תיזיל ותיחלה כו'. דאמרינן אפי' יורש מוחל ואמה של זו מכרה להן שטר חוב שהיה לה על בעלה: עשינו עצמינו. כקרוב של בעל דין או אוהבו הבא אצל דיינין ועורכו בראיות אחר זכות אוהבו או קרובו כך למדתי עצה לזו להפסיד שכנגדה: מעיקרא. כשאמר כן: לבסוף. כשנתחרט: אדם חשוב שאני. לפי שלמדין הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים: ואי פקח הוא. הלוקח: מקרקש ליה זוזי. ללוה ושוכרו בהן לכתוב לו שט''ח בשמו קודם שיעשו קנוניא בין שניהם: מאן דדאין דינא דגרמי. המחייב את הגורם הפסד לחבירו: מגבי ביה. בהאי שטרא מן המוחלו: דמי שטרא מעליא. כל החוב שבתוכו: ומאן דלא דאין כו'. פלוגתייהו בבבא קמא בפרק בתרא (דף קטז:) ורבי מאיר אית ליה דינא דגרמי כדתניא (שם דף ק:) נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו גבי כלאים וקיי''ל כוותיה: מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר והרי הוא בידך: כפייה רפרם לרב אשי. שבא הדין לפני רב אשי וסיבבו והקיפו בראיות ואגבי מדינא דגרמי: כי כשורא לצלמי. כלומר גיבוי גמור כל ההפסד דקדק בו כאשר ידקדק הלוקח קורה לצור בה צורות שלוקח ישרה וחלקה: האי כי דיניה. זה הלוה מעות וזו סמכה על שיעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה הוא זכה בהן מיד וזו צירפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע: ולא חזיא אלא לחד. אין בה אלא כדי לאחד מהן: לבעל חוב יהבינן. שלא תנעול דלת: יותר משהאיש רוצה כו'. ולא חיישינן לומר משום חינא ודוקא שהשטרות נכתבו ביום אחד אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה: ודאי דאמריתו כו'. לשון שאלה הוא אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר זה של תימה דמטרחינן ליה ללוה למכרה והלא המלוה עיקר סמך שלו על הקרקע: תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה. מעות היה לו לפרוע ואומר של עובד כוכבים הם: לדידך דאמרת כו'. במסכת ערכין בפ' שום היתומין (דף כב.): פריעת בע''ח מצוה. מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק (בבא מציעא דף מט.): במה דברים אמורים. דלוקה ארבעים: (עי' פי' רש''י בחולין קלב: עוד שם קי: ד''ה כפתוהו):

תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אביה. קשה לרבינו יצחק דמה הרויחה הא אמרינן בסמוך מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ורב נחמן גופיה דאין דינא דגרמי בהגוזל בתרא (ב''ק קטז:) גבי ההוא גברא דאחווי אכריא דחיטי ויש מפרשים דקטנה היתה כמו הפעוטות מתנתן מתנה ולא מחייבא מדיני דגרמי ולרבינו יצחק נראה מתוך כך דלא מיחייבא מדינא דגרמי אלא דמים שנתנו לה על כתובתה ולא כל הכתובה ונמצא שמרווחת הרבה ומיהו לא נתיישב לרשב''א לשון מגבי ביה דמי שטרא מעליא דמשמע דחייב לשלם כל הכתוב בשטר ומביא ראיה מהא דאמרינן בפ''ב דקידושין (דף מז:) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר''מ אומר מקודשת וחכ''א אינה מקודשת ומסיק דבדשמואל קא מיפלגי דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מר אית ליה ולהכי אינה מקודשת דלא סמכה דעתה הואיל ויכול למחול ואם היה חייב לשלם כל הכתוב בשטר אמאי לא סמכה דעתה הא אינו רשאי למחול שיצטרך לשלם לה [והשתא לא תיקשה היאך השיאה רב נחמן עצה להפסיד ממון אחרים בשביל קורבה שהרי לא היה מפסידן לגמרי שהיו מחזירין להם מעות שנתנו מ''מ קצת יש לגמגם]: לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי. אומר רבינו תם דג' דינין חלוקים למלוה ולניזק ולשכיר לבעל חוב אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן הכא וניזק אפילו אית ליה זוזי מסלק ליה בארעא ובשכיר אפי' לית ליה זוזי אמרי' ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי דתנן בפרק הבית והעליה (ב''מ קיח.) היה עושה עמו בתבן ובקש ואמר טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ומשמע התם אפילו דלית ליה זוזי: לאשה לא יהבינן לה מ''ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. וא''ת דאמרינן לעיל (דף פד.) לכתובת אשה משום חינא ואפי' ר' בנימין לא פליג אלא כשהבע''ח הוא כושל אבל שניהם שוין מודה דיהבינן לכתובת אשה ותירץ רבינו תם דהכא יהבינן לבע''ח משום דאיכא טעמא דנעילת דלת ובאשה לא שייך נעילת דלת כדאמרינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נעילת דלת דמיתה לא שכיחא כדאמרינן בהנזקין (גיטין נ.) דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי עדיפא כתובת אשה משום חינא ומורי ה''ר יחיאל השיב למורי הרב בשם ר''י דאפילו לאחר מיתה יהבינן לבעל חוב קרקע או אפילו מטלטלין אחר תקנת גאונים שתקנו דאשה ובעל חוב גובין מטלטלין ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום דכיון דאין דינו של בעל חוב לגבות ואי הוה יהיב להו נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא עדיפא כתובת אשה משום חינא ואפילו קדים זמן הכתובה לזמן השטר כיון שלא תיקנו שתטרוף מן הלקוחות ולא חל שיעבוד כתובה עלייהו כלל והוי כאילו זמנן שוה והכי אמר בפרק מי שמת (ב''ב דף קנז.) דאיקני קנה ומכר את''ל לא משתעבד הא לא משתעבד ואת''ל משתעבד לוה ולוה ואחר כך קנה ומכר מהו לקמא משתעבד או לבתרא [משמע דאי לא משתעבד ליכא לספוקי כלל הי גביא ברישא כיון דלא משתעבד לגבות מלקוחות וכתב וכן עמא דבר כר''י וכן רב אלפס ורמב''ם. ורבי יצחק בר אברהם נראה לו כר''ת. ואמת כי נראה דברי ר''ת]: ההוא תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה. אין לפרש כשאמר לו זיל את זבין הוה תולה מעותיו בעובד כוכבים דא''כ כהוגן עשו לו אלא תחילה כשתבעו היה הולך ותולה מעותיו ובשעת הגבייה כבר לא היה לו ואפ''ה הזקיקו למכור: אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. הא פשיטא ליה דכופין דהא עיקר מילתיה בערכין (דף כב. ושם) אהא דאין נזקקין לנכסי יתומין קטנים וקאמר משום דפריעת בע''ח מצוה והני לאו בני מיעבד מצוה נינהו מכלל דלנכסי יתומים גדולים נזקקין אלא ה''ק לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי והלא פשיטא דכופין ומה שייך לקרותו מצוה אמר ליה תניתוה דהיכא דאיכא מצוה כופין אי נמי י''ל דבעא מיניה אם כופין אם לאו אע''ג דפשיטא דלנכסי יתומין גדולים נזקקין הנ''מ היכא דלא אמרו לא ניחא לן למעבד מצוה אבל היכא דאמרו מאי אמר ליה תניתוה כו' וי''מ דאתולה מעותיו בעובד כוכבים קאי דבשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי והואיל והדין שיתן מעות השיעבוד נמי הוי על המעות אע''ג דאיכא קרקעות וכ''ש כי ליכא אלא לדידך דאמרת מצוה ואע''ג דאית להו נכסי ליתמי לא נחתינן עלייהו דלא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום דאיכא מצוה אמרת נמי שהשיעבוד לא יהא על המעות ולא דמי לגזלן שהשיעבוד על כל נכסיו דהתם באיסורא אתא לידיה ובדין אישתעבד לגמרי אבל הכא לא: פריעת בע''ח מצוה. בדאיכא אחריות נכסים איירי דעלה איתמר מילתיה דרב פפא בערכין (ג''ז שם) ואפ''ה אין נפרעין מנכסי יתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אבל מנכסי יתומין גדולים נפרעין אבל בדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומין ואין כופין כדמוכח בפ' מי שהיה נשוי (לקמן צא:) גבי ההוא דשבק קטינא דארעא וטעמא משום דהוי מצות כיבוד מצוה שמתן שכרה בצידה דאין ב''ד שלמטה מוזהרין עליה והא דאמר בהגוזל עצים (ב''ק צד:) הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן התם אם לא יהיו מחזירין איכא קלון אביהן הלכך חייבין לשלם אבל משום כבוד לחודיה לא ובקונט' פי' לקמן גבי קטינא דהואיל וליכא מצוה אלא מדרבנן לא כייפינן להו ואין נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בהשולח (גיטין מ.) דכופין את היורשים:

ומאן דלא דאין [דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא]. ויש מי שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו דאמר שמואל שהוא מחול ואפילו ניירא שביד לוקח אתי ליה ומפיק מיניה, דגופו של שטר בתר דאית בו גריר, ושטרא דלוה הוא שהוא נותן שכרו אינו אלא כמשכון [ביד] מלוה עד שיפרענו, והלכך כי פרעיה אי נמי כי מחליה לגביה, מיד זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו לוקח בעל כרחו. ואפילו הכי למאן דלא דאין דינא דגרמי, לא מחייב לשלומי ליה מוחל אפילו דמי ניירא, דגרמא הוא ופטור. והכא דאמרינן מגבי ביה דמי ניירא, לאו אמוחל ממש דאיירי ביה קיימין, אלא הכי קאמר, מאן דלא דאין דינא דגרמי, לא מגבי בהיזקא דשטרא אלא דמי ניירא בעלמא, ונפקא מינה לשורף שטרו של חברו (ממון) דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזקא כשטרא מעליא, ולמאן דלא דאין לא גבי בהיזקא אלא ניירא בעלמא (דקלילא) וטעמא משום דהאי שטרא דמלוה הוא, שהלוה משכנו לו עד שיפרענו, והלכך עד דפרע ליה דיליה הוא.
ואינו מחוור בעיני, דאנן אמוחל קיימין, ומסתמא אמוחל ממש קאמר, דמאן דדאין דינא דגרמי גבי ביה הכי, ומאן דלא דאין לא גבי ביה אלא הכין, דאי לא, הוה להו לפרושי ונפקא מינה לשורף שטרותיו של חברו, ועוד, דאי בשורף, למה להו למימרא הכא, הא אמרוה בהדיא התם בבבא קמא (צח, א) ורש"י והראב"ד פירשוה במוחל וכן בהלכות הרי"ף ז"ל. ואפילו אעיקר דינא נמי דלוה אי מצי מפיק ניירא מידא דלוקח, נמי משמע דאמרו אינהו ז"ל דלא מפקי מיניה, לפי שזהו מכור בידו, ולאו כל כמיניה דמוחל להפסידו ממנו, דרש"י כתב מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, כלומר, אומר שלא מכר לו אלא הנייר וכו'. והראב"ד ז"ל כתב: לית ליה אלא דמיה שטר חוב שתופס בידו, שהרי כשמכרו לו מסר השטר חוב בידו, ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל ליה, שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו, עד כאן.
וכבר כתבתי בפרקא קמא דגיטין בסופו (יג, ב ד"ה ולענין) שכן מסתבר לי, משום שגופו של שטר הרי הוא כמשכון, ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו, מה שכנגד משכונו אינו מחול, וכדמוכח בהא דאמרינן בפרק קמא דקדושין (ח, ב) קדשה במשכון דאחרים מקודשת, דאלמא אינו מחול, דאילו יכול למחול לא סמכה דעתה ואינה מקודשת, כדאמרינן (שם מח, א) במקדש בשטר חוב שיש לו על אחרים. ואפשר שיש לדחות, דמשכון דעלמא שאני ליה מדרבי יצחק, אבל שטר לאו משכון הוא אלא לראיה בעלמא הוא, דאי משכון הוא, מלוה בשטר לא תשמט לדעת רבן שמעון בן גמליאל דאמר (ב"מ מח, ב) המלוה את חברו על המשכון ונכנסה השמטה אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו אלא דשטרא ראיה בעלמא הוא, ומכל מקום כל שאינו פורע לו חובו אינו מחזירו לו את השטר, ומה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו, וכיון שמסר השטר בידו, אין הלוה יכול להוציאו מידו, אלא בפרעון החוב זוכה בשטרותיו ואותה שאמרו שטרותיו של גר, דאיבעיא לן בפרק הפרה (ב"ק מט, ב) אם זכה בגוף השטרות או לא כיון שאינו זוכה במלוה הכתובה, ואמרי, עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, הא הדור, אין, לצור ואי קשיא לך מלוגא דשטרי (לעיל כתובות פה, א) לדעת הרי"ף אמאי לא מהניא לה תפיסה מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידו ומהימנא מיהא לגבי גופו של נייר. יש לי לומר דבכי האי גוונא ודאי מוציאין גופו של שטר מידה לרבי עקיבא. וטעמא דמילתא, דכיון דלא מהימנינן לה לגבי ראיה שבהן ומימר אמרי דלא זבנינהו ניהלה, אף גופו של שטר נמי מפקינן מינה, דאי לא מהימנת לו אמנה שבשטר אף גוף השטר אינו שלו, דמנה אין כאן משכון אין כאן.
והא דאמרינן בפרק הספינה (ב"ב עו, ב) גבי צריך למכתב ליה קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ואי לא כתב ליה הכי לא קני, עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, ופרקיה, אין, לצור ולצור, דאלמא משמע דאף על גב דלא קני כלל שעבוד שבו, קני ליה לשטר לצור על פי צלוחיתו. ולא היא, דהתם הכי קאמר, מי שכותב קני לך הוא וכל שעבודא דאית לה, וכי צריך הוא זה לקנות שטרי חוב לצורך הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית, אמר ליה אין, לצור ולצור, כלומר, מכל מקום אין בלשון הזה השעבוד אלא הנייר, וכיון שאינו קונה השעבוד גם הנייר אינו קנוי, דכל שלא חל המכר של השעבוד לא קנה הנייר. אבל מוחל דגוף ושעבוד מכר לו וחל המכר אף על השעבוד מדרבנן מיהא, אלא דמשום דאין השעבוד שבו נקנה קנייתא אלימתא יכול הוא לחזור ולמחול השעבוד, אבל גופו של שטר מיהא שהוא כעין משכון והוא נתון ביד מלוה ומסרו מלוה ליד לוקח וקנהו לוקח קנייה גמורה, אמאי מפקי מינה הרי לקתה מדת הדין בכך, אלא משמע דנייר בעלמא לא מפקיע מינה דכבר קנאו במסירה.
ויש לי ללמד עליה, מדאמרינן בקדושין בפרק האיש מקדש, גבי המקדש במלוה אינה מקודשת לימא כתנאי, התקדשי לי בשטר רבי מאיר אומר אינה מקודשת ורבי אלעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואמרינן האי שטרא ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים קשיא רבי מאיר אדרבי מאיר (דרבנן אדרבנן). כלומר דאמר באידך ברייתא מקודשת אלמא דרבי מאיר אדר' מאיר קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. ואם איתא דכל דפקע שעבודה חייב להחזיר גופו של נייר דרבנן אדרבנן נמי קשיא, דהא אמרי באידך ברייתא אינה מקודשת ואוקימנא טעמייהו התם משום דשמואל דאמר חזר ומחלו מחול ולא סמכה דעתה דחיישינן דילמא מחיל וכיון שכן היכי אמרי רבנן בהך ברייתא דשמין את הנייר והרי אם ימחול הבעל אף היא צריכה לחזור את הנייר, אלא ודאי אף על פי שמחל השטר אין כופין את הלוקח להחזיר הנייר. וברייתא קמייתא מתוקמא בשאין בנייר שוה פרוטה ומש"ה אמרי רבנן דאינה מקודשת. ובברייתא בתרייתא אמרי רבנן דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, כן נראה לי (רשב"א בשטמ"ק ובר"ן על הרי"ף).

לבעל חוב יהבינן ליה. דבין זמנן ביום אחד, בין לוה ולוה ואחר כך בין במטלטלין שאין להם דין קדימה, לעולם לבעל חוב יהבינן. ואם תאמר, אם כן לקתה מדת הדין בכך, ולמה גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב. יש לומר, דלוה ולוה ואחר כך קנה, אם האחד וגבה מה שגבה כתב והלכך כיון דאלו קדם ובא בעל חוב לבית דין והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין, גם עכשיו אנו מגבין לבעל חוב תחילה, וזה כעין אבל ודאי קדם זמן האשה לבעל חוב וקנה ואחר כך לוה, ודאי בכי הא לאשה יהבינן, דאין גוזלין לאשה להנחיל לבעל חובװ (רשב"א בשטמ"ק).

מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם. אין ספק כי הבת הזאת עניה היתה ומפני כן שהלקוחות לא קנו אלא בטובת הנאה היה נותן עצה זו על דעת שתתן הוא ללקוחות מה שנתנו לאמה ולא יפסידו כלום מהקרן שלהם שאל"כ תימא גדול הוא שיתן רב נחמן עצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה משום ומבשרך אל תתעלם אלא וודאי כדאמרן:

מקרקש ליה בזוזי לכתוב ליה שטרא על שמיה פי' שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטרו הראשון ומיהו אפ"ה אם חזר ומחלו מחול הוא לענין שלא יטרוף הלקוחות בשטר מזמן הראשון וזה ברור וכבר כתבנו בפ"ק דגיטין דאיכא מ"ד שאם היה כותב בשטר זה משתעבידנא לך ולכל מאן דאתא מחמתך אין המוחל למחול אותו לאחר שמכרו כלל וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן המחהו אצלו במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול דעת רבינו ז"ל ושם הארכתי בס"ד:

אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה כשטרא מעליא פי' מה ששוה החוב בשעת המחילה בין רב למעט שחיובו של זה מדין מזיק הוא כר"מ דדאין דינא דגרמי בטובת הנאה שלה באחריות כך הוא גובה הלכך אומדים ב"ד מה שהוא יכול לגבות בחובו זה והוצאות שהיה מוציא בגבייתו מנכין ורואין ממנו ג"כ אם היה מגבהו מן העידית או מן הזיבורית או מן הבינונית כללו של דבר אינו חייב אלא במה שהוא מפסידו ופשוט הוא.

ומאן דלא דאין דינא דגרמי פי' דקסבר דינא דגרמי פטור כדרבנן דפליגי עליה דר"מ ומגבי ביה דמי ניירא בעלמא פירוש דמדין מזיק קאמר פטור ודין אחריות אין בזה ואפילו משום אחריות' דנפשי' שאין חיוב אחריות אלא על הפקעה שקדמה למכירה ולא על הפקעה הבאה אח"כ והרי זה כמוכר שדה באחריות וחפר בה שיחין ומערות. דין. ומיהו אם הודה שהוא פרוע חייב מדין מוכר שדה שאינו שלו כך נראה לי ותמיהא מילתא מאי מגבי' ביה דמי ניירא דאפי' תימא כי כשנמחל הלוה חייב הלוקח לתת לו שטרא בתר ראיה שלו גריר ושטרא דיליה הוא שהוא נותן שכר ואינו אלא כמשכון ביד מלוה שיפרע וכי פרעי' או מחלי' זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו הלוקח בע"כ כדעת מקצת רבותי ז"ל מ"מ כאן גרמה לדידיה גרמא בניזקין פטור הרי הוא פטור מדמי הנייר כמו שהוא פטור מגופו של חוב. ויש מפרשים דהא לאו משום מוחל אתמר אלא משום שורף שטרותיו של חבירו דלמאן דלא דאין דינא דגרמי פטור מגופו של חוב היה גרמא וחייב בגופו של ניירי דקלייה בידים והוה מזיק גמור שהרי ממושכן הוא בידו עד שיפרענה ואגב ריהטא אתיא תלמודא דהכא כצורתה דהתם ודכוותא איכא בתלמודא. כי כשורא לצלמי לומר שגובה ממנו מן העידית כדין ניזקין וכן הלכתא:

אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח מסלקי ליה בזוזי לאשה מסלקי לה בארעא האי כדיניה והאי כדינה פי' רש"י ז"ל שזה הלוה מעות וירד על דעת מעות וזו סמכה על הקרקע כי היא לא נתנה כלום ואי משום נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה היא זוכה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע עכ"ל. ולפי לשון זה הדין הוא אפילו בנכסי נדוניא כשאין כל הנדוניא קיימת דאי לא היה נוטלתן משום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת אבל מורי הרב ז"ל היה אומר שאין דין זה אלא בעיקר כתוב' ותוספת אבל לא בנדוניא כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל הרי הם כחוב גמור וכן שמעתי שכן דן הלכה למעשה ולפום פשטא דשמעתא האי מימרא אתיא בחיי לוה דאלו לאחר מותו אפילו בעל חוב אינו גובה מטלטלים דיתמי אבל מחיים אפי' מגלימא דעל כתפי' משא"כ בכתובה כדכתיב' לעיל והשתא דתקון רבנן למגבי כתובה מטלטלין דין החוב והכתובה שווים. ורבינו חננאל ז"ל פי' לאחר מיתה ויש לפרש לפי שיטתו דה"ק אפי' לאחר מיתה אם ב"ח תובע קרקע ואנו רוצים לסלקי במעות או במטלטלין הרשות בידינו כדינו דמחיים דלתקנות היתומים אמרינן שלא יגבה מן היתומים אלא מן הקרקע ולאשה מסלקינן לה בארעא ואע"פ שתפסה מעות שאף מחיים אין דינה אלא בקרקע והיינו דאמרי' האי כדיניה והאי כדינה ולישנא דמסלקינן ליה הכי משמע בכל דוכתא במי שבא לגבות דבר אחד ואנו מסלקין אותו בדבר אחר כאותה שאמרו מצי לוקח לסלוקי בזוזי כנ"ל:

ואי ליכא אלא חדא ולא חזיא אלא לחד ופירש"י ז"ל שאין בה אלא כדי אחד מהם וכן פי' כל הראשונים ז"ל, לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' רש"י ז"ל וכל הראשונים דמיירי כששניהם יוצאים ביום אחד ואליבא דשמואל דאמר שני שטרות היוצאים ביום אחד דעבדינן שודא דדייני ואם כן היינו שידא דהכא למפרעי' לב"ח משום שלא תנעל דלת בפני לוין והרי"ף ז"ל דחה פי' זה לפי שלא נאמרו דברי שמואל אלא בשטרי מכר או מתנה דאלו בשטרי חובות דכ"ע חולקין ולכך פי' דהכא בין ששניהם ביום א' ובין שלוה ולוה וחזר וקנה ולא כתב לחד מינייהו דאקנה דמדינא חולקין שהרי שיעבוד שניהם חל כאחד אם קדם אחד מהם וגבה מה שגבה גבה שע"כ לא נחלקו אלא בב"ח מאוחר שקדם וגבה אבל כששניהם שווים דכ"ע מה שגבה גבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הכא משום שלא תנעול דלת בפני לווין מגבינן ליה לכתחילה וחשבינן כאלו כבר גבה בב"ד דאנן יד בעלי חובות אנן לענין זה מפני תיקון העולם אבל וודאי אם קדם זמן האשה לזמן החוב וקנה ואחר כך לוה לאשה נותנין שאין נוטלין זכותה של אשה לתתו לב"ח הלכך במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה דקיי"ל דאין דין קדימה במטלטלין כי ליכא אלא לחד מינייהו לב"ח יהבינן ליה ואע"פ שזמן השטר הכתובה קודם ומיהו דעת רבינו ז"ל דכל היכא דשעבד ליה מטלטלי' אגב קרקע דינו כקרקע ויש בהם דין קדימה וכן פי' בתוס' והקשו בתוספת אשמעתין מ"ש דהכא הוריעו כחה של אשה טפי מב"ח ואלו לעיל אמרי' אמר רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינא ואפי' למ"ד לכושל דווקא לכושל אבל אם שניהן שווין מודה דיהבינן לאשה. ותרצו וכי חיישינן לנעילת דלת להפסיד לאשה היינו בכי הא דהכא דאיכא פסידא לגמרי דהא ליכא אלא חד ארעא אבל מתני' דלעיל עדיין יש שם נכסים אחרים שיגבו כולם אלא מלוה או הפקדון הללו הם יותר מצווים בלא טורח דהשתא יהבינן לאשה כדי שלא תטרח וב"ח יגבה מן השאר וכשם שאמרו ב"ח גובה מן היורשים מן הזיבורי' ולא חששו לנעילת דלת לגבי יתומים כיון דליכא לב"ח פסידא ואני פרשתי לפני מורי רבינו ז"ל דשמעתי' בדליכא פסידא כלל דומיא דרישא דבהאי ארעא איכא גוביינא דסגי לתרווייהו אלא שהקרקע היא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה והיינו דאמרינן דליכא אלא ארעא חדא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לפי שאין ראוי לחלק וכל א' מהם אומר שיתנוה לו ויתן לחברו מעות כדינו דגוד או אגוד דבהא ודאי עבדינן מעליותא לב"ח דיהבי' ליה כולא ארעא אבל לאשה לא יהבינן דהא מעליותא טובא הוי ויותר משהאיש רוצה וכו'. וכל היכא דליכא גוביינא דסגי לתרווייהו אלא שהקרקע הוא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה לתרווייהו גובי' כדינם ולא מפסדי' לאשה מדינא כלום כנ"ל:

ודאי דאמריתא משמיה דרבא פי' רש"י ז"ל אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר תימה דמטריחין ליה ללוה למכרה כדי לפרוע במעות והלא אין עיקר המלוה ואין סמיכתו אנא על הקרקע ומהדרינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן הא לאו הכי אין מטריחין אותו למכור. דין. ומיהו כי אית ליה זוזי או מטלטלים וארעא לא מגבינן ליה אלא או זוזי או מטלטלים דלא אתמהו הכא אלא משום דלית ליה זוזי ותקנו הגאונים ז"ל שמקבל חרם סתם שאין לו מעות או מטלטלים ואח"כ מגבהו קרקע ואם התנה לפרוע מעות בעין כמו שנוהגין עתה לכתוב בשטרותינו תנאי ממון הוא וקיים וכופין אותו בית דין לקיים את תנאו ואמרינן ליה זיל זבין ואייתי זוזי ואם טוען שאין מוצא ליקח מכריזין ב"ד על מי שרוצה ללקחו וכופין אותו ומיהו אין כופין היורשין בכך כל שלא התנה כן בפי' ואע"פ שכתב כן בפי' על היורשים נראה לי שאין התנאי קיים דהוה ליה כאותה שאמרו שאין ב"ח גובה מן היתומים ואע"פ שכתב בו שבח כדאיתא פ"ק דבב"ק ובמס' גיטין:

הוא עשה שלא כהוגן, ושמעינן מינה דכל מאן דעביד שום הערמה להבריח נכסים מב"ח שיש לב"ד לעשות עמו שום חומר חוץ מן הדין כדי שלא יפסיד ב"ח כפי ראות הבית דין. ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה. פי' רש"י ז"ל שהי' ברשותו מעות לפרוע וחומר של נכרים הם וק"ל משום שאמר של נכרים הם כל כמיני' להימוניה הא וודאי כל מה שברשותו של אדם הרי הוא בחזקת שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני הם וגם אין אותו פלוני נאמן לומר עד שיביא ראיה אא"כ יש לו מגו. וי"ל כי הנכרי הוה גברא אלם והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם ומ"מ לפי שלא היה נאמן אצלו בדבריו ועשו עמו שלא כהוגן ויש לפרש שתלה מעותיו ברשות הנכרי ואמר הנכרי שחינם שלו והכל דרך א' לפי מה שפירשנו:

לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה ופי' רש"י ז"ל מדכתיב הן צדק ודרשינן שיהא הן שלך צדק והקשו בתוספת עליו דההיא הא אוקימנא בב"מ לענין שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואלו הכא פיו ולבו היו שווים כשלו' לפרוע והם שוין עכשיו שלא לפרוע לכך פי' ר"י ז"ל דנפק' לי' מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ומצוה בעלמא הוא לדידיה דשעבוד' לאו דאוריי':

אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי לאו למימרא דבעי מיניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסין בני חורין וגובה בב"ד משמע וע"כ של לוה אלא טעמא הוא דבעי א"א ניחא לי מאי אמרינן ליה ומ"ט אמרו חכמים לכוף אותו אמר לי' תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאמר לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר וכן מצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופיה כופהו בממונו כן פי' רבינו בשם ר"ח ז"ל והא דאמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו פירש"י ז"ל מכין אותו קודם שיעבור עליו ויש בידו לקיים:

אף באותם שאמרו שאם מחל מחל מכל מקום חוזר הלוקח וגובה ממנו אלא שגוביינא זו יש אומרים כל דמי החוב וממה שאמרו כאן מאן דדיין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעליא והם גורסים כאן ומאן דלא דיין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא ומפרשים בה דמי מה שלקח וכבר פסקנו הלכה רווחת כמאן דדיין דינא דגרמי ומכל מקום יש חולקים לומר דוקא דמי מה שלקח וכן דעתנו נוטה וראיה חזקה לנו בדעת זה בראשון של מציעא כ' א' ואנו מפרשים כאן מאן דדיין וכו' מגבי ביה דמי המקח והוא הקרוי שטרא מעליא ולמאן דלא דיין דוקא דמי ניירא לחוד ומכל מקום אם פרע לוה למלוה חוזר הלוקח וגובה מן המלוה כל מה שפרע לו ויש בדין זה של מוכר שטר חוב ומחלו דינים הרבה מפוזרים בתלמוד ובדברי המפרשים וכבר ביררנו את כלם בראשון של מציעא:

יש מי שאומר שהאשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה ונתגרשה ומתה ומת הבעל ונשאר היורש והלוקחים תובעים את הכתובה ליורש שיכול הוא לומר איני רוצה לתבוע כתובת אמי בנכסי אבי והרי היא מחולה מעכשו אלא שאני יורש מצד אבי ולא מצד אמי והביאם לזה מה שאמרו כאן אתו לוקחים ותבעי לה לברתא ושואלים בה היאך לא היו תובעים לאב ומפרשים בה שמת האב וזה שאמר ותיחול כתובה דאימה לגבי אבוה פירושו תיחול לנפשה ור"ל תיחול כתבת אמה בנכסי אביה ומחילה לעצמה מחילה היא כמו שאמרו בפרק הגוזל ק"ט א' אמ"ר יוסי אפילו לארנקי של צדקה וצריך שיאמר זה גזל אבי ואמאי נחליה לנפשיה אלמא מחיל מחילה מעליא הוא והדברים נראין ומכל מקום יש מי שתירץ בה שהלוה יכול לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי וכו' אלא שהלוקח יכול לכוף את המלוה או יורשו לתבוע מן הלוה וזהו תבעוה לברתא וכבר דחינו סברא זו במה שביארנו בדינין אלו בראשון של מציעא ואנו מפרשים שהבת היתה תובעת כתבתה לאביה שהרי נתגרשה האם ונעשה אביה בעל חוב לאמה שהיא יורשתה והיו הם אומרים לה שהכתובה שלהם היא ומערערים על תביעתה וכן יש שואלים בשמועה זו במה שאמרו תבעוה לברתא מה הועילו בכך והרי חייבת לשלם ולדעתי אינה שאלה שהרי אינה חייבת לשלם אלא כשיעור המקח ומכל מקום אותם שסוברים שחייבת לשלם כדמי כל השטר מתרצים אותה בפנים אחרים מהם שלא אמרו לחייב בכל הדמים אלא כשהמוכר עצמו מוחל אבל כל שהיורש מוחל אינו משלם אלא דמי המקח ומהם שתירצו שלא אמרו לחייב בכל הדמים אלא כשמכוין להזיק ומוחל בלא שום הנאה שלו אבל זו שמוחלת להנאתה כדי שתפטר מן הלוקחים ותירש היא בנכסי אביה אינה חייבת אלא בדמי המקח וכבר כתבנו ענין זה בראשון של מציעא:

מי שגירש את אשתו ונתחייב לה בכתובתה והיה לו גם כן בעל חוב שהוא חייב לו ויש לו מעות וקרקע אלא שאין המעות מספיקין לשניהם נותנין את המעות לבעל חוב והאשה נפרעת מן הקרקע בעל חוב כדיניה דזוזי אוזיף ואשה כדינה דאארעא סמיכא ויראה לי בזו שאף בשהאשה קדומה כן ואע"פ שראיתי לכל המפרשים שהעמידוה בשאין שם קדימה לאחד מהם יראה שמשום סופא אוקמוה הכי אבל זו אע"פ שיש דין קדימה לאשה מכל מקום הואיל ונפרעת היא נפרעת מן הקרקע ונותנין את המעות לבעל חוב אפילו התנו בפירוש שתפרע אף מן המטלטלין שאם לא כן הרי מטלטלי דיתמי לכתבה לא מישתעבדי לא היה שם אלא קרקע אחד ואין בו אלא שיעור פירעון של אחד מהם אם יש שם קדימה לאחד מהם נותנין אותו לקדום ואם אין שם קדימה כגון שהיו שתיהן ביום אחד או שלא היה שם קרקע אלא מעות או מטלטלין שאין בהם דין קדימה או שקנה אחר שנשתעבד לשניהם שאע"פ שהאחד קודם מכל מקום לגבי קרקע זה שיעבודן שוה אין אומרין בזו חולקין אלא פורעין את המלוה ותמתין האשה את כתובתה או תפסיד שחוששין לנעילת דלת של לווים ואין חוששין לנעילת דלת של אשה שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ומכל מקום יראה דוקא לכתובת מנה מאתים אבל נדוניא שהביאה חוב הוא לה וחולקת עמו ואף בעיקר הכתובה כתבו הגאונים שאם קדמה ותפשה תפשה:

מקצת גאונים חלקו בדין זה שכתבנו לומר שאין דנין כן אלא בששני השטרות יוצאין ביום אחד שנמצא הדין כדין שודא דדייני ואומרין עליה ששודא דדייני בזו ראוי לזכות למלוה הא כל שביטול קדימה בה מצד אחר כגון מטלטלין או שקנה אחר שנשתעבד לשניהם חולקין הואיל ועיקר הדין בהם אינו בשודא דדייני אלא בדין חלוקה ולכאורה סברא היא אלא שמכל מקום אי אפשר לומר כן חדא דשמעתא סתמא איתמרא בכל צד שאין בה דין קדימה ועוד שדין שני שטרות היוצאין ביום אחד אלו היו שטרי חוב שלוה משנים ביום אחד אף שמואל מודה שבדין חלוקה הם ולא בדין שודא דדייני ולא אמרה שמואל אלא בשטרי קרקעות שנמכרו או ניתנו לשנים ביום אחד אבל הלואות ודאי חולקין וכמו שאמרו במשנה צ"ג ב' היו כלן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ואם תאמר ששמואל חולק על משנתנו אי אפשר שאם כן כשהקשו לו מבריתא דקתני שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין ותירץ בה הא מני ר' מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי ליקשי ליה ממתניתין ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו על משנה זו ר"ל היו כלן יוצאות וכו' הדין מתניתא פליגא אדשמואל דקאמר אין שם אלא מנה חולקות בשוה ולית כאן שודא דדייני אגמרא דילן סמכינן ולגמרא דבני מערבא פסקינן כרב הואיל וקיימא מתניתין כותיה ובהלואות מיהא חולקין הא אין אנו פוסקין כשמואל אלא בשטרי קרקע ואף בשלישי של בתרא ל"ד ב' ראיה לזה במה שאמרו זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד דלרב חולקין ולשמואל שודא דדייני ותירץ התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא למיקם ומאי שנא ממחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו' התם איכא דררא דממונא למר ולמר הכא אי דמר לאו דמר ובשני שטרות לא משנינן הכי ואי בשטרי הלואה היא הא איכא דררא דממונא למר ולמר אלא בשטר קרקע הא שטרי חוב היוצאים ביום אחד חולקין כדין לוה ולוה חזר וקנה הואיל ושיעבודא דתרויהו כי הדדי קאתי זו היא שיטת גדולי הפוסקים והיא עיקר ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו זו של שני שטרות היוצאים ביום אחד אף בשטרי הלואה ואפשר דוקא בשכתב שעל אותה הלואה בעצמה הוא כותב:

מי שלוה ויש לו קרקע ויש לו מעות כופין אותו לפרעו במעות ואם אין לו מעות פורעו מן הקרקע ואין מטריחין אותו למכור ומכל מקום אם מערים בכך כגון שיש לו מעות ואומר של גוי הם וכיוצא בזה אף אנו אומרין לו טרח למכור ופרעהו במעות הוא עושה שלא כהוגן ועושין לו שלא כהוגן ובנימוקי הגאונים נמצא שאף ביתומים כן הואיל ותקנת הגאונים לשעבד מטלטלין של יתומים בין לכתובה בין לבעל חוב אלא שביתומים אם לא נודע בבירור שיש שם מטלטלין אין משביעין אותו על כך שבועת היסת דתקנתא לתקנתא לא עבדינן:

כבר ביארנו באחרון של בתרא בשיעבוד נכסים שהוא מן התורה וכדעת האומר שיעבודא דאוריתא כלומר שכל הלואה נשתעבדו בה נכסי הלוה אף מן הסתם ואין הלכה כדברי האומר שיעבודא לאו דאוריתא אלא שמצוה היא עליו וכדעת האומר פריעת בעל חוב מצוה ומתורת הין צדק שיהא הן שלך צדק ומכל מקום אף לדעת זה מצוה זו כופין עליה ואם אינו פורע בית דין יורדין לנכסיו שהרי בכיוצא בה אמרו במה דברים אמורים ר"ל שמשלקה ארבעים מניחין אותו במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ואף בזו כופין אותו עד שיפרע וגדולי הפוסקים לא ידעתי למה הביאו שמועה זו בהלכותיהם הואיל והלכה שיעבודא דאוריתא אלא שאפשר שהביאוה לרוחא דמילתא אף לדעת הפוסקים שיעבודא לאו דאוריתא או ללמד שבמצות עשה כופין אותו עד שיקיים ומכל מקום היתומים אם קטנים הם אין כופין אותם לפרוע אלא לדברים ידועים יתבארו במקומם ואף מצוה אין עליהם בכך כמו שאמרו ערכין כ"ב א' יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגדולים אם ירשו קרקעות מאביהם חייבים הם לפרוע מן הדין ואם לא ירשו כלל או שלא ירשו אלא מטלטלין על זו אמרו צ"א ב' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ומכל מקום אין כופין עליה הואיל ואינה אלא משום כבוד ויש חולקים לומר שכל שלא ירשו כלל אפילו מצוה אין כאן הא כל שירשו מטלטלין איכא מצוה ויש מפרשים שאף במטלטלין מצוה ליכא ובקרקעות הוא דאיכא מצוה שמן הדין אין שיעבוד אלא לאותו שלוה וכן כתבו גדולי הרבנים בפרק כל הגט ואף גדולי פורבינצא כתבוה כן בחבוריהם והדברים נראין כדעת ראשון ודברים אלו מבולבלים ביד מפרשים ומה שביררנו נראה לנו ברור:

ההיא איתתא דאיחייבא שבועה ב"ד דרבב"א א"ל ההוא בע"ד תיתי תשתבע לי במתא אפשר דמיכספא ומודית א"ל כתובו לי זכותא ויהבו ביד נאמן דכי משתבענא יהבי לי אמר ר"ב כתובו לה א"ל ר"פ משום דאתיתו ממולאי אמריתי מילי ממולייאת' והא"ר האי אשרתא דדיינא דכתיבי מקמי דליחזי סהדי חתימות ידיהו פסולה אלמא מחזי כשיקרא ה"נ מחזי כשיקרא וליתא מדר"נ דאמר ר"נ אומר היה ר"מ אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בג"נ דבעי' כתיבה לשמה אבל בשאר שטרות מודו ליה דאר"א אר"י שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נ"ש טעמא דנ"ש אבל לשיקרא לא חיישינן:

ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כי ציירן בסדיני' בי ר' מיאשי' ברי' דריב"ל שכיב ר"מ ולא פקיד אתו לקמי' דר"א א"ל חדא דידענא ביה בר"מ דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא. פי' ויורשין היו אומרים לא פקדנו אבא ושמא שלו היה או מצא מציאה וזה היה נותן בהן סימן שהן ז' וצרורין בסדין. ול"א אלא בשלא רגיל דעייל ונפיק אביתי' אבל רגיל דעייל ונפיק אביתי' אימור איניש אחרינא אפקיד גביה. ואיהו מיחזי חזא:

ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דר"נ א"ל הדא דידענא בי חסא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ול"א כו':

ההוא גברא דאפקיד מטכסא. פי' לבוש של משי בי רב דימי אחוה דר"ס שכיב ר"ד ולא פקיד אתו לקמיה דר"א א"ל חדא דידענא בי ר"ד דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ול"א וכו'. ואחרי שכולם הסכימו לדעת זה כך הלכה רווחת בישראל ודוקא דיהיב סימנא דידי' אבל אי לא יהיב סימנא דידי' הכי מוכחא מילתא דלאו דידי' הוא ויעמדו ביד היתומים עד שיבוא אליהו:

ההוא דאמר נכסיי לטובי' שכיב אתא טובי' אר"י הרי בא טובי'. פי' לא פירש הנותן לאיזה טוביה והיה בעיר הרבה טוביה ובא א' ואמר לי נדר בחייו שיתן לי נכסיו. אר"י הרי בא טובי' שהוא תובע אותם ואין לנו לחוש שמא לטובי' אחר. אמר לטובי' ואתא רב טובי' ואמר שלי נדר שיתנם בחייו לטוביה אמר לרב טובי' ל"א פי' ויש לחוש שמא אינו זה שיצא עליו הקול ואי (איכא) איניש דגיס בי' הא גיס ביה וקוראו טוביה בשמו אתו שני טובי' וכ"א אומר לי נדר ליתנם בחייו. שכן ות"ח ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם. איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש טוב שכן קרוב מאח רחוק. שניהם ת"ח שניהם קרובים שניהם שכנים מאי שודא דדייני. פי' הם ישליכו עיניהם על מי שנראה להן שהיתה דעת המת מקורבת עמו או מי ישר במעשיו יותר מחבירו שנאמר לזה מתכוין בעבור כפרת נפשו ואם לא בא שום טוביה לתבוע ולומר שלו נדר בחייו ליתנם ויש בעיר הרבה טובי' גם בזה הוא שודא דדייני. א"ל רבינא לברי' דרחב"א בר אורין תא אימא לך מילתא דהוה אמר אבוך האי דא"ש המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחל ואפילו יורש מוחל. מודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה. כתב ר"ח ז"ל הא דאמר שמואל וכו'. ה"מ בריא שי"ל עיינתי בחשבוני ולא פש לי גביה ולא מידי או מספקא לי ומספיקא לא מפקינן ממונא אבל מתנות ש"מ דקי"ל מידק דייק והדר יהיב א"נ מכנסת שט"ח לבעלה הני תרי לא יכול למחול להו לא הוא ולא יורשיו. ואינם נ"ל דבריו מ"ט דבריא משום די"ל עיינתי בחשבוני כדאמר מר א"כ תשלומין יפים חייב לשלם ללוקח שמכר לו שטר פרוע בחזקת שאינו פרוע והאיך פוטרו מאן דלא דאין דינא דגרמי א"ו אע"פ שהשטר אינו פרוע יכול למחול לו מפני שא"י להקנותו המנה שאינו בעין דמלוה להוצאה ניתנה ואין הקנין חל אלא בדבר שהוא בעין לא בדבר שאינו בעין ומפני זה הטעם יכול למחול זה שלא קנה הלוקח גוף המנה אלא זכות נתן לו שיוכל לתובעו וכיון שזה קדם ומחל לו בטלה זכותו. וה"ט דשמואל שאין היורש י"ל כדאמר בפ' מ"ש רבא אר"נ מתנות ש"מ מדרבנן הוא גזירה שמא תטרף דעתו עליו ומי אר"נ הכי והא א"ר אר"נ אע"ג דא"ש האומר וכו' מודה שמואל שאם נתנו במתנות ש"מ שאינו י"ל אא"ב מדאורייתא מ"ה אי"ל אא"א דרבנן אמאי אי"ל אינה כשל תורה ועשוה כשל תורה אלמא שטעמא דמילתא הוי דמתנות שכיב מרע [אי"ל אינו] אלא משום דדבריו ככתובין וכמ"ד וכאילו היו הזוזים ביד מקבל מתנה דמי דומיא דמכנסת שט"ח לבעלה שזכה הבעל בנכסים והוי ידו כידה לכל הפחות והלכך לא מצי' למחול זכותו של בעל ולא משום טעמא דקושטא קאמר כדפריש. וכל טעם הדבר הוא מפני שאין המנה בעין ולא קנאו הלוקח ק"ג כדפרישית מיהו כ"ז שלא מחלו יכול הלוקח לגבות ממנו ולא מצי למימר לאו ב"ד ד"א שלא יהא אלא כאדרכתא יהבי' ניהלי' דמצי למיתבעי' אבל לא קנאו ק"ג שלא יוכל המוכר למחול (ובא) [ואם בא] הלוקח על הלוה וא"ל פרעתיו למלוה ושטר פרוע מכר לך דין הוא שיכוף הלוקח את המלוה שישבע לו שלא פרעו כדין כל שטרות דטעין לוה פרוע הוא דמישתבע מלוה ושקיל לוקח וה"נ משתבע מלוה ושקיל. ואי לא בעי מלוה לאשתבע לי'. ישלם דמים ללוקח משום הואי מק"ט בוודאי אי מת מלוה לא מצי למימר לוה פרוע הוא דשבועה זו אינה אלא להפיס דעתו של לוה. וכיון שהמלוה אינו בחיים מי ישבע לו. ואי אמר לוה ישבעו לי בני מלוה שבועת היורשין שלא פקדני אבא ששטר זה פרוע הוא הדין עמו והלוקח הולך וכופה אותן. ואם המלוה הלך למד"ה אין הלוה יכול לדחות את הלוקח בעבור שבועה זו שלא נתקנה אלא להפיס דעת הלוקח וכיון שאין פה מי שישבע לו גובה הלוקח בלא שבועה. ונ"ל שאם נתנו המלוה במתנה לחבירו וטוען הלוה פרוע הוא אע"פ שהמלוה מאמת דבריו אין שומעין לו אלא אמרי' קנוניא עשו שניהם ואומרים ללוה פרע למקבל המתנה שהשטר מסור בידו ואם פרעת למלוה לך ודן עמו שיחזור לך מעותיך אבל אין הדבר כן דמיגו דאי בעי מצי (א"ל) מחיל לי כדאמרן מצי נמי למימר פריעה הוא ולבטוליה והכא דאמרי' הכא מפני שידו כידה לאו למימרא דהל' כאביי דאי הוה מצטרכינן לטעמא דידו עדיפא מידה הוה אמרה לי' כרבא אלא תסגי לן דידו כידה דכיון שיש לו זכות בנכסים במנה אין יכול למחול זולתו (והרב פוסק הלכה כאביי) קריביתי' דר"נ זבינתה כתובתה בטובת הנאה. פי' בדמים מועטים שקנאה בספק שאם תמות היא יירשנה בעלה ואם תתאלמן או תתגרש יזכה הלוקח בכתובה איגרשא שכיבא אתו לקוחות קתבעו לברתה. א"ל ר"נ ליכא דליסבא לה עצה תיזיל ותחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותיהדר ותירתיה מניה שמעה אזלה ואחילת אמר ר"נ עשינו עצמינו כעורכי הדיינים מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני:

אי קשיא כיון דקרינא ליה גרמא בניזקין היכי הוה מייעצה לעשות רשע ונזק להפסיד הלוקחים י"ל איהו להרויח דידה קמכוין ונזקא ממילא קאתי ומשום נזקא דאחריתי לא שביק רווחא דקריבתא:

ואי קשיא כיון דאמרי' לקמן דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא. ור"נ נמי דיין דינא דגרמי בפ' הגו"מ [דאיתא שם] ההוא גברא דאחוי כריא דחיטי דבי ר"ג אתא לקמיה דר"נ חייבי' לשלומי מהא דתנן ואם מחמת הגזלן חייב להעמידו שדהו וקי"ל דאחוזיי אחזויי וא"כ מאי הרויחה הבת שמחלה לאבי' ונתחייבה היא לשלם:

תשובה האי דאסבה ר"נ עצה זו מפני שלא היה לזו הבת נכסים שיוכל הלוקח להפרע ממנה. והאי דאמרי' ותיהדר ותירת מאבוה לאו דוקא שהרי אביה היה בחיים אלא ה"ק אביה יורש כתובת אמה שיתן לה בכל יום מתנה שמפרנסת ממנה שיותר רוצה האב שתהי' לבתו ממה שיהי' ללוקח וכיון שמתנה בעלמא נותנו לבתו א"י הלוקח לגבות ממנה שע"מ כן נותן לה שלא יהא רשות ללוקח לגבות ממנה א"נ שנותן לה מעט מעט כדי פרנסתה אבל לעולם אם היה נכסי לבת ה"נ דגבי לוקח מינה דר"נ דיין דינא דגרמי:

גופא א"ש המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אר"ה בריה דר"י ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתב שטרא בשמיה כלומר אם הלוקח הוא פקח מרצה הלוה במעות קודם שיעשו קנוניא המלוה עם הלוה וכותב לו הלוה שטרא אשמי' כאילו לוה ממנו ושוב לא יועיל להם הקנוניא:

אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא (וביאר הרב שבכל ענין שהמלוה מבטל השטר ביד הלוקח בין שמחלו ללוה בין שאומר פרוע הוא וגורם ללוקח להפסיד השטר חייב לשלם לו דמי כל השטר מעליא אבל אם הביא עדים שמחלו או שנפרע ממנו קודם שמכרו ללוקח הו"ל מק"ט שמכר לו שטר בטל בחזקת שהוא קיים ואינו חייב לשלם לו אלא הדמים שמכרו ולא יותר וכ"ז פירש על מימרת הא דאמ' שמואל המוכר שטר חוב לחבירו ועל מימרת א"ל ר"נ לא איכא דליסבי' עצה. פי' דהאי דאמר מרימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי' ביה כו' לא קאי אלא על המוכר עצמו שמחל אבל היורש שמחל פטור מלשלם אע"פ שגרם הפסד לחבירו) ומאן דלא דאין דינא דינא דגרמי מגבי ביה דמי נייר בעלמא כלומר שלא מכר לו אלא הנייר וה"ה בידו. כפיא רפרם לר"א ואגבי' לי' כשורא לצלמי. פי' בא לדין לפני ר"א וסבבו רפרם בראיות עד שהסכים לו ר"א ודקדק בתשלומו שישלם לו הכל כאשר ידקדק הלוקח לקנות קורה לצור בה צורות שבורר ישרה וחלקה. אמר אמימר משמיה דר"ח האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב וא"ל ארעא וא"ל זוזי ב"ח מסלקי' לי' בזוזי ואשה מסלקי' לה בארעא הא כדיניה והא כדיני'. פי' שב"ח הלוה זוזי ע"ד שישלם לו זוזי אבל האשה לא נתנה כלום וכל הסמך שלה הוא על הקרקע ואי ליכא אלא חדא ארעא. פי' שלא יספיק לשניהם לב"ח יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכגון שנכתבו ביום א' שאין אדם קדמה שאילו היו ב' ב"ח היו חולקים ועכשיו שהן אשה וב"ח נדחית האשה מלפניו וזו היא א' מקולי כתובה אבל אם קדמה האשה אפילו יום אחד היא קודמת לגבות. א"ל ר"פ לר"ח ודאי אמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא דא"ל זיל זבין והב לי' א"ל ההוא תולה מעותיו ביד עובד כוכבים הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן פי' הלוה והמזיק אין דינן שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב לרבות שו"כ ככסף ואפי' סובין ואם רוצה לסלק את הניזק נמי בקרקע יכול לסלקו כדאמרינן בריש ב"ק או שו"כ או מיטב וכל מטלטלי מיטב נינהו דאי לא מזדבין הכא מזדבין במתא אחריתי אבל אי בעי לאגבויי קרקע יהיב לי' מיטב כי היכי דליקפוץ עלי' זבוני ואע"פ שיש זוזי למזיק יכול לסלקו או בקרקע או במטלטלין ולא מצי ניזק למימר ליה זיל זבין את מטלטלי והב לי אלא מסלקו בכל מטלטלי דיהיב לי' אפילו סובין וניזק שקיל להו וטרח ומזבין להו אבל ב"ח שהלוהו זוזי אינו כן דעבד לוה לאיש מלוה ואם יש לו זוזי א"י לסלקו לא בקרקע ולא במטלטלי אלא בזוזי ואם א"ל זוזים וי"ל מטלטלין אין יכול להגבותו מטלטלים אלא אומר לו טרח את וזבין דעבד לוה לאיש מלוה דדוקא גבי מזיק דלא שקיל מני' דמי אקיל רחמנא וכתב ישיב ודרשי' לרבות שו"כ ואפילו סובין אבל לוה דשקיל דמי ממלוה לא מקילינן גביה אלא אמרינן ליה טרח את זבין למטלטלין דידך והב ליה זוזי דאיזפך. (בזו הסברא חולק הרב בפסקיו בפ' אבות נזיקין ואומר אי לית לי' ללוה זוזי ואית לי' מטלטלי מגבי' לי' מטלטלי ולא טרחי' לי' למכור מטלטלי ליתן לו זוזי אלא שמין לו מטלטלי כנגד חובו) ודוקא במטלטלי הוא דאמר הכי דאי לא מזדבין ליה הכא ממטי להו לדוכתא אחריתי ומזבין להו ויהיב לי' דמי אבל בקרקע לא דאי ל"ל זוזי ולא מטלטלי וא"ל ארעא ל"א ללוה זבין קרקע דידך והב לי שמי שהוא דחוק למכור קרקע אם לא יזלזל הרבה בשויו א"י למכור הלכך אין כופין אותו למכור ולהפסיד כ"כ. אלא יורדים לנכסיו ושמין קרקע בדמי הלואה ויהבינן ליה למלוה ומסתלק בקרקע ומ"ה תמה ר"פ על ר"ח וא"ל בודאי הוא דבר זה ששמעתי דאמריתו משמי' דרבא דכייפינן ללוה ואמרי' ליה זיל זבין את והוא השיבו דל"א הכי שאין זה מן הדין שנכוף את הלוה למכור אלא ב"ד שמין לו קרקע למלוה ומסתלק בקרקע וזה המעשה ששמעת דהו"ל מעות והיה תולה ביד עובד כוכבים שהי' אומר של עובד כוכבים הם והוא הלוה אותם שישתכר בהן למחצה לשליש או לרביע ומ"ה כפוהו למכור קרקעו ולפרוע לו ולא גרסינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן דכהוגן וכדין עשו לו שהרי הי' לו זוזי והי' מבריחן מבע"ח ואי גרסי' לי' י"ל שאותו העובד כוכבים כפר ולקח מעותיו ע"פ שהודה ואמר כי הם של עובד כוכבים ונשאר עכשיו בלא זוזי ואעפ"כ כפו אותו למכור שמפני שמתחלה עשה שלא כהוגן ותלה אותן ביד עובד כוכבים להבריחם מבע"ח ועכשיו שנשאר בלא זוזי עשו לו חכמים נמי שלא כהוגן וכפוהו למכור קרקעו ויפרע למלוה. א"נ האי עשו לו שלא כהוגן לאו דוקא אלא ה"ק לי' מה שנראה לך שעשו לו שלא כהוגן מפני שהיה לו מעות ולעולם כדין וכהוגן עשו לו. א"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי ובפ' שום היתומים אמר ר"פ פריעת ב"ח מצוה היא עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו. דכתיב הן צדק הן שלך צדק ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואין נזקקין להן עד שיגדילו א"ל [תנינא] בד"א שלוקה מ' חסר א' במצות ל"ת אבל מצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. וה"נ כייפי' ליה ללוה עד דעביד מצוה ופורע:

גופה אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. רב חננאל ז"ל פי' הטעם משום דיכול למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי. ואי קאמר רבינו חננאל ז"ל דקאמר הכי בהדיא הא לית' דא"כ מאי ומחלו. ותו למה לי דינא דגרמי בין למאן דדאין בין למאן דלא דאין איכא למימר דמשלם לי' כמה דיהיב ליה ותו לא דהא מכירה בטעות הות. ותו דא"כ אפי' מכנסת שטר חוב לבעלה נמי. ותו דהא וודאי לא מהימן למימר הכי במקום שחב לאחרים כדאית' לעיל. אלא וודאי לית' להאי טעמא. אבל כיון דק"ל דאיתא להא דשמואל וודאי מתוך שבידו למחול נאמן לומר פרעתי ושם צריכא תלמוד ועוד יתבאר בע"ה:

אמר אמימר מאין דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא פי' ככל הכתוב בו ואם לא היה שוה כל כך משל' מה שהו' שוה וזה הכלל הזה מדין מזיק הוא חייב ולעול' משלם כמה שהזיקו ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי נייר בעלמא מן הדין אף ע"פ שכל זמן שנפט' הלוה מוציאו ממנו על כרחו כדמוכח התם בגיטין בההיא דאמרינן היו מוחזקין בטבלה שהיא שלה. מכל מקום הרי שהיה משתמש בו עד שיפרענו והלה מפסידו ממנו. ומיהו לאו אהא קאי דהכא ניירא גופיה דמפסיד מינה דקא מיחייב לי' להדורה ללוה גרמא נמי הוא אלא בעלמא ואשורף שטרותיו של חבירו קאי והכי קאמר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזק שטר דמי שטרא מעליא בשורפו ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא בשורפו:

אמר אמימר משמי' דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב כו' איכא מרבוותא ז"ל דפירשו לה בששניהם שוין שיוצאין ביום אחד וקיימא לן בעלמא שודא דדייני וכיון דכן היינו שוד' דדייני דהכא דיהבינן לה לבעל חוב:

והרב אלפסי ז"ל כתב דליתיה להאי פירושא משום דסבירא לי' דההיא דשני שטרו' דלקמן לא מיתוקמא בשטרי הלואה. ופירשו דהכא במאי עסקינן בלוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו וכיון דאלו קדם אחד מהם ותפס אין מוציאין מידו או במטלטלין בזמן הזה דליכא דין קדימה אם קדם ותפס אין מוציאי' מידו וכיון דהכי הוא מתפשינן ליה אנן. ותמיהא מילתא כיון דמדינא חולקין אע"פ שקדם אחד מהן ותפש אמאי אין מוציאין מידו. ומסתבר דהיינו טעמיה משום דכיון דאמרי' בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. אפי' למאן דאמר מה שגבה לא גבה. הני מילי בעל חוב מאוחר אבל בשוין דכולי עלמא דבהא מה שגבה גבה. ולא נהיר דהא קיימא לן בעל חוב גובה חצי שבח משו' טעמא דלוה ולוה ואח"כ קנה דקיי"ל יחלוקו. ואמאי והא איכא למימר דכיון דהוי כגופ' דארעא ובעל חוב גבי לה לא חשבינן לה תפישה. מיהו בר מהא ליתיה דהא טעמא דפלוגתא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אי אמרי' מה שגבה גבה או לא בשיעבודא אי הוי דאורייתא או דרבנן. דמאן דסבר מה שגבה גבה סבירא לי' נמי שיעבודא דרבנן ומ"ד מה שגב' לא גבה דסבר שיעבוד' דאורייתא ולדידי' ה"ה נמי בלוה ולוה ואחר כך קנה דקיי"ל דחולקין דאם קדם ותפס מוציאין מידו אלא וודאי עיקר פירושא במטלטלין וכן בזמן הזה שאין בהם דין קדימה. או אם שטרותיהן שוין. אי אית' לפר"ח ז"ל דסבר דההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד מיירי בשטרי הלוא' ולפנינו יתבא' עוד בעה"י:

אמר לי' רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה פי' הרב אדוני ר' אהרן ז"ל פריע' בעל חוב מצוה דלית לי' שיעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא. ופירש"י ז"ל דהיינו מצוה שיהא הן שלך צדק. וליתיה להאי פירושא דהא התם בבבא מציעא מוקמי' לי' להאי קרא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. והכא ליכא למימ' הכי דהכא בשעת הלוא' פיו ולבו שוין לפורעו אלא דבתר הכי אימלך אמלוכי. אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נוש' בו יוציא אליך העבוט החוצה. ומאן דאית לי' שיעבודא דאורייתא מוקים לה להאי קרא למימרא דשמעינן מיני' דבעל חוב בזיבורית. ובוודאי רב כהנא מפשט פשיט' לי' דאפי' לרב פפא נחתינן לנכסי'. אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא לי' כיון דליכא אלא מצוה כל היכא דקאמ' דלא בעינ' למעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסי'. ומהדרי' תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפיי' בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. ובנזקין דכתי' באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב. וזהו הנכון מפי רבינו נ"ר:

וכתב עוד הרמב"ן ומה שאמרתי דדמי שטר מעליא כל מה שבתוכו כך פירשו ר"ש ור"ח. וכן בתשובת רבינו האי גאון ז"ל וכל מי שאינו אומר כן אין לו חיך לטעום מאי דמי שטרא מעליא ומיהו אם אינו שוה עכשיו החוב ככל הדמים הכתובים בו לא ישלם אלא שוייו שהרי לא הפסיד אלא דמיו אבל אם הלוה יש לו נכסים ושוה ככל מה שכתוב בתוכו ישלם הכל ואף על פי שלא לקחו אלא בחצי דמים הללו והיינו דמי שטרא מעליא ע"כ:
וכן כתב הריטב"א וז"ל דמי שטרא מעליא פירוש מה ששוה החוב בשעת המחילה בין רב למעט שחיובו של זה מדין מזיק הוא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי והלכתא כותי' והלכך אפילו קבלו במתנה או שלקחו בטובת הנאה בלא אחריות כך הוא גובה הלכך אומדין ב"ד מה שהיה יכול לגבות בחוב זה וההוצאות שהיה מוציא בגבייתו מגבין ממנו ורואין גם כן אם היה גובה מן העדית או מן הזיבורית או מן הבינונית כללו של דבר אינו חייב אלא במה שמפסידו ופשוט הוא ע"כ:
כעורכי הדיינין פירוש כמו בני אדם המסדרין הטענות בערכאות בעבור הבעלי דינין לפני הדיינין ומלמד כל אחד הזכות שיכול ללמד על אותו שטוען בעבורו. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם אין ספק כי הבת הזאת עניה היתה ומפני כן כיון שהלקוחות לא לקחו אלא בטובת הנאה היה נותן עצה זו על דעת שתתן היא ללקוחות מה שנתנו לאמם ולא יפסידו כלום מקרן שלהם שאם לא כן תימה גדול הוא שיתן רב נחמן עצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה משום ומבשרך לא תתעלם אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
ולבסוף סבר אדם חשוב שאני דאדם חשוב יש לו להתרחק מכל דבר של חשד אי נמי כי שמא אחרים לא יהיו קרובים לבעלי דינין ולא שייך למימר בהו ומבשרך לא תתעלם ג"כ יבואו לעשות כך. תלמידי רבינו יונה:

ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי כו'. ואם תאמר ומאי פקחות הוא זה לכתוב שטר חוב בשמו ועוד דאין זה פקחות דהרי הוא מפסיד מה שמקרקש לזה דאפילו שימחלנו הרי יגבה מהמלוה דמי שטרא מעליא פירוש כל החוב שבתוך השטר וכדפי' רש"י כדבעינן למכתב בס"ד והלכך למה ליה לקרקש בזוזי ללוה ולהפסיד זוזי בחנם ודוחק לומר דסבירא ליה לרב הונא בר' יהושע כמאן דלא דאין דינא דגרמי. ונראה דהפקחות הוא שיעשה כן בשעה שיקנה השטר כדי שיגבה ממה שיתן למוכר זוזי דמקרקש ללוה ואפשר דלהכי כתב רש"י ואם פקח הוא הלוקח פירוש בשעה שהוא לוקח השטר. ובמהדורא קמא כתב וזה לשונו ואי פקח הוא אותו שלקח השטר מקדים ומקרקש זוזי ללוה כי היכי דלכתוב ליה שטרא ע"כ. ובמהדורא בתרא תקן לשונו כדכתיבנא:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה פירוש שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטר הראשון ומיהו אפילו הכי אם חזר ומחלו מחול הוא לענין שלא יטרוף לקוחות בשטר הראשון וזה ברור ע"כ. ולשון רש"י ז"ל שבמהדורא קמא נאות לזה אבל מה שכתב במהדורא בתרא לא דייק הכי שכתב וז"ל מקרקש ליה זוזי ללוה ושוכרו בהן לכתוב לו שטר החוב בשמו קודם שיעשו קנוניא בין שניהם. ע"כ. משמע שהשטר חוב עצמו כותבו בשמו וקשה דאם כן יפסיד לקוחות מזמן ראשון דאם כותב שטר חוב בשמו צריך לקרוע השטר הראשון שכתוב בשם המוכר ושמא יגבה כנגד זה ממש שיתן למוכר ויזלזל בקנייתו והיינו נמי דכתב רש"י ז"ל במהדורא בתרא ואי פקח הוא הלוקח פירוש בשעה שהוא לוקחו וכדכתבינן כנ"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ואי פקח הוא הלוקח מקרקש ליה ללוה זוזי וכתב ליה שטרא בשמיה ואף על פי ששטר זה היה מכח השטר הראשון אין המחילה שימחול המלוה אחר כך כלום ששעבוד הראשון כבר נתבטל ע"כ:

אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי כו'. פירש"י ז"ל מאן דדאין דינא דגרמי. המחייב את הגורם הפסד לחבירו. מגבי ביה בהאי שטרא מן המוחלו דמי שטרא מעליא כל החוב שבתוכו. ע"כ. פירוש לפירושו דלאו בדווקא דמחייב מי שמפסיד גוף הממון כגון מוסר ומראה דינר אלא כל הגורם הפסד לחבירו ואפילו שלא יהיה מפסיד גוף הממון כגון מוכר שטר חוב דאין גופו ממון ומעתה כשאנו מגבין האי שטרא לא נחייב אותו הממון שנטל בלבד אלא כל החוב שבתוכו דבתר שעת מחילה אזלינן דאז אפסדיה כל החוב הכתוב בשטר דהיה כבר שלו ולא אזלינן בתר שעת המכירה וזהו שכתב רש"י מגבי ביה בהאי שטרא מן המוחלו פירוש מן המוחלו ולא מן המוכרו דבתר שעת המחילה אזלינן ואפילו לא מכרו אלא נתנו במתנה כיון דמחלו חייב דהרי גם לו הפסד וכמו שכתבו הרמב"ן והריטב"א וכדכתבינן לעיל. וז"ל במהדורא קמא דינא דגרמי שמפסיד ממון חבירו על ידי גרמא כגון האי שמחל שטר לוקח וגרם לו הפסד. מגבי ליה ללוקח מן המוכר שטרא מעליא שאם הוא שטר של מאתים ונתן לו במנה גובה הימנו מאתים כמה שהפסידו ור' מאיר אית ליה דינא דגרמי וקיימא לן כוותיה. דמי ניירא הכי נמי איתא בפרק הגוזל קמא ופירושו דמי שטרו ששרף לו אבל הכי דנקט שטרא לא שייך למימר מגבי ביה דמי ניירא ואגב ריהטיה גרס הכא. ואית דמפרשי ניירא בעלמא כלומר אומר לו שלא מכר לו אלא הנייר כ"ש דמי שטרא שנתן לוקח למוכר ל"ש ומחלוקת בבבא קמא דאיכא דדאין ואיכא דלא דאין והאידנא דיינין נמי דינא דגרמי כגון מוסר חבירו למלכות דקיימא לן הלכה כר' מאיר בחומרותיו בגזרותיו ושמעינן ליה לר' עקיבא דאמר בבבא קמא בפרק אחרון מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש הימנה כו' הרי זה קדש וחייב באחריותן של זרעים כמפסיד בידים דמי ומדין זה אנו מחייבין לשלם מוסר ממון חבירו למלכות ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל ומה שאמרו בגמרא למאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא לאו במוחל מגבי דהא איתא לניירא בידיה כדמעיקרא ואפילו אתי ומפיק לה מיניה מן דינא דוודאי דינא הוא דמצי לוה למימר למלוה אהדר לי שטרא ולא מצי למימר ליה ניירא דילי היא נכתוב לך מלוה שובר אי נמי נשדי דיותא אמקום עדים ואתורף כי היכי דלא תיפוק לך מיניה חורבא משום דגופו של נייר של לוה הוא משום דבעי ספר מקנה ואינו אלא משכון ביד המלוה כלומר שהוא שלו עד שיבא לוה ויפרענו אבל מאחר שנפרע או נמחל זכה הלוה בגופו של שטר וכיון שמחלו על כרחו הוא צריך להחזיר לו שטרו והכי מוכח בגיטין בפרק המביא תניין בבעיא דרמי בר חמא בהיות מוחזקין בטבלא שהיא שלה. אלא מיהו למאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו כשיתחייב לוקח להחזיר שטר במחילת מוכר גרמא הוא ופטור אלא הכי קאמר למאן דדאין מגבי בהיזק שטרא דמי שטרא מעלי' ולמאן דלא דאין מגבי ביה בהיזקא דמי ניירא ולא יותר והיינו חיובא דשורף וטעמא דחיובא משום דכיון דלא פרע ליה לוה הרי הפסיד ממנו נייר זה שהוא שלו עד שיפרענו ע"כ:

והרשב"א כתב וז"ל ומאן דלא דאין כו'. ויש מי שאומר שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו דאמר שמואל שהוא מחול ואפילו ניירא שביד לוקח אתי ליה ומפיק מיניה דגופו של שטר בתר דאית בו גריר ושטרא דלוה הוא שהוא נותן שכרו ואינו אלא במשכון מלוה עד שיפרענו והלכך כי פרעיה אי נמי כי מחליה לגביה מיד זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו לוקח בעל כרחו ואפילו הכי למאן דלא דאין דינא דגרמי לא מחייב לשלומי ליה מוחל אפילו דמי ניירא דגרמא הוא ופטור והכא דאמרינן מגבי ביה דמי ניירא לאו אמוחל ממש דאיירי ביה קיימין אלא הכי קאמר מאן דלא דאין דינא דגרמי לא מגבי בהיזקא דשטרא אלא דמי ניירא בעלמא ונפקא מינה לשורף שטרו של חברו ממון דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזקא כשטרא מעליא ולמאן דלא דאין לא גבי בהיזקא אלא ניירא בעלמא דקלילא וטעמא משום דהאי שטרא דמלוה הוא שהלוה משכנו לו עד שיפרענו והלכך עד שפרע ליה דיליה הוא. ואינו מחוור בעיני דאנן אמוחל קיימין ומסתמא אמוחל ממש קאמר דמאן דדאין דינא דגרמי גבי ביה הכי ומאן דלא דאין לא גבי ביה אלא הכין דאי לא הוה להו לפרושי ונפקא מינה לשורף שטרותיו של חברו. ועוד דאי בשורף למה להו למימרא הכא הא אמרוה בהדיא התם בבבא קמא. ורש"י והראב"ד פירשוה במוחל וכן בהלכות הרי"ף ז"ל. ואפילו אעיקר דינא נמי דלוה אי מצי מפיק ניירא מידא דלוקח נמי משמע דאמרו אינהו ז"ל דלא מפקי מיניה לפי שזהו מכור בידו ולאו כל כמיניה דמוחל להפסידו ממנו דרש"י כתב מגבי ביה דמי ניירא בעלמא כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר כו'. והראב"ד ז"ל כתב לית ליה אלא דמי השטר חוב שתופס בידו שהרי כשמכרו לו מסר השטר חוב בידו ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל ליה שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו ע"כ. וכבר כתבתי בפרקא קמא דגיטין בסופו שכן מסתבר לי משום שגופו של שטר הרי הוא כמשכון ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו מה שכנגד משכונו אינו מחול וכדמוכח בהא דאמרינן בפרק קמא דקדושין קדשה במשכון דאחרים מקודשת דאלמא אינו מוחל דאילו יכול למחול לא סמכה דעתה ואינה מקודשת כדאמרינן במקדש בשטר חוב שיש לו על אחרים ואפשר שיש לדחות דמשכון דעלמא שאני ליה מדרבי יצחק אבל שטר לאו משכון הוא אלא לראיה בעלמא הוא דאי משכון הוא מלוה בשטר לא תשמט לדעת רבן שמעון בן גמליאל דאמר המלוה את חברו על המשכון ונכנסה השמיטה אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט אלא דשטרא ראיה בעלמא היא ומכל מקום כל שאינו פורע לו חובו אינו מחזירו לו את השטר ומה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו וכיון שמסר השטר בידו אין הלוה יכול להוציאו מידו אלא בפרעון החוב זוכה בשטרותיו של גר דאיבעיא לן בפרק הפרה אם זכה בגוף השטרות או לא כיון שאינו זוכה במלוה הכתובה ואמרי עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך הא הדור אין לצור ולצור ואי קשיא לך מלוגא דשטרי לדעת הרי"ף אמאי לא מהניא לה תפיסה מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידי ומהימנא מיהא לגבי גופו של נייר יש לי לומר דבכי האי גוונא ודאי מוציאין גופו של שטר מידה לר' עקיבא וטעמא דמלתא דכיון דלא מהימנינן לה לגבי ראיה שבהן ומימר אמרי דלא זבנינהו ניהלה אף גופו של שטר נמי מפקינן מינה דאי לא מהימנת לו אמנה שבשטר אף גוף השטר אינו שלו דמנה אין כאן משכון אין כאן הוא דאמרינן בפרק הספינה גבי צריך למכתב ליה קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה ואי לא כתב ליה הכי לא קני עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ופרקיה אין לצור ולצור דאלמא משמע דאף על גב דלא קני כלל שעבוד שבו קני ליה לשטר לצור על פי צלוחיתו ולא היא דהתם הכי קאמר מי שכותב קני לך הוא וכל שעבודא דאית לה וכי צריך הוא זה לקנות שטרי חוב לצורך הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית אמר ליה אין לצור ולצור כלומר מכל מקום אין בלשון הזה השעבוד אלא הנייר וכיון שאינו קונה השעבוד גם הנייר אינו קנוי דכל שלא חל המכר של השעבוד לא קנה הנייר אבל מוחל דגוף ושעבוד מכר לו וחל המכר אף על השעבוד מדרבנן מיהא אלא דמשום דאין השעבוד שבו נקנה קניית' אלימתא יכול הוא לחזור ולמחול השעבוד אבל גופו של שטר מיהא שהוא כעין משכון והוא נתון ביד מלוה ומסרו מלוה ליד לוקח וקנהו לוקח קנייה גמורה אמאי מפקי מינה הרי לקתה מדת הדין בכך אלא משמע דנייר בעלמא לא מפקיע מינה דכבר קנאו במסירה ויש לי ללמד עליה מדאמרינן בקדושין בפרק האיש מקדש גבי המקדש במלוה אינה מקודשת לימא כתנאי כו' כנ"ל הרשב"א. שארית לשונו כתוב בהר"ן על ההלכות:

ומאן דלא דאין כו'. פלוגתייהו בפרקא קמא בפרקא בתרא ור' מאיר אית ליה דינא דגרמי כדתנן נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו גבי כלאים וקיימא לן כוותיה כן כתב רש"י במהדורא בתרא וחפשתי בפרק בתרא דבבא קמא ולא מצאתי הא דר' מאיר ובפרק הגוזל קמא איתיה הך דר' מאיר ומייתי הא דתנן נתייאש הימנה ולא גדרה כו'. ונראה פירוש לפירוש רש"י דהקשה הוא לרש"י למה ליה לאמימר למימר ומאן דלא דאין כו' פשיטא דהלכתא כרבי מאיר דאית ליה דינא דגרמי. ועוד דבשלמא הא דקאמר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בשטרא מעליא הא קא משמע לן דגבי כל החוב הכתוב בשטר ולא מה שהוציא הלוקח בלבד אבל מאי דקאמר מאן דלא דאין דינא דגרמי כו'. ועוד למה לי למנקט כי הך לישנא מאן דדאין ומאן דלא דאין לא הוה ליה למימר אלא מאן דאית ליה דינא דגרמי ומאן דלית ליה. אי נמי מאן דמחייב ומאן דפוטר. ודע דבפרק הגוזל בתרא אמרינן ההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא יתיב רבי אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו סבור לחיוביה מהא דתנן דן את הדין כו'. אמר ליה ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד אמרי ליה זיל לגבי ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי אזל לגבייהו חייביה כו' משמע דאף על גב דקיימא לן כר' מאיר דמחייב בדינא דגרמי מיהו קצת מהאמוראים היו שומטים את ידיהם מלדון כן וקצת אמוראים הוו דייני ליה ומיהו כולהו סבירא להו כר' מאיר והיינו דאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי כו' והיינו פלוגתא דפרק הגוזל בתרא וכמו שכתב רש"י ובפרק הגוזל עצים מייתי נמי הך דאמימר ופירש שם רש"י מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר היא בהגוזל בתרא וקשיא טובא דהך דרבי מאיר בהגוזל עצים היא וצריך לפרש דהכי קאמר עיקר דינא דגרמי היינו ר' מאיר ומיהו פלוגתא דמאן דדאין ומאן דלא דאין היינו בהגוזל בתרא וכדכתבינן ואף על גב שהלשון דחוק בכך בעל כרחך צריך אתה לפרש הלכך נמצינו למדין דכולהו סבירי להו כרבי מאיר דדינא דגרמי חייב אלא דאיכא דדאין לה ואיכא מאן דלא דאין לה פירוש דשומטין את ידיהם מלדון כן דלא סמכי נפשייהו לאפוקי ממונא אדיבורא בעלמא ודמיא לדיני קנסות דאין דנין בבבל הכי נמי דינא דגרמי לאו כולי עלמא דייני אפי' בארץ ישראל והיינו דאיצטריך לאשמעינן מאן דלא דאין דינא דגרמי כו' דאף על גב דלענין דינא סבירי להו דדינא דגרמי חייב מכל מקום כיון דלא דייני ליה אפי' מה שהוציא הלוקח בקניית השטר לא מגבי ליה שאומר לו שלא מכר לו אלא הנייר אף על גב דמדינא חייב כנ"ל פירוש לפירוש רש"י. והיינו דאמרינן דכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה מדינא אלא דלא הוה בעי למדייניה משום דהוה סבירא ליה דדמיא לדיני קנסות דאין דנין בבבל וסבבו והקיפו בראיות דהיינו היזק גמור ביד ושפיר דיינינן ליה בכל מקום ובכל זמן. ועוד היה נראה לחלק בגרמות דזה דאחוי אמטכסא דר' אבהו דבפרק הגוזל בתרא והך דמוחל שטר חוב שניא משאר דינא דגרמי ואף על גב דסבירא ליה דינא דגרמי חייב בהכי הוי אפשר לפטור דלא מקרי דינא דגרמי ואפי' הכי קאמר מאן דדאין ומאן דלא דאין פירוש בכי האי גוונא וזהו שכתב רש"י ואגבי מדינא דגרמי פי' דוודאי רב אשי סבירא ליה דינא דגרמי חייב אלא דהוה סבירא ליה דאין זה בכלל דינא דגרמי ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי דינא דגרמי פי' דוודאי רב אשי סבירא ליה דינא דגרמי חייב אלא דהוה סבירא ליה דאין זה בכלל דינא דגרמי ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי דינא דגרמי. וכיוצא בזה פירשו תלמידי רבינו יונה וכדכתבינן לעיל ואין לשון מאן דדאין ומאן דלא דאין נאות לזה הפירוש. ומה שכתב רש"י במהדורא קמא ומחלוקת בבבא קמא דאיכא דדאין ואיכא דלא דאין והאידנא דיינין נמי דינא דגרמי כו' ע"כ משמע כדפרישנא מעיקרא כנ"ל:
ועוד כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל כפי' רפרם לרב אשי דאתא עובדא לקמיה בראיה ובהלכות עד שדן לאותו דין כר' מאיר. ואגבי ביה מן המוכר ככשורא לצלמי כלומר פרעון שלם גביה ממנו כפי השטר שלא גבה ממנו בעקמימות ובפחיתות אלא דרך ישרה כי כשורא זה שאינו עקום וראוי לעשות בו צורת צלמי ע"כ. גם מזה הלשון משמע כדפרי' מעיקרא ומיהו הריטב"א לא פירש כן שכתב וזה לשונו ומאן דלא דאין דינא דגרמי פירוש דקסבר דינא דגרמי פטור כדרבנן דפליגי עליה דר' מאיר מגבי ביה דמי ניירא פי' דמדין מזיק פטור הוא ודין אחריות אין בזה ואפי' משום אחריותא דנפשיה שאין חיוב אחריות אלא על הפקעה שקדמה למכירה ולא על הפקעה שבאה אחרי כן והרי זה כמוכר שדה לחבירו באחריות וחפר בה אחר בורות שיחין ומערות ומיהו אם הודה שהוא פרוע חייב מדין מוכר שדה שאינו שלו כנ"ל. עכ"ל הריטב"א:

לב"ח מסלקין ליה בזוזי ואם תאמר ומה חדש לנו אמימר בזה והלא דבר ידוע הוא דבעל חוב מסלקין ליה בזוזי דאדעתא דזוזי נחית והכי משמע בהדיא לקמן דאמרינן ההוא תולה מעותיו ביד גוי הוה הוא עשה שלא כהוגן לומר על המעות כי של גוי היו כדי להבריחם מבעל חוב לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואמרו שלא יוכל לעשות בקרקעות שלו שומא אלא שהוא עצמו ימכור ויתן מעות למלוה כו'. הנה שאמר שעשה שלא כהוגן מפני שהיה לו לתת המעות לבעל חוב ותלה אותם ביד גוי כדי שלא ליתנם לו דמשמע דהיכא דיש שם מעות לא מסלקינן ליה אלא במעות וכתובה בקרקע נמי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן הוי והלכתא כמאן דאמר דמסלקין לה בארעא. ויש לומר שזה חידש לנו דאפילו אמר בעל חוב כשתקנו לי בזוזי למעלתי נתכוונו ותקנו קרקע לאשה לגריעותא עשו ועכשיו תנו לי הקרקע ותקח היא המעות לא נחוש לדבריו אלא האי כדיניה והאי כדיניה. תלמידי רבינו יונה. ולמאי דכתב רש"י דאפילו בנדוניית האשה מירי וכדבעי' למכתב בסייעתא דשמיא טובא אשמועינן אמימר:

האי כדיניה כו'. האי מלוה כדיניה דזוזי אוזיף וזוזי יהבי ליה והאי כדיניה דאשה אארעא קא סמכא דעתה ולא אמרינן יחלוקו בארעא ובזוזי. רש"י במהדורא קמא ובמהדורא בתרא האריך עוד. וז"ל האי כדיניה שזה הלוה מעות וזו סומכת על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי צאן ברזל הנשומין בכתובה הוא זוכה בהן מיד כו'. וכתב הריטב"א ולפי לשון זה הדין הוא אפי' בנכסי נדוניא כשאין כל נדוניתה קיימין דאי קיימין היתה נוטלתן משום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה ניזונית. אבל מורי רבינו ז"ל היה אומר שאין דין זה אלא בעיקר כתובה ותוספת. אבל לא בנדוניא דכיון שקבלם עליו בנכסי צאן ברזל הרי הם כחוב גמור וכן שמעתי מפיו שכן דן הלכה למעשה. ולפום פשטא דשמעתא האי מימרא איתא בחיי לוה דאלו לאחר מותו אפילו בעל חוב אינו גובה דמטלטלי דיתמי נינהו אבל מחיים אפילו מגלימא דעל כתפי' משא"כ בכתובה כדכתיבנא לעיל והשתא דתקון רבנן למגבי כתובה ממטלטלי דין החוב והכתובה שוין. ורבינו חננאל פירש לאחר מיתה ויש לפרשו לפי שיטתו דהכי קאמר דאפילו לאחר מיתה אם בעל חוב תובע קרקע ואנו רוצין לסלקו במעות או במטלטלין הרשות בידינו כדינו דמחיי' דלתקנת היתומים אמרו שלא יגבה מן היתומים אלא מן הקרקע ולאשה מסלקין לה בארעא ואע"פ שתפסה מעות שאף מחיים אין דינה אלא בקרקע והיינו דאמרינן האי כדיניה והאי כדיניה ולישנא דמסלקין ליה הכי משמע בכל דוכתא במי שבא לגבות דבר אחד ואנו מסלקין אותו בדבר אחר כאותה שאמרו מצי לוקח לסלוקי בזוזי כנ"ל. עכ"ל הריטב"א:

לב"ח יהבי ליה ויש לדקדק קצת אמאי האריך כולי האי לימא לא יהבינן לה לאשה וממילא משתמע דלבעל חוב יהבי ליה דהא עלה קאי וכדקאמר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב כו'. ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דלבעל חוב יהבינן ארעא ולא לשכיר. וכתבו בתוספות אומר רבינו תם דשלשה דינים חלוקים למלוה ולניזק ולשכיר כו' כדאיתא בתוספות. ואין להקשות דאם כן יקצר ולימא לבעל חוב יהבינן ליה ולא יכפול לומר לאשה לא יהבינן כו' דהא איכא לאקשויי עלה טובא וכדבעינן למכתב בס"ד כנ"ל:
איכא מרבוותא ז"ל דיפרשו לה בשניהם שוין שיוצאין ביום אחד וקיימא לן בעלמא שודא דדייני והרי"ף כתב דליתא להאי פירושא ופירש דהכא במאי עסקינן בלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו וכיון דכן אלו קדם אחד מהם ותפס אין מוציאין מידו או במטלטלין בזמן הזה דליכא דין קדימה אם קדם ותפס אין מוציאין מידו וכיון דהכי הוא מתפשינן ליה אנן. ותמיה מלתא כיון דמדינא חולקין אף על פי שקדם אחד מהן ותפס אמאי אין מוציאין מידו ומסתבר דהיינו טעמיה משום דכיון דאמרינן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה הני מילי בעל חוב מאוחר אבל בשוין דכולי עלמא דבהא מה שגבה גבה ולא נהירא דהא קיימא לן בעל חוב גובה חצי שבח משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו ואמאי והא איכא למימר דכיון דהוי כגופה דארעא ובעל חוב גבי לה חשבינן לה תפיסה מיהו בר מהא ליתיה דהא טעמא דפלוגתא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אי אמרינן מה שגבה גבה או לא תליא בשעבודא אי הוי דאורייתא או דרבנן דמאן דסבר מה שגבה גבה סבירא ליה נמי שעבודא דרבנן ומאן דאמר מה שגבה לא גבה סבר שעבודא דאורייתא וכיון שכן הוא הדין נמי בלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן דחולקין דאם קדם ותפס מוציאין מידו אלא ודאי עיקר פירושא במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה או אם שטרותיהן שוין אי איתיה לפירוש רבינו חננאל דסבר דההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד מיירי בשטר הלואה ולפנינו יתבאר עוד בעזרת האל. הרא"ה ז"ל:
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל דבין זמנן ביום אחד בין לוה ולוה ואחר כך קנה בין במטלטלין שאין להם דין קדימה לעולם לבעל חוב יהבינן. וא"ת א"כ לקתה מדת הדין בכך ולמה גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב יש לומר דלוה ולוה ואחר כך קנה אם האחד גובה מה שגבה גבה וכן כתב הרמב"ם והלכך כיון דאלו קדם ובא בעל חוב לב"ד והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין גם עכשיו אנו מגבין לבעל חוב תחילה וזה כעין שודא אבל ודאי קדם זמן האשה לבעל חוב וקנה ואחר כך לוה ודאי בכי הא לאשה יהבינן דאין גוזלין לאשה להנחיל לבעל חוב ע"כ:
וז"ל הריטב"א ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד פירש רש"י ז"ל שאין בה אלא כדי אחד מהן וכן פירשו כל הראשונים והאחרונים ז"ל. לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש כו' ופירש"י וכל הראשונים דמיירי כששניהם יוצאין ביום אחד ואליבא דשמואל דאמר בשני שטרות היוצאין ביום אחד דעבדינן שודא דדייני ואם כן היינו שודא דהכא למפרעי' לבעל חוב משום שלא תנעול דלת בפני לוים ורבינו אלפסי דחה פירוש זה לפי שלא נאמרו דברי שמואל אלא בשטרי מכר או מתנה דאלו בשטרי חובות דכולי עלמא חולקין לכך פירשו דהכא בין ששניהם ביום אחד בין בשלוה ולוה ואחר כך קנה ולא כתב לחד מינייהו דאקנה דמדינא חולקין שהרי שעבוד שניהם חל כאחד אם קדם אחד מהם וגבה מה שגבה גבה דעד כאן לא נחלקו אלא בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אבל כששניהם שוין דכולי עלמא מה שגבה גבה וכן כתב הרמב"ם וכיון שכן הכא משום שלא תנעול דלת בפני לוין מגבינן ליה לכתחילה דחשבינן ליה כאלו כבר הגבוהו ב"ד דאנן יד בעלי חובות אנן לענין זה מפני תקון העולם אבל ודאי אם קדם זמן האשה לזמן החוב וקנה ואחר כך לוה לאשה נותנין שאין נוטלין זכותה של אשה לתת לבעל חוב הלכך במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה דקיימא לן דאין דין קדימה במטלטלין כי ליכא אלא לחד מינייהו לבעל חוב יהבינן ואף על פי שזמן שטר הכתובה קודם ומיהו דעת רבינו ז"ל דכל היכא דשעבד ליה מטלטלין אגב מקרקעי דינם כקרקע ויש בהן דין קדימה וכן פירשו בתוספות ומקשו בתוס' אשמעתין מאי שנא דהכא הוריעו כחה של אשה טפי מבעל חוב ואילו לעיל אמר ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא ואפילו מאן דאמר לכושל דוקא לכושל אבל כששניהם שוין מודה דיהבינן לאשה ותירצו דכי חיישינן לנעילת דלת להפסיד לאשה היינו בכי הא דהכא דאיכא פסידא לגמרי דהא ליכא אלא לחד אבל מתניתין דלעיל עדיין יש שם נכסים אחרים שיגבו כולם אלא שהמלוה או פקדון הללו הם יותר מצוין בלא טורח דהשתא יהבינן לאשה כדי שלא תטרח ובעל חוב יגבה מן השאר וכשם שאמרו שבעל חוב גובה מן היורשין מן הזבוריות ולא חששו לנעילת דלת לגבי היתומים כיון דליכא לבעל חוב פסידא ואני פירשתי לפני מורי רבינו ז"ל דשמעתין בדליכא פסידא כלל דומיא דרישא דבההיא ארעא איכא גוביינא לתרווייהו אלא שהקרקע הוא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה והיינו דאמרינן דליכא אלא ארעא חדא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לפי שאין ראויה ליחלק וכל אחד מהם אומר שיתנוה לו ויתן מעות לחבירו כדינא דגוד או איגוד דבהא ודאי עבדינן מעליותא לבעל חוב דיהבינן ליה כלא ארעא אבל לאשה לא יהבינן דהא מעליותא טובא היא ויותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא הא כל היכא דליכא גוביינא לתרווייהו גובין כדינם ולא מפסידין לאשה מדינא כלום כנ"ל. עכ"ל הריטב"א:

וריב"ש ז"ל כתב וז"ל מאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא כו'. דאף על גב דלעיל פליגי אמוראי גבי ינתנו לכושל שבהם דאיכא מאן דאמר לכתובת אשה משום חינא משמע דהכא לית ליה כמאן דאמר לעיל לכתובת אשה משום חינא אלא כר' חנינא דאמר לכושל שבראיה ופירש הרב אלפסי כי בעל חוב נקרא כושל שבראיה לפי שאינו גובה אלא בראיה ונראה דלכך פסק הרב כר' חנינא משום הא דהכא דלעיל לא איצטריך דהא לא קיימא לן כר' טרפון אלא כר' עקיבא דאמר ינתנו ליורשין אלא דנפקא מינה להא דהכא ומשום הכי פסק הרב אבל לפי מה שפירש רש"י למעלה שהמאוחר נקרא כושל קשה דהא משמע דאפילו ר' חנינא מודה בשוין דלכתובת אשה יהבינן משום חינא ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא היינו טעמא משום דלא תנעול דלת בפני לוין משום דמיירי בלוה גופיה ובאשה ליכא נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא אבל לעיל מיירי במי שמת והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים והא מלתא דלא שכיחא וליכא נעילת דלת והלכך לאשה יהבינן משום חינא ע"כ. וכן תירץ הרא"ש בשם רבינו תם דלעיל לא שייך נעילת דלת אי יהבי' כתובת אשה דהא מלתא לא שייכא אלא למי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ומלתא דלא שכיחא הוא ואין כאן נעילת דלת דלא ימנעו בשביל כך להלוות וכן כתבו בתוספות. והרב ר' יחיאל השיב בשם ר"י ואפילו לאחר מיתה איכא נעילת דלת ויהבינן לבעל חוב קרקע או אפילו מטלטלין אחר תקנת הגאונים שתקנו דאשה ובעל חוב גובים מטלטלין ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום שאין דינו של בעל חוב לגבות דמטלטלי לא משתעבדי מדין המשנה קודם תקנת הגאונים ומשום דלאו ברשותייהו דיתמי מנחי סבירא ליה לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב או לכתובת אשה ואי הוה יהיב נפקד להו ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא וכיון דאין לבעל חוב בהם דין גביה לכך עדיפא כתובת אשה משום חינא. ולשיטת רבינו תם דלא חייש לנעילת דלת אלא במידי דשכיח אבל במלתא דלא שכיח כגון היה עליו כתובת אשה ובעל חוב דמתניתין דלעיל אין כאן משום נעילת דלת דלא ימנעו בשביל כך להלות וטעמא דמשום חינא עדיף הלכך הכי נמי איכא למימר דהיכא דקדים זמן כתובה לזמן השטר דלאשה יהבינן ואפילו במטלטלין בזמן הזה דאין דין קדימה בהן. אי נמי כו' בקרקע שקנה אחר שנשא ולוה ולא כתב דאקנה לחד מינייהו כיון דאקדים זמן הכתובה לאשה יהבינן והוא הדין אם כתב דאקנה לתרווייהו ונשא ולוה ואחר קנה כל היכא דקדים האשה להאשה יהבינן דאין כאן נעילת דלת דלא ימנעו מלהלוות אם יתנו לאשה שקודמת להם אבל אי האשה לא קודם לבעל חוב ויהבינן לאשה משום חינא הרי יש נעילת דלת אבל לשיטת הר"י ז"ל דלא עדיף לן חששא דחינא כלל ולא איכפת לן מינה מידי הלכך אפילו קדם זמן הכתובה לזמן השטר נמי לבעל חוב יהבינן איברא דאי האי קרקע נשתעבד כבר לאשה ושוב לוה כיון שהיא טורפת אותו קרקע מהלקוחות כל היכא דאיכא ברשותה דאיתתא איתיה והוי לה כדידה ואם אתה אומר דאי ליכא אלא האי ארעא דליתבו לה לבעל חוב הרי אתה גוזלה מן האשה ואין גוזלין מן האשה להנחיל לבעל חוב מיהו היכא דאין לאשה שעבוד על זה כגון מטלטלין בזמן הזה דאף על גב דאשה ובעל חוב גובין מהן מכל מקום אם נמכרו לא תקנו שתטרוף מן הלקוחות אי נמי בקרקע אי לא כתב לה דאקנה וקנהו אחר שנשא כיון שלא תקנו שתטרוף מן הלקוחות ולא חל שעבוד כתובה עלייהו כלל אם לוה אפילו קודם שקנה קרקע זה או מטלטלין אלו אף על גב דזמן הכתובה קדים חל שעבודא דבעל חוב עלייהו ולבעל חוב יהבינן ולא לאשה והויא ליה כאילו זמנן שוה ואין הקדימה מעלה ומוריד והכי אמרינן בפרק מי שמת דאקנה קנה ומכר אם תמצי לומר לא משתעבד הא לא משתעבד ואם תימצי לומר משתעבד לוה ולוה ואחר כך קנה ומכר מהו לקמא משתעבד או לבתרא אלמא משמע דאי לא משתעביד ליכא לספוקי כלל הי גבי ברישא כיון דלא משתעבד לגבות מהלקוחות והוא הדין נשא ולוה ואחר כך קנה וכתב לשניהם דאקנה לבעל חוב יהבינן ולא משגחינן בטעמא דחינא כלל:
וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דאפילו קדמה האשה מוציאין מידה נמצא דלשיטה זו ניחא דסתים אמימר וקאמר ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן ליה ולא חילק כלל ואף ע"ג דלדידיה נמי אי האי קרקע נשתעבד כבר לאשה לא יהבינן ליה אלא לאשה שניא ההיא דכבר האי ארעא של האשה ואתה בא לגוזלו מן האשה לנחיל לבעל חוב ולא מיירי אמימר אלא בארעא המוטלת בינייהו שאין לשום אחד זכות בו יותר מבחבירו וכדאמרינן ולא חזיא אלא לחד והקדימה לא מקרי זכות וקל להבין:

וזה לשון תוספות שאנץ מסקינן בפרק מי שמת דלוה ולוה וקנה נכסים יחלוקו לתרוייהו משתעבד בשוה למוקדם ולמאוחר ואם כן הכא לגבי כתובה לבעל חוב המאוחר יש ליתן הכל קודם שיתנו לכתובה דמאחר דבשני בעלי חובות יחלוקו המאוחר והמוקדם נמצא ששעבודם שוה וכל היכא דשעבודם שוה אמרינן לבעל חוב יהבינן ליה ולא לאשה משום טעמא דיותר משהאיש רוצה לישא כו'. ואין נראה לחלק בין קרקעות למטלטלין דאדרבה כל שכן הוא כיון דדין כתובת אשה על קרקע כדקאמר הכא לאיתתא מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כי דיניה כו' ואפילו כי ליכא אלא חדא ארעא דחזיא לתרווייהו מפסדת האשה כחה מפני הבעל חוב כל שכן במטלטלין עכשיו דשניהם גובים מטלטלין דיתמי בעל חוב וכתובת אשה דיהבינן לבעל חוב ברישא כו' ע"כ. ורש"י כתב דוקא שהשטרות נכתבו ביום א' כו'. וכן דעת רבינו חננאל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל פירוש לפירוש התוספות. וזה לשון רש"י במהדורא קמא לבעל חוב יהבינן לי' שלא תנעול דלת בפני לווין וכי היכי דלא מתקרי האיך לוה רשע ולא ישלם. אשה דרכה להנשא וליכא למיחש ולמיתב לה כתובה משום חינא ע"כ:
ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה אנשי זוזי ואמר ליה למלוה זיל שקול ארעא כדי חובך אמרינן ליה זיל זבון ואגביה עובדא דאתא לידיה דרבא ואמר ליה רבא זיל את זבין והב ליה בעי מיניה רב פפא מרב חמא הכי ההוא לוה דאמר ליה רבא הכי תולה מעותיו בגוי הוה. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הר' ישעיה מטראני וז"ל ודאי דאמריתו כו'. פירוש הלוה והמזיק אין דינן שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין ואם רוצה לסלק את הנזק בקרקע נמי יכול לסלקו כדאמרינן בריש בבא קמא או שוה כסף או מיטב דכל מטלטלין מיטב נינהו דאי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל אי בעי לאגבויי קרקע יהיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עליה זביני ואף על פי שיש למזיק זוזים יכול לסלקו או בקרקע או במטלטלין ולא מצי ניזק למימר ליה זיל וזבין את מטלטלי והב לי זוזי אלא מסלקו בכל מטלטלין דיהיב ליה ואפילו סובין וניזק שקיל להו וטרח ומזבין להו אבל בעל חוב שהלוהו זוזים אינו כן דעבד לוה לאיש מלוה ואם יש לו זוזים לא יכול לסלקו לא בקרקע ולא במטלטלים אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלים אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומרין לו טרח את וזבין והב ליה דעבד לוה לאיש מלוה דדוקא לגבי מזיק דלא שקיל מיניה דמי אקיל רחמנא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין אבל ללוה דשקיל דמי ממלוה לא מקילינן גביה אלא אומרין ליה טרח את וזבין למטלטלי דידך והב ליה זוזי דאוזפך ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן ליה הכא מזדבן הכא דממטי להו לדוכתא אחרינהא ומזבין להו ויהיב לי' דמי אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ולא מטלטלי ואית ליה ארעא לא אמרינן ליה ללוה זבין קרקע דילך והב ליה שמא כשיראו שהוא דחוק למכור קרקע לא יקנו ממנו אם לא יזלזל הרבה בשויו הלכך אין כופין אותו למכור ולהפסיד כל כך אלא ב"ד יורדין לנכסיו ושמין קרקע בדמי ההלואה ויהבינן ליה למלוה ומסתלק בקרקע ומשום הכי תמה רב פפא על רב חמא ואמר ליה בודאי הוא דבר זה ששמעתי דאמריתו משמיה דרבא דכייפינן ללוה ואמרינן ליה זיל זבין את והב ליה והוא השיבו דלא אמרי הכי שאין זה מן הדין שנכוף את הלוה למכור אלא ב"ד שמין לו קרקע למלוה ומסתלק בקרקע וזה המעשה ששמעת היו לו מעות והיה תולה אותם ביד גוי והיה אומר של גוי הם והוא הלוה אותם להשתכר בהם למחצה לשליש ולרביע ומשום הכי כפו אותו למכור קרקעו ולפורעו ולא גרסינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן שהיו לו זוזים והיה מבריחם מבעלי חוביו ואי גרסינן ליה יש לומר שאותו הגוי כפר ולקח מעותיו על פיו שהודה ואמר כי הם של גוי ונשאר עכשיו בלא זוזים ואף על פי כן כפו אותו למכור שמפני שמתחלה עשה שלא כהוגן ותלה מעותיו ביד גוי להבריחם מבעלי חוביו עכשיו שנשאר בלא זוזים עשו לו חכמים נמי שלא כהוגן וכפו אותו שימכור קרקעו ויפרע המלוה. אי נמי האי עשו לו שלא כהוגן לאו דוקא אלא הכי קאמר ליה מה שנראה עכשיו לך שעשו לו שלא כהוגן מפני שהיו לו מעות ולעולם עשו לו כדין ע"כ:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ודאי אמריתו כו'. פי' רש"י ז"ל אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר זה תימה דמטרחינן ליה ללוה למכור כדי לפרוע במעות והלא עיקר המלוה אין סמיכתו אלא על הקרקע ומהדרינן הוא עשה שלא כהוגן הא לאו הכי אין מטריחין אותו למכור ומיהו כי אית ליה זוזי או מטלטלי וארעא לא מגבינן ליה אלא זוזי או מטלטלי דלא אתמהי' הכא אלא משום דלית ליה זוזי ותקנו הגאונים שמקבל סתם שאין לו מעות או מטלטלין ואחר כך מגבהו קרקע ואם התנה לפורעו במעות בעין כמו שנוהגין עכשו לכתוב בשטרותינו תנאי ממון הוא וקיים וכופין אותו ב"ד לקיים את תנאיו ואמרינן ליה זיל זבין ואייתי זוזי ואם טוען שאינו מוצא לוקח מכריזין ב"ד על כל מי שרוצה ליקח וכופין אותו למכור ומיהו אין כופין את היורשין בכך כל שלא התנה כן בפירוש ואפילו כשכתוב בו על היורשין נראה לי שאין התנאי מועיל דהוה לי כאותה שאמרו שאין בעל חוב גובה מן היתומים ואע"פ שכתוב בו שבח כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא ובמסכת גיטין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ושמעינן מינה דכל מאן דעביד שום הערמה להבריח נכסים מבעל חובו שיש לב"ד לעשות עמו שום חומר חוץ מן הדין כדי שלא יפסיד בעל חובו כפי ראות הבית דין. ההוא תולה מעותיו בגוי הוי פירש רש"י שהיה ברשותו מעות לפרוע ואומר של גוי הם וקשיא לן ומשום דאמר של גוי הם כל כמיניה להימוניה הא ודאי כל מה שברשותו של אדם הרי הוא בחזקה שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני הם וגם אין אותו פלוני נאמן בכך עד שיביא ראיה אלא אם כן יש לו מיגו. ויש לומר כי הגוי היה גברא אלמא והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם ומכל מקום לפי שלא היה נאמן אצלם בדבריו עשו עמו שלא כהוגן. ויש לפרש שתלה מעותיו ברשות גוי ואמר הגוי שאינם שלו והכל דרך אחד לפי מה שפירשנו. עכ"ל הריטב"א:

וז"ל ריב"ש ההוא תולה מעותיו בגוי הוה כו'. כתבו התוספות שמתחלה כשתבעו היו לו מעות והיה תולה אותם בגוי ועתה כשאמרו לו זיל טרח וזבין כבר הוציאם וזה שעשו לו שלא כהוגן מפני שעתה לא היו לו מעות בעין אבל אם עתה היו לו מעות בעין אין זה שלא כהוגן שאין הוא נאמן לתלותם בגוי. ואפשר לפרש דברישא עשו והכי פירושא לפי שהוא עשה שלא כהוגן עשו לו זה שנראה לו שהוא שלא כהוגן עשו לו לפי האמת ע"כ:

לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה כו'. פירשו במסכת ערכין בפרק שום היתומים פריעת בעל חוב מצוה אדם שחייב לחברו ממון אפי' בשטר מצוה עליו לפרעו משום דכתיב איפת צדק והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק ורב פפא אמרה לה דאמר ר' אסי אין נזקקין לנכסי יתומים כל זמן שהם קטנים לפרוע חובת אביהן אפילו שטר בידו של לוקח אלא אם כן היתה רבית דב"ח גוי אוכלת בהן ועלה דההיא אמר רב נחמן נמי התם מדינא לא הוה מזקיקנא וקבעינן התם מעיקרא מאי טעמא לא ואמר רב פפא עלה פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי אמר ליה לא ניחא לי למעבד מצוה מאי כלומר איני רוצה לשלם מאי כיון דמצוה הוא מי כייפינן ליה ומחתינן ב"ח בנכסים או לא אמר ליה תניתוה במה דברים אמורים ברייתא הוא במסכת מכות ואדתנן באלו הן הלוקין וכו' איתניא במה דברים אמורים דלא מלקין ליה אלא ארבעים חסר אחת במצות לא תעשה כגון שעבר על לא תעשה אבל אם אית ליה למעבד מצות עשה ולא בעי למעבד לה מכין אותו כדי לעשות אלמא כייפינן ליה למעבד מצוה ולוה נמי כיון דמצוה עליה דידיה רמיא כייפינן ליה ומחתינן ליה בעל חוב אנכסיה. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה כו'. פירוש בבבא בתרא פרק מי שמת נחלקו רבא ורב פפא דרבא אמר כי השעבוד שיש למלוה על הלוה הוא מן התורה הלכך אם מת הלוה והודה בשעת מיתתו שהיה חייב למלוה אי נמי דמית גו זמניה וקיימא לן לא עביד אינש דפרע בגו זמניה יכול המלוה לכוף היורשין שיפרעו לו רב פפא אמר שאין בידו כח לכופם דפריעת בעל חוב אינה אלא מצוה אם אמר הלוה איני רוצה לפרוע דלא ניחא לי למעבד מצוה מה יהיה הדין דבשלמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא ממשכנין אותו בשלא ירצה לפרוע אלא לדידך דאמרת דליכא אלא מצוה היא אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי ותימא הוא ומה שואל היה דמסתמא לא היה חולק רב פפא על מה ששנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים בני חורין ובכמה מקומות אמרו דנחתינן לנכסיה והכא נמי כיון דאנחנו מוציאין ממון למה לא נמשכן אותו ומתרצין דאההוא שתולה מעותיו ביד גוי דאיירי לעיל קאי והכי קאמר בשלמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא פשיטא לי דאם תולה מעותיו ביד גוי נחייב אותו דהוה ליה כמו גוזל ממש כיון שחל השעבוד על הנכסים מן התורה והוא הבריחם ותלה אותם ביד גוי אבל לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אם אומר לא ניחא לי למעבד מצוה ותולה מעותיו ביד גוי ואין אנו מוציאין לו ממון שנמשכן אותו מה יהיה הדין ומהדרינן תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה כלומר במצות לא תעשה מחייבנא ליה מלקות אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו ה"נ אם אינו רוצה לפרוע לבע"ח מכין אותו עד שיפרע ואם אינו בעיר משמתין אותו ובכל מקום שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו רוצה לומר שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כח. תלמידי רבינו יונה ויובן פירושו בתוספות:
והריטב"א כתב וז"ל אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי לאו למימרא דבעי מיניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדין ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין וגובה בב"ד משמע ועל כרחו של לוה אלא טעמא הוא דבעי אי אמר לא ניחא לי מאי אמרינן ליה ומה טעם אמרו חכמים לכוף אותו. אמר ליה תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר ובמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. כן פירש רבינו בשם רבינו הגדול הרמב"ן. והא דאמרינן דמכין אותו עד שתצא נפשו פרש"י מכין אותו קודם שיעבור על המצוה ויש בידו לקיים. אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו משום דכל שעתא ושעתא בקום ועשה קאי ואי עבר זמן המצוה לא מלקינן ליה כלל ע"כ. והא דאמרינן פריעת ב"ח מצוה פירש"י מדכתיב הין צדק דדרשינן שיהא הין שלך צדק והקשו עליו בתוספות דההיא הא אוקימנא בבבא מציעא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואילו הכא פיו ולבו היו שוין כשלוה לפרוע והם שוין עכשיו שלא לפרוע לכך פר"י דנפקא ליה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ומצוה בעלמא הוא לדידיה דשעבודא לאו דאורייתא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל פרש"י ז"ל דנפקא לן מדכתיב והין צדק וכו' והר"י מקורביל הקשה עליו דהא מהאי קרא נפקא לן דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה ע"כ נראה דנפקא לן מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דמשמע שעליו להוציא בעל כרחו ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה פירוש דלית לזה שעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא ופרש"י דהיינו מצוה שיהא הין שלך צדק וליתיה להאי פירושא דהא התם בב"מ מוקמינן ליה להאי קרא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב כו' אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו גו' ומאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מוקים ליה להאי קרא למימר דשמעינן מיניה דבעל חוב בזבורית ובוודאי רב כהנא מיפשט פשיטא ליה דאפילו לרב פפא נחתינן ליה לנכסיה אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא ליה כיון דליכא אלא מצוה כל היכא דקאמר דלא בעי למעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסיה ומהדרינן תנינא בד"א במצות לא תעשה כו' עד שתצא נפשו והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפייה בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ובנזיקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב וזהו הנכון מפי רבינו נר"ו ע"כ:

וכתב רבינו חננאל ז"ל וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ומשמע שמכין אותם מכת מרדות ואינו נכון כלל דאי הכי מאי איכא בין אבוהון ובין יתמי כיון דלתרווייהו כופין אלא ההיא מצוה דעל היתומים לאו מדאורייתא כמו הא דלוה גופיה אלא מצוה על היתומים מדרבנן קאמרי ומשום כבוד אביהן והכי מוכח בפרק מי שהיה נשוי גבי עובדא דקטינא דאביי דמעיקרא לא כייפינהו אביי למפרע חובת אביהם ואי אמרו נמי חמשים זוזי דמי קטינא כו'. אלמא לא כייפינן להו. ובתוספות תמהו דהא אשכחן דבמצות דרבנן כייפינן להו כגון במצוה לקיים דברי המת דאמרינן בפרק השולח כופין את היורשין ועושין אותה בת חורין ונ"ל שיש לחלק בין מה שצוה המת בנכסיו שבזה חייבין יותר משום כבוד אביהן הן מעצמן חייבין. ריב"ש זכרונו לברכה:

בד"ה תיזיל ותיחלה כו' ונמצא שמרווחת הרבה ומביא ראיה מהא דאמרינן בפרק שני דקידושין כו' שיצטרך לשלם לה ומיהו לא נתיישב לרשב"א לשון כו' כל הכתוב בשטר עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ואם היה חייב לשלם כל הכתוב בשטר אמאי לא סמכה דעתה כו' עכ"ל אבל אי לא מחייב כל הכתוב בשטר לא מחייב התם לשלם לה אלא פרוטה דבהכי מיקדשה האשה והיא לא סמכה דעתה ליקדש בפרוטה כן נראה מדברי הרא"ש שם וק"ל:

בד"ה לאשה לא כו' ואפילו קדם זמן הכתובה לזמן השטר כיון שלא תקנו שתטרוף כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דודאי לענין קרקעות כיון דשייך ביה שיעבוד וטירפא מלקוחות אם קדם זמן האשה לבע"ח היא גובה ולא הבע"ח כפרש"י אבל לענין מטלטלין כפי תקנת הגאונים בזמן הזה דגובין מהן כתובה ובע"ח לא שייך בהו קדימה כיון דאין בהו שיעבוד וטירפא מלקוחות וה"ל זמן שוה בשעת גבייה וה"ל כמו לוה ולוה וכתב להם דאקני וקנה ומכר דשיעבוד שניהם חל בשעה אחת בשעה שקנה וכמו שזמנם שוה הוא ומבעיא לן התם אי לקמא משתעבד או לבתרא והכא בין במטלטלין בזמן הזה אפילו קדמה הכתובה לבע"ח ובין בקרקעות אפילו קדמה הכתובה לבע"ח וכתב לשניהם דאקני ואח"כ קנה נותנין לבעל חוב ולא לאשה כמ"ש הרי"ף והרא"ש ודו"ק:

בד"ה אמר לא ניחא לי כו' וי"מ דאתולה מעותיו בעובד כוכבים קאי כו' אבל חיובא איכא אנכסי כו' השיעבוד נמי הוה על המעות כו' עכ"ל בפסקי התוספות כתב על דברים אלו וצ"ע גדול בפנים לפרש דבריהם לע"ד דתולה מעותיו ודאי דאיירי מיניה ואמרינן מיניה אפילו מן גלימא דעל כתפיה אלא דה"ק דבשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דאין נזקקין לקטנים משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי והוי השיעבוד נמי על המעות וא"כ ביתומים גדולים אף אם הניח להם אביהם מעות חייבים לשלם מעות וכ"ה בפסקי תוס' וא"כ כ"ש מיניה ומשום הכי בתולה מעותיו בעובד כוכבים היו כופין אותו למכור וליתן מעות אבל לדידך כיון דלא רמיא שיעבוד כלל אנכסי אלא במקום דאיכא מצוה כגון ביתומים גדולים ודוקא בדאיכא אחריות נכסים אבל בדליכא אחריות נכסים אין כופין אפילו ביתומים גדולים כמ"ש התוס' לקמן א"כ מיניה נמי אמאי נימא דאפילו מגלימא דעל כתפיה וכופין אותו ליתן מעות כיון דלא חל שיעבוד עלייהו כלל דהא מהאי טעמא אמרינן דאין כופין ליתומים גדולים ליתן מעות ודקאמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה היינו לשלם ממעות דכמו שאין כופין ליתומים גדולים משום דלא חל שיעבוד עלייהו ולא דמי לגזלן דחייב לשלם מעות משום דבאיסור אתא לידיה משא"כ חוב דלוה ומשני תנינא דבמיניה כופין לעשות מצוה אפילו במעות ולפי"ז ההיא דקטינא (ג) דארעא דלקמן לא אתיא כרב הונא בריה דרב יהושע דלדידיה גובין מעות מיתומים גדולים וכמ"ש בפסקי התוספות ולא אתיא אלא כרב פפא דס"ל דלא חל שיעבוד אנכסי ואין להקשות לרב פפא בדאיכא אחריות נכסים נמי לא יגבה אפילו מיתומים גדולים די"ל דמשום נעילת דלת אמרו שיגבה כדאמרינן בפרק האשה נקנית למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא משום נעילת דלת אמרו שיגבה מלקוחות ומיורשין ודו"ק:

גמ' אמר ליה הוא עושה כו' כצ"ל. ונ"ב כנ"ל להגיה וכן יראה ברי"ף ודו"ק:

תוס' בד"ה לאשה כו' זמן הכתובה לזמן השטר כו'. נ"ב פי' אפ"ה יהבינן לבעל חוב גבי מטלטלין וה"ה גבי קרקעות כגון לוה ואח"כ קנה ומכר כדלקמן דבעלמא חולקים והכא בעל חוב קודם וכן פסק הרא"ש:

בא"ד כיון שלא תקנו שתטרוף מן הלקוחות כו'. נ"ב פי' מטלטלים אינה טורפת מן הלקוחות אלא ממה שמצאה בעין כו' ודו"ק:

גמ' אמר ר"נ עשינו עצמינו כו'. אף שמפשטא אינו נראה שר"נ היה דיין אפ"ה לא הו"ל ליתן עצה כזה שמפסיד ללקוחות הרבה ע"י ערמה ועוד דלא יהא אלא גרמא בניזקין דפטור אבל אסור ועיין בתוס' פרק מי שמת כתבו מזה באורך:
בתד"ה תיזול כו' מתנתן מתנה. וה"נ מחילתן מחילה:

בא"ד ואם היה חייב לשלם כו'. עיקר דיוקא מר"מ דקאמר דלית ליה דשמואל לימא דאית ליה ואפ"ה מקודשת כיון דסמכה דעתה שיצטרך לשלם לה אבל לרבנן י"ל דלא דנין דיני דגרמי רק ר"מ דאין דיני דגרמי והול"ל בקצרה בדיני דגרמי קמיפלגי ואינה מקודשת לרבנן משום דשמואל וכ"ע אף ר"מ אית ליה דשמואל וק"ל:
בתד"ה לבעל חוב כו' וניזק כו'. יש לראות אמאי לא אמר כתובה דאפילו אית לי' זוזי מצי מסלק לה בארעא וכן הוא הדין באמת דאין לומר דס"ל כי אית ליה זוזי צריך ליתן לה זוזי ותלמודא איירי דלית ליה אלא זוזי כשיעור סילוק הבע"ח לכן הבע"ח קודם ז"א דא"כ הול"ל וזוזי לא חזיא אלא לחד כדבסמוך ועוד דא"כ גם בע"ח לא נסתיים מזה דדלמא לית ליה אלא ארעא כשיעור חד וק"ל. והא דנקיט לישנא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח כו' ולא קאמר כפשוטו בע"ח דינו במעות ואשה בארעא משמע קצת כאין לומר שכתבתי ודו"ק:
בתד"ה לאשה כו' ואפילו קדם זמן הכתובה כו'. אדהכא קאי דיהבינן מטלטלי אחר תקנות הגאונים לבע"ח או קרקע בלוה ולוה ואח"כ קנה:

בא"ד כיון שלא תקנו שתטרוף ולא חל שיעבוד כתובה עלייהו כלל. דאילו חל השיעבוד ודאי לקמא משתעבד דמשתעבדי ליה מיד וכשם שלא יכול למכור ואם מכרו טריף ממשעבדי ה"נ לא יכול לשעבד לאחר אבל כיון שלא תקנו רק מזמן גבייה דהיינו אם המה בעין ולא מכרן בשעת גביי' אז גובה ולכן אין כאן קדימה מצד הזמן דהא בזמן גבייה שניהם באין כאחד ולכך נותנין לבע"ח והוי כלוה ולוה וכו' דמשתעבדי לתרוייהו כאחד והשיעבוד של שניהם בא כאחד בזמן שקנה ולהכי מסיק שם דיחלוקו דשניהם שוין א"כ הכא בע"ח קודם ומה לי שיעבוד שניהם בשוה או לא משתעבדי כלל לשניהם וק"ל ועיין ברי"ף ואשר"י באורך:
בתד"ה האי תולה כו' אין לפרש כו'. עיין במרדכי ריש ב"ק דמשני לפי דברו היה שלא כהוגן וק"ל:
בתד"ה אמר כו' והואיל והדין שיתן מעות כו'. וכופין שפיר ואף יתומים גדולים דלית ביה משום צררי כופין גם כן אמעות דאשתעבד נכסי:

בא"ד אלא במקום דאיכא מצוה. וכגון ביתומים גדולים ומשום מצוה דרמיא עלייהו וחייבין לשלם משום מצוה ואין כופין כלל רק בקרקע חשוב משום תיקון העולם שלא תנעול כו' אפשר דכופין אבל אמעות אף אם אין לו קרקע אין כופין אם אינו רוצה לעשות מצוה ולשלם כ"ש ביש לו קרקע ורוצה לשלם שאין כופין לשלם דוקא מעות. ויש לגמגם בזה ועיין בפסקי תוס' בגמ' דפוס ראשון ודו"ק. עיין במרדכי דצ"ע ג"כ בזה:

רש"י ד"ה כפייה רפרם. שבא הדין לפני ר"א כו'. בב"ק שם לא פי' כן:

תד"ה לאשה (בסופו). משמע דאי לא משתעבד ליכא לספוקי כו'. זהו כמש"כ שם בס"ד מסברא ודלא כהתוס' שם בד"ה את"ל:

תד"ה פריעת ב"ח. ואפ"ה א"נ מנכסי יתומין קטנים כו'. נראה דצ"ל ומש"ה א"נ כו':

רש"י ד"ה פריעת בע"ח וכו' ולאו שלך צדק. ב"מ ד' מט ע"א וע"ש וצע"ק:

תד"ה תיזל ותמחלה, דמשמע דחייב לשלם כל הכתוב בשטר.
ק"ל הא וודאי א"צ לשלם רק מה ששוה השטר למכרו, דלא גרע שורף שטרו מכל מזיקין דמשלמין מה ששוה בשעת ההיזק וא"כ י"ל דאם אין להבת ממון לשלם ממילא מי שירצה לקנות השטר בטובת הנאה קונה בזול הרבה דהא חושש שמא תמחול לאביה ויצטרכו להמתין עד שתירש ויהיה לה ממון לשלם ואולי תמות בחיי אביה, וא"כ תרוויח הרבה דתירש את אביה ולא תצטרך רק לשלם מדינא דגרמי רק מה שהיה שוה בשעה שמחלה שהוא דבר מועט, וצ"ל דהתוס' ס"ל כהרא"ש דמיירי שמת גם האב:

גמרא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כו' מכין אותו עד שתצא נפשו.
קשה הא פשיטא דגם בל"ת אם בא לעבור כופים אותו ומכין עד שתצא נפשו שלא לעבור, ובעבר כבר גם בעשה אם עבר עלה ולא ישב בסוכה אין מכין עד שת"נ וא"כ אין הפרש בין עשה ללא תעשה:

ע"ב מתני' המושיב את אשתו חנונית כו' ה"ז משביעה כ"ז שירצה.
אפשר דבא לומר דאינה יכולה לומר שתשבע פ"א ולכלול בו על העתיד שלא תגזול, דיכולים לומר דשבועת להבא קילא מלשעבר כיון דבשעה שיוצא השבועה אינה שקר כדאיתא בשבועות:

בתוספות בד"ה תיזיל ותמחול כו' קשה לרבינו יצחק כו' ולר"י נראה מתוך כך כו'. ומיהו לא נתיישב לרשב"א וכ"כ רוב הפוסקים וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתיה ועיין בל' הרא"ש ז"ל שכתב דאיירי שמת גם האב והבת יורשת כו'. ע"ש באריכות. ולפ"ז מצינן למימר שהבת פטורה לגמרי שאינה מתכוונת להזיק ללוקח במחילה זו וכ"כ בבעל התרומות שער נ"א חלק ו' ואף שהש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ב השיג על זה וכתב דכיון דחייב מדינא דגרמי אין לחלק בין נתכוון להזיק או לא כדאיתא בש"ס ופוסקים מ"מ נלע"ד דלא דמי דודאי לענין נזיקין לא שני לן בכך דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד משא"כ הכא לא מיקרי הבת מזיק כלל דכיון שנשאר השיעבוד אצלה כדין היא מוחלת לגבי דנפשה ואין לה שום ענין כלל עם הלוקח שלקח מאמה כיון שהיא אינה יורשת כלום מאמה אלא מאביה והשתא א"ש נמי מה שהשיב לה רב נחמן עצה על כך מכלל דאפי' לכתחילה רשאה לעשות כן כדפרישית. ועוד נ"ל כיון דמתחלה לא לקח אלא טובת הנאה של ספק אם כן סבר וקבל והכניס עצמו ג"כ לזה הספק שאם לא יגבה בחיי הבעל יפסיד מקחו דודאי תמחול הבת לגבי דנפשה ולא דמי לשאר לוקח שט"ח שלא הכניס עצמו לזה הספק דלא שכיח שימחול המוכר החוב ולמשוי נפשיה רשע לגבי הלוקח כן נ"ל נכון לפי פירושו של הרא"ש ז"ל ודו"ק. ועוד נ"ל דאפי' אי איירי בחיי האב נמי איכא למימר דאיירי שאין לו קרקעות אלא מטלטלין וקי"ל דלא משתעבדי לכתובה לדינא דגרמי וכבר כתבתי די"ל דהיינו לענין שאין הב"ד נזקקין אבל ודאי מצוה מיהא איכא כמו שיבואר עוד בסמוך וא"כ שפיר השיאה רב נחמן עצה שתמחול לגבי האב ואפי' משום מצוה נמי לא בעי למיתב לה כיון שמחלה והיא לא תתחייב לשלם משום דינא דגרמי דמזיק שעבודו של חבירו כיון דבלא"ה מדינא אין הב"ד נזקקין לפרוע ממטלטלים כן נ"ל נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות ד"ה תיזיל ותמחול קשה לר"י דמאי הרויחה דהא צריכה לשלם לבעל השטר מדינא דגרמי כו' וכתבתי בפנים דאפשר דהבת פטורה לגמרי דלא שייך הכא דינא דגרמי כיון דלהנאת עצמה מתכוונת וכ"כ בעה"ת בשם הראב"ד ז"ל וכמה פוסקים אלא שהש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ב השיג ע"ז וכתבתי ליישב בכמה דרכים:

בגמרא אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח כו' ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן כו' ופירש"י שאין בה אלא כדי לאחד מהן כו'. ומשמע דהאשה מפסדת לגמרי כמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל באריכות דברים וכדמשמע נמי מפשט לשון התוספות דשמעתין ולפ"ז צ"ל דהא דנקיט למילתיה בארעא טפי מבמטלטלים וזוזי היינו משום דלענין מטלטלים וזוזי בלא"ה פשיטא דיהבינן לב"ח ולא לכתובת אשה דהא קי"ל דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מדינא דגרמי אפי' מיניה כמ"ש התוספות לעיל דף פ"א ע"ב ואף לפמ"ש דמצוה מיהא איכא וכמו שאבאר עוד בשמעתין אפ"ה פשיטא דלב"ח יהבינן דמשתעבדי ליה מדאורייתא וזוזי נמי כמטלטלים דמי כדאיתא לקמן פ' מי שהיה נשוי אנן מטלטלים שביק אבוך גבך. אלא דאכתי קשיא לי במאי דקאמר ואי ליכא אלא חדא ארעא דהו"ל למימר סתמא ואי ליכא אלא לחד וממילא ידעינן דהכל בכלל ל"ש קרקע ל"ש מטלטלי וזוזי ועוד קשה יותר במאי דקאמר ואי ליכא אלא חדא ארעא דמאי שנא חדא ארעא מתרי ותלת והכי הו"ל למימר ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד לכך היה נ"ל לפרש דהא דקאמר ואי ליכא אלא חדא ארעא היינו אע"ג שיש בה לפרוע החוב והכתובה אלא שאין בה כדי חלוקה ובהכי קאמר דיהבינן ליה לב"ח והוא יתן מותר הדמים לאשה אע"ג שהיא רוצה יותר בקרקע ואע"ג דלעיל קאמר איהו גופא דלבעל חוב יהבינן זוזי ולאשה קרקע היינו היכא דיהיב הלוה זוזי מדיליה דבהכי שייך שפיר האי כדיניה והאי כדיניה משא"כ היכא דלית ליה ללוה זוזי והב"ד נזקקין לקרקע יש לב"ח יפוי כח טפי בקרקע מהאי טעמא דמסיק דיותר מה שהאיש רוצה לישא כו' כך היה נראה בעיני נכון ובזה יתיישבו כמה קושיות ודקדוקים וכבר אפשר שרש"י ז"ל ג"כ נתכוון לזה לולי דמסתפינא לפרש בדבר חדש כיון דהרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו להדיא דהאשה מפסדת לגמרי וכמבואר להדיא ג"כ מל' התוספות וכל הקדמונים. אמנם אנהרינהו לעיינין מן שמיא אחר שזכיתי ללמוד בחידושי הריטב"א שנדפס מקרוב וראיתי שמפרש ג"כ על הדרך שכתבתי אלא שקיצר ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדול בעזה"י ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא אמר אמימר משמיה דר' חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח כו' ואי ליכא אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן. משמע משיטת הפוסקים דהאשה מפסדת לגמרי וכתבתי דלולא פירושם היה נ"ל לפרש בע"א דהא דקאמר ואי ליכא אלא חד ארעא היינו בענין שיש לפרוע חוב הכתובה אלא שאין בו כדי חלוקה ובהא קאמר דיהבינן לבע"ח והוא יתן דמים להאשה מה שמגיע לה ואף שהקדמונים לא פירשו כן מ"מ מצאתי כדברי בחדושי הריטב"א שנדפס מחדש וכמו שכתבתי בפנים דאפשר לפרש כן בכוונת רש"י ז"ל:

בתוספות בד"ה לאשה לא יהבינן כו' וא"ת דאמרינן לעיל כו' ואפילו ר' בנימין לא קאמר אלא היכא שבע"ח הוא כושל אבל שניהם שוין מודה דיהבינן לכתובת אשה כו' עכ"ל. וכתבו כן למאי דמשמע להו לעיל בפירש"י דלכושל שבראייה היינו דיהבינן למאוחר ל"ש כתובת אשה ל"ש בע"ח וא"כ מסתמא היכא דשניהם שוין מודה דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן משא"כ לפירוש הרי"ף ז"ל לעיל דכושל שבראייה היינו לבע"ח וא"כ ודאי דבהא פליגי דמר סבר דבע"ח עדיף ומשום נעילת דלת ובדידה לא שייך דיותר מה שהאיש רוצה לישא כו' ור' בנימין סובר דכתובת אשה עדיף משום חינא אלא דאף לפרש"י ותוס' לעיל נ"ל ג"כ ליישב קושייתם למאי דפרישית במשנתינו דמ"ד דכושל דר' טרפון כתובת אשה היינו משום דס"ל לר' טרפון כר' מאיר דמטלטלי דידיה משתעבדי לכתובה וא"כ איכא למימר דבהא גופא קמיפלגי דר"ט אית ליה טעמא דחינא ומש"ה גביא ממטלטלים וכדאיתא להדיא בפ' הנזקין דר' מאיר אית ליה טעמא דחינא וסבר נמי דמש"ה כתובת אשה מיניה דידיה בבינונית ומש"ה סבר דכתובת אשה עדיפא מבעל חוב משא"כ אמימר קאי אליבא דהלכתא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה וקי"ל נמי דכתובת אשה בזיבורית וא"כ שפיר קאמר דבע"ח עדיף מכתובה כן נ"ל נכון אלא דהתוס' לא נחתו להאי סברא דר' טרפון כר' מאיר כדמשמע מלשונם לעיל דף פ"ו גבי תרי חומרי וע"ש ודו"ק:

בא"ד ותירץ ר"ת כו' אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נעילת דלת כו'. ויש להקשות דהא מסקינן שילהי פ' גט פשוט דקי"ל כרב פפא דמלוה ע"פ גובה מהיורשים שלא תנעול דלת אלמא דלאחר מיתה נמי שייך נעילת דלת ואי משום דאמרינן בפ' הניזקין דלא מסיק אדעתיה כבר פירשתי שם דמשום הא דלאחר מיתה נשתנה דין הבע"ח מבינונית לזיבורית הוא דאמרי' דליכא נעילת דלת אבל היכא דמפסיד לגמרי כההיא דכושל אפילו לאחר מיתה איכא נעילת דלת כדמוכח פ' גט פשוט וע"ש בתוספות ותבין שיש ליישב דבריהם. מיהו בלא"ה אתי שפיר לפמ"ש בחידושי לפ' הניזקין דאפ"ה לאחר מיתה חיישינן טפי בכתובת אשה כיון דעיקר גוביינא לאחר מיתה דלא ניתן לגבות מחיים משא"כ בבע"ח ועי"ל דבהאי דינתנו לכושל לא שייך כ"כ נעילת דלת כיון דלא משכחת לה אלא היכא שהוא ביד אחר או בסימטא הוי מילתא דלא שכיח וליכא נעילת דלת בכך כן נ"ל אח"ז מצאתי בתשובת מהר"ם בר' ברוך סי' רכ"ה שכתב בשם ר"ת עצמו כתירוץ האחרון שכתבתי ותלי"ת שכיונתי לדעתו ודו"ק:

בא"ד ומורי הר"ר יחיאל השיב למורי הרב בשם ר"י דאפי' לאחר מיתה כו' עכ"ל. משמע דר"י לית ליה האי שינוייא דר"ת אלא אפילו לאחר מיתה טעמא דנעילת דלת בבע"ח עדיף מטעמא דחינא וקשיא לי הא בערכין ר"פ שום הדיינים מסקינן דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לבע"ח אלא לכתובת אשה משום חינא אלמא דטעמא דנעילת דלת לאחר מיתה לא אלים כי טעמא דחינא והכי קי"ל כי האי סוגיא דערכין בהסכמת כל הפוסקים ואפשר דר"י סובר דהא דמסקינן בערכין דנזקקין לכתובת אשה משום חינא היינו בגרושה דוקא אבל באלמנה לא שייך טעמא דחינא אלא הוי טעמא משום מזונות כדקאמר מעיקרא וכן נראה מלשון הכסף משנה בפ' ב' מהל' מלוה בשם רשב"א ור"י ע"ש:

בא"ד ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום כו' עדיפא כתובת אשה משום חינא עכ"ל. פירוש דאפילו אי שייך נעילת דלת אפילו לאחר מיתה היכא דמפסיד לגמרי כדפרישית וכן הוא לסברת ר"י אפ"ה בכה"ג ליכא נעילת דלת דהא לענין מטלטלים לא אסיק אדעתיה דבע"ח דמית לוה ויהיה לו מטלטלים מופקדים ביד אחר וכדפרישית נמי לעיל בסמוך משא"כ לאחר תקנת הגאונים דמטלטלים כמקרקעי משום דהאידנא עיקר אסמכתיה דב"ח וכתובה אמטלטלים אם כן חיישינן טפי לנעילת דלת דבע"ח כן נ"ל בכוונת ר"י ודו"ק:

בא"ד ואפילו קדם זמן הכתיבה לזמן השטר כו' כיון שלא תיקנו כו' והכי אמר בפ' מי שמת כו' עכ"ל. ועיין במהרש"א ז"ל אלא דאין פירושו מספיק דא"כ מאי איריא במטלטלים כיון שלא תקנו שיגבה מלקוחות הא אפי' במקרקע לענין דאקנה דקי"ל דמשתעבד אפילו לגבות מלקוחות ואפ"ה קי"ל דלוה ולוה וקנה דיחלוקו וא"כ הכי נמי בכתובה ובע"ח הוי להו לפרש דנותנין לבע"ח דהא עיקר מילתא דר"י היינו היכא דבעלמא יחלוקו הכא נותנין לב"ח. אלא דאיכא למימר דהתם טעמא אחריני הוא בלוה ולוה וקנה דבשעה שקנה תיכף אישתעבדו לתרוייהו משא"כ הכא רוצין לומר במטלטלים דאע"ג שקנה המטלטלים לאחר זמן הכתובה וקודם שלוה מבע"ח ואפ"ה בע"ח קודם כיון שלא תקנו שיגבה מטלטלים מלקוחות. וקדייק להא מילתא נמי מפ' מי שמת דלא קמיבעיא ליה אלא למ"ד דאקני משתעבד ולא קמיבעיא ליה נמי למ"ד דלא משתעבד בדאקני דהא מיניה דידיה לכ"ע משתעבד כדאיתא התם וה"ל למיבעיא בלוה ולוה וקנה אי קמא גובה או יחלוקו אע"כ דבכה"ג אפי' לוה וקנה וחזר ולוה נמי יחלוקו כיון דלא גבי בדאקני מלקוחות דהוי ליה כאילו זמנם שוה ואם כן הוא הדין נמי למטלטלים לאחר תקנת הגאונים כן נראה לי נכון לפי מה שהוגה בש"ס שנדפסו מחדש בפפ"ד ובודאי שחכם גדול הגיה כן וכדפרישית ודוק היטב נמצא דלפ"ז יצא לנו דין מחודש דלפר"י כיון דכל היכא שלא תקנו לגבות מלקוחות אין בהן דין קדימה אפילו מבני חורין דהו"ל כאילו דינן שוה א"כ במטלטלים אפי' היכא דכתב לו מטלטלי אגב קרקע מ"מ כיון דקי"ל דאפ"ה אינו גובה מלקוחות משום תקנת השוק כדאיתא בח"מ סי' ס' א"כ ה"ה דאין בהן דין קדימה המוקדם לגבי המאוחר אלא יחלוקו וה"ה בכתובת אשה לגבי הבע"ח דאפילו הכתובה מוקדמת אפ"ה נותנין לבע"ח ובאמת שהפוסקים כתבו להיפך וכ"ש דקשה מהכא על מה שכתב הב"י בח"מ סי' ק"ד בשם תשובה להרמב"ן ז"ל דאפי' במטלטלים גרידא נמי המוקדם קודם לגבות מהלוה בעצמו וכדאיתא בש"ע ריש סי ק"ד וא"כ כל זה דלא כפירוש ר"י. ועוד דבהגהת מיימוני מהל' אישות סי' כ"ג כתב מהר"ם ז"ל דרבינו תם נמי מודה בהא דינא דמטלטלים לאחר תקנת הגאונים ולית בה פלוגתא ואף שבס' נתיבות המשפט דף רפ"ו הקשה על דברי מהר"ם כבר יגעתי ומצאתי ליישב דבריו בעזה"י וא"כ צ"ע לדינא. אלא שבעיקר ראייתו של ר"י מההיא דפ' מי שמת לפי ההגהה החדשה שכתבתי מצאתי שהתוס' בפ' מי שמת כתבו להדיא בהאי איבעיא דלוה ולוה וקנה דה"ה דהוי מצי למיבעיא נמי למ"ד דאקני לא משתעבד וא"כ זה ג"כ שלא כדקדוקו של ר"י לפי פירוש ההג"ה ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה לאשה לא יהבינן לה כו' ומורי הר"ר יחיאל השיב כו' דאפילו קדם זמן הכתובה לזמן השטר כיון שלא תקנו שתטרוף מן הלקוחות במטלטלים לא חייל שיעבוד כתובה עלייהו כלל והוי כאילו זמנן שוה כו'. וכתבתי דלפ"ז יש לי מקום עיון בהא דקי"ל דהיכא דכתב מטלטלי אגב מקרקעי נהי דלא מהני לגבי לקוחות משום תקנת השוק אפ"ה יש בהם דין קדימה לגבי בע"ח מוקדם לבע"ח מאוחר וכ"כ בש"ע ושאר פוסקים בלי שום חולק וצ"ע דהא לפר"י כל דלא גבי מלקוחות הוי כאילו זמנן שוה ויחלוקו וכמ"ש בפנים בשם מהר"ם שהובא בתשובת מיימוני שר"ת גופא מודה בהא לדינא וכן נראה בלשון התוספות כפי מה שהגיהו בש"ס החדשים דמסיימי וכן עמא דבר כר"י וא"כ התמי' קיימת אמאי יש דין קדימה במטלטלי אגב מקרקעי וכבר עלה בלבי לומר דלענין מטלטלי אג"ק ודאי יש לנו לומר דמהני דין קדימה לבע"ח דאל"כ למה כתב ליה אג"ק אלא דלפי ראייתו של ר"י מדלא קמיבעיא להו לענין דאקני קנה ומכר לא משתעבד משמע דאי לא משתעבד ליכא לספוקי כלל אי גבי ברישא תיקשי נמי דא"כ למה כתב ליה דאקני אע"כ דלפי שיטת ר"י אין לחלק בכך וכ"ש דקשה לשיטת הרמב"ן שהביא ב"י סי' ק"ד וכמ"ש בפנים נלע"ד כל זה צ"ע. ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בפ' מי שהיה נשוי שהוכחתי מדברי ר"ת להיפך שסובר דבמטלטלין נמי יש דין קדימה ולכתחילה נותנין למוקדם ולפ"ז ע"כ דמה שהובא בתשובת מיימוני דר"ת מודה לר"י לאו לענין אם זמן הכתובה מוקדם איירי ואדרבא נראה שם מלשונו ומל' בעל נתיבות המשפט שמה שכתב בל' התוספות ואפי' קדם זמן הכתובה אינו מלשון ר"י בעל התוספות אלא הג"ה וגיליון אלא דמ"מ מל' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות שכתב על תקנת הגאונים שתקנו שיגבו ממטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין ובלשון הזה כתבו רוב הקדמונים א"כ משמע לכאורה להדיא דלעולם אין דין קדימה במטלטלין כלל מיהו יש לחלק דבדכתבו ליה מטלטלי אג"ק כיון דמשתעבדו נכסים לאלתר מדינא ואי לא פרע ליה הרי הן כקנוין לו למפרע א"כ בדין הוא דשייך בהו נמי דין קדימה כיון דלא שייך תקנת השוק משא"כ במטלטלים לאחר תקנת הגאונים וכן בדאקני אי לא משתעבד דנהי דמיניה משתעבד היינו משעת גוביינא ואילך מש"ה כתב ר"י דלא שייך בהו דין קדימה דהו"ל כאילו זמנן שוה כיון דלא משתעבדו ליה אלא בשעת גוביינא:

בגמרא א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא בעינא כו' ופירש"י דמילתא דר"פ בערכין פ' שום היתומים כו'. ולכאורה יש לדקדק דהתם לא איירי ר"פ אלא לפרש טעמא דרב נחמן במאי דקאמר מעיקרא לא הוי מזדקקינא מנכסי יתמי אבל לבתר הכי הא הדר ביה ר"נ גופא וקאמר כיון דשמענא להא דאמר הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו אנא נמי מזדקקינא וא"כ תו ליכא למ"ד הכי כיון דר"נ גופא הדר ביה וא"כ טפי הו"ל לרש"י לאתויי אידך מימרא דרב פפא דקאמר שילהי פרק גט פשוט בההיא ערבא דפרע לב"ח מקמי דלודעינהו ליתמי ומסיק ר"פ דיתמי פטירי משום דפריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ובאמת דבההיא סוגיא דפרק גט פשוט גופא קשיא מילתא דר"פ דהוי דלא כמאן כיון דר"נ גופא הדר ביה ובקושיא זו הרגיש ג"כ בעל ס' גדולי תרומה ריש שער י"ד ומכ"ש דקשה יותר מהנך מימרי דר"פ על שיטת הרי"ף וסייעתו דגרסי בשילהי פ' גט פשוט ובפ"ק דקידושין דר"פ גופא פסיק הלכתא דשעבודא דאורייתא וא"כ אמאי קאמר הכא דמצוה איכא ותו לא וכבר הרגישו בזה קדמאי ובתראי וכבר העירותי על זה ג"כ בפ"ק דקידושין ע"ש. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא משום דמל' רש"י דשמעתין נראה שרוצה לפרש דלרב פפא אפי' מיניה דידיה גופא קאמר הא מילתא דפריעת ב"ח מצוה והיינו דקא"ל ר"כ הכא לדידך אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה ואי בדיתמי איירי כדמשמע מלשון התוספות הו"ל למימר אי אמרי לא ניחא לן ומלבד שאר קושיות ודקדוקים שאבאר בשיטת התוס' וכיון דמשמע ליה לרש"י דלוה גופא קאמר דליכא אלא משום מצוה הוצרך להביא מסוגיא דפ' שום היתומים דאע"ג דהתם נמי ביתומים איירי אפ"ה מייתי שפיר דהא סוגיא דהתם איירי בשטר ובהניח אחריות נכסים דומיא דשום היתומים. וכולה סוגיא דהתם בקרקעות ובשטר איירי דומיא דכתובת אשה ושטר שיש בו ריבית ואפ"ה קאמר ר"נ דמעיקרא לא הוי מזדקק וקיהיב רב פפא טעמא משום דלאו בני מיעבד מצוה ואי ס"ד דמיניה דלוה גופא לא הוי טעמא משום מצוה אלא שגוף הנכסים הן של המלוה א"כ מאי קס"ד דלא למיגבי מיתומים הא בחיי אבוהון בחזקת המלוה הוי קיימי ומכ"ש דקשה טפי לפי שיטת רש"י בפ"ק דקידושין דהיכא דשיעבד בפירוש לכ"ע דאורייתא ומסתמא התם אפי' בשיעבוד בפירוש נמי איירי דהא קי"ל אחריות טעות סופר הוא. אע"כ דלרב פפא הוי סבר רב נחמן מעיקרא דאפי' מיניה דידיה נמי ליכא אלא משום דעיקר פריעת בעל חוב אינו אלא מצוה ועל זה שייך גם כן השיעבוד לקיים המצוה ומה"ט קיי"ל דנכסי דבר אינש אינון ערבין ביה וקיי"ל לא יתבע מן הערב תחלה והיינו כדפרישית דעיקר הערבות הוא אם לא יקיים המצוה ופריעת הערב גופא נמי משום מצוה איכא ומה"ט נמי קי"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי בפ"ק דקידושין לענין קרבנות והיינו דאישתעבדי נכסים לקיים המצוה וא"כ ה"ה בבע"ח וכמו שפירש רשב"ם ז"ל בפרק גט פשוט דמ"ד שעבודא דאורייתא יליף מדכתיב יוציא אליך את העבוט והיינו נמי מצות עשה כמ"ש קדמונים המפרשים כאן לפרש מצוה דר' פפא עיין במרדכי. וא"כ מה"ט גופא הוי קס"ד דר' נחמן מעיקרא דאין גובין מיתומים קטנים בשום ענין אפילו בשטר שיש בו אחריות מפורש ובהניח קרקעות דהכל הוא משום מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה ואע"ג דגובין מלקוחות אע"ג דמצוה לאו עלייהו רמיא מ"מ הא שיעבד נכסיו לקיים המצוה אם יתבענו המלוה ולא יפרע ועוד דהלקוחות עשו שלא כדין ובאיסורא אתא לידייהו וסברו וקבלו שאם יגיע זמן הטריפה יתבטל המכירה כעין שכתבו התוספות כאן לענין גזלן משא"כ ביתומים קטנים קס"ד דכיון דמית ליה הלוה בטל איהו בטל מצותו ונהי דביתומים גדולים כיון שהניח אחריות נכסים עלייהו רמי' לקיים המצוה דכרעא דאבוהון נינהו משא"כ ביתומים קטנים. כל זה למאי דקס"ד דר"נ מעיקרא אבל לבתר דשמע דהונא חבריה קאמר משמיה דרב יתמי דאכלי לאו דידהו כו' אף על גב דרב אית ליה להדיא בפ' גט פשוט דשיעבודא לאו דאורייתא אע"כ כיון דסוף סוף תקנו חכמים דמלוה בשטר גבי מלקוחות וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דשיעבוד זה הרי הוא כאילו המלוה מוחזק בהן ומש"ה גובה מיתומים קטנים דלאו דידהו מיקרי מש"ה הדר ביה ר' נחמן דהא כ"ש לדידיה דאית ליה שיעבודא דאורייתא כמ"ש בפ"ק דקידושין ובפ"ק דבבא קמא דף י"א א"כ כ"ש דיש לומר דגובה מיתומים קטנים בשטר בדאיכא אחריות נכסים היכא דליכא חשש צררי או בכתובת אשה משום חינא ומזונות כו'. ולפ"ז שפיר קאמר הכא בשמעתין רב כהנא לר"פ לדידך דקאמרת דרב נחמן מעיקרא הוי סבר דאפי' מיניה נמי ליכא אלא משום פריעת בע"ח מצוה ואי אמר לא ניחא לי מאי הא ע"כ דכופין כמ"ש התוספות ואמאי קרית לה מצוה דלא ליגבי מיתומים ומהדר ליה ר"פ שפיר דודאי לדידיה כופין לקיים מצות עשה ואהאי כפיה משעבד נכסים משא"כ ביתומים קטנים. נמצא דכל השקלא וטריא דהכא דאיירי מיניה לא מצי איירי אלא מסוגיא דערכין פ' שום היתומים כפרש"י כיון דהתם בקרקעות איירי ובשטר א"כ ממילא מוכח דמיניה דידיה נמי ליכא אלא מצוה. משא"כ מההיא דפ' גט פשוט לא מצי לאתויי דהתם ר' פפא אית ליה הא מילתא דפריעת בע"ח מצוה אף לבתר דהדר ביה ר"נ והיינו משום דבפ' גט פשוט לא איירי אלא ממלוה ע"פ לגבי הערב כמו שפירש רשב"ם ז"ל וא"כ איכא למימר דדוקא מיתומים קאמר ר"פ דלא הוי אלא משום מצוה כיון דלא אישתעבדו נכסים מחיי אביהם אבל מיניה דידיה וה"ה בשטר אפילו לגבי יתומים לא שייך הא מילתא דמצוה וכמו שפירש רשב"ם ז"ל להדיא שם דבשטר ר"פ נמי מודה ובזה נתיישב מה שהקשו שם התוספות על פי' רשב"ם כן נ"ל נכון ליישב הסוגיא לפרש"י ורשב"ם אף לשיטת הסוברים דר"פ ס"ל שעבודא דאורייתא וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דר"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ומתוך מה שכתבתי יתיישבו כמה קושיות שהקשה הש"ך ריש סי' ל"ט ודוק היטב. ובסמוך בלשון התוספות אפרש עוד כוונת רש"י ז"ל בדרך אחר:

ברש"י בד"ה לדידך דאמרת כו' מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק כו' עכ"ל. וכ"כ הר"ן ז"ל אבל כל המפרשים הקדמונים ה"ה הרמב"ן ז"ל בחדושיו לגיטין ס"פ גט פשוט ובחדושי הרא"ה והריטב"א ז"ל בשמעתין הקשו עליה דההוא קרא מוקמינן ליה בפ' הזהב דף מ"ט שלא ידבר א' בפה וא' בלב ומש"ה מפרשין דמצות עשה היא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט כו' ובאמת דלכאורה תימא גדולה על רש"י ז"ל אמאי לא מייתי מהאי קרא דמייתי ליה הש"ס להדיא בס"פ גט פשוט ופי' רשב"ם שם דמה"ט איכא למ"ד שיעבודא דאורייתא. והנלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל דמה"ט גופא לא משמע ליה לפרש כן והיינו לפי מה שכתבתי בכוונת הרשב"ם ז"ל דיליף שיעבודא דאורייתא מדכתיב יוציא אליך העבוט בה"א הידיעה משמע דנכסיו משועבדין בשעת הלואה ומש"ה קרי ליה העבוט ובזה נתיישב' שם קושיית התוס' כמ"ש באריכות בקונטרס. וא"כ אם נאמר דרב פפא כיון דקאמר דליכא אלא מצוה ס"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש בסמוך דכמה מרבוותא סברי הכי א"כ ע"כ דר"פ לא משמע ליה מידי האי קרא לענין פריעת ב"ח דא"כ הוי מוכח דשיעבודא דאורייתא אע"כ דר"פ מוקי לה להאי קרא למשכנו בשעת הלוואתו והיינו דבשעת הלוואה עשה לו אפותיקי על מטלטלים שלו אם לא יפרענו ומש"ה קאמר קרא דיוציא העבוט בה"א הידיעה דבכה"ג לכ"ע הב"ח קנה המשכון בשעת הלואה כדאיתא פ' כל שעה דף ל"א וא"כ אפי' הב"ד נזקקין להוציא ממנו ונהי דרשב"ם ז"ל כתב שם דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מוקי להאי קרא במשכון שלא בשעת הלוואתו מ"מ כבר הקשו שם ע"ז בתוספות ע"ש ולמאי דפרישית א"ש טפי ולולי דמסתפינא היה נ"ל להגיה בדברי הרשב"ם ז"ל ג"כ וקרא למשכנו בשעת הלואתו וכדפרישית וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש רש"י בפ"ק דקדושין ד' י"ד דכל ששיעבד בפירוש לכ"ע שיעבודא דאורייתא וא"כ מוקי קרא בהכי ועמ"ש שם נקטינן מיהא דאף לפירוש הרשב"ם ז"ל וכל המפרשים ע"כ מ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא איירי האי קרא לענין פריעת ב"ח אלא דאפי' אם נאמר דר"פ ס"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש בסמוך בשם הרי"ף ז"ל וסייעתו וכתבתי שכן נראה מל' רש"י בפ"ק דקדושין מ"מ כיון דבשמעתין קאמר ר' כהנא לר' פפא לדידך אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי ואי ס"ד דמצוה היינו מקרא דוהאיש אשר אתה נושה מאי מספקא ליה ומאי איצטריך נמי ר"פ לאתויי דכופין כמו בשאר מצות עשה ותיפוק ליה דהכא כתיב בהדיא דכופין והב"ד נזקקין דהא מהאי קרא דוהאיש אשר אתה נושה ילפינן בהדיא בפ' המקבל דף קי"ג אין לי אלא הוא שליח ב"ד מנין ת"ל והאיש אע"כ דר"פ לא משמע ליה האי קרא לענין פריעת ב"ח אלא לענין משכון או אפותיקי כדפרישית לכך הוצרך רש"י לאתויי קרא אחרינא מהין צדק ומהשתא אי אית ליה לר"פ שיעבודא דאורייתא היינו לבתר דפשיט הכא דכופין אותו לקיים המצוה אף בגופו כ"ש דנכסיו משתעבדי לכך והיינו כדפרישית בסמוך ומאי דקשיא להו לרבוותא קדמאי מההיא דפ' הזהב אני בעצמי לא זכיתי להבין דבריהם ולכאורה גברי רברבי חזינא תיובתא לא קחזינא דהתם אביי הוא דמוקי לה הכי אליבא דרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אבל למאי דקי"ל כר' יוחנן מוקמינן לקרא כפשטא וכדאיתא שם בברייתא דלר' יוחנן אפילו דברים בעלמא יליף מהאי קרא היכא דסמכא דעתא דמקבל מתנה כ"ש בהלוואה דודאי סמכא דעתא ואף שהרא"ש ז"ל שם בפ' הזהב בשיטת הרי"ף ז"ל דר' יוחנן נמי מוקי להאי קרא כדאביי מ"מ אין בזה קושיא על פירש"י ועוד דלהרי"ף ז"ל גופא כיון דכולהו מודו לדאביי שלא ידבר אפילו א' בפה וא' בלב מכ"ש דילפינן מהאי קרא היכא שגמר בפה ובלב שיש לו לקיים דבריו ודוקא לענין מתנה היכא שחזר בו הנותן מדברים בעלמא מחמת שינוי הזמן והשער כמ"ש שם רש"י ז"ל בד"ה שלא ידבר א' בפה כו' הוא דאיכא למימר דלא קאי עלה האי עשה דהן צדק לאביי משא"כ לענין פריעת ב"ח פשיטא דהוי בכלל הן צדק משלא ידבר א' בפה דקרא סתמא כתיב וכן נ"ל נכון וברור בעזה"י בשיטת רש"י ודוק היטב. ועוד נ"ל דלא מייתי רש"י האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה דמהאי קרא לא ידעינן אלא בבע"ח ממש שלוה ממנו מעות כדכתיב כי תשה ברעך אבל היכא שלא לוה ממנו כגון כתובה או במי שמחייב עצמו בדבר שלא היה חייב לא ידעינן מהאי קרא והא ודאי דר"פ בהנך נמי מודה דחייב ומש"ה מייתי רש"י קרא דהן צדק דמהאי ילפינן כולהו וגם זה נכון. ועוד נ"ל דמהאי קרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט לא ידעינן אלא שיש לו לפרוע מאותן הנכסים ומטלטלים שהיה לו בשעת הלואה כדכתיב יוציא אליך העבוט בה"א הידיעה דמשמע דנשתעבדו בשעת הלואה דאדעתא דהנך הלוהו משא"כ מקרא דהן צדק ילפינן דאפילו הפסיד והעני ואח"כ נתעשר אפ"ה איכא מצות עשה דהן צדק כן נ"ל ועוד אפרש בסמוך בל' התוספות דרך אחר ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר לא ניחא לי וכו' וי"מ דאתולה מעותיו בעכו"ם קאי כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א שכתב דלפי' התוספות יתומים גדולים צריכין לפרוע במעות וכתב ג"כ דלפ"ז עובדא דקטינא דאביי דמשמע דליכא אלא מצוה אתיא דלא כרב הונא בריה דר"י אלא כר"פ וכן הוא בפסקי התוס' ומלבד שזה דוחק גדול עוד יש לתמוה טובא דא"כ במטלטלים נמי כיון דאיכא מצוה נימא נמי דלר' הונא בריה דר"י דהלכתא כוותיה מטלטלים דידהו משתעבדי ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ונהי דקצת גאונים מוקי להא דלא משתעבדי ביתומים קטנים כמו שאבאר בסמוך מ"מ התוספות כאן לא נחתו להכי כמו שאבאר בדיבור הסמוך ואין לחלק נמי בין מעות למטלטלי דהא לקמן פ' מי שהיה נשוי דף צ"א אמרינן להדיא בזקפן עליו במלוה אנן מטלטלין שביק אבון גבך ואף אם נפרש בדוחק לחלק מ"מ מנ"ל למהרש"א ז"ל דעובדא דקטיני דאביי הניח להם אביהן מעות דלכאורה משמע שפרעו מעות משלהן עבור מטלטלין שירשו מאביהם לכך נלע"ד דהתוס' כאן לא איירי לענין חיוב היתומים במעות אלא במיניה דידיה איירי והכי קאמרי בשלמא לר' הונא בריה דר"י דכל מאי דאיכא מדינא לענין פריעת ב"ח רמיא שיעבודא לענין שהב"ד נזקקין ומוציאין בע"כ דמה"ט נזקקין אף ליתומים קטנים א"כ מש"ה נמי מיניה דידיה כיון שעיקר דינו בוודאי לשלם במעות שע"מ כן הלוהו מש"ה אשתעבד להכי ומש"ה היו כופין אותו הב"ד לשלם דוקא במעות היכא שיש לו משא"כ לר"פ דס"ד השתא דליכא אלא מצוה לחוד והיכא דאיכא מצוה אין כופין דמש"ה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אפילו בקרקע א"כ ה"נ אפילו מיניה דידיה אמאי כפינן ליה ליתן מעות ואפי' שתלה מעותיו בעכו"ם ועשה שלא כהוגן וכמצותו אפ"ה לא יהא סופו חמור מתחילתו דאע"ג דלא עביד מצוה אין כופין אותו כן נ"ל בכוונת התוספות ובאמת שיש מקום לדברי מהרש"א ז"ל ע"פ פיסקי התוספות אמנם לענ"ד א"א להעמידן והנלענ"ד כתבתי ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה אמר לא ניחא ליה כו' וי"מ דאתולה מעותיו בעובד כוכבים קאי וכתבו פסקי התוספות דיתומים גדולים צריכין לפרוע במעות וכן מפרש מהרש"א ז"ל דברי התוספות וכתבתי בפנים שאין פירוש זה מוכרח לכן לא נזכר דין זה בפוסקים אדרבה משמע להיפך דאפי' הניח אביהם מעות ומטלטלים או קרקעות אין צריכין לשלם במעות ובלא"ה בפסקי תוספות כתבו בצידו דצריך עיון גדול:

בד"ה פריעת ב"ח מצוה בדאיכא אחריות נכסים איירי דעלה איתמר כו' לכאורה משמע דהתוספות מפרשי לסוגיא דהכא נמי ביתומים גדולים אלא דא"א לומר כן דא"כ מאי פשיט ליה ר"פ מברייתא דכופין במצות עשה ובמאי קא איירי אי במטלטלין דיתומים הא מסקו התוספות (בדף פ"ו ע"א) דאין כופין משום דהוה מצות עשה שמתן שכרה בצידה ואי במקרקעי נהי דכופין מ"מ לאו מטעם מצות עשה כופין את היתומים דהו"ל נמי מתן שכרה בצידה אלא הא דכופין במקרקעי דיתמי היינו משום דס"ל לר"פ שיעבודא דאורייתא כדקאמר בפ"ק דקידושין או משום נעילת דלת דקאמר בפ' גט פשוט כדפרישית לעיל בסמוך וכמ"ש מהרש"א ז"ל בדיבור הקודם אע"כ דהתוס' מפרשי נמי ההיא דשמעתין לענין מיניה דידיה אלא שבאו לפרש הא דקא"ל ר' כהנא לדידך דאמרת ומפרשי לעיקר מילתא דר"פ בערכין דאיירי מיתמי ומינה ר' כהנא דייק לענין מיניה כן נ"ל בכוונת התוס' אבל המרדכי בשמעתין כתב בשם ר"ח והרא"ש ור"י בר קלונימוס ז"ל דקשיא להו דאי מיניה דידיה פשיטא דכופין שלא לגזול את חבירו כדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט ומש"ה מפרשי' דשמעתין לענין יתומים גדולים ולמאי דפשיט ר"פ דבמצות עשה מכין עד שתצא נפשו א"כ במטלטלים נמי כופין יתומים גדולים מה"ט גופא דמצוה על היתומים היינו בין מקרקעי בין במטלטלי ולא נחתו לסברת התוס' דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה ולא שני להו נמי בין מצוה דאורייתא לדרבנן כדמחלק רש"י ז"ל ומש"ה כתבו דכל היכא דאמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכולה סוגיא דכושל דלעיל דאמרינן דתפיסת מטלטלים לאחר מיתה לא מהני ועובדא דקטיני דאביי בפ' מי שהיה נשוי הכל איירי ביתומים קטנים ע"ש ואף שאיני כדאי לעמוד במקום גדולים מ"מ שותא דמרן לא ידענא ובמאי דסיים נפתח דהיאך אפשר לאוקמא עובדא דקטיני דאביי ביתומים קטנים דא"כ האיך קאמר להו אביי הנך זוזי קמאי מצוה עבדיתו הא יתומים קטנים לאו בני מצוה נינהו אי משום שכבר נתנו הם לא על דעת כן נתנו ומעשה קטן לאו כלום הוא מלבד מה שכבר הקשיתי לשאול לעיל במשנתינו דינתנו לכושל דאי ביתומים קטנים מ"ט דר' טרפון הא לכ"ע אין נזקקין ליתומים קטנים כדאיתא בערכין ועיין במה שכתב הב"י בח"מ ריש סי' ק"ז ונראה דאשתמיטא ליה ולהר"ן ז"ל מה שכתב המרדכי בשם רבינו חננאל ז"ל ועיין עוד שם ג"כ במה שכתב שם בשם תשובת הרשב"א ז"ל שכתב ג"כ דזימנין דכופין יתומים גדולים במטלטלין בכמה דוכתי ומייתי ראיה מסוגיא דנפל הבית בפ' מי שמת דמטעם מצוה על היתומים כופין ולולי שיצא הדבר מפה הקדוש הרשב"א ז"ל היה נ"ל להיפך דמשם ראיה דאין כופין והיינו דמקשה התם הש"ס אי הכי מלוה ע"פ היא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע"פ אינו גובה מן היורשים והסוגיא לכאורה תמוה ולדידי כך הפי' אי הכי דאינו אלא מטעם מצוה א"כ הו"ל כמלוה ע"פ שהוא ג"כ מצוה על היתומים מפני כבוד אביהם דמאי שנא מע"פ ממלוה בשטר ואפ"ה קאמרי רב ושמואל דאין גובין וע"כ היינו דמשום טעמא דמצוה אין כופין היתומים אי משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה כפי' התוס' כאן או משום דאין כופין במצוה דרבנן כשיטת רש"י ז"ל וכמו שאבאר בסמוך וע"ש בתוס' בפ' מי שמת ובחדושי הרמב"ן ז"ל שם ותמצא שנתכוונו ג"כ למה שכתבתי אף שהרמב"ן ז"ל שם מפרש בענין אחר ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בא"ד ובקונטרס לקמן גבי קטינא דארעא מפרש דבמצוה דרבנן לא כייפינן להו ואין נראה דאשכחן דכופין כגון במצוה לקיים דברי המת דאמרינן בפ' השולח כו' עכ"ל. וכבר הארכתי בזה בפ"ק דגיטין ליישב שיטת רש"י דבמצוה לקיים דברי המת נמי אין כופין דההיא דהשולח שאני דאין צורך לכפותן כיון שהעבד מוחזק בעצמו ע"ש באריכות ותמצית הדברים דודאי לרש"י נמי אין לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן. וממקומו הוא מוכרע דהא אפילו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפ"ה הא פשיטא דכופין וכדמשמע בשמעתין גופא לשיטת הסוברים דר"פ ס"ל שיעבודא דרבנן אלא דבלא"ה פשיטא בכולה תלמודא דגובין ממקרקעי דיתמי אפילו אי אמרי לא ניחא לן. אלא דוקא היכא שאמרו חכמים בלשון מצוה כגון מצוה על היתומים לפרוע במטלטלים ומצוה לקיים דברי המת דהאי לישנא יתירא דמצוה משמע דלא תקנו אלא למצוה בעלמא כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת רש"י ז"ל מסוגיא דירושלמי בשמעתין דבהא דקאמר ר"ע במשנתינו אין מרחמים בדין מפרש הירושלמי הגע עצמך שפטורין משבועה זו תורה וזו אינה תורה וכבר כתבתי במשנתינו בכמה דרכים אבל לשיטת רש"י ז"ל נראה יותר לפרש כן דברי הירושלמי דירושה היא מדאורייתא משא"כ לגבות ממטלטלי דיתמי אינה מצוה מן התורה אלא מצוה דרבנן וכיון דבמצוה דרבנן אין כופין מש"ה קאמר ר"ע דינתנו ליורשים וכדפרישית במשנתינו ע"ש ודוק היטב כי נכון הוא לענ"ד:

קונטרס אחרון
בד"ה פריעת ב"ח מצוה שהקשו התוספות על פירש"י ז"ל דמפרש דבמצות דרבנן אין כופין. וכתבתי ליישב דעיקר כוונת רש"י ז"ל דמסיק לה הגמרא בלשון מצוה וכן לענין מצוה לקיים דברי המת וכתבתי כן בכוונת רש"י ז"ל פ"ק דגיטין ע"ש:

תוס' ד"ה תיזל וכו' קשה לר"י וכו'. והש"ך סימן ס"ו סעיף כ"ג ס"ק פ"א הביא בשם בעה"ת דמיירי שמת האב ומחלה לעצמה דלא נתכוונה להזיק ואין להקשות לפי דעת הפוסקים שם בסעיף ט"ו דאם המוכר מת נשבע היורש שלא פקדנו ואם אינו רוצה חוזר הלוקח עליו. ופירש הסמ"ע שם דהיינו ממה שירש מאביו המוכר ולא מנכסי עצמו. א"כ ל"ל למימר דתזיל ותחליה תיפוק ליה כיון שלא תרצה לישבע שלא פקדה אמה לא יוכל לגבות מנכסי אביה. זה אינו דכיון דהיא עצמה היא היורשת את אביה לא שייך כאן שבועה. אם לא שתאמר שפקדה אמה שפרוע. ומה"ת ליתן לה עצה שתאמר שקר. ונראה דהתוס' שלא תירצו כן לשיטתיה אזלו דלית להו הך סברא כמ"ש התוס' לעיל דף פ"א ע"ב ד"ה לא יאמר וכו'. וק"ל:

שם גמרא אי פיקח הוא וכו'. לכאורה נראה דקמ"ל שיכול לכתוב השטר על שמו מזמן הראשון. וטעמא נ"ל משום דלפי הטעם שכתבו הפוסקים דיכול למחול משום דיש שני שיעבודים ואין מוכר שיעבוד הגוף אלא שיעבוד הקרקע כנ"ל. א"כ אין מועיל שטר השני אלא לענין שיעבוד הגוף לא שייך ביה משום מוקדם ואף דאכתי איכא למיחש משום מוקדם שמא ימחול דאז לא יוכל לגבות רק מזמן שני כמ"ש הש"ך בח"מ סימן ס"ו בשם הריטב"א מ"מ לא חיישינן להא. אלא דאכתי צ"ע דכיון דע"כ מחזיר לו השטר הראשון דאל"כ יכול לתבוע שתיהן. א"כ יש לומר דנמחל שעבודא קמא ואם יכתוב מזמן הראשון הוי ליה מוקדם. וצ"ל שמזכיר בשטר השני את השטר הראשון שבידו. א"כ ליכא חשש מוקדם. וצ"ע שלא נזכר בפוסקים. וק"ל:

שם גמרא אמר אמימר וכו' דאי מאן וכו'. צריך להבין דמאי קמ"ל דפשיטא דלב"ח כיון דאית ליה זוזי אפילו אם לא היה עליו כתובת אשה צריך ליתן לו זוזי וכן לכתובת אשה קייש לומר כרבנן דמטלטלי לא משתעבד לכתובה אפילו מיניה כמ"ש התוס' לעיל דף פ"א ע"ב ד"ה רבי מאיר וכו' וכדמשמע נמי מלשון האי כדיניה והאי כדיניה משמע דפשיטא ליה בכל חד לחודא ודוחק לומר דה"א דהא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה הוא דוקא לתקנת הבעל אבל לגבי חוב כיון שלא נשאר ביד הבעל לא תיקנו חז"ל ויש לומר דדמו למה שנתבאר בקונטרס אחרון בריש סימן ק' דבמטלטלי ביד אחרים גובה כתובתה מהם א"כ ה"נ כיון שבא ליד בית דין כדמשמע מלשון מסלקי ליה בזוזי ה"א דעדיפא כמו בע"ח ויותר נראה דקמ"ל דלא נימא דבכה"ג יכול לסלק להבע"ח בקרקע וכמ"ש התוס' לקמן דף צ"ב גבי אי פיקח מגבי להו ארעא אף דדינא דבע"ח בזוזי מ"מ כיון דאיכא פסידא ללוה מצי למיגבי קרקע א"כ ה"א דה"נ כיון דאם יסלק לו בקרקע לא תוכל האשה לגבות הכתובה ממטלטלין דלא משתעבדי לכתובה הוי כמו פסידא ויוכל להגבות קרקע קמ"ל דהא לא מיקרי פסידא כיון דבאמת חייב לה כתובה למה לא יקח הבע"ח כדינו בזוזי והיא תיקח כדינה קרקע ואפילו אם רוצה הלוקח בקרקע לא יהבו ליה משום פסידא דאשה. ועמ"ש בקונטרס אחרון סימן ק"ב בזה. ודוק:

תוס' ד"ה לאשה וכו'. וא"ת דאמר לעיל וכו' לולי דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד דרש"י ז"ל יישב זה בלשונו לעיל דף פ"ד ד"ה לכתובת אשה שאין דרכה לחזור אחר לקוחות נראה מדבריו דמיירי ביש מקום לטרוף מלקוחות אלא משום דאין דרכה לחזור תגבה מאלו המטלטלין שביד אחר א"כ אין להבע"ח פסידא דיכול לטרוף משא"כ הכא דליכא אלא חד ארעא ב"ח קודם שלא יפסיד ואיכא נעילת דלת. וק"ל:

ועיין באה"ע סימן ק"ב שנחלקו הפוסקים בתפסה האשה אי מהני ומלשון הש"ס לאשה לא יהבינן לה דהוא מיותר משמע יותר כדעת הרא"ש דתפיסה דידה מהני והיינו משום דקי"ל בח"מ סימן ק"ד דבמטלטלין יכול הבע"ח לטעון שלא יגבו הבית דין למי שכבר הגיע זמן פרעון משום דשוב לא יוכלו להוציא ממנו וקמ"ל הכא דלאשה לא יהבינן לה אפילו היא באה מקודם לגבות או שלא הגיע עדיין זמן פירעון הבע"ח אפ"ה לא יהבינן לה משום שלא יוכל להוציא ממנה מיהו יש לומר דתפיסה ע"פ בית דין עדיף טפי ועיין קונטרס אחרון סימן קונטרס אחרון:

פריעת בעל חוב מצוה וכו'. עמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובות ח"ד הנדפס מחדש סימן קנ"ב סוף דף ל"א ע"ש:

סבר אדם חשוב שאני. הכי אמרינן לעיל דף נ"ב ע"ב ולכאורה יש להעיר דהכא מוכח דרב נחמן סבר דאדם חשוב בעי להחמיר. והא שמעינן ליה לרב נחמן בשבת דף נ"א דאמר לדרו עבדיה אטמין לי צונן וכו' ור' אמי איקפד דהוא אדם חשוב א"כ משמע דרב נחמן לא שנא ליה בין איניש דעלמא לאדם חשוב. והרב מהר"ם יצחקי בס' אור יקרות בחידושיו לשבת שם הקשה מסוגיין לדברי הרב כנה"ג ע"ש. ואני בעניי ישבתי הסוגיות בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' נז"ר ע"ש: