|
⎯
טקסט הדף
{יהושע ט-יח} ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה וכמה רבים רב נחמן בר יצחק אמר שלשה ימים שנים רבים שלשה ר' יצחק אמר עשרה עדה כתיב בהו ר''מ אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ר' אלעזר אומר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך במאי קמיפלגי רבי מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד ר' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה אי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפא אותו מקודשת ליתני אינה מקודשת ולימא הכא באדם חשוב עסקינן דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה איהי בכל דהו ניחא לה כדריש לקיש דאמר ר''ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אביי אמר דשומשמנא גברא כורסיה בי חראתא רמי לה רב פפא אמר דנפסא גברא תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב רב אשי אמר דקלסא גברא לא בעי טלפחי לקידרא תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן: כל מומין שפוסלין וכו': תנא הוסיפו עליהן זיעה ושומא וריח הפה והני בכהני לא פסלי והתנן הזקן והחולה והמזוהם ותנן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פסולין באדם א''ר יוסי בר' חנינא לא קשיא כאן בזיעה עוברת כאן בזיעה שאינה עוברת רב אשי אמר זיעה אמזוהם קא רמית התם גבי כהנים אפשר לעברה בקיוהא דחמרא ומריח הפה נמי אפשר דנקט פילפלא בפומיה ועביד עבודה אבל גבי אשה לא אפשר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שער הכא והכא פסלה אי דלא אית בה שער אי שומא גדולה היא הכא והכא פסלה אי שומא קטנה היא הכא והכא לא פסלה דתניא שומא שיש בה שער ה''ז מום אין בה שער גדולה ה''ז מום קטנה אין זה מום ואיזוהי גדולה פירש רשב''ג עד כאיסר האיטלקי א''ר יוסי בר' חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה וניפייס הוא א''ר פפא בעומדת לה תחת כפה של ראשה וזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא א''ר חסדא הא מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו ר' שילא נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום א''ר חסדא קול עבה באשה ה''ז מום שנאמר {שיר השירים ב-יד} כי קולך ערב ומראך נאוה: תני ר' נתן ביראה בין דדי אשה טפח סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר טפח למעליותא א''ל רב אשי גבי מומין תניא וכמה אמר אביי שלש אצבעות תניא ר' נתן אומר כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה ה''ז מום וכמה א''ר מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי משמיה דר' יהושע בן לוי טפח ומי איכא כי האי גוונא אין דאמר רבה בר בר חנה אני ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה {תהילים פז-ה} ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון א''ר מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי:
⎯
רש"יולא הכום בני ישראל. בגבעונים כתיב: רבא אמר. הא דקתני אצל חכם והתירה אינה מקודשת: באשה חשובה. בת גדולים דאפי' למ''ד רוצה אדם שתתבזה אשתו בב''ד הכא אמר אי אפשי באשה נדרנית וגט נמי לא ניחא לי למיתבא לה דאתסר באמה ואחותה ולא ניחא לי דליהוו קדושין: אבל הוא. אם אמר לה על מנת שאין עלי מומין ונדרים: טן דו. גוף שנים משל הדיוט הוא שהנשים אומרות טוב לשבת עם גוף שנים משבת אלמנה: דשומשמנא גברא. משל הדיוט הוא מי שבעלה קטן כנמלה: כורסיה בי חראתא רמיא. כסאה בין השרות בנות חורין מושיבה כלומר גם לי בעל כמוכם: נפסא. מנפס צמר ואומנות מאוסה היא: תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב. אינה בושה לקרותו על מפתן הבית לישב שם אצלו בפני הכל: קולסא. ממשפחת דופי: טלפחי. עדשים שהוא מאכל קל ואין חסרון כיס כל כך אינה שואלת הימנו אך יקרא שמו עליה: וכולן מזנות ותולות בבעליהן. כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חבה אינו אלא שמזנות תחתיהן וכשמתעברות הן תולות את העובר בבעל [ונוח להן באנשים כל שהן לפי שמזנות תחתיהן]: הוסיפו עליהם. בנשים שאין בכהנים: זיעה. זועה תמיד: שומא. וורוא''ה : הזקן והחולה והמזוהם. לגבי מומי בהמה תנן וקס''ד זיעה וריח הפה דאדם בכלל מזוהם: זיעה אמזוהם קא רמית. לאו רומיא היא מזוהם גופו מסריח ובאדם נמי פוסל אבל זיעה דאדם אינה פוסלת בכהנים כדקתני הוסיפו עליהם: דאפשר לעברה בקיוהא דחמרא. ביין קהה אייגר''א בלע''ז עד שיעבוד עבודתו: וריח הפה נמי כו'. אבל גבי אשה שהוא מדבר עמה כל שעה לא אפשר: בעומדת על פדחתה. ולעולם בשאין בה שער ובקטנה: פדחתה. מצחה: ונעשה מקומו צלקת. שנשאר שם רושם משחייתה המכה: צלקת. פינדרור''א ודוגמתה בשחיטת חולין (דף קכד.) גבי תנור כלי חרס דצלקיה מצלק: למעליותא. והכי קאמר נוי הוא לאשה שיהו דדיה מובדלים טפח: גבי מומין תניא. הך מתני' גבי מומין תניא דקא חשיב זיעה ושומא וריח הפה ושאר מומין וטפח בין שני דדי אשה: וכמה. נוי לה: וכמה. יהו גסין (אחת) משל חברותיה ויהא מום: ולציון יאמר. משום דאיירי בה רבי מיישא נקיט לה ולציון יאמר איש ואיש יולד בה לעתיד לבא כשיתקיים מקרא שכתוב והביאו את כל אחיכם מנחה לה' וגו' כל מקום שימצאו שם ישראל יאמרו העמים זהו מבני ציון זה יולד בה נביאנו שם: ולציון. כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו) על אשתו: אחד הנולד בה כו'. איש איש יתירא קא דריש אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה יקרא מבניה ויביאוהו אצלה: והוא יכוננה עליון. הקב''ה יכוננה להיות עליון למעלה על כל העולם: וחד מינייהו. מבני ארץ ישראל: עדיף. פקחים וחריפים: מתני' האב צריך להביא ראיה. אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה: נכנסה לרשות הבעל. ניסת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה: הבעל צריך להביא ראיה. עדים וכולה מפרש בגמרא: במה דברים אמורים. שהבעל יכול לטעון על המומין:
⎯
תוספותאי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך כו'. דבשלמא אי טעמא משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד בבעל לא שייך זילותא לילך שרגיל ללכת בב''ד כל שעה לצרכו: כאן בזיעה עוברת. שיכול להעבירה ע''י רחיצת מים דאכתי לא ידע דאפשר לעבורי בקיוהא דחמרא דההיא לא פסלה בכהנים שהעבודה לפי שעה הוא אפשר שמרחיצה ועוברת ואין לפרש עוברת שעשויה להתרפאות דהיכי נוקי מתני' בשאינה עוברת הא בין קבועין בין עוברין קתני ועי''ל דזיעה עוברת שעשויה להתרפאות ואפילו לא העבירה כשר לעבודה דלא מאיסה כולי האי ומזוהם הוי דווקא זיעה שאינה עוברת והא דקתני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני התם קאי וה''פ בין קבועין ששנויין באותה משנה בין עוברין ששנויין שם כגון. חוורור: וחכמים אומרים בד''א במומין שבסתר כו'. נראה לרבינו יצחק דר''מ לא פליג אמומין שבגלוי דמודה דאין יכול לטעון דראה וניפייס הוא כדאמר סתמא דהש''ס בגמרא ועוד דאי פליג אמומין שבגלוי אם כן משכחת לה סימפון בעבדים במומין שבגלוי לר' מאיר ולא פליג אלא ביש מרחץ: +
רשב"אאבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפא אותו מקודשת. מסתברא לפי ששמו חכמים דעתה שלא התנתה בדוקא אלא על דעת שלא יהו עליו בשעת כניסה לפי שאינה מקפדת על נדרים ועל מומין שהיו בו קודם לכן לפי שאינן גנאי באיש לאחר שנתרפאו. אי נמי, מדריש לקיש דאמר טב למיתב טן. מימר אמרה לא ניחא לי דאתסר בקריביה. ואף על גב דב' שנויי נינהו וכפשטא דברייתא עבדינן. +
ריטב"אל"ק כאן בזיעה עוברת כאן בזיעה שאינה עוברת ולהכי הוה מום וכ"ת הא דקתני מומים אלו בין קבועים בין עוברים אלמא אפי' זיעה עוברת הוה מום בכהן. וי"ל דהא דקתני אפי' מום עוברת הוה מום היינו אע"פ שאינו מום קבוע תמיד אלא שהוא עובר ובא לפרקים אבל באותו פרק שהוא בא זיעה קיימת היא שאין בגד מעבירה אבל זיעה עוברת כלומר שאפי' כשהיא באה אפשר להעבירה ביד או בבגד לא הוה מום בכהן אלא בנשים וכאשר אמר הם אמרו הא רמית גבי כהנים אפשר לעברה במקומות דחמיר א"נ דנקט פלפלא במקום ובשעת (עבירה) [עבודה] אפי' במקום כזה שאינו מום באיברי גופא אלא כעין חולי כל היכא דליתא ביה בשעת (עבירה) עבוד' תו לא איכפת לן אבל באשה שעומדים ביחד לא אפשר למעבד מקום כל יומא ולמנקט פלפלא: האי שומא ה"ד אי דאית ביה שער וכו' ואוקימנא בעומדת תחת כפה של ראשה דזימנין דמתחזי וזימנין דלא מתחזי וכיון דמחזי לפעמים הוה ליה מום שבגלוי והוה מום וכיון דזימנין לא מתחזי לא אמרינן ראה ונתפייס דאפשר דההיא דשי ירכה ואינסבא ליה ולא הוה מתחזי. מהא שמעינן מאן דמזבין מידי לחבירו דאית בה מום אי הוה מומא במקום שאפשר לראותו לעין ומתחזי לא מצי טעין מקח טעות דאמרינן ראה הוא ונתפייס ואי הוא מומא בדוכתא דזימנין מתחזי וזימנין דלא מתחזי מצי טעין מקח טעות דתלינן דלמא לא חזי לה שכיון שהמום ומקח טעות בפנינו ויש ספק אם ראה ונתפייס על זה להביא ראייה שנתפייס: ולציון יאמר איש ואיש יולד בה אמר רב יהושע בן לוי א' הנולד בה ואחד המצפה לראותה ופירוש אוירא מחכים ליה וזוכה בה בישועה והיינו דהדר אמר אביי דחד מינייהו עדיף מתרי מינן משום זכות הארץ וכי סליק חד מינן להתם עדיף כתרי מינייהו לפי שיצא מטומאה ונכנס תחת כנפי השכינה וגם כי כשאדם לומד חוץ למקומו קובע לימודו יותר ומצליח לפי שאינו מתבטל דהא ר' ירמיה כי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וכי סליק להתם הצליח בזמן מועט בלימודו כ"כ דקרא לן בבלאי טפשאי מאי דלא קרו לן חד מהתם וזה ראיה דכי סליק חד מינן התם מצליח הרבה ועדיף כתרי מינייה וכו'. מתניתין היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו' בתלמוד' מפרש לה: +
המאיריכבר ביארנו שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים ושהוסיפו עליהם שמנה ובכללם הזיעה וריח הפה ושמא תאמר והלא שני אלו אף בכהנים נפסלו וכמו שאמרו הזקן והחולה והמזוהם בין קבועים ר"ל שאינם בתוחלת הרפואה בין עוברים ר"ל שישנם בתוחלת הרפואה ופירושם הזקן שהוא רותת ורועד כשהוא עומד והחולה שאינו יכול לעמוד מפני חליו אלא רותת ורועד והמזוהם ובכללו זיעה וריח הפה שזיהום זיעה וריח הפה בכלל מזוהם הוא באמת כך הוא אלא שהכהן יש לו תקנה בזיעה שישפשף גופו ביין או בדברים המצחצחים או בבשמים וכיוצא באלו וכן ריח הפה שיהא נותן לתוך פיו פלפל או זנגביל וכיוצא באלו בשעת עבודה אבל אשה אי איפשר שמא יבא עליה בהיסח הדעת ולא יהא לה מתון בשפשוף ובריח הפה או שמא כל שהוא בקירוב בשר ובדבוק נשיקה אין פלפל וזנגביל מספיקין לכך ומכל מקום אף באשה לא נמנית זיעה בכלל המומין אלא זיעה שאינה עוברת ר"ל הבאה בלא שום סבה של עמל או טורח דרך או רוב מלבוש או חולי עד שאין לומר בה שתהא עוברת בעבור הסבה אבל זיעה עוברת ר"ל שאינה באה אלא מצד סבה אין זה מום: אף השומא שביארנו שהיא בכלל אותם שהוסיפו על הכהנים שמא תאמר והלא בכהנים אמרו שהשומא אם יש בה שער פוסלת בהם אף בכל שהוא ואם אין בה שיער פוסלת בהם בכאיסר באמת כך הוא אלא שבאשה פוסלת אף בלא שער ובכל שהו ובעומדת על פדחתה ולא על פדחתה ממש שהרי ראה וניפס הוא ולא אמרו אין אדם ניפס במומין אלא משום שאין אדם רואהו להדיא אלא בעומדת על פדחתה ר"ל מצחה תחת כיפת ראשה או סביב שערותיה שפעמים נגלית ופעמים נכסית: המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו לה מומין אלו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון אם יש עמו מרחץ באותה העיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודק ביד קרובותיו אמר הר"ם מומי נשים יוסיפו על אלו המומין אשר התבארו שם ח' מומין א' ריח רע והוא שירגיש במקומות מגופה ריח רע ב' שתהיה רבת הזיעה ג' שתהיה בפניה שומה בשעור אסר האטלקי או שתהיה שומה פחותה מאסר אבל יהיה בה שער צומח ד' שיהיה בפיה ריח רע ה' שיהיה קולה שעיר שלא כדרך קולות הנשים ו' שיהיו דדיה גדולים יוסיפו על שעור הדדים הידועים באורך ז' שיהיו הדדים מרוחקים עד שיהיה ריוח בין שניהם טפח ח' שכבר נשכה נחש ונתנגע המקום והבריא ונשאר המקום כמוש נפסד המראה דומה לשריפת אש: אמר המאירי היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו' כלומר שאחר שאירסה נתגלה לו שיש לה מום ומכל מקום מום זה הוא ממומין שאיפשר שהיו בה קודם שנתארסה וכן איפשר שנולדו לה משנתארסה אם נמצאו בה בעודה בבית אביה ר"ל כשהיא ארוסה שלא נשאת עדין והבעל טוען שקודם אירוסין היו בה והיה מקח טעות ואין לה כתבה והאב טוען שמשנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו ויש לה כתבה הואיל ומכל מקום עדין היא בבית אביה על האב להביא ראיה בעדות שמשנתארסה הוממה ואם אינו מביא ראיה תפסיד כתבה שהבעל נאמן הא אם לא נתגלה לו עד שנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה שקודם אירוסין היו שם והיה מקחו מקח טעות ותצא בלא כתבה ואפילו הביא עדים שראוה כן בבית אביה משנתארסה אינו כלום עד שיביא עדים שראוה כן קודם אירוסין כמו שנבאר בגמרא הטעם ופירשו חכמים דוקא במומין שבסתר שיש לו טענה לומר שלא ידע אבל במומין שבגלוי אין לו בהם טענה הואיל והכל רואין בהם חזקתו ששמע או ראה וניפס ולא אמרו אין אדם ניפס במומין במי שיודע בכך קודם שיארס ומכל מקום כתבו גדולי המחברים שלא נאמר דין זה אלא במקומות שמנהג הבנות לילך בשוק ופניהם מגלות אבל מקומות שאין דרך הבנות לצאת כלל יש לו טענה אף במומין שבגלוי ואין הדברים נראין שמכל מקום חזקת בנות הולכות זו אצל זו ויודעות זו בזו ומום גלוי שבהן אינו נעלם ואחר כך פירש שאף מומין שבסתר אם יש מרחץ בעיר אין לו טענה בהם שחזקה בודק הוא בקרובות ושמע וניפס וגדולי המחברים כתבו שאם לא היו לו קרובות טוען אף במקום מרחץ ואין הדברים נראין שלא נאמר קרובות דוקא אלא כל שיש לו עסק עמהן ופירשו בגמרא ע"ז א' שהנכפה כל שיש לו וסת וזמן קבוע הרי הוא כמומין שבסתר ואם אין לו זמן קבוע הרי הוא כמומין שבגלוי ומשנתנו כלה הלכה היא אלא שאתה צריך לבאר בה שבגמרא הקשו עליה מראשה לסופה כלומר מתניתין מני אי ר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין אפילו נכנסה לרשות הבעל יהא האב צריך להביא ראיה ומשום חזקת ממון ר"ל העמד ממון על חזקתו ואי רבן גמליאל דאמר נאמנת אף בעודה בבית אביה יהא הבעל צריך להביא ראיה שהרי רבן גמליאל אף בכיוצא באלו אמרן ומשום חזקת הגוף ר"ל העמד הגוף על חזקתו כמו שהתבאר בפרק ראשון ותירצוה בשלשה פנים הראשון הוא שר' אלעזר תירצה מי ששנה זו לא שנה זו כלומר ורישא ר' יהושע ותנא בבית אביה שהאב צריך להביא ראיה והוא הדין לבית חמיה וסופא רבן גמליאל ותנא בבית חמיה שהבעל צריך להביא ראיה והוא הדין בבית אביה ואין הלכה כן שהרי פסקנו כרבן גמליאל ומשנתנו ודאי כלה הלכה היא אלא שרבא ורב אשי תירצה כל אחד ואחד מהם כלה לדעת רבן גמליאל והוא שרבא תירץ רישא כאן נמצאו וכאן היו וסופא כאן נמצאו וכאן היו כלומר הואיל ומומין אלו מומין המתחדשים הם הולכים אחר המקום שנמצאו שם וכשנמצאו בבית האב אומרין שכאן היו קודם אירוסין ולדעת זה אפילו בוגרת או יתומה בעל נאמן ורב אשי תירצה רישא מנה לאבא בידך סופא מנה לי בידך כלומר רישא דאמר האב צריך להביא ראיה אף לרבן גמליאל היא שלא אמר רבן גמליאל היא נאמנת משום חזקת הגוף שתהא נוטלת כתבה אלא מפני שהוא מנה לי בידך ר"ל שהיא תובעת כתבה לצורך עצמה שהרי נשאת ומועיל חזקת הגוף לכל שהיא תובעת לצורך עצמה ואף במשנתנו סופא שהיא בבית הבעל וכבר נשאת ונמצאת תביעת כתבתה לצורך עצמה היא נאמנת ועל הבעל להביא ראיה אבל רישא שהיא בבית אביה ומסתמא נערה היא וכשהיא ארוסה נמצאת תביעת כתבתה לצורך אביה ואין חזקת הגוף מועלת לצורך אחרים ונמצא לדעת זה שאם היתה בוגרת או נערה יתומה אף בעודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה ויש מפקפקים לפסוק כרב אשי שהוא בתרא ומכל מקום סוגיא האמורה למטה ע"ו א' בדברי שמואל בענין מחליף פרה בחמור במה שאמר ותנא תונא וכו' כרבא רהטה ומתוך כך פסקו כל הפוסקים כרבא ונמצא שכל שעודה בבית אביה בין נערה בין בוגרת או יתומה על האב להביא ראיה וכל שהיא בבית חמיה על הבעל להביא ראיה: זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: אין לך ספק במשנתנו שאין לה מקום אלא במומין שאיפשר שהיו בה קודם אירוסין או שנולדו בה לאחר אירוסין הא אם היו במומין מאותם שאינם מתחדשים כגון אצבע יתירה וכיוצא בו שבודאי קודם אירוסין היה והאב טוען שידע הארוס וניפס אפילו נודע משנכנסה לרשותו על האב להביא ראיה שידע הבעל וניפס אלא אם כן המום מאותם שחזקתו שידע ומכל מקום כל שאינו ממין זה אע"פ שהם מומין הראויים לבא עמה מבית אביה ר"ל מומין שאינם חדשים כל כך כל שנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה ומכל מקום יש אומרין שלא נאמרו דברים הללו אלא לדעת רב אשי הא לדעת רבא כל שהם בדרך זה איתרע לה חזקת כאן נמצאו וכאן היו ועל האב להביא ראיה וכן פסקוהו חכמי הדורות שלפנינו: +
תוספות רי"דשכל המומין וכו'. פי' בבכורות מפרש להו. תנא הוסיפו עליהן זיעה ושומא וריח הפה תניא שומא קטנה שיש בה שיער ה"ז מום גדולה ואין בה שיער ה"ז מום קטנה אין זה מום איזהו גדולה פי' רשב"ג עד כאיסר האיטלקי אר"ח הא מילתא מגברא רבא שמענא ליה ומנו שילא (שומא בלב) [נשכה כלב] ונעשה מקומו צלקת ה"ז מום תני נתן ביראה בין דדי אשה טפח סבר ר"א בריה דרבא קמיה דר"א למימר טפח למעליותא פי' שהוא נוי לאשה. א"ל גבי מומין תניא וכמה הוא נוי אמר אביי ג' אצבעות תניא ר"נ אומר כל אשה שדדיה גסים משל חברתה ה"ז מום וכמה א"ר מיישא בר בריה דריב"ל משמיה דריב"ל טפח: מתני' היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות דברי ר"מ. וחכ"א בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון. ואם יש מרחץ באותו עיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודק בקרובותיה. פי' האב צריך להביא ראיה אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין שתקנו חכמים לבתולה מאתים מן הבעל שממאן לכונסה. ואם נכנסה לרשות הבעל שכבר נשאת ורוצה להוציא בלא כתובה מפני מומין שבה הבעל צריך להביא ראיה בעדים שעד שלא תתארס היו בה וחכ"א במומין שבסתר דהא ראה ונתפייס הוא: +
הרא"האי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפא אותו מקודשת ליתני אינה מקודשת ולימא באדם חשוב עסקינן. אי הכי לאו דווקא דוודאי ה"ה נמי לדידן דבעינן טעמא מאי שנא איהו מינה דאלו בדידה אמרינן ברופא דאינ' מקודשת משום דאינה מתיר' אלא מכאן ולהבא ובדידי' אמרי' מקודשת הא דאמרי' כאן בזיטא שאינה עובר' אף על גב דקתני מומין אלו בין קבועין בין עוברין פי' עוברין שאינן באין אלא לפרקים ומיהו כשבאה לו זיעא זו אין בידו להעבירה: +
שיטה מקובצתדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ואי ס"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה כי נשבעו להם מאי הוי ליפר להו חכם. והריטב"א בחדושיו האריך בזה שם בפרק השולח (כו'): וכמה רבים כו'. לא ידעתי אמאי מייתי הכא הך פלוגתא דמה ענין לשמועתנו ואפשר דלהכי מייתי לה דאי טעמא דרבי יהודה משום פריצותא דאיכא טפי בנדר שהודר ברבים אף על גב דאית ליה הפרה ע"כ רבים דר' יהודה היינו שלשה אבל השתא דטעמא דרבי יהודה משום דכתיב ולא הכום בני ישראל וגו' לכך ס"ל לרבי יצחק דהיינו עשרה ומשום דכתיב בהאי קרא עדה ואין עדה פחות מעשרה. ואכתי לא ניחא כולי האי כנ"ל: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. ואם תאמר ותעשה היא שליח לבעלה להגיד חרטת אשתו שהרי הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. וי"ל דאפילו הכי אינו רוצה שידעו ב"ד בנדרים. הריטב"א בחדושיו פרק השולח: רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן. פרש"י אפילו למאן דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הא אמר אי אפשי באשה נדרנית. ואם תאמר אם כן אפילו אינה חשובה נמי הואיל ותליא מילתא בהכי יש לומר אינה חשובה צריכה גט מספק הואיל והלכה אצל חכם והתירה אבל באשה חשובה אנן סהדי דבטענה כל דהו לא ניחא ליה דלהוו קדושין כי היכי דלא ליתסר בקרובותיה ולהכי גיטא נמי לא בעיא. הרא"ש ז"ל: אי הכי סיפא דקתני כו'. האי אי הכי לאו דוקא דודאי הוא הדין נמי לדידן דבעינן טעמא מאי שנא איהו מינה דאלו בדידה אמרינן ברופא דאינה מקודשת משום דאינו מתירה אלא מכאן ולהבא. הרא"ה ז"ל. והתוספות פירשו האי אי הכי כשאר אי הכי דעלמא עיין בתוספות: דשומשמנא גברא כורסיה בי חראתה רמי לה. אפילו בעלה קטן כנמלה זו ניחא לה לפי שמכבדין אותה להושיבה בכסא בנות חורין שיש להם בעל דאינה חוששת אלא שיצא עליה שם אישות. דנפצא גברא אומנות מאוס שבעלה מנפץ צמר שמתכבדת ומתגדלת הימנו לקרותו על משקוף הבית וישב עמה. תקרייה בסיפי בבא ותיתיב. דקלסא גברא אפילו יש בו שמץ פסול ניחא לה בכל דהו ולא בעיא מיניה אפילו טלפחי אף על פי שהן קלין מכל מיני קטניות קלסא דופי משפחה מלשון וקלסה בכל הארצות. רש"י במהדורא קמא: אי נמי נשכה כלב כו'. וקול עבה פשיטא דלא הוי מום בכהנים והכא לא בעי למתני אלא מאי דאיכא רבותא בין בנשים דהוי מום בין בכהנים דלא הוי מום וכמו שכתב ז"ל הוסיפו עליהן. בנשים שאין בכהנים. ע"כ. א"נ לא תני אלא הני תלתא דהוו בכהנים ויש תוספת בנשים דזיעה איכא נמי בכהנים ומיהו דוקא באינה עוברת ובנשים אפי' בעוברת וכן בריח הפה דאי לא מעברת הויא ליה מזוהם ובכהנים נמי פסול אבל בנשים אפילו מעברה נמי הויא ליה מום. ושומא שיש לה שער אי גדולה הויא מום אפילו בכהנים אלא בנשים הוסיפו אפילו אין בה שער וקטנה ולא נהירא דאם כן מאי פריך תלמודא והני בכהנים לא פסלי כו' כנ"ל: והני בכהני לא פסלי והתנן הזקן והחולה והמזוהם ותנן כו'. אין לפרש דלהכי מייתי הא דתנן מומין אלו בין קבועין כו' היינו כדי שלא נחלק בין זיעה עוברת לזיעה שאינה עוברת פי' שמתרפאת דאי הכי עיקר התירוץ חסר מן הספר לחלק בין עוברת דהכא לעוברת דהתם. ועוד שיש לפרש דכי קתני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני התם קאי וכמו שפירשו התוספות והילכך ליכא לאקשויי מהתם אלא הנכון דלהכי מייתי הא דתנן מומין אלו בין קבועין כו' משום דהא דתנו הזקן והחולה והמזוהם גבי מומי בהמה אתנייה והילכך ליכא לאקשויי מינה אי לאו הא דתנן מומין אלו כו' דלא שני לן בין אדם לבהמה. ודע דאי הוה מתנייא להדיא מזוהם באדם לא הוה פרכינן מידי דהא ודאי יש חלוק בין מזוהם לזיעה דמזוהם גופו מסריח מה שאין כן בזיעה אבל השתא דמזוהם לא מתנייא אלא בבהמה ותנינן דכמו מומין אלו פוסלין באדם קס"ד דאינן שוין דבבהמה לא מפסיל אלא מזוהם דהא ודאי זיעה וריח הפה לא פסלה ביה ובאדם אפילו זיעה וריח הפה מפסלין ביה דכך לי זיעה וריח הפה באדם כמו מזוהם בבהמה ולהכי פריך שפיר מזיעה אזיעה וריח הפה אריח הפה ורב אשי משני זיעה אמזוהם קא רמית כו'. פי' דס"ל דמזוהם גופא דמתנייא גבי בהמה איהו ניהו דמתנייא גבי אדם והוה ליה כמאן דמתניא מזוהם באדם והילכך לא תקשי זיעה אמזוהם דבכהנים לא פסלה אלא מזוהם לא מעבר כלל אבל זיעה וריח הפה דאפשר לעברה בקיוהא דחמרא ופלפלא לא מפסלה בכהנים דאפשר לתקוני נפשיה בשעת עבודה אבל באשה ליכא למימר הכי כנ"ל פירושא דשמעתא והכי דייק רש"י. והשתא ניחא דלא תקשי דבשנויא דרב אשי עיקר התירוץ חסר מן הספר דוק ותשכח: כאן בזיעה עוברת כו'. פי' ברייתא דהוסיפו עליהן בזיעה עוברת כלומר שאינן תמידות ובכהן אינו מום שהרי יכול לעבוד בעוד שאינו מזיע אבל אשה שעומדת תמיד בפני בעלה הוי בה מום וההיא דבכורות בזיעה שאינה עוברת כלומר שהיא תמידית שאינה פוסקת ממנו ומשום הכי הוי מום שהרי בעודו מזיע לא יוכל לעבוד ואף על גב דקתני בה בין עוברים בין קבועין היינו שהמום הזה אינו קבוע אבל אפשר שירפה ממנו והוי מום עובר אבל מכל מקום עתה אינה פוסקת ממנו ורב אשי אתא למימר דאפילו בזיעה שאינה פוסקת לא הוי מום באדם וכן ריח הפה דהא אית ליה תקנה דאפשר לעבורה בקיוהא דחמרא או פלפלא בפומיה. ריב"ש ז"ל: וקצת קשה לשיטת ריב"ש ורש"י דכיון דלא קביע זמן להעברת מומו איכא למיחש פן יזדמן לו עבודה בשעת זיעה וריח פה והרי הוא נפסל לעבודה ושמא כיון שאינה תמידית לא מקריא מום לכהנים ואף בשעת מומו לא מפסיל אבל באשה הוסיפו למפסל אפילו בכה"ג כי היכי דמקריא מום באשה נשכה כלב וכו'. וקול עבה. והתוספות פירשו בזיעה עוברת שיכול להעבירה על ידי רחיצת מים וליכא בין שינויא דר' יוסי בר חנינא לשנויא דרב אשי אלא דלרבי יוסי בר חנינא אפשר למתקן בנחל על ידי רחיצת מים ולרב אשי לא מתקן על ידי רחיצת מים אלא על ידי קיוהא דחמרא ומיהו כולהו בחדא שיטתא אזלי דכל מידי דאפשר למתקן לשעה אף על גב דלא מתקן לגמרי בכהנים אינו מום ובאשה הויא מום. וזה דוחק דמדהאריך רב אשי וקאמר התם גבי כהנים אפשר כו' ומריח הפה כו' אבל גבי אשה כו' משמע דעד השתא לא אזלינן בהאי שיטתא. ראה ונתפייס הוא דהואיל ובמקום גלוי עומדת סביר וקביל הוא. צלקת לאחר שחיית המכה ניכר רושם סדיקות סדק המכה ודבר גנאי הוא צלקת כמו דצלקיה מצלק לשון סדק. כי קולך ערב אלמא דרכה להיות לה קול ערב. וכמה דרך אשה להיות בין דדיה. ולציון יאמר איש ואיש וגו' מקרא זה נאמר על לעתיד לבא שהקב"ה יתן עיניו בכל משפחה ומשפחה שבישראל הנולדים בין האומות באיזו אומה נולד כל אחד ואחד דכתיב באותו מזמור ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה וכתיב אזכיר רהב ובבל ליודעי הנה פלשת וצור גו' ולציון יאמר איש ואיש זה יולד שם והוא הנולד בה יהיה חשוב שבהם ובזכותו יכוננה הקב"ה שהוא עליון ור' מיאשה דריש להאי איש ואיש אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה אפילו לא נולד בה בזכותם יכוננה הקב"ה שהוא עליון. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וכל חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו. נראה לי הטעם כי בני ארץ ישראל טבע הארץ מסייע להם משום דאוירא דארץ ישראל מחכים אבל אינם רגילים ללמוד כל כך בחריפות כמו בני בבל ולכן בבני בבל ההרגל מסייע ולבני ארץ ישראל טבע הארץ וטבע הארץ עדיף מן ההרגל אבל כשבן בבל עולה לארץ ישראל הנה ההרגל והטבע מסייעין אותו ומשום הכי עדיף כתרי מנייהו. מתני' היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו'. לקמן בגמרא פריך טעמא דמייתי האב ראיה וכו' מני ר"י כו' אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל וכו' אתאן לר"ג ולא פריך להדיא מרישא לסיפא דברישא קתני על האב להביא ראיה ובסיפא קתני על הבעל להביא ראיה משום דאיכא לפרושי דרישא מש"ה צריך האב להביא ראיה משום דטענת האב הויא טענת שמא דמשום דממאן לקחתה קא תבע כתובה מן האירוסין כדפרש"י ז"ל ולאו משום דברי לו דמשנתארס' היו בה מומין אלו וכתובה מן האירוסין לאב ולהכי צריך האב להביא ראיה וסיפא דכבר נשואה והכתובה שלה והוא בא להוציאה בלא כתובה וטענתה טענת ברי להכי הבעל צריך להביא ראיה והא דקתני האב צריך להביא ראיה לאו דוקא דצריך לאתויי עדים דה"ה אי ברירא ליה שמשנתארסה היו בה מומין כו' וקא טעין ברי דסגי בהכי ומיהו הא דקתני הבעל צריך להביא ראיה היינו עדים דוקא והילכך לא תקשי מרישא אסיפא להדיא. וחכמים אומרים במומין כו'. לא קאי אמאי דקתני לעיל מיניה דהא לא אסיק לעיל מיניה אלא מאן בעי לאתויי ראיה וכדקתני היו בה מומין ועודה בבית אביה כו' אלא אמתניתין דלעיל קאי דקתני שכל המומין הפוסלין כו' פי' שהבעל יכול לטעון על המומין וזהו שכתב רש"י במהדורא קמא שהבעל יכול לטעון על המומין. ע"כ כנ"ל: +
מהרש"א - חידושי אגדות[דנפסא גברא כו' דקולסא גברא כו'. עיין בערוך ערך נפסא]: אחד הנולד בה וא' המצפה כו'. מיתורא דאיש איש קדריש ופי' הפסוקים נכבדות מדובר בך וגו' בציון משא"כ בשאר עיירות ומדינות ואמר שזה הוא החשיבות שבו כי הנה אזכיר רהב ובבל ליודעי וגו' שכן דרך מי שמודיע שיכירו אותו קורא את עצמו ע"ש עירו ומדינתו כגון פלוני בבלי פלוני מצרי פלוני פלשתי דהיינו מקום לידתו אבל בציון יאמר איש ואיש גו' שגם שאינו נולד בה נקרא על שמה כאילו נולד בה כיון שמצפה לראותה דהיינו שבודאי שוב יכוננה עליון וז"ש ה' יספור בכתוב עמים וגו' דהיינו עמים שיולדו שם בעירם בא בכתבו שיולד שם אבל ישראל המצפה לראותה לא בא כתוב שיולד שם בארץ אחרת אלא בא בכתוב כאילו יולד בציון ורש"י שם בספר תהלים פי' בע"א על ב' דרכים ועיין שם: וחד מנייהו עדיף כו' וחד מינן כי סליק כו' מבואר באורך בחידושינו בפרק זה בורר ע"ש: +
חכמת שלמהגמ' דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה כו'. נ"ב תימה אמאי צריכה למיסר בקריביה תיפוק ליה שהוא לא יגרשנה שהרי הבעל אינו מגרש אלא לרצונו ויש ליישב בדוחק דה"ק ליתני אינה מקודשת משום דהיא נמי אמרה לא בעינא באיש נדרן שהרי בעבור זה התנה עמו ואפילו תאמר שהוא רוצה להתקשר שאם ידור עוד שיהא חייב לגרשנה סוף סוף יכולה למימר לא ניחא לי כו': שם אביי אמר דשומשמנא גברא כו'. נ"ב כל הסוגיא ביבמות בסוף האשה שלום: שם כאן בזיעה עוברת כו'. נ"ב לולא כבוד התוס' נראה לפרש דהכי קאמר בזיעה עוברת כלומר שאינו תמיד אלא פוסקת וחוזרת ואפ"ה שייך לומר עליו קבוע שהחולי קבוע כך לעולם ואינו דומה לעוברת דהתם שהחולי הוא בלי הפסק אבל לאחר הזמן יפסיק לגמרי ויעבור ודו"ק: +
רש"שגמרא פירש רשב"ג עד כאיסר האיטלקי. כה"ג בחולין (נד) במשנה: גמ' שם אריב"ח בעומדת על פדחתה. הרי"ף השמיט הא דריב"ח ולא הביא רק הברייתא דגדולה או קטנה שיש בה שער. ותמה עליו הרב"י בסי' ל"ט. וראיתי שגם הרמב"ם בפי' והרע"ב אחריו לא הזכירו רק יש בה שער או גדולה בפניה. ונ"ל פשוט דסברי דריב"ח קאי על יש בה שער או גדולה אלא דהוסיפו בעומדת על פדחתה דבכהנים לא פסלה דבשעת עבודה יוכל לשלשל המצנפת לכסותה שלא תראה. משא"כ באשה שרואה אותה כל שעה והוא כעין תירוץ דר"א אזיעה לעיל: גמ' שם וחד מינייהו עדיף כתרי מינן. עי' ברכות (נ) תד"ה אלא. ונראה דאביי ג"כ בא לדרוש איש ואיש לומר דהנולד בה חשוב לאיש ואיש ר"ל לשני אנשים: תד"ה וחכ"א. נראה לר"י דר"מ ל"פ כו'. והא דנקטי לה חכמים עי' בתוי"ט. וכה"ג ביבמות (קטז ב) במשנה דנקטי ב"ש אחת כו' ואחת כו' עד הבציר אע"ג דבכל הני גם ב"ה מודו כדמוכח בברייתא שם: +
הגהות יעב"ץוהניקה את בנה. נ"ב שהיה מורכב על כתפה: שם קרי ל בבלאי טפשאי. נ"ב מה שלא מצינו בבני א"י שיאמר אחד כך על בני בבל. אדרבה ר"י אמר דילהון היא (סוכה מ"ד א' ב"ק קיז:) ורב כהנא נראה שהיה שקול כר"י ור"ל. ומ"מ לאו כללא הוא. ע"ל (דע"ז א') גבי ר"א: רש"י ד"ה צלקת כו'. נ"ב ובמשנה פ"ט דנגעים: תוס' סד"ה כאן. בגליון "תרגום של סנוורים" נמחק: +
בן יהוידעוְחַד מִינַיְהוּ עָדִיף כִּתְרֵי מִינָן. הא דהחליט הדבר לעשותו במשקל כפול חד בתרי? מפני שאנו רואין עתה בארץ ישראל עושין יום טוב אחד ובחוץ לארץ שני ימים טובים מפני דעל ידי קדושת ארץ ישראל יש בהם כח להשלים התיקון ביום אחד מה שאין כן בחוץ לארץ שני ימים. נמצא לענין תיקון התפילות והמצות של ארץ ישראל כפולים ולכן גם לענין השגת התורה הם כפולים דחד מנייהו עדיף כתרי מינן. ויליף מן רבי ירמיה כד סליק להתם וכו' ומי גרם לו זה? ודאי קדושת ארץ ישראל גרמה לו ונמצא לפי זה חכם של חוץ לארץ אם יעלה לארץ ישראל יתחכם ויעלה בחכמה פי ארבעה על היותו בחוץ לארץ! +
חידושי רבי עקיבא איגרמתני' היו בה מומין. א) +
חידושי חת"ספדחתה ראה וניפייס הוא. הנה המעיין במרדכי והג"א בסמוך בסוגי' דהי' בה מומין. דפליגי אשיטות תוס' ורשב"א שבתוס' שם. ומבואר דכשהתנה ע"מ שלא יהי' בה מומין אפי' על מומין שבגלוי יכול לטעון. ולפ"ז הא דפריך הש"ס בפשיטות פדחתה ראה ונפייס הוא הו"מ לשנויי לרב דקיי"ל כוותי' מיירי משנתינו בקדשה ע"ת וכנסה סתם ולא אמרינן ראה ונפייס. אך התרצן הוא רב פפא וכ' תוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה אלא אסיפא דר"פ ס"ל כשמואל דמוקי בקדשה סתם ומשו"ה הוצרך לחלק בין עומדת תחת כפה. אבל למאי דקיי"ל כרב לא אתאינן להא ומיושב פסק הרמב"ם עיין מה שהקשה ר"ן וק"ל: בעזה"י סוגי' דהי' בה מומין הי' בה מומין. יל"ד לשון לשון רבים. ולא אמר הי' בה מום. ויש להסתפק אם נמצאו בה ב' מומין א' על פדחתה בגלוי באופן שבוודאי ראה ונפייס והשני בסתר. אי נאמר מעתה חזקה אין אדם מתפייס במומין דהרי קמן דהאי גברא שפיר מתפייס ומדאתפייס בהך שבפדחת. אפשר שנתפייס גם באידך. או דלמא מה דאתפייס אתפייס. ואידך חזקתו שאינו מתפייס וצ"ע: ועודה בבית אבי'. האי לשון משמע שעדיין נערה שאז נקראת בבית אבי' כלישנא דקרא ואם בית אבי' נדרה עיין לעיל מ"ח ע"ב לאפוקי בוגרת דהוה כמו ברשות הבעל וכמ"ש הרא"ש ועל הבעל להביא ראי'. א"נ י"ל עודה בבית אבי' ר"ל שלא הגיע זמנה ומיתזנת עדיין משל אבי'. אבל בהגיע זמן נישואי' ומיתזנה משל בעלה דוכתא מייחד לה לא מיקרי בית אבי' ועל הבעל להביא ראי' וזה הוא סברת ר' ירוחם ועיין בשיטה מקובצת עמד בדיקדוק לשון זה והנלענ"ד כתבתי. ולפ"ז י"ל דיוקא אהדדי דדיוקא דסיפא משמע דוקא נכנסה לרשות הבעל ממש דהיינו חופה ולא סגי' בבגרה או בהגיע זמן. ולזה י"ל לפמ"ש ב"ש דאפי' לרא"ש בבגרה דעל הבעל להביא ראי'. מ"מ סגי' שיביא ראי' שהי' בה מומין עד שלא בגרה ולא בעי להביא ראי' שהי' עד שלא נתארסה. אלא אפי' משנתארסה רק קודם שבגרה סגי דהא ליכא כאן חזקה אין אדם שותה בכוס. ולפ"ז א"ש הדיוקים. וקאמר אם הי' בה מומין בעודה נערה על האב להביא ראי' ואם כבר נכנסה לחופה ממש על הבעל להביא ראי' שהי' עד שלא נתארסה. אמנם אם בגרה אזי על הבעל להביא ראי'. אמנם סגי בראי' כל דהו שהי' עד שלא בגרה: על האב להביא ראי'. לכאורה עיקר טענותיהם ברישא בהחזרת כסף קידושין. דסתם ארוסה אין לה כתובה וכיון דמיירי בקדשה על תנאי. ולטענת הבעל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת כלל צריכה להחזיר הקידושין. וסיפא דנכנסה לרשות הבעל וה"ל כנסה סתם אין להחזיר הקידושין כיון שצריכה גט אין להחזיר הקידושין בשום אופן שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה. ומ"ש בהג"ה שבמרדכי פ"ג דקידושין סי' תקל"ה נגד זה כבר תופס עליו בחלקת מחוקק סי' נו"ן סק"ד. וגם מ"ש רמ"א בשם מהרי"ל כבר השיגו עליו האחרונים ע"ש נמצא בסיפא שצריכה גט אין הטענה על החזרת קידושין כ"א על הכתובה. ובזה מיושב ק' תוס' לר"א דאמר תברא מ"ט לא נקט לכ"א רבותא טפי לר"ג בעודה בבית אבי' ולר"י ברשות הבעל ולהנ"ל ניחא דקמ"ל אפי' שהאב מוחזק בכסף קידושין לא יועיל לו חזקת הגוף. וזה לא הו"מ לאשמועינן ברשות הבעל שאז הטענה על הכתובה וכן לר"ג קמ"ל אעפ"י שהבעל מוחזק בכתובה אלים חזקת הגוף להוציא ממון. וזה לא הו"מ לאשמועי' בארוסה. ואפשר דהיינו דאתא רבא לאיפלוגי אאוקמתא דר"א ואמר לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל. ואס"ד דמיירי רישא לקידושין שהאב מוחזק מ"ט דר' יהושע הלא אין חזקת ממון מתנגדת לחזקת הגוף ולית לי' לרבא חזקת מרא קמא שכ' תוס' לקמן. וי"ל אביי לשיטתו משמע דס"ל נמי כאוקמתא דרבא כאן נמצא. ולא כאוקמתא דר"א תברא היינו משום דאביי ס"ל לעיל בסוגי' קדשה על תנאי דרב נמי לא מצריך גט אלא בבעל ומשום בעילת זנות. אבל בנכנסה לחופה ולא נבעלה לא בעי גט לרב ומשנתינו נכנסה לרשות הבעל מיירי בלא בעל כמבואר לעיל מ"ט וא"כ גם בסיפא י"ל לקידושין וליכא למימר תברא. דא"כ תקשי קו' תוס' לימא ר' יהושע רבותא טפי בנכנסה לרשות הבעל ולקידושין. ואמנם ר"א לטעמי' דס"ל שם דבבעל כ"ע מודים דצריכה גט ובכנסה סתם הוא דפליגי וס"ל לרב דאפ"ה צריכה גט. ויצדקו דברינו הנ"ל בישוב קו' תוס' משו"ה קאמר תברא ועד"ז י"ל גם רב אשי דס"ל רישא מנה לאבא בידך ולא מוקי כר"א נמי היינו טעמא אפי' אי ס"ל כהלכתא דנכנסה לחופה בלא בעל צריכה גט מ"מ הא רב אשי פליג התם בפ' מי שמת וס"ל בנתגרשה ליכא למיחש שמא יאמרו קידושי' תופסין באחותה משום דגיטה מוכיח עלה והדרי קידושין ע"ש קמ"ה ע"א א"כ אפי' נכנסה לרשות הבעל נמי שייך לקידושין משו"ה נאיד הוא מאוקמתא דר"א. והנה מרא דשמעתא דמחליף פרה בחמור הוא שמואל דמוקי למתני' בקדשה סתם ולס"ד דש"ס לקמן מוקי כאוקמתא דר"א תברא. וצ"ל קדשה סתם נמי אינה צריכה גט וכתי' קמא שבתוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה על מנת: מיהו לפמ"ש לעיל דעודה בבית אבי' ממעט בוגרת בודאי קשה לר"א אי רישא ר' יהושע נימא רבותא אפי' כשבגרה אפ"ה על האב להביא ראי' להחזיק הקידושין ולא שייך דברינו הנ"ל ובפלפול הארכתי וגם תי' תוס' לא שייך על קו' זו מבוגרת: על האב להביא ראי'. פירש"י עדים ובשיטה מקובצת מדקדק מה בעי רש"י בזה. וגם מ"ט לא פי' כן ברישא. ולכאורה י"ל לפמ"ש בש"ע ח"מ סס"י ל"ה דבמקום שא"א להזמין עדים כשרי' סמכינן אפילו אנשים ופסולים היכי שהתובע טוען ברי. ומצוה לעיין זה היטב הדק ביש"ש פ"א דב"ק סי' מ"א דמציין הש"ך שם. וא"כ במשנתינו דלא מיירי במומין שבגלוי ממש כמ"ש תוס' דר"מ מודה בהא ומומין שבסתר הוא רחוק מאוד להמציא עדי' כשרי' שראו אשה ערומה קודם שנתארסה והי' בה מומין אם לא נכפה או ריח הפה וכדומה והוי סד"א דסגי בראי' בעלמא בלא עדים כשרים קמ"ל חדא דהבעל אינו טוען ברי וצריך עדים כשרים ועוד דעכ"פ משכחת לי' בשום אופן שאנשים ראו במקרה המום שבסתר שבאשה וכל זה בסיפא ומשו"ה פירש"י עדים. אבל ברישא דהאב מייתי ראי' שאח"כ נולדו. א"כ צריך ראי' מי שהציץ בה. ובדקה שעה קודם אירוסין שלא הי' בה אותן המומין. וזה נמנע כלל בעדים כשרי'. וכיון שממש הדבר נמנע וגם האב טוען ברי סגי בראי' בעלמא בלא עדים כשרי' משו"ה לא פירש"י מידי. ואי מיירי רישא להחזיק הקידושין א"ש אבל אי בא להוציא הכתובה ע"י אותן עדים זה קשה וצ"ע במקומות הנ"ל. ומזה ראי' לשיטת רש"י דלא כר"ן אליבא דרי"ף דמפרש משנתינו בשמא ושמא דלטענת שמא בעי' עדים כשרים וזה ממש נמנע ברישא: וחכ"א במה ד"א במומין שבסתר. דעת הר"י שבמרדכי שרמז עליו בהג"ה אשרי דבמומין שבגלוי דמתני' היינו תחת כפה שבראשה ובודאי ברישא בעודה ארוסה לא פליגי חכמים דמנא לי' להארוס להסתכל במה שתחת כפה. והיינו דמשנינן לעיל הוסיפו עליהן שומא בעומדת תחת כפה ור"ל בארוסה אבל אחר נישואי' שנכנסה לרשות הבעל פליגי בהו ר"מ ורבנן דלר"מ לא אמרי' בהו ראה ונפייס ולרבנן נתפייס כיון שכבר נכנסה לחופה עמו. ולפ"ז ר"מ דקאי רק אסיפא לק"מ ק' התוס' דרב מוקי בקדשה על תנאי זה לק"מ דהא אסיפא אכנסה סתם קאי ואדרבא מיגרע גרע כיון שקדשה על תנאי. ובשעת כניסה בודאי ראה מה שתחת כפה ושתק ולא צווח שלא נתקיים תנאו ש"מ איפייס ואחולי אחיל. ומדוייק נמי טפי לשון מתני' אבל מומין שבגלוי אינו יכול לטעון דבסיפא הבעל הוא הטוען ואינו יכול לטעון. אבל אי הוי קאי ארישא ה"ל למימר אינו צריך להביא. אמנם רשב"א ור"י שבתוס' שלפנינו ניחא להו לפרש מומין שבגלוי ממש על פדחתה ור"מ מודה בו. ולפ"ז קאי אפי' ארישא בארוסה דעל פדחתה גם הארוס ראה ונפייס ואי משום קו' דמיירי בקדשה ע"ת נדחק לא על אלו המומין נתכוון. והדקדוק דאינו יכול לטעון אתי' לרמז על הבעל אפי' מייתי ראי' אינו מועיל. והרבה קולמסות נשתברו בהבנת המשך לשון התוס' ואין לזוז ממה שכתבתי פה: +
פני יהושעבגמרא רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן. נ"ל דהכי פירושא דרבא סובר השתא דאפי' מ"ד מקודשת לאו מטעמא דאדם רוצה שתתבזה אשתו דודאי אפ"ה מסתמא התנה אפילו אנדרים שיש להם היתר חכם כמו שפירש"י דא"א באשה נדרנית דמאן יימר דמזדקק לה חכם לאלתר וא"כ לעולם תהיה בספק מקודשת שמא תלך אצל חכם אחר וימצא פתח אלא דאפ"ה אמרינן דמקודשת דשמא היה בדעתו שאם יהיו נדרים שיש בהם התרת חכם יכניסנה ואם לא תמצא חכם לאלתר יגרשנה לרצונו ובהא קאמר רבא שפיר דכיון דאשה חשובה היא מסתמא לא היה בדעתו כך לגרשה אם לא תמצא חכם דלא ניחא ליה דמיתסר בקרובותיה וע"כ דכדי שלא ישאר בספק היה בדעתו לתנאי גמור דבכל מילי נדר שימצא לא יהיו קידושין כלל ואהא מקשינן שפיר מסיפא שהיא התנית עמו ע"מ שאין בו נדרים וקתני נמי אם הלך אצל חכם והתיר מקודשת והיינו ע"כ לרבא מהאי טעמא גופא דשמא היה בדעתה שאם יהיה בו נדר שיש בו התרה יתיר נדרו ואם לא ימצא חכם לאלתר שיתיר נדרו בודאי יכופו אותו ב"ד להתיר נדרו תוך הזמן שיקבעו לו או יגרש כדי שלא תשאר בספק לעולם וא"כ מקשה שפיר דבאשה חשובה הו"ל למיתני דאינה מקודשת דבודאי לא היה בדעתה תנאי זה דגירושין כלל דלא תיתסר בקרוביה אלא דודאי היה בדעתה דאם יהיה בו שום נדר לא יהיו קידושין כלל ומשני שפיר דבכל דהו ניחא לה כן נ"ל נכון ונתיישב' קושיית מהרש"ל ז"ל ודו"ק: משנה היו בו מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה. משמע דאי לא מייתי ראיה מפסיד ולכאורה הוי קשיא מהא מתניתין לרב הונא ורב יהודא דס"ל בפ"ק דף י"ג דברי ושמא ברי עדיף והכא מסתמא הבעל טוען שמא והאב ברי מ"מ אפשר כיון דבמומין שבסתר איירי א"כ האב נמי טוען שמא וברי של הבת לא מהני מידי אלא דלקמן בד"ה רישא מנה לאבא בידך משמע קצת דלמסקנת התוספות אין לחלק בכך ואדרבה אפילו ברי דאב לא מהני וא"כ תיקשי אדרב הונא ור"י ויש לתרץ כמ"ש התוספות לעיל שם לחלק בין ברי טוב לברי גרוע וה"נ הברי גרוע לפי שהבעל אין לו לידע והו"ל שמא טוב וברי גרוע וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם ליישב קושיית התוספות בדרך אחר ע"ש: רש"י בד"ה הבעל צריך להביא ראיה עדים כו' ולכאורה יש לתמוה למה לא פי' כן ברישא ועוד מאי קמל"ן ונראה דודאי בבבא דרישא שהאב בא להוציא לא הוצרך לפרש דפשיטא דכל היכא דאמרינן הממע"ה צריך שני עדים משא"כ בהאי בבא דסיפא שהבעל מוחזק בממון והאב בא להוציא קס"ד דסגי לבעל בעד א' המסייעו ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה לשון ראייה משמע שני עדים והיינו כיון דבהאי בבא האב מהימן משום חזקת הגוף כדמסקינן בגמרא וא"כ תו לא מהימן עד אחד לאפוקי מהאי חזקה כדקיל"ן נמי בעלמא אפילו לענין איסורין דכל היכא דאיכא שום חזקה להיתר או לאיסור בעינן ב' עדים דוקא וה"ה לענין ממון וה"נ אמרינן בפ' אלו מציאות סימנים וסימנים ועד א' ע"א כמאן דליתיה דמי כן נ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל: קונטרס אחרון קונטרס אחרון בתוספות בד"ה וחכמים אומרים בד"א כו' נראה לר"י דר"מ לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דקאמר בד"א במומין שבסתר היינו בסתר ממש כדמשמע לישנא דמתניתין דא"א לבדוק אותם אלא בבית המרחץ ע"י קרובותיו או קודם חופה ע"י עצמו משא"כ כשאינו עומד במקום הסתר ממש אלא תחת כיפת ראשה כדעיל בסמוך גבי שומא בהא שפיר פליגי ר"מ וחכמים אי יכול לטעון או לא ואפשר דפשיטא ליה לר"י דלשון מומין שבגלוי ממש דאי בעומד תחת כיפת ראשה לכ"ע יכול לטעון וכ"ש אליבא דרב דאיירי מתניתין בהתנה בפירוש כמ"ש התוספות בסמוך מיהו בהגהת אשרי משמע כדפרישית וע"ש ובמאי דמסקו התוספות דלא פליגי אלא ביש מרחץ קשיא לי לכאורה במאי קמפלגי דליכא למימר דפליגי בבדיקת קרובים אי מקרי שפיר בדיקה או לא א"כ שייך האי פלוגתא בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה לעיל דף נ"ח ע"ב דפליגי אי בדיקת מרחץ שמה בדיקה או לא ופירש"י שם דהיינו בדיקת קרובים ולכאורה שפירושו מוכרח ואם נפרש דפליגי ר"מ וחכמים אם דרך לבדוק בבית המרחץ ע"י קרובותיו א"כ כ"ש דקשיא מסוגיא דהתם דמשמע דפשיטא לן הא מילתא דמשהגיע זמנה דרך לבדוק ע"י קרובותיו וקודם חופה בודקה בעצמו דוקא וכ"ש דקשה טפי למ"ש התוס' בדבור הסמוך דקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל והנלע"ד בשיטת התוספות דודאי לעיל דף נ"ח דאיירי לענין תרומה ומשום חשש בעלמא שמא ימצא סימפון בהא ודאי אזלינן בתר רובא דאינשי שדרכן לבדוק בהגעת זמן ע"י קרובים והיינו טעמא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה סברה דבדיקת קרובים לא מפקא מידי חששא דזימנין דליכא מרחץ ותו לא פלוג רבנן אלא בדיקת עצמו בעינן משא"כ הכא דאיירי בנמצא בה מום בודאי בהא סבר ר"מ דאפילו ביש מרחץ יכול לטעון דזימנין דאינו בודקה בקרובותיו וכ"ש הכא דאתנאה סמיך אי איירי בתנאי אליבא דרב וחכמים סברי דאפ"ה ביש מרחץ אינו יכול לטעון כיון דאורחא דמילתא לבדוק ואף לפמ"ש התוספות דאיירי נמי ברשות האב והתם משמע דאפי' לענין תרומה אמרינן דלא בדיק לה קודם הגעת זמן היינו נמי משום דלענין תרומה לא פלוג רבנן בתקנתן דזימנין דליכא מרחץ כן נ"ל מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר פלוגתייהו במומין שבגלוי א"כ אין צורך בכך ודו"ק: +
הפלאהבגמרא רנב"י אמר שלשה וכו' במאי קמפלגי וכו'. בספר שיטה מקובצת הקשה כל אריכות הסוגיא בכאן לפרש דברי ר' יהודה הוא שלא מענין הסוגיא דידן. ובלימוד הישבה אמרתי דיש ליישב ע"פ מ"ש לעיל משום דמה"ל דטעמא דר"א לאו הוא משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אלא משום דמיירי בהתנה בפירוש דלא חיישינן ללעז א"כ י"ל דס"ל לר"א דלא חיישינן שתקלקל עצמה כיון שהתנה בפירוש שאם תתיר נדרה יתבטל הגט ור"מ חייש אלא דכבר כתבנו בסמוך דהוכיח הריטב"א דא"כ מ"ט דר"מ בא"צ משום דהיה לו להפר הא התנה בפירוש וכן כתבנו דמוכח מנדר הוא אלא דהוי אפשר לומר דטעמא דר"מ כמ"ש לעיל דס"ל דגירושין הוי כהקמה ואי משום דישאל על הקמת גירושין המ"ל משום דגירושין עכ"פ בשלשה דבעינן שיאמר לסופר כתובו ולעדים חתומו וצריך שיאמר לסופר בפני עדים ותו דס"ל לר' אלעזר עידי מסיר כרתי ואפילו לר"מ כתבו התוס' בריש גיטין דף ד' דבעי' עדים בשעת נתינה דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ בהדי דידה הוי שלשה והמ"ל דס"ל דהוי נדרו או הקמתו בנדר שידעו בו רבים שאין לו התרה ותו דאמרינן לעיל דף כ"ג דמאן דמגרש בפרהסיא מגרש וכתב ר"י מינץ והביאו רמ"א ז"ל סימן קנ"ד דלכך נותנין הגט בעשרה א"כ מסתמא אין חשש שישאל על הקמתו או נדרו שפרסם ברבים לכך מייתי הש"ס דר"מ ור"א פליגי על ר' יהודה וס"ל דיש לו התרה וכ"כ התוס' בגיטין וע"כ צ"ל דמיירי בהתנה בפירוש. ודוק: שם בגמרא רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא ליה וכו'. ומדברי רש"י ז"ל משמע דאפילו אם תמצא היתר מ"מ לא ניחא ליה פן תחזור ותידור ואינו חפץ באשה נדרנית כדמשמע לעיל בריש פרקין באשה שנדרה בנזיר למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דאע"ג שהוא יכול להפר וגם היא יכולה להתיר אצל חכם מ"מ לא ניחא ליה באשה נדרנית ואף שכתבנו לעיל דף ע"ב ע"א דאם באמת הלכה לחכם והתירה אינו יכול לגרשה בלא כתובה היינו משום שיכולה לומר שאם תידור עוד אז יגרשה בלא כתובה דמה לו שיגרשה עתה או אח"כ אפילו באשה חשובה משא"כ בתחלת קידושין דאע"ג שיוכל לגרשה מ"מ באשה חשובה לא ניחא ליה וכו'. וע"ז מקשה דא"כ גם בנדרים שלו ג"כ נימא דאינו מועיל היתר חכם משום שהיא יראה שמא יחזור וידור ואפילו אם ירצה לגרשה או נימא שתוכל לכופו לגרש כיון שהתנה בתחלה שאינה רוצה באיש נדרן מכל מקום לא ניחא לה דתיאסר בקרוביו ועל זה משני איהי בכל דהו ניחא לה ובפשטות יש לומר דלא איכפת לה אם יהיה נדרן אח"כ. אך זה דוחק דהא חזינן דמקפדת עתה וגם דוחק לפרש דגבה לא שייך לא ניחא לה למיתסר בקרוביו משום דבכל דהוא ניחא לה דזה דוחק דלא שייך לומר כן אלא לגביה מי שמתקדשת ליה ונראה פירושו דהא צ"ל פירש"י בד"ה אבל הוא אם אמר ע"מ שאין עלי מומין ונדרים וכו' ולכאורה אינו מובן דה"ל לפרש דהיא התנתה ותו הא איתא בפרק איזהו נשך דף מ"ה דאותו שהתנאי הוא לטובתו הוא צריך להתנות ואם השני מתנה ה"ל פטומי מילי בעלמא ונראה דבאמת כוונת רש"י שכוונת הבעל היה לטובתו שאינו רוצה לדור עמה אם יהיה עליו מומין או נדרים. כיון שיודע שימאס בעיניה אף שהיא אינה מקפדת מ"מ היינו משום דאיתתא בכל דהו וכו' וכדמסיים וכולן מזנות ותולין בבעליהן מ"מ לא ניחא ליה בכך וכיון דהיא לא התנתה ובכל דהוא ניחא לה אלא שהבעל התנה ממילא אם התיר הנדר לא שייך לומר דמתירא פן יחזיר וידור דהא בידו שלא ידור ותו דכבר כתבנו לעיל דכשהוא יודע בעצמו שיש עליו נדרים או מומין ע"כ כוונתו אם יתרפא או יתיר הנדר תהיה מקודשת. והנה הב"ש ובספר פני יהושע כתבו לפרש דבאשה חשובה דעתו ע"כ שלא יועיל היתר דא"כ אפילו אם לא תתיר יצטרך לגרשה משום שמא תמצא היתר ולא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה אך זה אינו לשיטת התוס' דהיכא דנודע לו שוב אינו מועיל היתר. מיהו יש לומר דהא דנדחקו התוספות לחלק בין נודע לבעל דשוב אינו מועיל היתר משום מתניתין דקתני אינה מקודשת ולא חיישינן שמא תמצא היתר ולשנויא דרבא יש לומר דמתניתין מיירי באשה חשובה ואין צריך לחלק בין נודע ללא נודע. וק"ל: והנה הרא"ש ז"ל כתב בתחלה מצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים הילכך יש להחמיר ולהצריכה גט אפילו באשה חשובה וכו' ואחר כך כתב וא"ת הא במתניתין תנן וכו'. ויש לומר דהא דאמרינן הכא מקודשת היינו כשהותר הנדר קודם ידיעת הבעל וכו' ואחר כך כתב אית תנוי תנא וכו'. ונדחק בזה הב"ש ובספר פני יהושע שנראה דבריו סותרין זה את זה דלמה צריכה גט כיון שכבר נודע לבעל נתבטל הקידושין ונראה דאתיא שפיר לפמ"ש לשנוי דרבא איכא לאוקמי מתניתין באשה חשובה ואין הכרח לחלק בין נודע או לא וכ"ש אם הפירוש בדברי רבא באשה חשובה דעתו שלא יועיל היתר משום דאל"כ אפילו לא תתיר יצטרך גט ויאסר בקרובותיה מוכח דס"ל דאפילו נודע לא נתבטל הקידושין כשאינה אשה חשובה נמצא כיון שכתב הרא"ש שנסתפק לו הילכתא ויש להחמיר ולהצריכה גט אפילו באשה חשובה שפיר מקשה ע"ז ממתניתין כיון דליכא לתרוצי מתניתין באשה חשובה וע"כ צריך לחלק בין נודע לבעל וכו'. אבל לרבא דמשמע דס"ל להרא"ש יותר לעיקר דהילכתא כוותיה כמ"ש הב"ש אין לחלק בין נודע כנ"ל ושפיר הביא הרא"ש את הירושלמי דצריכה גט דהיינו כשנויא דרבא ובזה א"ש לשון הש"ע בריש סימן ל"ט דהיש מי שאומר וכו' בסוף סעיף א' והיש מי שאומר שבסוף סעיף ב" דעה אחת היא דמסתפק אם הלכה כרבא והוא דעת הרא"ש ז"ל ונ"מ מזה דאם היא אשה חשובה ונודע לבעל אינה צריכה גט לכ"ע בין לשנויא קמא בין שלנויא דרבא. ובזה מיושב מה שדקדק החלקת המחוקק שם בס"ק ג' שאם היא אשה חשובה למאי דפסקינן ספק מקודשת א"כ היה ראויה לפסוק ודאי מקודשת דל"ל לא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה דהא עכ"פ צריכה גט מספק ולפמ"ש לק"מ דבנודע באשה חשובה ודאי אינה צריכה גט לכ"ע. ודוק: שם פדחתה ראה ונפייס לכאורה קשה לפמ"ש בהג"א בשם מרדכי דהא דאמר במתניתין דלקמן בסיפא אבל במומין שבגלוי א"י לטעון היינו בנכנסה לרשות הבעל אבל בארוסה יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי דא"כ מאי מקשה הכא דילמא מיירי בארוסה וכ"ש אם התנה דמוכח דלא ראה אותן ולכאורה היה נראה דדעת המקשה דמסתמא ברייתא אמתניתין קאי דתנן בסיפא דמתניתין כל המומין וכו' דמיירי אפילו בכנסה דתנא ברישא אך זה דוחק. ותו קשיא לי דהא איכא למימר בשומא שנתרפאה קודם הנשואין דלא שייך שבדק קודם הנשואין וע"כ צ"ל שבדק קודם אירוסין וכ"ש לפמ"ש לעיל דבמתניתין מיירי דוקא במומין שנתרפאו דאל"ה א"צ תנאי כמ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' בד"ה חכם עוקר וכו' א"כ כיון דס"ל דקודם אירוסין אפילו במומין גלויין לא אמרינן דראה ונפייס ובשעת נשואין הא נתרפאה שפיר חשיב שומא אפילו אי קאי אמתניתין ולכאורה היה נראה דהא דכתבו ההג"א דבארוסה יכול לטעון אפילו במומין גלויין היינו דוקא לענין כתובה דאין להוציא מן הבעל משום דאיכא חזקה דממונא וחזקה דאין אדם מתפייס במומין אלא דבנשואין חשבינן ליה כודאי ולא באירוסין אבל לענין קידושין הוי קידושין מחמת חזקה דראה מומין גלוי' ומשמע ליה להש"ס דברייתא דהוסיפו עליהן קאי אמתניתין דקתני המקדש ע"מ שאין בה מומין אינה מקודשת ושפיר מקשה דראה וניפייס אלא דגם זה דוחק. ויבואר היטב בסוגיא בסמוך: שם אמר אביי וחד מינייהו וכו'. נראה דמפרש כן איש ואיש יולד בה דחשיב כשנים הנולד בה דהיינו כשני ת"ח בח"ל ויש לפרש בזה הפסוקים מי מנה עפר יעקב ר"ל כשהם בארץ העמים דאז נמשלו לעפר כפירש"י ז"ל בחומש על ושמתי את זרעך כעפר הארץ אפ"ה אין להם מספר כמש"ה אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וגו' דהטעם שכל אחד מישראל שקול כהרבה כמש"ה אספרם מחול ירביון ר"ל שא"א לספור אותם כדרך מנין בני אדם. וע"ז אמר ומספר את רבע ישראל ר"ל ששם יעקב לשון עקוב הוא כשהם בח"ל ובא"י נקראים על שם ישראל שהוא לשון שררה כמש"ה כי שרית וגו' ואז הם חשובים כשיעלה לא"י כ"א לארבעה פעמים נגד מה שהיו בח"ל כדאמר חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו וכיון שהנולד בא"י חשוב כשנים נגד הנולד בח"ל א"כ כי סליק להתם ועדיף כתרי מנייהו הרי שנחשב ונתעלה ארבע פעמים ממעלה הראשונה נמצא בתחלה היה רובע ממה שנתעלה אח"כ זש"ה אף כשהיו ישראל במדבר אינו אלא רובע ממה שיתעלה מספרם אח"כ בא"י אפ"ה אין להם מספר ויש בזה רמז דכתיב ר"ב"ע חסר והוא מספר ארבעה פעמים ח"כ"ם שהוא מספר ס"ח וארבעה פעמים ס"ח הוא מספר ר"ב"ע רמז רמז שאויר א"י מרבה ארבעה מידות בחכמה. ויש ליתן טעם בזה שהעולה לארץ ישראל יחשב כשנים הנולדים בה. כי מה שאמר שאחד מבני א"י הוא כשנים בח"ל. הוא מחמת גרם חטא ח"ל כדאיתא לקמן בסוף מכילתין והוא ממעט השכל משא"כ בנולד בא"י יש בו זכות א"י אבל אמרו חז"ל מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד מפני שזדונות נחשבים להם כזכיות וה"נ בעולה לא"י נחשב ונהפך לו החטא לזכיות ע"כ עדיף כתרי מנייהו ויש לפרש בזה הפסוק בישעיה סימן מ' דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפליה בכל חטאתיה פי' כי מלאה צבאה ר"ל כי תמלא צבאותיה באין מספר להם כי נרצה עונה ר"ל שהעוונות נתהפכו לרצון להם לפני ה' ע"כ לקחה שכר מה' כפלים ר"ל שני פעמים כפל שאחד נחשב לארבעה והטעם בכל חטאתיה שחטאה שהיתה צריכה להיות בח"ל. ולפי הטעם שכתבו המפרשים שאינו נחשב עוונות לזכיות אלא דוקא בשב מאהבה אבל מיראה נחשב לשגגות כדאיתא בפרק יה"כ משום שמאהבה יש מחשבה ומעשה דהמחשבה ג"כ נחשבת למעשה לכך נחשב לזכיות אבל מיראה דאין בו מחשבה אינו נחשב אלא לשגגה וה"ה במחשבה לבד אף דהש"י מצרפה למעשה אינה נחשבת לזכיות אלא שמכפרת את החטא לכך אמר המצפה לראותה חשוב כנולד בה דכיון שהוא מצפה הרי הוא שב במחשבתו ומבקש לעלות. אבל אינו כאלו כבר עשה תשובה ועולה לע"י שיחשב כשנים מהם. ויש עוד להבין באופן אחר מפני שאמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהן וכו'. וכן אמר בזהר בפסוק ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' והיה ראוי שהנשמות הנאצלות ונולדים בח"ל יהיו כפלים לתושיה כמו הנולד בא"י כיון שנולד במקום השראת שכינה שנאצל נשמתן אלא דאוירא דארץ ישראל מחכים את הנגדל בה שלשה מעלות עד שחשוב כשנים בח"ל וממילא העולה מח"ל לארץ ישראל נגדל ג"כ שלשה מעלות משהיה בח"ל וחשוב ממילא כשנים שנולדים בה. ויש לפרש בזה המשך הכתובים נכבדות מדובר בך עיר האלוקים סלה ר"ל אפילו בחורבנה. ואמר אזכיר רהב ובבל ליודעי ר"ל בהיותם במצרים שנקרא רהב ובהיותם בבבל ידעו המקום ב"ה שהשכינה עמהם. וכן בגלות האחרון הנדחים בשאר רוחות. וז"ש הנה פלשת שהוא במערב וצור שהוא בדרום מארץ אדום כפירש"י בפרשת מסעי וכבר הזכיר בבל שהוא מצפון ארץ ישראל ובמזרח הוא ים המלח כמפורש בגבולין ועל הנולד בהם ראוי לומר זה יולד שם ר"ל הוא מקים תולדתו שנאצל נשמתו כי שם מקומו שהשכינה שם ואפ"ה לציון יאמר איש ואיש יולד בה שהם כשנים הנולדים בארצות אחרות אין זה כי אם ה' יכוננה עליון על כל הארצות ואוירא דא"י מחכים ואמר ה' יספור בכתוב עמים כפירש"י בתהלים כשיכתוב ה' העמים לדראון לעתיד ואתם תלוקטו א' א' יעלו למספר לאמור על כל אחד זה יולד שם ר"ל זה נולד במקומו בח"ל שהרי השכינה היתה עמהם ויש לפרש שסתם מספר ומנין הוא שלשה כדאיתא בספ"ק דמציעא דאין מנין סימן בפחות משלשה ר"ל שכ"א יעלה למספר שלשה נוספים שיחשב לארבעה לכן אמר לשון יספור סתם. ובחדושי תורה פרשת ואתחנן כתבתי לפרש על פי זה מ"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא צריך להבין למה בעת ההיא ואמר עוד אתה החילות להראות את עבדך את גדלך זו מדת אברהם ואת ידך החזקה זו מדת יצחק אשר מי אל זו מדת יעקב שנקרא אל כמ"ש חז"ל ועוד אמרו חז"ל ויאמר ה' אלי רב לך שגדול אתה במיתתך יותר מבחיים יש לפרש מפני שאמרו חז"ל ושבח אני את המתים שהרי משה לא נענה במדבר עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו' ועוד אמרו בשעה שאמר הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול אמר משה מה כסא של ג' רגלים וכו' לפ"ז יש לומר משה שלא ידע שגדולים צדיקים במיתתן סבר שלא נענה במדבר מפני שהוא רגל א' והאבות שלשה רגלים לכך בעת ההיא שכבש עבר הירדן ונכנס בה כיון שהיא חלק בא"י נתעלה בעלייתו ארבעה פעמים מכשהיה במדבר וחשוב כארבעה סבר שבעת ההיא יהיה נענה כיון שנחשב ונתעלה גם במדת שלשה האבות וז"ש אתה החילות להראות את עבדך וזכיתי כבר בבחינת האבות והש"י השיב רב לך דגדולים צדיקים במיתתן כמ"ש חז"ל בפסוק ושבח אני את המתים וממילא מטעם זה לא נענה במדבר עד שהזכיר זכות אבותיהם ויש לנו בזה רמזים הרבה נעימים לנפש אלא שאין זה כוונתינו כאן: שם פירש"י ד"ה הבעל צריך להביא ראיה עדים וכולה מפרש בגמרא. הא דלא פי' כן ברישא נראה משום דסתם ראיה בעדים הוא ככל המוציא מחבירו עליו להביא ראיה שבש"ס אבל בסיפא הוי אפשר למיטעי דפי' ראיה היינו סיוע לדבריו שהיו עד שלא תתארס דאפילו מביא עדים שהיו בה מומין משעת אירוסין ממילא אמרינן שהיו בה קודם אם לא הביא האב עדים שלא היו בה קודם אירוסין כדינא דרישא וכדמקשה אביי לקמן בסוגיא אלא דבאמת מדלא פירש כן אביי ע"כ דס"ל דמשמעות המשנה ראיה בעדים ממש דומיא דרישא שיעידו שהיו בה עד שלא תתארס והטעם בזה על כרחך צ"ל כדמפרש לקמן בגמרא. וק"ל: תוס' ד"ה וחכמים וכו' נראה לר"י דלר"מ וכו'. הא דפסיקו להו הכי ולא אמרינן חזקה דאין אדם מתפייס במומין וחזקה דממונא עדיפא טובא לר"מ דאפילו במומין שבגלוי אמרינן דלא ראה משום דלא היה מתפייס ומה שכתבו ראיה מהא דסימפון בעבדים יש לדחות דהתם לא שייך כלל דאין אדם מתפייס במומין ותו יש לומר דכל כמה דלא חזי ביה מום כההיא דלעיל דף נ"ח ובקידושין דף י"א דמיירי לענין אכילת העבד בתרומה שפיר קאמר דסימפון בעבדים ליכא לכ"ע דמסתמא לא חיישינן לסימפון גלוי דמסתמא ראה אותן ונתרצה אבל כשהוא טוען שלא ראה יש לומר דנאמן ועמ"ש לקמן דע"כ סברא זו מוכרחת ונראה דנפקא להו מדמקשה הש"ס לעיל גבי שומא פדחתה ראה וניפייס ומאי קושיא דילמא ברייתא אתיא כר"מ משמע דליכא מאן דפליג במומין גלויין ותו נראה דא"א לפרש כן דלר"א דס"ל תברא אם כן תקשה ל"ל כלל חזקה דאין אדם מתפייס במומין כמ"ש התוס' לקמן בד"ה מי ששנה זו וכו' אפילו נגד חזקה דאין אדם שותה בכוס וכ"ש נגד מומין גלוים וכיון דת"ק לא מיירי בגלוים אין לומר דתנא בתרא מיירי בגלוי ולתירוצא דרבא פשיטא דא"א לפרש הכי כיון דמומין גלוים יותר יש לומר דראה וניפייס מחזקה דאין אדם שותה בכוס א"א לומר דפליג ר' מאיר מטעם דאין אדם מתפייס במומין דעכ"פ הוי גם ברישא תרתי במקום חדא בגלוי' נמצא ע"כ צ"ל דר"מ לא מיירי בגלוי' ועיין מ"ש לקמן. וק"ל: +
חידושי הרי"מרבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה. לכאורה אינו מובן כיון שנתקיים התנאי שהלכה לחכם והתירה איך שייך לא ניחא ליה כו' הא קדשה על דעת כן שיהי' אסור בקרובותי' וי"ל דהפשט הוא דאף שנתקיים התנאי מ"מ הטעם הוא כמ"ש תוס' ד"ה חכם דהתנאי היה אם יקפיד ואם היה מקפיד לא היה מהני אף דעוקר הנדר מעיקרו רק בנדרים אין קפידא אם התירו חכם ע"ש. ולכך כאן אף שהתירו מ"מ יש קפידא כיון שרואה שהיא נדרנית שמא תדור אח"כ תחתיו. ואף שיוכל להפר לה כשישמע מ"מ שמא לא יפר. ועוד דהתוס' כתבו דאם לא היה החכם עוקר הנדר מעיקרו היה קפידא משום העונש שעד ההתרה רק דעוקר ע"ש. וא"כ הבעל דמיגז גייז ואינו עוקר למפרע שוב יש קפידא אף שיפר לה על העונש שעד ההפרה אם תידור תחתיו רק דבשאר נשים אין קפידא שמא תידור תחתיו דבאמת יגרשה אם תידור ומאי איכפת ליה שיבטל הקדושין בשביל זה כיון שעתה אין עליה נדרים. אבל באשה חשובה משני שפיר דהוא קפידא כנ"ל שמא תידור תחתיו ואף שיגרשה יהי' נאסר בקרובותיה ולכך רוצה שלא יהי' קדושין כנ"ל דהוי קפיד' אף שהתירו חכם. או י"ל דהקפידא הוי שמא תהיה נודרת על דעת רבים באופן שלא יוכל להתיר לה. ובזה מיושב מאי דקשה לכאורה למה לא אמר לא ניחא ליה למיתב לה כתובה דזה שייך אף באשה שאינה חשובה דעכ"פ אם יגרשה יתחייב ליתן לה כתובה. ולמ"ש א"ש דכל החשש שמא תידור ע"ד רבים שלא יוכל להפר לה ואז הדין דתצא שלא בכתובה כשאומר אי אפשי באשה נדרנית כמבואר בש"ס לעיל דכאן לא שייך הוא נתן אצבע ב"ש דכיון שלא יוכל להפר כנ"ל. ואם תידור שיוכל להפר אזי יפר לה באמת ולכך דוקא בחשובה כנ"ל. אך קשה מאי פריך מסיפא דתני אבל הוא שהלך לחכם והתירו מקודשת ופריך דבאדם חשוב תימא ג"כ לא ניחא לה ליתסור בקרוביו ע"ש. ולהנ"ל קשה מאי חילוק נגד' בין הוא חשוב או לא אם הוי קפידא שמא ידור עוד ולא יתיר לה א"כ גם באינו חשוב הוי קפידא דלא תוכל לכופו לגרשה אם ידור. ואפשר דיכולה לומר מאוס עלי דכופין אותו לגרשה וכשידור תוכל לומר מאוס עלי רק באדם חשוב הוי קפידא דלא ניחא לה לאסור בקרוביו כנ"ל. וקצת ראי' מכאן להפ' דכופין באומרת מאוס עלי כנ"ל: יש להסתפק בתנאי שלה דאין עליו נדרים. איזהו נדרים מבטלין הקדושין דהא גבי דידה דוקא אמר באלו ג' שלא תאכל בשר כו' שלא תתקשט. וגבי דידיה גם אלו לא מיקרי עינוי נפש. או י"ל להיפוך דוקא אצלה שיש נדרי עינוי נפש אמרינן מסתמא היה כוונתו רק על אלו משא"כ אצלו שאין חילוק שוב נכללים כל הנדרים כנ"ל: תוס' ד"ה חכם כו' ודוקא בלא נודע אבל אם נודע קודם שהתירו לא מהני התירו אח"כ ולכך תני סתם במתני' אינה מקודשת. והקשו הראשונים ז"ל הא בירושלמי פליגי חד אמר אסורה לינשא בלא גט דחיישינן שמא תלך לחכם אח"כ ויתיר לה ונמצאת א"א למפרע וחד אמר מותרת לישנא בלא גט דלא חיישינן שתקלקל עצמה. וא"כ מוכח להדיא דעכ"פ לכ"ע מהני התרת חכם אף אחר שנשאת ונודע לו ע"ש ברא"ש ור"ן ז"ל ונראה דיש לישב דהא רבא אמר דבאשה חשובה לא מהני התרת חכם משום דלא ניחא לי' למיתסר בקרובו'. ולכאורה הא בכל דוכתי הוי זה חוב אף באינה חשובה מה שנאסר בקרובותי'. וכן מ"ט דפליגי ארבא. אך הטעם פשוט דאיך נימא שהי' הקפידא אף על אותן הנדרים שהחכם יתיר לה משום דאינו רוצה לאסור בקרובותי' הא קדשה אדעתא דהכי שאם אין עלי' נדרים מקדשה ורוצה להיות אסור בקרובות'. וכמ"ש לעיל. דממ"נ מאי איכפת לי' אם יתיר לה החכם א"כ באמת נתקיים התנאי ורוצה ליאסור. ואם לא יתיר באמת לא תהי' מקודשת ולא יאסור כנ"ל רק באשה חשובה חייש לחשש רחוק שתידור תחתיו ולא יפר לה כנ"ל משא"כ באינה חשובה. וכן מאן דפליג ארבא הוא מטעם הנ"ל אף בחשובה כנ"ל. אמנם לכאורה אי נימא כמ"ד בירושלמי דאסורה לינשא בלא גט משום שמא יתיר לה החכם וצריכה גט אף קודם שהתירו. שוב י"ל דלא מהני כלל התרת חכם אף באינה חשובה דשייך שפיר לא ניחא לי' ליאסור בקרובו'. באמת בודאי הי' דעתו גם על אותן הנדרים שיתיר לה החכם דאם לא יקפיד על זה ממילא גם אם לא תתיר לה יצטרך ליתן גט ויהי' נאסר בקרובותי' אף שיש עלי' נדרים שאינו מתיר לה וע"ז לא נתרצה שכשלא נתקיים התנאי יהי' אסור בקרובותי' ושייך שפיר לא ניחא לי' כו' כיון דצריכה גט משום שמא יתיר לה כנ"ל וא"כ קשה לכאורה איך נימא דלכך צריכה גט קודם התרה משום שמא יתיר לה הא אם צריכה גט שוב לא יועיל כלל ההתרה אח"כ ושוב אינה צריכה גט עכשיו דלא שייך החשש כנ"ל. אך מ"מ א"ש דלכך צריכה גט למ"ד הנ"ל דאיך נימא דהדין יהי' שאינה צריכה גט א"כ שוב יהי' מהני התרת החכם דלא שייך לא ניחא לי' כו' ושוב יהי' שייך החשש שמא תתיר לה וממילא פסק שפיר דצריכה גט דאי אפשר לפסוק שאינה צריכה גט מטעם הנ"ל. וממילא עכשיו דצריכה גט מדרבנן מחשש הנ"ל שוב אינה מועיל ההתרה אח"כ שתהי' מקודשת מדאורייתא למפרע דהא שייך לא ניחא לי' למיתסר כנ"ל. ולמ"ד דמותרת לינשא בלא גט י"ל דהא כיון דמאי דמותרת היינו דבודאי לא תקלקל עצמה שתתיר לה כנ"ל. וא"כ עכ"פ הוא אסור בקרובותי' דלענין שישא הוא קרובותי' שייך שפיר החשש שמא תתיר לה דלא תקלקל עצמה אם לא נישאת וכשתתיר לה נשא הוא ערוה למפרע וא"כ כיון שאסור בקרובותי' מחשש הנ"ל שוב לא מהני התרת החכם אח"כ דמ"מ שייך לא ניחא לי'. ואף דאי לא יועיל ההתרה א"כ מותר בקרובו' מ"מ לא אפשר לפסוק שמותר דאז יהי' שייך החשש ולכך אסור וממילא לא יועיל ההתרה. וכתבו תוס' שפיר דביודע קודם שהתירו לא מהני. ואין ראי' מירושלמי הנ"ל דלמ"ד מותרת באמת לא מהני התרה כנ"ל וכן למ"ד אסורה ג"כ עכשיו דאסורה שוב לא מועיל להיות קדושין למפרעכנ"ל רק מדרבנן צריכה גט והוא אסור בקרובותי' וכמו קודם ההתרה כנ"ל. אך תוס' בעצמם כתבו הטעם שמקפיד שיהי' סבר שאינם בני התרה ע"ש ומ"מ יש לפרש כנ"ל. ודוקא בנודע דהתירו קודם שנודע לא שייך טעם הנ"ל: ב"ש כ' בשם הש"ג דגם באשה שאינה חשובה הוי ספק ותמה ע"ש. וי"ל דדוקא לדינא דש"ס דיכול לגרש בע"כ יש חילוק דבחשובה שייך לא ניחא לי' כו' משא"כ באינה חשובה אף אם תידור תחתיו יוכל לגרשה בע"כ. משא"כ עכשיו אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרש בע"כ כו' גם באינה חשובה הוי ספק כמו בחשובה דמקפיד אף שמתיר לה מ"מ שמא תידור תחתיו ולא יוכל לגרשה בע"כ. אך הא חזינן דגם גבי דידי' אמר בש"ס סברא הנ"ל: הטור כ' מקודם דהיכא שאמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפילו נדרה על חרובין אינה מקודשת ואח"כ כ' הדין דהתירו החכם ובאשה חשובה דהוי ספק ע"ש. ולכאורה אינו מוכח מש"ס די"ל דהא לכאורה גם באינה חשובה שייך לא ניחא לי ליתן לה כתובה וי"ל כמ"ש לעיל דממ"נ אם תידור נדר שיוכל להפר באמת יפר לה ואי תידור ע"ד רבים שלא יוכל להפר אזי תצא שלא בכתובה ולכך לא הוי קפידא. אך לכאורה למ"ש תוס' לעיל דדוקא כשנדרה נדרים שיש בהם עינוי נפש תצא שלא בכתובה אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש צריך ליתן לה כתובות ע"ש לעיל תוס' ד"ה ואם אמר כו' דדוקא נדרה ואינה מקיימת בשאר נדרים תצא שלא בכתובה אבל מקיימת דוקא ביש בהם עינוי כו'. וא"כ לכאורה כאן גם באינה חשובה שייך כיון שהיא נדרנית שמא תידור תחתיו במאי שאינו עינוי נפש ולא יוכל להפר ואעפ"כ יצטרך ליתן לה כתובה ושייך לא ניחא לי' כו'. אך ז"א דהא בש"ס איירי דוקא שהתנה בג' נדרים שלא תאכל בשר כו' א"כ אינו מקפיד באמת רק על נדרי עינוי נפש א"כ איך נימא דהוי קפידא שמא תידור מה שאין בו עינוי נפש הא זה לא איכפת לי' ואף אם הי' עלי' עכשיו נדרים שאין ע"נ היתה מקודשת ולכך באינה חשובה מהני כנ"ל. אמנם בטור הנ"ל בהתנה שאין עלי' כל נדר דאף שאר נדרים בכלל א"כ שוב י"ל דגם באינה חשובה לא מהני התירו חכם דמ"מ שייך לא ניחא לי' ליתן לה כתובה כיון שהיא נדרנית שמא תידור תחתיו מה שאין בהם ע"נ ולא יוכל להפר ויצטרך ליתן לה כתובה ובאמת הוא מקפיד גם על אותן נדרים כיון שהתנה כנ"ל. והי' אפשר לישב בזה שג' הנ"ל דגם באינה חשובה הוי ספק איירי באמר כל נדר והוי ספק מטעם הנ"ל כמו בחשובה. אך בטור קשה דמהש"ס אין ראי' דאיירי באלו ג' אמרו כו' ע"ש. ואפשר דדוקא בלא התנה אינו יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית בנדרים שאין בהם עינוי נפש ולהוציאה בלא כתובה כיון דהוי מידי דלא קפדי בי' אינשי אינו יכול לומר שמקפיד הוא. אבל כאן כשהתנה שאין עלי' כל נדר וגילה דעתו קודם הקדושין שמקפיד גם על שאר נדרים אז ממילא גם אם תידור תחתיו נדרים שאין בהם עינוי נפש ג"כ תצא שלא בכתובה דיכול לומר אי אפשי כו' כנ"ל: בב"ש ס"ק י"א כ' בסוף דא"ל כיון דהיא אומרת אחר אירוסין נולדו הוי כאומרת קדשתני וצריכה גט די"ל הכא גרע טפי דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ומוכח דמשקרת כו' ע"ש והיא תמוה דודאי היכא דשווי' אנפשה חתיכא דאיסורא לא מהני אף שעדים אומרים להיפך דהודאת בע"ד כק' עדים ומאי מהני החזקה נגדה וכמבואר בי"ד ה"ש לא תקנה בהמה זו כי לא שחטתי' ע"ש: |