|
טקסט הדף מנוקד
הֲרֵי מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד עָלָיו מֵהַר סִינַי
אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא שְׁבוּעָה שֶׁאֶשְׁתֶּה וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אָתְיָא נְזִירוּת חָיְילָא עַל שְׁבוּעָה וְרַבָּנַן נָמֵי הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לֶאֱסוֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת אִם כֵּן לֵימָא קְרָא מִיַּיִן מַאי וְשֵׁכָר שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ טַעְמָא דִּכְתַב שֵׁכָר לְאַלּוֹפֵי שֵׁכָר שֵׁכָר לְמִקְדָּשׁ דִּכְתִיב יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ מָה גַּבֵּי נָזִיר יַיִן הוּא דְּלִיתְּסַר אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִין לָא אַף גַּבֵּי מִקְדָּשׁ נָמֵי יַיִן הוּא דְּלִיתְּסַר אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִין הַמִּשְׁתַּכְּרִין לָא וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ חַיָּיב אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים פָּטוּר וּלְרַבָּנַן נָמֵי הָכְתִיב מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן הָתָם לִימֵּד עַל אִיסּוּרֵי נָזִיר שֶׁמִּצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ צֵירוּף דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל שֶׁהוּ לְמַכּוֹת לֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן מַתְנִי' הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן כְּבֶן מָנוֹחַ כְּבַעַל דְּלִילָה כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן גְּמָ' לְמָה לִי לְמִיתְנָא כׇּל הָלֵין צְרִיכִי דְּאִי אָמַר הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן הֲוָה אָמֵינָא שִׁמְשׁוֹן אַחֲרִינָא קָא מַשְׁמַע לַן כְּבֶן מָנוֹחַ וְאִי תְּנָא כְּבֶן מָנוֹחַ הֲוָה אָמֵינָא אִיכָּא דְּמִיתְקְרֵי הָכִי קָא מַשְׁמַע לַן כְּבַעַל דְּלִילָה וּכְמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו מַתְנִי' מָה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לְנָזִיר שִׁמְשׁוֹן נְזִיר עוֹלָם הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ מֵיקֵל בְּתַעַר וּמֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת וְאִם נִטְמָא מֵבִיא קׇרְבַּן טוּמְאָה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ אֵינוֹ מֵיקֵל וְאִם נִטְמָא אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן טוּמְאָה גמ' נְזִיר עוֹלָם מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם הֲרֵי זֶה נָזִיר מָה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן נְזִיר עוֹלָם הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ מֵיקֵל בְּתַעַר וּמֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת וְאִם נִטְמָא מֵבִיא קׇרְבַּן טוּמְאָה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ אֵינוֹ מֵיקֵל בְּתַעַר רש"יוהרי מושבע ועומד עליו מהר סיני הוא. דכתיב זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת''ל כו' (פסחים דף קו) וקי''ל דנשבע לבטל את המצוה פטור דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה וא''ת הא תנן (נדרים דף טז. שבועות דף כה.) חומר בנדרים מבשבועות שכן הנדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות דאיש כי ידור נדר לה' כתיב אפילו במידי דלה' נמי לא קשיא דהא לא הוי אלא כגון דאמר ישיבת סוכה עלי דאוסר אותה עליו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום והכי מסקינן לה בנדרים בפרק ואלו מותרין (דף טז:): אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. והיינו דקאמר לאסור יין מצוה דנשבע לשתות כיין הרשות וכי תימא מאי שנא נשבע מפי עצמו מנשבע מהר סיני הכי אמרינן ליה בהדיא במס' שבועות (דף כט.) שבועה שאוכל ככר זו וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה על הראשונה חייב משום שבועת בטוי ועל השניה חייב משו' שבועת שוא והתם מפרש טעמא ומיהו איכא לן למשמע מינה דקאמר חייב על השניה אע''ג דהוי נשבע לבטל את המצוה דנזירות נמי חיילא אהאי דנשבע לשתות יין: מאי ושכר ש''מ תרתי. לאסור יין מצוה כיין הרשות וכי לא נדר נמי אלא מחד מינייהו דהוי נזיר מכולהו: אף גבי. כהן הבא למקדש כי שתה יין הוא דליתסר אבל כי שתה שאר מילי דמשכרין לא ולאפוקי מדר' יהודה כו': קעילית. שם מקום: איבעית אימא. היינו טעמא דר''ש דאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן בסתם דאמר הריני נזיר דר''ש לטעמיה דלית ליה איסור חל על איסור וה''נ כי אסר עצמו מן החרצנים ומן הזגין וחיילא עליה נזירות לא אתי אידך פלגא דתגלחת וטומאה וחיילא עילויה אי נמי כי הזיר עצמו מן היין לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחייל אאיסור יין לשווייה נדר גמור: ומנא תימרא דר''ש לית ליה איסור חל על איסור דתניא ר''ש אומר האוכל נבילה ביום הכפורים וכו'. דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נבילה דלא אמרינן מיגו דאתא יום הכפורים ואיתוסף איסורא לגבי שאר מילי איתוסף נמי לגבי נבילה ור''ש לטעמיה דאמר במסכת כריתות (דף כג.) דאפילו איסור חמור לא אתי וחייל על איסור קל והכי פרישנא לה במסכת [יבמות] (דף לג:) ובמסכת שבועות (דף כד.): לימד על כל איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה. לכזית שאם לא אכל בין חרצן וזג אלא כזית בלבד חייב מלקות: ור''ש. דלא דריש ביה האי טעמא אלא עד שיזיר כו' אזיל לטעמיה דלא מצריך ליה האי קרא משום צירוף דלר''ש לית ליה צירוף דקסבר ר''ש אפילו לא אכל אלא כל שהוא חייב דעובר בלאו האמור בו מחרצנים ועד זג לא יאכל דתניא ר''ש אומר כל שהוא למלקות לא אמרו שיעור אכילה לכזית אלא לענין קרבן ולענין שאר איסורין שחייבין על שגגתו חטאת כגון חלב ודם וחמץ בפסח אבל גבי נזיר כי עבר על נזירותו ואכל זג או חרצן דמילקא הוא דלקי ולא הוי חייב קרבן בכל שהוא מחייב ולא בעינן ביה צירוף הלכך הואיל ולא מיצטריך משום צירוף מייתר ליה קרא לההוא טעמא דאינו חייב עד שיזיר מכולן: מתני' הריני כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה. או שלא אמר כבעל דלילה אלא אמר כשמשון או כבן מנוח כמי שעקר דלתות עזה או שלא אמר דלתות עזה אלא אמר כשמשון כבן מנוח כמי שנקרו פלשתים את עיניו: הרי זה נזיר שמשון. צריך לנהוג בעצמו בנזירות שמשון ולקמן מפרש היכי הוי: גמ' דאי אמר כשמשון. ותו לא ה''א שמשון אחרינא קאמר להכי אמר כבן מנוח ואי הוה אמר נמי כשמשון כבן מנוח בלבד ה''א איכא איניש אחרינא דאתקרי נמי הכי או בן מנוח או שמשון בן מנוח לה''ק בהדייהו כבעל דלילה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו או כמי שעקר דלתות עזה דמיגליא מילתא דלא הוה אחרינא: הריני נזיר עולם הרי זה נזיר. כל ימי חייו דכי אמר הריני נזיר עולם משמע דנזירות קבל עליו עד עולם לפיכך כיון שהגיע לל' יום שיש לו כובד שיער מיקל בתער ומגלח כל ל' ול': ומביא. לכל תגלחת ותגלחת ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כמו שנאמר בענין: ואם נטמא מביא קרבן טומאה. כבש בן שנתו לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אבל המקבל עליו נזירות שמשון הרי זה נזיר עולם ולעולם אינו מיקל בתער: ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה. שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים כדמפרש לקמן: תוספותעד שיזיר מכולן. או יאמר סתמא דמשמע כל מילי דנזירות קיבל עליה ואם בא לפרש חרצן וזג צריך לפרש כולם גם תגלחת וטומאה: מכל אשר יעשה מגפן היין. אלמא דמכולהו צריך להזיר וא''ת ואכתי תגלחת וטומאה לא שמעינן וי''ל כיון דגלי לן ביין ה''ה שצריך לקבל גם תגלחת וטומאה ונפקא לן מלישנא דקרא מכל: מיין ושכר יזיר. משמע אפילו בחד הוי נזיר דהא כבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן למה לי למיכתב מיין ושכר אלא לאשמועי' דאפי' לא נדר כי אם בחד מהני דחייל נזירות עליו ואפילו כשבא לפרש דהכא חרצן וזג לא כתיבי: לאסור יין מצוה כיין הרשות. כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר: מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דקדוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליה נזירות ועוד קשה מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזיר דאתיא נזירות וחייל אשבועה מ''מ תקשי לו הרי מושבע ועומד מהר סיני כלומר דאין מושבע ועומד גדול מזה שנשבע לשתות ועוד קשה דקדוש היום לאו דאורייתא הוא דנהי נמי דכתיב זכור ודרשינן זוכרהו על היין אסמכתא הוא לכ''נ לר''ת דגרסינן בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר ל''ל קרא מיותר לאסור יין מצוה וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא דזוכרהו על היין אסמכתא והשתא משני כגון שנשבע לשתות וקמ''ל קרא יתירא דחייל עליה אע''ג שנשבע לשתות: לאלופי למקדש. מהכא ואינו חייב למקדש אלא איין ושכר ולאפוקי מרבי יהודה כו': ר''ש לית ליה איסור חל על איסור. פירוש בעלמא כדתניא כו' ואי לאו קרא הכא ה''א היכא דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה ביין לא חייב אנזירות קמ''ל קרא יתירא דמיין ושכר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס דלקי תרתי משום שבועתא ומשום נזירות ולא תימא כדקאמר רבא לעיל שבועה שאשתה אלא תוכל לתרץ אפילו שבועה שלא אשתה כדפירשתי: ורבי שמעון לית ליה צירוף. כלומר אין צריך יתור לצירוף דאפי' בשאר איסורים כחלב ודם מחייב בכל שהו ולא אמרו כזית אלא לקרבן והכא לא שייך צירוף לקרבן שקרבן נזיר אינו בא על ששתה יין אלא מלקות והקרבן בא על השלמת נדרו: מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם. וא''ת שאלה איכא בינייהו דנזיר שמשון ליתא בשאלה ונזיר עולם איתא בשאלה כדאי' בפ' בתרא דמכות (דף כב.) גבי חורש תלם אחד וי''ל מילתא דליתא בנזירות לא קתני ואם ישאל על נזירות אז לא הוי נזיר וה''ק מה בין נזיר שמשון כו' כששניהם נזירין: כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה. אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח לחודיה לא סגי עד שיאמר שלשתן כדמוכח בגמ' מכאן ואילך גריס ר''ת וכמי שעקר דלתות עזה בוי''ו וכמי שנקרו פלשתים את עיניו דאו או קאמר כלומר או שיאמר כמי שעקר או כמי שנקרו כו' דאי אמר כבעל דלילה לחוד או כמי שעקר דלתות עזה לחוד או כמי שנקרו פלשתים את עיניו לחוד דהוי נזיר שמשון דבהא ליכא למיטעי: נזיר עולם מיקל. ולא מגלח לגמרי כאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו: ומביא ג' בהמות. בשעה שמיקל הלכה למשה מסיני ואסמכתא מאבשלום דאמר אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור קרבן טומאה שתי תורים ואשם: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|