מכין אותו. קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים: והלכה והניחתו כו'. ועודנו שם לאחר שלשים: והוא שצבורין. גבי מתניתין דקתני הקודם זכה אלמא רה''ר לא קני ליה לבעלים מידי אלא א''כ מגביהו הילכך לאחר שלשים לאו ברשותה הוא דליהוי גירושין חיילי: צידי רה''ר. סמוך לכתלים שאין דרך בני אדם לעבור שם ולהתחכך בכותלים: מתני' חנוונית. למכור יינו ופירותיו בחנות: משביעה. שלא עיכבה בידה כלום: אפוטרופיא. להכניס ולהוציא פירותיו ולשכור פועלים ולישא וליתן: גמ' ע''י גלגול קאמר. דשמעיה לת''ק דאמר משביעה על האפטרופסות ולא על פילכה ועיסתה ואפילו ע''י גלגול שבועת אפטרופסות דכיון דשבועת אפטרופסות דרבנן [דהא לא קטען ליה תובע טענת ברי אלא רצוני שתשבע לי לא מגלגלין על ידה] שבועה אחריתי ואתא ר' אליעזר למימר היכא דהושיבה חנונית מיגו דמישתבעה אאפטרופסות משתבעה נמי על ידי גלגול על פילכה ועיסתה דמגלגלין מדרבנן: או לכתחלה קאמר. דאפי' לא מינה אפוטרופיא משביעה על פלכה שהרי אפוטרופסת היא: בכפיפה. בתוך קופה אחת: שפיר. דאמרה ליה הואיל ומשבעת לי על פילכי איני יכול לסבול קפדנותך: מאי נפקא לה מינה. הרי נתחייבת לו שבועה ומה יקשה לה גלגול זה אם לא עיכבה כלום: הואיל וקא דייקת בתראי. אינך אוהב ומאמין אותי ולא מצינא דאידור בהדך: הרי שלא פטר. שלא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך: נדר. שנודרת לו יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם עיכבתי משלך כלום כדאמר במסכת גיטין (דף לד:) נמנעו מלהשביעה התקין ר''ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה: מתני' אינו יכול להשביעה. בגמ' מפרש מהי שבועה פטרה: אבל משביע הוא את יורשיה. אם גירשה ומתה ויורשיה תובעין הימנו כתובתה נשבעים שבועת יורשין המפורשת במסכת שבועות (דף מה.) שבועה שלא פקדתנו בשעת מיתה ולא אמרה לנו קודם לכן ולא מצאנו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע: ואת הבאים ברשותה. אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין אותו נשבעין אף הן שבועת היורשין: אבל יורשיו משביעין אותה. אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים צריכים שבועה שהרי לא פטרן אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו: לבאין ברשותי. אם אמכור נכסי ואת באה ליפרע מלקוחות: הלכה מקבר בעלה כו'. זו שפטרה בעלה מן השבועה והכי תני בהדיא בתוספתא דאהך שפטרה קאי: לבית אביה. שלא נתעסקה שוב בנכסים: על העתיד לבא. על עסק שלאחר מיתה שלא עיכבה בידה כלום דהשתא נכסים דיתמי נינהו ולא מהניא בהו פטור דידיה: על שעבר. על עסק שבחיי בעלה: גמ' שבועה מאי עבידתה. איזו שבועה סתם שאשה חייבת לבעלה או ליורשיו דקתני דכי לא פטרה משביעה וכי פטרה אין משביעה:

אינה מגורשת מדרב ושמואל. הרבה יש לתמוה היכי פשיט מדרב ושמואל דבעי למימר דצידי רה''ר כרה''ר והא רמי בר חמא גופיה מיבעי ליה בצידי רה''ר מכלל דבהניחתו ברה''ר פשיטא ליה דאינה מגורשת וי''ל דדייק מסיפא דמילתיה דמדקאמר דבסימטא לא מהני תפיסה מכלל דבצידי רה''ר מהניא מיהו לאיכא דאמרי מדמה צידי רה''ר לסימטא: וצידי רה''ר כרה''ר דמו. תימה דבריש אלו נערות (לעיל דף לא:) אמר דלענין מיקנא קני בצידי רה''ר: אדרבה מגורשת מדרב נחמן כו'. מדלא קאמר אדרבה מגורשת מדרב ושמואל גופייהו דאמרי בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דפשיטא ליה דסימטא עדיפא לענין קנין טפי מצידי רה''ר אבל אגם וצידי רה''ר בעי לדמויי אהדדי אלמא לענין קנין סימטא עדיף מאגם וקשה לרשב''א דלעיל בשילהי האשה שנפלו (דף פב.) אמר רבי יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תיקני עד לאחר שלשים קנה אפילו עומדת באגם וא''כ כל שכן אם היא עומדת בסימטא והיכי אמר ר' יוחנן לעיל דתפיסה מהני בסימטא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו אפילו בסימטא: האומר לחבירו משוך פרה זו כו'. בדאמר לו מעכשיו מיירי כדאוקי לעיל בסוף האשה שנפלו (דף פב.) וגבי גט נמי דבעי רמי בר חמא איירי נמי בדאמר מעכשיו דאי לא אמר מעכשיו כיון דאין הגירושין אלא לאחר שלשים היה צריך שיהיה אז בחצירה וקשה דהיכי פשיט מדרב ושמואל דהתם מאי מעכשיו איכא ונראה דהכי פשיט כי היכי דהתם אע''ג דמן הדין דמשעת מיתת האב הנכסים בחזקת יתומים בכל מקום שהם אפ''ה אם הם ברשות הרבים לא קנו יתמי ה''נ היכא דאמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ולא תתגרשי בו עד לאחר שלשים דמן הדין יש לה לזכות בגט מיד לאחר ל' יום בכל מקום שהוא אפילו הכי ברה''ר אינה מגורשת: רבי אליעזר אומר על ידי גלגול. לא כפירוש שפירש הקונטרס דת''ק סבר דאין מגלגלין בשבועה דרבנן דהא בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מח:) מסקינן דמגלגלין בדרבנן וליכא מאן דפליג אלא טעמא דת''ק דאמרה ליה כיון דדייקת כולי האי לא מצינא דאידור בהדך ירושלמי מאי טעמא דרבנן אם אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם שברה כלים מאי את עביד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר מסתברא אפילו כשומרת חנם אינה אם אין את אומר כן אין שלום בבית לעולם: נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך. בירושלמי מפרש כגון שנתן לה רשות לעשות יורשיה אפוטרופין ואת הבאים ברשותך צריך לפרש שאר בני אדם נכרים שעשאתן אפוטרופין מחמת שנתן לה רשות תימה אמאי נקט נדר דנדר לא שייך אלא באלמנה כדמוכח בהשולח (גיטין לד:) דתיקן ר''ג שתהא נודרת כו' ועליך לא שייך אלא בגרושה ויש לומר דאיידי דנקט בסמוך נדר גבי יורשין נקט נמי ברישא ומיהו בגמ' לא שייך לשנויי הכי דקתני בברייתא נדר ושבועה והתם לא מיירי ביורשים כלל:

והלכה והניחתו בצדי רשות הרבים. וראיתי להרשב"א שכתב דלענין הלכה גט ופרה שוין וכל שלא אמר מעכשיו והניחתו בצדי רשות הרבים אינה מגורשת (וכו') ורמי בר חמא ורב חסדא הוו סברי דהא דר"נ הויא בלא מעכשיו, וליתא דבמעכשיו הוא, ולפיכך כל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה. ואם אמר מעכשיו בפרה ובגט הויא לה מגורשת ואינה מגורשת דמספקא לן (בקדושין עא, ב) אי חזרה הוי אי תנאה הוי כמו שהזכרתי הלכך כיון שהניחתו ברשות שאינה שלה הויא לה ספק מגורשת. אלו דבריו ז"ל (מגיד משנה הל' גירושין פ"ט ה"ג).

אבל יורשיו משביעין אותה. ולא שבועה דלא פרעתיך קאמר, דההיא אינה במשנה, ורב פפא הוא דאשמועינן כדאיתא בשבועות (מא, א) אלא אפוטרופא שנעשית ואפוגמת כתובתה קאמר כדאיתא ואיכא דמפרש (עי' רמב"ן בשם יש מי שאומר) שכל פטורין אלו שבמשנתנו אינן אלא על דברים שנשתמשה בחיי בעלה, אבל דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה לא, לפי שכבר נתרוקן זכות הנכסים ליורשין או אצל הלקוחות, ואין תנאי שלו מועיל לנכסים שאינם שלו, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל (בד"ה על העתיד ולפי דבריהם כי כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשין משביעין אותה אפילו על מה שנשתמשה בחיי בעלה, שלא פטרה אלא ממנו לפי שהיא או יורשיה בושין ממנו יותר, שהיה יודע בעסק הנכסים יותר ואין מעיזים פניהם, אבל בבנו ובבאים ברשותו מעיזין ומעיזין, וכל שכן בפגימת הכתובה דטוען ברי שאינן מעיזין בו אבל בבנו מעיזין , וכי כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך, אין היורשים יכולים להשביעה על אפוטרופסות שנעשו בחיי האב, אבל אם אפוטרופסות לאחר מיתת האב כגון שמנתה אותן ברשותו לזמן ידוע ומת הוא בינתים, הרי אלו נשבעין ליורשין ולבאים ברשותו.
והא דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה, מפורש בתוספתא (פ"ט ה"ה) מן השבועה קאי, וכדפירש רש"י. ולפי מה שפירשנו, דוקא בכותב לה אין לי ולא ליורשי, דאי לא כתב אלא לי, הא אמרינן דיורשיו משביעין אותה אף לשעבר, והא דאצטריך למהדר ולמתני שאין היורשין משביעין אותה לשעבר הכי קאמר, אף על פי שמשביעין אותה על העתיד אין משביעין אותה על שעבר, כלומר, דאפילו בגלגול אין משביעין אותה, דכל שנפטר בדבר מידי שבועה מחמת תנאי, אפילו בגלגול אינו נשבע עליו, ומהכא שמעינן לה.
ואיכא מאן דאמר (רמב"ן בשם העטור) דעל ידי גלגול ודאי נשבעת, ולפי זה, הא מתניתין יתירא היא ולומר שלא נפטרה אלא לשעבר, אבל משבאו נכסיו לרשות יתומין ואפילו בין מיתה לקבורה לא. ומיהו לרב מתנא דאמר בגמרא דאפילו בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה והיינו לשעבר, היא גופא קמשמע לן, וקצת ראיה יש להם מן התוספתא כמו שנכתוב לקמן בסייעתא דשמיא.
נמצא עכשיו, דכל הפוטר את חבירו מידי שבועה וכתב לו נדר ושבועה אין לי עליך, לא האמינו אלא עליו לבד, אבל יורשיו משביעין אותה שלא נפרעה משל אביהם בחייו. ואם האמינו עליו ועל יורשיו, אינן יכולין להשביע על ספק מה שנעשה בחיי אביהם, אבל על טענת עצמם כגון שטענו עליו שהם פרעוהו, משביעין אותו, שאין תנאי מועיל במה שנעשה לאחר שנתרוקן רשות הנכסים אצל יורשים, שאין נכסים אלו מעתה שלו אלא של אחרים, והוא הדין ללקוחות.
אבל בירושלמי (בפרקין ה"ה) גרסינן: כתב לו נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך כו', רבי יוסי ורבי יונה תרוייהו אמרין, לא סוף דבר כלים שנשתמשה בהן בחיי בעלה, אלא אפילו כלים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה, אלמא תנאי מועיל אף לאחר שנתרוקנו הנכסים אצל היורשים. והא דקתני נדר ושבועה אין לי עליך כו', אבל היורשים משביעין אותה, על דברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דוקא קאמר, שעל כלים שנשתמשה בהן בחייו הרי היא פטורה לגמרי בתנאי שהתנה שלא יהא לו נדר ושבועה עליה. והוא הדין לפוגמת כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה, אינה נשבעת ואפילו ליורשין, וכן יורשיה ולקוחות שלה שפגמו כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה, אינה נשבעת, אבל פגמה כתובתה לאחר מיתת הבעל, כגון שאמרו ליורשים לא קבלנו מכם אלא מנה, בזו היורשין משביעין אותה, אלא אם כן כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ועל יורשיך. ואם כתב לה כן, אפילו על פגימת שטר של אחר מיתת הבעל אין היורשין משביעין אותה, לפי שהאב האמינו על נכסיו, וכאילו לא הורישו אלא מה שיותירו הנכסים על כתובתה.
והא דקתני הלכה מקבר בעלה לבית אביה אין היורשין משביעין אותה על שעבר כו', בשלא כתב לה [אלא] נדר ושבועה אין לי עליך, ולפיכך אין היורשין משביעין אותה לשעבר, אבל משביעין אותה על העתיד לפי שלא פטרה אלא ממנו. אבל אם פטרה בין ממנו בין מיורשיו, אפילו הלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופא, אין היורשין משביעין אותה. והוא הדין כשכתב לה דלא נדר ונקי נדר כדאיתא בגמרא וגרסינן (בתוספתא שם) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי במה דברים אמורים בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה, אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה, אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי הרי שאנו למדין מרישא דתוספתא, דבכותב נדר ושבועה אין לי עליך בלבד, שאין היורשין יכולין להשביעה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעל, כפי הפירוש הזה השני. ואף על פי שנראה כטעות בסופה של תוספתא, דאפילו כשהלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופסית לנכסיהן, משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה. והא דתנן אין היורשין משביעין אותה לשעבר, ואפשר שעל ידי גלגול קאמר, וכדברי מי שאומר, דמי שפטר את חברו מן השבועה בדבר ונתחייב לו שבועה ממקום אחר, מגלגל עליו את הכל, ויהיה להם סיוע מכאן כמו שכתבתי למעלה.
ומקצת ספרים ראיתי דגרסי בסיפא של תוספתא, היורשין משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה. וגרסא אחרת ראיתי בתוספתא זו, כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, אין היורשין יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה, במה דברים אמורים כשהלכה מקבר בעלה לבית אביה, אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה, אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשים יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת ולפי גרסא זו, לא יהא לנו ראיה מכרעת על אחת מן הפירושין כלל.
ונראה לי פירושא לפי הגירסא הזו, דדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דרישא, היינו בין מיתה לקבורה וכדרב מתנה, והלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה, כשנעשית אפוטרופא על נכסיהן.
ובאין ברשותה דקתני במתניתין, מפורש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה, כל שמכרה להן או נתנה להן במתנה. ואם תאמר, למאי דפירשו בגמרא דפטור, שבועה זו של אפוטרופיא שנעשית בחייו יורשין ולקוחות מאי עבידתייהו, יש לומר כשמנתה אפוטרופיא על נכסיו לזמן ידוע למחצה לשליש ולרביע, ולפיכך אם מת נעשית אפוטרופיס על היתומים, ועל הבאין ברשותו נמי כגון שמכר או נתן להם כל נכסיו, ואם מתה היא, אפשר שגם יורשיה והבאין ברשותה שמכרה להן זכות שיש לה בנכסים שנעשית אפוטרופסית, אלא שאין נראה כן דעת מקצת הגדולים, וגם הרי"ף בבבא מציעא בפרק המקבל. אי נמי, אפשר לפרש כשנתן לה רשות בפירוש, וכן פירשו בירושלמי והוא שנתן לה רשות שיהו בניה אפוטרופסים.
ולפי הפירוש הראשון שכתבתי, דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשין משביעין אותה ואת יורשיה אפילו על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה, נראה לי דעל כרחין אי אפשר לפרש הבאין ברשותו לקוחות, דלקוחות על אפוטרופיא שנעשית בחייו מאי עבידתייהו, אלא מפרשין באין ברשותו ממונה שמנה לפקח על נכסיו, דלא פירשו בתוספתא אלו הן הלקוחות, אלא מפרשין הבאין ברשותה בלבד, ובאין ברשותו ובאין ברשותה אין פירושן שוה. וכן יש קצת מן המפרשים שפירשו כן. ומיהו למאי דאוקימנא בגמרא אפוגמת כתובתה, , אפשר לפרש נמי באין ברשותו לקוחות, כשתבא לגבות כתובתה משביעין שלא עכבה משל בעלה כלום (שיכנס) לה בפרעון לכתובתה (רשב"א בשטמ"ק).

אמר רב יהודה אמר רב על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה וכו'. [דדוקא על אפוטרופיא פוגמת האמינה מן הסתם אבל משבועת עד אחד שהעידה שהיא פרועה לא האמינה מן דטפי מעד לא הימנה, ודכותה בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א) בתלתא הימניה בארבעה לא הימניה, אלא אדדחו משום דתרי כמאה, ודייקינן נמי דאדכרו כולהו לפטורה במתניתין ובגמרא כדמהך, ושמע מינה לא מפטרה בסתמא אלא אם כן פטרה בפירוש על כך׀ (רשב"א בשטמ"ק).

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא עד לאחר שלשים יום והלכ' והניחתו בצידי ר"ה מאי אמר ליה אינה מגורשת מדרב ושמואל וכו' וצידי ר"ה כר"ה דמי:

אדרבה מגורשת מדר"נ וכו' מאי לאו היינו אגם היינו ר"ה תמי' לי מילתא אמאי שקלו וטרו והלא פלוגתא דר"ח ורבנן היא בלי ר"ה והלכתא כרבנן דאמרי צידי ר"ה לאו כר"ה דמי בין לענין שבת וכמו כן לענין קנין כדאיתא בפ' אלו נערות י"ל דשנא היא דלאו אתו צידי רשות הרבים לענין קנין ממש אלא לדון את הדבר המונח בו חשוב כמונח ברשות הבעלים שקבלו אותו אם לאו והיינו דמייתינן לה ההי' דלעיל דגבי יתומים לענין תפוס מטלטלים דאתיא לומר כי כשהמטלטלי' של יתומים מונחים שם אינם כמונחים ברשותם גמור לעכב בתפיסות ב"ח ואע"פ שבדרך אמת אפי' הוה קיימי ברשות הרבים מטלטלין דיתמי נינהו וכן ההיא דפרה אם משך שקנינהו במשיכה אלא שאינו צריכים שתהא הפרה עומדת בזכות זוכה בסוף שלושים יום והא נמי להא דמי' ובפי' שמעת' נחלקו רז"ל כי הראב"ד ז"ל ובתוס' פי' דמיירי באומר הרי זה גיטך מעכשיו ומשום דקשי' להו שאם לא אמר מעכשיו שאע"פ שהיה מונח בחצרה בסוף ל' יום אינה מגורשת כלל דה"ל טול גיטך מעל גבי קרקע שלא אמר כלום כדאית' בפ' הזורק ובדוכתא אחריני במס' גיטין ותו דהא דרב נחמן דמשוך פרה זו דמייתי עלה ע"כ דהא אסיקנ' בפ' האשה שנפלו לה נכסים לרבנן ורב דרמי אליבא דר"י דאי לא אמר מעכשיו לא קנה כלל הילכך הכא בדא"ל מעכשיו והקשה רבי' הגדול ז"ל שאם אמר מעכשיו הו' ע"כ כי אמר לא תתגרש בו אלא לאחר שלשים יום דמספק' לן אי תנאי הוה (ואי) [וא"כ] ספק מגורשת לד"ה כיון שהגט ברשות' לסוף שלשים יום ומספק' לן אי תנאי הוא כל זמן שלא חזר בו והכי נמי לא שנא שאין לומר ענין שלישי שכך אמר לה שיתחילו גרושין מעכשיו ולא יגמרו אלא [לאחר] שלשים יום שא"כ כ"ש שהיה לומר כן באומר מהיום ולאחר שלשים יום אלא ודאי לא אמרינן (היכי) [הכי] שאין גירושין א' נקנין לחצאין וא"כ הכא נמי אי סברת מספקא לן אי תנאי הוה אי חזרה הוה תהא ספק מגורשת לד"ה בין שיהיה צידי ר"ה כר"ה או שיהא כחצירה או שיהיה נשרף דהא א"א תנאה הוה לסוף שלושים מגורשת למפרע משעת נתינת הגט לידה דהכא (לא) קאמר לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך שלשים יום ואם אתה בא לדון ולומר כי הלשון הזה שאמר לה חזרה הוה כיון שאמר ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום ולפי שיהא הגט קיים ברשותה לאחר שלשים יום שיהא הגירושין חלין אם הכי הוא כאלו לא אמר מעכשיו כלל ולמה הוצרכו להעמידה באומר מעכשיו דווקא ועוד דאי מימרא דר"ג במעכשיו היא אפי' עומדת ברה"ר נמי קונה הוא מעכשיו דהכי אמרינן בפ' האשה דכי אומר מעכשיו קנה ואפי' בעומדת באגם הא פרישנא התם דאגם לאו דוקא אלא לומר שאפילו היה ברשות המוכר קנה משום שדרך בהמות לעמוד באגם נקט אגם דהא לגבי ממין יש בו גוף הפירות כל האומר בלשון הזה לא הוה לשון מסופק אלא ה"ק גופיה קנה מהיום ופירי לאחר שלשים יום כדרך שאמרו באומר מעכשיו ולאחר ל' יום ולפיכך צריך שיהא הגט עומד לאחר שלשים יום קיים במקום שהוא חשוב רשותה ואין בזה משום טלי גיטך מעל גבי קרקע דכיון שנתן הגט ביד מתחילה לשם גירושין קרינא ביה שפיר ונתן בידה ולא אמרינן טלי גיטך מעל גבי קרקע אלא בשהניחו מתחלה בידה או בחצרה לשם פקדון אבל זו כבר זכתה בגט (להלוה) שלה להתגרש בו אלא שהתנה עמה שלא תתגרש בו בנתינה אלא לאחר שלשים יום ומשלשים יום ואילך חלין לכך צריך שיהא קיים בידה או בחצירה או במקום שהוא חשיב רבותא ומספקא לן כיון שכבר זכתה בגופה של גט והניחו (בר"ה או) בצידי רשות הרבים אי חשוב כר"ה או לא כיון שאין ההנחה עכשיו בשעת חלות הגירושין כדפירש"י לעיל והא דאמר רב נחמן משוך פרה זו אליב' דרמי בר חמא בלא מעכשיו היא כפשטה ה"ל דבממון זוכה הוא במשיכה זו לאחר שלשים יום כשהממון עומד קיים באגם וכיוצא בו הראוי לקנות בו ואעפ"י שבשעת הקטן ליתא במשיכה בעולם וכשם שהאשה מתגרשת לאחר שלשים יום בתנאי של קודם שלשים יום ופליגי אדרבנן משמיה דר"י ואיהי אמר לך דרבנן ורב דימי פליג ורב נחמן דאמר כרב דימי דאמר קנה ומוקים לה לההיא בשלא אמר מעכשיו אבל אנן לא קיימא לן הכי אלא כדאוקימנא התם דרבנן ורב דימי לא פליגי והא דאמר מעכשיו הא דלא אמר מעכשיו וכל האומר מעכשיו קונה לגמרי ואפילו עומד ברשות הרבים וכל שלא אמר מעכשיו לא קונ' שכל משיכה שאינה קונה לשעת' אינו קונה לאחר כן ולא דמי לנתינת הגט והתם מתגרש' בסוף שלשים יום מדין חצירה משא"כ בזו שלא הקנה במשיכה זו והא דר"נ מוקמי' לה באומר מעכשיו כי היכי דניקום אליבא דהלכתא. ולענין גיטין קי"ל דכל שאמר מעכשיו הרי זו ספק מגורשת לעולם ואפי' נשרף הגט או שעמד בחצירה דאגם וצידי ר"ה וסמטא אינם חשובים שלה שתתגרש מדין חצירה דכיון שבממון לא קנה אף באגם כדאסיקנא בפ' האשה לענין גט נמי אינה מגורשת בו כלל וזה דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט כל הסוגיא הזאת לגמרי ולא הביא אלא מה שאומר בפ' האשה כי משם יצא לנו הפסק הנכון בין לענין ממון בין לענין גט זו שיטת רבינו ז"ל והיא הנכונה:

מתני' המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפטרופיא פירש"י ז"ל חנונית למכור יינו ופירות בחנות אפטרופס להכניס ולהוציא פי' ולשכור פועלים ולישא וניתן בתוך הבית. הרי זה משביע' כל זמן שירצה, פי' משביע אפי' בטענות שמא ככל אותם הנשבעי' שלא בטענה ושבועה זו וכל השנויות במשנ' דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל שהם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא ולא כדברי רש"י ז"ל וכדבעינן לפרושי בתלמודא ר"א אומר אפי' על פלכה ועל עיסתה ולית הלכתא כוותי' ומיהו ע"י גלגול מודו רבנן שיכול להשביע לפום מסקנא דתלמודא דאוקימנא פלוגתייהו דלכתחלה:

כתב לה נדר ושבועה וכו' פי' כתב לאו דוקא דה"ה באמירה וכל שהוא פוטר או מחילה באמיר' בעלמ' סגי כדכתיב' בפ"ק דקדושין והא דנקט נדר ושבועה משום דבאלמנה הבאה לגבות מן היתומים הרשות ביד היתומי' להדירה בבית דין או להשביעה חוץ לב"ד כדאיתא בפ' השולח ולכך צריך לפטרה בפירוש משניהם שאם לא פטרה אלא מאחד מהם הרי היא חייבת באידך ונקט הכא ברישא גבי דידיה למ"ד שאף בגרושה דינה כאלמנה ולמ"ד התם בגרושה דינה בשבוע' לחוד נקט רישא אגב סיפא:

דין אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבוע' ופטרו ממנו הרי הוא פטור מכל נדר וכן אם הי' חייב נדר ופטרו ממנו פטור מכל שבועה זו שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעה אפילו על ידי גלגול אבל משביעה היא את יורשיה שבועת יורשים כשבאים לגבות ממנו ואת הבאים ברשותה פי' בתוס' אלו הם באים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה וכן פי' רש"י ז"ל אם מכרה כחובתם לאחרים ונתגרש' ומתה ולקוחות תובעין אותו נשבעין אף הם שבועת היורשין כלומר נשבעין שאינם יודעים ולא אמר להם המוכר ששטר זה פרוע כולו ולא מקצתו וכי תאמר אמאי נקט רבינו ז"ל לגבי לקוחות כשנתגרשה ומתה הא כיון שנתגרשה יכולים הם לתבוע כתובתה וי"ל דנקט ליה רבינו ז"ל לגבי הלקוחות כשנתגרשה ומתה משום דבחיי' אינו גובין בשבוע' עד שתשבע היא בעצמה שלא פטרה אלא כשהיא באה לגבות לעצמה על ידה או ע"י שלוחה אבל לא לגבי לקוחות שלה אבל אין לומר שכתב כן רבינו ז"ל משום דבחייה אף לקוחות שלה כמוה לגבות שלא בשבועה כיון שנפטרה שאין סברא לומר כן, ומיהו אין פירושו מחוור לרבינו דודאי כל שבחייה מאחר שפטרה משבועה יכולים הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין דברים ודאי שאין באי כחה גובין בחיי' עד שתשבע היא עצמה שהרי אם הודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול וה"ה לב"ח שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות חובו או כתובת אשה ומוכרין אותה לאחרים וגובין אותה בשבוע' היורשים כדאמרינן הכא ויש אומרים שכ"מ שאמרו שהמוכר צריך לישבע כופין אותו באי כחו לישבע אפילו בנותן שאין עליו אחריות דכיון שאין לו זה לגבות אלא בשבועתו אדעתא דהכי זבין ויהיב והוא בכלל אחריות דנפשיה הוא ומדעת רבינו בשם רבו ז"ל ומקצת רבותינו ז"ל מפקפקי' בדבר הזה דהא מהיכי תיתי שאין זה בכלל אחריות ובכל אחריות אמרי' אחוי טרפך שטרפך בעדים ואשלם לך ואלו לעורר על השדה ללוקח ואומר לו ישבע לי המוכר שלך שלא גזלה ממנו לא אשכחן דחייב מוכר באחריות דמחייב לאשתבועי' ליה:

ותו קשיא לן שאם זה בכלל שום אחריות המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו האיך הוא פטור מדין אחריות נימא הרי הוא ודאי אדעתא דהכי לא נחית וזה בכלל אחריות דנפשיה הוא שלא יבא ללוקח נזק מחמת מעשיו והלא דברים ק"ו ומה כשהפסידו במעשיו אינו חייב מדין אחריות מפני שאינו רוצה לישבע יהא חייב ודבר זה צריך עיון גדול ובמקומו במסכת שבועות פיר' בס"ד. ומיהו דכ"ע אינו מחייב את הלוקח להביא לישבע למוכר שהוא המלוה עצמו כשהוא קיים אבל מחייבין להשביע את היורשין אע"פ שמכרוהו כיון שאף הם אין עליהם אלא בשבועת היורשין.

אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואוקימנ' במס' שבועות כשמתה היא תחילה דאם מת הבעל תחילה הוה לי' מת לוה ואח"כ מת מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לגבי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו:

נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי וכו' אשמועינן הך סיפא דס"ל לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכא נמי מהני על יורשי הלוה או על הבאים מכחו אם האמינו עליהם בפי' וע"כ הבאים מרשותו ששנינו בכאן היינו אותן שמכר או שנתן להם נכסים וכשפי' בתוס' על הבאים ברשותה וכן פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאמרו הבא לפרוע מנכסי יתומים או מנכסי' משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ההיא בדלא המני' לוה עלייהו אבל כי הימניה תנאי ממון הוא וקיים ואין בזה משום מודה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן דהא כי הימניה למלוה עדיין לא באו הנכסים לרשותם של אלו ועל נכסיו הוא דכתב נאמנו' אבל סל משועבדי' הקודם הנאמנות פשיטא דלא מהני הנאמנו' אבל הגאונים ז"ל הסכימו כולם וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשי' מהני נאמנות אבל לגבי הלקוחות לא דבשלמא יורש כרעא דאבוה והרי הוא כאלו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינ' משא"כ בלקוחות ומ"ש במשנתינו שהבאים ברשותו אין משביעין אותו אינו ר"ל בשביל לקוחים אלא כגון אפטרופס שמינ' על נכסיו א"נ שנתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורש שווי' רחמנא א"נ שמכר אלו נכסים במהיום ולאחר מיתה כלומר שיוכל לחזור בו בחייו והרבה האריך בזה רבינו הגדול ז"ל בספר הזכות למצא פתח וזכות לגאונים ז"ל בשיטה זו אבל דברים רחוקים והאמת יורה דרכו:

גמרא איבעי' להו ר"א ע"י גלגול קאמר או לכתחלה קאמר ואסיקנא דלכתחלה קאמר ובהא פליגי רבנן אבל ע"י גלגול מודו וכן הלכתא:

הלכה מקבר בעלה לבית אביה פי' רש"י ז"ל כדברי האמוראים ז"ל [*) הלשון משובש ומוטעה ויעויין בשטמ"ק והמעיין יתקן לעצמו את הלשון. (המו"ל)] דר' יוסי סבר דארישא ממש קאי שלא האמינה עליו אבל בסופה שהאמינה עליו יורשי' לא האמינ' אלא על מה שנתעסקה בחייו אבל מה שנתעסק' אחריו ברשות יתומים אינו יכיל להאמינה כיון שהעסק לא הי' בעוד שהנכסים שלו וברישא שלא האמינ' עליו אף על שעבר שנשתמשה בחייו בנכסי' משביעין. ובתוס' נמי משמע דארישא קאי דגרסי התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בד"א בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה ע"כ ולכאו' פליגי אמתני' בתרתי חדא דאלו במתני' קתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עלייך יורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בד"א בזמן שהלכה וכו'. והא בתוספ' קתני שאין משביעין אותה ה"מ בפירעון כתובה או על אפטרופס שעשתה לאחר מיתת הבעל אבל לא על אפטרופס שעשתה בחייו. ובתוספ' קתני היורשים משביעי' אותה לשעבר ומתני' קתני שאין משביעין אותה לשעבר וזה תימא שאפי' לא האמינה אלא עליו למה משביעין אותה לפי שהלכה לבי' חמי' אבל י"ל שע"י גלגול קאמר כי מתוך שמשביע אותה על העתיד מגלגלין עליה לשעבר וש"מ דלא מהני פטור שבועה שלא להשביע ע"י גלגול, והגאוני' כתבו שהפוטר לחבירו משבועה אינו משביעו אפילו על ידי גלגול ומשמע דסבר להו דליתא להך תוספת' דמתנה כמאן דפסק לן ברישא אסיפא ולדידיה הוא דקתני שאין משביעין אותה על ידי גלגול שאלו לכתחלה פשיטא כיון שהאמינה עליו ועל יורשיו ולמ"ד בגמרא דלשעבר היינו דברים שנשתמשה בחיי בעלה פשיטא שאין משביעין אותה אפי' ע"י גלגול וכיון דכן ה"ה למ"ד דלשעבר היינו שבין מיתה לקבורה דאפילו פטורים ליה דלא פליג בה כלל וכן פי' רש"י ז"ל אסופה ע"כ:

שבועה מאי עבידתה, פי' רש"י ז"ל איזה היא שבועה שתהא האשה חייבת לבעלה או ליורשיו דקתני דכי לא פטרה משבועה וכי פטרה אין משבועה אמר רב יהודא על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה:

יתבאר בששי של גיטין שהאומר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זה כמעכשו ולכשתתן והרי היא מגורשת למפרע ואפילו נתקרע הגט או שאבד קודם שנתנה מגורשת ואם כן בזו אפילו הניחתו ברשות הרבים מגורשת דלא גרע הניחתו ברשות הרבים משנתקרע הגט או שאבד ואם כן זו שאמרו כאן שכל שהניחתו ברשות הרבים אף במעכשו אינה מגורשת הוא מפני שאמר לה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים צריך שיהא הגט ברשותה לסוף שלשים ואם נקרע או אבד או שהניחתו ברשות הרבים אינה מגורשת והוא הדין אם אמר ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולכשתתני מאתים זוז אלא שלא תתגרשי בו אלא על מנת שתתני וכו' כך היא דעת רבותי ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שאין הפרש בין על מנת או מעכשו ללא תתגרשי בו אלא מעכשו ששניהם מעכשו גמור הוא ומכל מקום אינו דומה על מנת שתתני וכו' או מעכשו לכשתתני למעכשו ולאחר שלשים וכל שבמעכשו ולאחר שלשים אפילו לא אמר לא תתגרשי בו וכו' הניחתו ברשות הרבים או אבד או נקרע אינו גט שהשלשים יום אינם תלויים במעשה ומאליהם הם באים ואם כן לא היתה כונתו אלא שיהא יכול לחזור בתוך שלשים ואע"פ שבמהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור התם שאני שאם לא מהיום לאחר מיתה לאו כלום הוא ואחר שיכול הוא לחזור אם נקרע באמצע אינה מגורשת וכן כל שהניחתו ברשות הרבים שהרי צריך להיות ברשותה באותה שעה אבל תנאי נתינת מאתים זוז התנאי תלוי במעשה והכל תלוי בקיום תנאה מעתה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים יום או מעכשו ולשלשים יום לשיטה שניה הניחתו ברשות הרבים אינו כלום שהרי צריך שיהא ברשותה באותה שעה וכל שכן אם נתקרע או שאבד ואפילו ריח הגט לפסול כהנה אין בו ואע"פ שאם זרקו לה ברשות הרבים ונמצא קרוב לה ר"ל בתוך ארבע אמות שלה מגורשת בזו שאני שהבעל זרקו ברשות הרבים בפניה להתגרש בו לאלתר וכל תוך ארבע אמות שלה זכה בה מתורת חצירה ודעת אחרת מקנה אותה שאני אבל כל שמדעתה מניחתו לשם הרי אינו ברשותה ואם הניחתו בסימטא ודאי רשותה היא ומגורשת ודאית ואם הניחתה לצדי רשות הרבים נחלקו בה בסוגיא זו אי כרשות הרבים דמו ולא מיגרשא אי לאו כרשות הרבים דמו ומיגרשא ויראה לפסוק כלשון אחרון ולאו כרשות הרבים דמו אלא כסימטא ואע"פ שבפרק שלישי ל"א ב' אמרו כרשות הרבים דמו דוקא לענין שבת אבל לענין מיקנא קני ואי לא אמר מעכשו אפילו הניחתו בסימטא אינה מגורשת הואיל ואין הגט קנוי לה היאך מקומו קנוי לה כך כתבוה גדולי המפרשים ונמצאת הגירסא כאן לדבריהם הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים ואף למי שגורס ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים פירושו כמעכשו ויש מפרשים שכל שיש בה מעכשו אף בהניחתו ברשות הרבים מגורשת כדין נקרע ואבד ובלא מעכשו בצידי רשות הרבים וכל שכן בסימטא מגורשת דרשותה מיקרי ונראה כדעת ראשון דהא מילתא דרב נחמן במשוך פרה אוקימנא במעכשו לדעת ר' יוחנן וודאי הוא הדין לדעת רב נחמן אלא שאפשר לפרש לדעתם שרב נחמן אף בלא מעכשו אמרה וכבר ביארנו דין זה של משוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים בסוף פרק נכסים:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר המושיב אשתו חנונית או שמינה אפטרופוס הרי זה משביעה כל זמן שירצה ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה אמר הר"מ פי' חנונית הוא שיניחה בחנותה שתמכור ותקנה ואפטרופיא היא פקידה תשא ותתן ותשתמש בממונו וכן כשהניח ממון או מעות בידה ישביעה כל זמן שירצה שבועת התורה בטענת שמא ויגלגל עליה אפילו על פלכה ועל עיסתה לפי שאין הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי המושיב אשתו ר"ל למכור סחורתו על יד על יד והוא חושדה שמא עכבה בידה כלום או שמינה אפטרופיא להכניס ולהוציא פירותיו ועסקיו ולשכור פועליו ולישא וליתן הרי זה משביעה כל זמן שירצה שלא גנבה לו כלום הואיל ולא כתב לה נאמנות בכתובה ושבועה זו בטענת שמא וכבר כתבנו בשמיני של שבועות בסוגיית המשנה השלישית שכל אותם הנשבעים בשמא אם התנו שלא להשביע תנאו קיים אלא שאם נזדמנה לו שבועה עליו ממקום אחר מגלגל לו עליה אלא אם כן התנה בפירוש ומכל מקום חרם סתם אפילו התנה עליו אינו כלום שהרי אינו מחרים אלא מי שגזלו וכן אמרו בסוגיא זו בהדיא הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר או מן השבועה והושיבה חנונית או אפטרופיא הרי זה משביעה אלמא שאם פטרה אינו משביעה ולאו דוקא שפטרה על כך בפרט אלא אף נאמנות כתובה מועיל להושבת חנונית או מנוי אפטרופיא כמו שנבאר וכתבו גדולי הרבנים בשבועה זו שיכול לעכב לה כתובה בשביל שבועה ומקצת תלמידים מפרשים בדבריהם שאם מתה בלא שבועה זו אין יורשיה גובין כתובתה וכל אלו דברים זרים שמשנה זו לא לענין כתובה נשנית אלא באותם הנשבעים שלא בטענה כמו שביארנו במסכת שבועות אלא שנתגלגלה כאן אגב שבועת כתובה ומכל מקום שבועה זו לא ממין שבועת כתובה היא כלל ואין כתבתה מתעכבת בשבילה אלא יכריחנה בבית דין וכבר ביארנו במסכת שבועות מ"ח ב' בשבועה זו עם חברותיה כגון שותפין ואריסין על הדרך שהוזכרו שם שאין בהם שבועה אלא אם כן חשדה המשביע בשתי כסף הא אם אמר רצוני שתשבע לי אע"פ שאיני חושדך אינו כלום ומכל מקום חכמי ההר כתבו שאף בלא שום חשד משביעין ומה שאמרו שם והוא שיהא כפירת טענה שתי כסף פירושו שיהא אותו ממון שנתעסקו בו בכדי שיוכל לגנוב ממנו כך בלא היכר ר' אליעזר אומר אפילו על פלכה ועל עיסתה כלומר אפילו לא הושיבה חנונית ולא מינה אפטרופיא משביעה כל זמן שירצה אף על מה שהיא חייבת לו לעשות כגון טווה בצמר או טוחנת ואופה אם גנבה לו או נתנה מצמרו או מעיסתו כלום ופירשו בגמרא שלדעת ר' אליעזר אף לכתחלה משביעה על כל מה שירצה ולרבנן לכתחלה הוא דלא אלא בחנונית ואפטרופיא הא על ידי גלגול של שבועת חנונית ואפטרופיא משביעה אף על פילכה ועיסתה אבל לכתחלה בפילכה ועיסתה לא אלא שמתוך שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אמרו שלא להשביעה בהם אף על ידי גלגול והוא שאמרו בתלמוד המערב אם את אומר כן אין שלום בביתו לעולם וכן אמרו שם שברה את הכלים מה את עבד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר אם את אמר כן אין שלום בביתו לעולם ולענין משנתנו הלכה כרבנן ויש חולקין לומר שאין הלכה לא כתנא קמא ולא כר' אליעזר אלא כר' שמעון שאמר בסוף המשנה שכל שאין תובעת כתובתה אין עליה שבועה ודברים משובשים הם וכבר ביררום גדולי הפוסקים בהלכותיהם אלא הלכה כתנא קמא וכסתם משנה זו וכן סתם משנה של שבועות מ"ה א' ר"ל אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ופירושו לא באלמנה לבד אלא אף בחיי הבעל דהא אשה סתם קתני ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שדעת ר' שמעון דעת שלישית בפילכה ועיסתה לומר שאף על ידי גלגול אינו משביע ומטעמא דלא מצינא דאידור בהדך ובזו ודאי הלכה כר' שמעון שבפלכה ועיסתה אף על ידי גלגול לא:

כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאין ברשותה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותך אינו יכול להשביע לא אותה ולא את יורשיה ולא את הבאין ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה נדר ושבועה אין לי וליורשי ועל הבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותך לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה אמר הר"ם פי' זה כלו מבואר ואמתי והעקר הזה הוא שאזכור לך שכל תנאי שבממון קיים ובאין ברשותה הם הלוקחים או מקבלי מתנתה:

אמר המאירי פי' נדר כגון שתאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עכבתי כלום ושבועה שתשבע בנקיטת חפץ שלא עכבה כלום והרשות בידו אם להדיר אם להשביע ואם פטרה מאחד מהם לא נפטרה מן האחר ומשנתנו שפטרה משניהם והיא באה לגבות כתובתה ממנו כגון שגירשה ורוצה להשביעה על שמינה אפטרופיא אינו יכול להשביעה ופירשו בגמרא שאם קבלה ממנו קצת פירעון שנמצאת פוגמת כתובתה שאמרו עליה לא תפרע אלא בשבועה בזו הואיל והאמינה אין פגימתה גורם לה חיוב שבועה אפילו היה הבעל אומר בטענת בריא כך וכך פרעתי ואין צריך לומר במינוי אפטרופיא והושבת חנות שהוא טענת שמא אבל משביע הוא את יורשיה אם מתה אחר שנתגרשה ויורשיה תובעים כתובתה יכול להשביעם שבועת היורשים ר"ל שבועה שלא פקדתנו אימא וכו' וכן שאם הם פוגמים את הכתובה הן מצדם הן מצד אמם כגון שאמרו נפרעה אמנו כך וכך מן הכתובה או אנו אחריה שנשבעין שלא נפרעה יותר שאע"פ שפטר את אשתו לא פטר את יורשיה וכן משביע את הבאים ברשותה ר"ל הבאים בזכותה ובכחה כגון לקוחות שלקחו כתובתה ממנה או שקבלוה ממנה במתנה ומשביעם שלא אמרה להם שגבתה כלום מכתובתה ואם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך אין יכול להשביע לא היא ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה ודבר זה פירשו עליו במסכת שבועות מ"ח א' לצדדין קתני אותה באלמנה יורשיה בגרושה כלומר יורשיו של בעל משביעין אותה אם מת הוא בחייה ואם נתגרשה שנמצאת גובה כתובתה בלא שבועה ומתה שנמצא שלא נתחייבה היא שבועה לבעלה וליורשין לא נתחייבה שהרי מתה היא בחיי בעלה וכשמת בעלה אחר כן ויורשיה באין ליפרע מיורשיו יורשיו משביעין את יורשיה שלא פקדתם שנפרעה מכלום וכן הבאים ברשותה נשבעים שלא אמרה להם שנפרעה מכתובתה בכלום אבל אם מת הבעל בחייה שנתחייבה היא שבועה ליורשי הבעל ואחר כך מתה היא אין כאן שבועה ליורשיה שאין אדם מוריש שבועה לבניו ואין גובין כתובתה לעולם ואם כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי ר"ל לקוחות הלוקחים מנכסי שאת באה ליפרע מהם לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך ר"ל הלוקחים כתובתיך אין יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה וכל שהפקענו את יורשיו דוקא בטענת אביהם כגון שטוענין שמא אבינו פרעך אבל כל שגדלו ואמרו שהם פרעו ודאי נשבעת שאין זה בכלל הנאמנות ולמדת שכל שכתב לה נאמנות בזו נפרעת מן הלקוחות שלא בשבועה שכל אלו שדינם שלא לגבות אלא בשבועה כגון פוגמת ועד אחד מעידה ונפרעת שלא בפניו ונכסים משועבדים ונכסי יתומים נאמנות מפקיע שבועה מהם ואף גדולי הפוסקים הביאו משנה זו כסתמה אלא שאחר כן כתבו בנכסים משועבדים שלא תפרע אלא בשבועה ואע"פ שכתב לה הבעל נאמנות שאין נאמנות מועיל אלא עליו ועל יורשיו אבל לגבי לקוחות או כל שיש עליו מצד אחר חוב או כתובה לא וכמו שאמרו בפרק שני י' א' בענין האומר שטר אמנה הוא זה שכל שחב לאחרים אין הודאתו הודאה ואם כן נדחית סתם משנתנו לענין לקוחות מכח שמועת שטר אמנה ומכל מקום חכמי הראשונים מכריעין שאם כתב לה נאמנות זה בכתובה ואחר כן לקחו הלקוחות או שכתב לה אחר נשואין וכתובה אלא שמכל מקום אחר כתיבת הנאמנות לקחו נפרעת מהם שלא בשבועה וזו היא סתם משנתנו ואין אומרין נחוש לפירעון ולקנוניא דאינהו דאפסדו אנפשיהו אבל כל שלא כתב לה הנאמנות בכתובה אלא לאחר זמן וכבר לקחו הלקוחות קודם כתיבת הנאמנות אינה נפרעת אלא בשבועה וזו היא כעין אותה של שטר אמנה שבודאי סתם הדברים קודם שיאמר שטר אמנה הוא זה היה חייב לאחרים ומכל מקום גדולי המחברים נראה שכתבוה אף כשלקחו קודם הנאמנות ולדעת זה אין מפרשים באים ברשותו לקוחות אלא כשמחלק נכסיו על פיו והיורשים נקראים יורשיו ובעלי העזבונות נקראים באים ברשותו וכן יש לפרש לשיטה זו באים ברשותו אפטרופין שמינה אותם על נכסיו ובאה ליפרע מהם ואע"פ שבתוספתא אמרו באים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם במתנה מכל מקום באים ברשותו הוא ענין אחר ובאפטרופין:

הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפיטרופיה אין היורשין משביעין אותה אם נעשית אפיטרופיה היורשין משביעין אותה על לעתיד לבא אין משביעין אותה על שעבר אמר הר"ם פי' הנה הוא מבואר וזה שהיא כאשר תשמש בממון אחר מות אישה הנה ליורשים להשביעה לפי ששמשה אחר קבורת הבעל ולא ישביעו אותה במה ששמשה בו בין מיתה לקבורה מפני שאם חייבנו לה שבועה למה תתעסק בקבורתו אם לא שיהיה קיים מה שתמכור והנה תהיה מתעצלה בזה כדי שלא תתחייב לה שבועה ותעמיד המת מלקבור אותו והיה בזה היזק הלא תדע שמן העקרים הוא לכרגא ולמזונות ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא לפי שהם ענינים נחפזים לא יסבלו המתון והאריכות:

אמר המאירי יש מפרשין משנה זו שהיא חוזרת על הסמוכה לה ר"ל שכתב לה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו וכן היא בתוספתא והילכך אע"פ שנעשית אפטרופיא בחיי הבעל אין משביעין אותה שהרי פטרה ומכל מקום לא פטרה אלא על אפטרופסות שבחייו והילכך הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה אלא שלא נעשית אחר חזרתה אפטרופיא אע"פ שנעשית אפטרופיא בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה שאם כן אף היא מנחת את מתה ומתנוול אבל אם נעשית אפטרופיא אחר קבורה אם מעצמה אם מחמת מינוי אבי יתומים משביעין אותה על העתיד ר"ל על מה שנעשית אפטרופיא מקבורה ואילך שאין הנאמנות מועיל אלא למה שעבר ר"ל מה שנעשית אפטרופיא בחיי הבעל אבל למה שאחר מיתה לא הואיל ולא התנה עליה בפרט ויש אומרים אפילו התנה שאין הפטור אלא במה שנשתמשה בו בחייו אבל מה שנשתמשה בו משבאו הנכסים ברשות היתומים אין תנאו מועיל בה ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו לא סוף דבר בכלים ששלטה בהם בחיי בעלה אלא אף בכלים ששלטה בהם לאחר מיתת בעלה ואע"פ שבפוגמת מועיל לה נאמנות בין שפגמה בזמן הבעל בין שפגמה בזמן היורשים שהרי לא ראינו בזו שום חלוקה לא בתלמוד ולא בדברי הגאונים בזו אינו מועיל אלא למה שעבר ואינו דומה לפוגמת שהפוגמת מסיק הוא אדעתיה דליצטרכו לה זוזי מיתמי ופטר לה אבל זו לא מסיק אדעתיה דלישויוה יתמי אפטרופיא הא מכל מקום ממה שעבר אין משביעין אותה אף על ידי גלגול שכל הפוטר את חברו משבועה של אי זה דבר בפרט אף על ידי גלגול פוטרו וכן כתבו גדולי המפרשים וכן נעשה מעשה על פיהם בלוניל ואף סתם משנה זו מוכחת כן שאם לא בא ללמד כן מה לימדנו במה שאמר אין משביעין אותה במה שעבר הא תנא ליה רישא כתב לה וכו' אין משביעין אותה לא הוא ולא יורשיו אלא שלמדנו שאף על ידי גלגול ואע"פ ששותפין שחלקו אין משביעין ואם נתחייב לו שבועה מגלגלין התם הוא דחלוקה לאו מחילה היא אבל כל שפטר בפירוש אינו חוזר ומגלגל ומכל מקום יש מפרשין משנה זו ר"ל הלכה מקבר בעלה וכו' בשלא פטרה ואעפ"כ אין היורשין משביעין אותה על אפטרופסות שבחיי הבעל ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה ופירשו הטעם מאחר שהבעל לא פטרה ויכול להשביעה סמוך למיתתו ולא תבעה בכך אחולי אחיל גבה ושמא תאמר והא ברישא אמרו שאם פטרה הוא ממנו ולא פטרה מיורשיו שיורשיו משביעין אותה וודאי פירושו על מה שבחיי בעלה דבמאי דקאמר דאיהו לא מצי לאשבועה קאמר דיורשיו משביעין אותה הואיל ולא פטרה מיורשיו ואחר שכן כשלא פטרה הוא לא כל שכן דיורשיו מצו לאשבועה דהא איהו נמי מצי לאשבועה הם מתרצים דרישא הואיל ופטרה הוא לא מצי לאשבועה וליכא למימר אחיל גבה דהא משום דלא מצי לאשבועה הוא ואי הוה מצי לאשבועה איפשר דהוה עביד והילכך הואיל ולא פטרה מיורשיו הם משביעים אותה אבל סופא דהוא הוה מצי לאשבועה ולא עביד ודאי אחיל גבה ומדאיהו מחיל יורשים מאי בעו גבה ושמא תאמר היכי עדיף מחילה סתם שבשעת מיתה מנאמנות בפירוש שבשעת נשואין הדין נותן כן שפטור שבשעת נשואין אין דעתו סומכת בה מפני שאינו מכירה עדין והילכך מיניה פטרה מירתיה לא פטרה אבל בשעת מיתה שכבר הכיר בה אי לאו דמהימנא לגביה הוה תבע לה אחר שלא פטרה ומדלא תבעה אחיל גבה אף מיורשים ומכאן הורו שאף לדעת האומר שאין שום נאמנות מועיל לגבי יתומים נאמנות שבשעת מיתה מהני והדברים נראין לענין סברא אלא שגדולי קדמונינו שואלין בה שהרי אמרו למטה ר' שמעון אומר אינה תובעת כתובה אין היורשין משביעין אותה ולאפוקי מדר' אליעזר ומחלקתו ר"ל תנא קמא מכלל דרבנן ור' אליעזר תרויהו סבירא להו דיורשים משביעין אותה כשלא כתב לה נאמנות על אפטרופסות שבחיי הבעל ואין אומרין אחיל גבה ואינו דומה לשותפין שחלקו שהחלוקה מעשה הוא ומאחר שלא תבעו זה את זה בשעת חלוקה בשבועה ודאי מחלו זה לזה אבל זו שמא אינו נותן לב בכך או שמא סומך על היורשים:

הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסיו משועבדין ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה הפוגמת כיצד היתה כתובתה אלף זוז אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד אמר התקבלת כתובתך והיא אומרת לא התקבלתי ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסין משועבדין כיצד מכר את נכסיו לאחרין והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה מנכסי יתומים כיצד מת והניח נכסיו ליתומין והיא נפרעת מן היתומין לא תפרע אלא בשבועה שלא בפניו כיצד הלך לו למדינת הים והיא נפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ר' שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה אם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אמר הר"ם פי' נפרעת שלא בפניו תוציא הכתובה והגט ובעלה הלך בדרך מרחוק הנה היא תשבע שבועת התורה ויפרע אותה מנכסיו ואולם אם בעלה לא גרשה הנה לא יתחייבו לכתחלה כתובה לפי שהעקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים ואמנם יש לה מזונות לבד כמו שנבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא וכן בעל חוב יפרע שלא בפני בעל חובו בשבועה ותתקיים בזה מאד ואם אפשר שתשלח אליו וידוע בזה טוב ונחקור עליו בכל ענין אפשר זה ולא נצטרך שנבאר לך שזאת השבועה שבועת התורה לפי שזה העקר יהיה אצלך שכל שבועה הנזכרת במשנה הנה היא שבועת התורה או שבועה דרבנן כעין דאורייתא בנקיטת חפץ גם כן כמו שנבאר בשבועות והיא אשר נקראת שבועת התורה ור' שמעון חולק על ההלכה השלישית מזה הפרק אשר חלקו בו ת"ק ור' אליעזר וא"ר שמעון שהאשה לא תשבע כלל אפי' עשאה אפטרופיא אינו משביעה אלא אם כן תבעה כתובתה ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי עכשו מתחיל למנות הצדדין שמפקיעין גובינת האשה בלא שבועה אף מבעלה אם גירשה כל זמן שאין שם נאמנות ואמר הפוגמת כתובתה ופירש בה כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והוא אמר לה התקבלת כתובתיך או כך וכך ממנה אם בעוד שהיית עמי אם לאחר שגירשתיך שאם היא טוענת לא נתקבלתי כלום אין כאן שבועה ר"ל שבועת המשנה אם הודתה במקצת מיהא חייבת בשבועה ואע"פ שאין זו שבועת מודה מקצת שבתורה שהרי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד שהרי כתובה ממקרקעי היא ואין נשבעין על הקרקעות מכל מקום שבועת המשנה יש כאן ותקנוה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו עלה שבועה כי היכי דתידוק וכתבו הגאונים ששבועות אלו אף אם לא טען טוענין לו שאם לא כן מה הוצרכה והלא כל שאומר אישתבע לי דלא פריעת משביעין אותו ובנקיטת חפץ כמו שביארנו בשבועות אלא אישתבע דלא פריעת אם לא טען אין טוענין וזו אם לא טען טוענין לו ומכאן כתבו מקצת גאונים בכל אלו שכל שאמרו לא תפרע אלא בשבועה אומרין לה בית דין השבעי וטלי בלא טענתו כמו שביארנו וכל שנפרעת שלא בשבועה אמרינן לבעל שיפרע ואם הוא טוען תשבע לי על טענתי משביעין אותה כעין שבועת המשנה בנקיטת חפץ וכן כתבו גדולי המחברים ופירשו בגמרא שאפילו הביאה היא עדים במה שמודה לו שכך וכך היה וכן אפילו דקדקה בחשבון עד שראינוה מצמצמת בפחות משוה פרוטה שהדברים מראים שמדקדקת היא בחשבון אף באלו צריכה שבועה הואיל ולא כתב לה נאמנות עד אחד מעידה שהיא פרועה והיא כופרת אף זו לא תטול אלא בשבועה ואע"פ שאין זה שבועת עד אחד של תורה ומן הטעם שביארנו בראשונה מכל מקום שבועת המשנה היא ותקנוה להפיס דעתו של בעל הבית הואיל ולא כתב לה נאמנות מנכסים משועבדים כגון שמכר קרקעותיו והיא באה לטרוף מהם אע"פ שהוא מודה בכתובה אינה נפרעת אלא בשבועה וכבר ביארנו שבזו אף בנאמנות כן הכל כמו שהתבאר מנכסי יתומים כגון שמת ובאה לגבות מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה ובזו כבר ביארנו שנאמנות מועיל אלא שיש חולקים לומר שאין נאמנות מועיל אצל יתומים כמו שיתבאר בגמרא הנפרעת שלא בפניו כגון שגירשה והלך לו למדינת הים שבית דין יורדין לנכסיו ומגבין אותה כתובתה אין מגבין אותה אלא בשבועה וכתבו גדולי המחברים שאם היה במקום שאפשר להודיעו מודיעין אותו ואם לא יבא תשבע ותטול אבל כל שהוא במקום רחוק שיש טורח בהודעתו תשבע בלא הודעה ותטול וכבר ביארנו דין זה בבעל חוב הבא ליפרע שלא בפניו באחרון של קמא ומה שנראה לנו בה מכח תלמוד המערב ר' שמעון אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה ופירשו בגמרא שבא לחלוק על ר' אליעזר שאמר שמשביעה על פלכה ועל עיסתה כל זמן שירצה ועל תנא קמא שלו שאמר שעל הושבת חנונית ומנוי אפטרופיא משביעה כל זמן שירצה אף בשאינה תובעת כתובה ובא ר' שמעון לומר שאין משביעה אף על חנונית ואפטרופיא אלא כשתובעת כתובתה לא כל זמן שירצה אלא שמעכב שלא ליפרע מכתובתה עד שתשבע אף מזו וכבר ביארנו שאין הלכה כר' שמעון אלא כתנא קמא וכל זמן שירצה משביעה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתני' המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופוס ה"ז משביעה כ"ז שירצה דא"א אפילו על פלכה ועיסתה. פי' ת"ק סבר אם הושיבה חנונית למכור יינו או פירותיו או שעשאה אפוטרופסות על נכסיו להשכיר פועלים ולפורען ולישא וליתן ממונו אז הוא רשאי להשביעה כ"ז שירצה שלא גזלה ממנו כלום. ואע"פ שאינו טוען טענות ודאי אלא טענות ספק אני חושש שמא גזלתני כדתנן בשבועות ואלו נשבעין שלא בטענה. השותפים והאריסין והאפוטרופין והאשה הנו"נ בתוך הבית. ואמרי' התם מאי שלא בטענה. שלא בטענות ודאי אלא בט"ס אבל אם לא הושיבה חנונית ולא אפוטרופסות א"י להשביעה ור"א סבר אע"פ שלא עשאה אפוטרופיא הוא יכול להשביעה על פלכה שהוא מע"י שלא גזלתה ועל עיסתה שהיא אופה לו הפת תניא הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה והושיבה חנונית או שמינה אפוטרופיא ה"ז משביעה כ"ז שירצה לא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופא אין יכול להשביעה ר"א אומר אע"פ שלא הושיבה חנונית ולא מינה אפטרופיא משביעה כ"ז שירצה שאין לך אשה שלא נעשת אפוטרופיא שעה א' בחיי בעלה על פלכה ועיסתה:

א"ל אין אדם דר עם נחש בכפיפה ואין הל' כר' אליעזר דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. (ופי' הרב שאע"פ שא"י להשביעה על פ"ו אם משביע' על האפוטרופס' ועל החנונית יכול לגלגל עלי' גם על פ"ו) ירושלמי שברה כלים מה את עבדת לה כש"ח או כש"ש אמרת מסתברא אפי' כש"ח [אינה] אם כך אין אתה אומר אין שלום לעולם בבית:

מתני' כתב לה נדר ושבועה א"ל עליך א"י להשביעה אבל משביע הוא את יורשי' ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה א"ל עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך א"י להשביעה ולא את יורשי' ולא הבאים ברשותה אבל יורשין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה א"ל עליך וליורשי ולבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל ה"ב לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו משביעים אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה. הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לב"ח ולא נעשת אפוטרופיא אין היורשין משביעין אותה ואם נעשת [אפטרופיא] היורשים משביעים אות' לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר:

כתב לה נדר ושבועה וכו'. פי' נדר שנודרת יאסרו עלי כל פירות שבעולם כקונם אם עכבתי משלך כלום כדאמרינן במסכת גיטין (בהניזקין) [בהשולח] נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. א"י להשביעה בגמ' מסיק ששום שבועה א"י להשביעה בין אם עשאה אפוטרופא דהיא רמו עליה בין אם היתה פוגמת כתובתה דתנן לקמן הפוגמת כתובתה ל"ת אלא בשבועה והשתא דפטרה מן השבועה שום שבועה א"י להשביעה ואם גירשה ובאה לגבות כתובתה ממנו תגבה בלא שבועה וה"ה אם טוען עליה פרעתיך שמן הדין היה להשביעה אע"פ ששטר כתובה קיימת כדאמר ר"פ בשבועות (מא) האי מאן דאמר שטר פרוע הוא משביעין ליה למלוה. הכא כיון דפטרה מן השבועה אי"ל אלא גובה בלא שבועה. אבל משביע הוא וכו'. פי' אע"פ שהתנה עם אשתו ופוטרה מן השבועה וזיכה לגבות ממנו כתובתה בלא שבועה. אין יורשי' והבאים ברשותה דהיינו אם מכרה כתובה לאחרים אין יכולים לומר לו אחרי שהתנית עמה לגבות בל"ש גם אנו הבאים מכחה נגבה ממך בלא שבועה כאשר התנית עמה שהוא א"ל לאשתי עשיתי זה הכבוד שתגבה ממני בלא שבועה אבל לכם איני חפץ לעשות כבוד זה ואין תנאי האשה מועיל לא ליורשי' ולא ללקוחות הבאים מכחה. אלא אם באין יורשי' לגבות כתובתה ממנו כגון שגירשה ולא הספיקה לגבות כתובתה עד שמתה או שמכרתה לאחרים ובאים לתובעו יכול הוא להשביען בכל ענין שנופלת עליהן שבועה שאם אומר להם פרעתי אתכם והן פוגמין כתובתן לא פרעתנו כ"א כך וכך נשבעין כדין הפוגם שטרו ואם טוענין כי לא פרעתנו כלום נשבעין כדין דר"פ. ואם טוען עליהם כי פרעתי אתכם או אמכם גזלתני כשמיניתוה אפוטרופוס על נכסיי נשבעים לו שבועת היורשים שלא פקדנו בשעת מיתתה ולא אמרה לנו מקודם לכן ולא מצאנו בין שטרותי' ששטר כתובת' פרוע וגם הלקוחות נשבעין כמו כן שלא פקדנו ולא אמרה לנו ששטר כתובתה פרוע או שגזלה אותך:

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים מהו. איכא דפריש לה במעכשיו מדקא אתינן לפשטה מדרב נחמן ורב נחמן וודאי במעכשו היא דהכי אוקימנא לה לדר' יוחנן נמי לעיל בפרק האשה דאמר האי לישנא נמי דרב נחמן. ותמה אי במעכשו היכי קאמר אינ' מגורשת והלא אפי' באומר מהיום ולאחר מיתה אמרו בגיטין מגורשת ואינה מגורשת וקאמר אפי' נתקרע הגט או שאבד. ואם כן איכא למימר לפום האי שיטת' דהכי קאמר אי אמרי' דצידי רשות הרבים כרשות הרבים ותיהוי מגורשת ואינה מגורשת או דילמא כרשות' ומגורשת גמורה. והאי פירוש' ליתי' דכיון דאמרן דמעכשו לא מהני לה כרשות הרבים אלא לשווי' ספק מגורשת. בסימטא נמי אלו אמרינן דמגורש' גמור' לאו משום מעכשיו הוא דהא מעכשיו לא מהני לשווי' גירושין גמורי' אלא משום דחשבינן לי' כאלו הוא בידה ובהא אפי' בלא מעכשיו נמי וכיון דכן היכי מייתי' לה מדר' נחמן דמיירי במעכשיו. ותו כיון דשמעינן לה לדרב נחמן דבמעכשיו היא היכי דחינן לא אגם לחוד וצידי רשות הרבים לחוד למימרא דבצידי רשות הרבים לא קנה וכל שכן ברשו' הרבים והא אמאי כיון דאמר לי' מעכשיו במילתא דממון דהא מיקני לי' גופא מעכשיו ופיר' לההוא זימנא. ותו דהכא ודאי לא מהני לן מעכשיו אלא בממון משום דאיכא למימר גופא קני מהיום ופירא אחר מיתה. אי נמי בגיטין באומר מעכשיו ולאחר מיתה דאיכא למימר תנאה הוא ואם מתי קאמר. אבל הכא באומר מעכשיו ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים תנאה ליכא למימר. ודאי או חזרה הוי או שיורא הוי ובחדא מהני דתיהוי בטיל גיטא לגמרי ואינה מגורש' כלל אלא ודאי בעי' בלא מעכשיו ואי אמר נמי מעכשיו הרי הוא כאלו ליתי' כלל כדאמרן. וקא מיבעיא לן אם צידי רשות הרבים כר"ה ואינה מגורש' כלל או אם הן כסימט' והרי היא מגורשת משום דקסבר רמי בר חמא כיון שהגיע הגט לידה מתחלה ובשעת גירושין אינו במקום המוציא מרשותו לגמרי כגון סימטא הרי מתגרשת באותה נתינה מתחלה כשהגיע גט לידה. אבל אם היה ברשות הרבים הרי יצא מרשותו לגמרי. אבל אם לא הגיע גט לידה מתחלה כלל אלא שמתחלה הניחתו בסימטא דבר פשוט הוא שאינ' מתגרשת בכך. וקא מיבעיא ליה השת' צידי רשות הרבים אם הם כרשות הרבי' או כסימטא. ואהדר לי' רב חסדא דהן כרשות הרבים הילכך אינה מגורש'. ואהדר לי' רמי בר חמא אדרבה איכא למימר דהוו להו כסימטא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום קנה ואפי' בעומדת באגם וס"ד דהא דרב נחמן דלא אמר לי' מעכשיו וקא מקנה מהאי טעמא דכיון דמתחל' זכה בה בקני' ראוי' דהיינו במשיכה והשתא בזמן גמר הקני' הוא במקום שאינו מוציא מרשותו קנה משום משיכ' דמעיקרא מאי לאו היינו אגם היינו צידי רשות הרבים. ומהדרי' לא אגם לחוד וצידי רשות הרבים לחוד דאגם הוי סימט' גמורה אלא צידי רשות הרבים מספקא לן. ומיהו אנן לא קיימא לן הכי אלאכסוגיין דלעיל דבפ' האשה דמותבינן דר' יוחנן אדר' יוחנן. ומתרצינן הא דאמר לי' מעכשו הא דלא אמר לי' מעכשיו היכא דלא א"ל מעכשיו לא קנה אפי' בסמטא אלא א"כ הוא בזמן הקני' במקום שראוי לקנות לו עכשיו כחצרו שזוכ' לו עכשיו. וההיא דאמרי' קנה במעכשיו. וכיון שכן אגם לאו דווקא אלא הוא הדין אפי' לרשות הרבים. והשת' נמי דקים לן האי פירוקא דר' יוחנן אדר' יוחנן רב נחמן נמי הכי קאמר במעכשיו. אלא הכא רמי בר חמא לפום סברי' הוא דמשמע לי' דבלא מעכשיו היא וליתה. אלא כההיא דלעיל ובגט נמי בין מעכשיו בין בלא מעכשיו אינה מגורש' כדאמרן דהכא כי אמר מעכשיו לא מהני לן מידי אלא הרי הוא כאלו לא אמר מעכשיו. וכיון דבפרה כיוצא בו לא קנאה כל שכן בגט שאינה מגורשת אלא אם כן הוא בידה בשעת גמר הגירושין. ולענין צידי רשות הרבים אם הן כרשות הרבים אם לא מצינו לענין ארבע אמות של אדם שהן קונות לו בצידי רשו' הרבים כסימטא כדאית' בשנים אוחזין והכי נמי אמרינן לעיל במכילתין בהדיא בפרק אלו נערות שיש להן קנס דבין לר' אליעזר בין לרבנן צידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי וקונה בו במסירה כסימטא. וזהו הנכון. וכן פירש' רבינו נ"ר:

מתני' המושיב את אשתו חנונית או שמינ' אפוטרופי' הרי זה משביע כל זמן שירצה ר' אליעזר אומר אפי' על פלכה ועל עיסתה כתב לה נדר ושבוע' אין לי עליך אינו יכול להשביעה איכא דדאיק מהכא מדקאמר נדר ושבועה דאלו בעלמא הפוטר לחבירו שנתחייב לו שבועה משבועתו אעפ"י כן יכול לומר לו שידור לו. ולא נהיר אלא נדר ושבועה דנקט. למאן דאמר התם מדירין אותה בבית דין ומשביעין אותה חוץ לב"ד אתיא שפיר. ואפי' לאידך נמי הא אמרינן התם לא שאנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה. ואם כן היינו פטורה דפטר לה בין אם תבא לידי אלמנות בין אם תבא לידי גירושי'. אבל משביע הוא את יורשי' ואת הבאין ברשותה. פירש"י ז"ל את יורשיה שבועת היורשים שלא פקדנו ושלא אמר לנו וכן באין ברשותה כיוצא בה. וכגון שמכרה כתובתה ונתגרשה ומתה. נראה מדבריו דטעמא דמתה הא לא מתה אין הבאין ברשותה נפרעין אלא אם כן היא נשבעת שלא נפטרה ולא כשהיא באה ליפרע ממנו. ודווקא דבעיא לאישתבועי אבל אי לא בעיא לא כפינן לה מדינא ומפסדי הנך. ודווקא בעלמא דאי אמר' נפרעתי מהימנא מגו דאי בעיא מחלה. אבל במכנסת שטר חוב לבעלה ודכוות' דלא מציא מחל' אינה נשבעת שהרי אם אמר' נפרעתי אינה נאמנת. וכיון דכן שבועה מאי עבידת' ולא נהיר אלא דכיון דפטרה איהו לעולם היא אינה נשבע' אבל נראין הדברים שאע"פ שהי' בחייה נשבעין באין ברשות' כשבוע' היורשין ואע"ג דקי"ל לן אין אדם מוריש שבועה לבניו הכא כיון דאיפטר' לה איהי לאו אורתי שבועה. אלא השתא הוא דחיילה עלייהו דיורשין והוה לי' כמת מלוה תחיל' ואחר כך לוה שגובין בני מלוה לשבועת היורשין. ובאידך בבא נמי דתני נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותיך אינו יכול להשביע לא אותה ולא את יורשיה ולא את הבאין ברשותה. אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה. מקשינן מינה התם בשבועות למאן דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי היא נתחייבה ליורשין שבועה והיאך מורישה ליורשי'. ומוקמינן לה בשמתה בחייו לאחר שנתגרשה דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה. נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותה. דתנא דמתני' סבר דנאמנות מהני בין ליורשי' בין ללקוחיה. וליכא למימר טעמא דחב לאחרים כיון דמקמי הכי כלומר מקמי דזבנה הוא דהימנ' עלייהו. הלכ' מקבר בעלה לבית אביה או שחזר' לבית חמיה ולא עשאה אפטרופי' אין היורשין משביעין אותה ואם עשאה אפטרופיא היורשין משביעין אות' על העתי' לבא ואין משביעין אותה לשעבר. ה"ג בנוסח' דוקנא ולא עשאה אפטרופיא ואם עשאה אפטרופיא. ופי' שעשאה הבעל. ממאי מדקא אתי' לאוקומי' בגמרא אליבא דרבנן דפליגי עלי' דאבא שאול דסברי מינהו אבי יתומים ישבע ולא אדחיה לה אלא מדר' שמעון דאתי' לאוקומיה כאבא שאול ולא קאי. אבל רבנן דהכא לעולם כרבנן דהתם. ופירש"י ז"ל דאסיפא קיימינן דפטר' הבעל מכל שבועה ואהא קאמרי' שאין היורשין משביעין אותה לעולם אלא אם כן עשאה אפטרופיא ועל העתיד. והכי נמי מוכח בתוספתא דתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה. בד"א בזמן שהלכה מקבר בעל' לבית אביה אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמי' היורשין יכולין להשביע בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה. וקשיא לן הא מתניתא דהא פליגא אמתני' דבמתני' תנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביע' אבל יורשי' משביעין אותה. ומתניתא תניא אין היורשין יכולין להשביעה. במתני' תנן היורשין יכולין להשביע' על העתיד ואין משביעין אותה לשעבר. ואלו במתנית' תנן שאם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה:

ובירושלמי אשכחן דפליגי בה אמוראי ואשכחן אמור' דקאי כי הא מתנית'. דאמרי' בירושלמי אהא דתנינן אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותה. ר' יונה ור' יוסה תרווייהון אמרין לא סוף דבר נכסים שנשתלטה בהן בחיי בעלה אלא אפי' בנכסים שנשתלטה בהן לאחר מיתת בעלה. תו אמרי' אסיפא הלכה מקבר בעלה אמר ר' יונה והוא שעשת אפוטרופיא בחיי בעלה אבל עשת אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה היורשין משביעין אותה. דהיא מתניתא ואם עשת אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר. איזהו לשעבר משעת מיתה ועד שעת קבורה. ור' יוסי אמר אפי' עשת אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה אין היורשין יכולין להשביעה. והתנן עשתה אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא. פתר לה ארישא כלומר ארישא דקתני נדר ושבועה אין לי עליך שלא פטרה מיורשיו אלא ממנו. ואהא הוא דקאמר אין היורשין משביעין אותה לשעבר אלא לעתיד לבא. דהכי משתמע לן פטורו דידי' שתהא פטורה על כל מה שעשתה בחייו בין ממנו בין מיורשיו. אבל אם פטרה מיורשיו הרי היא פטור' אפי' על האפוטרופי' שעשת לאחר מיתת בעל':

ונראה דווקא כגון שנמשך אפוטרופי' שלה לאחר מיתת בעלה אי נמי כגון שהוא מינ' אותה אפוטרופיא. אבל אם הם מינו אותה אפוטרופיא. נראה שהן משביעין אותה דאהא היכי מהני פטור' דידי' למה שהן עושין אחר כך מדעתם. אף ע"ג דבפוגמת מהני למאן דאמר על הפוגמת כתובת' דאיכ' למימר דלא דמיאן. ותמיהא מילתא אליבא דר' יוסי דאמר דכי פטר לה מיורשיו פטורה אפילו אחר מיתת בעלה למאן דפריש בגמרא שבועה דמתני' דאפוטרופוא מאי יורשי' ובאין ברשותה אטו ליורשי' ולבאין ברשות' ממני' אפטרופסים מי איכא אפוטרופיא לאחר מיתה. ולאי קושיא היא דאיכא למימר דפטור' דתני מתני' לדידה הוי אפילו לאחר מיתה. ודיורשי' ובאין ברשות' כיון דליכא למימר לאחר מיתה איכ' למימר דהיינו דפטרי שאין משביעין אותן שבועת היורשין על אפוטרופיא שעשת בחיי בעלה או אם היא עשת אפוטרופיא אחר מיתת הבעל שהיא פטורה לעולם. ואפי' אחר מית' יורשין או באין ברשות' שאין נשבעין שבועת היורשי' על אפוטרופיא. אבל הם וודאי אינן עושין אפוטרופי' לעולם. ואיכא דמתרץ כגון שעשה אפוטרופיא שתתעסק בנכסים למחצה לשליש ולרביע ויהא זכות זה בנכסיו לה וליורשי' ולבאין ברשותה. וקמא עיקר ומקשינן בירושלמי אהא דאמרינן פתר לה ארישא ואין על רישא כחדא ר' יונה ור' יוסה חרוויהון אמרין לא סוף דבר בנכסים שנשתמש' בהן בחיי בעלה אלא אפי' בנכסי' שנשתמשה בהן אחר מיתת בעל' אינן יכולין להשביעה. פתר לה משעת מיתה עד קבורה. פי' ואין על רישא כחדא הוו כלומר והיכי איפליגו בהא ר' יונה ור' יוס' ולא אמרנו כבר שהשוו שניהם ואמרו ארישא שאפי' בנכסים שנשתמשה בהן לאחר מית' אינן יכולי' להשביע תפתר משעת מית' ועד שעת קבורה. כלומר דכי אמרן דשוו להו תרווייהו דאפילו בנכסים שנשתמש' בהן לאחרמיתה אין יכולין להשביעה היינו לאחר מיתה דקאמר משעת מית' ועד שעת קבורה. הלכך לר' יוסי הכי דינא דכי פטר לה מיני' פטורה על כל מה שעשתה בחייו בין ממנו בין מיורשיו. וכי פטר לה מיורשיו פטורה אפ' לאחר מיתה. והיינ' כתוספתא דתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה. והוא הדין לר' יוסי באמר לה בלא נדר ונקי נדר כדאמרינן בגמר' בהדיא דהיכא דאמר לה בלא נדר ונקי נדר הרי הוא כפוטר' בפירוש בין ממנו בין מיורשיו. ואנן לית לן דר' יוסי אלא כר' יונה נקטינן. והכי קיימא לן הלכתא כוותיה וכפשטה דמתני'. דאלו איתה לדר' יוסה הוה מקשינן לעיל אמתניתין ופרקינן לה כדפרקינן בירושלמי. ומדלא עבדינן הכי ש"מ דהכי איתה כר' יונה והכי דאיק בגמרא דילן מדאמרינן אמר רב יהודה אמר רב על אפוטרופיא שעשת בחיי בעלה. ומיהו אכתי קשיא לן סיפא דמתניתא דקאמר דאם הלכה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה אפי' בנכסי' ששלטה בהן בחיי בעלה. ואיכא דמתרץ דמתניתא על ידי גלגול קאמר דאף על גב דנפטרה שלא תשבע לשעבר מכיון שהיא צריכה לישבע על העתיד מגלגלין עליה לשעבר. ומיהו לא אתיא אליבא דגאונים ז"ל דפרשו שהפוטר לחבירו משבוע' אף על פי שנתחייב לו שבועה ממקום אחר אינו מגלגלה עליו. ומיהו מתני' נמי דיקא דקתני סיפא ואין משביעין אותה לשעבר מה קמ"ל הא תנא ליה רישא אין היורשין משביעין אותה הא תו למה לי שמע מינה דהא קמשמע לן דאפילו על ידי גלגול אינו יכול להשביעה. ואע"ג דאסיקנא בגמרא דבין מית' לקבור' לא משביעין לה כנהרדעי. וא"כ א"ל היינו לשעבר מ"מ שמעינן מינ' דהכי דינא דאל"כ תיקשי לי' לר"י דאפי' בין מית' לקבורה משביעין לה משנה יתירא למה לי אלא ודאי הכי דינא. והכי נמי מכרע' סברא:

וכן דעת הרב אדוני ר' שמואל דנרבונה ז"ל. ואי משום תוספתא ההיא משבשתא מדלא מייתינן לה בגמ'. ואשכחן בירושל' דפליג עלה ר' יונה ולא מותבינן מינה:

כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו' שבוע' מאי עיבידתה כלומר כשפטר' משבוע' בסת' מאיזו שבועה משמע. ואמר רב יהוד' על אפוטרופי' שנעשית בחיי בעלה. כלומר דוקא אפוטרופיא דאיהו גרי' לה אבל פוגמת דאיהי נמי גרמה לנפש' לא. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה על הפוגמת כלומר אף על הפוגמת וכל שכן אפטרופיא. אבל משבועת עד אח' מעידה שהיא פרועה נראין דברים שלא פוטרה במקום עדים ואפי' במקום עד אחד. וכן כתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל:

והניחתו לגיטה בצידי ר"ה מהו מי הויא מגורשת כיון דבצדי ר"ה הוא או לא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אינה מגורשת ומדרב ושמואל שמעינן דהכי הוא. והוא שצבורין וחשבינן צדי ר"ה כר"ה ותפיס' דר"ה לא הויא תפיס' ולסוף אין הגט ברשותה דהא לא חשיבא תפיסתה כלל ברשות הרבים ואינה מגורש' ואגב ההיא דר' טרפון דמתני' נסיב לה להא ואכתי קיימין עלה דההיא משנה. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל והוא שצבורין ומונחין גבי מתניתין דקתני הקודם בהם זכה אלמא ר"ה לא קני ליה לבעלים מידי אלא אם כן מגביהו הלכך לאחר שלשים יום לאו ברשותה הוא דלהוו גירושין חיילי. ע"כ:
וכתב הריב"ש וז"ל ולכל הפירושים יש תימה מאי קא מייתי ראיה מדרב ושמואל דלא איירי אלא בר"ה דהא מאי דבעא רמי בר חמא גופיה לא בעא ליה אלא בצדי ר"ה משמע דבר"ה פשיטא ליה ולא הוה ליה למימר אלא צדי ר"ה כר"ה דמו דהא מאי דקאמרי רב ושמואל איהו נמי מודה להו כדמשמע מהבעיא וזה הקשו בתוספות ולא תירצו כלום ויש לי לדחוק ולומר דממילתיה דרב ושמואל מוכח דצדי ר"ה כר"ה דמו דהא מתניתין קתני סתמא הניח פירות תלושין כל הקודם בהן זכה ורב ושמואל מוקמי לה בצבורין ומונחי' בר"ה דוקא ומוכח רב חסדא דלאו בר"ה ממש בעי למימר דהא לאו אורחא לאנוחי פירות בר"ה וליכא לאוקומי מתני' דמתניא סתמא במילתא דלאו אורחא אבל רב ושמואל בין בר"ה בין בצדי ר"ה וכאיכא דאמרי דדחי' לא ר"ה לחוד וצדי ר"ה לחוד בעי למימר שבקיה לתנא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' כנ"ל ע"כ:
והרשב"א כ' וז"ל תמיה לי מאי קאמר וצדי ר"ה כר"ה דמו היינו בעיין ונ"ל דמשום דאסיקו אבל בסמטא לא ולא אמרו אבל בצדי ר"ה לא דייקינן מינה דצדי ר"ה כר"ה דמו דאי לא ליפלוג בדידה ולימא אבל בצדי ר"ה לא ע"כ. וכן תירצו בתוספות דמסיפא דמילתייהו קא דייק מדקאמר בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דבצדי ר"ה מהניא:
וז"ל הרא"ה תימא היכי פשיט מרב ושמואל דבעי למימר צדי ר"ה כר"ה דמי הא רמי בר חמא גופיה מבעיא ליה בצדי ר"ה מכלל דבר"ה פשיטא ליה דאינה מגורשת ומאי פשיט ליה מר"ה. ואין לומר דמסיומא דמילתיה קא דייק מדקאמרי אבל בסימטא לא ולא מפלגי בין צדי ר"ה לר"ה מכלל דצדי ר"ה כר"ה דמו דאדרבה נידוק מרישא להפך מדקאמר צבורין ומונחין בר"ה משמע אבל בצדי ר"ה לא דאם לא כן לימא בצדי ר"ה וכ"ש בר"ה. ומיהו איכא למימר מדנקט בסימט' מכלל דצדי ר"ה ר"ה קרי להו דאי לאו הכי הוה ליה למימר אבל בצדי ר"ה לא ע"כ:
עוד הקשו בתוספות דלעיל בפ' אלו נערות אמרינן דלענין מקנה לא הוי צד ר"ה כר"ה ולא תירצו. ורש"י ז"ל הכא בשמעתין פירש צדי סמוכים לכתלים שאין דרך בני אדם לעבור שם ולהתחכך בכותלים. ובפ' אלו נערות פירש צדי ר"ה סמוך לבתים שנותנין להלן מהבתים אבנים ומכשולים להרחיק חכוך העגלות ומאותן חיפופי ולפנים קרי צדי ר"ה. ע"כ. מעתה לא תקשי ולא מידי דאיברא כשנותנין אבנים ומכשולים דהיינו חיפופי ר"ה דלענין מקני קני משום דחולקין רשות לעצמן מיהו אי ליכא שום בנין ומכשול אלא ר"ה שוה בלי מקום מוחלק לעצמו אע"ג דאין דרך בני אדם לעבור סמוך לכותלים מ"מ הכל דין ר"ה יש לו דאין לחלק בו כיון שאינו מוחלק מעצמו נמצא דהכא מיירי בצדי רשות הרבים פנוי בלי מכשול כלל ולהכי בעינן לדמויינהו לר"ה והתם מיירי בחפיפי רשות הרבים שעושין להרחיק חכוך העגלות שחולק רשות לעצמו ואינו כרשות הרבים. וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות פרק ב' דקדושין מצינו בתלמוד לשון אחד על כוונות מתחלפות:
וכתב הרמב"ן בחידושיו לבבא מציעא פרק הזהב וז"ל ואל תתמה היאך אפשר דמעיקרא קאמר שור בפרה סתם ופירושו מחיים מטלטלי נינהו והשתא אמרינן שור סתם בפרה סתם ופירושו לאחר שחיטה ופירי נינהו וכל כי האי גוונא היכי משתמיט גמרא לפרושי. לא תקשי לך הא דטובא איכא בתלמודא כי האי גוונא ע"כ כנ"ל. והשתא ניחא נמי מאי דקשיא להו לתוספות דהיכי פשיט מרב ושמואל ותירצו דמסיפא דמילתייהו קא דייק וקשיא דאדרבה נידוק מרישא איפכא ובמאי דכתיבנא ניחא דאין לדייק מרישא דכיון דלא מיירי בחפופי ר"ה אלא כל מקום ר"ה פנוי הלכך בכלל ר"ה הויא נמי צדדין דאין לחלק בינייהו כלל דהכל רשות הרבים מקרי אבל סימטא הוא מקום בפני עצמו ומשמע דוקא סימטא אבל רשות הרבים כלל כלל לא. ואפי' בלא דיוקא דסיפא אפשר לתרץ דדייק שפיר דכיון דסתים וקאמר והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים ולא חילק כלל בין מקום למקום אלמא כל רשות הרבים בכלל כיון דאין שם מקום חולק לעצמו ומיהו לאיכא דאמרי מדמי צדי רשות הרבים לסימטא אע"ג דהכל שם רשות הרבים עליו וסימטא הוא רשות לעצמו כנ"ל:
והריטב"א כתב וז"ל תמיהא מילתא במאי שקלו וטרו והלא פלוגתא דר' אלעזר ורבנן היא בצדי רשות הרבים והלכתא כרבנן דאמרי דצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו בין לענין שבת בין לענין קניי' כדאיתא בפרק אלו נערות ויש לי לומר דשניא היא דלא אתו צדי רשות הרבים לענין קנייה ממש אלא לדון אם הדבר המונח בו חשוב דמינח ברשות בעלים שקבלו אותו אם לאו והיינו דמייתי עלה ההי' דלעיל דגבי יתומין לענין תפיסת מטלטלין דאתיא לומר כיון כשהמטלטלין של יתומים מונחין שם אינם כמונחים ברשות' גמור לעכב בתפיסת בעל חוב ואע"פ שבדרך האמת אפילו קיימי ברשות הרבים מטלטלי דיתמי נינהו וכן ההיא דמשוך פרה זו שקנינהו במשיכה אלא שאנו צריכין שתהא הפר' עומדת ברשות זוכה בסוף שלשים יום והא נמי להא דמיא ע"כ:
וריב"ש כתב וז"ל כתבו התוספות דהך בעיא בדאמר מעכשו דאי לא אמר מעכשו הואיל ולא חיילי גירושין כלל עד לאחר שלשים יום בעי' שיהא הגט בחצרה אבל בדאמר מעכשו ולאחר שלשים יום כיון דמרישא מתחלי גירושין לא בעינן שיהו בחצרה לאחר שלשים יום אבל סגי דלא להוי ברשות הרבים ומשום הכי בעי אי צדי ר"ה כר"ה דמו לגבי הא מלתא והיינו דמייתי ראיה מההיא דרב נחמן דמשוך פרה זו דאוקימנא לה לעיל בפרק האשה שנפלו לה נכסים בדאמר מעכשו והא דפשיט מדרב ושמואל אע"ג דליכא התם מעכשו משום דהתם נמי מן הדין משעת מיתת האב זכו היורשין בנכסים ואפ"ה אם הם ברשות הרבים לא קנו להו יתמי הכא נמי אע"ג דמן הדין כיון דאמר מעכשו היה לה לזכות בכל מקום שהוא כיון דאמר לה לאחר שלשים יום אם הוא בר"ה לא תתגרש בו והם הקשו על הא דמוכחין בלישנא קמא דצדי ר"ה כר"ה דמו דהא מסקי' לעיל פ' אלו נערות דע"כ לא פליגי ר' אלעזר ורבנן בצדי ר"ה אלא לענין שבת אבל לענין מקנה קני לכ"ע ולא תירצו כלום ונ"ל דאין זה קשה דההיא סוגיא אתיא כאיכא דאמרי דהכא דמסקינן דצידי ר"ה לאו כר"ה אבל ללישנא קמא אמרינן איפכא דע"כ לא פליגי אלא לענין שבת משום דלא שכיחי ביה רבים ולא דמי לרשות הרבים אבל לענין מקנה כיון דזמנין דדחקי ביה רבים ועיילי להתם לא קני. והקשה הרמב"ן דאי בדלא אמר מעכשו פשיטא דאינה מגורשת בדאמר מעכשיו (דספיקא) נמי לא הויא מגורשת גמורה דהא קי"ל מעכשו ולאחר מיתה מגורשת ואינה מגורשת הוא דילמא חזרה הוי והוה ליה ספק ליכא מעכשו אבל פי' הוא ז"ל דבעיין אפי' בדלא אמר מעכשיו הוא דלא בעינן שתהא עומדת בחצרה אלא כשיזרקו לה בחצרה אבל זו שקבלה אותו מידו לידה הרי יש כאן נתינה וסגי אם היה בחצר' והשתא בעינן אי מהני נמי בצדי רשות הרבים כיון שיש כאן נתינה מתחלה ומשעת חלות הגירושין הגט הוא במקום שיש לה רשות להניח שם כליה אבל ברשות הרבים גמור פשיטא לן דהא לא סגי בדלא אמר מעכשו ואף על פי שהיתה כאן נתינה מתחלה כיון שהוא ברשות הרבים בשעת חלות הגירושין הוי כאילו נאבד או נשרף אבל בדאמר מעכשו אפי' ברשות הרבים היא מגורשת גמורה ואפי' נשרף או נאבד אי לאו משום ספיקא הוי דאי בדלא אמר מעכשו אינה מגורשת בדאמר מעכשו מגורשת ואינה מגורשת והשתא אתי שפיר הא דבעי לאוכוחי מרב שמואל דהתם ליכא מעכשו אבל מיתת האב לגבי זכיית היתומים הוי כמו נתינה דהכא והא דמייתי ראיה מההיא דמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום בדלא אמר מעכשו היא ופליגא ההיא דר' יוחנן דלעיל דכיון דאמרי הכא לרב נחמן דדוקא באגם ולא בר"ה ליכא למימר דבדאמר מעכשו היא דבדאמר מעכשו אפי' עומדת בר"ה קני דבפרה ליכא לספוקי בחזרה כיון דאפשר למימר בה גופא מהיום ופירא לאחר שלשים יום אלא ודאי בדלא אמר מעכשו היא ומייתי ראיה דכי היכי דמשיכה דמהשתא מהניא לאחר שלשים כל שעומדת במקום שיש לה רשות להניח' שם אע"ג דלא אמר מעכשו הכי נמי הכא הך נתינת הגט מהניא לאחר שלשים יום כל שעומד במקום שיש לה רשות להניחו שם ולפי זה לא קיימא לן כרב נחמן אלא כר' יוחנן דלעיל דפרק האשה שנפלו דבלא אמר מעכשו לא קני במשיכה זו אם עומדת באגם וכ"ש ברשות הרבים אבל אם עומדת בחצרו משמע דחצרו קונה לו ואי אמר מעכשו קנה גופא מהיום ופירא לאחר שלשים יום ואפילו עומדת באגם ואפילו ברשות הרבים דבמעכשו לא נקט באגם אלא משום דאורחא דמלתא דפרה הכי אבל הוא הדין אפילו ברשות הרבים. ולענין גט בדלא אמר מעכשו לא הויא מגורשת כלל לא ברשות הרבים ולא בצדי רשות הרבים אבל בחצרה משמע דהויא מגורשת ולא הויא כטלי גיטך מעל גבי קרקע דלהכי אהניא נתינה דהשתא אבל אמר מעכשו אף הניחו בחצרה הוי מגורשת גמורה ואם בצדי רשות הרבים או ברשות הרבים הוה לן למימר דמגורשת ואפי' נשרף או נאבד אבל כיון דקי"ל בגט דספיקא הוא אי תנאה הוי אי חזרה דהא ליכא למימר ביה גופא מהיום הויא מגורשת ואינה מגורשת ולא תקשי לזה הא דאסיקנא לעיל בפ' אלו נערות בצדי ר"ה לענין מקנה לכולי עלמא קני דהתם לא אמר אלא דבצדי ר"ה הוו כסימטא ומשיכה קונה כדין אבל לא שתהא כמו חצרה כנ"ל לדעת הרמב"ן וכן דעת הרשב"א. אבל דעת הרמב"ם פרק ט' מהלכות גירושין דבלא מעכשו בצדי ר"ה מגורשת. עכ"ל ריב"ש ז"ל:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא היינו אגם היינו צדי רשות הרבים דזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם אלמא תפיסה ברשות הרבים תפיסה והא דשנינן לעיל בפרקין דאשה שנפלו הך מלתא דהאומר לחברו משוך וכו'. כדאמר ליה קני מעכשו פליגא אדרב נחמן ולא סבירא ליה מאי האי דקא דייק היינו אגם היינו צדי רשות הרבים דקפיד אתפיס' דהשתא הא דאמר ליה מעיקרא קני מעכשו ובכל מקום שהיא הויא שלו לאחר שלשים יום אע"פ שלא תפס אפי' ברשות הרבים. לא אגם לחוד דאגם חשיב סימטא אבל צדי ר"ה כר"ה דמי. ה"ג איכא דאמרי א"ל מגורשת מדרב נחמן אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל לא ר"ה לחוד וצדי ר"ה לחוד ע"כ:
אדרבה מגורשת מדרב נחמן מדלא קאמר אדרבה מגורשת מדרב ושמואל גופיה דאמרי בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דפשיטא ליה דסימטא עדיפא לענין קנין טפי מצדי רשות הרבים ואפי' הכי צדי רשות הרבים ואגם בעי לדמויי אהדדי אלמא עדיפא סימטא מאגם וקשה דלעיל בפרק האשה שנפלו אמר ר' יוחנן האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום קנה ואפילו עומדת באגם וכ"ש אם היא עומדת בסימטא כמו שהוכחנו והיכי קאמר רבי יוחנן לעיל דמהניא התפיסה בסימטא דר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו בסימטא. ולי נראה דאינו קשה דר' יוחנן ור"ל מודו שפיר דמהניא משיכה וקונה בסימטא אלא דסברי דלא הויא ברשות היתומים אם לא שיהי' בביתם ולא מהניא אם הוא במקום הראוי לקניה ובהך סברא פליגי אדרב ושמואל. הרא"ש זכרונו לברכה:
מתניתין חנונית אושטלריי"א בלעז שהושיבה בחנות שלו למכור סחורתו ואם נחתום הוא למכור ככרותיו אפוטרופוס וילי"ן בלעז שהפקידה על כל אשר לו להכניס ולהוציא, משביעה שלא גנבה כלום משלו ויכול לעכב לה כתובתה משום ההיא שבועה. רש"י במהדורא קמא:

הרי זה משביעה כל זמן שירצה ולא מבעיא כשטוען טענת ודאי אלא אפי' בטענת שמא יכול להשביעה שלא שלחה ידה בנכסיו ואפי' אחר שנשבעה פעם אחת חוזר ומשביעה כל זמן שירצה עד כמה פעמים וטעמא דידהו מפני שמאחר שטורחת בדבר יש לחוש שתעשה הוראה לעצמה ותאמר בלבה שאין לה עון אם תשלח ידה בנכסים וסבירא להו לרבנן דדוקא בשמינה אותה אפוטרופיס או שעשאה חנונית הוא שמשביעה כל זמן שירצה אבל על המטוה שהיא טווה או על העיסה שהיא לשה שהם דברים שהאשה צריכה לעשות בביתה על כל פנים אינו יכול להשביע' דא"כ אין שלום בבית ור' אליעזר סבירא ליה דאפילו באלו יכול להשביעה ונראין הדברים דמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אינו אלא בלכתחלה דסבירא להו לרבנן שאם ישביענ' לכתחלה על פלכ' ועל עיסת' אין שלום בבית אבל על ידי גלגול אפילו רבנן מודו שיכול להשביע' על פלכה ועל עיסתה וכן מוכיח בסוגיית הגמרא ירושלמי שברה את הכלים כש"ח או כש"ש ומהדרין מסתברא דאפילו כש"ח כו'. והני מילי כששברה על ידי שגיאה אבל אם שברתן במזיד חייבת ומפקע' שעור שוויים מכתובתה וכן אם נתנה במתנ' מיהו אם נתנה בצדקה דבר מועט אינה חייבת לשלם דמסתמא רוצה הבעל דהא אמרינן גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים דבר מועט אבל לא דבר מרובה. תלמידי רבינו יונה:
ורש"י סבר במהדורא קמא אפי' על פלכ' ועל עיסתה כלומר אפילו על מה שהיא חייבת לו לעשות כדאמרן מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה כו' וטוחנ' ואופה יכול להשביעה שלא נתנה מצמרו ומעיסתו ובגמרא קא בעי ר' אליעזר לכתחלה אומר שאפי' לא מנה אפוטרופיס משביעה על פלכה או על ידי גלגול שבועה קאמר שאם מנה אפוטרופיס יכול להשביעה נמי על פלכה ע"כ:
וכתב הריב"ש ז"ל הא דתנן המושיב את אשתו חנונית כו' האי דינא בכל אדם הוא שאם מושיב אדם חנוני או אפוטרופיס יכול להשביעו ולא נקט אשתו אלא משום פלוגתא דרבי אליעזר דאמר דבאשתו אפי' על פלכה ועל עיסתה וכן לאפוקי מדר' שמעון דסבירא ליה דבאשתו אין משביעה כלל אלא בסוף כשתובע' כתובתה כדאיתא במתניתין בסמוך ומפרש בגמרא עלה לאפוקי מדרבי אליעזר ומחלוקתו ע"כ:

גמרא איבעיא להו ר' אליעזר על ידי גלגול כו'. ואם תאמר והיכי קאמר תנא קמא דאין משביעין אפילו ע"י גלגול עד דפליג עליה ר' אליעזר ודילמא רבנן לא קאמרי דאין משביעין אותה על פלכה ועיסתה אלא בלכתחלה. ותירץ רש"י דשמעינן לתנא קמא דאמר משביעה על אפוטרופסות ולא על פלכה ועיסתה ואפי' על ידי גלגול שבועת אפוטרופסות הוא. ועל מה שכתב רש"י דטעמא דת"ק משום דסבירא ליה דבדרבנן אין מגלגלין הקשו בתוספות דבפרק כל הנשבעין אסיקנא דאפילו בשבועה דרבנן מגלגלין וליכא מאן דפליג ופירשו הם דטעמא דת"ק כדמפרש בסמוך כיון דדקדקת בתראי כולי האי לא מצינא דאידור בהדך. והקשה ריב"ש דלמאי איצטריך לאתויי מברייתא הו"ל לאקשויי מאי טעמא דת"ק לכך כתב דבודאי בר מההוא טעמא איכא טעמא אחרינ' כמו שפירש רש"י ולא תקשי ההיא דפרק כל הנשבעין והכי נמי הא אסיקנא דר' אליעזר לכתחלה קאמר ותנא קמא בלכתחלה הוא דפליג עליה דר' אליעזר אבל על ידי גלגול מגלגלין אפילו מדרבנן וכן לית לן טעמא דלא מצינא דאידור בהדך דלא דחקינן למימר הכי אלא כי בעינן למימר דעל ידי גלגול פליגי והלכך קיימא לן כתנא קמא דמשביעה כל זמן שירצה אבל על פלכה ועל עיסתה לכתחילה אין משביעה אבל על ידי גלגול שבועת האפוטרופוס אע"פ שהיא מדרבנן משביעה אפילו על פלכה ועל עיסתה וכן פסק הרי"ף כתנא קמא. עכ"ל ריב"ש. ואיכא למידק אמאי לא בעי תלמודא עלה דתנא קמא דווקא לכתחילה קאמר דאינו משביעה על פלכה או אפילו על ידי גלגול. לכך נראה לי דמשמע להו לתוספות דבסברת תנא קמא לא מסתפקא ליה לתלמודא כלל דפשיטא דסבירא ליה דאין משביע אותה כלל על פלכה ועל עיסתה ואפילו על ידי גלגול וכדר' אליעזר דההוא דקא מסתפק לן אי ע"י גלגול דוקא אמר דמשביעה לכתחילה ואי פשטינן תא שמע אמרו לו לר' אליעזר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אי אמרת בשלמא לכתחלה כו' פירוש דרבי אליעזר סבירא ליה דלכתחילה משביעה וקא מהדרין ליה רבנן לדבריו אין אדם דר עם נחש בכפיפה ומיהו אינהו סבירא להו דאפילו ע"י גלגול נמי אינו משביעה ומשני דאמרה ליה כיון דקא דייקת בתראי כו' פירוש ואפילו לדברי ר' אליעזר לא קא מהדרי אלא בשבועה על ידי גלגול דר' אליעזר לא קאמר אלא על ידי גלגול אבל לכתחילה לא ופשיטא תוב מדתני הרי שלא פטר כו' דבהדיא משמע דר' אליעזר לכתחילה קאמר ואסיק הכין דר' אליעזר לכתחלה קאמר ומיהו רבנן סברי דאפילו על ידי גלגול אין משביעין זו היא שיטת התוספות. ולהכי קשיא להו על פירוש רש"י דהיכי מצינן לפרושי דטעמא דת"ק משום דאין מגלגלין בשבועה דרבנן דהא בפרק כל הנשבעין מסקינן דמגלגלין בדרבנן וליכא מאן דפליג והכא בשמעתין אף על גב דמסקינן ש"מ לכתחלה מכל מקום היינו אליבא דר' אליעזר אבל לרבנן לעולם סבירא להו דאפילו על ידי גלגול אינה נשבעת וע"כ היינו טעמייהו משום דאמרה ליה כיון דדייקת כולי האי לא מצינן דאידור בהדך וכן משמע בירושלמי דטעמייהו דרבנן משום שלום הבית וכמו שהביאו התוספות כנ"ל פירוש לדברי התוספות. שוב מצאתי בתוספות שאנץ שכתבו וז"ל ואם תאמר מאחר שהשואל היה יודע כמו כן זה הטעם אותו שפושט הבעיא מהא דאין אדם דר עם נחש בכפיפה מה היה למפרך אלא אי אמרת על ידי גלגול מאי נפקא לה מינה וכי לא שמע הטעם דלא מצינא דאגלגל בהדך שהיה רוצה לומר שואל דטעמא בדרבנן הכי הוא. ויש לומר דבעי למפשט מהא דקרו ליה רבנן נחש בכפיפה ואי על ידי גלגול וטעמא דלא מצינא דאידור בהדך משום האי טעמא לא קרי ליה נחש בכפיפה ע"כ. ולפי מאי דפרישנא כולה שמעתתא מיתרצא שפיר אין עלינו לדחוק להך שיטתא אלא הא דמייתי מדתנן הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר כו' הרי זה משביעה כל זמן שירצה לא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופסות אינו יכול להשביעה ר' אליעזר אומר כו' משמע דלתנא קמא נמי דוקא היכא דלא הושיבה חנוני' כו' הוא דאינו יכול להשביע' אבל על ידי גלגול הרי הוא משביעה ורבי אליעזר סבר דלכתחלה נמי משביעה ויש ליישב דבהכי פליגי דתנא קמא סבירא ליה דאע"ג דנעשית אפוטרופ' ממילא לא משתבע' דדוקא היכא דנתמנית אפוטרופסית דמשתבעה הוא אבל לא נתמני' אע"ג דנעשית ממילא אפוטרופא על פלכה ועל עיסת' לא משתבעה משום שלום הבית. ור' אליעזר סבר דמשתבעה על אפוטרופסות דפילכה ועיסה אע"ג דנעשית ממילא ולהכי נקט תנא קמא לא הושיבה חנונית כו' פירוש אע"פ דהויא אפוטרופסות ממילא מכל מקום כיון דלא הושיבה ולא מינה אותה אינו יכול להשביעה משום דאמרה כיון דדייקת וכו' ומעתה אפילו על ידי גלגול נמי אינו יכול להשביעה מהאי טעמא דלא משבעינן לה אע"ג דהויא אפוטרופסא ממילא משמע דעל ידי גלגול נמי לא תשבע כנ"ל. ושיטת רש"י אינה כן אלא כי היכי דמסתפק לה לתלמודא לרבי אליעזר מסתפקא ליה לת"ק נמי וכי אסיקנא דלכתחלה קאמר בין לר' אליעזר קא מסיק דת"ק נמי דוקא לכתחלה הוא דלא משתבע אבל על ידי גלגול משתבע דמגלגלין בדרבנן וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה וריב"ש וכדכתבינן לעיל ולהכי בעי תלמודא עלה דר' אליעזר ולא אליבא דתנא קמא משום דתנא קמא לא הזכיר פילכה ועיסת' אלא מדבריו של ר' אליעזר למדנו לת"ק ולהכי קא בעי עלה דר' אליעזר דאיהו הלמד וממילא נשמע נמי לת"ק דאי ר' אליעזר ע"י גלגול קאמר ממילא נשמע דשמעתין לת"ק דאמר דאפילו על ידי גלגול לא משתבע וכדפרש"י ואי לכתחלה קאמר ממילא נשמע דת"ק נמי דוקא לכתחלה קאמר:

מתני' כתב לה נדר ושבועה וכו'. פירוש כתב לאו דוקא דהוא הדין באמירה כל דהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כדכתבינן בפרקא קמא דקידושין. הריטב"א ז"ל:

נדר ושבועה אין לי כו'. איכא דדייק מהכא מדקאמר נדר ושבועה דאלו בעלמא הפוטר לחברו שנתחייב לו שבועה משבועתו אף על פי כן יכול לומר לו שידור לו ולא נהירא אלא נדר ושבועה דנקט למאן דאמר התם מדירין אותה בבית דין ומשביעין אותה חוץ לבית דין אתי' שפיר ואפילו לאידך נמי הא אמרינן התם לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה ואם כן היינו פטורה דפטר לה בין אם תבא לידי אלמנות בין אם תבא לידי גירושין. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל נדר ושבועה כו' פרש"י נדר שנודרת לו אסרו כו' ואינו מחוור שהרי אמרו לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה אלא ודאי לאו מדינא קאמרינן שאסרה בה אדם שלא להשביע למי שחייב לו שבועה ורצה שידור לו הדין עמו הלכך אם פטרה מן השבועה יכול לומר לה נדרי לי שלא פטרתיך אלא מן השבועה ולא מן הנדר ע"כ:
וז"ל הריטב"א הא דנקט נדר ושבועה משום דבאלמנה הבאה לגבות מן היתומים הרשות ביד היתומים להדירה בבית דין או להשביע' חוץ לבית דין כדאיתא בפ' השולח ולכן צריך לפוטרה בפירוש משתיהן דאם לא פטרה אלא מאחד מהן הרי היא חייבת באידך ונקט הכי ברישא גבי דידיה למאן דאמר דאף בגרושה דינה כאלמנה ולמאן דאמר התם דגרושה דינה בשבועה בלחוד נקט רישא אגב סיפא אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי הוא פטור מכל נדר וכן אם חייב נדר ופטרו ממנו פטור מכל שבועה. וזו שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה וכן כל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפילו על ידי גלגול ע"כ:

אבל משביע הוא את יורשיה כו'. למאן דמוקים לה למתניתין באפוטרופא שנעשית בחיי בעלה נצטרך לומר ולהעמיד המשנה כשמינה את היורשים אפוטרופין אי נמי שבקשה מהם שיסייעה ולפיכך משביעין אותם שלא לקחו מהממון והבאים ברשותה ירצה לומר אנשים זרים שמינה אותם אפוטרופא וכיון שנעשו אפוטרופי' על הממון יכול להשביעם ולשון הירושלמי מורה על זה אבל למאן דמוקי לה למתני' בפוגמת כתובתה נצטרך לפרש דמאי דקתני משביע הוא את יורשיה רוצה לומר שישבעו שלא אמרה להם שנפרע' והבאים ברשותה ירצה לומר לקוחות כדמפרש בתוספתא והשבוע' של הלקוחות היא שישבעו שלא אמרה להם בשעת המכר שנפרעה וגם לא אמרה להם אחר המכר שנפרעה אחר המכירה מפני שאם היתה אומרת שנפרע' אחר שמכרה היתה נאמנת במגו שהיתה יכולה למחול דהא קיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והני מילי כשאומרת שנפרעה אחר המכירה אבל אם אחר שמכרה אומרת נפרעתי קודם שמכרתי אינה נאמנת דאין כאן מיגו שאינה יכולה למחול שהרי אם תמחול תשלם דמי שטרא מעליא ועכשיו כשאומרת קודם המכר מחלתי אילאי מלתא דמקח טעות הוה ולא תצטרך לשלם ללקוחות אלא הדמים שלקחה מתחלה כשמכרה בטובת הנאה בלבד. כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש לפי שיטת רש"י אבל חכמי פרובינצא מפרשין בדרך אחרת נקלה יותר דמאי דקתני אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה אינו רוצה לומר שבעבור מה שפגמה היא ישבעו הם שלא שמעו ממנה אלא הכי קתני אע"פ שאם פגמה היא אינו יכול להשביעה אבל היכא שפגמו היורשין עצמן או הלקוחות משביע אותם שהוא לא האמין אלא לה לבדה. תלמידי רבינו יונה:

וז"ל הריטב"א אבל משביע כו'. פירוש אם נתגרשה ומתה משביע את יורשיה שבועת היורשין כשבאין לגבות ממנו. ואת הבאים ברשותה פירש בתוס' אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה וכן פירש רש"י אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין אותו נשבעין אף הם שבועת היורשים כלומר נשבעין שאינם יודעים ולא אמר להם המוכר ששטר זה פרוע כולו ולא מקצתו וכ"ת אמאי נקט רבינו ז"ל לגבי לקוחות כשנתגרשה ומתה דהא כיון שנתגרשה יכולין הם לתבוע כתובתה ויש אומרים דנקט ליה רבינו ז"ל משום דבחייה אינן נפטרין בשבועתן עד שתשבע היא בעצמה שלא פטרה אלא כשהיא באה לגבות לעצמה על ידה או על ידי שלוחה אבל לא לגבי לקוחות שלה אבל אין לומר שכתב כן רבינו ז"ל משום דבחייה אף לקוחות שלה כמותה לגבות שלא בשבועה כיון שנפטרה שאין סברא לומר כן. ומיהו אין פירושו מחוור לרבינו דודאי כל שבחייה מאחר שנפטרה משבועה יכולין הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין הדברים ודאי שאין באי כחה גובין בחייה עד שתשבע היא עצמה שהרי אם הודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול והוא הדין לבעל חוב שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות חוב או כתובת אשה ומוכרין אותה לאחרים וגובין בשבועת היורשין אלא ודאי אין גובין עד שישבע המוכר אבל אם מת קודם לכן גובין בשבועת היורשין כדאמרינן הכא. ויש אומרים דכל מקום שאמרו שהמוכר צריך לישבע כופין אותו באי כחו לבא ולישבע ואפי' בנותן שאין עליו אחריות דכיון דאין לו לזה לגבות אלא בשבועתו אדעתא דהכי זבין או יהיב והא בכלל אחריותיה דנפשיה הוא ומדעת רבינו בשם רבו ז"ל ומקצת רבותי מפקפקין בדבר זה דהא מהיכא תיתי שאין זה בלשון אחריות כלל וכלל ובכל אחריות אמרינן אחוי לי טרפך שטרפוך בעדים ואשלם לך ואילו מעורר על השדה ללוקח ואומר אשתבע לי שהמוכר שלך לא גזלה ממני לא אשכחן דמחוייב מוכר באחריות לאשתבועי ליה ותו קיימא לן שאם זה הוא בכלל שום אחריות המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו היאך הוא פטור מדין אחריות נימא האי ודאי אדעתא דהכי לא נחית וזה בכלל אחריות דנפשיה הוא שלא יבא ללוקח נזק מחמת מעשיו והלא דברים קל וחומר אם בשהפסידו במעשיו אינו חייב מדין אחריות כיצד יתחייב מדין אחריות מפני שאינו רוצה לישבע ודבר זה צריך עיון גדול ובמקומו במסכת שבועות פרשתיה בסייעתא דשמיא ומיהו דכולי עלמא אין מחייבין את הלוקח לבוא לישבע למוכר שהוא המלוה עצמו כשהוא קיים אבל מחייבין להשביע את היורשין ואע"פ שמכרוהו כיון שאף הם אין עליהם אלא בשבועת היורשין ע"כ:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני אבל משביע הוא את יורשיה כו' פירוש אע"פ שהתנה עם אשתו ופטרה מן השבועה וזיכה אותה לגבות ממנו בלא שבועה אין יורשיה והבאין ברשותה דהיינו אם מכרה כתובתה לאחרים יכולין לומר לו כיון שהתנית עמה לגבות בלא שבועה גם אנו הבאים מכחה נגבה ממך בלא שבועה כאשר התנית עמה שהוא אומר להם לאשתי עשיתי זה הכבוד שתגבה ממני בלא שבועה אבל לכם לא אעשה זה הכבוד ואין תנאי האשה מועיל לא ליורשיה ולא ללקוחות הבאים מכחה אלא אם באים יורשיה לגבות כתובתה ממנו כגון שגרשה ולא הספיקה לגבות כתובתה עד שמתה או שמכרתה לאחרים ובאים לתובעו יכול הוא להשביעם בכל ענין שנופלת עליהם שבועה שאם אומר להם פרעתי אתכם והם פוגמים כתובתה ואומרים לא פרעתנו כי אם כך וכך נשבעים כדין הפוגם שטרו ואם טוענים כי לא פרעת כלל נשבעין כדין רב פפא ואם טוען עליהם כי פרעתי אמכם או אמכם גזלה כשמניתיה אפוטרופא על נכסי נשבעין לו שבועת היורשים שלא פקדנו בשעת מיתתה ולא אמרה לנו מקודם לכן ולא מצאנו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע או שגזלה אותך:
וז"ל ריב"ש אבל משביע הוא את יורשיה כו' פירש רש"י ז"ל דאפי' לקוחות אם נתגרשה ומתה והן באים לתבוע כתובתה נשבעים שבועת היורשין דהיינו שלא מצאנו ושלא אמר לנו ששטר זה פרוע וזה לא נמצא במסכת שבועות בשום מקום שיהו הלקוחות נשבעין שבועת היורשין אלא ממשנה זו שמענו כן וכתב הרמב"ן דלהכי אצטריך רש"י לפרושי כשמתה היא לא מתה היא עצמה נשבעת ואם לאו אין הלקוחות גובין שלא פטרה אלא כשבאה היא עצמה ליפרע ממנו וכתב הרב ז"ל דמסתברא דההיא דינא ליתא אלא שיכולה לחזור ולמחול דאי אמרה פרועה הוא מהימנא דיש בלשון זה לשון מחילה כדמוכח בפרקא קמא דמציעא הלכך היא עצמה נשבעת ואי לא לא גבי מאחר שהוא קיים אבל במכנסת שטר חוב לבעלה וכל מקום שאינו יכול למחול הרי הוא כמי שמת וגובה לוקח בשבועה כעין של יורשים בין מן הלקוחות של לוה בין מיורשיו ויש מי שכתב בהפך דלהכי כתב רש"י ומתה משום דאי לא מתה אפי' שבועת לוקח אין נשבעין ולוקחין בלא שבועה כלל דכל זמן שהיא קיימת הרי הוא כאילו היא עצמה באה לגבות דמה לי הוא מה לי היא או שלוחה וכיון שפטורה אף שלוחה נמי פטור אבל כשמתה אזל ליה פטור דידה דאיהו לא פטרה אלא בעודה קיימת אבל הבאים ברשותה אחר מיתתה חייבין אלא שלא נראה לאלו המפרשים שיהיה דינו של רש"י אמת אלא אפילו בחייה שקלי לקוחות בשבועה דאיהו לא פטר אלא לדידה אבל לבאים מכחה לא, לא בחייה ולא במיתתה ונשבעי' שבועת לוקח ונוטל וכן דעת הרא"ה ז"ל ע"כ:

אבל יורשיו משביעין אותה כו'. ואוקימנא במסכת שבועות כשמתה היא תחלה שאם מת הבעל תחלה הו"ל מת לוה ואח"כ מת המלוה שאין היורשין גובים כלום שכבר נתחייב המלוה שבועה לגבי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי וכו' אשמעינן הך סיפא דסבירא ליה לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכי נמי מהני על יורשי לוה או על הבאים מכחו אם האמינו עליה בפירוש ועל כרחין הבאים ברשותו ששנינו בכאן היינו אותן שמכר אי נתן נכסים וכמו שפירשו בתוספתא על הבאים ברשותה וכן פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים או מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ההיא בדלא הימניה לוה עלייהו אבל כי הימניה הוי תנאי שבממון וקיים ואין בזה משום מודה שחב לאחרים שאינו נאמן דהא כי הימניה למלוה עדין לא באו נכסים לרשותם של אלו ועל נכסיו הוא דכתב נאמנות אבל על המשועבדים שקודם הנאמנות פשיטא דלא מהני נאמנות אבל הגאונים כולם הסכימו וכן דעת הרמב"ן ז"ל דלגבי יורשים מהני נאמנות אבל לא לגבי לקוחות דבשלמא יורש כרעא דאבוה והרי כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא מה שאין כן בלקוחות ומה שאמרנו במשנתנו שהבאים ברשותו אין משביעין אותו אינו רוצה לומר בשביל לקוחות אלא כגון אפוטרופסין שמינה על נכסיו אי נמי שנתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשיו שויוהו רבנן אי נמי שמכר או נתן נכסיו במתנת בריא מהיום לאחר מיתה כלומר שיוכל לחזור בו בחייו והרבה האריך בזה רבינו הגדול בספר הזכות למצוא פתח זכות לגאונים בשיטה זו וכל הדברים דחוקים והאמת מורה דרכו. הריטב"א ז"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל אבל יורשיו משביעין אותה ולא שבועה דלא פרעתיך קאמר דההיא אינה במשנה ורב פפא הוא דאשמועי' כדאיתא בשבועות אלא אפוטרופ' שנעשית ואפוגמת כתובתה קאמר כדאיתא בגמרא ואיכא דמפרש שכל פטורין אלו שבמשנתנו אינן אלא על דברים שנשתמשה בחיי בעלה אבל דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה לא לפי שכבר נתרוקן זכות הנכסים ליורשין או אצל הלקוחות ואין תנאי שלו מועיל לנכסים שאינם שלו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל ולפי דבריהם כי כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה אפי' על מה שנשתמשה בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו לפי שהיא או יורשיה בושין ממנו יותר שהיה יודע בעסק הנכסים יותר ואין מעיזים פניהם אבל בבנו ובבאים ברשותו מעיזין ומעיזין וכ"ש בפגימת הכתובה דטוען ברי שאינן מעיזין בו אבל בבנו מעיזין וכי כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אין היורשים יכולים להשביעה על אפטרופסות שנעשו בחיי האב אבל אם אפוטרופסות לאחר מיתת האב כגון שמנתה אותן ברשותו לזמן ידוע ומת הוא בנתים הרי אלו נשבעין ליורשין ולבאים ברשותו. והא דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה מפורש בתוספתא מן השבועה קאי וכדפיר' רש"י ולפי מה שפירשנו דוקא בכותב לה אין לי ולא ליורשי דאי לא כתב אלא לי הא אמרינן דיורשיו משביעין אותה אף לשעבר והא דאצטריך למהדר ולמתני שאין היורשין משביעין אותה לשעבר הכי קאמר אע"פ שמשביעין אותה על העתיד אין משביעין אותה על שעבר כלומר דאפילו בגלגול אין משביעין אותה דכל שנפטר בדבר מידי שבועה מחמת תנאי אפילו בגלגול אינו נשבע עליו ומהכא שמעינן לה ואיכא מאן דאמר דעל ידי גלגול ודאי נשבעת ולפי זה הא מתניתין יתירא היא ולומר שלא נפטרה אלא לשעבר אבל משבאו נכסיו לרשות יתומין ואפילו בין מיתה לקבורה לא ומיהו לרב מתנא דאמר בגמרא דאפי' בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה והיינו לשעבר היא גופא קמשמע לן וקצת ראיה יש להם מן התוספתא כמו שנכתוב לקמן בס"ד נמצא עכשיו דכל הפוטר את חבירו מידי שבוע' וכתב לו נדר ושבועה אין לי עליך לא האמינו אלא עליו לבד אבל יורשיו משביעין אותה שלא נפרעה משל אביהם בחייו ואם האמינו עליו ועל יורשיו אינן יכולין להשביעו על ספק מה שנעשה בחיי אביהם אבל על טענת עצמם כגון שטענו עליו שהם פרעוהו משביעין אותו שאין תנאי מועיל במה שנעשה לאחר שנתרוקן רשות הנכסים אצל יורשים שאין נכסים אלו מעתה שלו אלא של אחרים והוא הדין ללקוחות אבל בירושלמי גרסינן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך כו' ר' יוסי ור' יונה תרוייהו אמרין לא סוף דבר כלים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלא אפי' כלים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה אלמא תנאי מועיל אף לאחר שנתרוקנו הנכסים אצל היורשים והא דקתני נדר ושבועה אין לי עליך כו' אבל היורשים משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דוקא קאמר שעל כלים שנשתמשה בהן בחייו הרי היא פטורה לגמרי בתנאי שהתנה שלא יהא לו נדר ושבועה עליה והוא הדין לפוגמת כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה אינה נשבעת ואפי' ליורשין וכן יורשיה ולקוחות שלה שפגמו כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה אינה נשבעת אבל פגמה כתובתה לאחר מיתת הבעל כגון שאמרו ליורשים לא קבלנו מכם אלא מנה בזו היורשין משביעין אותה אלא אם כן כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ועל יורשיך ואם כתב לה כן אפי' על פגימת שטר של אחר מיתת הבעל אין היורשין משביעין אותה לפי שהאב האמינה על נכסיו וכאילו לא הורישו אלא מה שיותירו הנכסים על כתובתה והא דקתני הלכה מקבר בעלה לבית אביה אין היורשין משביעין אותה על שעבר כו' בשלא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולפיכך אין היורשין משביעין אותה לשעבר אבל משביעין אותה על העתיד לפי שלא פטרה אלא ממנו אבל אם פטרה בין ממנו בין מיורשיו אפי' הלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופא אין היורשין משביעין אותה והוא הדין כשכתב לה דלא נדר ונקי נדר כדאיתא בגמרא וגרסינן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה במה דברים אמורים בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקב' בעלה לבית חמיה אפי' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה הרי שאנו למדין מרישא דתוספתא דבכותב נדר ושבועה אין לי עליך בלבד שאין היורשין יכולין להשביעה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעל כפי שפירוש הזה השני ואע"פ שנראה כטעות בסופה של תוספתא אבל כשהלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופוס' לנכסיהן משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה והא תנן אין היורשין משביעין אותה לשעבר ואפשר שעל ידי גלגול קאמר וכדברי מי שאומר דמי שפטר את חברו מן השבועה בדבר ונתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו את הכל ויהיה להם סיוע מכאן כמו שכתבתי למעלה. ומקצת ספרים ראיתי דגרסי בסיפא של תוספתא היורשין משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה וגרסא אחרת ראיתי בתוספתא זו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה במה דברים אמורים כשהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה אפי' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשים יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה ולפי גרסא זו לא יהא לנו ראיה מכרע' על אחת מן הפירושין כלל ונראה לי פירושא לפי הגירסא הזו דדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דרישא היינו בין מיתה לקבורה וכדרב מתנה והלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה בשנעשית אפוטרופא על נכסיהן. ובאין ברשותה דקתני במתניתין מפורש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להן או נתנה להן במתנה ואם תאמר למאי דפירשו בגמרא דפטור שבועה זו על אפוטרופיא שנעשית בחייו יורשין ולקוחות מאי עבידתייהו יש לומר כשמנתה אפוטרופיא על נכסיו לזמן ידוע למחצה לשליש ולרביע ולפיכך אם מת נעשית אפוטרופיס על היתומין ועל הבאין ברשותו נמי כגון שמכר או נתן להם כל נכסיו ואם מתה היא אפשר שגם יורשיה והבאין ברשותה שמכרה להן זכות שיש לה בנכסים שנעשית אפוטרופ' אלא שאין נראה כן דעת מקצת הגדולים וגם הרי"ף בבבא מציעא בפרק המקבל אי נמי אפשר לפרש כשנתן לה רשות בפירוש וכן פירשו בירושלמי והוא שנתן לה רשות שיהו בניה אפוטרופוסי' ולפי הפירוש הראשון שכתבתי דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה ואת יורשיה אפילו על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה נראה לי דעל כרחין אי אפשר לפרש הבאין ברשותו לקוחות דלקוחות על אפוטרופיא שנעשית בחייו מאי עבידתייהו אלא מפרשין באין ברשותו ממונה שמנה לפקח על נכסיו דלא פירשו בתוספתא אלו הן הלקוחות אלא מפרשין הבאין ברשותה בלבד ובאין ברשותו ובאין ברשותה אין פירושן שוה וכן יש קצת מן המפרשים שפירשו כן ומיהו למאי דאוקימנא בגמרא אפוגמת כתובתה אפשר לפרש נמי באין ברשותו לקוחות כשתבא לגבות כתובתה משביעין שלא עכבה משל בעלה כלום שיכנס לה בפרעון לכתובתה. עכ"ל הרשב"א:

וז"ל הרמב"ן והא דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה כתב הרב ז"ל זו שפטרה בעלה מן השבועה והכי תניא בתוספתא דאהך שפטרה קאי ע"כ וז"ל התוספתא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה במה דברים אמורים בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביע' בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה וזו התוספתא צריכה לפנים דקתני דכי אמר לה נדר ושבוע' אין לי עליך פטורה והא מתניתין קתני היורשין משביעין אותה ותו דקתני שאם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה ואכתוב בכאן מה שמצאתי בירושלמי בענין זה כדי לברר פירוש מתניתין כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו'. אין היורשין משביעין אותה ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרין לא סוף דבר נכסים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלא אפילו נכסים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה וכך פירוש משנתנו אף על פי שאמרו בגמרא אפוגמת כתובתה כבר פירש רש"י דאף אפוגמת כתובתה וכל שכן אפוטרופיא וכן עיקר ולענין פוגמת נמי נפקא לן מינה דאפי' פגמה מן היתומים כגון שאמרה נתקבלתי מכם מחצה נאמנת ועוד מצינו שם בירושלמי הלכה מקבר בעלה כו' אמר ר' יונה והוא שעשתה אפוטרופיא בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה היורשין משביעין אותה דהא מתני' ואם נעשי' אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר איזהו לשעבר משעת מיתה עד שעת קבורה ונראה שכך פירושו אמר ר' יונה זו שפטרה בעלה אף מן היורשין אם נעשית אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה נשבעת שאין פטור ולא ליורשי מועיל לה אלא שאין היתומים משביעין אותה על אפוטרופיא שבחיי בעלה אבל על אפוטרופסו' שלאחר מיתה נשבע' היא דהיינו מתניתין דקתני על נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי הלכה מקבר בעלה לבית אביה משביעין אותה לעתיד לבא דהיינו על אפוטרופסות שעשתה לאחר מיתה ומאי אין משביעין אותה לשעבר היינו משעת מיתה ועד שעת קבורה כדי שלא תהא מניחתו כלומר דלא ס"ד מאי משביעין אותה לעתיד דקתני היינו קודם אפוטרופסו' שלא תקח משלהם הא אם נשאה ונתנה כבר בנכסים לאחר מיתה היינו לשעבר ואינה נשבעת ור' יוסי פליג דכיון דאמר ולא ליורשי אפילו עשתה אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה. ואקשינן והא תנן ואם עשתה אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר ומפרקינן פתר לה על ראשה פירוש פתר לה למתני' דקתני משביעין אותה לעתיד ארישא דמתני' דנדר ושבועה אין לי עליך וכי אמר ר' יוסי אין משביעין אותה אפילו אאפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה אמציעתא ואסיפא דקתני אין לי ולא ליורשי וקתני אין היורשין משביעין אותה שאין משביעין אותה אפי' על אפוטרופיא שלאחר מיתת בעלה ואקשינן ואין על ראשה כהדה ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרין ולא סוף דברים בנכסים שנשתמש' בהן בחיי בעלה אלא אפי' בנכסים שנשתמש' בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין פירוש אם כן דמתניתין ארישא ודר' יוסי אמציעתא בהא היכי פליג ר' יונה ואמר לעיל דפטורה על כולם ויש לומר דמימרא דר' יונה ור' יוסה תרוייהו לא סוף דבר אמתניתין דהלכה מקבר בעלה קיימא ומשום הכי מתמהינן אין על ראשה היכי פטורה מנכסים שנשתמשה בהם לאחר מיתה והלא לא אמר ולא ליורשי ומפרקינן פתר לה משעת מיתה עד שעת קבורה פירוש ר' יוסי מפרש לה למתני' דקתני דאין משביעין אותה לשעבר משעת מיתה ועד שעת קבורה ולפיכך אמר הוא דאפי' נכסים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה אינה נשבעת ואע"פ שלא פטרה אלא ממנו דהיינו משעת מיתה ועד שעת קבורה ור' יוסה ור' יונה תרוייהו מודו דכי קתני מתניתין לא עשאה אפוטרופיס אין היורשין משביעין אותה בין בנכסים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בין שנשתמשה בהן משעת מיתה עד שעת קבורה קאמר והיינו דקתני לעתיד ולשעבר אלא דר' יונה מוקי לה בשאמר ולא ליורשי ור' יוסה מוקי לה בשאמר לי בלחוד אשתכח השתא דהיכא דפטרה בין ממנו בין מיורשיו אפילו נעשית אפוטרופא לאחר מיתת בעלה פטורה כדברי ר' יוסה והיכא דפטרה סתם ואמר אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה אם נעשית אפוטרופא לאחר מיתת בעלה אבל אם לא נעשית אפוטרופא לא ואם לא אמר לי אלא בלא נדר ובלא שבועה סתם בין הוא בין יורשיו (סתם) אין משביעין אותה ואפילו על אפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה והיינו דאמר אבא שאול בן אימא מרים בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה פירוש על אפוטרופסות אפי' נעשית אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה דאי בחיי בעלה היכי אמר ר' זכאי אבל יורשיה משביעין אותה מי גרע מהיכא דאמר אין דקתני מתניתין דאין משביעין אותה אבל יורשיו משביעין אותה ופרישנא בתוספתא דדוקא על אפוטרופסית שלאחר מיתה אבל לא אפוטרופיא שעשתה בחיי הבעל אבל אם תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה כדקאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו כלומר מה נעשה לפוטרה אי אפשר שהרי מכל מקום בשעת תביעתה נשבעת שאין לה משלהם כלום שתעלה לה לפרעון והיכא שנעשית אפוטרופיא אין מגלגלין עליה על מה שעשתה בחיי בעלה דהיינו מתניתין דתנן ואין משביעין אותה על שעבר לומר שאין מגלגלין דאי שבועה באפי נפשה הא תני ליה אין היורשין משביעין אותה ושמעינן מינה שמי שפוטרו לחברו משבועה אף על פי שנפלה לו שבועה ממקום אחר אין מגלגלין עליו דהא הימניה ודברים של טעם הם ועיקר ומה שמצינו בתוספתא אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה פי' ונעשית אפוטרופיא אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה שבוש אבל מצאתי בחבור מן המחברים האחרונים הסכימו רבוותא ז"ל שטר שיש בו נאמנות יכול הוא לגלגל אותו על מקום אחר ולפי זה נפרש זו ששנינו ואין משביעין אותה לשעבר שבועה באפי נפשיה ומשנה יתירא היא ללמד שלא פטרו אלא על מה שעבר קודם שבא לרשות יתומים אבל שבין מיתה לקבורה משביעין לה ולמאי דקיימא לן כרב מתנא דאמר בין מיתה לקבורה לא משבעינן לה היינו לשעבר דמתניתין ולגופא צריכא ויהיה לאלו המחברים ז"ל סיוע מן התוספתא שכתבנו ויש מי שאומר דכל היכא דלא כתב לה אלא אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל היורשין משביעין אותה אפילו על מה שנשתמשה בהן בחיי בעלה ואינו מחוור ועוד שהתוספת' מפורשת שלא כדברי זה ואחרים אומרים דהך מתני' דקתני הלכה מקבר בעלה בשלא פטרה קיימא וטעמא דמלתא משום דכיון שלא תבעה בעל פטורה כאריס ושותף שאם חלקו אינו יכול להשביעם וכן בבן הבית ובן האשה והרי שהתוספת' מפורשת כדברי רש"י אבל מצאתי להרי"ף בתשובה שפירשה בשלא פטרה כלל אלא כיון שלא השביעה ולא צוה להשביעה פטורה ומסתברא דכי אמרינן אין יורשין משביעין אותה על אפוטרופיא שעשתה לאחר מיתת בעלה משום נאמנות דולא ליורשי דוקא שינה אפוטרופי' בחייו ונמשך אפוטרופסות שלה לאחר מיתה אי נמי שמינה אותה עליהם בפירוש אבל יתומים שהושיבו אותה אפוטרופו' על נכסיהם מדעת עצמן זו אינה בכלל דנכסים של יתומים הם והם מושיבין אותה לדעתם בנכסיהם ונשבעת להם כל זמן שירצו. עכ"ל הרמב"ן:

וז"ל ריב"ש הלכה מקבר בעלה לבית אביה כו'. בהך בבא גרסינן עשאה אפוטרופיא ולא עשאה אפוטרופיא ופירושא עשאה הבעל והכי איתא בנוסחי דוקני ואפי' גרסינן נעשית הכי נמי פירושא דהכי מוכח בגמרא דבעי לאוקומי הך מתניתין כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול דסברי אפוטרופיא שמינהו אבי יתומים ישבע ור' שמעון כאבא שאול אלמא במינהו אבי יתומים היא מתניתין ופרש"י דהך בבא אפטרה הבעל קאי והכי תניא בתוספתא בהדיא דאהך שפטרה קאי ע"כ כלומר לא קאי ארישא דלא פטרה כלל וכמו שפירשו מקצת המפרשים ואמרו דטעמא דמתניתין משום דכיון שמת ולא תבע' הבעל פטורה כאריס ושותף שאם חלקו אינו יכול להשביען וכן בן הבית ובן האשה שזה אינו שהרי בתוספתא מפורש דבפטרה קאי ונראה נמי דאסיפא קאי שפטרה בין ממנו בין מיורשיו ובהא הוא דקאמרינן שאין היורשין משביעין אותה לעולם אלא על העתיד שהרי פטרה אף יורשיו אבל במה שנשאה ונתנה אחר מיתת בעלה אע"פ שהבעל עשאה אפוטרופי' יכולין להשביעה דכיון שהנכסים הם של יתומים לא מהני לה פטורה דידה בהא אבל היכא דלא פטרה אלא ממנו שלא אמר לה אלא נדר ושבועה אין לי עליך יורשיו משביעי' אותה אפילו במה שנשאה ונתנה בחיי בעלה והדין היא סברא דר' יונה בירושלמי אבל ר' ייסה פליג עליה התם וסבירא ליה דארישא קאי שלא פטרה אלא ממנו ואז אין משביעין אותה היורשים אלא על העתיד שכשפטרה ממנו מועיל זה הפיטור אפילו לגבי יורשיו במה שנשאה ונתנה בחייו אבל על העתיד משביעין אותה אבל אם פטרה בין ממנו בין מיורשיו אז אין היורשין משביעין אותה אפילו על העתיד ומיהו היינו דוקא כשעשאה הוא אפוטרופיא אבל מנוה היורשין בהא לכולי עלמא לא מהני פטורא דאבוהון. ונראה שהרמב"ן פוסק כר' יוסי משום דבתוספתא תניא כותיה דקתני ארישא אבל הרא"ה פסק כר' יונה דסתמא דמתני' משמע כותי' דאסיפא קאי והיינו דבירושלמי אותיבו מינה לר' יוסה ואיצטריך לשנויי פתר לה על רישא אלמא סתמא דמתני' כר' יונה נקטיה וכפשטה דמתני' ואע"ג דבתוספתא אתיא כר' יוסי ההוא משבשתא היא דהא לא אתיבו מינה בירושלמי לר' יונה הלכך כר' יונה קי"ל והיורשין משביעין אותה על מה שתעשה אחר מיתתו ואפי' פטרה מהם דפטורא לא מהני' אלא שלא ישביעוה היורשין על מה שעשתה בחייו וכן נראה מלשון רש"י וזה הפסק נראה נכון ע"כ:

ואין משביעין אותה על מה שעבר תימא למאי איצטריך למתני' ואין משביעין כו'. הא כבר תנא ליה אין היורשין משביעין אותה ובשלמא למאן דאמר בגמרא דבין מיתה לקבורה לא משביעין לה איכא למימר דמשום הכי תנא ליה אבל למאן דאמר משביעין לה למאי הדר ותניי' ויש לומר דאשמועינן דאע"פ שמשביעין אותה על העתיד אין משביעין אותה לשעבר אפילו על ידי גלגול דכיון דפוטרה משבועה זו ואפילו נתחייבה שבועה ממקום אחר אין מגלגלין עליה אין זו בכלל מה שפטרה הוא אפילו על ידי גלגול מכאן יצא לנו דין זה וכן כתוב בשם הגאונים אבל בההיא תוספתא דאתיא כר' יוסה משמע דמגלגלין וכבר כתבתי למעלה דנראה דמשבשתא היא וכמתניתין נקטינן דמשמע הכי להדיא. ריב"ש ז"ל:

גמרא שבועה מאי עבידתא כלומר מאי זה שבועה קאמר במתניתין דאינו יכול להשביעה לא היא ולא יורשים. רש"י במהדורא קמא. ולשון מאי עבידתא לא דייק ומה שפירש במהדורא בתרא הוא הנכון דוק ותשכח:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שבועה מאי עבידתא לרישא דמתניתין דקתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה קאי ועל זה שואל איזו שבועה חייבת האשה שתצטרך להתנות עמה שלא ישביענה דכל אשה שבעולם שבעלה מגרש אותה אינה צריכה לישבע ואע"ג דקיימא לן דאם אמר לה תשתבע לי דלא פרעתיך משתבעה שבועה זו לא היתה בימי המשנה אלא תקנת האמוראים היתה שתקנו אחר כך ולפיכך שאל איזו שבועה חייבת האשה כשתבא לתבוע כתובתה ע"כ:

אמר רב יהודה על אפוטרופוס כו'. פירש רש"י דמאן דאמר על אפוטרופיא דוקא על אפוטרופיא אבל לא על פוגמת דכי פטיר לה משבועה דאיהו רמי עלה אבל שבועה דאיהי גרמה לנפשה כשפגמה כתובתה לא פטרה ומאן דאמר על הפוגמת אף על הפוגמת קאמר וכל שכן משבועת אפוטרופיא וכן עיקר דליכא למימר דמאן דאמר על הפוגמת דוקא פוגמת אבל לא על אפוטרופיא חדא דהיכי תיסק אדעתין דלא קאי מתניתין אאפוטרופיא דקתני מעיקרא וקאי אפוגמת דקתני בתר הכי ועוד דהא לעיל קתני בהדיא הרי שלא פטר אותה מן הנדר ומן השבועה ועשאה אפוטרופיא או שעשאה חנונית הרי זו משביעה דאלמא דוקא שלא פטרה הא פטרה מן הנדר ומן השבועה אינו משביעה ותו דכיון דפטרה מפוגמת דאתי עלה בטענת ברי כ"ש על אפוטרופיא דאתי עלה בטענת שמא והא דאמרינן בסמוך בשלמא על הפוגמת כו' דמשמע דטפי פטר לה משבועת פוגמת דמסקא אדעת' כבר פירשה רש"י דה"ק בשלמא למאן דאמר אף על הפוגמת דילמא מסקא אדעתה דשקלה מכתובתה זוזי ואמרה כתוב לי דלא משבעת לי ואיידי דמסקא אדעתה מסקא דלפטרה אפילו משבועת אפוטרופיא אלא למאן דאמר על אפוטרופיא דוקא היכי מסקא אדעתה דמותיב לה אפוטרו' ומיהו כתב הראב"ד דדוקא על אפוטרופיא ופוגמת קא מינה מן הסתם והוא הדין לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים דגריעא טפי מפוגמת אבל משבועת עד אחד שמעיד שהיא פרועה לא הימנה מן הסתם דנהי דהא דהאמינה טפי מדידיה לא הימנה טפי מעד אחד וכן דעת רבינו ז"ל הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרשב"א דטפי מעד לא הימנה ודכותה בפרק שבועת הדיינין בתלתא המניה בארבעה לא המניה אלא אדדחו משום דתרי כמאה ודייקינן נמי דאדכרו כולהו לפטורה במתני' ובגמרא כדמהך ושמע מינה לא מפטרה בסתמא אלא א"כ פטרה בפירוש על כך. עכ"ל הרשב"א:
ואיכא דק"ל למאן דאמר על אפוטרופיא דוקא מאי באין ברשותה שייך וכי יכולה היא למנות אפוטרופיא אחר על אותן נכסין ולאו מלתא היא דבאין ברשותה היינו אותן שנתנה להם נכסיה כדקתני בתוספתא שאם בא זה לומר שגנבה משלו ונתנה להם יכול זה להשביעה. הריטב"א ז"ל:
ודעת רוב הגאונים גם כן דכי הימניה דוקא בפניו דאינה מעיזה אבל אם נפרעת שלא בפניו לא הימנה אלא אם כן פטרה בפירוש אפילו שלא בפניו. ריב"ש ז"ל:

בד"ה אינה מגורשת כו' וי"ל דדייק מסיפא כו' דבסימטא לא מהני תפיסה כו' עכ"ל אבל מרישא דמהני תפיסה ברה"ר ליכא לדיוקי בהיפך הא בצידי רה"ר לא מהני דאימא דרה"ר דקתני היינו צידי רה"ר וליכא לדיוקי כלל מרישא כמו בסיפא גבי סימטא וק"ל:

בא"ד מיהו לאיכא דאמרי מדמה צידי רה"ר לסימטא עכ"ל היינו למסקנא דאיכא דאמרי דקאמר לא רה"ר לחוד וצידי רה"ר לחוד ויש לדקדק ללישנא דאיכא דאמרי אמאי לא תקשי ליה אכתי אדרבה אינה מגורשת מדר' יוחנן (ד) ור"ל דס"ל אפילו בסימטא לא קנה דליכא למימר לר"י ור"ל עדיפא צידי רה"ר לענין קנין מסימטא דא"כ ה"ל סברת ר"י ור"ל הפוכה מסברת התלמוד דעדיף ליה קנין סימטא מצידי רה"ר כמ"ש התוס' וצ"ל דלא ס"ל לתלמודא כר"י ור"ל בהא ודו"ק:

בד"ה ר"א אומר ע"י גלגול כו' אלא טעמא דת"ק דא"ל כיון דדייקת כולי האי כו' עכ"ל צ"ע לדבריהם דאכתי המקשה דפריך מברייתא אא"א ע"י גלגול מאי נ"מ ולא אסיק אדעתיה הא דמשני ליה דא"ל כיון דקדייקת כו' לפרוך ממתני' גופא אא"א על ידי גלגול מאי טעמא דת"ק ולולי דבריהם נראה דרש"י לא פירש כן אלא לפי דעת המקשה אבל לפי האמת ודאי דטעמא דת"ק משום דא"ל כיון דקדייקת כו' גם מה שהביאו ראיה מן הירושלמי לפירושם לאו ראיה היא דודאי לפי המסקנא דלא פליגי אלא בלכתחלה דהאי טעמא הוא דלא שייך בלכתחלה האי טעמא דרש"י ודו"ק:

בד"ה נדר ושבועה כו' ועל יורשיך כו' כגון שנתן לה רשות לעשות יורשין אפוטרופסים כו' עכ"ל אע"ג דבגמרא מוקי רישא דמתניתין בפוגמת כתובתה ושפיר איכא לפרושי ביה פטור שבועה ליורשין היינו שלא פקדנו כפרש"י אלא דמתני' איירי נמי בפטור שבועת אפוטרופסין במכ"ש כפרש"י בגמרא ולענין פטור שבועת אפוטרופסין לא ניחא לפרש לגבי יורשין שבועה שלא פקדנו אלא בשהן עצמן האפוטרופסין וכגון שנתן לה רשות כו' כדאמר בירושלמי ודו"ק:

רש"י בד"ה והוא שצבורים כו' אא"כ מגביהו כו' לא ברשותיה הוא דניהוי גירושין חיילי כצ"ל:

גמ' משביעה כ"ז שירצה שאין לך אשה שלא כו'. הל' משמע קצת משביעה על שלא עיכבה מדבר אחר מאומה ע"י גלגול של שבועת אפוטרופסות של פילכה. ועיין:
בתד"ה אינה מגורשת כו' מכלל דבצידי ר"ה כו'. ובתשובת הרא"ש כתב בזה דמתני' סתמא קתני הניח פירות תלושין כו' ומסתמא אין דרכן לאנחינהו ברה"ר ולהכי משמע להו טפי דאיירי בצידי רה"ר דדרך לאנחינהו שמה ע"ש. וקשה לי קצת לפי"ז הו"ל להקשות מפשטא דמתני' בלא רב ושמואל וק"ל:

בא"ד ובסימטא לא מהני מכלל דבצידי רה"ר מהני כו'. כצ"ל וכ"ה בגמרות אחרים. דכיון דמתחיל ברה"ר לא הו"ל לסיומא במלתא אוחרא הו"ל למינקט אבל בצידי רה"ר כו' לא למיתפס דבר אחר אבל אי צידי רה"ר קרי ליה נמי רה"ר והוי בכלל רה"ר ניחא שפיר דאיצטריך למינקט סימטא וק"ל:
בסה"ד מיהו לאיכא דאמרי כו'. כדמסיק לא רה"ר לחוד וטפי ניחא להו למינקט מסקנת האיכא דאמרי היפך ממסקנת לישנא קמא מלמינקט מיהו לאדרבה דלישנא קמא כו' ועוד דאדרבה י"ל אף דרב ושמואל ס"ל בהכרח כן מ"מ מנ"ל לפשוט כן לפשוט מדר"נ כו' וק"ל. וא"ל לאיכא דאמרי לימא אדרבה אינה מגורשת מדר"י ור"ל דתלמודא נסיב דברי רב ושמואל עיקר. ואף שכל דבריהם אליבא דר"ט דמהני תפיסה ואנן כר"ע קי"ל מ"מ מסברתם למ"ד דמהני תפיסה נשמע סברא לפשוט איבעיא דהכא:
בתד"ה אדרבה כו' וקשה לרשב"א כו' ובד"ה האומר כו' וקשה כו'. לכאורה אפ"ל בכל זה ליישב דליכא לאקשויי מקנין אתפיסה דסימטא ודאי מקום ראוי לקנין דאף ר"י ור"ל גופייהו ס"ל כן בפרק הספינה ע"ש מ"מ שיהיה מיחשב הנחתו שם מעצמו כמונח בבית היורשין לזכות בהן היורשין לא ס"ל ולהכי מהני תפיסה בסימטא וכ"ש באגם אבל ודאי אם משך אדם שם לשם קנין ודאי הוי מקום ראוי למשיכה לכן באומר לחבירו משוך פרה זו כו' קנה לר"י אפילו עומדת באגם וכ"ש סימטא משום דהוי מקום הראוי למשיכה ותלמודא דמדמה גט לתפיסה אע"ג דמדמה אח"כ לקנין להיות מגורשת היינו משום דודאי דמיא לקנין רק תפשוט מרב ושמואל דאינה מגורשת דלדידהו תפיסה וקנין שוין דמשוו תרוייהו להדדי מדקאמרי אבל בסימטא לא מהני תפיסה ע"כ מטעמא משום כיון דהוי מקום הראוי לקנין זכו בהן היורשין משעת מיתה א"כ אם צידי רה"ר הוי מקום הראוי לקנין בעלמא ג"כ לא היה מהני בהו תפיסה דלית לן למימר רק ב' חלוקות או צידי רה"ר הוי כרה"ר לקנין או כסימטא לקנין ולרב ושמואל תפיסה וקנין שוין וק"ל. והשתא א"ש נמי דלא הוי מצי למימר באיכא דאמרי אדרבה אינה מגורשת מדר"י ור"ל דהוי עדיף טפי דלא הו"מ לשנויי לא רה"ר לחוד כו' ולפי מ"ש אתי שפיר (ד) וק"ל. ולהכי פשיט שפיר מרב ושמואל דסוף סוף כיון דמדמה תפיסה לקנין ומקום הראוי לקנין לא מהני תפיסה ומקום שאינו ראוי מהני תפיסה ויהיה טעם דתפיסה מה שהוא אף שלא אמר מעכשיו סוף סוף פשיט שפיר דצידי רה"ר לא הוי מקום הראוי לקנין דאל"כ לא היה מהני תפיסה לשם כמו בסימטא ומדקמסיימו בסימטא משמע אבל צידי רה"ר כרה"ר ודו"ק:
צ"ל דרמי לא קא מיבעיא ליה רק באמר ה"ז גיטך ונתנו לידה רק אמר לה לא תתגרשי כו' והניחתו כו' אבל זרק לה גט לצידי רה"ר להתגרש בו מיד ודאי דאינה מתגרשת דבעינן ונתן בידה או לגגה חצרה וקרפיפה והכי נמי בדלא אמר מעכשיו הוי נמי כאומר לה קבלי גיטך מצידי רה"ר וזה שכתבו התוס' היה צריך שיהיה אז בחצרה ועיין בר"ן שכתב בדרך אחר מן תוספות ראוי לעיין עליו וק"ל:
בתד"ה ר"א אומר כו'. יש לראות אמאי לא מקשו לרש"י דהא גמרא גופיה קא מפרש טעמא משום דכיון דדייק כו' ולמה להו הירושלמי גם קשה אם לפי האמת למסקנא מודו רבנן על ידי גלגול כמ"ש האשר"י ומגלגלין לכ"ע ואם לפי הה"א ע"כ צריכא טעמא דרש"י דאל"כ תקשי ת"ש הראשון לפשוט ממתני' גופיה אי אמרת בשלמא כו' אלא אי אמרת ע"י גלגול מ"ט דרבנן אע"כ צ"ל טעם אחר משום דאין מגלגלין בדרבנן דאכתי לא ידע טעמא דדייקית כו' רק אין אדם דר כו' ולא יתכן גלגול ומשני דיתכן שפיר כו' ואי משום דרש"י מפרש כן בתפסו האיבעיא היינו משום שדרך רש"י כן לפרש באופן שהבינו הת"ש כדי להמשיך הת"ש עליו ודו"ק:
בתד"ה נדר כו' ולי עליך לא שייך כו' כצ"ל. ובעיקר קושיא מתרץ בנ"י שכתב לה לא מיבעיא שבועה אלא אפילו נדר אין לי כו' ע"ש (ה) והתוס' היה להם לתפוס ברישא דמתני' או בברייתא לעול [הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה] ונראה שלאותה ברייתא כוונו התוס' שכתבו ומיהו בגמרא לא שייך לשנויי הכי דקתני בברייתא נדר ושבועה כו' ומשנה זה שייך למשנה דלעיל (כתובות ו):

רש"י ד"ה והוא שצבורין. לאחר שלשים לאו ברשותה הוא כו'. כצ"ל. וכ"ה בר"ן. ובמהרש"ל ג"כ ט"ס:

תד"ה האומר. אפ"ה אם הם ברה"ר ל"ק יתמי א"כ היכא כו'. כצ"ל:

תד"ה ר"א. מש"כ המהרש"א בדעת רש"י דלא פי' כן כו' אבל לפי האמת כו' כיון דקדייקת כו'. לא דק דלפי האמת גם רבנן מודו דע"י גלגול משביעה כמש"כ הרא"ש והר"ן וא"כ גם לדידהו ל"ל סברת כיון דדייקת כו'. ואולי דט"ס בדבריו וצ"ל אבל לפי המתרץ כו':

במשנה אבל משביע הוא את יורשיה. כתב התוי"ט ובגמרא שהוא טוען כו'. בגמרא לא נמצא זה אלא ברמב"ם ברפי"ז מהלכות מלוה והוא מרב האי ורי"ף בתשובה כמש"ש הה"מ. ואדרבה הה"מ טרח שם ליישב מדוע לא מוקי הש"ס הא דהיתומים לא יפרעו אלא בשבועה בכה"ג. ולדעתי נראה דכאן לא בעינן שהוא טוען כו'. דהא היה יכול להשביעה שבועת אפטרופיא אפי' לר"ש דלקמן (פח ב) כשבאה לגבות כתובתה ע"ש בתד"ה לאפוקי. אלא שפטרה. וכיון דאמרינן דלא פטר רק אותה א"כ ממילא יורשיה חייבין לישבע שבועתן (דמש"כ המהרש"א כאן בתד"ה נדר דלענין שבועת אפטרופסין לא ניחא לפרש לגבי יורשין שבועה שלא פקדנו ע"ש אינו מוכרח כלל):

ומש"כ בתור"ע כאן דבפגמה ומתה אף בחייו אינם גובים ממנו כו'. תמוה משני פנים (א) דגמרא מפורשת בשבועות ס"פ כל הנשבעים פוגם את שטרו ומת יורשין כו' ונוטלין. ומש"כ בשו"ע סס"י פ"ד נגד זה כבר הרעישו האחרונים בו. (ב) דהא הכא פטרה משבועה זו דפוגמת כדמסקינן לקמן בגמרא ומאי שייך א"א מוריש שבועה לבניו בזה:

שם אבל יורשין משביעין כו'. והא דל"ת הכא ג"כ דהבאים ברשותו משביעין כו' נדחק התוי"ט בזה מאד וגם דבריו מגומגמים. ולולי דמסתפינא מרבותי הפוסקים הנלע"ד דבדוקא לא תני הכא הבאים ברשותו דכיון דהוא פטרה שוב גם הלקוחות א"י להשביעה. דעי' בשבועות (מא) תד"ה וכי מה שהכריחו מבבא זו (אף שהזכירו בדבריהם לישנא דאבא שאול ב"מ דלקמן בגמרא באמת ל"י מדוע לא הביאו מבבא זו דמשנתינו) טעמא דהנפרע מן היתומים ל"י אלא בשבועה אינו משום דהלוה גופיה דלמא הוה טעין אישתבע לי (ודלא כפרש"י במתניתין דלקמן) ומשמע דממשועבדים מודו דטעמא משום הכי הוא כפרש"י ועי' בר"ן שהכריח פירושו מהגמרא. וא"כ היכא דפטרה ממנו ולא היה יכול לומר לה השבעי לי ממילא גם הלקוחות אינן יכולין להשביעה:

תד"ה נדר. ולי עליך לא שייך כו'. כצ"ל:

בסה"ד דקתני בברייתא כו'. הוא לעיל הרי שלא פטר כו' מן הנדר כו':

גמרא בעא מיניה רמי ב"ח מרב חסדא ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום כו'. וכתבו התוס' בסמוך דאיירי בדא"ל מעכשיו ועמ"ש הר"ן ז"ל בזה בשם הראב"ד וכ"כ הריטב"א ז"ל בחדושיו בשמו ובשם התוס' בשם גדולי המפרשים וכן בחדושי הרא"ה ז"ל דשפיר איירי בדלא א"ל מעכשיו ע"ש באריכות ובסוף דברי הר"ן ז"ל העלה בתימה על הרמב"ם ז"ל דבהא דמשך פרה כתב דאיירי במעכשיו ולענין גט לא הצריך מעכשיו ולענ"ד אף שאיני כדאי מ"מ לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים דלשיטת התוס' וסייעתייהו דבגט נמי בעינן מעכשיו ומשום דאל"כ אפילו מונח ברשותה לאחר ל' אפ"ה אינה מגורשת דהו"ל כאומר טלי גיטך מע"ג קרקע דאינה מגורשת וקשיא לי היאך אפשר לומר כן הא בסוף מי שאחזו מסקינן דאמר אביי הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר ואי מיית בליליא לא הוי גיטא וע"כ בדלא אמר מעכשיו איירי דאי בדאמר מעכשיו הו"ל מעכשיו ולכשתצא דקי"ל גט ואינו גט אע"כ בדלא אמר מעכשיו איירי וכ"כ כל הפוסקים ואפ"ה דוקא אי מיית בליליא לא הוי גט הא לא מיית הוי גט ואמאי תיפוק ליה דהו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע וכן בהא דה"ז גיטך ע"מ שתתן מאתים זוז דפליגי ר' הונא ור' יהודא דר"ה אמר והוא יתן משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ור' יהודה אמר לכשתתן דלית ליה האי סברא דכאומר מעכשיו דמי וא"כ לכשתתן נמי אמאי מגורשת ולא אמרינן דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע אע"כ דבגט לא שייך לומר כן משום דמעיקרא בתורת גט אתא לידה ולא דמי לטלי גיטך מע"ג קרקע וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל דבגט לא בעינן מעכשיו ובלבד שיהא ברשותה בסוף ל' משא"כ במשוך פרה ודאי בעינן מעכשיו דאל"כ לאחר שלשים נמי לא קנה משום דכלתה ליה משיכה הראשונה כמ"ש התוספות לעיל ס"פ האשה דף פ"ב ושיטת התוספות וסייעתייהו ולענ"ד צ"ע ואפשר דיש לחלק בין האי דלכשתצא או לכשתתן ובין האי דלאחר שלשים כיון שתלה הדבר בזמן הו"ל כטלי גיטך כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד מ"ש בלשון התוספות בסמוך:

קונטרס אחרון
גמרא בעא מיניה רמי ב"ח מרב חסדא ה"ז גיטך ולא תתגרשי עד לאחר שלשים כו'. וכתבתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דלענין גט לא הצריך מעכשיו ובמשוך פרה כתב דבעינן מעכשיו עיין בפנים דלענ"ד שיטת התוספות צ"ע:

תוספות בד"ה אינה מגורשת כו' הרבה יש לתמוה כו' מיהו לאיכא דאמרי מדמה צידי רה"ר לסימטא עכ"ל. נ"ל דהכי פירושו דלהא מילתא מדמה צידי רה"ר לסימטא ודייק לה מדיוקא דרישא דדוקא נקיט רב רה"ר לאפוקי צידי ר"ה דהא קי"ל דלענין שבת צידי רה"ר לאו כרה"ר דמי והא דקאמר אבל סימטא לאו רב גופא קאמר לה אלא סתמא דתלמודא מסיק לה לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אפי' סימטא. ועוד דלישנא בעלמא נקיט דדוקא בר"ה שאינו מקום קנין כדאיתא פ' הספינה אבל סימטא שהוא מקום קנין לא וממילא דה"ה לצידי רה"ר שהוא ג"כ מקום קנין אלא דבכל דוכתא נקיט סימטא שהוא מקום המיוחד לסוחרים ורוב קנינים נעשין שם כפרש"י לעיל במילתא דרב ושמואל וק"ל. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל בהא דמסקינן לאיכא דאמרי דמגורשת מדרב נחמן ואדרבה אית לן למימר דאינה מגורשת מדר' יוחנן ור"ל ומסיק דתלמודא לא ס"ל כר"י ור"ל אלא כרב ושמואל וזה דוחק דהא בכל דוכתי קי"ל כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ובר מן דין דברי מהרש"א ז"ל תמוהין בעיני דהאיך אפשר לומר דאינה מגורשת מדר' יוחנן ור"ל דאמרי תפיסה מהני אף בסימטא וה"ה לצידי רה"ר ואגם דהא ר' יוחנן גופא קאמר גבי משוך פרה דקנה אפילו עומדת באגם וצידי רה"ר כאגם דמי וא"כ לפ"ז אם נאמר דקשה דר' יוחנן דידיה אדידיה היינו הא דמקשו התוס' בסמוך בד"ה אדרבה והניחו בקושיא ומה שיש לתרץ בקושיית התוספות יתורץ ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל כמו שאפרש בסמוך:

בד"ה וצידי רה"ר כו' תימא דבריש אלו נערות אמר דלענין מיקני קנה בצידי רה"ר עכ"ל. ומורי זקיני זצ"ל בספר מגיני שלמה תמה על קושיית התוספות דהא בפ' אלו נערות לא קאמר הכי אלא לחד שינוייא וא"כ לישנא קמא דהכא סבר כי אינך שינויי דר' אשי דהתם ע"ש ולענ"ד נראה דאפ"ה מקשו התוספות שפיר דרב אשי התם דמוקי לה באוקימתא אחריני היינו לאוקמי אפילו כרבנן דסברי דלענין שבת צידי רה"ר לאו כרה"ר דמי אבל בעיקר הסברא כיון דלשינויא קמא דהתם קאמר דאע"ג דלר' אליעזר צידי רה"ר כרה"ר דמי אפ"ה לענין מיקני לאו כרה"ר דמי א"כ כ"ש למאי דקי"ל כרבנן דר"א דלענין שבת לאו כרה"ר דמי כ"ש דאית לן למימר דלענין מיקני לאו כרה"ר דמי וכן נראה מלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין. אמנם בענין אחר נ"ל ליישב קושיית התוספות דלישנא קמא סבר כרבינא דהתם דאפילו ברה"ר גופה קנה והיינו כמ"ש התוספות שם בשם ר"י דהיינו לענין להתחייב באונסין ע"ש ואף לפירוש ריצב"א שם בפ' אלו נערות דרבינא פליג וסבר דברה"ר נמי משיכה קונה נמי אתי שפיר דמצינן למימר דכיון דלרמי ב"ח דקמיבעיא ליה בצידי רה"ר אלמא דברה"ר פשיטא ליה כמ"ש התוספות לעיל וא"כ ע"כ מוקי לההיא דאלו נערות בצידי רה"ר ולענין אונסין דוקא וא"כ קפשיט שפיר מדיוקא דרב דקאמר אבל בסימטא לא אלמא דצידי רה"ר לא קנה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אדרבא מגורשת מדר"נ וקשה לרשב"א דלעיל כו' והיכי אמר ר' יוחנן לעיל דתפיסה מהני בסימטא כו' עכ"ל. לענ"ד נראה דמדר' יוחנן לא קשה מידי דלא שייך לדמות הא מילתא דתפיסה להנך דהכא משום דר' יוחנן סבר דכל מקום שאינו ברשות היורשים ממש שייך בהו תפיסה לבע"ח כיון דבחיי אבוהון משתעבדי להו וא"כ סימטא לא מהני לגבי יורשים טפי מבע"ח וכתובת אשה אבל מדרב דייק שפיר כיון דאמר דברה"ר מהני תפיסה אבל סימטא לא ולא קאמר אבל בצידי רה"ר לא ע"כ היינו טעמא משום דסימטא הוי מקום קנין ולא צידי רה"ר כן נ"ל ועיין בספר מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל ודו"ק:

משנה המושיב את אשתו חנוונית או שמינה אפטרופיא ה"ז משביעה כל זמן שירצה. וכתב הר"ן ז"ל דהא דנקיט הא מילתא באשתו אע"ג דבכל אדם שממנה אפוטרופס בתוך ביתו שייכא הך שבועה אפ"ה איצטריך לאשמעינן באשתו לרבותא דלא תימא כיון שתשבע בסוף על גביית כתובתה לא מצי לאשבועה השתא כסברא דרבי שמעון לקמן קמל"ן דלא כר"ש ובספר נתיבות המשפט דף ק"ע תמה על הר"ן ז"ל ומסיק דטפי הו"ל למימר דהוי רבותא באשה דלא חיישינן לשלום בית ואפשר דהר"ן ז"ל הוצרך לפרש טעמא דמתני' אף לדברי בעל האיבעיא דבסמוך דלא מסיק אדעתא האי טעמא דשלום בית כמו שפירש רש"י וכ"כ הר"ן ז"ל בעצמו בסמוך ועוד נראה דלא שייך טעמא דשלום בית כלל בחנוונית ואפטרופסת אלא בפילכה ועיסתה דוקא אלא דאכתי יש לתמוה בדברי הר"ן ז"ל דמאי סברא היא זו לומר דימתין מלהשביעה עד שתשבע על כתובתה דמאן יימר שתבא לידי גביית כתובתה דלמא היא מייתא ברישא ומאי שנא משאר אפטרופסת שתקנו שבועת המשנה וכן יש לדקדק במילתא דר"ש גופא ויבואר לקמן אי"ה ואם נאמר דבאשה איכא טעמא דשלום בית א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהו"ל להר"ן לפרש רבותא דשלום בית לחוד. ולענ"ד נראה דהא דאיצטריך לאשמעינן באשתו דמשביעה כל זמן שירצה היינו אפי' היכא שכבר נסתלקה מהחנונית והאפטרופסת דבכה"ג באפטרופס דעלמא לאחר שנסתלק אינו נשבע ובאשתו לעולם משביעה כל זמן שהיא תחתיו ובזה מדוקדק לשון כל זמן שירצה דקתני וכמבואר בל' הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' שותפין חלקו השותפין והאריסין ונתגרשה האשה ונפרד בן בית הרי דבאשה אע"ג שכבר נסתלקה מהאפטרופסת נמי משביעה כל זמן שלא נתגרשה וכן הוא להדיא בל' הטור ח"מ סי' צ"ג שדקדק כן הרמ"ה מל' הרמב"ם ז"ל ובזה סרה תלונת הבית יוסף שם על הרמ"ה ז"ל דאף לפי גרסתינו בלשון הרמב"ם ז"ל א"ש דברי הרמ"ה ז"ל כדפרישית ע"ש ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה המושיב את אשתו חנוונית כו' ה"ז משביעה כל זמן שירצה ודקדק הר"ן ז"ל מאי שנא דנקיט האי דינא באשה טפי מבאינש אחרינא ומה שתירץ בזה יש לדקדק בדבריו כמ"ש בפנים אלא דלענ"ד באשה אתי לאשמעינן דאף לאחר שנסתלקה מהחנוונית ומהאפטרופס יכול להשביעה כל זמן שירצה בעודה תחתיו וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל ובח"מ סי' צ"ג ובענין זה יש לפרש לשון הרמ"ה ז"ל שהביא שם הטור ממה שהקשה הב"י ע"ש:

תוספות בד"ה ר' אליעזר אומר ע"י גלגול לא כפירוש הקונטרס כו' עיין בזה בלשון מהרש"א ז"ל ובס' מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל ובס' נתיבות המשפט האריך לתמוה על דברי התוס' ע"ש. ולענ"ד יש ליישב דברי התוס' שדקדקו כן מל' רש"י ז"ל שכתב ע"י גלגול קאמר דשמעי' לת"ק דאין משביעה על פלכה אף ע"י גלגול ואי ס"ד דאיכא שום סברא לומר דבעלמא מגלגלין בדרבנן א"כ במאי פליג ר"א אדרבנן דלמא רבנן נמי סברי דמגלגלין ואי משום דמספקא ליה לבעל האיבעיא במילתא דר"ש אי סבר דמגלגלין בדרבנן א"כ אמאי קמיבעי' ליה לרבי אליעזר הו"ל למיבעי נמי אליבא דרבנן גופא אע"כ דלפרש"י פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלרבנן אין מגלגלין כלל בשבועה דרבנן ומש"ה פליג ר"א וע"ז מקשו התוספות שפיר ומסקו דהכי קמיבעיא ליה אם נאמר דאין שום סברא לומר דלר"ש משביעה לכתחלה ולא חייש כלל לשלום בית א"כ ע"כ דע"י גלגול קאמר משא"כ לת"ק משמע ליה דלא איצטריך לאשמעי' הא מילתא דאשה טפי מבשאר אפטרופסת אי לאו לאשמעי' דיוקא דאפ"ה לא מצי להשביעה על פילכ' אפילו ע"י גלגול ומשום שלום בית דאי לדיוקא דפלכה לכתחלה לא איצטריך לאשמעי' דמילתא דפשיטא היא כן נ"ל בכוונת התוספות אבל מ"מ אין בזה קושיא על פרש"י ודו"ק:

משנה כתב לה נדר ושבועה כו' וכתבו הר"ן והרא"ה והריטב"א ז"ל בחידושיהם דכתב לאו דוקא דה"ה לאמר ע"ש ולפי מה שכתבו שלשה הרועים הנ"ל בריש פירקין דכל היכא דתני הכותב היינו בקנין א"כ איכא למימר דה"נ דוקא קתני כתב דהיינו בקנין ומילתא דפסיקא קתני דבקנין מהני אפילו שלא בשעת נשואין והיינו לפי מאי דאיתא בח"מ סי' ע"א דנהי דבנאמנות לא בעינן קנין היינו בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה בעינן קנין א"כ ה"נ שלא בשעת נישואין בעינן קנין אלא לפי מה שכתבו הב"ח והש"ך שם בח"מ דדוקא היכא דהימנינהו אפי' במקום עדים הוא דבעינן קנין שלא בשעת הלואה א"כ במתניתין דלא איירי מנאמנות לגבי עדים יפה כתבו דכתב לאו דוקא וע"ש בש"ך באריכות מיהו לפי מה שכתב הטור באה"ע סי' צ"ח בשם יש אומרים דלגבי לקוחות לא מהני נאמנות אלא בשטר דוקא דאית ליה קלא א"כ איכא למימר דנקיט כתב משום בבא דסיפא שכתב נאמנות על הבאים ברשותו ודו"ק ועיין מה שאכתוב עוד בזה בלשון הגמרא גבי על אפטרופסת:

קונטרס אחרון
משנה כתב לה נדר ושבועה וכתב הר"ן והרא"ה והריטב"א ז"ל דלאו דוקא נקיט כתב דה"ה באמר. ואני כתבתי ליישב בא' משני דרכים או כשיטת הטור בשם יש אומרים בא"ע סי' צ"ח דלענין לקוחות לא מהני נאמנות בע"פ ומש"ה נקיט כתב משום הבאים ברשותו דקתני דהיינו לקוחות או כשיטת הסוברין דנאמנות שלא בשעת הלואה בעי קנין:

רש"י בד"ה אינו יכול להשביעה בגמרא מפרש מהי שבועה פטרה עכ"ל. והיינו למאי דס"ד מעיקרא בגמרא דפליגי אמוראי נמי בשבועה דרישא וכולה מתניתין. אבל למסקנא הא מסקינן דלא פליגי אלא בסיפא. אבל רישא וכולה מתניתין בפוגמת איירי וממילא דה"ה דפטרה מכל השבועות כמבואר בלשון רש"י בשמעתין. אלא דלפ"ז יש לדקדק דכאן נחית רש"י להאי פלוגתא דאמוראי ובדיבור הסמוך כתב רש"י אבל משביע את יורשיה דהיינו שבועת היורשים שלא פקדנו שהוא פרוע וא"כ זה לא יתכן אלא למאן דמפרש דאין יכול להשביעה היינו שבועת פוגמת דהיינו נמי לענין פרעון ואפ"ה יורשים נשבעין כמו שאפרש בסמוך משא"כ למ"ד דאין יכול להשביעה היינו אפטרופסת א"כ ע"כ צריך לומר דיורשים נשבעין היינו נמי אפטרופסת כמ"ש התוספות בשם הירושלמי דאי מטענת פרעון היא נמי צריכה שבועה באומר אישתבע לי או בפוגמת כמו שאבאר בסמוך בלשון הגמ'. והנלע"ד בזה דרש"י סובר דאפילו למ"ד דאין יכול להשביעה היינו על אפטרופסת לא אתא למעט אלא פוגמת לחוד מהטעם שכתב רש"י ז"ל בלשון הגמ' דהיא גרמה לנפשה משא"כ שבועת פרעון אי טעין אישתבע לי דהיא נמי שבועת המשנה כמבואר בלשון רש"י במשנה הסמוכה ודאי דפטרה ג"כ וכן משבועת עד א' מעיד שהיא פרועה נמי פטרה לשיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין דפליג אסברת הראב"ד ז"ל עיין בלשון הרא"ש באריכות והשתא אתי שפיר דלכולהו אמוראי מכל מיני שבועות פטרה אלא דלמ"ד על אפטרופסת לא פטרה מפוגמת דהיא גרמה לה ולפ"ז יפה כתב רש"י בדיבור הסמוך דיורשים נשבעים שלא פקדנו אע"ג דהיא פטורה משבועת פרעון היכא דלא פגמה והיינו משום דלא משמע ליה לרש"י ז"ל לפרש שבועת יורשים ובאין ברשותה לענין אם נעשו אפטרופסין שהוא דוחק ועוד דא"כ היינו יורשין היינו באין ברשותה כן נ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל ודוק היטב:

בד"ה אבל משביעה כו' שבועה שלא פקדתנו בשעת מיתה כו' עכ"ל. ואע"ג דלמסקנא דאין יכול להשביעה היינו פוגמת הו"מ לפרש יורשיה ובאין ברשותה נמי לענין אם פגמו הן כמ"ש הרא"ש ז"ל בשם יש מפרשים מ"מ ניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא דאפילו אם לא פגמו יכול להשביען שבועה שלא פקדתנו וטעם דיש מפרשים שהביא הרא"ש יבואר בסמוך:

בד"ה ואת הבאין ברשותה אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה כו' עכ"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דמשמע מלשון רש"י שאם היא בחיים אין הלקוחות גובין אף בשבועה עד שתשבע היא בעצמה ואם לא תשבע יפסידו הלקוחות וכן מסתבר עכ"ל הרא"ש ז"ל במשנתינו וצריך לפרש דבריו דאע"ג שפטרה בפירוש אפילו משבועת פוגמת לפי המסקנא וכ"ש דפטרה משבועת אשתבע לי דפרעון גרידא אפ"ה איכא למימר דלא פטרה אלא לפי שידוע שלא תוכל להעיז נגדו לתבוע ממנו לאחר שכבר פרעה משא"כ כיון שמכרה לאחר בע"כ צריכה לומר שלא נפרעת דלאחר שכבר העיזה שלא בפניו ומכרה לאחר אזלא לה חזקה דאינה מעיזה כמבואר בכמה דוכתי ועוד כיון שאם תודה שנפרעה צריכה לפרוע ללקוחות אפשר דמשתמטה עד דליהוי לה זוזי ומש"ה צריכה שבועה וע"ש באריכות בס' נתיבות המשפט ולדעתי נדחק ללא צורך מיהו במה שכתב הרא"ש ז"ל שאם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות ושכן מסתבר לא זכיתי להבין סברתו בזה דמכיון שאנו אומרים שאם מתה גובין בשבועה שלא פקדתנו בין יורשין בין לקוחות ולא אמרינן בכי הא אין אדם מוריש שבועה לבניו וכשם שאינו מוריש כך אינו יכול למכור ממון שאין יכול לגבות אלא בשבועה אע"כ דהך שבועה דפרעון אפילו בלא נאמנות אפילו לשיטת הסוברים דאי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך הוי שבועת המשנה אפ"ה לא אלים הך שבועה כ"כ לומר דכל זמן שלא נשבע לא הוי ממון להוריש ולמכור ואפילו בפוגמת ומתה הא מסקינן בפ' כל הנשבעין דהבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל דדוקא ביתומים מן היתומים אמרינן הכי וא"כ ה"נ כשהיא קיימת ואינה רוצה לישבע למה יפסידו הלקוחות. מה לי אם מתה ומה לי אם קיימת ואינה רוצה לישבע דנהי דכופין אותה עד שתשבע ומנדין אותה מ"מ למה יפסידו הלקוחות ובאמת שזה לי ימים רבים שנתקשיתי בזה בטוח"מ סי' ס"ו שכתבו כמה פוסקים שכן הדין בכל מוכר שט"ח לחבירו והלוה טוען שפרע למוכר אם המוכר חי והלוה טוען אישתבע לי צריך לישבע ואם לא ישבע יפסידו הלקוחות וע"ש בסמ"ע ובש"ך ובכל זה לא הונח לי למה יפסידו הלקוחות כשהוא חי יותר מאם מת אלא כאן קשה יותר דאע"ג שהאמין לה ופטרה משבועה אפ"ה רוצין לומר שיפסידו הלקוחות ואפשר כיון דבכל שבועת המשנה אמרינן בסמוך לשון לא יפרע אלא בשבועה ולא נקיט סתמא שצריכין שבועה אע"כ דכל היכא שיכולין לישבע לא הוי ממון כלל עד שתשבע וא"כ אפשר דשבועת אשתבע לי דלא פרעתיך נמי כיוצא באלו כיון דגם היא שבועת המשנה כיוצא באלו כמו שאבאר עוד בזה בשמועות הבאות לקמן. אלא דעדיין קשיא לי טובא מי הכריחו להרא"ש ז"ל לדקדק כן מלשון רש"י ז"ל דהא מצינן לפרש לשון רש"י ז"ל בפשיטות להיפך דממה שכתב אם נתגרשה ומתה היינו דאם היא קיימת שבועה זו דבאין ברשותה מה טיבה דנשאל את פיה ונחזי מאי קאמרה אי אמרה דפרוע מהימנא במיגו דאי בעיא מחלה ואי אמרה שלא נתפרעה מהימנא בלא שבועה שהרי פטרה ולפ"ז נאמר דלא נחית רש"י להאי סברא לחלק בין העיזה בפניו או שלא בפניו שאין סברא זו מוכרחת לדעתי אלא כיון דלהרא"ש ז"ל פשיטא ליה סברא זו כ"כ עד שכתב שאם אין רוצית לישבע יפסידו הלקוחות א"כ מה"ט גופא הוכרח לפרש כן בל' רש"י ז"ל. מיהו הרא"ש ז"ל גופא בסוף הסוגיא שכתב מסקנא דסלקא מהך שמעתתא כו' כתב שם בסוף דיש מפרשי' אבל משביעין את היורשים ואת הבאין ברשותה היינו אם פגמו הם הכתובה ונראה שהכריחם לזה משום דלא ניחא להו לפרש דאיירי בנתגרשה ומתה דא"כ היינו יורשין והיינו באין ברשותה אע"כ דבאין ברשותה היינו מחיים ומשום דמחיים לא מצי איירי דא"כ שבועה זו מה טיבה הא הימנה לדידה וניחזי מאי קאמרה ומש"ה כתבו דאיירי שפגמו הם הכתובה ובאמת דאכתי הו"מ לאוקמי אפילו בלא פגמו אלא בפרעון גרידא שטוען הבעל לגבי לקוחות אישתבע לי דלא פרעתיך אלא משום דסוגיא דשמעתין לא נחית לשבועת אשתבע לי אלא בפוגמת ומש"ה נקטו פוגמת או משום דהנך י"מ סברי דאשתבע לי לאו שבועת המשנה היא כמו שאבאר לקמן ובמשנה הסמוכה ודוק היטב:

תוספות בד"ה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך בירושלמי מפרש כו' תימא אמאי נקיט נדר כו' ועליך לא שייך אלא בגרושה וי"ל דאיירי כו' עכ"ל. ונראה דהא דלא קשיא להו הכי ברישא דמתניתין היינו משום דמצינן למימר דלצדדים קתני נדר לענין אלמנה ושבועה לענין גרושה ולי עליך אשבועה קאי או אידי ואידי באלמנה ונדר בב"ד ושבועה חוץ לב"ד כדאיתא בהשולח משא"כ בהאי בבא דקתני להדיא אבל יורשיו משביעין אותה וא"כ לא פטרה אלא משבועת גרושה ולא מאלמנות א"כ אמאי כתב נדר. אלא דלפ"ז לא הוי צריכי לדקדק דלי עליך לא משמע אלא בגרושה דטפי הו"מ לאתויי דקתני אבל יורשיו משביעין אותה. ועוד דמאי מתרצו דאיידי קתני דאכתי למה כתב לה נדר כיון דיורשיו מדירין אותה ודוחק לומר דבאמת לא כתב לה נדר דא"כ לא שייך לומר דמשום איידי קתני דבר שאינו ונשתנה הדין כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ואם נאמר דאע"ג שכתב לה נדר ושבועה אפ"ה לא מפרשינן לישנא יתירא דנדר לפטרה מיורשין אא"כ כתב בהדיא לי וליורשי דא"כ מאי הוצרכו לתרץ דאיידי קתני ואדרבה היה להם לפרש דלרבותא קתני הכי לעיקר דינא והנלע"ד דקושית התוס' בזה קאי דוקא לפי' הירושלמי שהביאו קודם זה דפשטא דמתני' ודאי הו"ל לפרש דלצדדים קתני נדר באלמנותה ואע"ג דקתני אבל היורשין משביעין אותה אפשר דהיינו דוקא אם טוענין שפרעו הם וטוענין אשתבע לי או בפוגמת לגבי היורשים גופייהו אבל משבועה שלא נפרעת מאביהן ודאי פטרה מדקאמר נדר אין לי עליך משא"כ לפי' הירושלמי דמפרש יורשין ובאין ברשותה דוקא לענין אפוטרופסת אלמא דלא מיירי כולה מתני' להירושלמי אלא בשבועת אפוטרופסת לחוד ואפ"ה קתני רישא שפיר נדר ושבועה דע"כ להירושלמי בשבועת אפוטרופסת נמי נמנעו מלהשביע את האלמנה משום דמורי התירא כדאיתא בהשולח ולא שייך באלמנה כלל אלא נדר וא"כ תיקשי להירושלמי מהאי בבא דסיפא דנהי דברישא איכא למימר דלצדדין קאמר נדר באפוטרופסת דאלמנה ושבועה באפוטרופסת דגרושה אכתי סיפא האיך מפרשה דע"כ האי לי עליך לא איירי אלא בגרושה דהא קתני דיורשין משביעין אותה והכא ליכא למימר דאיירי שהיורשים עשו אותה אפוטרופסת דא"כ היינו סיפא דאפי' כתב להדיא ממני ומיורשי אפ"ה יורשיו משביעין אותה על העתיד וכמו שפרש"י דנכסי דידהו נינהו כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוס' ד"ה וצידי רה"ר וכו'. לא הבנתי תמיהתם דהא רמי בר חמא לא בעא מיניה אי משיכה קונה בצידי רה"ר דודאי משיכה שאני תדע דהא ר' יוחנן ס"ל דתפיסה מהני בסימטא ולא קני יתמי ואפ"ה מודה דמשיכה קונה בסימטא כדאיתא בפרק המוכר את הספינה וכ"כ התוס' שם בפשטות לר' יוחנן והטעם משום דכשמושך בידו לסימטא שאני משא"כ ביתומים דממילא ולא עשו מעשה בידים והכא נמי כיון דבשעת משיכה לא נתגרשה אלא לאחר ל' יום ואז הוא מונח ממילא בצידי רה"ר אבל לעיל בר"פ אלו נערות דמיירי שהמשיך לצידי רה"ר בודאי קנה. ובזה יש ליישב מה שדקדקנו לעיל דף פ"ה בעובדא דיימר בר חשו דקאמר אנן נמי מחריפותא דנהרא וכו' וקשה הא ע"כ כשתפס השליח דיימר בר חשו לא היה אז בחריפותא דנהרא אלא בצידי הנהר דהא משיכה אינה קונה ברה"ר ולמה להו למימר את תופס לבע"ח וכו' וכיון שהיה ע"כ במקום שקונה משיכה א"כ כיון שלא קנה השליח משום תופס לבע"ח כבר זכו בהן היורשים ולפמ"ש יש לומר דבאמת היה בצד הנהר דה"ל כצידי רה"ר א"כ אף דלגבי יתומים לאו זכיה הוא ומהני ביה תפיסה מ"מ לגבי יימר בר חשו הוי תפיסה כיון שהמשיך אותו בידים בשבילו וכדאמר לעיל לענין מקני קני וכן צריך לומר דמשיכה דר"פ ור' הונא בריה דר"י היה לצידי הנהר דבענין אחר לא שייך משיכה בספינה לדעת כמה פוסקים בסימן קצ"ח סעיף י"ג. ודוק:

תוס' ד"ה האומר לחבירו וכו'. וגבי גט נמי וכו' הנה הרמב"ם ז"ל כתב דהך בעיא בלא מעכשיו ובאמת נראה דלכאורה מוכרח לומר כן דהא כתבו התוס' לעיל דף פ"ב דטעמא דר' יוחנן במעכשיו משום דלטעמיה אזיל דס"ל בר"פ האומר דכולן תופסין בה ע"ש. א"כ קשה דהא אמרינן בר"פ האומר דף ס' ע"א בגט דלאו כלום הוא לר' יוחנן משום דבעינן כריתות אפילו אמר מעכשיו ולמה יועיל הכא בגט במעכשיו וצ"ל דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו שם בר"פ האומר ד"ה כל גיטא וכו'. דדוקא מהיום ולאחר מיתה לא מהני בגט אבל לשיטת רש"י שם צ"ל דבגט מהני אפילו בלא מעכשיו וס"ל להנך אמוראי אפילו במשוך פרה זו מהני בלא מעכשיו דמאי שנא כמ"ש התוס' לעיל. ולפ"ז א"צ למ"ש התוס' בד"ה האומר וכו' דלענין שיזכו בו היתומים הוי כמעכשיו דאפילו בלא מעכשיו מהני ומיושב נמי קושית התוס' בד"ה אדרבא וכו'. דבסימטא מהני תפיסה לרבי יוחנן ולא זכו בו יורשים דלר' יוחנן בעינן מעכשיו ויורשים לאו כמעכשיו דמי. כן נלענ"ד לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל. ודוק:

מיהו בדברי הרמב"ם ז"ל א"א לפרש כן דהא פסק בהלכות מכירה פ"ב דבמשוך פרה זו בעינן מעכשיו והיינו כר' יוחנן ופסק נמי כההיא דר"י פרק האומר דכולן תופסים בהם ואפ"ה פסק בגירושין דלא בעינן מעכשיו והנה הרב המגיד בפרק' י"ט מהלכות גירושין נתן טעם לדבריו דהתם הקנין במשיכה וכבר כלה משא"כ בגירושין בכתיבה מתגרשת והוא במקום קנין. ונלענ"ד להבין דבריו משום דאין לדמות קנין הגט לשאר קניני דנימא כיון שהיא קונה הגט ממילא מתגרשת תדע דהא קונה הגט בע"כ כשמגרשה והגט שלה. והרי לא מצינו קנין בע"כ וכן להיפך אם מקנה לה הגט בחליפין על ידי קנין סודר לא קנתה הגט כיון שלא נתגרשה בו ועוד ראיה דהא במתניתין בגיטין דף י"ט קתני כותב לה על קרן הפרה ונותן לה את הפרה והרמב"ם והש"ע כתבו לשון מוסר לה את הפרה משמע דבמסירה לבד שנתן לידה מתגרשת אע"ג דקי"ל דאין בהמה גסה ניקנית במסירה כמבואר סימן קצ"ז לדעת רמב"ם ורוב הפוסקים אלא ע"כ דכיון דקרינן בו ונתן לידה שמתגרשת בו ממילא היא שלה ועוד ראיה דהא כתב הש"ך בסימן ר"ב ס"ק ג' דבקנין חצר לא מהני כשחצרו ומתנתו באין כאחד והוכיח שם מכמה פוסקים והרי מפורש בש"ס ר"פ הזורק דאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד ולא מטעם אגב כמ"ש הר"ן שם אלא על כרחך צ"ל דלא דמי קנין הגט לשאר קנינים. (אך ראיתי בב"י באה"ע סימן קכ"ד שכתב שכיון שקנתה העבד באחד מדרכי הזכיה משמע מדבריו דצריך להקנות לה כמו בשאר קנינים וכבר הוכחנו בכמה הוכחות דאין ענין זה לזה וכ"כ הר"ן מפורש ר"פ הזורק דלא מהני קנין אגב בגט) א"כ ה"נ בלאחר ל' יום אע"ג דלא הוי דרך זכיה במתנה בלא מעכשיו מ"מ בגט מיקרי ונתן בידה כיון דקיבלה בידה ונתנה בצידי רה"ר או בסימטא והוא שם בעת שמתגרשת בו וזה ברור לענ"ד. ודוק:

במתניתין המושיב את אשתו חנוונית וכו'. כתב הר"ן דקמ"ל מתניתין דלא נימא דתשבע לבסוף כשתבא לגבות את כתובתה ובספר פני יהושע תמה ע"ז דהא מי יימר דתבא לידי גביית כתובה דשמא תמות בחייו. ונלענ"ד דאין זה קושיא דא"כ בההוא דתנן דלקמן ר"פ שני דייני נמי נימא הכי לא מבעיא לרב דמוקי ליה בחיי הבעל ואפילו לשמואל דמוקי בששמעו בו שמת נמי נימא דשמא לא תבוא לידי גביית כתובתה אם תמות קודם שתגבה כתובתה אלא על כרחך כיון דעכ"פ כשגובה כתובתה צריכה לישבע לא הצריכוה מכעים שתשבע שתי פעמים. וז"פ:

ובספר פני יהשע כתב דאשמעינן מתניתין במינה אפוטרפוס דמשביען כ"ז שירצה דהיינו אפילו לאחר שסילק מאפוטרפוס דקי"ל באפוטרופוס כשנסתלק שוב א"י להשביע וקמ"ל דבאשה משביעה כ"ז שירצה. ונלענ"ד הטעם בזה דהא משמע ממתניתין דמיירי בסתם נשים שפלכן ועיסתן תחת ידן א"כ יש לומר דאף דס"ל לרבנן דלא תקינו שבועה על פילכה ועיסתה מ"מ כיון שפילכה ועיסתה בידה לא מיקרי נסתלק דהא קי"ל בח"מ סימן צ"ג סעיף ח' דכל זמן שנשאר דבר מה בשותפות אפילו כל שהוא יכול להשביעו משמע אפילו אין בשיור הזה כשוה שתי כסף ואין בו שבועה מצד עצמו אפ"ה לא מיקרי חלקו ויותר יש להביא ראיה לדבריו מלשון ר' אליעזר בברייתא דקאמר אין לך אשה שלא נעשית אפוטרופוס שעה א' על פילכה ועיסתה משמע לכאורה דאפילו כבר סילקה מפילכה ועיסתה אפ"ה יכול להשביעה כיון שהיתה שעה א' אפילו על פילכה ועל עיסתה מיהו גם זה יש לדחות דהא דקאמר שעה אחת היינו שא"א שלא היה בידה שעה א' שיכול לחשוד אותה שגניבה משלו אבל עכ"פ תמיד פילכה ועיסתה בידה דהא מחויבת במעשה ידיה. וע"כ צ"ל כן לדעת הרשב"א בח"מ סימן נ"ג סעיף ז' דדוקא בבן בית או אפוטרופוס שמתעסק תמיד בבית. אבל בזמן מועט אינו נשבע אלא כשבא ליטול א"כ קשה לכאורה מדר"א דאמר אין לך אשה שלא נעשית אפטרופיא שעה אחת הרי שבשביל שעה אחת צריכה לישבע. וצ"ל ע"כ דהכא שאני שמתעסקת תמיד בפלכה ועיסתה אלא שאין החשד אלא בשביל שעה אחת. ודוק:

גם יש לומר דקמ"ל מתניתין הכא טפי באשתו משאר אפטרופיא דה"א דהכא לא שייך כל כך טעמא דמורי התירא ליטול בשכר טרחתה. דאף דמצד חיוב מעשה ידיה לבעלה יש לומר דבאפטרופיא וחנוונית אינה משועבדת לבעל להתעסק בהן וצריך ליתן לה שכר טרחתה מ"מ אפילו שכר טירחתה עצמה אינה שלה לגמרי דעכ"פ יש לבעל פירות בהן כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט דאפילו מותר מעשה ידיה שהוא שלה הוא משועבד לבעל לפירות וקמ"ל דאפ"ה אמרינן דמורי התירא בכך ועיין בסמוך. וק"ל:

שם במתניתין ר' אליעזר אומר אפילו פילכה ועיסתה. לכאורה משמע דטעמא דרבנן בהא כדקאמר בברייתא דאין אדם דר עם נחש. וכמ"ש התוס' בשם הירושלמי משום שלום בית. ולפי זה היה נראה דביורשים משביעין אותה אפילו על פילכה ועיסתה שבחיי בעלה. וה"ה לאחר שגירשה יכול להשביע אותה על פילכה ועיסתה וכ"ש דהיורשים משביעים אותה על פילכה ועיסתה שבידה כשהיא ניזונת מיורשים ומעשה ידיה שלהם דלא שייך בהו שלום בית. וכדקאמר בריש פרק אלמנה ניזונת הני תהוי להו איבה. (ולפ"ז הוי אפשר לתרץ קושית התוס' לקמן דף פ"ח ע"ב ד"ה לאפוקי וכו' והשתא אית לן למימר דהאי דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא וכו'. ולפמ"ש יש לומר דדוקא נקט ביורשים משום דר' שמעון מיירי בכל הנשים דאין לך אשה שלא נעשית אפטרופיא בחיי בעלה על פילכה ועיסתה. דלרבנן ור"א נשבעת ליורשים על פילכן ועיסתן. והיינו דקאמר לאפוקי מדר"א ומחלוקתו ר"ל דשוין ביורשים בשבועה על פילכן ועיסתן ככל הנשים. ועיין בקונטרס אחרון סימן צ"ו מה שכתבנו שם בס"ד בזה:

אך זה אינו לפענ"ד דמשמע דלרבנן אף היורשים אין משביעין אותה על פילכה ועיסתה מדקתני במתניתין בסמוך או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפטרופיא וכו' אע"ג דמסתמא ניזונית מהם ומעשV יSHV שלהם משמע דאין יכולים להשביעה על פילכה ועיסתה אפילו כשניזונת מהם. ועוד נראה דמוכח מהא דמקשה לקמן דף פ"ז מי הוי ידעה דמותיב אפטרופיא ואי ס"ד דאף לרבנן יורשים משביעין אותה על פילכה ועיסתה שבחיי בעלה וכן הוא עצמו כשגירשה א"כ שפיר הוי ידעה דאין לך אשה וכו' מיהו יש לדחות דאי ס"ל לרב דעיקר הפטור הוא מפילכה ועיסתה לא שייך לומר דהוא גרם לה כפירש"י לקמן בד"ה על אפטרופיא דבשלמא שהוא ממנה אותה אפטרופיא מרצונו יש לומר דהא רמי עלה כפירש"י לקמן משא"כ בפילכה ועיסתה שמחויב במזונותיה והיא מחויבת במעשה ידיה אם פטרה מזה ה"ה לשבועת פוגמת. וא"ל דפוגמת גרמא לנפשה איהי טפי במה שקיבלה על כתובתה דמשמע לרב דפוגמת לאו דוקא. וה"ה דלא פטרה אפילו משבועת עד אחד ושלא בפניו או בפניו שטוען אשתבע לי אע"ג דלא גרמה איהי לנפשה. ואילולי דברי התוס' היה נראה דהא דאמרו לו אין אדם דר עם נחש וכו' הוא תשובה לדברי ר"א. אבל אינהו ס"ל דאין להשביעה כלל על פילכה ועיסתה. ואפשר הטעם כדעת הפוסקים בח"מ סימן נ"ד דכשנוטל האפוטרופוס שכר ידוע לא אמרינן דמורי התירא ופטור משבועה. א"כ יש לומר בפילכה ועיסתה כיון דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה והמלאכות תו לא מורי התירא. משא"כ כשמושיבה אפטרופיא או חנוונית אינה מחויבת בכך ומוריא היתירא. ובזה נראה לפענ"ד לתרץ מה שהקשה בספר פני יהושע דלא בעי הש"ס אליבא דרבנן אם יכול להשביעה על פילכה ועיסתה ע"י גלגול. ותו דלמה באמת לרבנן אינה נשבעת אפילו ע"י גלגול אי ר"א ע"י גלגול קאמר ולפמ"ש דמוכח לרבנן דאפילו היורשים אין משביעין אותה על פילכה ועיסתה משום דלא שייך ביה דמורי התירא א"כ אין כאן מקום שבועה כלל אפילו לגלגל. כדאיתא בח"מ סימן צ"ד דאין מגלגלין בטענת ספק כי אם כשיש רגלים לדבר. כמו בשבועת השותפין דהוא רגלים לדבר משום דמורי התירא משא"כ הכא. ודוק: ועמ"ש לקמן דף פ"ז:

שם במתניתין כתב לה נדר וכו'. כתבו הר"ן והריטב"א דכתב לאו דוקא דאפילו בדיבור בעלמא סגי מיהו אילולי דבריהם יש לומר דנהי דבנאמנות בשעת הלואה א"צ קנין היינו משום דעל תנאי זה נשתעבדו הנכסים בשעת משיכת המעות כמ"ש הש"ך בסימן ע"א סעיף ב' משא"כ בחיוב מנה ומאתים דאין כאן משיכת המעות במאי נשתעבד. ונראה לענ"ד דיש לומר לפירש"י דמפרש דבאים ברשותו היינו לקוחות ע"כ צ"ל דהא דמהני נאמנת נגד לקוחות אף דהלוה אינו נאמן לפוטרו משבועה דלקוחות דחיישינן לקנוניא. מכל מקום בנאמנות נשתעבדו הנכסים מתחלה על תנאי זה כשיאמר שלא נפרע כמ"ש לעיל בדף פ"ד בלשון הירושלמי ע"ש. ולזה ודאי בעינן קנין כיון דליכא משיכת המעות ודוק:

עוד יש לומר דהא דנקט כתב לה. משום דאל"ה צריכה להביא עדים על הנאמנות דאף אם הוא מודה נאמן במיגו היכא דטוען ברי כגון בפוגמת ואף להפוסקים דס"ל דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות. מודים במיגו בעיקר נאמנות ועיין בסמ"ע ריש סימן ע"א והיינו דקמ"ל דבעינן כתב לה דלא מהני הודאתו. וק"ל:

שם פירש"י ד"ה אינו יכול להשביעה וכו'. בגמרא מפרש וכו'. הקשה בספר פני יהושע דמשמע דמפרש לפי ס"ד דברישא פליגי נמי לענין אפוטרופוס. ובתר הכי פירש"י דמשביע את יורשיו שלא פקדנו משמע דפשיטא ליה דמיירי בשבועת פוגמת דלמ"ד בשבועת אפוטרופוס צ"ל ע"כ כמ"ש התוס' בשם ירושלמי דהיורשים בעצמם הם אפוטרפיא. ונראה לענ"ד דרש"י ז"ל ל"ל הא דירושלמי. דע"כ תלמודא דידן לא מפרש הכי דאל"כ הא דמקשה בשבועות דף מ"ח מהך מתניתין דיורשיו משביעין אותה ואת יורשיה על רב ושמואל דס"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ודחיק שם דלצדדין קתני אותה באלמנה יורשים בגרושה ומאי קושיא הא רב בעצמו מפרש המתניתין לענין שבועת אפוטרופוס דלא שייך בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו. אף דהש"ס מקשה דמי הוי ידעה דמותיב לה אפוטרופוס. הא כתבו התוס' לקמן ד"ה אלא למ"ד דאיכא לאוקמי כשהיא כבר אפוטרופוס. אלא משום דמאי דוחקא דרב לאוקמי בהכי. וא"כ למאי דמקשה דנימא אין אדם מוריש שבועה לבניו נימא דבאמת מש"ה דחקו לרב לאוקמי בשבועת אפוטרופוס ולטעמיה אזיל ונראה דמוכח מזה דס"ל להש"ס דדוחק גדול לפרש כפי' הירושלמי ביורשים עצמם אפוטרופוסים. וע"כ למאי דהוי ס"ד לאוקמי באפוטרפיא היינו דמשביע את היורשים על אפוטרופוס דידה כשהיתה תחת בעלה שלא פקדנו כפירש"י אע"ג דלא מצינו שבועת יורשים לפטור כי אם כשבאים ליטול וכמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ס"ט בשם הרא"ש מ"מ כשתובעים כתובתה כיון שבאים ליטול צריכים לישבע שלא פקדנו שתפסה מן האפטרופיא שהיה תחת ידה. דהרי מצינו לר' שמעון דל"ל כלל שבועת אפטרופיא באשה ואפ"ה כשתובעת כתובתה צריכה לישבע. והיינו דמקשה בשבועות דאי נימא דאין אדם מוריש שבועה לבניו. א"כ בל"ז אין יכולים לגבות כתובתה. וא"כ איך משביעים את היורשים שבועת האפטרופיא שלא פקדנו לפטור כיון שאין נוטלין כלום. ואין להקשות אי מיירי שמשביעים את היורשים על האפטרופיא דידה שלא פקדנו כפירש"י הא ע"כ מיירי בגרושה כיון דיורשים יורשים אותה ולא הבעל. וא"כ הא קי"ל דנתגרשה האשה ה"ל כחלקו השותפות. יש לומר כיון דהטעם דחלקו השותפות א"י להשביעו מדלא השביעו קודם אבל הכא כיון שהאמינה בחיים ואין משביעין את היורשים אלא שלא פקדנו שפיר יכול להשביעה שמא ציוותה קודם מותה שתפסה מאפטרופיא. ודוק: ועיין בסמוך:

רש"י ד"ה אבל משביע וכו'. כבר כתבנו בסמוך דיש לפרש דבריו אפילו למאי דמפרש מתניתין על אפטרופיא. ולכאורה היה נראה דאדרבא מוכרח מפירש"י כן דשלא פקדנו קאי אפילו על אפטרופיא וכנ"ל. דאי קאי אפוגמת ה"ל לרש"י לפרש שפגמו היורשים בעצמם מיהו יש לומר דמזה ראיה למ"ש הסמ"ע בח"מ ריש סימן פ"ד דאם פגמו בנו לא ישבע. שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו. וע"כ צריך לפרש שבועת שלא פקדנו ועיין בש"ך שם. אך קשה לי בהא דקאמר אבל יורשים משביעים את יורשיו. הא כתבו הפוסקים ובסמ"ע סימן ע"א הטעם דאין מועיל הפיטור שלו גבי יורשיו משום דיכולין לומר דהיה בטוח שלא יוכל להעיז נגדו אם כן ביורשים דידה לפירש"י שהוא שבועה שלא פקדנו דלא שייך בזה העזה אם כן כשהוא פוטר את היורשים משבועה שלא פקדנו למה יורשים משביעים את יורשוי ובשלמא אם היינו מפרשים דמשביע את היורשים שלא פגמו בעצמם דשייך ביה העזה שפיר יכולין יורשיו לומר דהיה בטוח שלא יעיזו נגדו. אבל לפמ"ש דע"כ לא מיירי בשפגמו הם אלא משבועה דשלא פקדנו קשה. מיהו למאי דמסיק דגם יורשיו משביעים את יורשים מיירי בגרושה שמתה בחיי אביהם שפיר יש לומר דיורשיו משביעין את יורש"י שלא פרע להן אביהם אחר מיתתה דיש לומר דאם היה חי לא היו מעיזין נגדו אבל למאי דס"ד שם בשבועות דיורשים משביעין את יורשיו מיירי באלמנה שמת אביהם קודם אם כן ע"כ יורש"י שמשביעין את יורשיו שלא פקדנו וכיון דמזה פטרם אביהם כפירש"י ולא שייך בזה העזה אין חילוק בינו ליורשיו. ונראה לפי ע"ד דמזה ראיה לשיטת הרמב"ן דאף לאחר הפיטור יכול לגלגל אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר ויש לומר דאדרבא המקשה ע"כ הוי סבר דמתניתין בשבועת אפוטרופוס וכדמפרש רב הכא ולא פטרם משאר שבועות אלא משבועת אפטרופיא דאיהו גרם לה א"כ הא דקאמר יורשיו משביעין את יורשיו היינו משום גילגול שבועה דכיון דצריכין לישבע על כתובתה דמזה לא פטרם כלל צריכין נמי לשבע גם על האפוטרופוס ע"י גלגול אבל כשפטר גם יורשיו מן היורשים ע"כ פטרם אפילו מגלגול א"כ עכ"פ מוכח דגובין בשבועת שלא פקדנו ואדם מוריש שבועה לבניו ובזה א"ש טפי דלא מפרש הש"ס שם דמתניתין לענין שבועת האפוטרופוס וכפירוש הירושלמי שמינה את היורשים גם כן לאפטרופיא בעצמם. כמו שכתבו התוס' דכיון דשבועת האפוטרופוס הוא בטענת ספק ולא שייך העזה אין חילוק בינו ליורשיו ודוק היטב. ועיין בסמוך מ"ש מזה:

שם במתניתין הלכה מקבר בעלה וכו'. לכאורה קשה מזה על שיטת הרמב"ן דס"ל דבנאמנת אפ"ה יכול להשביעה ע"י גלגול א"כ ה"נ הואיל וצריכה לישבע על העתיד יגלגלו עליה על העבר וכן הקשה בב"ש וצ"ל בדוחק כשיטת הפוסקים שהביא הרא"ש דסיפא לא קאי ארישא כלל ומיירי בלא פיטור כלל ואפ"ה אין היורשים יכולין להשביע על אפוטרופוסים שבחיי אביהם כמו שיבואר לשיטתם בס"ד ונראה לישב דלפמ"ש לעיל דבשבועת אפוטרופוס כיון דלא שייך בו העזה אין חילוק בינו ליורשיו וכיון דסיפא מיירי להדיא בשבועת אפוטרופוס וע"כ סיפא ארישא קאי דהא לא נזכר בסיפא כלל שפטרה וע"כ קאי ארישא וברישא נקט שפטרה ממנו ומיורשיו א"כ יש לומר כיון דאין חילוק בינו ליורשו הא דפטרה מיורשיו היינו כמ"ש לעיל משום דכשנשבעת שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים מגלגלין עליה גם שבועת האפוטרופוס א"כ הרי חזינן שפטרה אפילו מגילגול וכבר כתבתי בסמוך דמסוגיא דשבועות ראיה לדברי הרמב"ן. וכן מוכח מסוגיא דהכא דלמאי דס"ד דמיירי רישא משבועת אפוטרופוס הא הוצרך לפטור מיורשיו היינו משום גילגול שיכול לגלגל אפילו בנאמנות ודוק:

עמ"ש לקמן לפרש שיטת הרי"ף ז"ל דמפרש פלוגתא דאבא שאול בזה דס"ל דיכול לגלגל אפילו בנאמנות א"כ א"ש שיטת הרמב"ן דמהאי טעמא פסק כאבא שאול כדקאמר לקמן דהילכתא כוותיה. וק"ל: