מתני' המביא גט ממדינת הים. כל חו''ל קרי ליה מדינת הים בר מבבל כדאמר לקמן (דף ו.): צריך. השליח המביאו לומר כו' וטעמא מפרש בגמ' ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה: רקם וחגר. תרגום של בין קדש ובין ברד מתרגמינן בין רקם לחגר (בראשית טז): אפילו מכפר לודים. שהיא מחוצה לארץ: ללוד. שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל ובגמ' מפרש פלוגתייהו: וחכמים אומרים. בגמרא מפרש מאי מוספי אתנא קמא דרישא: והמוליך. מארץ ישראל למדינת הים: מהגמוניא להגמוניא. בגמרא מפרש עיר אחת שהיו בה שני הגמונים ומקפידין זה על זה שלא יהו בני הגמוניא זו נכנסים לחברתה: ר' יהודה אומר מרקם למזרח. מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים: ורקם. עצמה נדונית כמזרח העולם ולא כא''י והמביא מרקם צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן כולם רקם למזרחו של ארץ ישראל וחוצה לה ואשקלון לדרומה ועכו לצפונה אבל מערב של ארץ ישראל אין צריך גבול שהים הגדול גבולה כדכתיב (במדבר לד) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגו': אם יש עליו עוררים. שהבעל מערער שהוא מזוייף: יתקיים בחותמיו. ואם יעידו העדים על חתימת ידיהם או עדים אחרים יכירו חתימתם כשר ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו כדאמרינן בגמ' בתי דינין קבועין: גמ'

מתני' המביא גט. אע''ג דלשאר שטרות פעמים נמי קרי גט כדתנן בהשולח (לקמן דף לד:) אין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ואיירי בכל שטרות ובפרק התקבל (לקמן דף סד.) נמי תניא וכן לגיטין ומפרש התם גיטי ממון מ''מ לא הוצרך לפרש כאן גט אשה משום דברוב מקומות היכא דקתני גט סתם איירי בגט אשה ומה שנוהגים לכתוב י''ב שורות בגט אומר ר''ת משום דגט גימטריא י''ב ור''י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י''ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג:) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה: ממדינת הים. הא דלא נקט המביא גט מחוץ לארץ כדקתני בגמ' (לקמן דף ז:) המביא גט בספינה כמביא בחוצה לארץ משום דבחוצה לארץ הוה משמע כל חוצה לארץ אפילו רקם וחגר להכי נקט ממדינת הים דמשמע רחוק כמו (יבמות דף פז:) האשה שהלך בעלה למדינת הים וכמו (שבועות דף מא:) פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים לאפוקי רקם וחגר דפליג בהו רבן גמליאל: אף המביא מרקם. משמע דברקם דרין בה ישראל והא דתנן בפ' דם הנדה (נדה דף נו:) כל הכתמים הבאין מרקם טהורין ור' יהודה מטמא מפני שהן גרים וטועין היינו משום דכתמים הנמצאין שם דעובדי כוכבים הם דישראל מצניעין כתמיהן ור' יהודה מטמא נראה לו דאותם שנוהגין תורת עובדי כוכבים הם גרים וטועין ולעולם ישראל נמי דרים בה: מכפר לודים ללוד. אומר ר''י שהזכיר לוד לאשמועינן אע''פ שהיתה נקראת כפר לודים על שם בני לודים שהיו מצויים בה תמיד אפילו הכי צ''ל בפני נכתב ובפני נחתם ולא חשיב כלוד עצמה ורבינו מאיר פירש דרבי אליעזר הזכיר שם עירו כדאמרינן (סנהדרין דף לב:) . אחר ר' אליעזר ללוד ואין נראה לר''י דכ''ש שלא היה צריך להזכיר כי היכי דלא נקט תנא קמא ממדינת הים לארץ ישראל דפשיטא היא דבארץ ישראל קאי: ואשקלון כדרום. הקשה ר''ת דאשקלון מארץ ישראל היא דכתיב ביהושע זאת הארץ הנשארת וגו' האשדודי והאשקלוני וכתיב הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך ואחר כך לכדוה כדכתיב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה uאר''ת דעולי בבל לא כבשוה כדאמר בפ''ק דחולין (דף ז.) גבי בית שאן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ולכך אין תלמידי חכמים מצויין שם ואין בתי דינין קבועין שם אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו חוצה לארץ וכתיב ביהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי וליכא למימר דלא כבשוה עולי בבל דבספרי בפרשת והיה עקב חשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל וי''ל דתרי רקם וחגר הוו ואותו רקם וחגר דכתיב גבי אברהם וישב בין קדש ובין שור (בראשית כ) מתרגמינן בין רקם ובין חגרא בארצו של אבימלך מלך פלשתים ואותו היה בארץ ישראל דמסתמא דאברהם ויצחק היו דרין בארץ ישראל וביהושע נמי משמע דפלשתים מארץ ישראל ואותו רקם וחגר היה במערבה של ארץ ישראל דפלשתים במערבו דים פלשתים הוא גבול מערב של ארץ ישראל ורקם וחגר דמתני' היה במזרח כדאמרינן רקם כמזרח ועכו אע''ג דכבשוהו עולי בבל כדאמר בסוף כתובות (דף קיב.) רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו ובפרק מי שאחזו (לקמן דף עו:) פריך למימרא דעכו לאו מארץ ישראל הוה הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי מהדדי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אמר ר''ת דלא קשה מידי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו''ל כדמוכח בירושלמי והכא מיירי באותו צד שבחוצה לארץ והא דלא משני נמי במי שאחזו (שם) מתני' דאם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והגיעו לעכו וחזר ביטל תנאו היינו לאותו צד שבחוצה לארץ היינו משום דביוצא מארץ ישראל פוגע תחילה באותו צד של ארץ ישראל והגיע לעכו משמע לתחילת עכו אך קשה לר''י דאמר לקמן (דף ו:) נכנס לפניו ר' אלעא אמר ליה הלא כפר סיסאי מובלע בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו ומה בכך מכל מקום עכו עדיפא אע''פ שהיא רחוקה מציפורי שהיא עצמה חציה מארץ ישראל ועוד היכי דייק לקמן (דף ח.) דמוכר עבדו לסוריא יצא לחירות מדתנן עכו כארץ ישראל לגיטין לגיטין אין לעבדים לא כל שכן סוריא דמרחקא טובא אדרבה סוריא עדיפא כיון דמתני' איירי בצד של חוצה לארץ דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש והויא היא עצמה ארץ ישראל דלהכי מיבעיא ליה אי הוי כמוכר עבדו לארץ ישראל כיון דשמיה כיבוש או דלמא כיון דעפרה טמא כחוצה לארץ דמי ואמר ר''י דאפילו בצד של ארץ ישראל צ''ל בפני נכתב וכו' לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלג מן הישיבות ובתי דינים וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר והשתא פריך שפיר כפר סיסאי דקרוב לציפורי שהיתה עיקר ישוב א''י טפי מעכו דרחוק מעיקר ישוב א''י אע''ג דעכו היא עצמה בארץ ישראל וכפר סיסאי הוא חוצה לארץ מכל מקום פשיט שפיר כיון דקים ליה דמובלעת מהני כאילו היא ממש מארץ ישראל כר''ג דאמר מובלעות שכיחי וגמירי וא''ת דאמר בירושלמי המוכר עבדו לעכו יצא לחירות ר''ש אביו דרבי יודן אומר אפילו מעכו לעכו וכיון דאפילו באותו צד שבארץ ישראל יצא לחירות אם כן מעכו לעכו אמאי יצא לחירות כיון דחשיב כחוצה לארץ וי''ל דנהי דחשיב כחוצה לארץ לגבי עיקר ישוב ארץ ישראל לגבי חוצה לארץ מיהא חשיב כארץ ישראל: ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. אבל כל זמן דלא אתי בעל ומערער נישאת על פי הגט ולא טענינן מזוייף דמשום עיגונא אקילו בה רבנן אבל בממון טענינן מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות דאל''כ לא שבקת חיי לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב שטר מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף שלא בפניו מיתומים ומלקוחות ומיהו מזה אין להוכיח דאפילו לא טענינן להו מזוייף טענינן להו פרוע כיון דהוא עצמו הוי מהימן לומר פרוע מיגו דאי בעי אמר מזוייף דקי''ל כמ''ד בפרק המוכר את הבית (ב''ב דף ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה אבל פלגא דפקדון טענינן להו פרוע הוא לך אע''ג דלא טענינן להו נאנסו משום דאביהם היה נאמן לומר החזרתיו לך במיגו דנאנסו אבל יש להוכיח דטענינן להו מזוייף דאל''כ כל אחד יכתוב שטר מכר או שטר מתנה ויחתום עדים ויגבה שלא בפניו מיתומים ומלקוחות דהשתא אין שייך לומר פרעתי ועוד יש לדקדק מסוף פ' גט פשוט (שם דף קעד:) דטענינן ליתמי מזוייף דאמר. רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ומסיק דרב הונא איירי בשטר מקויים ורב ושמואל בדנקיט שטר שאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטרא לא אמר תנו לא קיימיה לשטרא פירוש דשמא שלא להשביע את בניו אמר כן ואי לא טענינן מזוייף ליתומים מכל מקום יגבה דהא נקיט שטרא ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב

המביא גט ממ"ה. פי' תנא בא"י קאי, וממקום רחוק קרי מדינת הים כדאתמר בעלמא פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ואילו היה פי' למ"ה כמו שרש"י ז"ל מפ' קשיא הא דאמר ר"ג אף המביא מן הרקם ומן החגר דמשמע דלת"ק הני לא צריך והא מחוץ לארץ הוו.

ר"ג אומר אף המביא מן הרקם וכו'. נראה דרקם וחגר לאו היינו קדש וברד כמ"ש מפירש"י ואע"פ שתרגם אונקלוס כן הני אחריני נינהו שהרי קדש וברד מא"י הוו כמ"ש בס' יהושע, ובמס' מכות אמרי' דתרי קדש הוו, ומיהו תרווייהו מא"י הוו אלא דחד עיר מקלט וחד לא, ואף אנו נאמר שהם ג' ואחד בח"ל וכן חגר, וליכא למימר דרקם זהו קדש שבגבול עשו כדכתי' והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך דא"כ היכי אמרי' דסמוך לארץ ישראל הא מירחק טובא, ועוד דכתיב והיה לכם פאת נגב מדבר צין על ידי אדום, וקדש במדבר צין דכתיב ותצא כל העדה מדבר צין והאיך שנינו מרקם למזרח ורקם כמזרח, אלא הני דכתי' ביה בין קדש ובין ברד ומתרגמי' בין רקם ובין חגר, וי"א שהרבה ברכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ואימור הנך הוו מאותם שלא כבשום עולי בבל משום הכי לא הוו בקיאים ולא מצווים לקיימו אלא בחוץ לארץ הוו.

מאשקלון לדרום וכו'. אף זו קשה שהרי אשקלון מא"י הוה דכתיב בשופטים וילכוד יהודה וכו' ואת אשקלון וכו', וכ"כ ביהושע חמשת סרני פלשתים האשקלוני וכו' הפילה לבני ישראל לנחלה.
וכן בעכו ששנינו עכו כצפון קשה דכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע שמא"י הוה, וכדאמר בחולין ומי איכא למ"ד בית שאן לאו מא"י הוא והכתיב מנשה לא הוריש את יושבי בית שאן, וכ"ת שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בכתובות ר' אבא הוה מנשק כיפי דעכו אלמא קדושה, א"ל ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעת' וקדשה לעת"ל ולפי' היתה חביבה עליהם, אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי ב"ד, וא"נ ס"ל לא קדשה לעת"ל, לענין תרומות ומעשרות חביבה עלייהו דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם ואעפ"כ בחיבתה היא עומדת ובקדושת' לענין ישיבתה ודירתה.

חבל על דאבדין פירוש משנה ראשונה ממסכת גיטין לרבינו הרמב"ן ז"ל, כי נקרע דף א' מספר הנעתק ממנו. ואך אפס קצהו ממנו נראה בדף השני. וזהו החלו ויש אומרים עכו חציה בארץ ישראל וחציה בארץ העמים . והיינו דאמרינן בפ' מי שאחזו דעכו לאו במדינת הים קיימא ואיתמר נמי התם כי הוו איפטרו רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ. וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם המוכר עבדו לעכו יצא לחירות. ר' ישמעאל ברבי יוסי בעי ואפילו מעכו לעכו ואתיא כדמר בר אחא מן תרי עובדא דר' אנן ילפינן עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ. וכן כתב רש"י ז"ל במס' סנהדרין (ה' ע"ב).
וכיון שכן קשה לי הא דאמרי' בגמ' אבל עבו דמרחקא טובא לא והיכא מרחקא והא חציה בארץ ישראל. ואפשר דר"מ סבר כל עכו כארץ ישראל לגיטין וכיון דחציה בארץ שכיחי טפי מהנך דסמוכות ואע"ג דמרחקא מעיקר ארץ ישראל שהיא ירושלים שבתי דינין קבועים שם. וכפר סיסי קרובה לצפורי שיש שם ב"ד הגדול ותניא בתוספתא ר"מ אומר עכו ותחומיה כארץ ישראל לגיטין.
ומיהו קשה הא דאמרינן המוכר עבדו לעכו כמוכר לחוצה לארץ. במאי עסקי' אי בחציה שבארץ ישראל אמאי אי בחציה שבחוצה לארץ היכי אמרי' עלה וכ"ש סוריא אדרבא סוריא קדישא טפי. ונ"ל דפלגא כארץ ישראל ופלגא כסוריא והיא כחוצה לארץ לטומאה וצ"ע ותלמוד. עוד מצאנו בספרי תחומי ארץ ישראל עד מקום שהחזיקו עולי בבל. וקתני פרשת אשקלון וחומת עכו ורקם דחגרא אלמא כולם כבשום שניהם.
לפיכך העלו בתוספות שכל אלו מארץ ישראל הם אלא שעומדות על הגבולים ורחוקות מן המדינות בעיקר ארץ ישראל שבתי דינין קבועים כדאמרינן וקרובה לצפורי יותר מעכו דמשמע דמשום קורבתה וריחוקה לצפורי היא נידונת. והיינו מובלעות וסמוכות. כלומר למקום ישוב דארץ ישראל שבתי דינין שם. ועדיין לא העלו אותה בחוור.
אלא י"ל פרשת אשקלון לא היינו עיר אשקלון שלה אלא פרשת דרכים שלה ההולכת לארץ ישראל וחומת עכו מגדל סמוך לו או חציה כמו ש פי' ורקם דחגרא אינו רקם השנויה במשנתנו וכך מצינו בירושלמי במסכת שביעית בתחומי ארץ ישראל גניא דאשקלון ובעי אשקלון עצמה. אמר רבי יעקב בשם רבי זעירא מן מה דתנא גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ.
ויש תימא תנא מהיכא סליק דקתני המביא. וי"ל התם קאי דתנן וקונה את עצמה בגט בפ"ק דקדושין. ומיהו ה"ל לפרושי הלכות הגט ברישא אלא איידי דתקנתא היא חביבא ליה ואקדמה.

גמרא מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה. א"ל וליחוש נמי לשאר דברי' הפוסלי' בו דהא איכא מחובר ואיכא נכתב ביום ונחתם בלילה. והא איכא שלא אמר לסופר כתוב ולא אמר לעדים חתומו. ואיכא למימר סתם ספרי דדייצא מפקעי פקיעי ודברים הללו דברים המסורים לסופרי הדיינים הם הילכך ליכא למיחש אבל לשמה איכא למיחש דילמא איהו שקליה מבר מאתיה דשמיה כשמיה. והיינו דאמרינן בגמרא סתם סופרי דייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך פי' משום חששא זו דדילמא אשכח בר מאתיה דשמיה כשמיה ושקליה מיניה ואע"פ שלא היה לנו לחוש לכך שאין חוששין לשני יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו כיון שיש לחוש למיעוטא דמיעוטא דספרי לא גמירי. א"נ דאיהו גופיה כתביה ודלמא אשכחיה בר מאתיה אצרוך רבנן למיחש למילתא.
עוד יש לי לומר דנכתב ביום ונחתם בלילה דהוא דבר הנוהג בשטרות הכל יודעים דשטרי חוב המוקדמים פסולים. וכן לא אמר לסופר כתוב אף בשטרו' הוא נוהג ואין סופר ועדים כותבים וחותמים גט לאשתו של זה שלא במצותו.
ועוד י"ל שכל הכותב וחותם שלא במצות המגרש שלא לשם גירושין הוא. והכי מוכח בפ' שני וכדבעינן לפרושי קמן הילכך בכלל לשמה הוו אבל מחובר לא שכיח כלל ולא חששו אלא לשמ' שהוא מצוי וטועין בו.
ואי ק"ל נהי נמי דספרי לא טעו דילמא איהו אחתמיה בקרובים או בפסולים או בלילה ולקלקולה נתכוון א"כ אפילו בנותן גט מידו לידה בארץ ישראל ליחוש ואין לדבר סוף אלא לכולי האי לא חיישינן דכיון דלא ידעינן אנן אמאי ניקום ומערער. ובגמרא דארץ ישראל תרגומו דאינו חשוד לקלקלה הוא שמתוך שהוא יודע אם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים כיון דליכא למיחש לשאין בקיאין לא חיישינן דילמא יתכוון לקלקל דאינו חשוד לקלקל בידי שמים שאם אין דעתו לגרש לא יגרש. והיינו דאמרינן לקמן השתא מינקט נקיט ליה וערעורי קא מערער עלויה אלמא אינו חשוד לקלקלה בידי שמים אלא פעמים שמתחרט ובא מערער לקלקלה בב"ד. וכשהוא שולח גט ממדינ' הים נמי יודע הוא שהיא הולכת ונשאת ואי אתי לקלקול' לא מהימן הילכך איסורא לאינשי לא הוו ספו.
וכי אמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם דיו בכך דמימר אמר האי שליח למה הוא לרבנן למשאל אי נכתב ונחתם בפני אלא ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואלו לא היה שם נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה דלאחר נכתב ועוד דכיון שהוא שלוחו של בעלה והוא אומר שבפניו נכתב ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו וחתמו ואח"כ מצאו זה וכתבו לו ועשה שליח שאין הדבר מצוי כן.
והא דאמרינן לקמן (גיטין ג' ע"א) בדין הוא דליתני הכי. ה"ק בדין הוא דליתקון רבנן דלימא הכי בפני אלא משום דחיישינן דילמא גייז ליה ולא אמר לשמה וכיון שהכל אומרים כן וזה אינו אומר אין דבריו לשמה ועוד דה"ל משנה ממטבע חכמים. וי"מ גייז ליה ויאמר בפני לשמה ולא יאמר נכתב ונחתם.
ורש"י ז"ל פי' בלשון ראשון ששואלין לו אי נכתב לשמה ויש לו ממשמעות ירושלמי דגרסינן התם בפני נכתב ובפני נחתם לשמה. ולא דייק דא"כ הוה ליה למימר איכא בינייהו הא דלרבה צריך לומר לשמה ולרבא אין צריך לומר והא עדיפא לן טפי למימר. וי"מ דכי אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה לאו דוקא אלא ה"ה לשאר הדברים הפוסלין בגט ושואלין ממנו הכל או סומכין עליו בסתם. וזה הפי' לתרץ הקושיות הראשונות שכתבנו למעלה.
ושמא למדוהו מן הירושלמי דאמרינן התם ר' יהושע בן לוי שניא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין. ואין זה הפי' נכון לפום גמרא דילן מדאמרינן לקמן בפירקן והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא ובין לרבה ובין לרבא הא איכא מחובר אלמא במוליך ומביא ליכא אלא לשמה. וה"נ משמע בהא דאמרינן חדא מתלת גייז. ורבינו תם ז"ל פי' שדרשת לה לשמה לאינשי לא משמע להו ולפיכך חוששין לה יותר משאר דברים גם זה אינו נכון בטעם.

מתני': המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. פירש רש"י ז"ל: דכל חוצה לארץ קרי מדינת הים. ואינו מחוור דהא רקם וחגר מחוצה לארץ הוא כדמשמע בגמרא דקרי להו סמוכות לארץ ישראל, ואפילו הכי פליג תנא קמא ארבן גמליאל ואמר דאינו צריך. אלא נראה כמו שפירש ר' יצחק ז"ל דמקומות רחוקים שבחוצה לארץ קרי מדינת הים כדאיתא האשה שהלך בעלה למדינת הים (יבמות פז, ב) ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים (שבועות מא, ב), ומיהו ודאי חוצה לארץ קרי מדינת הים וכדאמרינן בגמרא (ד, א) כדי שלא תחלוק במדינת הים, אלא דתנא קמא אפקיה בלשון מדינת הים לאפוקי מקומות הקרובים כרקם וחגר.

ורקם וחגר. פירש רש"י ז"ל: דהיינו קדש וברד (בראשית טז, יד) וכדמתרגם [באונקלוס שם ועיי"ש בתיב"ע] בין רקם ובין חגרא. ואינו נראה דקדש וברד מארץ פלשתים הן, וכל ארץ פלשתים מארץ ישראל וכדכתיב ביהושע (יג, ב) זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים, ורקם וחגר שבכאן מחוצה לארץ הן. ועוד דארץ פלשתים למערבה של ארץ ישראל וכדכתיב (ישעיה ט, יא) ארם מקדם ופלשתים מאחור, ורקם דהכא למזרחה כדתנן מרקם למזרח ורקם כמזרח. אלא דאיכא למימר דרקם אחר יש והוא בחוצה לארץ והוא במזרחה של ארץ ישראל והיינו דמתניתין, ורקם וחגר דמצינו בספרי (פ' עקב, פסיקתא נא) מכבוש מצרים וכבוש בבל היינו רקם דארץ פלשתים.

ואשקלון. דתנינן הכא דהוא מחוץ לארץ אף על גב דהיא הויא מכבוש עולי מצרים, אומר רבנו תם ז"ל דלא הויא מכבוש עולי בבל ולפיכך על חוצה לארץ תחשב.

והא דתנן: מעכו לצפון ועכו כצפון. למימרא דעכו מחוצה לארץ, קשה דהא כתיב (שופטים א, לא) אשר לא הוריש את יושבי עכו, וכל היכא דכתיב אשר לא הוריש מארץ ישראל היא, וכדאמרינן בחולין (ז, א) למימרא דבית שאן מחוצה לארץ היא והכתיב (שם א, כז) ולא הוריש מנשה את בית שאן. והכא ליכא למימר דכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל, דהא אמרינן בכתובות (קיב, א) רבי אבא [הוה] מנשק כיפי דעכו אלמא קדשהו עולי בבל. ועוד תנן לקמן (גיטין עו, א) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל תנאו, ואמרינן עלה בגמרא למימרא דעכו במדינת הים הוה קיימא, והאמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, אלמא אף השתא בקדושתה קיימא ועולי בבל קדשוה. ותירץ רבנו תם ז"ל דעכו אית בה מארץ ישראל ואית בה מחוצה לארץ, וכדאיתא בירושלמי דהכא (פ"א ה"ב) מתרין עובדוי דרבי אנן ילפין, עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ, והא דתנן עכו כצפון היינו חלק שבה מחוצה לארץ. ואי קשיא לך אם כן לקמן (שם) אמאי לא מתרצינן מאי הגיע לעכו דקתני למחציתה שבחוצה לארץ. יש לומר הגיע לעכו לחלק הפוגע ראשון קאמר והוא ניהו מארץ ישראל.
ואינו נראה לר"י ז"ל מהא דלקמן (גיטין ח, א) דבעי מרבי חייא בר אבא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לארץ ישראל [בכת"י איתא: לחוץ לארץ וכן בגמ' לפנינו] דמי או לא, ואמר להו תניתוה ר"מ אומר עכו כא"י לגיטין לגיטין אין לעבדים לא וכל שכן סוריא דמרחקא טובא, ואם איתא אדרבה סוריא עדיפא טפי דאיכא למימר דכבוש יחיד שמיה כבוש, אבל עכו דח"ל גמורה היא יצא לחירות. ופי' הוא ז"ל דכל עכו כצפון קאמרינן, ורבי מאיר דעביד עכו כארץ דוקא חציו שבארץ והיינו דרבי חייא, וטעמא דתנא קמא דמצריך בה בפני נכתב משום דחציה מחוץ לארץ ועומדת על הגבולין ורחוקה מעיקר ישוב הארץ.
ואי ק"ל הא דאמר ליה רבי אלעאי לרבי ישמעאל לקמן (גיטין ו, ב) והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו ותנן ר' מאיר אומר עכו כא"י לגיטין ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא בעכו דמרחקא אבל כפר סיסאי דמקרבא לא, ומאי קאמר דאדרבה חלק עכו דפליגי בה עדיפא דהיא גופה מא"י היא. איכא למימר דקים להו דהבלעתה בארץ עם קירבתה לצפורי דהוא עיקר ישוב הארץ טפי עדיף מעכו דמחציתה מח"ל ורחוקה טפי מצפורי. ואי ק"ל הא דגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ב) רבי חייא בר בא אמר המוכר עבדו לעכו יצא לחירות, רבי ישמעאל אביו של רבי יודן בעי ואפילו מעכו לעכו, ואם אתה אומר אפילו מחציתה שבארץ כח"ל למה יצא לחירות ה"ל כמוכר מח"ל לח"ל. י"ל דלגבי הארץ חשבינן לה כחוצה לארץ אבל לגבי ח"ל ודאי חשבינן לה כארץ.

המביא גט מארץ ישראל אין [אינו] צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. כלומר ומשיאין אותה על פי גט זה אף על פי שלא נתקיים עדיין דהא לא מחזקינן ליה במזוייף ועדים נמי מצויין לקיימו הילכך לא חיישינן ליה כלל ומשיאין אותה לכתחלה דאשה דייקא ומינסבא, אבל בחוץ לארץ דאין עדים מצויין לקיימו חיישינן ואין משיאין אותה עד שיתקיים בחותמיו.

גמרא: מאי טעמא אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. פירש רש"י ז"ל: וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה ואמר אין, ואינו מחוור חדא דאם כן הוה ליה למימר איכא בינייהו אם צריך לישאל אם לאו, ועוד דא"א דלא מישתמיט בשום מקום דצריך לשאול אותו, ועוד דקשה לי (מיהא) [מהא] דאמרינן לקמן (גיטין ג, א) ורבה בדין הוא דליתני הכי [אלא] אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה, כלומר והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ובשלמא אי אמרינן דא"צ לישאל, אלא מימר אמרינן דסתם אומר בפני נכתב לשמה קאמר ובהכי מיתכשר גיטא ניחא, דכוליה עניינא בדיבוריה תליא השתא כיון שכן כי גייז ליה הוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים, אבל אי אמרת השתא לא מתכשר גיטא אפומא דשליח בלחוד במאי דקאמר בפני נכתב עד דנשייליה אי איכתוב לשמה ואמר אין, ליתקון דנימא שליח בפירוש נכתב לשמה ואי גייז ליה נישייליה, דהשתא נמי מישאל שיילינן ליה ועד דאמר נכתב לשמה לא מיתכשר.
ונראה כמו שפירש ר"י ז"ל: דמסתמא לשמה קא מסהיד, דמימר אמר מאי טעמא אטרחוה רבנן למימר בפני נכתב ודאי משמע דצריך לשמה, ועד דידע דנכתב לשמה לא אמר בפני נכתב. והא דקאמר לקמן ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה מי קתני בפני נכתב לשמה, הכי קאמר אף על גב דמסתמא כמו שאמר לשמה דמי, מכל מקום כיון דעיקר תקנתא משום לשמה הוה להו לתקוני דלימא הכי בהדיא, ואהדר רבה בדין הוא דקתני הכי כלומר דליתקון דלימא הכי.

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת גיטין היא מסדר נשים והורגלנו בלמודה אחר מסכת כתבות לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת תשעה פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' המביא גט ב' המביא בתרא ג' כל הגט ד' השולח ה' הניזקין ו' מי שאחזו ז' התקבל ח' הזורק ט' המגרש וענין המסכתא אמנם הוא סובב לבאר הענינים שבפירוד הבעל מאשתו דרך כתיבת גט כריתות ונתינתו על דרך אמרו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה הן בעניני כתיבתו במה הוא נכתב ועל מה הוא נכתב ומי הוא ראוי לכתבו והיאך הוא צריך לכתבו הן בענין קיומו אם הוא צריך קיום כגון שהביאו לה הגט ממקום אחר הן בעניני הבאתו על ידי שליחות של קבלה או הולכה וכיצד נעשה השליחות ומי הוא הראוי לכך ושאר דברים שבדיני השליחות הן בעניני נתינתו אם בבריא אם בשכיב מרע אם בתנאי ואם שלא בתנאי הן בנתינה מיד ליד הן בזריקה לרשותה וכיוצא בה הן בעניני נוסח הגט ותכונתו ודרך חתימת העדים שבו:

ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לששה חלקים הראשון לבאר בגט שבא ממקום אחר וצריכין לקיימו בכאן אם בא ממקום רחוק שאין קיומו מצוי על איזה צד עושין בו שלא יצטרך לקיום השני אם אפשר לזכות גט לאשתו בשום פנים עד שמשזכה אחד בשבילה לא יהא הוא יכול לחזור בו אם לאו השלישי בעניני כתיבתו אם צריך שתהא חתימתו וכתיבתו ביום אחד אם לאו ובמה כותבין ועל מה כותבין ומי הוא הראוי לכתבו והיאך הוא צריך לכתבו לשמה ודרך כריתות ר"ל על בלי שום שיור ועל איזה לשון שהבעל אומר יכולים לכתוב אבל לא ליתן ועל איזה לשון יכולין לכתוב וליתן הן בבריא הן בשכיב מרע הרביעי בעניני הבאתו מי הוא הראוי להביאו ודרכי השליחות הן של קבלה הן של הולכה ושאר דינין שבדרכי השליחות ובכלל זה על איזה צד קטנה או נערה מתגרשת הן על יד עצמה והן על ידי אביה וכיצד הוא יכול לבטל את הגט בשליחות הולכה משהגיע ליד השליח החמישי בעניני נתינתו הן בבריא הן בשכיב מרע הן בתנאי הן שלא בתנאי הן בנתינה מיד ליד הן בזריקה לרשותה וכיוצא בה הששי בעניני גופו של גט ונוסח שלו ולאיזה זמן מונין בו ותכונת חתימת עדיו ונתינתו בעשוי על איזה צד מועיל ועל איזה צד אינו מועיל וקול של גירושין או של קדושין כיצד דנין בו והיאך ראוי להרחיק ענין הגירושין החלק הראשון והחלק השני יתבארו בפרק ראשון השלישי יתבאר בפרק שני ובשלישי וקצתו בשביעי מענין על איזה לשון יכולין לכתבו וקצתו בפרק אחרון והוא ענין השיור הרביעי יתבאר קצתו בפרק שני וקצתו בשלישי וברביעי ר"ל השולח ובשביעי ר"ל התקבל החמישי יתבאר בפרק ששי ר"ל מי שאחזו ובשמיני ר"ל הזורק הששי יתבאר בפרק שמיני וקצת ממנו בפרק רביעי ובפרק אחרון:

זהו שורש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה הרבה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר וכן יתערב בה לפעמים חלק בגבול חברו כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקידם:

והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד ענינו לבאר ענין החלק הראשון והחלק השני ורובו יסוד על ארבעה ענינים הראשון בגט הבא ממקום רחוק על איזה צד עושין בו שלא יהו צריכין לקיימו והשני יתגלגל על ידי זה בגט שחרור של עבד באלו דברים הוא שוה לגט אשה השלישי יבאר על ידי גלגול דבר זה שטרות הנעשים בערכאות של גוים על איזה צד כשרים הרביעי במזכה גט לאשתו ושחרור לעבדו על ידי אחר באיזה מהם יכול לחזור ובאיזה מהם אינו יכול לחזור וכן אם אמר תן גט זה לאשתי ושחרור לעבדי ומת אם יתנו לאחר מיתה אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקידם:

המשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם רבן גמליאל אומר אף המביא מרקם ומן החגר רבי אלעזר אומר אפי' מכפר לודים ללוד וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם רשב"ג אומר אפי' מהגמוניה להגמוניה אמר הר"ם פי' אגמוניה אמר אפילו הביא גט בארץ ההיא בעצמה מפקודת איש לפקודת איש אחר יצטרך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם ופסק ההלכה שכל מי שהביא גט לחוצה לארץ ואפי' מארץ ישראל או הביאהו מחוצה לארץ ואפילו לארץ ישראל אם נתקיים אצלנו כתיבת העדים ונתקיים בבית דין לפי שהתבאר בשני מכתובות הנה זה הגט אשר עשוהו ב"ד ולא נצטרך מהבאתו דבור אחר ישלח בידו לבד ואם לא נכיר העדים הנה אי אפשר שלא יאמר אשר הביאו בפני נכתב ובפני נחתם ויתנהו לו בפני שנים ואז תתגרש ויתחיבו השנים שיקראוהו גט ואז תנהו לה:

אמר המאירי המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כלומר שכל שאחד שולח גט לאשתו ממדינת הים לארץ ישראל על ידי שליח הולכה הזקיקו חכמים שיאמר השליח בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ואחר כך יתנהו לה בפניהם ושאלו בגמרא טעמא מאי ושאלה זו נשנית בתלמוד המערב בנסח זה אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כלומר שאילו שלח אחד ממדינת הים לארץ ישראל שטר מתנה או שטר חוב אע"פ שאין מגבין בה עד שתתקיים וכמו שאמרו כתובות י"ט א' קיימו שטריכו וחותו לדינא מכל מקום אין נזקקין שלא לקבלה עד שאמר השליח כן אלא יקבלנה ולכשתתקיים מגבין בה ואף זו תקבל את גיטה ולכשתקיימהו תינשא ותירץ רבה לפי שאין בקיאין לשמה כלומר שאין בני מדינת הים בני תורה ואפילו נתקיים חוששין שמא כתבוהו שלא לשמה ויתרבה ממזירות בישראל ומתוך כך הזקיקו את השליח לומר כן כשאמר בפני שנים שבפניו נכתב ובפניו נחתם מן הסתם אף הם שואלים לו היאך היה הענין והוא אומר כך עד שיתברר מדבריהם שלשמה נכתב או שיאמר כן בהדיא או שמאחר שהוא מעיד שבפניו נכתב ונחתם סומכין עליו מן הסתם שבעלה של זו הכתיבו והחתימו לשם זו ואין חוששין שמא אחר צוה לכתבו בפניו ומצאו אחר ועשאו שליח שאין חוששין לשליח בשקרות:

ושמא תאמר והלא יש לך לחוש גם כן לכמה דקדוקים ושמא נכתב במחובר או נכתב ביום ונחתם בלילה או שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וכן הרבה כיוצא בזה עד שקצת חכמים מפרשים שהדין כן בכל דקדוקי הגט וכשאומר בפני נכתב ובפני נחתם שואלין לו על כלם או סומכין עליו על כלם שבדין נעשה וחדא מניהו נקט ומצאתי להם סעד בתלמוד המערב שנכתב שם טעם זה בלשון הכולל והוא שאמרו אלו המביא שטר מתנה ממדינת הים ושמא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אמר יושע בן לוי שניא היא שאין בקיאין בדקדוקי גיטין וכן יש מפרשים ששאר הדקדוקים אין בהם הנאה לבעל ואינו מחזר אחריהן אבל שלא לשמה מתוך פשיטי דספרא שלא יצטרך להכתיבו מתחילה נהנה בו ונוטלו מטופסיו או ממי שנמלך ומכל מקום בגמרא שלנו אינו נראה כן ממה ששאלו בגמרא ט' א' בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר אלא שמכל מקום אין אנו צריכים לכך שדברים אלו מסורים או לדיינין או לסופריהם וספרי דדייני מגמר גמירי כמו שנאמר בסוגייא זו ואין לחוש אלא שמא אחר הכתיבו כראוי ונמלך ומצאו זה ששמו כשמו ונטלו ושלחו ואע"פ שהסופר אינו מתעסק אלא בכתיבת הגט ואחר שכתבו כתקנו נותנו לבעל ובעל מחתימו ושמא החתימו בלילה או בעדים פסולים אין זה כלום שאף הבעל מכיון שנותן דעתו לגרש אינו חשוד לקלקלה ובקיאות בדקדוקי גיטין אין לו כלל אלא מכתיב ומחתים על פי הסופר גוזר לו והוא מקיים ואין לחוש אלא שמא אחר הכתיבו שאף הוא סבור שיועיל ושהאחר הכתיבו כראוי ואע"פ שאין חוששין לשני יוסף בן שמעון אלא במקום שהוחזקו מתוך ריחוק המקומות ובטול תורה שבהן מחמירין בה וזהו שאמרו בתלמוד המערב וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים אמר ר' אבון אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ר"ל בקלקול המסור לשמים ר"ל שיגרש בכונה שישאירה מעוגנת אחר כן שאם אין דעתו לגרש אינו מגרש ואין חוששין שיהא דעתו בשעת הגירושין לקלקול אבל בב"ד הוא חשוד לקלקלה שפעמים שהוא מתחרט וחוקר אם יוכל לפסול את הגט כדי שיהו ב"ד נזקקין לערער להוציאה מתחת יד השני ולהחזירה לו והולך אצל בקי ללמוד ומודיעו היאך היה ומוצא שאין גט שנכתב שלא לשמה כלום ובא לב"ד וטוען זהו טעמו של רבה:

ומכל מקום רבא פירש הטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו כלומר שאין חוששין לשום פסול אלא שחוששין שמא היום ומחר מתחרט וטוען שמזוייף הוא והיא צריכה לקיימו וברחוק מקום אין עדים מצויין לקיימו והרי היא יושבת עגונה או אם נשאת עומדת בספק אשת איש עד שתקיימהו ומתוך כך תקנו שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ושלא נשיאה עד שיאמר כן ואם נתנו לה בלא מאמר זה שאף אחר נתינה יטלנו ממנה ויחזור ויתנהו לה בפני שנים ויאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם כמו שיתבאר בגמרא ואם לא עשה כן הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו וכשאמר השליח כן האמינוהו כאלו נתקיים בשנים והוא שאמרו בטעם זה בתלמוד המערב קל הוא שהקלו עליה כדי שלא תהא יושבת עגונה והקשה היינו קל אינו אלא חומר שאלו לא אמר כן אין את מתירה לינשא ואלמלא לא נתקנה כן היתה נשאת בגט היוצא מתחת ידה ולכשיערער הבעל תזקק לקיום ותירץ חומר שהחמרת עליה בתחלתה הקלת עליה בסופה שאם בא הבעל ועירר עררו בטל וכן הדין בכל ערר שהוא מוציא עליו אחר כן אלא אם כן הביא בו ראיה ברורה הא בראיה מיהא עררו ערר ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו עררו בטל בין בערר שבגופו ר"ל בגופו של גט בין בערר שחוץ לגופו בין בערר שיש בו ממש בין בערר שאין בו ממש בערר שיש בו אמתלא הא במקום ראיה או עדות לא שלא האמינו השליח במקום ששנים מכחישים אותו וזה ברור שאף שלא במקום ערר אמרו בדין הוא דלתרויהו לבעי תרי כלומר שאין דבר שבערוה פחות משנים שאע"פ שבמת בעלה אחד נאמן התם הוא משום דאחמרת לה בסופה שתצא מזה ומזה והולד ממזר וכו' אקלת עלה בתחלתה אבל זו שאין ערר הבעל כלום אלא בעדים וראיה בדין הוא דלבעי תרי ומשום עיגונא הוא דאקלו רבנן:

זהו טעם משנתנו בין לרבה בין לרבא ולשניהם כל שבא הבעל אחר כן ומערער אינו כלום אלא בראיה וכמו שאמרו כיון דאמרינן בפני כמה נותנו לה בפני שנים וכו' מידק דייק ולא אתי לאירועי אנפשיה ואין ביניהם אלא כשהביאוה שנים דלרבא לא צריך בפנינו נכתב ונחתם שהרי מסתמא הם עצמם מצויים לקיימו ואפילו אינם מקיימים אותו הוו להו כעדי מסירה ונאמנים לומר בעל עשאנו שלוחים ליתן גט זה לאשתו ואינו יכול להכחישם וכמו שאמרו למטה אלו אמרו שנים בפנינו גרשה מי לא מהימני ולרבה מיהא צריך הואיל ואין בקיאין וכן יש ביניהם ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל ובשעת חירום לדעת קצת או שסתמה שעת חירום לדעת קצת ואין שיירות מצויות דלרבה אינו צריך שהרי הכל בקיאין ולרבא צריך שהרי אין עדים מצויין:

ולענין פסק רוב פוסקים פסקו כטעמו של רבא ומשום דסוגיין כותיה אלא שגדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה וכמו שנבאר ראיותיהם בגמרא בע"ה:

ומתוך כך אתה צריך לפרש משנתנו בטעם שניהם ואמר תחלה שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ופרשו גדולי הרבנים שכל חוצה לארץ קורא מדינת הים חוץ מבבל ואינו כן שאם כן מה הוסיף רבן גמליאל במה שאמר אף המביא מן הרקם ומן החגר והלא אף הם מחוצה לארץ כמו שיתבאר אלא שהתנא היה עומד בארץ ומקומות הרחוקים שבחוצה לארץ היה קורא מדינת הים ועל הדרך השגור בפי הבריות הלכו להם למדינת הים ועל אותם המקומות הרחוקים אמר שצריך לומר כן לרבה מפני שאין בקיאין ולרבא מפני שאין עדים מצויים לקיימו והוסיף רבן גמליאל לדון בו אף במביא מן הרקם ומן החגר שהם מחוצה לארץ כמו שאמרו בגמרא בהדיא אלא שקרובות לארץ לרבה שאע"פ שסמוכות לא גמירי ולא בקיאי ולרבא שאע"פ שהן סמוכות אין שיירות מצויות מהן לארץ משום חירום ואף ר' אליעזר מוסיף עוד מכפר לודין ללוד ולוד היא מארץ ישראל ולודין היא מחוצה לארץ אלא שהיא קרובה הרבה עד שרקם וחגר נקראות סמוכות וזו נקראת מובלעת בתחום ארץ ישראל ר"ל שארץ ישראל מקיפה משלש רוחותיה וקצת חכמי צרפת פירשוה שהיא בתוך אלפים אמה לארץ ישראל ובזו מיהא אין טעם לא לרבה ולא לרבא הלא שניהם מפרשים טעמו של ר' אליעזר דמשום האי מיעוטא לא תחלוק במדינת הים:

וחכמים אומרים אינו צריך אלא המביא ממדינת הים והמוליך ר"ל מארץ ישראל למדינת הים לרבה אע"פ שבני ארץ ישראל בקיאין הם גזרינן מוליך אטו מביא ולרבא כל שכן דלדידיה אתיא שפיר שמארץ ישראל לחוצה לה גם כן אין עדים מצויים לקיימו והרי למדת עכשיו שהמביא גט ממדינת הים לארץ ישראל או מארץ ישראל למדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואחר כך בא ללמדנו ממדינה למדינה במדינת הים ר"ל ממחוז למחוז שאף באלו צריך שיאמר וכו' לרבה שהרי אין בקיאין ולרבא שאין עדים מצויין אלא שבזו יש ביניהם שלרבה אף במדינה אחת מעיר לעיר כן הואיל ואין בקיאין ולרבא דוקא ממדינה למדינה אבל במדינה אחת מעיר לעיר לא צריך והוא שאמרו בתחלת הסוגיא איכא ביניהו וכו' אי נמי באותה מדינה במדינת הים:

רשב"ג אומר אף מהגמוניא להגמנייא פירשו בגמרא אפי' עיר אחת של שני הגמונים או שני בעלים ומקפידין זה על זה ואין עבדיו של זה נכנסים ברשותו של זה ופירשו בגמרא על עיר אחת שהיתה כן בארץ ישראל ובזו מיהא לרבא ניחא שהרי הואיל ואין נכנסין מזו לזו אין עדים מצויין לקיימו אבל לרבה קשיא דהא בקיאי הואיל ומארץ ישראל היא עד שנשתנה טעמו של רבה לומר שאף הוא חושש לטעמו של רבא וכל שאין לחוש לטעם לשמה חוששין לאין עדים מצויים ר"ל מצויין לקיימו ונמצא מחלקתם בהיכא דליכא למיחש לקיום כגון שנתקיים חותמיו ומכל מקום איכא למיחש לטעם לשמה דלרבה צריך ולרבא אינו צריך:

משנה ר' יהודה אומר מרקם ולמזרח ורקם במזרח מאשקלון ולדרום ואשקלון בדרום מעכו ולצפון ועכו בצפון ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין אמר הר"ם פי' זה הגדר אשר גדרו המקומות אשר לא יחייבהו שיאמר בו בפני נכתב ונחתם העיירות אשר הם קצות ארץ ישראל ואינה ממנה והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי אחר כך בא ר' יהודה לתחם תחומה של ארץ ישראל ואמר שתחומה מצד המזרח עד רקם ומרקם ואילך עד סוף מזרחו של עולם הוא חוצה לארץ ורקם במזרחו של עולם ר"ל שהוא מחוצה לארץ וכן אתה מפרש במאשקלון לדרום ובמעכו לצפון ומצד המערבי שבה מיהא אין צריך לתחם שהרי הים הגדול היא גבולה לשם ור' מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין והלכה כר' יהודה ויש פוסקין בעכו כר' מאיר ממה שהביאו ממנה בגמרא ראיה למוכר עבדו בסוריא:

משנה המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אם יש עליו עוררים מתקיים בחותמיו וכן המביא גט ממדינת הים אינו יכול שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם אם יש עליו עדים מתקיים בחותמיו אמר הר"ם פי' אמרו עוררים ירצה בו אם ערער הבעל ואמר אני לא גרשתיה וזה הגט מזוייף ואני לא צויתי לכתבו או יפסלהו באופן מאופני הפסלות ולא זולת זה לפי שהעקר אצלנו אין ערער פחות משנים ואוקי אתתא בחזקת אשת איש ואמר אינו יכול לומר שיתחדש אליו מקרה ימנעהו מדבר:

אמר המאירי המביא גט ר"ל ממדינה שבה למדינה שבה אינו צריך שיאמר בפני נכתב וכו' לרבה דהא בקיאי ולרבא דאע"ג דרחקי בתי דינין קביעי והולכים תמיד מזה לזה ומכל מקום לרבא דוקא כשאין חירום ביניהם הא יהודה וגליל וכיוצא בהם צריך וכמו שאמרו בגמרא איכא ביניהו וכו' אי נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל ושאר מקומות שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו כלומר משיאין אותה בגיטה היוצא מתחת ידה ואם יבא הבעל ויערער לומר שמזוייף הוא יתקיים בחותמיו אבל מה שאמר אחר כן וכן המביא ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ונחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אינו שוה לזה שבמדינת הים כל שאין יכול לומר כן לא תנשא עד שיתקיים וזו לרבא ניחא שהרי מכיון שאין הטעם אלא משום קיום כל שנתקיים בחותמיו מיהא כשר ולרבה מיהא קשיא ומה הענין בקיום והלא אתה חושש שלא נכתב לשמה ופירשוה אחר שלמדו ואומר אני שדוחק דבריו של רבה ניכר אף מתוך משנתנו ושראוי לפסוק כרבא כדעת גדולי הפוסקים ולדחות ראיות שהביאו הרבה מפרשים לפסוק כרבה על הדרך שהזכרנו והלכך כל שמביא גט מארץ ישראל לחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ ישראל וממדינה למדינה שבחוצה לארץ בדרך שאין השיירות מצויות ואף ממדינה למדינה שבארץ ישראל בשעת חירום צריך לומר כן ואם לא אמר כן לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו ואף במקום שאינו צריך אם אמר כן הועיל ואין ערר הבעל כלום כמו שיתבאר ובבל מיהא אע"פ שהיא חוצה לארץ אינו צריך וכמו שאמרו בה שכיחי מתיבאתא כלומר שהתלמידים מצויין ללכת לישיבות מזה לזה:

ובזמן הזה יראה לקצת מפרשים שאין חילוק ביניהם שלא נאמר בארץ ישראל שאינו צריך אף מרחוק שבו לרחוק שבו הואיל ואין שם חירום אלא בזמן שבית המקדש קיים שהיו עולים לרגל ובני ארץ ישראל מתעכבים שם לאכול מעשרותיהם ולהקריב נדריהם ונדבותיהם ומכירין זה את זה אף מקצה שבה לקצה שבה אבל בני חוצה לארץ אע"פ שעולים לרגל אין מתעכבים שם הרבה אם שריחוק מקומם מעלה בלבם טינא לחזור תכף שהקריבו עולת ראיה אם שלדעת קצת אין מביאין מעשר בהמה מחוצה לארץ כמו שנאמר בספרי ובבכורות נ"ג א' או שמא בארץ ישראל אף לאחר חורבן בזמן שהיו שם בתי דינין מצויין וישיבות מחזרות ובאות וכמו שאמרו בגמרא כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי הא בזמן הזה ארץ ישראל וחוצה לה חדא מחתא היא וכל שממדינה למדינה מן המקומות הרחוקים צריך לומר בפני נכתב ונחתם ואם לאו לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו וכן כתבוה תלמידיהם של גדולי הפוסקים הא כל שאינו צריך לומר כן כגון מקומות שהעדים מצויים מזה לזה תנשא בגיטה ואם יבא מערער יתקיים בחותמיו:

וכל שהוא צריך לומר כן ולא אמר ונשאת כתבו הגאונים שאם לא נתקיים שתצא אע"פ שאין עליו עוררים כמו שיתבאר בגמרא הא כל שבא ממקום שהעדים מצוים תנשא וכשיצאו עוררים יתקיים ואם בא ממקומות הרחוקים תקיים וכל שנתקיים תנשא שאין חוששין ללשמה וכנגד רבה והפוסקים כמותו ואם לא כן כמה כתבאתא מיקרען:

ומכל מקום יראה לי שאף לדעת הפוסקים כרבה בזמן הזה מיהא נתפשטה תורה בגליות ודקדוקי גיטין רגילין אצל הכל ואין לחוש לטעם לשמה כלל והכל תלוי בנתקיים ומצאתי סעד לדבר בתלמוד המערב אמרו על טעם לשמה הדא דתימא בראשונה שלא היו חברים מצויים בחוצה לארץ אבל עכשו בקיאים הם וכן אמרו למטה לא שנו אלא בדורות הראשונים וכו' ואין חוששין שמא יחזור הדבר לקלקולו אע"פ שסוגיא זו מוכחת כן ושגדולי המפרשים כתבו כן שחששא רחוקה היא ושנויא דחיקא וכל שבא ממקומות הרחוקים ואין עדים מצויים לקיים יאמר השליח בפני נכתב ונחתם ודיו זהו מה שנראה לנו בפסק זה דרך קצרה:

ולענין ביאור משנתנו מיהא יש עליה עוררים בענין המקומות הנזכרים בה שהרי רקם וחגר אם הם קדש וברד כמו שפירשו גדולי הרבנים ומתרגומו של אנקלוס חגר הרי קדש מיהא מארץ ישראל היא כמו שאמ' בספר יהושע בתחום הארץ אלא שנראה שרקם אחר היה וכמו שאמרו בשני של מכות תרי קדש הוו ויש מקשים אף על זו שהרי ביארו שם ששניהם מארץ ישראל שהרי אמרו עליהם שם חד מערי מקלט וחד מערי מבצר ומכל מקום לשיטתם הם אמרו לאו תרוצי מתרצת לה דתרי הוו תריץ ואימא תלתא הוו ומכל מקום יש עוד רביעי שהרי אי אפשר לפרש באלו שבגבול עשו האמור בו והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך שהרי רחוק היה הרבה והיאך יאמר עליו שהוא סמוך לארץ ישראל וכן יש אומרים שהם מכרכים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ובזמן המשנה היה נידון לחוצה לארץ וכן אתה אומר באשקלון שלפי משנה זו היא מחוצה לארץ וביהושע הוא מונה אותם בתחום הארץ אבל עכו מיהא קשיא שלפי משנתנו היא מחוצה לארץ וביהושע כתיב לא הוריש את יושבי עכו אלמא שמארץ ישראל היא ואי אפשר לומר שאף זו לא היתה מכבוש שני של עולי בבל שהרי אמרו ר' זירא מנשק כיפי דעכו אלמא בקדושתה קיימא ומדכתיב ואת עפרה יחוננו וכן בפרק קורדיקוס משמע בהדיא שהיא מארץ ישראל תירצו בה שהם סבורים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד ולפיכך היתה חביבה עליהם אע"פ שאינה מכבוש שני הא לענין גיטין הואיל ולא כבשוה עולי בבל אין כאן בקיאות ולא עדים מצויים וכן יש מתרצים שמקצתה מארץ ישראל ומקצתה מחוצה לארץ ואמר בכאן עכו כצפון על צדה שכנגד חוצה לארץ והוא שאמרו בפרק קורדיקוס עכו לאו במדינת הים קיימא וכן אמרו כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוי מפטרי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לה ובתלמוד המערב אמרו על שמועת המוכר עבדו בחוצה לארץ יצא לחירות המוכר עבדו בעכו יצא לחירות ר' ישמעאל בעי אפילו מעכו לעכו ואתיא כדמר ר' יעקב בר אחא מן תרין עובדוי דר' אנן ילפינן עכו יש בה מארץ ישראל ויש בה מחוצה לארץ אלא שמכל מקום קשה לפרש שהרי אמרו אבל עכו דמרחקא טובא והיאך אפשר לומר כן והלא חציה בארץ ועוד כתבו בתוספות שמצאו בתחומי הארץ פרשת אשקלון וחומת עכו ורקם וחגרא אלמא כלן מכבוש שני הם ותירצו בתוספות שכל אלו מארץ ישראל הן אלא שעומדות על הגבול ורחוקות מן המדינות שבעיקר ארץ ישראל ולפיכך דנוה כארץ ישראל ואין הדברים כלום שאין דוחין משנתנו מנגד בריתא שהרי במשנתנו עכו ואשקלון ורקם מחוצה לארץ הם ושמא אף במה שמצאו פרשת אשקלון אינה אשקלון וחומת עכו אינה עכו עצמה אלא מבצר הסמוך לה וכן רקם דחגרא אינו רקם של משנתנו ובתלמוד המערב של שביעית שנינו בתחום הארץ גינייא דאשקלון ושאלו על אשקלון עצמה והשיבו אמר יעקב בר זעירא מן מה דתני גינייא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ דמי אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה ברקם ואשקלון אבל בעכו על כרחנו מארץ ישראל היא ואין לנו בה במה שאמרו דמרחקא אלא דמרחקא מעיקר ארץ ישראל שבתי דינין קבועים וכמו שאמרו על כפר כיפי וקרובה לצפורי יותר מעכו אלמא שמפני שהיו בצפרי בתי דינין קבועין היו דנין העיירות לפי רחוקן או קרובן ממנה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ר"ג אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר. ר' אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד:

וחכ"א אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:

רשבג"א אפי' מהגמוניא להגמוניא: רבי יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון רבי מאיר אומר עכו כא"י לגיטין: פי' כל חו"ל קרוי מדינת הים בר מבבל כדאמרינן התם:

צריך שיאמר השליח המביא. בגמ' מפרש: ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה:

רקם וחגר תרגומא בין קדש ובין ברד בין רקם ובין חגרא. אף מכפר לודין שהיא מחו"ל ללוד שהיא סמוכה לה והיא מא"י ובגמ' מפרש פלוגתייהו. וחכ"א וכו' בגמ' מפרש מאי קמוסיף את"ק דרישא:

המוליך. מא"י למדינת הים:

מהגמוניא להגמוניא. פי' עיר א' שהיו בה ב' הגמוניא ומקפידים זה על זה שלא יהו בני הגמוניא זו נכנסים לחברתה:

ר' יהודה אומר מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נדונית כמזרח העולם ולא כא"י והמביא מרקם צריך שיאמר וכן כולן רקם למזרח א"י וחוצה לה ואשקלון לדרומה ועכו לצפונה. אבל מערב של א"י אין צריך גבול שהים גבולה כדכתיב בגבול ים והיה לכם הים [הגדול] וגבול:

מאי טעמא. רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה. פי' בעבור זה הצריכוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דכתיב וכתב לה לשמה ובחו"ל אין בקיאים לשמה מפני שאינן בני תורה כלומר שאינן יודעין שצריך שיכתב הגט לשמה ויש לחוש שמא נכתב זה לאחד מבני עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ונמלך מלגרש את אשתו ושלחו זה לאשתו מש"ה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לשם אשה זו:

בפרש"י בד"ה צריך השליח כו' הבעל עשאו שליח להולכה עכ"ל מה שלא פי' שהאשה עשאו שליח לקבלה עיין לקמן בר"ן וק"ל:

בד"ה ללוד שהיא סמוכה לה והיא מא"י כו' עכ"ל רקם וחגר נמי סמוכות מיקרו אלא שכפר לודים סמוכות טפי שמובלעין הן כדאמרינן לקמן בגמרא ודו"ק:

תוס' בד"ה המביא כו' וכן לגיטין ומפרש התם גיטי ממון כו' משום דברוב מקומות היכא דקתני גט סתם כו' עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם כיון דלא ניחא להו דנקט הכא גט סתם אלא משום דכן הוא ברוב מקומות גבי גט אשה אם כן תקשי בההיא דכן לגיטין אמאי נקט גט סתם כיון דברוב מקומות לא נקט גט סתם בגיטי ממון דוקא ויש ליישב דבריהם דודאי התנא אין צריך לפרש אבל עיקר קושייתם על התלמוד שהוצרך שם לפרש האי וכן לגיטין גיטי ממון דוקא ואמתניתין דהכא לא הוצרך לפרש דאיירי בגט אשה דוקא ותרצו דהיינו משום דברוב מקומות כו' ומזה שסמכו לומר כאן ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות משום דגט כו' ומש"ה נקרא סתם גט גט אשה וק"ל:

בד"ה ממדינת הים הא דלא נקט המביא גט מח"ל כו' הוה משמע כל ח"ל אפי' רקם כו' עכ"ל ולאפוקי מפרש"י דכל ח"ל קרי מדינת הים ועיין בחידושי הרשב"א והר"ן:

בד"ה אף המביא כו' דברקם דרין בה ישראל והא דתנן בפרק דם הנדה כל הכתמים כו' עכ"ל ולא ניחא להו הכא לפרש דב' רקם היו כמ"ש לקמן וכי האי גוונא כתבו בפ' דם נדה דלא מסתבר למימר דבאותו רקם שהיה בא"י לא היו דרין ישראל וברקם דחוצה לארץ היו דרין בה ישראל וק"ל:

בא"ד דאותן שנוהגין תורת עובדי כוכבים הם גרים וטועין כו' עכ"ל נראה שהוצרכו לזה דודאי אין סברא דפליגי ת"ק ור"י אם היו דרים בה ישראל ולהכי לפי קושייתם שלא היה דר שם שום אדם שיהיה נוהג דת ישראל בכל דבר וסבר ת"ק דכולם עובדי כוכבים גמורים הם וכתמן טהור ור"י סבר הגם שנוהגין בכל דבר דת עובדי כוכבים כבר היו גרים וטועין הם עתה לעשות מומרים לעבודת כוכבים ודין ישראל מומר לעבודת כוכבים יש להם וכתמן טמא ולפי תירוצם היו דרין בה גם ישראל לכ"ע אלא דת"ק סבר דכל ישראלים הדרים שם ישראלים גמורים הם ומצניעין כתמיהן ור"י סבר דאותן שנוהגין תורת עובדי כוכבים מלהשתמר כתמיהן טועין הן בזה ולכך כתמיהן טמא ועיין בתוס' שם ודו"ק:

בד"ה מכפר לודים ללוד אור"י שהזכיר לוד לאשמועינן כו' נקראת לודים ע"ש בני לוד כו' עכ"ל דמשום רבותא דהיתה מובלעת בתחום ארץ ישראל כדלקמן בגמרא מכ"מ לא הוה צריך להזכיר לוד ומיהו קצת קשה ל"ל לתלמודא למימר לקמן דר"א הוסיף כפר לודים משום דמובלעת בתחום א"י הוא הא איכא למימר דהוסיף כפר לודים מהאי טעמא אע"פ שנקראת ע"ש לוד כו' וכמ"ש התוס' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ואשקלון כו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוי ח"ל וכתיב כו' עכ"ל הך מילתא דרקם וחגר ה"ל להקדים הכא גם לעיל בדברי רבן גמליאל ונראה שסמכו אותו כאן משום דהך קושיא מקראי דספר יהושע אחת היא אכולה מלתא דר"י ונקטו כולה בהדרגה דמאשקלון לא קשיא להו כ"כ כמו שאומר רבינו תם דלא כבשוה עולי בבל אבל גבי רקם וחגר ליכא למימר הכי כדמוכח בספרי מיהו איכא לתרוצי בהו כדמוכחי קראי דב' רקם הוו משא"כ בעכו דליכא למימר הכי כדמוכח לקמן בגמרא דלא הוו תרי עכו עד בסוף שהוצרך ר"י לתרץ דאפילו בצד של א"י צ"ל בפני כו' לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק כו' דכן יש לתרץ גם כן גבי אשקלון ורקם וחגר כמ"ש לקמן ודו"ק:

בא"ד דכתיב גבי אברהם וישב בין קדש ובין שור מתרגמי' כו' עכ"ל אבל אותו קרא דלקמיה דכתיב בין קדש ובין ברד שהביא בפרש"י לא כתיב גבי אברהם ולא מוכח מיניה כלל שהיה במערבה של ארץ ישראל וק"ל:

בא"ד ואר"י דאפי' בצד של א"י צ"ל כו' לפי שהוא בסוף הגבול כו' עכ"ל והשתא הא דקאמר לעבדים לא כ"ש סוריא דמרחקא כו' יתיישב בפשיטות דהוה סוריא מכ"ש מצד של א"י דאסור למכור לשם מא"י ואין להקשות דא"כ דחשיב ליה אף צד של א"י כחוצה לארץ היכי הוו מפטרי רבנן מהדדי לשם די"ל דלענין למכור עבד שיהיה דר שם בקביעות הו"ל כמוכר (לארץ ישראל) [לחו"ל] אבל ליפטרי מהדדי לבא לשם באקראי בדרך לויה חשיב ליה כארץ ישראל וק"ל:

בד"ה ואם יש כו'. ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב אית ליה מודה בשער שכתבו אין צריך כו' עכ"ל קצת קשה דלרב מכח הוכחה דלעיל דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה נמי יש להוכיח כן בפשיטות דטענינן ליתמי מזויף דהא פרוע לא טענינן להו כיון דאבוהון לא הוה מצי למטען פרוע לרב דס"ל מודה בשטר שכתבו דאין צריך לקיימו ויש ליישב קצת (א) ודו"ק:

ע"א תוס' דבור ראשון המביא גט וכו' עד ובפ' התקבל נמי תניא וכן לגיטין ומפרש התם גיטי ממון. יש להקשות לפי המסקנא דכתבו התוס' דלא הוצרך לפרש כאן גט אשה משום דברוב מקומות היכי דקתני גט סתם איירי בגט אשה הא לאו הכי היה צריך לפרש א"כ בפ' התקבל דקתני וכן לגיטין ומשני התם בגמ' לחד מ"ד דאיירי בגיטי ממון א"כ יקשה היאך יכול לאוקמי בגיטי ממון דא"כ היה לו לתנא לפרש כיון דברוב מקומות היכי דקתני גט סתם איירי בגיטי נשים ויש ליישב דאותו מ"ד ס"ל דאע"ג דאותו תנא איירי בגיטי ממון לא הוצרך לפרש כיון דאותו תנא בממון איירי וקאי אבל הכא ליכא לתרץ הכי דהכא הוא תחלת הדבור לתנא ולא איירי לפני בבא זו בשום דיני גיטין רק זה התחלת המסכתא לכך היה לו לפרש ולומר גיטי נשים אי לאו דברוב מקומות היכי דקתני גיטין סתם איירי בגט אשה וק"ל:

ד"ה אף המביא מן הרקם וכו' והא דתנן פרק דם הנדה וכו'. ואין לתרץ דתרי דקם הוו כדלקמן בסמוך בר"ה אשקלון דעל פסוק דיהושע ותנא דמתני' שייך לתרוצי הכי דהפסוק איירי מרקם שהוא א"י והתנא מרקם אחר אבל אחרי משניות לא שייך לתרץ כן דמסתמא כל רקם השנוי ונזכר בדברי התנאים אחד הוא ע"ש בתוס' פ' דם הנדה וק"ל נ"ל:

ד"ה ואם יש עליו עוררים כו' ומיהו מזה אין הוכחה וכו'. ר"ל ממה שאמרנו דאל"כ לא שבקת חיי אין להוכיח דטענינן מזויף דאפשר שלא טענינן מזויף משום דדבר שלא שכיח הוא ודבר שאינו מצוי לא טענינן בשביל יתמי אלא דטענינן להו פרוע וכו' וא"ת מאי נפקא מינה סוף סוף לא יוכל להיות נפרע שלא בפניו או מיתומים או מלקוחות מה לי אם הוי מטעם דטענינן פרוע או מזויף י"ל דנפקא מינה במקום שלא נוכל לטעון פרוע כגון שמת תוך זמן השטר או הלך הלוה למדינת הים תוך זמן השטר ועדיין לא בא והוא רוצה ליפרע שלא בפניו דלא שייך טעמא דפרוע לא טענינן להו מזויף וגובה חובו:

בא"ד יש לדקדק מפ' גט פשוט וכו' עד דהא רב אית ליה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. פי' משום דס"ל דאינו יכול לטעון פרוע במגו דמזויף משום דמגו גרוע הוא משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד כדאיתא התם במתוס' א"כ אי לא טענינן ליתמי מזויף לא נוכל ג"כ לטעון פרוע משום דאפילו אביהם לא היה יכול לטעון פרוע במגו דמזויף אלא ודאי הא דלא גובה מיתמי הוי מטעם דטענינן להו מזויף ויש לדקדק הא דכתבו התוס' לעיל מזה ומיהו מזה אין הוכחה וכו' ע"כ לא אתי כרב דלרב לא נוכל לטעון להו פרוע וא"כ אי לא טענינן להו מזויף לא שבקי' חיי וכו' כמו שכתבו הכא א"כ ש"מ לתוס' דלא קי"ל כרב והשתא אתו לאוכוחי מרב דטענינן להו מזויף וי"ל דאתו לאכוחי מסוגיי' הגמ' מדפריך הגמ' וכי אדם עושה קנוני' על בניו וכו' דרב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' משמע דבהא לא פליגי עליה דרב וכי היכי דלרב טענינן מזויף ה"נ לדידן:

בא"ד דשמא שלא להשביע את בניו וכו'. וצ"ל דגבי הקדיש נכסיו וכו' שייך ג"כ דלא להשביע אמר מנה לפלוני בידי וכן משמע בגמ' ע"ש:

תוס' בד"ה ואשקלון כדרום כו' בסה"ד יצא לחירות כו'. נ"ב שהרי צ"ל בפני נכתב כו' כמו שפי' ר"י ואפילו לר"מ דפליג ואמר עכו כא"י היינו לגטין אבל לא לעבדים אלמא דאף באותו צד סבר ר"מ דלעבדים לא חשבינן כא"י ואם מוכר עבדו לעכו אפילו לאותו צד יוצא לחירות וק"ו לתנא קמא וק"ל:

בד"ה ואם יש כו' לא טענינן להו מזויף כו' כצ"ל. ונ"ב והא דלא טענינן להו מזויף משום דלא שכיחא כמו שלא טענינן נאנסו תוס' פרק קמא דבבא מציעא:

ברש"י בד"ה המביא גט ממדה"י. כל ח"ל קרי ליה מדה"י בר מבבל כו'. ולפי"ז א"כ במאי פליג ר"ג דא"ל דס"ל לרש"י רקם וחגר א"י ומשום דרחוקים מישוב כפי' ר"י וקצת משמע כן מדלא פי' דרקם וחגר שהן ח"ל כדפירש אח"כ בכפר לודים דאכתי תקשי מכפר לודים שהיא ח"ל והיא נכלל במדה"י אבל כוונתו שלא תימא אותו צד של מערבי שים הגדול גבול קרי מדינת הים לזה אמר כל ח"ל קרי ליה תנא מדינת הים אף שאר הג' רוחות והוסיף הר"ן ונקיט מדינת הים [ולא ח"ל] דשם ליכא סמוכות ומובלעות שהים מפסיק וק"ל:

ברש"י בד"ה צריך כו' הבעל עשאו כו'. דבעשיית האשה השליח לקבלה מתגרשת בקבלת השליח הגט במדה"י ואין כאן בא"י מקים הנתינה שיצטרך השליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח וק"ל:

ברש"י בד"ה וחכ"א בגמ' מפרש מאי מוספי את"ק. ולישנא א"צ דנקטו אף דמוספי את"ק מ"מ גרעי מר"ג ור"א:

בתוס' בד"ה המביא וכו' דברוב מקומות וכו'. והא דלא מפרש בהתקבל גיטי ממון כיון דברוב מקומות איירי בגיטי נשים אה"נ מש"ה מפרש תלמודא התם משא"כ כאן אף הגמ' לא מפרש מידי [ועיקר קושית התוס' היה אמאי לא מפרש תלמודא דאילו התנא א"צ לפרש דבריו]. ועי"ל דפירוש מלת גט הוא שטר דמשמע סתם שטר ממון ואילו גט נשים קרוי גט פטורין ולהכי הוקשה להו טפי דהו"ל הכא לפרושי כיון דעצם מלת גט לא משמע כ"כ גט אשה וק"ל:

בא"ד ומה שנוהגין וכו'. כמו השתא א"ש כיון דברוב מקומות קרוי גט סתם. ובגליון מרדכי בדפוס ישינים ראיתי לשון גט כמו שכתב בירושלמי ארץ אחת יש בכרכי הים וגיטא שמה ומגרשת כל חברותיה מסביבותיה מפי הר"ר אברהם מאוסטריקיימה:

בתוס' בד"ה ממדה"י כו'. משום דבח"ל הוי משמע כל ח"ל אפילו רקם וכו' ור"ג לא קאמר מח"ל ואולי היה משמע אף מובלעות. [ולפי' ר"י לקמן בד"ה ואשקלון בלא"ה ל"ק] ובדברי ר"א לא יתכן מח"ל כיון דמשמע אף רחוק:

בתוס' בד"ה אף המביא וכו' משמע דברקם דרין בו ישראל וכו'. דא"ל דאם יזדמנו שיכתבו אנשים מעלמא גט שם דא"כ מאי אפילו כיון שהבאים לשם הם מעלמא רחוקים מא"י מה בכך שכותבין בסמוך לא"י מהי תיתי לא יצטרכו לומר בפני נכתב ואם אנשים המזדמנים לשם גם הם דרים בסמוך לא"י הול"ל ממקומות הדרים שם הך ציור למה לי ודו"ק:

בא"ד שהם גרים וכו'. לכאורה מר"י לא קשה דגרים הם לכל דבריהם רק טועים בשימור כתמיהן וכפי' רש"י שם אבל מהתוס' משמע דטועים הם לגמרי ולא שייך בהו דינא דמתני' דהכא וק"ל:

בא"ד נראה לו וכו'. לאפוקי שלא תימה הישראלים הדרין בו הם גרים וטועין ולכך הכתמים טמאים דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה לר"י דהכא משמע דישראלים גמורים דרין שם וק"ל:

בתוס' בד"ה מכפר לודים וכו' אע"פ שהיתה נקראת כפר לודים וכו'. ובגמ' דקאמר דמוסיף ר"א מובלעת שמא היא היא בזה הורה מובלעת שסמוכין כ"כ עד שמצוין בני לוד שם תמיד עד שנקראת על שמה וק"ל:

בתוס' סד"ה ואשקלון וכו' את קדש בהר נפתלי וכו'. הנה זה נקוד קדש בסגול וגם מסיימו במצריו בגליל בהר נפתלי גם התרגום אינו מתרגם עליו רקם ואילו הך קדש סתם בקמ"ץ:
במכות איתא תרי קדש הוי הביאו הר"ן רק שם איתא שניהם היה בא"י [ולפי' תוס' צ"ל דהיה נמי חד קדש בח"ל]:

בא"ד גבי אברהם וישב בין קדש ובין שור כו'. דאילו קרא דרש"י לא כתיב גבי אברהם:

התוס' הקדימו תחלה להקשות מאשקלון כאומר זה יש לתרץ שלא כבשום עולי בבל אבל מרקם וחגר דא"ל כן קשה וגם זה יש לתרץ תרי הוי אבל מעכו קשה דא"ל כן מדלא מתרץ במי שאחזו כן גם לא מצאו סמך לתרי עכו ור"ת תי' וסתרו עד שהעלה דאף שהוא מא"י א"ש והשתא באשקלון ורקם ג"כ נימא הכי ואזדא כל התירוצים וק"ל:

בא"ד בעכו מיפטרי מהדדו משום דאסור לצאת וכו'. ובני לוד שהיו מצוים בכפר לודים לא היה רק סחורה ומחי' אולי שרי וק"ל:

בא"ד עד ל' יום והלך למדה"י והגיע לעכו כצ"ל:

בא"ד ומובלעת מהני כאלו כו'. אבל לפירוש ר"ת א"ל כן כיון דבחציו דעכו שהוא א"י א"צ לומר בפני נכתב א"כ אין שייך לומר בחצי השני רחוק מישוב שהרי דבוקה בחציו שהוא א"י לכל דבר ועוד דהול"ל והלא כפר סיסאי מובלע והרי א"י ואילו חציו דעכו דאיירי ביה הוא ח"ל אבל לר"י א"ש דאיירי אף בחציו דא"י ומשום דמופלגת הרבה מעיקור ישוב א"י וק"ל:

בא"ד וא"ת דאמר בירושלמי וכו'. הניחא לפירוש ר"ת וק"ל. ומ"מ לר"ת לא א"ש כ"כ אפילו מעכו לעכו כאילו ת"ק אין סובר זה וצ"ל אף שהוא ממש מא"י לח"ל מ"מ כיון דהוי בעיר אחד לא קנסינן ללוקח ולפירוש ר"י א"ש טפי:
ומ"ש התוס' בד"ה אף המביא מרקם הוא למסקנא דהכא דאין צריך לומר תרי רקם וק"ל:
ולפי' ר"י אף דאסור למכור עבד לעכו אפילו לחציו דא"י היינו לדור שם בקבע אבל רבנן בדרך עראי מיפטרי שם ודו"ק:

בתוס' בד"ה אם יש עליו עוררין וכו' דמשום עיגונא כו'. אף דבממון כתבו דטענינן משום דאל"כ לא שבקית וכו' א"כ בגט דלא שייך לא שבקית למה נטעון דהא צ"ל בסמוך דכתבו אבל יש להוכיח כו' משטר מכר ומתנה דש"מ דכיון דלפעמים הוכרח לטעון לא פלוג וטענינן אף בשטר הלואה וכה"ג א"כ לא היינו מוציאין גט מכלל אם לא משום עיגונא הקילו. ועיקר מה שהכניסו לספק בטענת מזוייף כיון דמן התורה עדים החתומים על השטר וכו' וא"צ קיום דלא נחשדו לזייף ורבנן הוא דאצרכו שמא דוקא כשזה עומד וטוען בברי מזוייף ועי' בתוס' פרק מי שהיה נשוי באורך ביאור:

בא"ד ומיהו מזה אין להוכיח דאפילו לא טענינן מזוייף וכו'. בה"א זה א"כ אין נפקותא בהך דינא אם טענינן מזוייף כיון דמצי למיטען פרוע ומאי נ"מ מזוייף או פרוע כיון דמ"מ א"י ליפרע ואולי יש למצוא דאינו יכול לטעון פרוע ומ"מ לא שבקית חיי לא קשה כיון דעל הרוב יכול לטעון פרוע ואולי הוא נ"מ כי טענה כזה מצוי טפי [אינו מובן קצת]:
ולרב דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו יש להוכיח דא"כ לא שבקית כו' דא"כ אף פרוע לא טענינן ליתומים כיון דאביהם לא היה נאמן וק"ל:

בא"ד דקי"ל וכו'. שלא תימה כיון דאביהן לא היה נאמן כ"א במגו דמזוייף והשתא לא טענינן מזוייף גם פרוע אין טענה:

בא"ד וא"ת בפ"ק דב"מ. מבואר היטב בעיון שם:

בא"ד וי"ל דע"כ אין הטעם וכו' דהא שמואל ס"ל כו'. אליבא דר"מ מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ותקשי ביש בו אחריות נכסים אמאי לא יחזיר לר"מ דדוקא באין בו אחריות ס"ל דיחזיר משום דס"ל שטר שאין בו אחריות אפילו מבני חרי לא גבי וע"כ צ"ל דהייני טעמא אפילו אם יקיים וכו' וה"נ לרבנן אף דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וק"ל:

תד"ה המביא. אע"ג כו' כדתנן בהשולח כו'. הא דלא הביאו ממתניתין דפרקין (י) כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים הוא משום כיון דתני חוץ מג"נ ידעינן דכל גט היינו שאר שטרות אבל סתמא לעולם משמעו גט אשה דוקא:

תד"ה אף. מש"כ מהר"ם דעיר השנוי בדברי תנאים מסתמא אחת היא. נסתר מהא דמשני ר"א בערכין (לב ב) תרי ירושלים הוו. והרש"א שכ' דלא מסתבר דברקם דא"י לא היו דרין ישראל ובדח"ל היו ישראל. תמוה כיון דבח"ל ע"כ דרין ישראל ואטו מפני ששמה רקם לא ידורו בה. והכי איבעיא ליה למימר דלא ה"ל לסתום שם דלא ניתי למטעי דעל הרקם דח"ל יכוון כדהכא. והא דלא חש התנא בירושלים דערכין י"ל משום דלא הוה אלא הילכתא למשיחא דהא אין בתי ע"ח אלא בזמן שהיובל נוהג:

תד"ה מכפר. שהיו מצויים בה תמיד. כצ"ל:

תד"ה ואשקלון. וכתיב הפילה לישראל בנחלה כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל קשה דרקם כו' וכתיב ביהושע ויקדשו את קדש. שם הוא בשש נקודות וכאן בקמץ וצירי:

בא"ד וי"ל דתרי רקם כו'. ולעד"נ דהני דמתניתין היו נקראים בההי"ן בראשן ואינן לשמוש ה' הידיעה דאינו על הרוב בשם עצם פרטי. ואפשר לומר ג"כ שבאו כאן לשמוש ה' המייחדת (יען מצאנוה לפרקים ע"ש עיר כמו העי הגלגל) ור"ל אותן שבח"ל כי ידוע שעליהן יכוון כמו תן לי הנפש:

בא"ד ואמר ר"י דאפי' בצד של א"י כו' לפי כו' ורחוק מעיקר ישוב א"י כו' וכן י"ל כו' וגבי רקם וחגר. קשה דבגמ' ק"ל סמוכות לארץ ישראל:

בא"ד אע"ג דעכו היא עצמה בא"י כו'. לכאורה אף לפר"י יל"פ דר"מ דאמר עכו כא"י היינו גם חלק דח"ל:

תד"ה ואם. ומיהו מזה אין להוכיח כו' טענינן להו פרוע כו'. מש"כ מהר"ם דנ"מ כגון שמת תוך הזמן כו' או הלך כו'. קשה דא"כ מ"מ לא שבקת חיי כו' דיזייף ויכתוב לאחר מיתתו או לאחר הליכתו למה"י מזמן קדום. בזמ"פ לאחר מיתתו ואחר הליכתו ול"ל להוכיח ממכר ומתנה:

בא"ד בסה"ע דהא רב א"ל מודה כו'. הוא בכתובות (יט):

בא"ד (ע"ב) אלא ה"ט דלא יחזיר כיון דאיתרע כו' אפי' ימצא עדי קיום כו'. נראה דל"ד אלא אפי' נמצא מקויים נמי אם הלוה טוען מזוייף וכ"מ בדבריהם בב"מ שם בד"ה הא קאמר להד"ם:

גמ' המביא. נ״ב ברישא לא קתני המוליך ע״ל דף ד' ע״א:

תוס׳ בד״ה ואשקלון וכו' ואור״ת דעולי בבל לא כבשוה. נ"ב נעלם ממני שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים והיה בידם כל ימי השופטים וכל ימי מלכי בית ראשון רק גת לפעמים באה לידי מלכי בית יהודה ועמ״ש בהגהותי בס"ד לס' הי״ד ספ״ו מהל' ב"ה:

בא"ד ויקדשו את קדש בהר נפתלי. נ"ב תמהתי מראות מה קדש בשש נקודות שהיה באמצע א״י בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות והיא עומדת על הגבול במקצוע דרומית מערבית של א"י ככתוב ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר והיא ארץ פלשתים שבמערב א״י. א״כ ודאי צ"ל דתרי רקם וחגר הוו אלו כנגד אלו באלכסון. דרקם דהכא ע"כ במזרח של א"י. ותרי קדש נמי הוי כדאיתא בפ' דכוותי' תרי הר ההר הוו אחד בדרום א״י והשני בצפונה והוי נמי רקם בא״י ממש כמ"ש בס"ד בלח"ש:

תד"ה ואם יש עליו עוררין. ועוד יש לדקדק מסוף פ' גט פשוט, וע' במהרש"א שהקשה דאמאי לא הוכיחו בקיצור אליבא דרב דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. מוכח דטענינן מזוייף דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה. ונראה ליישב. דהנה בלא"ה יש להקשות על ראיית תוספות מפ' גט פשוט דדלמא דוקא לרב לשיטתיה כיון דסבר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. מש"ה תקנו חז"ל לטעון מזוייף ליתמי משום דאל"כ לא שבקת חיי. אבל לפי ההלכה דקיי"ל צריך לקיימו י"ל דלא טענינן מזוייף דלא שייך לא שבקת דהא נטעון פרוע. ולזה צ"ל דודאי ראיית התוספות הראשונה דגם אף דטענינן פרוע. מ"מ שייך לא שבקת. דכל א' יכתוב שטר מכר או מתנה. הוא ראיה חזקה ואין להסתפק בו, אלא שהוסיפו בראיה שנייה היינו מלבד שיש ראיה דלא שבקת דאולי לא חשו חז"ל לזה והביאו ראיה מסוגיא דב"ב. וממילא ליתא לקושייתנו הנ"ל דשפיר הוכיחו מסוגיא דב"ב דאם באת לומר דדוקא לרב לשיטתי' ומטעמא דלא שבקת ממילא אמרי' לראיה ראשונה דגם לדידן שייך לא שבקת דכל א' יכתוב שטר מכר. אם נימא דלא חשו ללא שבקת ממילא אין חילוק בין לרב ובין לדידן. ולפ"ז ממילא מיושב קושית המהרש"א דלא הו"מ לאכוחי בקיצור ממה דסבר רב דא"צ לקיימו א"כ שייך לא שבקת דהא קיימי' השתא דלא חשו ללא שבקת. ואדרבא אם ננקוט ההוכחה דלרב דסבר א"צ לקיימו שייך לא שבקת לא היה בהוכחה מספיק לדידן דדלמא דוקא לרב. אבל לדידן דקיי"ל צריך לקיימו דל"ש לא שבקת לא טענינן מזוייף. ולזה הביא ראיה מסוגיא דב"ב דהיינו בדרך ממנ"פ דאם טעמא דרב משום לא שבקת גם לדידן שייך כן לענין שטר מכר או מתנה. וק"ל:

בא"ד אלא ה"ט דלא יחזיר כיון דאתרע בנפילה. ולענ"ד אפשר לומר בדרך אחר והוא מבואר בטור חוה"מ (סי' מ"ו) שכ' בשם רב שרירא גאון ועיין בש"ך שם הא דמהני קיום ע"י דמיון חתימות כיון דמן התורה לא בעי קיום אלא דרבנן הוא דאצטריך קיום משום הכי מהני קיום גרוע. אבל היכא דבעי קיום מדאורייתא לא מהני קיום דדמיון חתימות. ובעי' שיעידו החתומים שזה כתב ידן. ולפי זה יש לומר דבנפל כיון דאתרע בנפילה גם מדאורייתא חיישי' למזוייף ובעי' קיום מן התורה. וא"כ מש"ה לא יחזיר דכיון דנפל בעי' קיום גמור ע"י עדות העדים וחיישי' דאם יוחזר למלוה כשיבא לב"ד ולא ידעו מהנפילה ויקיימו ע"י דמיון חתימות. ובאמת לא מהני כיון דנפל. וק"ל:

אלי אשכול הכופר דגול הוא מרבבה נדמה דודי לעופר יחונן בני אהובה וישכלני בחתם סופר דברי חכמה בנחת ושובה ודגלו עלי אהבה יזכני להוציא מניטין בחי' מס' גיטין יצרני כאישון בחי' פרק ראשון אור ליום ג' ט"ו מרחשון תקצ"ה לפ"ק. בלימוד הישיבה פה ק"ק פרעשבורג המעטירה יע"א. ר"ת געונ"ם כ"י יחמד"ו גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:

המביא גט ממדינת הים. כ' רמב"ן תנא אהיכי קאי תנא אריש מס' קידושין קאי דתנן וקונה א"ע בגט ומתחיל בשליחות הגט משום דהוה תקנתא חביבא לי'. ולולי דבריו היה נ"ל משום אתחולא בפורענתא לא מתחיל במגרש ע"י ערות דבר או קטטה כי לא מצאה חן בעיניו. ע"כ התחיל במשלח ממדינת הים לטובתה ורצונה שלא לעגנה. וע"כ התחיל המבי"א גימטרי' ח"ן במקום אם לא תמצא חן. ובתוי"ט כתב דתנא קאי ארפ"ב דקדושין דיליף מושלחה שליח גט. הנה מדברי שניהם נלמד לסדר גיטין אחר קדושין דלא כסדר הרמב"ם דלקמן אי"ה. ובעץ חיים על משניות כתב דתנא קאי אמתני' דמס' יבמות קי"ז ע"א מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. וה"ה דהומ"ל מתני' שם כ"ה ע"א המביא גט ממ"ה לא ישא את אשתו. ונכון הוא:

והנה התוי"ט בפתיחה למס' סוטה כ' סידור הרמב"ם נדרים ונזיר תנא אחר כתובות איידי דתני המדיר שוב חוזר לס' נשים ותנא גיטין ואח"כ סוטה דע"י ערות דבר מתגרשת. והקשה תוי"ט שהוא נגד ש"ס ערוך ריש סוטה דקאמר מכדי תנא מנזיר סליק מ"ט תני סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין מבואר דסידור סוטה אחר נזיר ואח"כ גיטין ועיין היטיב באריכות דברי תוס' ריש מס' נזיר בזה. והגאון פני משה בירושלמי בפתיחה למס' סוטה המתחיל אמר הצעיר ע"ש העיר ולא האיר. וע' היטב בתוס' סוטה ג' ע"א בסוף הדיבור. ומה שנלע"ד בישוב קו' תי"ט על הרמב"ם דודאי לכאורה סידור נכון סוטה אחר גיטין דמס' גיטין מסיים לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וזה גורם לסוטה. אבל להקדים סוטה לגיטין אין להמשיך דמס' גיטין אינו מתחיל במגרש מחמת זנות וערות דבר אלא בשולח ממ"ה שלא מחמת קטטא כלל ע"כ לכאורה סידור הרמב"ם נכון. אלא שי"ל סידור הש"ס ריש נזיר דסוטה אחר נזיר ואח"כ גיטין דיש להמשיך שלהי סוטה מאריך במתני' בשכחת התורה בעו"ה ושפלת הדורות משמת פלוני בטל כך ומשמת פלוני בטל כך ושרו חכימיא למיהוי כספרא ועמא דארעא מדלדלה והולכה להם. ועי"ז נמשך לו התחלת גיטין המביא גט ממ"ה צ"ל בפ"נ ובפ"נ מפני שאינם בני תורה ולא בקיאים בעו"ה והוה שפיר טפי סוטה בתר נזיר משום הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וגטין אחר סוטה מטעם האמור ודלא כרמב"ם. אך כל זה לרבה דס"ל מטעם דלא בקיאין לשמה וא"כ סתם גמרא דנזיר אתי' כרבה אמנם הרמב"ם פסק כהרי"ף דהלכה כרבא ולא משום שלא לשמה א"כ לא יצדק טעם א"כ לרבא יש לסדר סוטה בתר גיטין כנלע"ד. ואע"ג דלמסקנא מיירי מתני' אחר שלמדו מ"מ שייך אחר סוטה דלע"ד יש להקשות אפיר"ת דס"ל דלא בקיאין היינו שלא קבלו אחר שלמדו אחר שקבלו קשה וכי אכשיר דרי והכי פריך ש"ס פג"ה צ"ג ע"ב ע"ש אבל לפירש"י ניחא דמעיקרא לא למדו ואח"כ למדו והסיבה בזה הוא מה שאמרו במס' שבת עתידה תורה שתשתכח מישראל דכתיב ישוטטו לבקש דבר ה' רשב"י אומר ח"ו שתשתכחה דכתיב כי לא תשכח מפי זרעו. אבל לא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד ונ"ל לפרש כי בדורות הראשונות היו חכמי ישראל מקובצים במקום אחד ונושאים ונותנים כולם ביחד ולא זזו משם עד שנתבררה הלכה בהסכמת רובם. ולעומת היה רוב העולם יודעים הלכה ברורה כי כולם נקבצו ובאו למקום הוועד. אך בעו"ה משנדלדלו חכמי ישראל היו משוטטים לבקש דבר ה' מכל מקום. אך זהו קלקלתם שזה אוסר וזה מתיר וכל א' בונה במה לעצמו נמצא ע"י שהוצרכו לבקש דבר ה' לשוטט בכל המקומות ועי"ז לא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום א'. וזהו דתנן סוף מס' סוטה אנשי הגבול יסובבו ולא יחוננו משום דיסובבו מעיר לעיר מש"ה לא יחוננו דעה בינה והשכל והיינו התחלת מס' גיטין אחר שלמדו משנתה זכו חכמים בכל מקום ע"כ למדו. וסידר גיטין בין כתובות לקידושין ארמז הן ישלח איש את אשתו וגו' ושוב אלי נאום ה' כי אחר הגירושין יהי' לנו קדושין חדושין עד וארשתיך לי לעולם כי נהיה ארוסה לעולם חביבה כל שעה כשעה ראשונה כארוסה ולא כבעולה כמ"ש חז"ל בפסחים פרק האשה אפסוק לא תקראי עוד בעלי כ"א אישי ע"ש:

גט ממ"ה כתב תוס' י"ב שורות משום גמטרי' גט ובמהרש"א העלה בהיפוך שנקרא גט על י"ב שורות וזהו דעת התשב"י שדחאו התוס' יו"ט ע"ש. ולפע"ד אימא בי' מילתא. אמרינן ביבמות ס"ג ע"ב אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון ע"ש הנה לץ במספר קטן גט וכשתכתוב גט במילואו כזה גימ"ל טי"ת עולה גימטריא עם הכולל גר"ש והיינו גרש לץ. וי"ב אותיות בהאי קרא גרש לץ ויצא מדן אם מדן חסר וי"ו. נגד זה י"ב שורות בגט. בפ' הבונה בדרדקי גמל טוב ע"כ רמז גט גמול טוב בגט לטובת האשה שלא תזקק ליבם וכדומה:

ממדינת הים עיין לקמן ח' ע"א ובתוס' ד"ה ר' יהודה וכו' מבואר דלר' יהודה המביא גט מים שכנגד א"י אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ דבקיאי ושכיחי וגם יש לו דין א"י ולא מיחלף בח"ל ע"ש אלא רבנן פליגי. ובזה ניחא דר' יהודה במשנתינו נסיב גבולי מזרח דרום צפון ולא גבול מערב משום לטעמי' אזיל דכל הים עד סוף העולם הכל א"י. וא"כ ת"ק דמתניתין רבותא קמ"ל אפי' ממדינת הים צ"ל ומכ"ש ח"ל כולו ולאפוקי מדר"י. אלא דלא א"ש קצת לרבה דבעי רב אשי לקמן דף ע"א למימר אליבא דמתני' ר' יהודה היא וע"כ דרבה לא ס"ל כשינויי דרנב"י לקמן ח' ע"א ולר' יהודה ממ"ה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ. מ"מ לא א"ש מ"ש. ועיין לקמן ד' ע"א תוס' ד"ה הא מני ובמהר"ם ובמהרש"א שם. ונ"ל ע"ד אחר עפ"י מ"ש תוס' מדינת הים רוצה לומר מקומות רחוקים והנה הא דאין בקיאים לשמה יבואר לקמן אי"ה שאין הכונה דלא ידע מאי דכ' באורייתא דמשה וכתב לה ס' כריתות דמשמעותי' דבעי' לשמו לשם הכותב ולשמה דכתיב לה ולשם גירושין דכתיב ס' כריתות כל זה מבואר לקמן רפ"ג ובזה לא יסתפקו. אך ס"ל סתם גט לשמו קאי וכמה כרכורי' כרכר רבא בזבחים ב' ע"ב ג' ע"א להוכיח דגט סתמא לאו לשמה קאי ומה בין גט לזבחים. ועיין תוס' עירובין כ' ע"א מה בין גט לאגרת סוטה. ולקמן ספ"ב מה בין גט למילה וא"כ בהא נסתפקו בני ח"ל. והנה שם בזבחים למאי דמסקינן סתם אשה לאו לגירושין קיימא כ' תוס' אפי' מצא בה ערות דבר מ"מ אין סתמא להתגרש בגט זה קיימא ועוד דאין צריך לגרשה אלא להפרישה מביתו ועיין טה"ק מה שפקפק על דברי תוס' הללו. והשתא י"ל סתם המגרש מארץ רחוקה אינו מגרש ע"י קטטה אלא לטובתה שלא תתעגן והמגרש ממקום קרוב ע"י קטטה הוא. והא"ש תנא במתני' לא מיבעי המביא מח"ל ממקום קרוב ומכ"ש בח"ל עצמה ממדינה למדינה שסתמא ע"י קטטה וסברי הני אינשי אשה זו סתמא לגירושין קיימא וטועים וכותבים גט סתם וחושבים שהוא כשר כמו סתם זבחים ומילה משו"ה צ"ל בפני נכתב ונחתם. אבל ממדינת הים רוצה לומר ממרחקים בכל ח"ל דלאו מחמת קטטה מגרש ואשה זו לאו לגירושין קיימא ה"א בהא לא טעו ולא בעי' בפ"נ קמ"ל דאפ"ה טעו וסברי גט סתמא לשמה קיימא וא"ש דנקט מדינת הים. אלא זה לרבה דמטעם לשמה אך לרבא דמטעם קיום ליתא להנ"ל. אלא לרבא א"ש כדרך הראשון דמתני' לאו ר' יהודה ותני מדינת הים לאפוקי מדר' יהודה וכנ"ל:

צריך שיאמר פירש"י הבעל עשאו שליח להולכה. עיין ר"ן מ"ט לא בשליח קבלה. עיין לקמן ס"ד ע"א בעל אומר לפקדון וכו' וכתב הר"ן לרב הונא מה הועילו חכמים בתקנתם בפ"נ ובפ"נ אכתי יערער לפקדון נתתי ותי' דוקא באותה עיר נאמן לר"ה וכ"כ תוס' שם. ועוד תי' הר"ן דבשליח הולכה לא אר"ה בעל נאמן דהרי ליכא למימר לדידה הוה יהיב ניהלי' דלמא לא רצה שתתגרש מיד ולאלתר ע"ש. ולזה התי' השני א"ש דפירש"י משנתינו בשליח הולכה דאי בשליח קבלה מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי יערער לפקדון נתתי וס"ל לרש"י כהפוסקים הלכה כר"ה ולא כר"ח כתלמיד במקום רב לכן פירש"י אליבא דר"ה בשליח הולכה דוקא. אך זהו ליתא דרי"ף פסקו כר"ח במקום ר"ה משום דסתם ש"ס דפריך שם וליהמני' לשליש אתי' כר"ח וכ' בית שמואל סי' קמ"א ס"ק ע"ה דהפוסקים כר"ה ס"ל ר"ה לא אמרו אלא בשניהם בעיר אחת אבל בב' עיירות. מודה דשליש מהימן וא"כ פריך ש"ס ולהימני' לשליש כשאין שניהם בעיר אחת והדרן לכללן אין הלכה כתלמיד ר"ח במקום ר"ה ע"ש. ולפי"ז ליתא להנ"ל ממ"נ אי ס"ל לרש"י הלכה כר"ה ע"כ ס"ל דר"ה לא אמרו אלא בעיר א' וא"כ משנתינו דלא מיירי בעיר א' אין הכרח לאוקמי בשליח הולכה דוקא אע"כ מטעם שכ' הר"ן הנ"ל דשליח קבלה הוה כאשה עצמה שמביאה שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ אם לא התנה עלה הבעל ע"ש:

ועוד נ"ל לפמ"ש ריב"ש סימן מ"ג ומייתי לי ב"י סי' קמ"ב דשליח שנתן גט ולא אמר בפ"נ ואח"כ מת הבעל לא מהני אמירתו אח"כ דכיון שמת הבעל בטלה שליחותו ולא מהימן דלשליח האמינו חכמים ע"ש. והנה לשיטת הטור שם דדוקא יטלנו ויחזור ויתננה לה ויאמר בפ"נ ולא סגי שיאמר כן בעדי מסירה דלא כרמ"ה אלא דוקא יטלנו ויחזור ויתננו לה. א"כ דברי ריב"ש פשוטים ומבוארים כיון שצריך ליטול ממנה כלומר לבטל נתינה קמייתא וכיון שמת הבעל ובטיל שליחותו איך יחזור ויתננו לה הא אינינו שליח הגט. אבל לשיטת הרמ"ה דאינו צריך ליטלו ולחזור וליתנו לא יכולתי להבין מ"ט לא יאומן עתה. יהיה איך שיהיה כך הוא כיון שנפסקה שליחותו שוב אין מועיל אמירתו. וא"כ שליח קבלה ברגע קבלת הגט לידו נתגרשה האשה ואלו היתה עמו במדינתו היתה מותרת להתנסבא לכל גבר ומכיון שבטל שליחותו שוב לא מועיל אמירתו ולפי"ז גרע שליח קבלה בחו"ל משליח הולכה בא"י דבא"י אע"ג דלא צריך אי עבדת אהנית אבל שליח קבלה נהי דלא צריך מטעם שכ' הר"ן הנ"ל דהרי הוא כאשה עצמה שמביאה גיטה. או שנתגרשה בחו"ל עוד בה אפי' אמר לא מהני מטעם שכתבתי מטעם הריב"ש שכבר בטלה לי' שליחותי':

בפני נכתב ובפני נחתם למסקנא דרבא לא אמר בפ"נ אלא משום איחלופי וכ' ב"י דמשו"ה כ' הטור שצריך לשמוע קן קולמסא לשמה משום דאי לא מסהיד לשמה ירגישו שהוא משום קיום ואתי לאחלופי ע"ש. ועמ"ש מבואר רמב"ן בזה בפסק הלכה שבסוף הסוגי'. וה"נ דלא נקיט ת"ק מוליך ולרבה דוקא מביא אבל מוליך לא דבא"י בקיאי'. ות"ק לא גזר מוליך אטו מביא. ולרבא נלע"ד דנקיט מביא לרבותא אפי' מביא צ"ל דלא שכיחי בני חו"ל בא"י מכ"ש מוליך דבני א"י בחו"ל בודאי לא שכיחי דאסור לצאת מא"י לחו"ל. ולפ"ז ה"א דהדר מפורש רבנן בתראי מוליך משום דלא יטעה לומר טעמא משום לשמה ודוקא מביא ולא מוליך קמ"ל דהרי לרבא מסיק טעמא דלשמה כמ"ש בשם ב"י לעיל וק"ל:

מן הרקם וחגר. כ' פני יהושע דר' יהודא דאמר רקם כמזרח לא לאיפלוגי את"ק אתי דא"כ ה"ל לסדר דבריו אצל ת"ק ור"ג אלא תרי רקם הוא רקם דר"י הוא בחו"ל וגם ת"ק מודה ורקם דר"ג בא"י אלא שהוא רחוק מישוב א"י ובהא פליגי ת"ק ור"ג ודבריו מאד תמוהים הא בש"ס אמר ת"ק ור"ג בסמוכין פליגי ואיהו אמר רקם הוא מא"י ורקם דר"י הוא סמוכין ומודה ת"ק וצ"ע. והנלע"ד בזה דהנה הא דתנן המביא גט ממ"ה ולא נקיט סתם ממדינה למדינה אחרת בחו"ל ומכ"ש מחו"ל לא"י ואי משום פלוגתא דסמוכין כמ"ש תוס' צ"ע הא לכאורה פלוגתא זו שייך לרבא בכל מדינה ומדינה לת"ק הסמוכ' נידונים כאותה מדינה ולר"ג צריכה בפני נכתב ובפ"נ ומה תלי' זה בא"י ורקם וחגר ע"כ נ"ל כ"ע לא פליגי דבכל מדינות שבעולם הסמוכי' לא שכיחי במדינה אחרת אע"פ שסמוכין להו ולא פליגי אלא בסמוכין לא"י משום עליות רגלים דאפי' אי בני חו"ל אינם מחוייבים לעלות לרגל כמ"ש תוס' ריש מס' פסחים מ"מ מצוה רבה איכא וס"ל לת"ק דעי"ז שכיחי סמוכי' ולר"ג כיון דלא מחייבי לעלות אלא מרצונם אין לסמוך על זה שיהי' שכיחי וא"ש דנקיט המביא ממ"ה ולא סתם ממדינה למדינה משום פלוגתא דסמוכי' דלא שייך אלא בסמוכי' לא"י וכנ"ל. ולפ"ז י"ל ר' יהודא דאומר רקם כמזרח באותו רקם עצמו דמיירי ר"ג מיירי נמי הוא ומ"מ לא פליג את"ק כלל אלא ר"ג שהיה קודם החורבן שהרי מת ח"י שנים קודם חורבן בית שני וכן ת"ק דילי' ואז היו עולי רגלים וס"ל לת"ק בני רקם שכיחי משום מצות עליית רגל. אבל ר' יהודה הי' ב' דורות אחר החורבן נהי בא"י גופא שכיחי שיירות ע"י ב"ד דקביעי' אבל הסמוכין לא שכיחי משום בתי דינין של א"י כיון שהם בני חו"ל ע"כ כ"ע מודו דרקם כמזרח. ובזה י"ל ג"כ קושי' תוס' ד"ה אף המביא וכו' ולחלק בין זמן לזמן דלאחר החורבן נעשו טועים:

ממדינה למדינה לא נתפרש גבול מדינה וצ"ע משנה ב' פ"ט דמס' שביעית ורמב"ם שינה לשון ש"ס וכ' ממקום למקום ועיין לחם משנה. ובס' בני אהובה כ' רמב"ם לטעמי' שכל עיר גדולה נקראת מדינה והיינו ממקום למקום וצ"ע:

מכפר לודים ללוד עיין לקמן ד' ע"א. ועיין מהרש"א מ"ש כאן ושם. ולפע"ד האי רבותא דשכיחי התם אנשי לוד ויודעים חתימת אנשי הכפר איננו אלא למ"ד מצוין לקיימו אבל להיות אנשי כפר בקיאין עי"ז לשמה הוא ללא הועיל ואע"ג דכ' פני יהושע דלוד היה קביעי ישיבתו של ר"א כדאמרינן אחר ר"א ללוד וא"כ דין גרמא שיהי' אנשי הכפר שכיחי בשיבתו וגמירי ויפה כ' בזה דזהו רבותא של ר"א דאפי"ה צריכין לומר אבל מ"מ אז לא הוה פליגי רבנן דכיון שאין ישיבת לוד קבוע כמו ישיבת בבל וא"י דלקמן ה' ע"א ולאחר פטירת ר"א יתבטל הישיבה וא"כ יחזור הדבר לקלקולו ומודו רבנן בזה ואע"כ פלוגתתם משום מובלעות. ומשו"ה הוצרך ש"ס לומר לרבה פליגי במובלעו' ומסיק כן גם לרבא כי טעמא דשכיח לודים בלוד לא הוה סגי' לרבה. והא"ש דבהס"ד שם דפליגי ת"ק ור"ג בפלוגתא דרבה ורבא ור"ג כרבא ור"א עונה על ר"ג דמשום קיום ולא הוה צריך להש"ס לטעמא דפליגי במובלעות דפשיט דטעמא דר"ג משום דשכיחי וכו' ור"א ס"ל שלא תחלוק:

והמוליך. הולכה והובאה בכל מקום הוא המוליך מעצמו למרחוק. והמביא מרחוק לעצמו. ותנא דמתני' בא"י קאי קרי לשליח א"י מוליך ושליח מ"ה מביא ובעלמא בעל שעושה שליח נקרא שליח הולכה שמוליכו ממנו לאשתו ושליח הולכה שהאשה ממנהו נקרא שליח הובאה שמביא לה גיטה ממקום רחוק מבעלה לעצמה. עיין לשונות אלו לקמן ס"ג ע"א. ולולי דמסתפינא ה"א דמשנתינו נמי המביא היינו שהאשה שבא"י עשתה שליח הובאה מאנשי א"י להביא לה גיטה ממ"ה והמוליך היינו שהבעל בא"י עשה שליח מאנשי א"י להוליך גט לאשתו שבמ"ה וקמ"ל אעפ"י ששני השליחים מא"י באו ובקיאים וגמירי טובא וקרוב לודאי שלא יארע מכשול על ידם אפ"ה צריך שיאמרו בפ"נ ובפ"נ משום קיום. ולס"ד דרבה לית לי' דרבא מ"מ משום לעז הבעל איכא ומוליך גזרינן אטו מביא. ואמנם רש"י פי' לעיל הבעל עשאו שליח להולכה רצונו לומר שלא תאמר דוקא כשהיא עשאה שליח להובאה חיישינן לערער אבל כשהוא מטריח לשלוח שליח תו לא אתי ומערער עיין סברא כזו לקמן ס"ג ע"א קמ"ל דוקא בשליח לקבלה דגמירי הגירושין התם לא צריך למימר אבל בשליח להולכה אפי' עשאו שליח צ"ל מכ"ש שליח הובאה:

אף מהגמוני' להגמוני' מסקינן עיר א' היתה בא"י. צ"ע בתוספתא משמע בחו"ל איירי ועוד אי מקפידין טפי מחירום דיהודה וגליל מ"ט דת"ק דפליג ובמאי פליגי. גם יל"ד יתור לשון לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא. לכן נלע"ד דבאותה עיר שהקפידו לית דין ולית דיין שצ"ל. אלא רשב"י ס"ל כיון דאשכח עיר א' שהקפידו ההגמוניא דע"ז הוצרך לומר בכל ב' הגמוניות שבכל עולם ואהא פליג ת"ק. אבל בעממי' עצמה לכ"ע צ"ל. וא"ש התוספתא וא"ש דקדוק הלשון לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא פי' אפי' בשארי הגמוניא שלא הקפידו. ועיי' ס' ש"ש סימן ב' ולהנ"ל מיושב קושיתו ע"ש ולרבה נמי אע"ג דבחו"ל בלאה"נ בעיר א' צ"ל מ"מ נפקא מיני' בא"י מהגמוני' להגמוני' שאין מקפידין גזר רשב"ג אטו הני:

המביא גט בא"י וכו' ומסקינן אי עבדת איהניתי דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין בי'. שיטת ר' אביגדר כהן והיא שיטת רמב"ם ורוב פוסקים דאי אתי בע"ד וטוען מזוייף הוה קיום שטרות דאוריתא וכן פסק בשו"ע וש"ך ח"מ סי' מ"ו וכן ב"ש סי' קמ"ב הקשו משמעתין. הנה מאי דמהימן שליח בפ"נ בחו"ל וכי אתי בעל ומערער לא משגיחין בי' היינו כיון דמצורף לזה חזקה מעיקרא מידק דייק הימנוהו רבנן כבי תרי כמו בעד מיתה דע"י צירוף חזקתו מידק דייק הימנוהו כתרי ה"נ הכא ונהי אי אתו תרי ומכחשי ליה תו לא מהני. אבל נגד הכחשת בעל דין כיון דכבר מהימן כבי תרי טרם ערעורו של בעל דין אף על פי שנאמנתו הוא רק מדרבנן מכל מקום תו לא מהימן הכחשת בעל דין וכ"כ ש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סוף ס"ק י"ד ועי' היטיב בריטב"א שבנמוק"י ר"פ האשה רבה. ומכ"ש לרמב"ם דכל תיקון רבנן הוא דאורייתא ממש מלאו דלא תסור כמ"ש בשרשים שבס' המצות ובהל' ממרים נמצא לק"מ אך ממביא בא"י שלא הצריכוהו לומר בפ"נ ולא מידק דייק ואפ"ה אי עביד מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין בי' הא קשי' ועיין פנ"י לקמן שם. ולפע"ד לק"מ דז"ל הרי"ף בפ' החולץ וכיון דק"ל דאשתמודעינהי להדין פלני' גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימנא דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אמילתא דממונא קמסהדי אלא מילתא בעלמא הא דמיגלו דהדין אחוה דפלני'. וכיון דמגלו ומודעו להו הכי הרי איתחזק גבי דהני סהדי מפומא דהאי קרוב דהאי ניהו פלני' הילכך שרי סהדי למיסמך אפומיהו ולמיסהד עלוי' דהאי גברא בין לענין איסורא בין לענין ממונא וכו' ע"ש עוד דדוקא היכי דליכא חשדא ע"ש. ועיין לשון רמב"ן נדה מ"ח ע"ב. והנה הכא גט בא"י אין כאן איסור ולא ממון דלא אצרכו רבנן קיום כלל כמ"ש הר"ן בשמעתין הטעם דאין זה דומה לבא לטרוף מלקוחות או לפרוע שלא בפניו שאנו צריכי' לירד לנכסיו אין אנו עושים מעשה בלי קיום אבל איתתא דבעי להתנסבא אין אנו אחראין למחות בידה ולטעון מזוייף ודבר זה המתיק רמב"ם במתק לשונו ספ"ז מהל' גירושין שמסיים שאין האיסורים בדיני ממונות נתכוין להנ"ל ודלא כהריב"ש סימן שפ"ה ע"ש. נמצא כיון שבני א"י אין אנו צריכי' לעדותו של שליח לא לאיסור ולא לממון גילוי מילתא בעלמא הוא ומהימן ואתחזקה בהיתר על פיו ואפי' אתי בעל ומערער אח"כ לא מהימן. נמצא ממ"נ מהימן. בח"ל שהוצרכוהו לומר בפ"נ ובפ"נ ולא דמי לאשתמודעינהו לעומת זה מידק דייק וכל מקום שהאמינו ע"א הרי כאן ב' ואי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' ובא"י דלא הצריכוהו לומר מ"מ אי אמר הוה כמו אשתמודעינהו ואתחזק על פיו טרם ערעורו של בעל ומהימן. ועיין לקמן ה' ע"ב ריב"ל אמר לא צריכת ולא א"ל אי עבדת אהנית והי' טוב לו כדי שלא יצטרף עם השליח השני שלא הי' לפי כבודו. צ"ל ריב"ל סבר כמ"ד יבמות ל"ט ע"ב דלית לי' הך דינא דאשתמודעינהו ע"ש ואנן קיי"ל כהך דאשתמודעינהו שם וכדאמר רב לקמן ו' ע"א אי עבדת אהנית ע"ש. וכן י"ל לקמן ו' ע"ב כיון שיצא בהיתר יצא ויבואר שם אי"ה. שוב ראיתי שקרוב לזה כ' הגאון מליסא בס' תורת גיטין. גם בחי' רשב"א כ' כיון דבני א"י לא צריך מעלין דרגא ומהימן טפי ע"ש:

וז"ל הירושלמי ר' מנא סבר מימר בערעור שחוץ לגופו אבל בערעור שבגופו בערעור שאין בו ממש אפי' בערעור שיש בו ממש וכו' ומסיק לאשניי' בכולם השליח מהימן. נלע"ד כוונתו במהרי"ק שרש ע"ד כתב דאין לומר דרבא לא מאמין לשליח אלא יטעון הבעל שלא לשמה או פסול אחר במגו דמזוייף אבל נגד מזוייף ממש לא מהימן זה א"א להעמיס ע"ש. ועכ"פ היינו דירושלמי ערעור שחוץ לגופו היינו פסול במיגו דמזוייף וערעור שבגופו היינו מזוייף ממש. ואין בו ממש היינו שהבעל טוען מזוייף ואינו מביא עדים על הזיוף זהו ערעור שאין בו ממש אבל אם מביא עדים החתומים על הגט ואומרים לא חתמנו הוה ס"ל לר' מנא דלא מהימן בפ"נ של השליח ומסיק אפי' ביש בו ממש נמי מהימן וכן דעת תשו' שבמהרי"ק סי' ע"ד וש"ך סי' מ"ו חולק עליו ועיין תומים שם. וז"ל ירושלמי אהא דמביא גט בא"י אם יש עליו עוררים מי עורר ר"ח אומר הבעל עורר ר' ייסה אומר הלקוחות. תפלוגתא על דעתי' דרבנן דתמן לאשנוי' היא בעורר שבגופו ובין עורר שחוץ לגופו על דעתי' דר' יוחנן ערעור שחוץ לגופו ערעורו בטל ערעור שבגופו ערעורו קיים ע"ש. ולפ"ז הגירסא משובשת וכצ"ל ערעור שחוץ לגופו ערעורו קיים שבגופו ערעורו בטל. פי' ר' יוחנן ס"ל דלקוחות אינם יכולים לטעון מזויף היינו ערעור שבגופו אלא טענינן ערעור שחוץ לגופו כגון פרוע כתובה במגו דמזוייף הגט או פסול אחר במגו דמזוייף:

והתוי"ט כתב דלהכי נקיט עוררים לשון רבים לכלול עמהם ערעור דלקוחות וצ"ל הא דלא אמר בש"ס מאן עורערים לקוחות משום דבעי לאוקמי מתני' בערעור דאיסורא ולא רק בממונא ע"כ אמר ערעור דבעל ולעולם כייל בהו גם ערעור דלקוחות. ואמנם למ"ד לקוחות לא מצי מערערי י"ל דכייל עוררי' ערעור דעדים עצמם שאומרים לא חתמנו אם יתקיים בחותמיו לא מהימני וכן הוא להדיא בתוספתא ע"ש. והא דאמר בש"ס תרי ותרי נינהו היינו עדים אחרים ב' אומרים זהו חתימת ידם וב' אומרים לאו. אבל העדים עצמם לא מהימני כמבואר במהרי"ק שרש ע"ד שם ודלא כב"ש סי' קמ"א סקס"ט ע"ש. וצ"ל הא דלא מוקי ש"ס עוררי' בעדים החתומים ומוקי לי' בבעל משום דמתני' מיירי בבא ממ"ה והעדים אינם ידועים לנו ואפ"ה אמרי' חזקה לא חציף איניש לזיופא והימנוהו לשליח ומכ"ש בעדים ידועים ועמ"ש פני יהושע במס' כתובות כ"ח ע"א נסתפק בדין זה ולפע"ד נעלם ממנו לשון רמב"ם רפ"ז מגירושין רז"ל שליח שהביא גט בא"י אע"פ שלא ראה כתיבת הגט ולא ידע מי הם עדיו וכו' נתנו לה בפני עדים אע"פ שאין עדיו ידועים אצלנו וכו' בא הבעל וערער וכו' מזויף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר וכו' וכ' ה"ה דאע"ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בבריא שמזויף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר מחתימת עדים אינם מצוי' העמד אשה על חזקתה וכו' ע"ש ועיין ב"ש סי' קמ"א סק"ע שעמד על דברי ה"ה הללו. ולפע"ד לא ירד לסוף כוונתו דודאי רמב"ם ס"ל כרבנו אביגדר כהן כשהבעל טוען מזויף ה"ל קיום דאורייתא אמנם היינו כשהאשה טוענת ברי והבעל טוען נגדה א"כ נהי לא חציף אינש לזיופא הוא חזקה דאורייתא לעומת זה חזקה לא חציף אינש להכחיש למי שיודע בשיקרא נמי חזקה דאוריי' וכיון שהבעל מכחיש האשה הטוענת בריא ה"ל חזקה נגד חזקה ואוקי אשה בחזקתה שוב מצאתי סברא זו בס' בני אהובה ע"ש. אך הכא בשליח המביא שאין האשה יודעת בברי והבעל בא אחר זמן וטוען מזויף אין להבעל חזקה אלימתא דהואיל ואין אשה יודעת חציף הוא לטעון מזויף ולא היה צריך קיום מן התורה ולא יתבטל הגט לכאורה אלא כיון דמיירי שאין עדיו ידועים א"כ לא אלימי הך חזקה דלא חציף לזיופא כיון שאין העדים ידועים ונהי מ"מ כל זמן שאין הבעל מערער היה אמרי' כמו שנחקרה עדותן בב"ד וגם כשליח אומר בפ"נ ובפ"נ מועיל דלא מצי בעל לערער. מ"מ בא"י שלא אמר בפ"נ ועדים אינם ידועים דלא אלים חזקת לא חציף לזיופא כ"כ ע"כ אם יבא הבעל ויטעון מזויף אע"פ שאינו חציף כ"כ כיון שהאשה אינו טוענת ברי נגדו מ"מ גם חזקה דלא חציף לזיופא אלים כ"כ ובטל הגט דאוקי איתתא אחזקת א"א כך נ"ל כוונת הרמב"ם וה"ה. ומינה אם עדיו ידועים והאשה אינה טוענת דהשתא חזקת לא חציף לזיופא אלים והכחשת הבעל לא אלים כיון שיודע שהאשה אינה יכולה להכחישו בברי הגט רק פסול ולא בטל ואין הוולד ממזר ודאי אלא ספק כנלע"ד:

אם יש עליו עוררים מתוספתא למדתי לפרש אליבא דרבה עוררים שלא לשמה או שארי פסולי' אע"ג דבא"י לא מהימן מ"מ יתקיים בחותמיו דאל"ה מהימן פסול במגו דמזוייף ונכון הוא:

אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. עי' תוס' שכ' ועוד יש לדקדק מס' פרק ג"פ וכו' ואין לומר טענין פרוע דהא רב ס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. ומקשים א"כ בפשיטות מוכח דטענינן מזויף דאל"כ לא שבקית חי וכ' פנ"י ה"פ דהתוס' את"ל מסברא דלא שבקת חי לא מוכח חדא דלא ניחוש לכך דהרי לא חציף לזיופא. ועוד כיון דהתורה לא חששה לכך אנן נמי לא ניחוש וא"כ לא מוכח מסברא נוכיח כן מגמ' מרב אלו דבריו ז"ל. ואני אומר א"כ גם מרב לא מוכח דלמא לרב דוקא טענינן מזויף דא"כ לא שבקת חי דליכא למימר התורה לא חששה אנן ניקום וניחוש י"ל הא רב ס"ל שיעבודא לאו דאורי' ומן התורה אינו גובה כלל מיורשים ולקוחות. ורבנן הא דתיקון ויש להם לחוש ללא שבקת חי וטענינן מזויף אבל למאי דקיי"ל שיעבודא דאורי' והתורה לא חששה אנן ניקום וניחוש. גם מ"ש דלא שייך לא שבקת חי ולא ניחוש לזיופ' דרוב עולם לא חציף לזיופא ז"א עכ"פ זייפן א' בכל העולם וזייף שטרות על רבוא יתומים ולקוחות. וא"כ לא שבקת חי ולא הוה צריך להביא הא דרב. ומה שנלע"ד ביישוב קו' הנ"ל נימא לרב בקיצור כי דמודה בשטר א"צ לקיימו אי לא יטעון מזויף לא שבקת י"ל דהרי קיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים ושלא בפניו אפילו ע"י שטר מקוים צריך לישבע וא"כ הא דכ' תוס' אי לא יטעון מזויף לא שבקת חי צ"ע דלא ישבע על שקר וי"ל דהרי חיישינן לגזלן וזייפן שיזיף שטרות על כל העולם ומיהו הוא חשוד מפורסם ואין משביעים אותו ומתוך שאינו יכול לישבע ישלמו היתומים והלקוחות בלי שישבע ושפיר כ' תוס' לא שבקת חי. אבל רב ושמואל ס"ל בעלמא מתוך שאינו יכול לישבע יפסיד א"כ שפיר י"ל אע"ג דלא טעינן פרוע גם לא טענינן מזויף ומ"מ לא חיישינן שיזייפו שטרות כיון שצריכים לישבע ואם אינו יכול לישבע מפסיד לכך מייתי תוס' מהא דשכ"מ הרי התם לא מיירי מחשוד וע"כ כיון דלרב לא טענינן פרוע ע"כ טענינן התם מזויף וק"ל. ולהסביר הענין נראה כל דהוא שכיח הוא בגוף כגון שרוצה להפטר בנאנסו מזויף או פרוע בתוך זמנו לא טענינן אבל פרוע בזמנו והלא שכיח הוא ממקום אחר אלו פרעו שטרך בידי מה בעי זה טענינן ליתמי. עיין ש"ך סי' ק"ח סק"ז. ויותר נראה הא משמת הלוה פקע שיעבודי אלא שחל מ"ע על היתומים לפרוע חובתו וי"ל הני מילי כשהחוב ברור אפי' איכא חשש נאנסו או פרוע בתוך זמנו דהלא שכיח והחוב ברור ומ"ע עליהם לשלם אבל היכא שהי' באפשר הי' טוען פרעתי והי' נאמן אין החוב ברור לגבי יתומים כמו א"י אם נתחייבתי פי' חל עלינו מ"ע זו ופטורים. אבל פרוע תוך זמנו ה"ל ס"ס שמא לא הוה טען אבוהון ואם הוה טען לא היה זוכה אלא מספק ע"כ חייבים לשלם ודו"ק:

יתקיים בחותמיו ובמתני' דבסמוך בחו"ל ואינו יכול לומר בפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו פי' בא"י אינו צריך לומר רק אם יבוא עורר יקימנו בחותמיו ובחו"ל כשאינו יכול לומר אז אפי' אין כאן עוררים מ"מ אם נמצא עדים יקימו. ואם לאו לא יתן לה זהו פשוט. אך יל"ד מאי קמ"ל בא"י שאם יש עליו עוררים יקיימנו פשיטא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והנה הרמב"ם רפ"ו מעדות כ' קיום שטרות מדבריהם שלא תנעול דלת בפני לוין וכ' לחם משנה לשון זה קשה דקיום שטרות הוא לטובת המלוה ולקוחות ולא לטובת הלוה. וכבר קדמו רמב"ן סוף שרש ב' מס' המצות ע"ש. ולפע"ד ליישב קצת דקיי"ל אע"ג שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד מ"מ קיום שטרות דרבנן מקיימינן אפי' שלא בפני הלוה ועיין ב"ק קי"ב ע"ב תוס' ד"ה מקיימין וכו'. והנה לשיטת הרמב"ם דאם הבע"ד מערער הוה קיום שטרות דאורייתא. הא דמהני קיום שנעשה שלא בפניו וצ"ל השתא הא דתיקנו רבנן להצריך קיום אפי' בלא ערעורו מחומרא דרבנן ואותו קיום הם אמרו שיועיל שלא בפני בע"ד. וכיון שנתקבלו העדים מדינא דרבנן שוב מועיל ג"כ לכשיבוא ויערער. ולפ"ז הוא תועלתו של לוה ג"כ דאל"ה הי' נעילת דלת כי מי פתי ילוה מעות ולכשירצה יגבה יטעון מזויף ואיה ימצא עדים בפניו מיד אפי' במקום שעדים מצוין לקיימו מ"מ אינם מצוים בזו השעה שהמערער עומד ומערער לפנינו והוא יערער והולך לו ולכשימצא המלוה עדים קיום לא ימצא הלוה להעיד בפניו אך עכשיו שתקנו להצריך קיום מדרבנן ליתמי ולקוחות והם אמרו שיועיל הקיום הלז אפי' שלא בפני בע"ד ממילא מהני גם בפני בע"ד ועי"כ יוכל המלוה להלות ולא תנעול דלת בפני לוין וא"ש. ואולי ס"ל לרמב"ם לולי דיצמח מזה טובה ללוה לא הו"מ רבנן מתקני קיום שלא בפניו לטובת המלוה וכעין דש"ס ב"מ כ"ז ע"ב ניחא ליה לבעל אבידה וכו' עי"ש וא"ש לשון רמב"ם. ומעתה אפשר לי לומר בא"י בגט דלא חשו לזיוף אם לא יבא ויערער א"כ מעולם לא הכשירו חז"ל קיום גט שלא בפני בע"ד וכיון שאם יבא בעל ויערער הוה קיום דאורייתא א"כ לא יתקיים אלא בפני המערער והיינו אם יש עליו עוררים אז יתקיים בחותמיו ולא קודם לכן אבל המביא גט בחו"ל ואינו יוכל לומר בפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים מיד אפי' שלא בפני המערער כיון שבחו"ל חשו חכמים לזיוף שלא בפניו מועיל כמו קיום שלא בפניו לכשיבא אח"כ ויערער לא משגיחין בי'. ובזה מיושב ג"כ קו' תוס' לקמן ד"ה האי קולא הוא שהקשו ליתני ברישא אם יש עליו עוררים יתקיים ולק"מ דפשיטא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי' אסיא. דלמא בא"י קמ"ל שלא יכול לקיימו ואלא בפני המערער דוקא אבל בחו"ל יכול לקיימו אפי' שלא בפני המערער א"כ מאי קמ"ל. ולקמן ה' ע"א אי הכי יכול נמי נדחקו תוס' וראב"ד פי' אחר שלמדו הוה לרבה שכיחי וגמירי ולא צריך כלל לא בפ"נ ובפ"נ. והקשה רמב"ן א"כ מאי קאמר אי הכי יכול נמי פי' תיסגי בקיום חותמי הא אפי' קיום אינו צריך כיון דשכיחי אחר שלמדו. ולהנ"ל א"ש אה"נ דלא צריך אלא קמ"ל אעפ"י שכבר למדו ולא צריך קיום מ"מ אם יש עליו עדים אם ירצה לקיימו בחותמיו שלא בפני המערער מהני אפי' לכשיבא המערער כיון שקודם שלמדו הי' כך ולא זזה התקנה ממקומה:

ואיידי דאיירי אסיק לכולי' מילתא דהך מתני' אם יש עליו עדים פי' תויו"ט דאתיא כר"א דע"מ כרתי ויש גט בלא עדים ע"כ אמר אם יש עליו עדים ע"ש וצ"ע א"כ מוכח דלר"א בעי' בפ"נ ובפ"נ משום מזויף מתוכו וא"כ מ"ט דרב אשי לקמן דע"א דנאיד מהאי שינויי ומוקי מתני' כר' יהודה. ולכאורה לולי דברי תוס' יום טוב הייתי מפרש אם יש עליו עדים לאו אגט קאי אלא אם ימצא עדי קיום כיון דבחו"ל קאי דלא שכיח עדי קיום ע"כ אמר אם יש עליו עדים שיכולין לקיימו יתקיים בחותמיו והא דלא נקט סתם יתקיים בחותמיו משום ה"א יחזור למדינת הים ויתקיים שם וכן הוא בתוספתא להדיא ואז לא הוה ידעינן דמיירי בחרש דהרי חרש אינו נעשה שליח אחר שנתחרש ואיך יחזור למדינת הים אלא מיירי בפקח שלא היה אצל כתיבה וחתימה יחזור למקומו הראשון לקיימו כך הוה סד"א דאיירי מתני' נמי כמו בתוספתא. ובאמת לרבה זה ליתא דוקא בנתחרש דלא שכיחא לא גזרו שמא יחזור הדבר לקלקולו אבל פקח שלא היה אצל הכתיבה לא יועיל קיומו משו"ה קתני אם יש עליו עדים הכא בא"י יתקיים ואם לאו א"א להחזירו למקומו כי נתחרש כנלע"ד. אלא תינח לרבה אבל לרבא עכצ"ל כהתוי"ט אם עליו על הגט עדים ואתיא כר"א. ומיושב קו' הנ"ל דרב אשי אליבא דרבה שפיר מוקי מתני' כר' יהודה דלא כר"א דאליבא דרבה מפרשי' אם עליו על הקיום עדים במכירים החתימה וק"ל. אלא דצ"ע איך אפשר שיביא גט בלא עדים חתומים דע"כ אם עליו עדים לאו דוקא עדים אלא כתיבת יד הבעל יתקיים שזהו כתב יד של בעל וסגי בהכי והיינו בעל והיינו עדים. וא"כ אי ליכא עדים ולא כתיבת יד הבעל ויכול לומר בפני נכתב שלא נתחרש הוה סגי בפני נכתב ואמאי במה ניכר שהוא שליח וכי שייך לא חציף לזיופי בכתב שאינו כ"י של הבע"ד וגם אין עליו עדים. וצ"ל שיש בידו שטר הרשאה מקויים ודלא כרשב"א בתשו' דס"ל בשטר הרשאה מקויים לא בעי בפ"נ אלא כהריב"ש סי' שי"ח דאפ"ה בעי' לומר בפ"נ ובפ"נ דשמא אותו הגט שנכתבה הרשאה עליו נאבד וזה אחר הוא ומזויף ע"כ צ"ל בפ"נ ע"ש. וא"כ ה"נ מיירי בהכי ואי יכול לומר יאמר בפ"נ ונותנין גט בלא עדים חתומים ולפני ע"מ כר"א. אבל אם אינו יוכל לומר אי יש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואי לאו אין לו תקנה כיון שנתחרש ואינו יכול לומר וא"ש להריב"ש אבל להרשב"א ע"כ א"א לפרש ואין עליו עדים אלא כפי' הראשון ולא כתוי"ט:

בחותמיו עיין שעח"מ סי' ע"א והנה מהר"מ הלוי בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ס"ב ס"ל מי שיש לו שטר עם נאמנות נגד עצמו של לוה ולא כנגד עדים מ"מ לא מהימן הלוה פרעתי בשום מגו נמ"א מגו דמזויף דהוה כמגו דבעי שתיק כיון שאינו מקויים אבל מגו אחרת לא מהני נגד נאמנות אפי' לא הימני' כבי תרי. ומהרי"ט ססי' ס"ב דחה מתוס' דשמעתין שכ' לעולם לא טענינן מזויף ומ"מ לא שייך לא שבקת חי דטענינן פרוע במגו דמזויף ע"ש. והשתא אי ס"ד דלא מהני מגו נגד נאמנות אכתי לא שבקת חי דיזיף שטר עם נאמנות אע"כ אפ"ה נטעון פרוע במגו דמזויף אלו דבריו ז"ל בקיצור. וראיתי תלמידים מזדנזין בהבנת דבריו ע"כ אבארם בעזה"י דהרי להר"מ הלוי לא יועיל מגו במקום נאמנות כ"א מגו דמזויף דהוה אי בעי שתיק והיינו למסקנא דטענינן מזויף אפי' אי לא טעין הבע"ד א"כ שפיר הוה מגו דאי בעי שתיק ומהימן אבל להס"ד דהתוס' דלא טענינן אא"כ טען הבע"ד עצמו א"כ לפי אותה סברא לא הוה מגו דמזויף כמגו דשתיק וא"י ס"ד דמגו לא מועיל נגד נאמן יזיף שטר ויכתוב בו נאמנות ויוציא על היתומים ולקוחות ולא נטעון פרוע במגו דמזויף אע"כ שכל מגו בעלמא מועיל נגד נאמנות והשתא אפי' זייף שטר הכתוב בו נאמנות כבי תרי מ"מ אי לא מקוים לא יועיל נאמנות שבו דטענינן פרוע במגו שמזויף הוא עם נאמנות כבי תרי. ודוקא אם יש עדים לפנינו המעידים על הנאמנות תו לא מהימן פרוע אבל בשטר שאינו מקוים לא וק"ל:

מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה עיין לקמן רפ"ג דמפקי' מקרא דבעי' לשמו ולשמה ולשם גירושין. ולכאורה לשמה דנקט לשון נקבה אכתיבה וחתימה קאי כמו מילה לשמה. והשוחט פסח לשמו לשון זכר. אבל רש"י פי' לשמה לשם האשה דכתיב לה לשמה וק' מ"ט נקט שם אשה טפי משם הבעל מלשם גירושין לאפוקי להתלמד. וי"ל דחשש זו דכ' רש"י דלמא אשכח שמו כשמו חששא רחוקה היא דהא לא אחזיקו ב' יוסף בן שמעון כמ"ש רמב"ן ועוד תינח בפ"נ אבל למה לי בפני נחתם לס"ד דרבה לית ליה דרבא. אבל רש"י דנקט שמא אשכח שמו כשמו נקיט תחלת חששא דמתני' רפ"ג אבל עיקר חששא היתר עליו דתנן שם והוא שיש לו ב' נשים ששמותיהן שוות וכ' לגרש הגדולה וחוזר לגרש בו הקטנה ובזה לא שייך הוחזק כי מי יודע אם לית לי' אשה בסוף העולם או שכבר קידשה משנים קדמוניות או עכשיו בהיותו במדינת הים וכ' לגרש אותה וחוזר ונמלך לגרש בה את זו ע"י שליח הלז ואפי' אמר בפני נכתב על שם זו אי לא נחתם לפניו לשם זו איכא למיחש דלמא אחר הכתיב' נמלך לגרש בו האחרת והחתים עדים לשם האחרת וחזר ונמלך לשלחו לזו. לכן בעי נכתב ונחתם בפניו וא"ש נמצא עיקור החששא דאינן בקיאין בלה לשמה לשם האשה. ע"כ פירש"י אחששא דאשה. וע' פירש"י יבמות קכ"ב ע"א ד"ה דלמא צרה הוא ע"ש. אך עיין פירש"י שם ל"ו ע"א ד"ה היא צרתה ע"ש:

בעזרת האל רב ושליט השליטין. אתחיל לפרש מסכת גיטין

משנה המביא גט ממדינת הים ופירש"י כל ח"ל קרי ליה מדינת הים כו' עכ"ל. נראה שכתב כן לאפוקי ממ"ש התוס' דמד"ה היינו דוקא מדינות הרחוקים לכך כתב רש"י דכל ח"ל כו' אפי' הקרובים לא"י נמי קרי מד"ה ואף שהר"ן ז"ל כתב בכוונת רש"י כפי' התוספות מ"מ פשטא דלישנא לא משמע כן מיהו נראה דהאי כל ח"ל שכתב רש"י לאו דוקא היא דהא לת"ק דמתני' ודאי אותן העיירות המובלעים וסמוכות א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ כדאיתא להדיא בגמרא אלא די"ל דהני ודאי לא מיקרי ח"ל כיון שמובלעים ולא בא רש"י אלא לרבות הנהו דאינן מובלעים אע"ג דסמיכי אפ"ה בכלל ח"ל הם וצ"ל בפ"נ ובפ"נ ולפ"ז יהיו דברי ת"ק דמתני' כמו לרבי יהודא שמציין סוף הגבולים כדקאמר מרקם למזרח והן העומדין סוף לגבול בגבול הרחוק יותר ורואין כאילו חוט מתוח עליהן דהיינו מרקם כלפי כל המזרח אע"ג שכבר כלה הגבול של ארץ ישראל אפ"ה כיון שהם תוך חוט המתוח מיקרי מובלעים וראיה לפירש"י מדברי ר' יהודה ור' מאיר דאי ס"ד כפירוש התוספות א"כ אינהו נמי פליגי את"ק דת"ק לא קאמר אלא דהרחוקים צ"ל בפ"נ ובפ"נ אבל קרובים לא ולר"מ מדקאמר דעכו כא"י מכלל דבהנך מודה דצריך אף על גב דקרובים נינהו דהא ר"י גופא קאמר דעכו הוי גבול צפון והוא קרוב ממש דחציו בא"י וא"כ ע"כ דהנך רקם ואשקלון נמי קרובים נינהו ואפ"ה לפנים מהם ממש מצרכי ר"מ ור"י לומר בפ"נ ובפ"נ ואם נאמר באמת דפליגי הו"ל לתנא דמתני' לסדר פלוגתייהו בהדי דרשב"ג ור"א ומדאפסיק בדברי רבנן בתראי בין דברי רבי יהודא ור"מ משמע דאינהו לא פליגי כלל אדרבנן וכן משמע להדיא בגמרא גבי כפר סיסאי דקאמר אפי' רבנן דפליגי אדר"מ דוקא בעכו דמרחק' כו' ואי כפי' התוס' אדרבא הת"ק ורבנן בתראי לא מצרכי לומר אלא ברחוקים לגמרי ופליגי אדר"מ לקולא ודוחק לומר דרבנן דקאמר בגמרא לא קאי אלא אדר"י לחוד אבל לפירש"י ז"ל א"ש דרבנן דמתני' לגמרי כדר"י ס"ל וכדכתיבנא אלא דברקם לחוד ודאי פליגי דאל"כ מאי מוסיף רשב"ג. וכמו שאפרש בסמוך או שנאמר דרקם דרשב"ג לאו היינו רקם דר"י כמו שאפרש בל' התוספות ודו"ק:

רש"י בד"ה צריך השליח כו' וזה השליח הבעל עשאו שליח להולכה עכ"ל. וכוונתו דבשליח קבלה אצ"ל בפ"נ וב"נ כמ"ש הר"ן ז"ל לקמן והטעם דבשליח קבלה כיון דאתא הגט לידו נגמרו הגירושין א"כ לית לן למיחש שהבעל יבא ויערער דאנן סהדי דבלב שלם גמר וגירש ע"י וזה לא יצדק אלא לשיטת התוס' לקמן דאנן לא חיישינן לענין לשמה דרוב בקיאין ולזיוף נמי לא חיישי' אלא דעיקר החששא שהבעל יערער שלא כדין משא"כ בשליח קבלה לא שייך חששא זו משום דגמר ומגרש משא"כ לפירש"י לקמן דחששא גמורה היא כמו שאפרש לקמן בעזה"י קשיא מ"ש שליח קבלה משליח הולכה ונראה לענ"ד דכיון דבשליח קבלה נגמרו הגירושין במד"ה עצמה תו לא חיישי' כי היכי דלא חיישינן לגיטין שניתנו במד"ה מיד הבעל ליד האשה ובאתה אח"כ לא"י דמותרת להינשא בדליכא ערעור וה"נ דכוותיה ודו"ק:

רש"י בד"ה רקם וחגר תרגום של בין קדש כו' לפמ"ש בסמוך מדוקדק הל' שכוונתו דכיון דת"ק גופא מצריך אפי' בקרובים א"כ ע"כ רקם וחגר מא"י ממש הם והיינו מובלעים כדמשמע בתרגום וכמ"ש התוספות ואפ"ה מצריך רשב"ג כיון שהם רחוקים מעיקר הישוב לכך מותחין החוט לפנים מרקם וחגר דאע"ג דמובלעים מצריך משא"כ לת"ק וק"ל:

תוספות בד"ה המביא גט אע"ג כו' מ"מ לא הוצרך לפרש כו' משום דברוב המקומות כו'. ועיין במהרש"א ודבריו נכונים וכן משמע להדיא מל' תוספות שכתבו ברוב המקומות מכלל דאיכא מיהא איזה דוכתא דקרי נמי לגט ממון סתם גט ועי"ל דדבר הלמד מענינו הוא דהתם קתני ברישא הודאת בע"ד כמאה עדים והשליש נאמן משניהם כו' וכן אתה אומר בגיטין וא"כ ע"כ בגט ממון איירי דאי לענין גט ממש לא מהני הודאת בע"ד דהיינו הבעל ואשתו כדמסיק שם להדיא בגמרא הוא אומר לגירושין כו' והיא אומרת נתן לי ואבד אינו נאמן ולפ"ז אפי' מאן דמוקי להאי וכן בגיטין אגיטי נשים צ"ל דלא קאי ארישא אלא אשליש נאמן לחוד קאי מיהו למאן דמוקי לה אגיטי ממון לא הוצרך לפרש כיון דמסברא הכי הוא והא דלא כתבו כן אמשנתינו נמי דודאי ע"כ אגיטי נשים קאי י"ל דמשום דלמ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו היה מקום לטעות דבשט"ח נמי צ"ל בפ"נ ובפ"נ ולפי האמת ליתא דבממון לעולם בעינן שני עדים והשליח אינו נאמן לענין ממון וכמ"ש התוספות בד"ה ואם יש עוררים וק"ל:

בד"ה ממדינת הים הא דלא נקט כו' להכי נקט ממ"ה דמשמע רחוק כו' לאפוקי רקם וחגר כו' עכ"ל. כבר כתבתי מה שיש לדקדק דלפ"ז יהיה מההכרח לומר דר"מ ור"י פליגי את"ק וא"כ לא א"ש הא דאמרינן לקמן גבי כפר סיסאי ואפילו רבנן דפליגי וכו' ומכ"ש לפי מה שראיתי בחידושי הרשב"א דדברי התוס' כאן הם ל' ר"י ז"ל וא"כ הל' אינו מדוקדק שכתבו דרחוקים היינו לאפוקי רקם וחגר דהא לפי' ר"י לקמן בסמוך רקם וחגר הם מא"י ממש אם לא שנאמר דמ"ש כאן רחוקים היינו שרחוקים מעיקר הישוב ואף שרקם וחגר נמי רחוקים אפ"ה ממילא מוכח דלת"ק לא צריך לומר אלא ברחוקים יותר מהישוב והיינו חוץ לחוט ולפ"ז רש"י ותוספות לא פליגי אלא דמל' התוספות לא משמע כן וצ"ע ועיין בסמוך:

בד"ה מכפר לודים ללוד אור"י וכו' וכוונתו דקשיא ליה אמאי איצטריך למימר ללוד דכיון דעיקר הרבותא משום שהיה סמוך לא"י ממילא הוי סגי כשאמר מכפר לודים סתם כדקאמר מרקם וחגר וכן כולהו וע"ז תירץ רבינו מאיר והקשה עליו ר"י דכ"ש שלא היה צריך ולענ"ד יש ליישב דלרבינו מאיר הזכיר לוד לרבותא דאע"ג דר"א הוי בלוד ושכיחי מתיבתא והיו עדים מצויין לקיימו אפ"ה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וק"ל:

בד"ה ואשקלון וכו' אבל קשה דרקם וכו' וכתיב ביהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי עכ"ל. והיינו קדש דחשיב גבי ערי מקלט ואע"ג דהכא קדש בסגו"ל וקדש וברד בקמ"ץ ועוד במסכת מכות מקשה הש"ס למימרא דקדש ערי מקלט הוי והכתיב וערי מבצר קדש ואדרעי ותנן ערי מקלט אין עושין עיירות גדולות ומשני התם תרי קדש הוו אפ"ה מקשו תוספות הכא שפיר דאמרי' שם כגון סליקום ואקרא דסליקום וא"כ ממילא דתרוייהו חדא מילתא היא וקדש ואדרעי היינו נמי בקמ"ץ ועיקר קושייתם משום דכולהו מתרגמינן רקם והא דלא מייתי התוספות קרא דקדש ואדרעי דניחא להו להקשות דאף הערי מקלט שהיו מחוץ לעיר מגרש סביב נמי הוו מא"י ומה שהקשו התוספות מעיקרא מאשקלון ולא מקשו תיכף מרקם וחגר דרשב"ג י"ל דפשיטא דאיכא למימר דתרי רקם הוו כיון דמצינו באמת כמה מקומות שנקראו קדש ומתרגמינן רקם דאפילו קדש ברנע מתרגמינן רקם והא דפסיקא ליה לתנא למיתני סתמא היינו משום דהנך כתיבי בהדיא דהוו מא"י ליכא למיטעי בהו ופשיטא דאההיא דח"ל קאי אבל ממ"ש דאשקלון ודאי מא"י הוו ואפ"ה חשיב ליה משום שלא כבשו עולי בבל וא"כ אי ס"ד דתרי רקם הוו לא הו"ל למיתני סתמא כיון דאיכא למיטעי דאההיא דא"י קאי דלאו כ"ע ידעי דכבשוהו עולי בבל אע"כ דחדא הוי מקשו שפיר וע"ז תירצו דודאי תרי הוו והא דפסיקא ליה לתנא דמתני' היינו משום דסמיך אהא דקאמר מרקם למזרח והנך הוו במערב ואע"ג דחגר לא מצינו בקרא מ"מ כיון דבספרי בכיבוש דעולי בבל מדכר להו גבי הדדי משמע דגבי הדדי הוו קיימי וק"ל ועיין בסמוך. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דמשמע מלשון התוס' בקושייתם דהאי רקם דמתני' היינו קדש בהר נפתלי שהיה עיר מקלט והיאך איפשר לומר כן דא"כ היאך קאמר מרקם למזרח הא קדש בהר נפתלי הוי מצד הירדן ואילך לצד מערב הירדן וא"כ היאך הוי סוף גבול א"י לצד מזרח דהאיכא כל עבר הירדן דב' שבטים ומחצה לצד מזרח דמא"י הוא וכבשום עולי בבל ול"ל דאף על גב שהיה מעבר הירדן לצד מערב אפ"ה לא הוי נגד מזרחו דעבר הירדן שא"י מעבר הירדן של מערב היה מרחיב והולך לצד צפון או לצד דרום ושם היה רקם סוף הגבול לצד מזרח שלא כנגד עבר הירדן של ב' שבטים ומחצה הא ליתא דאמרינן במסכת מכות שערי מקלט היו מכוונין כמין שני שורות בכרם קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן וא"כ היאך הוי סוף הגבול ויותר מזה קשה דלפי' ר"ת משמע דקדש בנפתלי היינו קדש וברד דאברהם וזה לא א"ש לפי סוגיית הש"ס דאמרי' שם בפ' אלו הן הגולין ושלשת שיהא משולשין מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון נמצינו למידין דחברון הוי בדרום של א"י וקדש בצפון וקדש דאברהם הוי איפכא דכתיב להדיא ויסע משם אברהם ארצה הנגב ויגר בין קדש והאי ויסע משם היינו שנסע מחברון לקדש כמבואר מאד וא"כ הליכתו מחברון לקדש היה מצפון לדרום וכן תרגם המתרגם ונטיל לארעא דרומא וצריך עיון גדול ליישב:

בא"ד וי"ל דתרי רקם וחגר הוו כו' ואותו היה בא"י דמסתמא דאברהם ויצחק כו' עכ"ל. ולכאורה האי דמסתמא אברהם ויצחק שפת יתר הוא שכבר הוכיחו שפיר דתרי הוו דאותן דאברהם היו לצד מערב ומתני' קתני מרקם למזרח וממילא דההיא דאברהם היינו מא"י מדכתיב ויקדשו את קדש נפתלי ודמתני' בח"ל אלא די"ל כיון דכל הוכחתם בזה אינו אלא ארקם אבל מחגר לא מייתי מידי וא"כ אכתי היה נראה דהאי רקם וחגר דרשב"ג היינו לצד מערב וחדא חגר הוא דהוי ולפ"ז יהיה מההכרח לומר דתלת רקם הוו וחדא חגר דרקם דרשב"ג ע"כ דהוי מח"ל ומדנקט לה בהדי חגר א"כ היינו דאברהם לצד מערב ולעולם מח"ל וקדש דיהושע היינו בא"י ורקם דמזרח ולכך מייתי דע"כ חגר נמי מא"י הוי מדהוי בה אברהם ויצחק ומדמציין לה תנא דמתני' לענין ח"ל ע"כ דתרי חגר נמי הוו ודו"ק:

בא"ד ואור"י דאפילו בצד של א"י כו' וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר עכ"ל. ויש לתמוה דגבי רקם וחגר ע"כ בלא"ה צ"ל דתרי הוו משום דהנך הוו במערב ומתני' קתני מרקם למזרח אם לא שנא' דר"י ז"ל לא איכפת ליה בזה דאיפשר דרקם וחגר דרשב"ג לאו היינו רקם דר' יהודא ומשמע ליה הכי מדלא מצינו להדיא תרי חגר וא"כ איפשר דרשב"ג נקט רקם וחגר לסימנא דאיירי ברקם שבצד חגר דהיינו למערב ולכאורה היה נראה ליישב בד"א די"ל דנהי דארץ פלשתים היה לצד מערבו של א"י מ"מ היה גבול מערב מרחיב הרבה לצד הדרום והיינו דקתני אשקלון לדרום ואשקלון נמי מארץ פלשתים הוי אע"כ כדכתיבנא שהיה מרחיב הרבה לצד דרום וא"כ איפשר דהא דנקט מרקם למזרח היינו שרקם וחגר היו בארץ פלשתים ולמזרח ארץ פלשתים ובאותו צד כל המקומות שכנגד רקם היו חוץ לארץ אלא דקשיא לי כיון דיהיב סימנא אשקלון לדרום א"כ ע"כ היינו כאילו חוט מתוח מאשקלון לכל צד דרומו של א"י וא"כ ממילא כל המקומות שכנגד רקם הוי לפנים מהחוט והו"ל מובלעים. ואי לאו דמסתפינא היה איפשר לומר דארץ פלשתים היה נגד כל דרומו של א"י מן קצה המזרח ועד קצה המערב והיה מפסיק בין ארץ מצרים ובין א"י והיינו דכתיב ולא נחם דרך ארץ פלשתים וכן משמע נמי שהרי גבול היבוסי היה מארץ מצרים כדאיתא במדרש גבי לא תבוא הנה עד הסירך העורים והפסחים שהיה כתוב עליהם שבועת אבימלך וידוע דגבול יבוסי היה ממש סמוך לירושלים וירושלים היא במזרח וכן מצינו נמי בסנהדרין דשטן אידמי לדוד כטביא עד דמשכיה לארץ פלשתים משמע דפלשתים סמוך לירושלים היה ואם כן איפשר דמזרחו של פלשתים היינו מרקם למזרח ושם היו גרים אברהם ויצחק דהיינו מזרחית דרומית וגבול ים פלשתים היינו מערבית דרומית ובזה הוי א"ש הכל אי לאו שהתוס' לא כתבו כן ואינהו הוי בקיאי טפי בגבולי א"י לכך צ"ל כדפרישית לעיל ודו"ק. ועי"ל דאף אם נאמר דר"י נמי סבר ליה דתרי רקם הוו אפי' הכי רוצה לומר דאידך רקם ששונה התנא נמי בא"י הוי מדנקט ר"י רקם בהדי גבולין כמו עכו א"כ משמע דכולהו משום שהיו רחוקים מעיקר הישוב אמנם כן עכ"פ צריכין אנו לומר דלפר"י דרקם בא"י הוי וא"כ הא דקאמר בגמרא דמובלעים הן היינו שמובלעים בין אותן הגבולין הקרובים לעיקר הישוב באותו הצד ודו"ק:

בד"ה ואם יש עליו עוררין כו' ולא טענינן מזוייף דמשום עיגונא אקילו כו'. ואף על גב דבגמרא לא קאמר ה"ט אלא לענין נאמנות השליח אבל בלא"ה אסורה להינשא אף בדליכא עוררי' אפ"ה משמע להתוס' דבא"י הקילו נמי משום עיגונא לענין סתמא ולא הצריכו לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ ובהא ניחא להו טפי מלהצריך לומר בפ"נ כדי שיהא נאמן אף במקום ערעור וכיון דבמקום עוררים יהא איפשר לקיימו בקיום גמור שמצויין לקיימו משא"כ בח"ל לא רצו להקל להתירה להינשא במקום שאין עוררים בלתי נאמנות השליח דסוף סוף איכא למיחש שיבא הבעל ויערער ואין מצויין לקיימו לכך הוצרכו להאמין לשליח אף במקום ערעור דבעל ומה"ט אסרוה כשלא אמר בפ"נ אף בדליכא ערעור כיון דאיפשר טפי בתקנה זו. אמנם נראה דמה שהוצרכו התוס' לזה הטעם היינו למאי דמספקא להו אי טענינן ליתמי מזוייף משא"כ אם נאמר דלעולם לא תקנו חכמים אלא כשטוען ברי מזוייף או פרעתי במגו שיטעון מזוייף בברי אבל לענין יתומים ולקוחות כיון שאין טוענין ברי מוקמינן אדאורייתא דלא חיישינן למזוייף א"כ תו לא צריכינן לומר דמה שהתירוה לינשא בא"י היינו משום תקנת עגונות אלא דמדינא שרי' כיון דליכא עוררים לא חיישינן למזוייף מיהו לפמ"ש לקמן א"ש דאף אם נאמר דבשטרות נמי לא טענינן מזוייף אפ"ה צ"ל דמשום עגונא הקילו דאל"כ היתה אסורה לינשא דחיישינן שמא מסר הבעל הגט לזה השליח בתורת פקדון או על תנאי ולא נתקיים ונאמן במגו דמזוייף כדטענינן בשטרות פרעתי במגו דמזוייף אע"כ דמשום עגונא הקילו אלא דוקא בח"ל חששו לשמא יבוא ויערער וליכא עדים לקיימו לכך הוצרכו לומר בפ"נ ומה"ט פסול כשלא אמר כיון שלא נעשה כתיקון חכמים כן נ"ל נכון:

בא"ד אבל בממון טענינן מזוייף כו' ומיהו מזה אין להוכיח כו'. והקשה מהר"ם ז"ל דמאי נ"מ סוף סוף לא גבינן מיתמי ומלקוחות בשטר שאינו מקויים ותירץ דנ"מ לשטר שהוא תוך זמנו דלא מהימן לומר פרעתי אבל קשיא לי דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא שבקת חיי שיכול לזייף ולכתוב בענין שיהיה תוך זמנו בשעת התביעה מיתומים או מלקוחות ועוד דנראה באמת דאפילו בכה"ג שהוא תוך זמנו אפ"ה נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף דאע"ג דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הא איבעיא לן בפ"ק דב"ב אי אמרינן כה"ג מיגו במקום חזקה ולא איפשטא וא"כ מספיקא לא מפקינן ממונא והא דלא פשטינן האיבעיא מכח האי סברא גופא דאי ס"ד דלא אמרי' מיגו במקום חזקה א"כ לא שבקת חיי לכל אדם שיוכל לזייף ולכתוב שהוא תוך זמנו י"ל דתלמודא גופא מספקא ליה דאיפשר דטענינן ליתמי נמי מזוייף מכח האי סברא דלא שבקת או דלא טענינן אלא פרעתי אע"ג דהוי מגו במקום חזקה ולכאורה י"ל דע"כ אי ס"ד דלא טענינן מזוייף משום דמילתא דלא שכיחא היא א"כ פרעתי נמי לא טענינן תוך זמנו מה"ט גופא דלא שכיח לפרוע תוך זמנו אלא דלפ"ז כ"ש דהדרא קושיא לדוכתא א"כ לא שבקת חיי אע"כ דטענינן מזוייף או פרעתי תוך זמנו מיהו נ"ל דנ"מ טובא בגווני דמתני' גופא במביא גט בא"י ולא נתקיים דאף על גב דמותרת לינשא דמשום עגונ' הקילו וממילא נמי דגובה כתובתה ולא טענינן שהגט מזוייף דמספר כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי אפ"ה אם צריכה לטרוף מלקוחות טענינן ללקוחות שהגט מזוייף וא"כ לא הגיע זמן גביית כתובה משא"כ אם נאמר דלעולם לא טענינן ללקוחות או ליתומים מזוייף אלא היכא דשייך פרעתי במגו דמזוייף א"כ כאן לא שייך לומר כן כיון דשטר כתובה יצא מתחת ידה מקויים לא שייך פרעתי ולא מזוייף וע"כ הא דאינה גובה היינו משום דטענינן שהגט הוא מזוייף כנ"ל. וכן הוא הדין באמת דאע"ג דבח"ל כשאומר בפ"נ ובפ"נ גובה כתובתה אף מלקוחות היינו משום דלגמרי האמינו לשליח כבי תרי והו"ל כמקויים לגמרי דהא אי אתא הבעל ומערער לא משגחינן ביה וא"כ קרינן ביה שפיר כשתנשאי לאחר אף לענין לקוחות דודאי הגיע זמן גביית כתובתה כיון דנפקא מרשותו לגמרי משא"כ במביא גט בא"י דאי אתא ומערער הגט פסול א"כ טענינן שפיר ללקוחות מזוייף למאי דמסקי התוס' דטענינן מזוייף אף לגבי יתומים ולקוחות וכמ"ש התוס' לקמן דף ט' בשם הירושלמי ודו"ק. ועי"ל דנ"מ בכל השטרות לענין אם נתקיים השטר בעד אחד דאי אמרינן דטענינן מזוייף פשיטא דע"א לא מהני אבל אי אמרי' דלא טענינן אלא פרעתי במגו דמזוייף א"כ כה"ג הו"ל מגו במקום ע"א דלא אמרינן ועיין מה שכתבתי בזה בפ' ב' דכתובות דף כ"א ודו"ק:

בא"ד דקי"ל כמ"ד בפרק המוכר וכו' דנשבע וגובה מחצה עכ"ל. הא דפשיטא להו דהא דאינו גובה אלא מחצה היינו משום דטענינן החזרתי במגו דנאנסו וממילא ר"ל דלא טענינן מזוייף דלא שכיח אלא פרעתי במגו דנאנסו ולא משמע להו להיפך דלעולם לא שייך מגו בכה"ג אלא דטענינן מזוייף אע"ג דלא שכיח ולפ"ז נאמר דהתם דאינו גובה אלא מחצה היינו משום דטענינן נאנסו אף על גב דלא שכיח אלא די"ל דודאי פשיטא להו דלא טענינן ליתמי נאנסו דלא שכיח כלל כדאמרינן שם אי איתא דנאנסו קלא אית ליה אבל בטענת מזוייף מספקא להו אע"ג דמדאורייתא נאנסו שכיח טפי ממזוייף דאפי' אם עומד וצווח מזוייף לא מהימן מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים כמבואר בש"ך (חו"מ סי' מ"ו סק"ט) ובמהרי"ק סי' ע"ד היינו משום דלא נחשדו ישראל על כך אבל בימי חכמי התלמוד דאיתרע האי חזקה כמו שתקנו ג"כ שבועת היסת מה"ט דלא אכשיר דרא והדר הו"ל כשכיח קצת להכי מספקא ביה ותדע מדכתבו דא"כ לא שבקת חיי כו' משמע דמילתא דשכיח הוא וק"ל:

בא"ד וא"ל דטענינן פרוע דהא רב אית ליה כו' עכ"ל. ואע"ג דלרב בלא"ה מוכח דטענינן מזוייף מכח הסברא דלא שבקת חיי אלא שכוונת התוס' דאף את"ל דלא איכפת לן בסברא זו לא שבקת חיי משום דלא שכיח אף מדרבנן ומסתמא לא נחשדו כי היכי דלא חיישינן נמי לענין גט שכל אשה תפקיע עצמה ע"י גט מזוייף מבעלה מדאורייתא וכי היכי דלא חיישינן נמי מדאורייתא דלא שבקת חיי שיוציא שטר מזוייף להוציא ממון לשיטת רוב הפוסקים דגובין בשטר מדאורייתא אע"כ דלא שכיח כלל וממילא נאמר דמדרבנן נמי לא חששו אלא כשטוען ברי אבל מסתמא לא טענינן כלל מזוייף ע"ז כתבו דמוכח מפ' ג"פ דטענינן ובחנם נדחקו מהר"ם ומהרש"א ז"ל וכמ"ש משמע להדיא מלשון התוספות דכתובות דצ"ב ע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה ואם יש כו' ועוד יש לדקדק מסוף פ' ג"פ וז"ל דטענינן פרוע דהא רב סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כו'. והקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא הקשו תוס' בפשיטות דלרב קשה קושיא הראשונה דלא שבקת חיי דכ"א יזייף ויגבה מיתומים וא"ל דטענינן פרוע דרב סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כנ"ל ע"ש:

ונראה ליישב בפשיטות דהנה תוס' ב"מ דף ה' כתבו דלכך תקנו גבי חשוד שכנגדו נשבע ונוטל אף דהוי מתוך שאי"ל כו' ותירצו משום דלא שבקת חיי לכל חשוד שיוציאו ממנו ממון ולכך תיקנו חכמים שיצטרך לישבע ושוב לא שייך לא שבקת חיי כיון דצריך לישבע ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה מאי מקשה תוס' הכא אי נימא דלא טענינן מזויף לא שבקת חיי דכל אחד יזייף ויגבה מיתומים. ולמ"ש ז"א דהא קי"ל דנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. וא"כ לא שייך לא שבקת חיי כיון שיצטרך לישבע כמ"ש תוס' שם גבי חשוד. אמנם י"ל למאי דקי"ל היכא דבעל השטר טוען שמא ואינו יודע אם פרע גובה ג"כ אם אין הלוה טוען ברי ואף טענת היתומים ודאי מיקרי שמא לענין זה. וא"כ שפיר כתבו דלא שבקת חיי שיכול לטעון איני, יודע ויגבה בלא שבועה (ואף דלכאורה ג"כ צריך לישבע שאינו יודע וא"כ עדיין קשה כנ"ל דלא שייך לא שבקת חיי כיון שיצטרך לישבע שאינו יודע. ז"א דזה הוא רק היסת ע"ש. ועוד דבאמת לכאורה שייך שפיר הכא לא שבקת חיי אף שיצטרך לישבע דכיון שבאמת הוא מזויף שפיר יכול לישבע שלא פרע דבאמת לא פרע לו אך ז"א דיצטרך לישבע ע"י גלגול שחייב לו ואינו מזויף ג"כ. וא"כ ממילא אם יטעון איני יודע קי"ל דאין מגלגלין על טענת איני יודע ושפיר כתבו התוס' דשייך לא שבקת כנ"ל שיטעון איני יודע דאינו נשבע רק שאינו יודע שפרע ולא שא"י לגמרי] דאנן קי"ל דלא אמרינן בנוטל מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד היכא דמן הדין הי' לו לגבות בלא שבועה וגובה בלא שבועה וכתבו תוס' שפיר כנ"ל דלא שבקת כו':

ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א הנ"ל אמאי לא הקשו לרב דלא שבקת חיי כו'. ולמ"ש מיושב דהנה תוס' שבועות כתבו דרב ושמואל דלא סברי מתוך שאי"ל משלם סברי דאמרינן בנוטל מתוך שאי"ל מפסיד ע"ש. וא"כ ממילא לרב לא שייך כלל לא שבקת חיי כיון שיצטרך לישבע כנ"ל וא"ל דיטעון איני יודע ז"א דאז לא יגבה כלל לרב דאינו יכול לישבע מפסיד והתוס' לא הקשו רק לדידן אבל לרב לא ק"מ כנ"ל וא"ש:

(ב א תוספות) ד"ה ואם וכו' טענינן מזויף לנפרע שלא בפניו וכו'.—יש להביא ראייה לדין זה מדאמרו לקמן (ה ב): "עצמו קנה נכסים לא קנה", ומשמע דלא קנה בכל אופן אף שאין מי שיטעון כנגדו מזוייף הוא.