוששין לכך שאינה חשודה לקלקל את עצמה ועל זו אמרו בתלמוד המערב אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט מתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה יהו בניה ממזירים אינה הולכת ואע"פ שאמרו בה שם אית תנאי תני אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל זקן וכו' לשון ראשון מסכים לתלמוד שלנו ואע"פ שבשנתקדשה היא לו על מנת שאין עליו נדרים והלך אצל חכם והתיר אמרו גם כן שהיא מקדשת וכשלא נשאל מתירין אותה לינשא ואין חוששין שמא ישאל ויקלקלנה שמא אף הוא אינו חשוד לקלקלה ומכל מקום חכמי ההר כתבו דוקא שהותרו קודם שידע הבעל בהם אבל אם ידעם הבעל קודם שהותרו מקח טעות הוא מפני שאינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אבל כשלא ידע מאי דהוה הוה וכן יש מפרשים הלכה אצל חכם והתירה שהלכה שם ביום שתבעוה לינשא הא מכיון שבא לבית דין ואמר אי אפשי באשה נדרנית ובית דין פסקו שהקדושין בטלים ולא הלכה מיד להתירם הרי הקדושין בטלים ואין חלין לעולם קדשה על מנת שאין עליה מומין והיו בה מומין אלא שהלכה אצל רופא ורפאם אינה מקדשת שהרי מכל מקום היו בה בשעת התנאי אבל הוא שנתקדשה היא לו על מנת שאין עליו נדרים או מומין והיו לו והלך אצל חכם והתיר או אצל רופא וריפא מקדשת שאף היא כך דעתה שאם נתרפא לא תקפיד בכך שאין לאיש גנאי אצל האשה במומין הואיל ונתרפאו דאיתתא בכל דהו ניחא לה ויש פוסקים שבאשה אף אצל חכם והתירה אינה מקדשת ומפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולא סוף דבר באשה חשובה שמקפיד עליה מתחלתו שאינו רוצה לבא עמה לידי גירושין עד שיאסר בקרובותיה אלא אף בכל הנשים כן ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כדעת ראשון ולא הפרישו בה בין ידע בהתרתה ללא ידע וכן הדברים נראין:

המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר לעולם שמא תנשא לאחר ותשוב ממנהגיה הרעים ויבא ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונעשה כעין מגרש על תנאי עד שיפקפקו לומר גט בטל ובניה ממזרים ומתוך כך מודיעין לו שאין לו להחזירה לעולם אפילו תשוב ואם עבר והחזיר קודם שנשאת לאחר לא תצא וכן הדין במוציא את אשתו מפני שהיא רגילה לקפוץ בנדרים שמא יתירנה חכם ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא היתי מגרשה ואע"פ שטעם זה אין ראוי לאמרו אלא בנדר הנודע לרבים שאם לא נודע אף אנו אומרים לו מי יודע שמשום נדר גרשת וכן בנדר שצריך חקירת חכם והתירו ר"ל שאין הוא יכול להפר שאם הוא יכול להפר אף אנו אומרים לו אם משום נדר היאך לא היית מיפר מכל מקום בכלם דנין שלא להחזיר ומודיעין אותו כן בשעת גירושין ובמקומה יתרחבו בה הדברים בע"ה:

תנו רבנן הלכה אצל חכמים והתירוה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת. ותמיהא מילתא אם כן כי לא הלכה נמי דלא מיקדש' היכי שרינן לה לאינסובי. ואמאי לא חיישינן דילמא תיזיל גבי חכם ומיפר לה נדר' וחיילי עלה קדושי ראשון למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות. ובירושלמי אמרינן עלה תרי לישני. דאיכא מאן דאמר דאע"ג דכי לא הלכה לחכם אינה מקודשת אפ"ה לא שרינן לה לאינסובי בלא גט. ואיכא מאן דאמר דשרינ' לה אלא שהיא תחוש לעצמה ומסתמא מתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם חלין עליה קידושי ראשון אף היא אינה נשאלת על נדרה. ולפום גמרא דלן דלא איירי בה משמע דלא חיישי' להכי דכיון דשרו לה בי דינא לאינסובי איפקיעו להו קידושי קמא ואפי' הלכה בתר הכי לחכם ומיפר לה נדרה תו לא חיילי עלה קידושי קמא. ואף על פי כן צריך לחוש לה:

הלכה אצל חכם והתירה כו'. משמע דאע"ג דאם הלכה אצל חכם מקודשת אי אתי בעל מעיקרא ואמר שמקפיד הוא בנדרים ואינו רוצה בה מתירין אותה לינשא ואין חוששין שמא תלך אח"כ אצל חכם להתירה שאינה עשויה לקלקל עצמה אבל בירושלמי נחלקו בדבר זה וכך גורסין שם [ה"ז] אית דתני תנאי מותרת לינשא בלא גט ואית תניי תני אסורה לינשא בלא גט ואוקמו' כולה רבנן מ"ד מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה והיא אינה הולכת לפום כן מותרת לינשא בלא גט ומאן דאמר אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל זקן ותתיר את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט.
הכין היא גמרת ירושלמי אבל בגמרא דילן לא הזכירו מכל זה כלום ונראה דס"ל דמתירין אותה לינשא ואין חוששין שתלך אצל חכם ויתיר לה ואפשר דלגמרא דילן כיון שהתירוה לינשא אפילו הלכה אצל חכם והתירה אין הקדושין חלין עוד ולא אמרו הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אלא כשהלכה שם טרם שיתירוה לינשא אבל אם התירוה לינשא ופסקו ב"ד שהקדושין בטלין שוב אינן חלין וטעמא דמלתא דכי היכי דאמדינן לדעתיה לרבא אליבא דרבי אלעזר ומשום טעמא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אמרינן דאינה מקודשת אף על פי שחכם עוקר הנדר מעיקרו ה"ה נמי דאפשר דאליבא דר"מ אמדינן לדעתיה דאינו רוצה שיהיו קדושין חלין אחר שנשאת לאחר. ומיהו כתב הרמב"ן והרא"ה דלא סמכינן בהכי ואי הלכה אצל חכם והתירה אחר שנשאת חוששין והקדושין חלין עליה ולחומרא. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הרא"ה ולפום גמרא דילן דלא איירי בה משמע דלא חיישינן להכי דכיון דשרו לה בי דינא לאנסובי אפקיעו להו קדושי קמא ואפילו אזלא בתר הכי לחכם ומתיר לה נדרה תו לא חייל' עלה קדושי קמא ואף על פי כן צריך לחוש לה ע"כ.

ורש"י כתב הלכה אחר קדושין אצל חכם והתירה מן הנדרים. ע"כ. ואפשר דה"ק דאין לחוש שתלך אצל חכם אלא אחר קדושין להתיר הנדרים לחוד ולא אחר כניסתה לאחר לקלקל את עצמה ואת בניה כנ"ל:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפי' המשנה וז"ל וקשיא לן טובא דהכא אמרינן שאם קדשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואינה צריכה גט כלל ובברייתא אמרינן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מפני שהחכם כשמתירה עוקר את הנדר מעיקרו וכאלו לא היו עליה נדרים דיינינן לה וכיון שאפילו כשהיו עליה נדרים יכולה להתירם היכי אמרינן הכא דאינה מקודשת ומותרת לינשא לשני בלא גט שהיה לנו לחוש כי שמא התירה עצמה ונתבטלו הנדרים מעיקרם ותפשו הקדושין ונמצאת אשת איש מותרת לשוק.
ורבני צרפת מתרצים דכי אמרינן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת מיירי כשהתירה עצמה קודם שידע הוא שהיו עליה נדרים דכיון שבשעה שידע הוא כבר התירה עצמה כאלו לא היו עליה נדרים מעולם דיינינן לה ולפיכך תופסין הקדושין ומאי דתנן במתניתין אינה מקודשת מיירי כשידע הוא שהיו עליה נדרים קודם שהתירה את עצמה דמיד שידע בנדרים מיד הכיר כי מקחו מקח טעות היה ונתבטלו הקדושין וההיתר שהתירה את עצמה אחר כך לא מהניא ולא מידי אבל בירושלמי אשכחן לה להאי קושיא ומתרץ לה בענין אחר דהאי תנא דתני אינה מקודשת סבירא ליה דלא חיישינן שהתירה את עצמה משום דכיון שיודעת שאם תתיר את עצמה יהיו הקדושין תופסין והבנים שיהיו לה מן השני יהיו ממזרים אף היא אינה הולכת ויותר תרצה לעמוד בנדרה מלעשות בניה ממזרים ע"כ. ולקמן נכתוב בזה עוד בס"ד:

חכם עוקר את הנדר מעיקרו כו'. כתב רש"י במהדורא קמא עוקר הנדר מעיקרו דכשהוא מתירו אומר לו אדעתא דהכי מי נדרת והוא אומר לו לא ונמצא שם פתח ולא היה הנדר בעולם. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל עוקר הנדר מעיקרו. שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא והחכם אומר לה הרי הוא בא לך לידי כך הלכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קדושין. מכאן ולהבא. אבל עד עכשו היו עליה נמצא שבשעת תנאי הקדושין הטעתו. ע"כ.
ודע דבפרק ד' נדרים פליגי אי פותחין בחרטה או לא ופרש"י התם וז"ל אין פותחין בחרטה שאין חכם רשאי לפתוח ולומר לא נדרת אדעתא דהכי כדאמר לקמן אלא הנודר הוא יתחרט תחלה ויפתח ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחלה בחרטה ע"כ. ור"ן והרא"ש ז"ל לא פירשו כן התם בנדרים ולפי פירושם לא נתיישב מה שכתב רש"י הכא אלא הרב אזיל לשיטתיה ופירש ברייתא זו כמאן דאמר פותחין בחרטה והיינו פתח כדפירש במהדורא קמא וה"פ מה שאומר החכם מותר לך אינו כגוזר שיהא מותר דאם כן עד השתא הוה אסור והרי היו עליה נדרים אלא מראה לה שהוא מותר מאליו ופותח לה בדברים שתתחרט ומראה לה כאלו אין כאן נדר מעיקרא כלל ואומר לה דאדעתא שיקדשנה אחד על מנת שאין עליה נדרים ויהיו עליה נדרים לא קא נדרה והיא אומרת כן הלכך הויא לה כמי שלא היו עליה נדרים בשעת קדושין אבל הרופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא ואע"פ שאחר שנתרפאת אינה נמאסת כלל והרי היא כבתחלה שלא היה בה מום מ"מ הרי הטעתו בשעת הקדושין שבשעת התנאי לא היה חפץ שיהיה בה מום ואפי' בעודה ארוסתו עד שלא נשאה והאיש מקפיד על האשה שבעודה ארוסתו לא יהיה בה מום והלכך כי אמר לה בשעת הקדושין על מנת שלא יהיה בה מום ה"ק שלא יהיה בה מום אפי' בההיא שעתא אע"ג דעד שלא ישאנה תתרפא אבל האשה המתנה על האיש על מנת שלא יהיה בו מום ומקדשה ע"מ שאין עליו מומין היינו לומר שלא יהיה עליו מומין בשעת כניסה דבאירוסין כל עוד שלא כנסה אינה מקפדת אם יהיה בעל מום רק כשישאנה.

והתוספות סוברין דאין לחלק בהכי כלל דאי לשון ע"מ שאין בה מומין רוצה לומר דבההיא שעתא לא יהיה בה מומין בין באיש בין באשה יש לך לומר כן ואם כן הלך הוא אצל הרופא ורפאו אמאי אמרי' לקמן דמקודשת כנ"ל פי' לפי' רש"י וללשון התוס' והיינו דכתבו התוס' אין לפרש דבלשון תליא מילתא כו'. ואי היינו פירוש רש"י הוה להו למימר פי' הקונטרס כו' כדרכם ז"ל. ופירשו התוס' דבקפידת המומין תלוי הטעם ואיברא ודאי דאילו היו בה מומין קודם שעת הקדושין ונתרפאו דהא ודאי כשהתנה עליה על מנת שאין עליה מומין כיון שכבר נתרפאת הרי אין עליה מומין מיהו אם בשעת תנאה היו עליה מומין אע"ג דשוב נתרפאו מ"מ הרי זו נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין נמצא שהמומין שהיו בה בשעת התנאי גרמו ליה דקפיד אבל אם היו בה מומין ונתרפאת קודם התנאי הרי נתרפאת כבר ואיהו לא אתני אלא ע"מ שלא יהיו בה מומין והרי אין כאן מומין בשעת התנאי והכל תלוי בקפידתו.
וא"ת מעתה אפילו תימא דאין החכם עוקר הנדר מעיקרו אלא מכאן ולהבא שאני מומין מנדרים שהמומין אפי' אחר שנתרפאת נמאסת היא בעיניו כיון שזוכר שהיו בה מומין מה שאין כן בנדרים דכיון שהותרו הותרו וי"ל דבנדרי' נמי אי לא הוה עקר להו אלא מכאן ולהבא הוה נמי קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה תדע דלאו בלישנא תליא מלתא אלא בקפידא דהא במתניתין תנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא מפליג בין בני היתר ללאו בני היתר ואי אמרת בלשון תליא מלתא הרי כשהתנה ואמר ע"מ שאין עליה נדרים ואחר כך הלכה אצל חכם והתירה הרי למפרע לא היו עליה נדרים בשעת התנאי מעתה אמאי קתני במתני' אינה מקודשת ותנשא לעלמא בלא גט מזה כלל ניחוש דילמא אזלא אצל חכם ויתירנה ותהיה מקודשת למפרע וכדאקשי' לעיל אלא ודאי בקפידתו תליא מלתא ולא בלשון ואינו תולה תנאי בנדרים לומר שכל שימצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואם לא ימצאו עליה נדרים תהיה מקודשת אלא תולה תנאי הנדרים ברצונו ועל מנת כן יקדשה שאם לא ירצה לבטל הקדושין מחמת הנדרים שיהיו קדושין ואם ירצה לבטל הקידושין מחמת הנדרים שיובטלו הקדושין והלכך היכא דידע להו קודם שהותרו הא מיד רוצה שיהיו מובטלין הקדושין דשמא לא יהא להם היתר אבל היכא שהותרו קודם ידיעתו הרי לא רצה לבטלם מחמת הנדרים שהרי עתה אין לו להקפיד כנ"ל פי' לפירוש התוס' ועיין בלשון הר"ן ז"ל שעל ההלכות. וקושיא זו הא תריצנא לה לשיטת רש"י ועוד כיון דהחכם פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת וכו' וכמו שהאריך רש"י הא ודאי יבין החכם שיש קלקול בדבר ולא יתיר וגם היא לא תחפה שלא תקלקל עצמה ובניה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
והתניא הלכה אצל חכם והתירה אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת הכי גריס רש"י ז"ל ויש גורסין אצל חכם והתירה אינה מקודשת אצל רופא ורפא אותה מקודשת וקשיא מחכם אחכם ומרופא ארופא ומשני הא ר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד פי' ואינו רוצה שתתבזה אשתו בפני רופא ור' אלעזר אמר איפכא והיינו דנקט אדם רוצה כו' בלשון חיוב וליתא דתירוצא דרבא דאשה חשובה דלקמן לא מיישבא כלל והא דקאמר אדם רוצה וכו' פירושו אינו מקפיד וכדכתב רש"י ול"ג נמי מקודשת בתרווייהו וקשיא מרופא ארופא בלחוד דא"כ מתירוצא דתתבזה אשתו בב"ד לא מיישב' כלל וגירסת רש"י ז"ל היא הנכונה כנ"ל:

לא קשיא הא וכו'. הא דקתני אצל חכם והתירה אינה מקודשת דברי רבי אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הלכך מעיקרא כי אתני בהדה גמר בדעתיה אפי' אם תמצא פתח לנדרה לא ניחא ליה משום דלא בעי דתזיל קמי ב"ד ואידך מתניתין רבי מאיר היא דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
המוציא את אשתו משום נדר או משום ש"ר לא יחזיר אף על גב שנמצא שהתיר החכם את הנדר ולא היה עליה ש"ר שאם אתה אומר יחזיר שמא תנשא לאחר ונמצאו דברים של ש"ר בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפי' נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לפיכך אומר' לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר אפילו התירו חכם לא יחזיר שאם נשאת לאחר שוב אין יכול לבטל את הגט דמעיקרא הוי ליה למידק. כל נדר שידעו בו רבים שנדרה ברבים לא יחזיר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים לעשות נדר ברבים שאין לו הפרה כ"ש. שלא ידעו בו רבים דיש לו הפרה יחזיר ולא חיישינן דמקלקלה דכי מנסבא לאחר מימר אמר אלו הייתי יודע שלא היו עליה נדרים לא הייתי מגרשה ונמצאו בניה ממזרים דאמרינן מאן ידע בנדריה בלא נדר גרשת אותה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א בחדושיו בפרק השולח משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר פי' שיצא עליה ש"ר שזינתה או שנדרה היא וקיים לה איהו ואמר אי אפשי באשה נדרנית וגירשה אע"פ שהותר הנדר ונמצא ש"ר שאינו ש"ר לא יחזיר והוא דאמר לה בשעת גירושין משום נדר אני מוציאך ומשום ש"ר אני מוציאך דאי אמרת יחזיר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ומ"ה גזרו רבנן שאפילו הותר הנדר או שנמצאו דברים בדאין לא יחזיר וכיון דמסח לדעתיה מינה גמר ומגרש לפי' אומרין לו בשעת גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר או משום ש"ר לא יחזיר.

רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר שלא ידעו בו רבים יחזיר פי' ר' יהודה לא פליג אלא אנדר אבל אש"ר מודה הוא לת"ק וקסבר ר' יהודה ליכא קלקולא בנדר משום דבנדר שצריך חקירת חכם סבר לה כרבי אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וא"נ הוה ידע דאית לה היתרא קמי חכם הוה מגרש ובנדר שאין צריך חקירת חכם סבר לה כר' מאיר דאמר לא טעי איניש בהכי ומידע הוא ידע דהוה יכול למיפר ואפילו הכי גירשה הלכך גבי נדר ליכא למיחש לקלקול אלא אי איכא לאפלוגי גבי נדר בין נדר שידעו בו רבים לנדר שלא ידעו בו רבים הוא דאיכא לאפלוגי דבנדר שידעו בו רבים כלומר שנדרה ברבים קסבר רבי יהודה דאין לו הפרה וכיון דנדרה נדר חמור דאין לו הפרה פריצותא היא וקנסוה רבנן שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים כו'. ע"כ:
כל נדר שצריך חקירת חכם כגון אותם שאין בהם ענוי נפש שאין הבעל מפר לא יחזיר שאם אתה אומר יחזיר כשתנשא לאחר יאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר כזה איני מגרשה נמצא הגט בטל ובניה ממזרים לפי' אומרים לו אפילו חכם מתירה אינה חוזרת לך. ושאינו צריך חקירת חכם אלא הוא עצמו יכול להפר יחזיר דכשתנשא לאחר אינו יכול לקלקלה דאמרינן ליה אי משום נדר אתה מוציאה היה לך להתיר נדרה. לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך שהצריך חקירת חכם היה יכול להחזיר לפי שאינו יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שיכול חכם להתירו לא הייתי מגרשך שאפילו הוא יודע כן היה מגרשה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אלא למה אמרו נדרים הצריך חקירת חכם לא יחזיר מפני זה שאינו צריך שיכול לקלקלה כו'. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל הריטב"א בחידושיו פרק השולח ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם פי' כגון נדרים שאין בהן ענוי נפש וכו'. לא יחזיר דכיון שאינה יכולה להפר נדרה אלא ע"י חרטה לפני חכם חיישינן לקלקול' שיאמר הבעל אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר זה לא הייתי מגרש' וקסבר ר"מ אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ונמצא גט בטל אבל נדר שאין צריך חקירת חכם יחזיר דלא מצי לקלקל' שהרי היה יודע שיכול להפר ולא הפר.

וי"מ נדר שאין צריך חקירת חכם כגון שתלה הנדר בדבר שאמר' קונם מחמת שהכה את בנה או שגנב את כיסה ונמצא שלא הכה ולא גנב דבהא כולי עלמא ידעי שאינו נדר והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין אגלאי מלתא דלא מחמת כך גירש' אלא עילה מצא לגרש אמר רבי אלעזר לא אסרו זה וכו'. פי' לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך פי' דהיכא דצריך חקירת חכם לא מצי אמר אלו הייתי יודע וכו' שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו כו' אבל כשאינו צריך יכול לקלקל' דאמר אלו הייתי יודע וכו' שיש הרבה שאינם יודעים שיוכל הבעל להפר לה בלא חרטה וכדתנן יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין וגזרו צריך אטו אינו צריך והני מילי גבי נדר אבל גבי ש"ר כל היכא דכפליה לתנאיה לכ"ע כת"ק סבירא להו דלעולם לא יחזיר והיכא דלא כפליה לתנאיה לרבי מאיר דבעי תנאי כפול כיון דלא כפליה לתנאיה יחזיר דלא מצי מקלקל לה לרבנן דלא בעו תנאי כפול לא יחזיר דמצי לקלקלה. ע"כ:
עוד כתב הריטב"א וז"ל וא"ת האי נדר דמפליג ביה ר"מ בין צריך חקירת חכם לאינו צריך היכי דמי אי כפליה לתנאי' יאמר לה אם יתקיים הנדר יהא גט ואם לא יתקיים לא יהא גט אפי' שאינו צריך חקירת חכם לא יחזיר דמצי מקלקל לה דאזלא גבי חכם ושרי לה נדרה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים ואי לא כפלי' לתנאיה אין התנאי כלום דרבי מאיר תנאי כפול בעי הלכך אפילו צריך חקירת חכם נמי יחזיר דלא מצי מקלקל לה אלא מסתברא דהכא לאו בדאמר לה אם יתקיים הנדר יהא גט ואם לא יתקיים לא יהא גט אלא הב"ע כגון שאמר לה משום נדר אני מוציאך שאלמלא נדר זה לא הייתי מוציאך ומיירי בדכפליה לתנאיה אבל היכא דלא כפליה לתנאיה אפילו גבי צריך נמי יחזיר דלא מצי מקלקל אבל אם אמר בפי' אם יתקיים הנדר יהא גט לרבי מאיר לאו כלום הוא דבעינן תנאי כפול ולרבנן הוא תנאי ולא יכלה לאנסובי ביה בהאי גיטא דחיישינן דילמא לא מקיים נדרה ובטל גיטא למפרע:
וז"ל הרא"ש משום נדר לא יחזיר אית דמפרשי בפרק השולח משום קלקולא חיישינן שמא ימצא ש"ר שאינו אמת או תלך אצל חכם ויתירה מקלקלה ואומר אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ונראה דבשביל אותו קלקול אין הגט בטל ובניה ממזרים שהרי לא עשה תנאי בגט אם הש"ר אמת יהא גט כדאיתא בגיטין שצריך לומר משום ש"ר אני מוציאך ואין זה תנאי דר' מאיר דבעי תנאי כפול ואף לרבנן נמי אין זה לשון תנאי ואין לומר הואיל וגלי דעתיה שאינו רוצה שיהא גט אם הש"ר אינו אמת חשבי' ליה כתנאה מידי דהוה אזבין ולא איצטריכו ליה זוזי לקמן בפרק אלמנה נזונת וכן ההוא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דלא הוי זביניה זביני הואיל וגלי דעתיה דגבי איסורא לא אזלינן בתר גלוי דעת דהא גבי שכיב מרע אם עמד חוזר במתנתו וגיטו הוי גט אם לא התנה אלא ודאי אין כאן ממזרות.
אלא הא דאמרו רבנן לא יחזיר כדי שלא יוציא לעז על הגט קודם שתנשא כדי שתחזור לו והיא לא תחוש על דבריו ותנשא ואף לכשתנשא יוציא לעז שמא יהא סבור שמותרת לחזור לו לפי שהיא שוגגת ויהיו סבורין העולם שהלעז לעז ויאמרו שהגט בטל ובניה ממזרים והשתא דאמור רבנן לא יחזיר לא יוציא לעז. ולפי זה אין צריך הטעם שפרש"י ז"ל דלהכי לא יחזיר דהשתא לא חיישינן תו לקלקולה כיון דלא חש לבדוק אם הש"ר אמת אם לאו אלא כדפרישי' כיון דאסור' לחזור לא יוציא לעז וגם צד ממזרות ליכא כיון דליכא תנאה דאי הלשון שאמר משום ש"ר אני מוציאך הוי תנאה מה הועילו חכמים במה שאמרו לא יחזיר וכי אם היה מתנה בהדיא אם הש"ר אמת תהא מגורשת ואם לאו לא תהא מגורשת יהא התנאי בטל על ידי שלא יחזיר ועוד מאי טעמא למאן דלא חייש לקלקולא כיון דהתנה בפי' אלא ודאי תנאה לא הוי וליכא חשש ממזרות כלל ע"כ. וכן כתבו התוספות:

מאי טעמא דר' יהודה כו'. ואיכא למידק למה לי לאתויי הך שקלא וטריא דרבי יהודה הכא בענין שמועתנו לייתי בקוצר פלוגתא דר"מ ורבי אלעזר וי"ל דלהכי מייתי האי טעמא לאורויי דפליגי רבי מאיר ורבי אלעזר באדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דהוה אמינא דטעמייהו דרבי מאיר ור' אלעזר משום פריצותא שלא יהו בנות ישראל פרוצות ור' מאיר סבר דבנדר דצריך חקירת חכם איכא פריצותא טפי שנדרה נדר שלא יוכל הבעל להפר אלא צריך חכם להתיר ור' אלעזר סבר אדרבא איפכא מסתברא דבנדר שאין צריך חקירת חכם איכא פריצותא טפי דעיילה נפשה לאדורי נדר ענוי נפש או דברים שבינו לבינה ולכך יש לנו לקונסה טפי אבל נדרים דעלמא ליכא פריצותא כולי האי דעבידי למנדר ואפילו הכי אסרו מפני שאינו צריך פירוש קנסו צריך מפני שאינו צריך ומעתה אף רבי יהודה מצינן למימר דס"ל נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולהכי מחלק בין נדר שידעו בו רבים לנדר שלא ידעו בו רבים דהיכא דידעו בו רבים איכא פריצותא טפי אף על גב שיש לו הפרה אבל השתא ס"ל לתלמודא דאין לחלק בנדרים אלא היכא דנדרה נדר דאין לו הפרה ככל הנדרים ליכא פריצותא ולא קנסוה טפי אלא היכא דנדרה נדר שאין לו הפרה וע"כ ס"ל לרבי יהודה דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה והילכך אף ר"מ ור' אלעזר לא פליגי בטעמא דפריצותא אלא בטעמא דקלקולה ובהכי פליגי אי אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד או לא כנ"ל.
ואם תשאל היכי מצינן למימר דטעמא דר' אלעזר משום פריצותא אי בצריך ליכא פריצותא אמאי גזר בה אטו אינו צריך. תשובתך איברא דבכל נודרת איכא פריצותא אלא דאין בה פריצותא כולי האי עד דקנסה שלא יחזיר אלא משום אינו צריך קנסינן בכל הנדרים דלא יחזיר:

בד"ה ממאנת כו' שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי כו' עכ"ל ק"ק (ב) לפ"ז מאי פריך לעיל לשמואל ממתני' דהכא הא גיטא בעיא אימא דמיירי בכה"ג דנודע לה הטעות ועמדה אצלו הרי מחלה התנאי ויש ליישב וק"ל:

בא"ד ושמואל לא סבר כר"י אלא בקדושי טעות דוקא כו' עכ"ל והא דאמר שמואל לעיל גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה כו' דצריכה גט משני היינו מן התורה אבל מדרבנן צריכה נמי גט מראשון כו' וכ"כ התוס' בפ' בא סימן וכן פרש"י לעיל ובההיא מתני' דנדה דאינה ממאנת אחר שתביא ב' שערות והיינו מדרבנן אבל קשה לפ"ז אמאי קאמרי דבקדושי קטנות לא סבר שמואל כר' ישמעאל והא שפיר קאמר דממאנת מן התורה וצריכה גט משני אלא מדרבנן אינה ממאנת וצריכה גט גם מראשון וצ"ע:

בא"ד א"כ תקשי לשמואל סתם מתני' דהתם דלא מצי לאוקמא מתני' דהתם כו' עכ"ל היינו הך מתני' דס"פ נושאין דלא מתוקמא מלתיה דשמואל דאמרינן י' כהנים כו' אלא אי משכחת מתני' בקדושי טעות ע"ש הסוגיא וק"ל:

בד"ה חכם עוקר כו' היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין כו' עכ"ל אבל ביה ליכא קפידא דאיתתא בכל דהו ניחא לה כו' כ"ה לשון הרא"ש:

בא"ד ודוקא כו' והתירה קודם ידיעת הבעל כו' כדקתני במתני' כו' ולא מפליג בין בני היתר כו' עכ"ל ועיין גם בזה לשון הרא"ש וק"ק לדבריהם דאכתי תקשי לך מתני' דה"נ לא מפליג במתני' בין היתר לאחר ידיעת הבעל לקודם ידיעת הבעל ויש ליישב דלישנא דמתני' ונמצא עליה נדרים ודאי דמשמע דלא הותר קודם ידיעת הבעל וק"ל:

בד"ה משום ש"ר כו' שלא התנה ולא כו' ולר' מאיר דבעינן תנאי כפול אפילו לעז כו' עכ"ל עיין על כל דבריהם מפורש בתוס' שם:

תוס' בד"ה ממאנת והולכת כו' ואפי' נודע לה הטעות כו' נ"ב פי' ומחלה ודו"ק:

בד"ה משום שם רע לא יחזיר כו' כיון שלא התנה ולא כפל כו'. נ"ב פי' שלא אמר אם יהא בך שם רע יהא גט או שיאמר על מנת דאית בך שם רע אני מוציאך אלא אמר משום שם רע אני מוציאך ומה שאמר אח"כ ולא כפליה נקיט משום ר"מ דבעי תנאי כפול וא"כ אפי' התנה מאחר שלא כפליה ואמר אם לא יהא בך שם רע כו' א"כ כאילו לא התנה דמי וק"ל:

בא"ד מדמשני התם הא מני רבי מאיר היא כו'. נ"ב פי' מתני' דהתם קתני המוציא אשתו משום איילונית רבי יהודה אומר לא יחזיר וחכ"א יחזיר וקאמר מני חכמים ר"מ כו':

בא"ד תנאי כפול אפילו לעז ליכא כו'. נ"ב פי' גבי איילונית דסבר ר"מ יחזיר היינו שלא אמר תנאי וג"כ לא כפל למילתיה פי' שיחזור ויפרש אם לא היתה איילונית לא הייתי מוציאך אלא שאמר משום איילונית אני מוציאך לחוד אבל ר"מ דהכא שסבר לא יחזיר גבי שם רע ונדר משום קלקולא איירי בכפליה למילתא שאמר אני מגרשך משום שם רע או נדר ואם לא היה זה וכו' וכן איתא בתוס' לשם:

ברש"י בד"ה שלא ידעו וכו' והכי אמרינן התם דרבי יהודה כו'. אפשר שלא תימא טעמא דרבי יהודה דבנדר שצריך כו' ליכא קלקול כר"א דאין אדם רוצה ובאין צריך ליכא קלקול שהבעל יכול להפר וא"כ הול"ל הא ר' יהודה הא ר"מ לזה כתב והכי אמרינן כו' (ק) וק"ל:
בתד"ה ממאנת וכו' הא משכחת לה בקידשה על תנאי ולא בעל וכו'. כיון שלא בעל ע"כ לומר שחמותו היא שנשא בתה שהיה לה מאיש אחר קודם שנשאה אחיו שמת דהא אחיו לא בעל ובסמוך שכתבו מתני' דיבמות לא איירי אלא בקדושי קטנות בהכרח שחמותו היא שנשא בת אחיו דאילו בתה מאיש אחר א"כ היתה גדולה כשלקחה אחיו שמת ואין שייך מיאון מחמת קטנות ואף אם יהיה שרבי ישמעאל איירי אף בקטנות היינו אם נשאה בקטנות יכולה למאן אף אם אח"כ בנה מורכב על כתפה וצ"ל שמתה הבת דאל"כ הא יש זרע לאחיו וחמותו לאחר מיתה הוא מחייבי כריתות לר' ישמעאל לפי"ז בסמוך לכאורה הומ"ל דשמואל ס"ל לגמרי כר' ישמעאל אף בקידושי קטנות רק מתני' דיבמות איירי בקדושי קטנות לבד ומתני' דלא כרבי ישמעאל ושמואל אמר לך בהא דחמותו לאחר מיתה ס"ל כר"ע דמותרת א"כ שפיר קתני מתני' ואי אתה יכול לומר כו' ועיין (ד):

בא"ד דאפילו רב מודה אליבא דאביי. דמוקי לעיל פלוגתייהו בבעל דוקא:

בא"ד דאפילו מיאון אין צריכה. דמיאון הוא בפני ג' ובפני ב"ד וכו':

בא"ד אבל קשה וכו'. אף דשמואל סבר' כר' ישמעאל [דתנא הוא] סמכו עצמן אמ"ש בסוף הדבור ולעיל דחקינן לאוקמי סתם מתני כו' והיינו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה תיובתא דשמואל וכו':

בא"ד ומיהו י"ל כו' דתירוץ ריב"ן נשאר עומד [דלא איירי מתני' רק בקידושי קטנות] רק ר' ישמעאל גופיה איירי ודאי בכל גוונא ומתני' דלא כוותיה אבל שמואל ס"ל וכו'. וק"ל:

בא"ד ולהכי לא פריך ממתני' דיבמות ולא מסתם מתני' דנדה וכו'. יש לעיין בזה דהא שמואל גופיה ס"ל לעיל בקטנה שלא מיאנה והגדילה צריכה גט משני [משמע דמראשון נמי צריכה גט] וכמ"ש רש"י שם לעיל ואע"ג דמודה שמואל שאסורה לשני דמשנה שלימה דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעי מיניה דהא דאמרו רבנן גדולה לא ממאנת מדרבנן הוא וכ"כ שם התוס' דמדרבנן צריכה גט מראשון עכ"פ והא דסבר שמואל בודקין למיאונין מדרבנן אבל מן התורה יכולה למאן ולכן צריכה גט משני מדאורייתא ור' ישמעאל איירי מדאורייתא והיא לא נתפשה אבל יש אחרת וכו' אף דמייתי הכא לאפוקי מדר' ישמעאל משום דלא היה כח ביד חכמים להוציאה משמע לפי שהוא מן התורה ולכן לא קאמר לעיל לאפוקי מדר' ישמעאל אמימרא דעולא אמר ר"א. וכן מתני' דיבמות כיון דבדרבנן לא ממאנת צרתה חולצת ולא מתיבמת [במיאונה ושפיר קתני אי אתה יכול לומר בחמותו כו' אף לר' ישמעאל] וצ"ל דמשמע להו ממאנת והולכת לה דקאמר ר' ישמעאל אף מדרבנן עיין בתוס' נדה (ש):
בסה"ד דא"כ תיקשי לשמואל סתם מתני' דהתם. היינו דשלהי פרק נושאין על האנוסה:
בתד"ה חכם כו' בקפידת המומין וכו'. אבל הוא כו' אתתא בכל דהו ניחא לה וכ"ה באשר"י:

בא"ד ודוקא הלכה כו'. בקשורם יש לישב קצת דע"כ מדלא מפליג במתני' ש"מ שיש חילוק בין קודם ידיעה לאח"כ ובשלמא לטעמא דקפידא שייך לחלק וכמו שסיימו וכו' אבל אי בלשון תליא אין סברא לחלק אבל אין לזה שורש כ"כ:

בא"ד ולא מפליג בין בני היתר וכו'. לשון הרא"ש מדויק קצת ביותר בזה והשתא לא מצי מתני' לאפלוגי בין הלכה קודם וכו' דונמצאו עליה נדרים משמע עתה נמצאו דהיינו שלא הלכה קודם ידועה ובלא הלכה קודם ידיעה דהיינו ונמצאו פסיק לה דאינה מקודשת אבל אם נאמר דלאחר ידיעה נמי יכולה להתיר לא הו"ל למיתני בפסיקא אינה מקודשת וק"ל וקצת קשה בשמעתין והתניא כו'. לישני ברייתא דאינה מקודשת איירי לאחר ידיעת הבעל וכ"ת דדומיא דרופא וריפא דאיירי בכל ענין ואילו מיירי ברייתא שניה בהלכה לאחר ידיעה לא הו"ל כלל למיתני רופא דעדיפא מינה אף בקודם ידיעה אינה מקודשת ז"א דתקשי נמי לתירוצא דרבא אשה חשובה הא רופא וריפא אף באינה חשובה כדאיתא בברייתא הראשונה. ואפ"ל דהלכה אצל כו' אמתני' דהכא קאי דאיירי באשה שנתקדשה ע"מ שאין וכו' והלכה הוא לשון עבר קודם שנמצאת ואילו איירי ברייתא לאחר שנמצאו לא הול"ל הלכה רק הולכת לשון הוה ועיין ודו"ק:
בתד"ה משום ש"ר וכו' כיון שלא התנה ולא כפל וכו'. אין ר"ל ולא כפל למילתיה רק ר"ל ולא כפל לתנאי ופי' לר"מ דבעי' תנאי כפול אף אי מיירי שהתנה פעם אחד מ"מ לא הוי גט בטל אבל ודאי איירי הכא בדכפל למלתיה לכן שייך לעז והמוציא משום איילונית איירי בדלא כפל למלתיה וז"ש בסוף הדבור כיון דלא התנה ולא כפל ר"ל ולא כפל למלתיה וע"ש בתוס' בהשולח מבואר דבריהם בזה גם כאן בח"ש ופירוש כפל למלתיה שלא התנה לומר ע"מ שיהיה הוצאת שם רע אמת אני מגרשך רק שאמר בשעת נתינת הגט משום שם רע אני מוציאך ואילו הייתי יודע שלא יהיה שם רע לא הייתי מגרשך אבל לא על מנת זה יהיה גט ואם לאו לא יהיה גט:

בא"ד ולפי"ז אין צריך הטעם שבקונטרס כו'. דאם פירושו גט בטל באמת ודאי לא סגי בטעם שע"י שלא יחזור לא יוציא לעז סוף סוף אם הוא שתק אנן מי שתקינן הרי גט בטל והיא אשת איש לכך צ"ל לטעם שבקונטרס שבכל ענין מגרש לה כיון שידע שלא יחזיר אבל לפי"ז שהגט גט כשר באמת רק לחשש לעז א"צ לטעם שבקונטרס כו':

בא"ד וליכא למימר וכו'. וא"כ שפיר הוצרך הקונטרס לפרש כן גם קושית ועוד אם עשה תנאי וכי' מיושבת קצת כיון שאינו תנאי גמור:

בא"ד והכא בדלא כפליה לתנאי כו'. ר"ל דלא כפליה למילתיה ג"כ רק אילו כפליה לתנאי אף שלא כפליה למלתא פשיטא דהוי קלקול:
ולא משני התם רבנן דאיילונית הם רבנן דשם רע ובדלא כפליה למלתא הניחא לפירש"י דגט בטל באמת ואיירי מוציא ש"ר דהתנה ומשום שם רע אני מוציאך הוי כתנאי אי אפשר לאוקמי [הא דאיילונית] כרבנן בממ"נ אי התנה הרי קלקול לתנאי ואי לא התנה ואמר משום כו' אפילו לעז ליכא [ופשיטא דיחזיר ומ"ט דר' יהודה דפליג שם ואמר לא יחזיר. אבל לפי' התוס' קשה לוקמי בדאמר משום ש"ר הוא מוציאה ולא כפליה למלתא ופליגי אי איכא משום לעז בלא כפליה למילתיה י"ל] דלרבנן אף שלא כפליה למלתא מ"מ היה לעז כיון דלא בעי תנאי כפול שיהיה בטל הגט באמת וכי היכי דחד תנאי מבטל הגט באמת כן אם אמר למלתיה חד פעם משום איילונית אני מוציאך ג"כ איכא לעז אבל לר"מ דלבטל הגט באמת צריך כפל גם להיות לעז לביטול הגט צריך כפל למלתיה גם לזה כוונו בלשונם ולר"מ כו' אפילו לעז ליכא. והוצרכו לכתוב ולר"מ דבעינן תנאי כפול כו' כיון דהכא איירי נמי ע"כ בלא תנאי דאילו התנה פעם א' לת"ק דלא בעי תנאי כפול מה בכך שלא יחזיר סוף סוף גט בטל ובניה ממזרים ואפ"ה יש קלקול לעז לר"מ דחייש הכא לקלקול א"כ למה באיילונית לא חייש ר"מ ללעז לזה כתבו ולר"מ וכו':

תד"ה ממאנת. שאם נודע לה כו' מחלה התנאי. מה שהקשה המהרש"א דא"כ לוקי מתניתין לשמואל דנודע לה כו' ומחלה. לשונו אינו מדויק דהמשנה איירי בקפידה דבעל והכי הל"ל דנודע לו ומחל. אבל לק"מ דא"כ אפי' כנסה על תנאי נמי:

בתוספות בד"ה ממאנת והולכת כו' והא דקאמר ממאנת כו' שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז מאי מקשה הש"ס לעיל בריש סוגיין אדשמואל ממתני' דקתני כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא דהא איכא לאוקמי מתניתין לאחר שנודע הטעות. ולענ"ד אין מקום לקושייתו דאי בשנודע לו ואח"כ בעל או כנסה בודאי כתובה נמי בעי למיתב לה דאשתו גמורה היא דדוקא בלא נודע לו שיש בה מומין אלא דסומך אתנאי שפיר שייך למימר דלמאן דסבר אין אדם עושה בב"ז א"כ מסתמא היה בדעתו שאין בה מומין ואם ימצא בה מומין דעתו לגרשה בלא כתובה דאיהי אפסדה אנפשה שלא הודיעתו שיש בה מום דמסתמא כן היה בדעתו כדי שלא יהיה בעילת זנות. משא"כ בנודע לו ואח"כ כנסה וכ"ש בעל בוודאי לכ"ע אשתו גמורה היא וכתובה בעי למיתב לה כדאמרינן לקמן להדיא חזקה ראה ונתפייס כן נ"ל ברור:

בא"ד ושמואל לא סבר כר"י אלא בקידושי טעות דוקא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהא אפילו בקידושי קטנות נמי מצי סבר כר"י דמדאורייתא ממאנת והולכת אבל מדרבנן צריכה גט כו' והניח בצ"ע וגם בזה דבריו אינן מובנין לי כלל דהא לר"י גופא ודאי לא בעיא גיטא אפי' מדבריהם דהא ע"כ שבתו באתה למאן בבית המדרש ובכתה בבכיה גדולה. היינו שהבעל לא רצה לגרשה. וע"ז אמרו דבר שנצטער אותו צדיק כו' משמע דלר"י במיאון לחוד סגי אפילו מדרבנן וא"כ יפה כתבו התוספות דשמואל לא ס"ל בהא כר"י דהא לשמואל בעיא מיהא גט מדבריהם משא"כ בקידושי טעות סבר לגמרי כר"י ודברי מהרש"א ז"ל צ"ע:

בד"ה חכם עוקר כו' אבל לאחר ידיעת הבעל לא מהני להו היתר כדקתני במתניתין כו' אינה מקודשת ולא מפליג כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לאוקמי מתניתין כר"א דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד או לאוקימתא דרבא באשה חשובה וככ"ע משום דסתם מתניתין ר"מ היא ועוד דר"מ איירי בסיפא דמתניתין בהיו בה מומין ועודה בבית אביה והאי סיפא ארישא קאי כמ"ש התוספות לקמן בד"ה אבל במומין שבגלוי וא"כ משמע דר"מ מודה ברישא דמתניתין בנדרים דאינה מקודשת ומדלא מפליג בין אשה חשובה לאינה חשובה אלמא דבנודע לבעל אין לחלק אלא דאכתי איכא למידק הא לרבא באידך ברייתא נמי קתני בהדיא אינה מקודשת ולא מפליג בין אשה חשובה לאינה חשובה ויש ליישב בדוחק ויותר נ"ל דהתוספות בלא"ה פשיטא להו מסברא דנפשייהו דלאחר שנודע לו לא מהני התרת חכם כדמסקו מילתא בטעמא ולכאורה נ"ל להביא ראיה לדבריהם מדאמרינן לעיל דף ע"א גבי האשה שנדרה בנזיר דלמ"ד היא נתנה אצבע כו' אם אמר א"א באשה נדרנית תצא שלא בכתובה ולא מפליג בין נדר שיש לו היתר ע"פ חכם אע"כ דלאחר שנודע אין לחלק מה"ט גופא דמסקו התוספות שלאחר שנודע לו והוא מקפיד בפירוש דלא ניחא ליה באשה נדרנית דלמא לא ימצא לה היתר מש"ה אפילו ר"מ גופא מודה דהא לעיל מקמי דמסקינן אליבא דשמואל איפוך רבי מאיר גופא קאמר דתצא שלא בכתובה וכ"ש אליבא דרב דלעיל ע"ש ואע"ג דהתם לענין כתובה איירי מ"מ כיון שכבר היא אשתו והיא מוחזקת בשטר כתובתה אפ"ה אמרינן דאם נדרה מפסדת כתובתה ותו לא מהני התרת חכם. כ"ש הכא שהתנה בפירוש דיש לנו לומר כן דמהני סברא זו לומר דאינה מקודשת כן נ"ל ולפ"ז לא הביאו התוספות ראייה זו דמתניתין אלא לרווחא דמילתא דממילא א"ש דלא מפליג במתניתין זהו מה שנ"ל בכוונת התוספות אלא שמצאתי להר"ן ז"ל שכתב להדיא שלא כדברי התוספות והביא ראייה מהירושלמי דאיכא תנא דסבר דאע"ג דאינה מקודשת בנמצא נדרים אפ"ה אסורה לינשא בלא גט דלמא תלך אצל חכם ויתיר נדרה ויחולו הקידושין למפרע ונמצא בניה באים לידי ממזרות ונהי דלא קי"ל הכי דלא חיישינן שמקלקלת עצמה מ"מ שמעינן מיהא דאף לאחר שנודע לבעל אם הלכה אצל חכם והתירה הוי קידושין למפרע כן דקדק הר"ן ז"ל והובאו דבריו בש"ע אה"ע סימן ל"ט אמנם יש לתמוה טובא דהרא"ש ז"ל בשמעתין הביא לשון התוספות שלפנינו ואח"כ מיד הביא לשון הירושלמי גופא משמע דאין מהירושלמי סתירה לדברי התוספות וכבר הרגיש בזה בס' בית שמואל בסימן הנ"ל וכתב דהירושלמי איירי קודם שנודע לבעל דאז איכא למ"ד אסורה להנשא בלתי ידיעת הבעל משום האי חששא והא דלא חייש בלא"ה שמא ימחול הבעל על התנאי היינו משום דלא חיילי הקידושין למפרע ע"י מחילת התנאי משא"כ ע"י התרת חכם שפיר חיילי עכ"ל ע"ש ואע"ג דמילי דסברא נינהו מ"מ נ"ל דוחק להעמיד הירושלמי בכך דהא סתמא קאמר אסורה לינשא בלא גט אלמא שהבעל לפנינו וא"כ נודע לו קודם התרת חכם ואפ"ה קאמר שצריך לגרשה ועוד דהא התוספות לעיל דף ע"ג בד"ה לא תימא מסקו בסוף הדבור דחיילי קידושין למפרע ע"י מחילת התנאי והנלע"ד בזה ליישב שיטת הירושלמי לפי שיטת התוספות דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בסמוך בד"ה משום ש"ר לא יחזיר דהא דחיישינן לקלקולא לאו משום שיהיו בניה ממזרים ממש אלא לעז בעלמא ואע"ג דבפרק השולח מסיים בהדיא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים אפ"ה מפרשו התוספות דהיינו שלפי לעז הבעל יהיה לעז של ממזרות א"כ כ"ש הכא בלשון הירושלמי דקאמר ונמצא בניה באין לידי ממזרות ולא קאמר ונמצא בנים ממזרים א"כ פשיטא דהתוספות רצו לפרש דלפי דברי הבעל שהיא רוצה שהבעל יאמר דלא קפיד בבזיונו וחיילי קידושין למפרע ע"י התרה חכם והיינו דקאמר שיבואו לידי ממזרות והיינו לידי לעז ממזרות ומש"ה צריכה גט והו"ל מוציא אשתו משום נדר דלא יחזיר ותו ליכא למיחש לקלקולא כן נ"ל בשיטת התוספות והרא"ש ז"ל ולפ"ז מה שהביא הרא"ש ז"ל לשון הירושלמי היינו לחוש לדברי האומר דלכתחלה לא תינשא משום קלקולא וכמ"ש ג"כ הבית שמואל שם בשם רי"ו ודוק היטב כי נכון הוא:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה חכם עוקר כו' הבאתי לשון הירושלמי שהביא הר"ן ז"ל ופסק להיפך משיטת התוספות דאף לאחר שנודע לבעל מהני היתר וא"כ יש לתמוה על הרא"ש ז"ל שהביא לשון התוס' והביא ג"כ הירושלמי והוי כתרתי דסתרן אהדדי וכבר הרגיש בהן הבית שמואל וכתבתי ליישב ומכלל הדברים משמע דהרא"ש ז"ל סובר כרבינו ירוחם שהובא בש"ע סי' ל"ט דלכתחילה לא תינשא דחיישינן לקלקולא כמ"ש בפנים:

בד"ה משום ש"ר כו' מבואר אצלינו בחידושי גיטין באריכות ע"ש:

תוס' ממאנת וכו'. ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקידושי טעות וכו'. הקשה מהרש"א דהא אכתי סבר כוותיה בקידושי קטנות לענין קידושי דאורייתא כשבעל משהגדילה דנהי דפליג עליו דמדרבנן אינה יכולה למאן אבל בדאורייתא סבר כוותיה ובספר פני יהושע כתב דאין דבריו מובנים דבאמת כן הוא כוונת התוס' אלא דפליג עליו בדרבנן ולענ"ד נראה להבין דבריו ז"ל דטובא מקשה על מ"ש התוס' דלא משני הש"ס בס"פ נושאין בקידושי קטנות דסליק מיניה משום דשמואל לא סבר דקידושי קטנות כר' ישמעאל. והנה באמת יש להקשות אהא דמקשה הש"ס שם ממאנת מי קא ילדא דהא משכחת שמיאנה לאחר שהיתה י"ב שנה ולא הביאה סימנים וכדקאמר שמואל באמת בודקין למיאון והיינו אחר י"ב שנה ואף דקי"ל ביבמות דף י"ב דבנים הרי הם כסימנים דכיון שמתעברת הוא כבר סימן גדלות מ"מ הכא הבן כשר ממ"נ דאם נתעברה מראשון והיה המיאון באמת שלא כדין מ"מ הבן כשר שהרי הוא מראשון ואם הבן משני נמצא דשפיר מיאנה שהרי לא הביאה שתי שערות והבן משני כשר וצ"ל משום דקי"ל בס"פ יוצא דופן דהיכא דבעל משהיתה י"ב שנה חיישינן שמא נשרו וא"י למאן והא דבודקין למיאון היינו בלא בעל דלא ה"ל ספיקא דרבנן וכ"כ התוס' שם בב"ב א"כ כיון דהספק הוא אם נתעברה מראשון ע"כ שבא עליה לאחר שהיתה י"ב שנה וא"כקשה איך מיאנה בתחלה דהיה לנו לחוש שמא נשרו ואם כן הולד משני הוא פסול כיון דהיה המיאון שלא כדין כיון דבעל משהגדיל ולפ"ז מקשה מהרש"א שפיר דכיון דשמואל סבר בהא כר' ישמעאל דאף שבעל אין בו חשש קידושין דאורייתא דעל דעת קידושין הראשונים בעיל ובדרבנן לא חיישינן שמא נשרו ושפיר הולד כשר ממ"נ וה"ל לאוקמי בקדושי קטנות ולכאורה היה נראה דבאמת מוכרח דהש"ס לא פסיקא ליה אליבא דשמואל בקידושי קטנות דאפשר הא דקאמר בקטנה שלא מיאנה וכו' דצריכה גט משני היינו מספיקא וצריכה גט מראשון מדאורייתא ג"כוהא דס"ל בקידושי טעות כר' ישמעאל היינו משום דאיכא תנאה וכצריכותא דלעיל אך קשה לי דהא הקשו התוס' לעיל דף ע"ג בד"ה ושמואל וכו' וז"ל ומיהו תקשה לשמואל מדרבנן דר"א כשהחזירה כשהיא קטנה. ואור"י דיש לומר דשמואל סבר כרשב"י א"נ כר' ישמעאל ואי נימא דקידושי קטנות עדיפא דהא מסתפק בהן ובקידושי טעות לא מסתפק א"כ מנ"ל לפלוגי על רבנן דר"א דס"ל דהוי קידושין גמורים וצ"ל דס"ל דגריעי קדושי קטנות מקדושי טעות משום דהוי כבר קידושין דרבנן וא"כ קשה דהל"ל בקידושי קטנות וכן יש להקשות על מ"ש הר"ת בסוף דבריהם לר"א דמשני שאמר בפירוש שלא לשם קידושין דא"כ בקטנות הוי מצי לאוקמי בכה"ג שמאינה לאחר י"ב שנה קודם שהביאה סמנים ואי משום דנבעלה ואיכא חשש דאורייתא יש לומר שפיר שאינו בועל לשם קידושין מיהו בזה יש לומר דבאמת הסוגיא דשם דלא כר"א ולא ניחא ליה לאוקמי שפירש בהדיא דהוא דוחק אך קושית מהרש"א קשה. ואפשר לומר דהסוגיא שם בעי לשנוי אפילו אליבא דמ"ד דס"ל בס"פ יוצא דופן דאפילו בדרבנן חיישינן שמא נשרו אף דלא קי"ל כוותיה שם וצ"ע. ודוק:

בא"ד וא"ת ולר"א דאמר לעיל ד"ה צריכה וכו' ויש לומר בדוחק וכו' אע"ג דכתבו התוס' לעיל דמוכח ממתניתין דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא וכו' דאפילו בתנה בשעת בעילה אפ"ה אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מ"מ שמואל לא סבר הכי וכ"ש לפמ"ש לעיל דהיכא דלא שייך לומר שהתנה בשביל הכתובה ולא בשביל מומין שלאחר אירוסין דאפילו בכנסה סתם אין לה כתובה ע"כ שהיה התנאי בשביל קידושין ואפ"ה כתבו התוס' שהוא דוחק משום דצריך לומר שלא בא עליה אלא פעם אחת בשעה שהתנה דאל"כ נימא א"א עושה בעילתו בעילת זנות בפעם אחר א"נ יש לומר בדוחק דכיון שבפעם א' עשה בעילתו בזנות ה"ה בשאר בעילות כדמשמע קצת ממה שפירש"י שגירשה מן האירוסין משמע מן הנשואין כיון דפעם א' בעל בזנות ה"ה בפעם ב' ומיהו לולי דבריהם ז"ל יש לומר דנהי דקאמר שם דלא משכחת במיאון משום דקטנה מי קא ילדה אבל משכחת בנערה שקידשה אביה על תנאי ובא עליה בנערות ומת דאפילו נתעברה ממנו א"א לומר דא"א עושה בעילתו בעילת זנות דזה שייך בבעל ואשה עצמה אבל באב לא שייך זה והיא אינה יכולה לקדש את עצמה בביאה כדאיתא בקידושין דף מ"ד דהכל מודים בקידושין דאביה ולא היא ואפשר דס"ל להתוס' דשמואל ס"ל בקידושין דף י"ד בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט וצריכה מיאון שמא נתרצה האב היכא דשדכו א"כ ה"נ בבא עליה אף שהיה לו תנאי מ"מ כיון דמסתמא היא נתרצה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות חיישינן שמא נתרצה האב והיינו דהקשה לשמואל דוקא ולא לעולא עצמו משום דעולא פליג התם עיין שם שפירש"י אפילו שדכו ואף לפי' התוס' שם מ"מ לא פסיקא להו להקשות וצ"ע. ודוק:

תוס' ד"ה חכם וכו' ולא מפליג כו.' נראה לפרש סמיכות דבריהם משום דהמ"ל דמתניתין מיירי שכבר עבר זמן הנדרים דאמרינן בשבועות דף כ"ח בנדר על ככר ואכלה אין נשאל עליה אפילו לאמימר דאמר נשאל עליו משום דמחוסר מלקות היינו בעבר על הנדר אבל אם קיים אותו ועבר זמן הנדר שוב אין יכול לשאול עליו א"כ המ"ל דבשעת קידושין היה עליה נדרים שכבר עברו זמנים ושפיר אמר אינה מקודשת כיון דבשעת קידושין היה עליה נדרים ואין לחוש שמא תתיר אותם משום שכבר עבר זמנם ואפ"ה מקפיד הבעל אף שעברו מ"מ ה"ל כמומין שנתרפאו דבעינן דווקא שיעקרו מעיקרא דוקא כמו היתר חכם אך לפי מה שהקדימו התוס' הטעם משום יראתה ועונש עד שתתיר אותם דהיינו שמא לא נזהרה בהן כראוי שפיר הקשו דלמה אינה מקודשת הא יכולה להתיר אותם וא"ל שעברו קשה מאי קפידא כיון שעברו ואי משום שמא לא נזהרה בהם קשה אכתי תלך ותתיר אותם ממ"נ דאם לא נזהרה בהן הרי מחוסרת מלקות ויועיל ההתר ממ"נ. ועיין מה שכתבנו לעיל דהכי משמע מלשון כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים דלהכי כפל ונמצאו עליה נדרים שעדיין הנדרים עליה בשעת כניסה ושפיר הוכיחו מדלא מפליג. ודוק:

מיהו מ"ש דלאו בני היתר אין לפרש כגון שנדרה על דבר איסור שאין להתיר אותן דהא אמרינן במתניתין דוקא בג' נדרים וצריך לפרש בנדרה על דעת רבים אף דאכתי יש לה התרה לדבר מצוה כדאיתא בגיטין דף ל"ו יש לומר דלא חיישינן להכי משום דלא שכיחו וכ"ש דאין חשש אם תנשא לאחר ואח"כ תשאל על הנדר כיון דטעמיה דלדבר מצוה מסתמא ניחא לרבים והכא כיון דאתי לידי איסור א"א ובני' ממזרים בודאי לא ניחא להו וליכא קלקולא אבל אין לפרש בנדר שהודר ברבים וכר' יהודה דס"ל בגיטין דף מ"ה דאין לה התרה דהא סתם מתניתין ר"מ היא דע"כ מטעם זה לא כתבו התוס' דאתיא מתניתין כר"א דס"ל בגיטין דף מ"ה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואין מועיל התרת חכם ור' יהודה ס"ל בהא כר"א כדאיתא שם דף מ"ו ע"ב וע"כ דלא ניחא להו בהא משום דסתם מתניתין ר"מ וצריך לומר כנ"ל ומה שלא הוכיחו התוס' מברייתא עצמה דקתני הלכה אצל חכם וכו' משמע הא לא הלכה אינה מקודשת אע"ג דמיירי בנדרים שיש להם היתר יש לומר דה"א הלכה מקודשת בודאי אבל לא הלכה צריכה גט מספיקא ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט וכן צ"ל בסיפא בהלך הוא אצל רופא וריפא מקודשת דמשמע הא לא הלך אינה מקודשת צ"ל כנ"ל דמקודשת בודאי. וק"ל:

אמנם אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד דנהי דלא ניחא להו להתוס' לאוקמי מתניתין כר"א או כר"י דס"ל דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו משום דסתם מתניתין כר"מ מ"מ יש לחלק דהכא אף ר"מ מודה דנהי דחייש לקלקולא היינו דחייש שיאמר הבעל שאינו מקפיד על זה שתתבזה בפני בית דין דר"א ס"ל דלאו כל כמיניה לומר כן ור"מ חייש להכי אבל כשהוא אומר שמקפיד בכך הוי קפידיה קפידא אם כן המ"ל דמתניתין מיירי כשהוא אומר שמקפיד בכך אך לפמ"ש במתניתין בתוס' ד"ה ע"מ לתרץ קושיתם שם דמאי איריא שאמר ע"מ הא אפילו בסתם אינה מקודשת כשנמצאו עליה מומין משום דקמ"ל דאפילו אין הבעל לפנינו ואין ידוע אם מקפיד או מוחל כיון שהתנה בפירוש אינה מקודשת א"כ אי אפשר לפרש כנ"ל כיון שלא ידענו אם מקפיד כ"ש שאין אנו יודעין אם הוא מקפיד על מה שתתבזה אשתו בבית דין. מיהו לפ"ז צ"ל דאף שלא ידענו אם הוא מקפיד מ"מ ידענו שנודע לו כמו שתירצו התוס'. אך נלענ"ד דאם נתרץ קושיות התוס' כנ"ל דהיכא דמקפיד בפירוש שאינו רוצה שתתבזה אשתו אפילו ר"מ מודה. ולא נחלק בין נודע ללא נודע. יש לתרץ קושית התוס' במתניתין דבסימפון לא בעי תנאי. דיש לומר דהא דלא מהני כשהלכה אצל רופא וריפא אותה משום דמאוסה היא בעיניו זה אינו אלא אם התנה בפירוש אבל בסתם לא אמרינן שמקפיד על כך. א"כ שפיר תנן דוקא התנה דבסתם לא שייך למתני אינה מקודשת דהא היא אסורה להנשא שמא תתרפא דהא קיימינן השתא דאין חילוק בין נודע לו או לא. וכ"ש אם כבר נתרפאה. ובתרומה חיישינן שמא ימצא בה סימפון שלא תתרפא. ובזה נלענ"ד דמתורץ היטב מ"ש לעיל לעולא אמר ר"א דס"ל דמתניתין מטעם אחולי וכן לס"ד דאביי. א"כ ראוי להיות לה כתובה במומין דכיון שאנו אומרים דאחולי אחיל הרי נתפייס נימא נמי דראה ונתפייס דאזיל ליה חזקה דאיו אדם מתפייס במומין ולפמ"ש דמתניתין מיירי בנתרפא כבר בשעת נשואין לא שייך חזקה דראה ונפייס ודוק:

ולפי זה היה נלענ"ד ליישב הא דכתבו התוס' דהטעם דאף שלאחר שנתרפאה מאוסה בעיניו. ולא אמר הני במומין שלו שנמאס בעיניה. משום דלפמ"ש דהתנה בפירוש יש לומר דוקא במומין דידה דהתנאי מיותר כמ"ש התוס' לעיל ע"כ שמקפיד אפילו אם תתרפא אחר כך. משא"כ במומין שלו דלא מייתרא התנאי דלפי מה שפירש"י לקמן אבל הוא אם אמר ע"מ שאין עלי מומין כיון שהוא התנה ודאי דעתו אם יתרפא דהא ידע שיש בו מומין. ע"כ דעתו שאם יתרפא שתהיה מקודשת ואדעתא דהכי נתקדשה לו. ודוק:

פירש"י ד"ה יחזיר וכו' דבהאי לא מצי לקלקלה שיהיה לו להפר. צריך להבין דלפ"ז צ"ל שהיו הגירושין ביום השמיעה עצמו דהיה יכול להפר בשעת גירושין אבל אם היה ביום שלאחריו מה בכך שהיה יכול להפר בשעת השמיעה. אכתי יש לומר דבשעת גירושין כבר נתחרט. אלא שכבר לא היה יכול להפר. תדע דבסיפא דמתניתין דגיטין שם בנדר הוא דחקו המפרשים הקדמונים למצוא טעם מפני מה יכול להחזירה ולא חשו לקלקולא. ולא תירצו כפשטיה כיון שהוא עצמו נדר לא היה לו לידור כלל. ע"כ צ"ל דאף שהוא בעצמו גרם מ"מ בשעת גירושין היה מוכרח לגרש. א"כ ה"נ בנדר דידה שלא היה ביום השמיעה. וצ"ל דמיירי באמת שגירשה ביום השמיעה. אלא דאכתי קשה שהרי יכול הבעל לומר שכבר קיים לה. ולא היה יכול להפר אפילו באותו יום. וצ"ל דהיה לו להבעל לשאול על הקמתו דקי"ל דנשאלין על ההיקם. כמו בסיפא דמתניתין בנדר הוא דליכא קלקולא משום שהיה לו לשאול על נדרו קודם גירושין הכא נמי היה יכול לישאל על הקמתו. אע"ג דלא דמי כל כך דהתם שמערער ורוצה לשאול על נדרו שפיר אמרינן דהיה לו לישאל מקודם. אבל הכא יכול לומר שלא היה רצונו לשאול לחכם. מ"מ צ"ל כן. וכ"ש דא"ש טפי לדעת הפוסקים בי"ד סימן רל"ד סעיף כ"ג דאם קיים לה הבעל שוב אין החכם יכול להתיר. נמצא אם יאמר שקיים לה א"כ באמת אין החכם יכול להתירה בהיותה תחתיו וליכא קלקולא אלא שיאמר שישאל על הקמתו ויוכל החכם להתירה. אם כן ה"ל לישאל על הקמתו קודם גירושין דומיא דנדר הוא. ובזה א"ש מה שדקדקו המפרשים במתניתין דגיטין שם דנקט בסיפא במימרא דר"א בד"א שנדרה היא אבל בנדר הוא וכו' ולא נקט הכי במימרא דר"מ. ולפמ"ש א"ש דלר"מ אינו צריך לאשמעינן דמוכח מדבריו דבדידיה לא שייך קלקולא דמה לי שהיה לו לשאול על ההיקם קודם גירושין או על נדרה. מיהו אכתי דחוק קצת דנהי דקי"ל דנשאל על ההיקם. מ"מ דחוק לומר דבשביל זה ליכא קלקול. שאמר הבעל שקיים לה משום שהיה לו לשאול על ההיקם דאכתי יכול לומר שלא ידע הא דנשאלין על ההיקם ולפי תירוץ הרמב"ם והרשב"א ז"ל בנדר הוא דליכא קלקול. משום דאפילו נדר מכל הפירות אם לא יגרשה כיון שיגרשה שוב אין הנדר חל ואינו יכול להתיר אתי שפיר טפי ברווחא דליכא למיחש שמא קיים לה ולא היה יכול להפר. דאם כן כיון שקיים לה שוב אין חכם יכול להתיר כדעת הפוסקים הנ"ל ואין לחוש שישאל על ההיקם דכיון שגירשה וכבר עבר ההיקם שוב אין החכם יכול להתיר כמו בנדר הוא. ודוק. ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה משום שם רע וכו' דאי עשה תנאי מ"ט דמ"ד וכו'. הנה הריטב"א ז"ל הוכיח כפשטיה דליכא למימר שאמר בפירוש שע"מ כן מגרשה שיתקיים הנדר א"כ מ"ט דר"מ בא"צ חקירת חכם דמותרת לחזור דהא אם ירצה הבעל ויפר או אם התירה חכם הרי לא נתקיים הנדר ובטל הגט וצ"ע על התוס' שלא הוכיחו מזה וכן הקשה בספר פני יהושע ונראה דיש לומר כיון דאמרינן בנדרים דף ע"ב ע"א דגירושין הוי כהקמה א"כ יש לומר כיון שגירשה ולא הפר לה ה"ל כהקמה א"כ אין חשש כלל שיפר לה עוד ואף אם תלך אצל חכם לא יכול להתירה ולהחזירה לראשון לדעת הפוסקים הנ"ל דאין חכם יכול להתיר אחר הקמה של הבעל נמצא דבאמת נתקיימו הגירושין דלגביה דידיה הנדר קיים כיון דכבר הקים ע"י הגירושין וליכא אלא משום שיוצא לעז שאם היה יודע מהיתר חכם לא היה מגרשה כלל אבל התנאי נתקיים וא"ל דאכתי איכא חשש אם תשאל אצל חכם דנהי דגירושין הוי כהקמה מ"מ לא עדיפי מהקמה וכי היכי דיכול לשאול על ההיקם שאמר קיים ליכי ה"נ יכול לשאול על ההקמה של גירושין זה אינו דלפמ"ש לעיל בשם הרמב"ן והרשב"א הטעם בנדר הוא דמותר להחזירה משום כיון דגירשה ה"ל כאלו עבר הנדר ואינו יכול לשאול עליו ה"נ אין יכול לשאל על ההיקם וכן נראה דמטעם זה לא הוכיחו מהא דקאמר בסיפא דבנדר הוא מותר להחזירה והוא משום שהיה לו לשאול מקודם ולא יוכל להוציא לעז ואי בהתנה בפירוש שעל תנאי מגרש אותה למה לא ניחוש שישאל על נדרו ונ"ל משום דהמ"ל כטעם הרמב"ן והרשב"א ז"ל והריטב"א ל"ל הך סברא ובאמת ה"מ להוכיח מסיפא ג"כ אלא דאסתגר בקמייתא מיהו לפמ"ש בירושלמי במתניתין דבנמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא חיישינן שמא תלך לחכם משום דלא תקלקל עצמה ואת בניה א"כ יש להוכיח כפשטיה דאי מיירי בהתנא בפירוש ליכא למיחש לקלקולא שמא תקלקל עצמה וכ"ש דאיכא למיפרך הוכחת התוס' דמ"ט דמ"ד דלא חייש לקלקולא דילמא ס"ל דלא חיישינן שתקלקל עצמה כיון שהתנה בפירוש אלא דהתוס' לשיטתיה שלא הביאו לעיל בד"ה חכם וכו' סברא זו כלל דלא תקלקל עצמה ועיין בגיטין ר"פ המגרש בע"מ שלא תנשאי לפלוני ובאה"ע סימן קמ"ג סי"ו דפליגי הפוסקים בסברא זו. ודוק: