רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. וחיישינן דילמא אתי וטעין מזוייף הוא. קשה ליה לראב"ד ז"ל ולומר שליח באפי תרי או באפי תלת שהבעל עשאו שליח לתת גט זה לאשתו וליהמנוה ותו לא יכול למימר הבעל היא זייפתו ולמה לי קיום. וניחא ליה דילמא אתי ואמר אני עצמי זייפתי לפי שלא מצאתי עדים והייתי סבור שהוא כשר ומקלקל לה.
ולא מחוור לן, שהדין נותן שלא יהא נאמן בכך שכשהצריכו חכמים קיום שטרו' לא אמרו משום חשש שמא זייף בעל השטר.
אלא היינו טעמא שא"א להאמינו בכ"מ לומר שבעל עשאני שליח כשהבעל מערער לומר לא עשיתיו מידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח כיון שמקצתן נאמן הבעל כמו שמתברר בפ' התקבל לפיכך חכמים כריכים להתקין לכולם דרך א' ושלא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שלא יאמינו אותו בכל מקום אלא עיקר העדות על החתימה תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונאמן משום דכל קיום שטרו' דרבנן הוא. ועוד דשליח כשהגט מקויים נאמן לומר גירושין משום דהימניה אבל אם בא ואמר מזויף הוא היאך יהי' נאמן הילכך קיימו הגט תחלה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימניה והיינו דאמרינן איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דכיון שהם שנים ונאמנים לומר הבעל עשאנו שלוחיו ליתן גט זה לאשתו אין יכול לומר זייפתו ואין צריך קיום ואע"פ שאין מכירין חתימתידי עדים כלל. ולא כדברי המפרשי' שכיון שיש כאן שנים שהם יכולין להעיד מסתפי הבעל ולא אתי ומערער דמימר אמר שמא יודעים שאמרתי לעדים חתמו או שהם מכירים חתימת ידי עדים.
ומיהו אכתי צריכא עיונא, דמשמע כדברי הראב"ד ז"ל דנוח לחכמים להתקין קיום לאפוקי מכולהו חששות דלקמן דריש פ' שני (דף ט"ז ע"ב) אמרינן בשנים שהביאו גט ממדינת הים למ"ד צריכים לומר בפני נכתב משום לשמה דגזרינן ביה דא' מהם אומר בפני נחתם משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא אלמא קיימו על פי היחיד הוא ולא מקיים משום השנים שאומרים הבעל עשאנו שליח וכדמפרשינן בריש פ"ב (ט"ו ע"א).
אלא י"ל כיון דמ"מ צריך להעיד בפני נחתם הגט מתקיים נמי על פיו של זה גזרינן. ולי קשה ולימא נמי איכא בינייהו דמקיימי ליה סהדי לרבה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא לרבא לאו קושיא היא דכל שכן הוא דלרבא לא צריך ולרב' פשוט נמי דצריך.

עד א' נאמן באיסורין. פי' רש"י ז"ל שכל אחד האמינתו תורה על הפרש' תרומה ונקור בשר וגיד הנשה ושחיטה.
וי"מ משום דכתיב וספרה לה לעצמה. וק"ל התם איתחזק איסורא שאפילו פירסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על טבילתה וניגמר מינה דעד אחד נאמן אפילו איתחזק איסורא אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי לבעלה אבל בשאר עדיות מנ"ל. אי נמי התם א"א שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונדתה ולספירת' ולטבילתה לפיכך האמינתה תורה ואין למידין ממנה לשאר עדיות כלל שאין דנין אפשר משאי אפשר.
ובתוספ' תירצו דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול אע"פ שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה מ"מ יכולה היא להמתין לספור ולטבול וכל שבידי לתקן עד א' נאמן אף ע"ג דאיתחזק איסורא כדאמרינן בפ' האשה רבה (יבמות דף פ"ח), וכבר פירשתי יותר מזה בפ"ק דשחיטת חולין (י' ע"ב).

אבל הכא הא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ק"ל הא כיון דאיתחזק איסורא אפילו בשאר איסורים נמי כדאמרינן בפ' האשה רבה בהקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דלא מהימן ודבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא נמי אין פחות מב' ואפי' לאיסור נמי אין פחו' משנים כדאמרינן בפ' האיש מקדש. ואית נוסחי דלא גרסי הכי אלא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא. ואי גרסי' ליה ה"נ והוי דבר שבערו' וכן נמי בפ' האשה רבה ופי' דחדא ועוד קאמרי' ולא נהירא.

הא דאמרינן: איכא בינייהו דאתיוה[ו] בי תרי. פירש רש"י ז"ל: למאן דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו. ואינו מחוור דמי מנחא להו בכיסתא דאי אתי בעל ומערער שיהו אלו מצויים לקיימו. ועוד דסתם קאמר דאתיוה בי תרי בין מכירים חתם ידן של עדים בין אינן מכירין. ועוד קשיא לי דאם אתה אומר דמסתמא בשלוחין המכירין קאמר, אם כן צריכין ב"ד לדעת שאלו מכירין חתם ידן של עדים, דאם לא כן מספיקא לא שרינן לה לינשא לכתחלה דדלמא אין מכירין, ואם כן אפילו אתיוה בי תרי לרבא נמי צריך לומר בפני נכתב או ידעינן, ודא ודא אחת היא אליבא דרבא ואם כן ליכא בינייהו אתיוה בי תרי.
ונראה כמו שפירש ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרים דהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר מזוייף הוא ולא שלחתים מה שאין כן בחד, וכטעמא דאמרינן לקמן (גיטין ה, א) ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, וכיון דודאי שלחם תו לא חיישינן שמא נתכוין לקלקלה והחתים את הגט בפסולי עדות, וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"א) וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים, אמר רבי אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אבל בב"ד הוא חשוד לקלקל, שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים.
והשתא דקא סלקא דעתך דרבה לית ליה דרבא אף על גב דבעלמא בעי' קיום שטרות, לא סבירא ליה כרבא ומשום עגונא הקלו ואוקמוה אדאורייתא לגמרי, דאפילו חד לא בעי אלא משום לשמה, כי היכי דאוקמוה לכולי עלמא אדאורייתא במביא בארץ ישראל כל שאין בו עוררין, ואי נמי במביא באותה מדינה אפילו במדינת הים.

אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש וכו'. וא"ת והא שחיטה דהאמינה תורה לכל אחד ואחד וכדכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר וכמו שפירש רש"י ז"ל בחולין (י, ב), והתם ודאי הא איתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (חולין ט, א), איכא למימר דהתם שאני דבידו לתקנו, והכא הכי קאמר אבל הכא הא איתחזק איסורא שאין בידו לתקנה, ושחיטה בידו לתקנה דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן (חולין ג, ב), ואפילו מי שאינו מומחה ומוחזק, בידו לתקנו על ידי שלוחו, הלכך עד אחד נאמן עליה, וחתיכה ספק חלב ספק שומן אף על גב דאין בידו לתקנה הא לא איתחזק איסורא.
וא"ת התם מנא לן [וי"ל] נפקא לן מוספרה לה ודרשינן לה לעצמה בכתובות (עב, א), ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא ואין בידו לתקן נמי כי התם. יש לומר כיון דדמיה פוסקין ממילא וימי ספירה באין מאליהן, כחתיכה ספק חלב ספק שומן חשבינן לה, דהשתא דקאמרה טהורה אני לא איתחזק איסורא, ואי משום טבילה הויא לה כשחיטה דבידה לתקן.

והא דקאמרינן: הוי דבר שבערוה. חדא ועוד קאמר, כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה, ומשום דביבמות (פח, א) מספקא לן היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן אם מהימן אם לאו ואיכא מאן דאמר דמהימן, אמר הכא ה"ל דבר שבערוה, כלומר ואף כשתמצי לומר דאפילו היכא דאיתחזק איסורא מהימן, הכא שאני דהוה ליה דבר שבערוה ואין פחות משנים.
וקשיא לי מדאמרינן ביבמות (פז, ב) מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות וכו', ומכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא ע"א מהימן. ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד (ומפי אשה, ליתא שם בגמ') ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה אלמא עד אחד מהימן, ואף על גב דמהדרינן התם ושקלינן וטרינן מנא לן ואסיקנא משום עגונא אקילו בה רבנן, מכל מקום הכא נמי מאי קשיא ליה דהכא דכותיה היא ומשום עגונא אקילו ביה רבנן. ושמא נאמר דהתם איכא למימר דמשום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכדאמר רבי זירא התם (פח, א), ואף על גב דאקשינן עליה לא לחמיר ולא לקיל ופרקינן אלא משום עגונא אקילו בה רבנן, לאו דחויי קא דחי' לדרבי זירא לגמרי אלא ודאי טעמא דר' זירא כדאיתיה איתיה, אלא טעמא הוא דיהבינא אמאי אקילו בה רבנן בתחלתה משום חומר שהחמירו עליה בסופה, משום דבעיגונא אקילו. ומיהו אי לאו חומר שהחמרת עליה בסופה אף על גב דמעגנא ויתבא לא מקילי' בה, אבל הכא דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה כדאיתא לקמן (גיטין ו, ב), דינא הוא דלא נקל עליה בתחלתה.
ומכל מקום לא מיחוור שפיר משום דבכולהו נוסחאי גרסינן התם אלא משום עגונא אקילו, דמשמע דטעמיה דרבי זירא אידחי לגמרי וכוליה טעמיה משום עיגונא. ויש לומר דהכא הוה סבירא ליה למאן דפריך הכי, דאין כאן קולא אלא אדרבא חומרא כדמקשי ואזיל האי קולא הוא חומרא הוא ואין כאן משום עגונא. ואי נמי יש לומר דהתם איכא לאקולי עלה משום דלא תיעגן, דזימנין דאי אפשר אלא בעד אחד או באשה או בשפחה דחזו דמית ליה בעל, ואי נמי חזו ליה אינשי טובא, מאן מוכרח ומאן מפיס דליתו וליסהדו תרי, אבל הכא איפשר ליה לבעל דלישלח ליה על ידי תרי וכשרין לעדות, והיינו דלא אקשינא התם האי קולא הוא חומרא הוא דאי אתי בעל תצא מזה ומזה וכדמקשי הכא, משום דהתם ודאי כשמתירין אותה לינשא קולא הוא דזימנין דלא ידע אלא חד אי נמי אשה ונכרי הויא עיגונא לעולם ומשום עיגונא הקלו להאמינם ולהשיאה.

הא דאמרינן: סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך. פירש רש"י ז"ל: משום דאיכא דמשכח ליה כתוב ועומד כגון שנכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש. והקשו עליו בתוס' דלקמן בריש פרק כל הגט מוכח דאפילו רבה לא חייש להכי דלמא משכח גט ששמו כשמו אלא בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ואם תאמר דהכא נמי משום דזימנין דאיכא תרי יוסף בן שמעון בעיר אחת, אם כן אפילו כי אמר בפני נכתב לשמה פסול לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי (לקמן גיטין ג, א) משום דבעי שיוכיח מתוך עדי חתימה אי זו מהן מתגרשת בו, וכדאיתא לקמן בריש פרק כל הגט (גיטין כד, ב) דתנן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה, ואמרינן עלה בגמרא (בע"ב) קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה וכו', ואוקמיה אביי בעדי מסירה ור"א היא, אבל לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי אפילו גדולה לא יגרש בו.
והא דתנן בפרק המגרש לקמן (גיטין פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כר"א, דאלמא לר"מ שפיר דמי ואף על גב דאינו מוכיח מתוך החתימה בהי מינייהו קא מיגרשא, פירש הר"י ז"ל: לההיא במשולשין בגט, אלא שהשליח אינו מכיר בשלוש האבות ומתוך כך יכול לגרש בו אליבא דר"מ. ומיהו הא אפשר דלא קשיא לרש"י ז"ל, דשמא הוא ז"ל סבור דאף לר"מ לא בעינא מוכח מתוך הגט, ואף ר"ת ז"ל כן סבר כמו שאני עתיד לכתוב (כד, ב בד"ה אי) בההיא דפרק כל הגט, ואפשר לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל במה שפירש בפרק המביא תניין לקמן (גיטין כב, ב) בגמרא אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדפתרא וחכמים מכשירין וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא. ועוד דההיא דשמותיהן שוין דנקט אפילו בשאינן שוין אלא שהשליח אינו מכיר איזו מהן רחל בת לבן ואיזו דינה בת יעקב.
ור"י פירש כאן ורבנן הוא דאצרוך משום שלא יערער הבעל שהסופר כתבו להתלמד והחתים עליו הוא עדים שלא היה הוא והן בקיאין לשמה.

גדולי המפרשים שאלו לדעת רבא שאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו אעפ"כ למה לי בפני נכתב מחשש שמא יאמר הבעל מזוייף הוא יתקינו שיאמר השליח בפני שנים שהבעל מסרו לו בתורת שליחות ליתנו לאשתו ויאמן בכך ולא יהא הבעל יכול עוד לערער:

ותירצו בה שמא יבא ויאמר אני בעצמי כתבתיו וזייפתי חתימת העדים מפני שלא נזדמנו לי עדים והייתי סבור שלא יפסל בכך הואיל ודיו בעידי מסירה ומכל מקום נראין הדברים שלא נאמינהו בכך שלא הצריכו חכמים קיום שטרות אלא מחשש שמא בעל השטר זייף ואף בזו אין צריך לקיום אלא מחשש שמא האשה זייפתהו או שהשתדלה בכך אלא שעיקר הטעם מפני שאם יבא הבעל ויאמר לא עשיתיו שליח מעולם אע"פ שבמקצת מקומות נאמן השליח הואיל ובמקצתם נאמן הבעל כמו שיתבאר בפרק התקבל הוצרכו להתקין דרך שיהא השליח נאמן בכל מקום ולא יהא עיקר העדות על השליחות שיהא השליח כבעל דבר עליו אלא על הכתיבה ועל החתימה שאין השליח כבעל דבר עליה:

שאלו בסוגיא זו בין לרבה בין לרבא ליבעי תרי אם לרבה מפני שזהו עדות לשמה שהוא מן התורה ומידי דהוה אכל עדיות שבתורה ואם לרבא מפני שזהו עדות קיום שהוא מיהא מדברי סופרים ומידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ותרצוה מפני שעד אחד נאמן באסורין ואע"ג דהכא איכא כתובה מכל מקום עיקר העדות באסורין וכתובה מאליה היא באה והקשו בה אימר דאמרינן עד אחד נאמן באסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן אבל הכא דאיתחזק אסורא לא והוה ליה דבר שבערוה ואין פחות משנים ולטעם לשמה תירץ רבה רוב בקיאין הן ואף לר' מאיר דחייש למיעוטא בענין שמא תמצא אילונית הכא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאחמירו למיחש בהכי והכא משום עיגונא אקילו למיסמך אשליח ולהימוניה כבתרי עד שאם יבא הבעל ויערער לא יפסול דמכיון שנותנו לה בפני שנים מידק דייק ולטעם קיום תירץ רבא דבדין הוא דקיום שטרות לא לבעי כדריש לקיש דאמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' ורבנן הוא דאצרוך לקיומה בתרי והכא משום עיגונא אקילו למסמך אאחד:

ומכל מקום לענין עד אחד נאמן באסורין שאמרו היכא דאתחזק לא אמרי קשיא לן והרי נאמן על חלב וגיד בניקור הבשר מחלביו ומגידיו ותרצו שבאלו אין זה מתיר את המוחזק באיסור אלא שבירר את ההתר מתוך האיסור ובמה שהתיר הוברר הדבר שלא הוחזק באסור ושמא תאמר בשחיטה שנאמן להתיר מה שהוחזק באסור וכמו שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת תירצו בה דכיון דחזינן דמיתא איסור אבר מן החי יצא ממנה על כל פנים והרי לא הוחזק בה איסור אחר ומכל מקום קשה לי שהרי אנו מפרשין חזקת איסור מצד שבחייה יש בה איסור שאינו זבוח כמו שביארנו במסכת חלין ואף לכשאנו רואין אותה מתה לא יצאה מחזקת איסור זה שאיפשר שנחרה ומאמינין בה עד אחד ואף לדבריהם שפרשוה בחזקת איסור אבר מן החי שיצאה ממנו על כל פנים הגע עצמך שראינו את הבהמה חיה בחזקת אסורה ושלא ראינו את הבהמה מתה אלא שהובא לפנינו אבר ממנה והעיד לנו שנשחטה מי לא מאמינין ליה אע"פ שאפשר שהוא אבר מן החי ואתחזק ביה איסורא אלא שמקצת חבירינו מתרצים שמאחר שאינו עכשו כמות שהיה בשעת חזקת האיסור אין זה נקרא אתחזק איסורא דעדין קשה להם תקון מטבלו שנאמן אלא שעיקר התירוץ בכלן מפני שבידו לתקנו כגון טבל שלו שהוא בידו לתקנו או הקדש וקנמות שבידו לישאל עליהן אבל אשה אין בידה לתקנה ואתחזק איסורא במקום שאין בידו לתקן אין אחד נאמן ואע"ג דנדה מהימנא אטבילתה אע"ג דאיכא למיחש שמא תוך זמנה היא ואין בידה לתקן התם תורה האמינתה לעצמה מדכתיב וספרה לה ומתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה והדין נותן כן שאי אפשר לה להביא עדים על דברים אלו או שמא אף זו שאע"פ שכל שהיא בתוך זמנה אין בידה לתקן הואיל ובידה להמתין ולתקן ספירתה וטבילתה בידה לתקן קרינא ביה וכן פירשוה בתוספות:

ולמדת שעד אחד בשל אחרים אינו נאמן באתחזק אסורא שהרי כל שהוא של אחרים אין בידו לתקנו וכן למדוה רבים במסכת יבמות מסוגית פרק האשה רבה ומכל מקום יש אומרים שאף בשל אחרים נאמן שלא שאלוה שם אלא מדאוריתא מנלן והוא שאמרו בעד אחד של אשה מדאוריתא מנלן כלומר דעד אחד מהימן ותירץ לומר מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות והקשה האי טבל היכי דמי אי דידיה משום דבידו לתקנו אי באחר אי קסבר התורם משלו על חברו אינו צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו אי קסבר צריך דעת בעלים ונמצא שאין בידו לתקן היא גופה מנלן דאי אמר ידענא ביה דמיתקן דמהימן הקדש נמי אי קדושת דמים היא משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אי דאחר ואמר ידענא ביה דאתשיל מריה עליה היא גופה מנלן קונמות נמי אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו בידו לפדותו ואי קסבר אין מעילה בקונמות ואיסורא רכיב עליהו אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אי דאחר ואמר ידענא ביה דאתשיל מריה עליה היא גופה מנלן אלמא שלא שאל בכלם אלא מהיכן למדוה אבל פשוט לו שנאמן אף בשל אחרים ומכל מקום אפשר לומר שמה שתרצו אחר כן שבעד אחד של אשה אינה מן התורה אלא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה משום עיגונא שנדחית כל הסוגיא ובשאר דברים אינו נאמן באיתחזק אסורא אלא במה שבידו לתקן או שאפשר שמאחר שבעליו נאמנין עליו כל שכן שאחר ראוי שיאמן עליו הא כל שאין ביד שום אדם לתקנו אין אחד נאמן להתיר חזקת איסור ויש אומרין שב[כ]ל האיסורין נאמן אף באיתחזק אע"פ שאין ביד שום אדם לתקנו ולא הוקשה בסוגיא זו אלא מאיסור ערוה ואע"פ שהלשון מוכיח בדרך אחרת שהרי אמר אימר דאמרינן עד אחד נאמן כגון חתיכה ספק חלב וכו' דלא אתחזק איסורא אלמא בכל דאתחזק מיהא לא מהימן מכל מקום אינהו דייקי לה מסופה דקאמר אבל הכא איכא איסורא דאשת איש אלמא דאי לאו איסורא דאשת איש מהימן אף באיתחזק והיינו דקאמר הוי דבר שבערוה וכו' והדברים רופפים וכבר כתבנו מענין זה בעשירי של יבמות:

ורבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. פי' שממדינת הים לא"י לא שכיחי שיירתא ואם יבא הבעל היום ומחר ויערער ויאמר לאשה כי זה הגט לא כתבתיו אני אלא את זייפת והחתמת בו עדים ואין זו כתיבת ידי העדים לא נוכל למצוא עדים אחרים שיכירו חתימת אלו העדים שיקיימו אותה ותהא האשה צריכה להביא ראיה שבעלה כתבו לה. לפיכך התקינו שיהא זה מקיימו באומרו בפני נכתב ובפני נחתם ואם יבא הבעל ומערער לא משגחי' ביה אבל לאין בקיאים הן לשמה לא חייש רבא דסתם סופרים דכתבי גיטא בקיאין הן לשמה ולא נתקן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא לפי שאין עדים מצויין לקיימו:

א"ב דאתיוה בי תרי. פי' שנעשו שנים שלוחים להביא הגט לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אין צריכים לומר דבשנים אין הבעל יכול לערער ולרבה דאמר לפי שאין בקיאים לשמה צריכים לומר:

א"נ איכא בינייהו [דאתייה] חד ממדינה למדינה בא"י כגון יהודה וגליל דס"ד השתא דלא שכיחי שיירתא. לרבא דחייש לערעורא דבעל צ"ל. ולרבה לא צריך הואיל ובני א"י בקיאים לשמה:

אי נמי א"ב דאתייה חד מעיר לעיר בחו"ל באותה מדינה דשכיחי שיירתא מעיר לעיר לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו הכא שכיחי שיירתא ואינו צ"ל. ולרבה דאמר לפי שאין בקיאים לשמה [צריך] שיאמר שגם מעיר לעיר אין בקיאים לשמה. והלכתא כרבא דהוא בתרא. ועו' דכל סוגיא דשמעתא אזלא כותיה:

בא"ד והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר הא ליכא כו' עכ"ל בתוס' פרק קמא דבבא מציעא ובפ' מי שהיה נשוי הקשו התוס' קושיא זו גם לרבי מאיר דמודה בשטר שיש בו אחריות דלא יחזיר וע"פ דברים אלו ניחא שכתבו הכא דהא שמואל ס"ל כו' אליבא דרבי מאיר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כו' דקושייתם הכא מעיקרא נמי אליבא דרבי מאיר בשטר בשיש בו אחריות וק"ל:

בד"ה לפי שאין כו' והא דפירש הקונטרס דממילא שיילינן ליה אי הוה לשמה כו' עכ"ל ר"ל דודאי אי הוה אמרי' דה"ה בשאר הלכות גיטין אינן בקיאין כדבעו לפרש לעיל ע"כ דכל הני מילי לאו בכלל בפני נכתב כו' סתמא נינהו כמ"ש התוס' לקמן גבי שלא לשמה אלא דהוה לן לפרושי ע"כ כפרש"י דממילא שיילינן ליה אי הוה לשמה ואכל הני מילי אבל אין נראה כו' ודו"ק:

בד"ה לפי שאין כו' קשה לקמן תניא הוא עצמו כו' ואור"י דמסקינן בסמוך דרוב כו' וליכא אלא לעז כו' עכ"ל והמקשה דפריך ליבעי תרי ואכתי לא ידע האי טעמא דמשום לעז כמ"ש התוס' לקמן אית לן למימר ע"כ דלא ידע נמי הך ברייתא דהוא עצמו שהביא גטו אין צריך כו' ודו"ק:

בד"ה מאי בינייהו כו' הוה בכלל הא דאמר א"ב ממדינה למדינה בארץ ישראל כו' עכ"ל ולמאי דלא קאי לקמן האי א"ב דמדינה למדינה בא"י מהאי טעמא גופיה ליכא נמי האי א"ב דמוליך כדמוכח לקמן ודו"ק:

בד"ה דאתיוה בי תרי פ"ה למ"ד לפי כו' אלו יקיימוהו וקשה דאטו בכיפה תלי כו' עכ"ל יש לדקדק לפי שיטת התוס' דלקמן דלרבה בי תרי דאמרי ידענו אינו מועיל ולרבא מהני ואימא דהכא נמי ה"ק. דא"ב דאתיוה בי תרי ואמרי ידענו דהשתא לא תיקשי להו אטו בכיפה תלי להו ויש ליישב דמשמע להו דלא נקט א"ב אלא דלמר צריך ולמר לא צריך וכה"ג תרצו התוס' לקמן לפרש"י דמהני ידעתי לרבא ודו"ק:

בד"ה מידי דהוה אכל עדיות כו' עיקר דבר שבערוה אין פחות משנים זהו בא"א כו' עכ"ל ר"ל דעיקר דבר שבערוה אין פחות מב' לא נאמר אלא בענין ערוה של אישות אבל בשאר עריות לא נאמר ולא שייך למימר כל עריות ודו"ק:

בד"ה ע"א נאמן באיסורין כו' ולא ה"ל להזכיר הפרשת תרומה כו' משום דבידו לתקנם כו' עכ"ל ר"ל בטבל שלו בידו לתקנו ולקמן שכתבו גבי טבל דלאו בידו הוא היינו של אחרים אין בידו לתקנו אם לא שעשאו שליח וק"ל:

בא"ד וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול עכ"ל לכאורה קשה כיון דבנדה איכא תרתי דלא אתחזק איסורא וגם בידה הוא הדרן קושייתם לדוכתיה מנלן דע"א נאמן באיסורין אפי' בלא אתחזק איסורא ואין בידו כגון ספק של חלב או שומן דאמרינן בשמעתין דנאמן ויש לפרש דבריהם משום דבנדה איכא תרתי דהיא טמאה כל זמן שרואה ואין בידה לפסוק דמה וגם אח"כ היא טמאה עד שתטבול ואהא קאמרי' דמשום שהיא רואה לא מקרי אתחזק איסורא כיון דאינה בחזקת שהיא רואה כל שעה ומחמת ראייתה היא טהורה ממילא אחר ז' ואי משום דעדיין אף אחר שאינה רואה אתחזק איסורא וטמאה משום דלא טבלה הרי יש בידה לטבול והשתא ניחא דבין לאו בידו ולא אתחזק איסורא ובין איתתזק איסורא והוא בידו איכא למילף שפיר מנדה וכן יש ללמוד דברים אלו מחידושי רשב"א ע"ש:

בד"ה הוי דבר כו' ואם תאמר אי ע"א נאמן כו' אפי' אתחזק איסורא ולאו בידו אמאי אצטריך וספרה כו' עכ"ל ר"ל כיון דלפום הך סברא ע"כ איכא שום ילפותא דאפילו באתחזק ולאו בידו תרתי לריעותא נאמן מכ"ש גבי נדה דליכא אלא חדא לריעותא כמ"ש לעיל דנאמן וק"ל:

בד"ה ורבנן כו' וקשה דבהוחזק ב' יוסף בן שמעון אפילו נכתב לשמו פסול כו' עכ"ל ר"ל ואם כן מה יועיל נמי אם יאמר נמי נכתב בפני לשמה ועיין בחידושי הרשב"א באורך וק"ל:

בא"ד והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר כו' דאי מקיים ליה הדין עמו וכו'. וא"ת מאי מקשו התוס' דלמא משום הכי לא יחזיר כשאין חייב מודה דדלמא פרעי' כבר ומלוה נפל ע"ש בגמ' דאותו מ"ר לא חייש לפריעה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה ע"ש ברש"י:

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וכו' עד דסתמא לשמה משמע. עיין ברבינו נסים ותמצא ביאור רחב:

ד"ה דאתיוה בי תרי וכו' עד אטו בכיפה תלי לה. בסוטה דף ז' פרש"י בכיפה שבראשה תלו לה אבל בערוך משמע שהוא לשון כתף ור"ל אטו בכתפה תלוין:

ד"ה עד אחד נאמן באיסורין וכו' עד ותירץ בכהאי גוונא שעיקר הגט נעשה כבר וכו'. וצריך ליישב לפי זה לישנא דגמ' דהתרצן והמקשן ונ"ל דה"ק עד אחד נאמן באיסורין ר"ל מאחר שמצינו במקום שאר איסורין עד אחד נאמן לכך גם בגיטין כשעיקר הגט כבר נעשה נאמן ג"כ עד אחד ופריך אימר דאמרי' וכו' אבל היכא דאתחזק איסורא אפי' היכא דא"צ אלא גילוי מלתא אין עד אחד נאמן:

ד"ה הוי דבד שבערוה וכו' וא"ת אי עד אחד נאמן באיסורין וכו' עד וי"ל דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה. וי"ל איפכא אי עד אחד אינו נאמן אפי' בשאר איסורין היכא דאתחזק איסורא אמאי אצטריך דבר דבר לדבר שבערוה וכ"ת הא דהוי אמרי' בשאר איסורין היכי דאתחזק איסורא דאינו נאמן היינו לאחר דכתב רחמנא ג"ש דדבר דבר דהוי ילפינן שאר איסורים מדבר שבערוה ולכך לא שייך להקשות אי אינו נאמן בשאר איסורין אמאי אצטריך דבר דבר א"כ מאי מקשו התוס' דאי שאר איסורין עד אחד נאמן אפילו אתחזק איסורא אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה נימא נמי הא דהוה אמרינן דשאר איסורין נאמן אפי' באתחזק איסורא היינו ג"כ דהוה ילפינן אותו מן וספרה לה וי"ל דס"ל לתוס' דלא שייך לומד דהוה ילפינן שאר איסורין באתחזק איסורא מוספרה לה דהוי לא איתחזק מה שאין כן איפכא דשייך שפיר לומר דהוה ילפינן שאר איסורין דאתחזק מדבר שבערוה דמהיכי תיתי לן לחלק בין שאר איסורין לדבר שבערוה כיון דבתרוייהו איתחזק איסורא:

ד"ה ורבנן הוא דאצרוך וכו' עד ואפי' לר"א צריך עידי מסירה שידעו שהבעל עשאו שליח. נ"ל דר"ל שאותן עידי מסירה שהשליח מוסר לפניהם הגט ליד האשה צריך שידעו שאותו יוסף בן שמעון בעלה של אשה זו המקבלת גט זה עשאו שליח ולא יוסף בן שמעון האחר וזה לא שייך כאן דאיך יוכלו העידי מסירה שבכאן לדעת זאת אבל אין לפדש דעת התוס' דר"ל העידי מסירה שמסרו הבעל לפניהם הגט ליר השליח חדא שהרי כתב הרא"ש בפרקין דאין צריך עדים שעשאו הבעל שליח דהשליח נאמן כיון שיוצא הגט מתחת ידו ועוד דא"כ מאי מקשו התוס' דדלמא אין ה"נ שידעו אותן עידי מסירה שעשאו הבעל שליח וק"ל:

בא"ד ואור"י הא דאצריכו רבנן הכא היינו שלא יערער הבעל וכו'. ונ"ל הא דכתבו התוס' שלא יערער הבעל ויאמר שכתבו הסופר להתלמד ולא כתבו דאנן חיישינן בלא ערעורו דבעל דשמא הסופר כתבו להתלמד והבעל החתים עליו עדים היינו משום דס"ל לתוס' דלמה לן למיחש לזה מאחר דרוב בקיאין בלשמה וגם סתם סופרים נזהרים בכך כמ"ש התוס' לקמן (גיטין דף ג' ע"ב) ד"ה שלשה גיטין פסולין אם לא שבעל בעצמו הוא אמר שאני הוא מן המיעוט ולא הייתי בקי בלשמה ולקחתי גט שכתב הסופר להתלמד וחתמתי עליו עדים וק"ל:

גמ' דאתחזק איסורא דא"א כו'. נ"ב והא דקאמר הוי דבר שבערוה חדא ועוד קאמר כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה ומשום דביבמות פרק האשה רבה מספקא לן היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן אם מהימן אם לאו ואיכא מ"ד דמהימן אמר הכא ה"ל דבר שבערוה כלומר ואף כשתמצא לומר דאפי' היכא דאתחזק איסורא מהימן הכא שאני דה"ל דבר שבערוה ואין פחות משנים ע"כ לשון רשב"א בחדושיו:

בד"ה ואין דבר ערוה שראוי להתירו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואם יש עליו עוררין כו' ולא נטעון מזויף הוא וכו'. נ"ב וה"ה ללקוחות ויתומים וק"ל:

בא"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כו'. נ"ב פי' ונאמן לומר פרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזויף וק"ל:

בד"ה דאתיוה כו' וקשה דאטו בכיפה תלו לה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' וכי העדים תלוין לה בכיפה של ראשה וכו בפ"ק דסוטה דף ז ע"א:

גמ' א"נ ממדינה למדינה וכו' א"נ באותה מדינה כו'. לפי"ז אין חילוק בין א"י למדינת הים לרבא ולקמן פריך לה ממתני':

גמ' ולרבה דאמר וכו'. למה דלא ידע רוב בקיאין וליכא אלא לעז רק סבר דפסול מדינא מאי פריך מאי בינייהו בעל איכא בינייהו לרבה צ"ל [דע"כ לא ידע גם הברייתא דהיא עצמו שהביא כו' כמ"ש מהרש"א] ולרבא א"צ לומר וכקושית התוס' בד"ה לפי שאין בקיאין וק"ל:

ברש"י בד"ה ורבנן הוא דאצריך וכו' משום דאיכא דאשכח וכו'. הוצרך לזה כיון דסתם ספרי דדייני גמירי תו ליכא למיחש לטעות סופר רק לטעות הבעל דמיעוט יש מיהת דאין בקיאין כדאמר רוב בקיאין הן וכו' ולזה פי' רש"י דאשכח כתוב ועומד כו' או כפי' התוס' שהסופר כתב להתלמד כו' ולפרש"י אפשר דמיושב קצת דנקיט לשמה משא"כ מחובר שאותו טעות בסופר דהא אין כותבין במחובר כדבסמוך וסתם ספרי לארוב רק סתם דהיינו טפי מרוב מיגמר גמירי ולזה פריך לקמן והאיכא מחובר משום דלא קיימא במוליך ומביא רק חשש טעות הבעל לא טעות הסופר וא"כ הו"ל למיחשב גם מחובר ואולי התוס' הקשו לפירושם בסמוך שכתבו הסופר כדי להתלמד כו' דגם זה בכלל טעות סופר אף דסתם מגמר גמירי זה נכון ודו"ק. אח"כ מצאתי בר"ן כזה ממש:

בתוס' בד"ה לפי שאין בקיאין וכו' אלא לרבא קשה ותו בין וכו' כצ"ל. והא דפירש הקונטרס כו' ואור"י כו'. אפשר דמקושר דאם פירושו אין בקיאין ממש וה"ה לשאר הלכות גיטין אי אפשר לומר דסתמא אכולהו מסהיד ונכלל בבפני נכתב כיון דאין בקיאין ולא ידעי דלמא השליח גופא לא ידע דינא ואין מקום לומר שנתכוין השליח להם באמרו סתם בפני נכתב אבל לפי' ר"ת דבכולהו בקיאין ואף דין לשמה ידעי רק אין חוששין להך י"ל שפיר השליח מסתמא להך נתכוין באומרו בפני נכתב דע"כ לדבר אחד נתכוין וחושב מדאצרכו חכמים לומר בפני נכתב ונחתם לא לחנם ודאי ללימוד שאין אנו חוששין לעיקר:

ולפרש"י הא דקאמר בסמוך אתי למיגזייה אין להקשות אם גזייה נשייליה דהא השתא נמי שיילינן דז"א דאם תקנו חכמים שצריך שיאמר בפני נכתב ונחתם לשמה אילו גזייה הוי משנה ממטבע ולא הועיל שאלה וק"ל:

בתוס' בד"ה לפי שאין וכו' וטעמא דאמר לקמן וכו' נקיט ליה בידי' והוא מערער וכו'. כעין ב' קושיות האחד כיון דחיישינן לפסולא דלשמה דדלמא באמת פסול הוא מצד עצמו מ"ש הוא משלוחו ואף להגמ' דתליא בערעור למה לא יערער בטענת שלא ידע עד השתא הניחא לרבא דהחשש מפני ערעור זיוף כשמביאו בעצמו אין מקום לערעורו שהאשה כתבה גט בזיוף שהרי הוא הביאו ולשמא זייף הוא עצמו ליכא למיחש כמו שכתבו בסמוך בד"ה דאתיוהו בי תרי וק"ל:

בתוס' בד"ה מאי בינייהו כו' דלרבה נמי לרבנן בתראי. ר"ל דלא יתכן לומר מוליך איכא בינייהו דלרבנן בתראי לכ"ע צריך מוליך לומר שהרי נקטו בפירוש מוליך ואף לטעמא דלשמה מ"מ משום גזירה דמביא צ"ל בפני נכתב ולת"ק נמי דלא נקיט אלא המביא דאמרינן לקמן לרבה קושטא הוא דדוקא מביא כיון דטעם משום לשמה ולרבא צ"ל ה"ה מוליך לת"ק ורבנן בתראי לפרושי קאתי א"כ איכא בינייהו שפיר לת"ק אף דודאי י"ל לרבה נמי ס"ל ת"ק מוליך משום גזירה ורבנן לפרושי ת"ק לרבה למה נדחוק כן לומר רבנן לפרושי ולרבא בהכרח צ"ל כן לזה כתבו דהוי בכלל הבינייהו דממדינה למדינה בא"י אף אותו בינייהו כולל יותר אף לחכמים בתראי דבזה אין שייך גמירה דהכל בא"י ולא תליא בת"ק וק"ל:

בתוס' בד"ה דאתיוה בי תרי כו' דאטו בכיפי וכו'. ולמה לא יצטרכו לומר בפני ב"ד בפני נחתם משום חשש ערעורו שמא אח"כ לא יהיו פה ויהיה מקום לערעור ועוד למה לי דאתיוה ששנים הן השלוחים כך שוין וכו'. ובאשר"י הוסיף ועוד דסתמא קאמר דאתיוה וכו' בין מכירין ובין אין מכירין. ומפרש ריב"א וכו' דבחד חיישינן שיערער זיוף שהאשה כתבה גט וחתמה עדים שקרים ואף כי יבא השליח אח"כ ויאמר אתה שלחת הגט בידי הוי חד לגבי חד אבל בשנים כי יאמר לא שלחתי אין אנו מאמינים לו כיון שאלו השנים אומרים שלחת בידינו ואף כי לא יהיו מזומנים מ"מ כבר אמרו בשעת הבאה פלוני שלח בידינו גט זה לאשתו מאי אמרת שמא האמת ששלח אבל הוא עצמו יזייף וישלח גט מזוייף כדי לערער אח"כ ז"א דאינו חשוד להכשילה חדא דבשעת שליחות הגט דעתו לגרשה לשנאתה ולמה יעשה זיוף וכל ערעור הוא שאח"כ נשתנה דעתו ורוצה לבטל מה שעשה כבר ועוד דא"כ נמצא מכשילה באמת באיסור אשת איש וזה ודאי אינו עושה והשתא אין להקשות כך לי ב' מן השוק דאז ודאי צריך שיאמר השליח בפנ"ח משום דאטו בכיפי כו'. ומ"ש האשר"י וסוגיא כרבא כו' או היכא דאיכא עדים דמקיימי א"צ לומר וכו' ר"ל מקיימי השתא מיד ע"פ העדים והוא שדקדק דמקיימי ליה וכו' וכ"ת לימא זה האיכא בינייהו דזה בעצמו גט מקוים שכתבו התוס' דהומ"ל גט מקוים איכא בינייהו וק"ל. ואינו מחוור לי כיון שתקנו חכמים שיהיה השליח נאמן בשעת הבאה לומר בפני נחתם כמו שנים לאחר הערעור ה"נ א' בשעת הבאה קודם הערעור וערעור הבעל לא מהני אח"כ כדבסמוך א"כ למה יצטרך לומר בפני נחתם נאמינו במה שאומר שהבעל שלחו ותו ליכא למיחש למידי דשמא הבעל זייף ליכא למיחש שיכשילה ועוד דהא ע"כ צריכין להאמין שהוא שליח הבעל וא"צ קיום אכתב שליחות כמו שכתב האשר"י מלתא בטעמא ע"ש וא"כ למה לי בפנ"כ ובפנ"ח. ואפשר לומר דכי היכי דאינו נאמן בידיעתו וצריך שיאמר בפני דוקא כמ"ש התוס' דף ג' בד"ה הכא בפני דבפני נחתם דוקא נאמן דאז מידק דייק ולא מרע נפשיה לומר שנעשה בפניו והוא לא ראה מעולם אבל בידעתי מצי לאישתמוטי למימר כסבור הייתי שאני מכירן ולא מרע נפשיה ה"נ בהבעל שלחני לבד לא מרע נפשיה אף דהוי העזה נגד הבעל אם הוא שקר ול"ד לידעתי מ"מ אין להכחישו בעדים בכך ולא מרע נפשיה בכך משא"כ בפנ"כ ובפנ"ח דיש להכחישו ואחרי שאנו מאמינים שזה גט כשר מאמינים שפיר אשליחות דאל"כ גט בידו מאי בעי שהרי בהכרח היה ביד הבעל אבל כ"ז שאינו מקוים אין אנו מאמינים לו אשליחות דדלמא שקר דא"ל גט בידו מאי בעי דשמא הוא זיוף וא"כ לא היה מעולם ביד בעל והוא כתבו להכי דוקא בפנ"כ ובפנ"ח הימנוהו משום דדייק ולא אתי לאירועי נפשיה וממילא מאמינים לו אשליחות כיון דהוי גט ביד הבעל ומאי בעי בידו משא"כ אשליחות בלא קיום הגט אינו נאמן כנ"ל ודו"ק. ולפי"ז צ"ל דוקא דזה אתיא לפירוש רבינו משולם לקמן (גיטין דף ג') בד"ה אטו כי אמרי ידענו דידעתי לכ"ע לא מהני דלפרש"י לרבא מהני ידעתי אף דלא מרע נפשיה אף אם ישקר וא"כ יהיה נאמן לדידיה באמרו הבעל שלחני ולשיטתו פי' רש"י ג"כ כאן דאתיוה בי תרי שיכולין לקיימו אבל בלא קיום יכול לערער אף שאומרים הבעל שלחנו [דהוא בעצמו זייף] דאי מהני זה א' נמי ליהימן. ואולי י"ל כמ"ש האשר"י מירושלמי ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף הוא מחתימתו בעדים כשרים והיינו בשנים שיודע שערעורו אינו כלום במקום ב' למה יכשילה בידי שמים ואין יכול לערער בפני ב"ד (א) אבל בא' שיסבור אוקי חד לבהדי חד ויכול למנוע מלישא איש אחר ע"י ערעורו יש לחוש שפיר שיחתימו בעדים בזיוף לכן צריך השליח להעיד ע"כ ג"כ שלא נחתם בזיוף רק בפנ"כ ובפנ"ח ודו"ק: (ב) ועוד י"ל דלכך לא הימנוהו באומרו שליח בעל אני משום דאתי לאחלופי בשאר שליחות אך השתא בפנ"כ הוא היכר כדבסמוך:
ויש לראות במ"ש התוס' דלהאי לא חיישינן שמא החתים במזיד כו' [הא מוכח בלא"ה דא"כ] תקשי ליה בפשטא דשמעתא בא"י אמאי א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח מה בכך שעדים מצויין לקיימו אם יערער הבעל כיון שהוא זייף אם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו היאך יקיימנו ע"כ צ"ל בהתחלה תיכף דשמא יזייף הבעל לקלקל באמת ליכא למיחש רק אח"כ ישתנה דעתו ויתחרט על הגט ויכחיש ויאמר מזוייף הוא [שהאשה או השליח זייפו] דאז בח"ל יהיה מקום לערעורו לאשר אין העדים מצוין לקיימו ובא"י נוכל לקיימו וי"ל דודאי באמת אינו זיוף ולא חיישינן שיהיה זיוף באמת באיזה אופן שיהיה רק הוא יבא ויערער בשקר לומר שהוא זיוף או שהאשה זייפו או שהוא בעצמו זייפו בתחלה ומוציא לעז על הגט ובאמרו בפנ"כ נתבטלו כל אופני ערעור זיוף וכן בא"י אף בלא אמירות בפני נכתב הא יכולין לקיימו בחותמיו דהא קושטא לפי האמת הגט אינו מזוייף רק ערעור זיוף וא"כ נתבטל הלעז אבל לפירוש ריב"א שהבעל שלחם בתרי הוא במקום בפנ"כ בא' בח"ל קשה שפיר הא יכול לערער בשקר שהוא זייפו וערעור זה לא נתבטל באמרם הבעל שלחם ובחותמיו לא נוכל לקיימו אף שבאמת גט כשר הוא [דאינו מצוים לקיימו] לזה הוצרכו לומר דמסתמא וכו' ולא חשבינן זה אפילו לערעור והוצאת לעז וזה פשוט וברור:
עוד קשיא לי שכתב הטור באה"ע סי' קמ"ב והרמ"ה כתב דאף בא"י שא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח מהימן על השליחות לומר שהבעל שלחו ועשאו שליח והשתא אזדו הג' תירוצים שכתבתי והדרא קושיא למעיקרא אמאי לא סגי בהא לחודא אף בח"ל כמו בא"י ומ"ש הרא"ש בשם הירושלמי מתוך שהוא יודע שאם בא בערעור כו' אבל בחד אי לא אמר בפנ"כ כו' מצי למימר בעל לא שלחתיו כו' וצ"ל אע"ג דגם בע"א אינו נאמן בערעורו או יתקנו רבנן כן שלא יהיה נאמן וכו' ואז לא יזייף אבל צ"ל מ"מ הבעל הוא טועה ויסבור שיהיה נאמן נגד חד להכחישו לומר לא שלחתיו לכן הוא מזייפו ולא חש לטרוח ולכתוב גט כשר עם עדים כשירים בחשבו שלא יבא קלקול מזה שהרי הוא יכול לבטלו בכל עת לכן אף שיאמר השליח הבעל שלחני אכתי חיישינן לזיופא ולהכי צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח א"כ בא"י אמאי חד א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח ליחוש לזיוף הבעל. (ג) ודוחק לומר שהשליחות צריך עכ"פ שיעשה תחלה בפני עדים כמ"ש הב"י סי' זה סעיף ה' והשתא יכולין בא"י לקיים השליחות שטר שליחות (ד) והבעל עכ"פ אינו טוען כשמערער שהוא שלח מזוייף רק אומר שהיא זייפתו ומעולם לא גירשה [ונמצא שייך בא"י ג"כ לומר מתוך שהוא יודע שערעורו לומר לא שלחתיו בטל שיהיה מצוי לקיים השליחות אף הוא אינו מזייפו] שזה דוחק גדול דא"כ לפי שאין עדי מצוין לקיימו יהיה קאי על שטר שליחות דאי על הגט בא"י נמי א"י לקיים כשזייף הבעל ועוד שהטור כתב או אפילו אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח ודו"ק. ואולי בא"י דמצוין עוברים ושבים מתירא הוא לזייף שמא יהיה נתפס תיכף בזיוף כן יש ליישב בפשיטות:
שם ועוד למה לי דאתוה וכו'. גם לפירושם א"צ דאתיוה בי תרי רק דאתיוה חד והשני מעיד דעשאוהו הבעל שליח בפניו וכדלקמן בתוס' (גיטין דף ט"ז) סוף ע"א וכ"ת דנקיט דאתיוה בי תרי לרבותא דלרבה אפ"ה צ"ל א"כ לפ"ה ג"כ י"ל כן רק קושיתם למה לי אתיוהו כלל וק"ל:

בתוס' בד"ה מידי דהוי כו' דמה כל כו'. עיקר דבר שבערוה כו' איירי דוקא באשת איש וכו' ולא הול"ל כל עריות כו' דכולל ט"ו עריות וק"ל:

בתוס' בד"ה עד א' כו' ולא הול"ל הפרשת תרומה ושחיטה כו'. לכאורה וה"ה ניקור גיד וחלב. ובסמוך שכתבו טבל אין בידו ר"ל טבל שאין בידו כגון טבל של אחרים:

בא"ד ומעשה בכל יום דמהימן כו' וא"כ ע"כ משום דבידו כו'. ואע"ג דאף אם נניח טעמא משום דרוב מצויין מ"מ לא הו"ל לרש"י להזכיר שחיטה ואפשר לומר דגבי גט נמי רוב המצויין אצלו כסופרי הדיינים בקיאין הן וק"ל:
בסה"ד וגם בידה לטבול. ר"ל לכך לא הוי אתחזק איסורא כיון דאחר ז' ימי נדה רגילה לפסוק וכ"ת בנדתה היא מחמת ראיה ראשונה לזה אמר זה לא קרוי אתחזק איסורא [משום דבידה] ומ"מ לא הוי לא אתחזיק ובידה דתקשי מנ"ל דעד אחד נאמן בחדא לריעותא שהרי אין מתיר בידה ממש דדלמא לא תפסוק מלראות והוי עכ"פ חדא לריעותא וק"ל:

בתוס' בד"ה הוי דבר כו' מספקא לן כו'. ומ"מ הו"מ להקשות מהוי דבר שבערוה לחוד רק דמקשה לשני צידי הספק שם:

בא"ד אמאי איצטריך וספרה וכו'. ולא הקשו מנ"ל תרתי לריעותא כמו שהקשו לעיל מנ"ל. דאלימא מקשי בהכרח אינו דעדיפא להקשות כן מלהקשות מנ"ל. וקושיתם דמנדה ליכא למילף תרתי לריעותא וע"כ ישנו לימוד בלא"ה ולמה לי וספרה. [ואולי יש לתרץ] דוספרה [איצטרך] דנאמן עד אחד אף כשנוגע בדבר וק"ל. אין להקשות מדאיצטריך וספרה משום דס"ד דהוי כדבר שבערוה כמ"ש התוס' למה לי גזירה שוה דבר דבר י"ל דלבתר דכתיב וספרה הוי ילפינן כולו מנדה דעד אחד נאמן וק"ל:

בתוס' בד"ה ורבנן הוא דאצריך וכו' וקשה דבהוחזק וכו'. וא"כ ממנ"פ למאי יאמר בפנ"ח אי משום שמא ישנו שם ב' יוסף בן שמעון א"כ אף שנכתב לשמה מ"מ פסול כיון דאינו מוכח מתוכו ואי ליכא שם א"כ א"צ בפנ"ח לשמה:

בא"ד צריך עידי מסירה שידעו שעשאו הבעל שליח. ר"ל בהוחזקו שני יוסף בן שמעון ואין השליח נאמן שעשאו זה יוסף בן שמעון שליח ודו"ק:

רש"י ד"ה דלא איתחזק איסורא. בהך חתיכה גופא. כצ"ל. וכוונתו נ"ל דאפי' בב' חתיכות דמיקרי איקבע אסורא בכריתות (יח) מ"מ לא איתחזק איסורא בכ"א מב' החתיכות ונאמן עליה עד א':

תד"ה לפי. ואין לומר כו' דשכיח טפי כו' וה"ה שאר הלכות גיטין. ר"ל דחיישינן להו. וזה אין לומר משום דלא שכיחי ל"ח להו ותו לא תיקשי מהא דבין לרבה כו'. דכיון דהחשש אינו אלא משום לעז דערעור הבעל א"כ יוכל לערער גם בשאר פסולין דלא ידע:

בא"ד ואין בקיאין פי' אין חוששין כו'. כיוצא בזה במשנה דסנהדרין (נב) שלא היה ב"ד כו' בקי ופי' בגמ' ב"ד של צדוקים הוה עפרש"י שם:

תד"ה מאי בינייהו. ולת"ק נמי כו'. לפמש"כ כוונתם בע"ז (ו ב) דיש לפסוק כחכמים נגד הת"ק. י"ל דהש"ס ר"ל מ"ב לענין דינא. ואף לפי' מהר"ם שם י"ל ה"נ גם לרבה דחכמים לא באו אלא לפרש דברי ת"ק כדהתם. והגמרא ל"א דפליגי אלא לרווחא דמלתא דלדידיה איכא למימר נמי דפליגי. ועוד נ"ל דיש לפסוק כחכמים דסתם מתני' לקמן (ט) כוותייהו דתני שוו למוליך כו':

תד"ה ורבנן (בד"ג). מוקי לה כר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן בסמוך:

תוס' ד"ה מאי בינייהו כו' מוליך א"ב. נ"ב דלרבה ל"צ ולרבא צריך וליכא השתא למידק תו א"ב מוליך אליבא דת"ק דהיינו נמי בכלל איכא בינייהו ממדינה למדינה בא״י:

תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה וכו' דחשיב כמו דבר שבערוה. עי' מהרי"ק שורש ע"ב:

תד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. דבריהם תמוהים דהא בפשוטו י"ל הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר היינו דממוליך ומביא לא נשמע הדין דמחובר פסול בשחרור דהרי אף אם היה מחובר כשר מ"מ היה צ"ל בפני נכתב משום לשמה. בשלמא בהיפוך ל"ק דלא נשמע הדין דשלא לשמה פסול דדלמא מוליך ומביא משום מחובר די"ל דאם מחובר פסול בשחרור ע"כ משום דילפי' לה לה מאשה ממילא גם לענין לשמה כן. ולזה פרכיי רק והא איכא מחובר דהא י"ל דמוליך ומביא משום לשמה והיינו דגם בשחרור דכ' כי חופשה לא ניתן לה דרשי' נמי לה לשמה. אבל מחובר דליכא לימוד גבי עבד רק מגז"ש לא ידענו. אח"כ הראו לי דגם הפ"י כתב כן. וזהו לכאורה תמי' גדולה על התוס':
והנלע"ד דלכאורה קשה איך עלה על דעתם דה"ה מחובר ולא בדוקא נקט משום לשמה. הא בסוגיא פרכי' אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי ועלה אמרי' וכי לא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא וכו' והאר"נ אומר היה ר' מאיר. ע' בתוס' שם דאפי' לכתחילה מותר לכתוב שלא לשמה ומחלקים בין לשמה דל"ש למגזר כתיבה אטו חתימה ובין מחובר דגזרי' אטו חתימה. ע' היטב. א"כ קשה מה פריך הש"ס נהי דלשמה לא בעי בכתיבה לר"מ. הא י"ל דתקנו משום מחובר. ובהכרח צ"ל דאף דנקטינן השתא דה"ה מחובר מ"מ מדנקט רבה לשמה ולא נקט מחובר משמע דמשום לשמה לחוד מספיק הטעם לזה פרכי' כתיבה לא בעי וכו' וליכא בכתיבה רק משום מחובר והיה לו לרבה למנקט מחובר. וע"ז משנינן ר"א היא ומשום מזוייף מתוכו ומספיק בטעם לשמה לחוד ויעויין עוד בתוס' לקמן בסוגיא דהניחו בקושיא דלר"מ אמאי תקנו בפנ"כ הא כתיבה לא בעי לשמה. ואמאי נקט ר"מ בלישנא ול"א בפנ"כ ובפנ"ח יוציא. ובתוס' ב"מ (דף נא) נדחקו דבפנ"כ לאו דוקא ושיגרא דלישנא היא, הנה כ"ז לפי האמת דמסקו התוס' דמשום מחובר לא חיישי' דבקיאין בדינא דמחובר. אבל אם נימא דלשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. וצ"ל פירכת הש"ס כתיבה לא בעי. סובב הכל על לישנא דרבה דנקט משום לשמה א"כ ממילא גם לר' מאיר צ"ל בפנ"כ משום מחובר. והנה לא מבעיא לפי תירוץ ב' דתוס' דלקמן דגם משום לכתחלה תקנו לומר בפנ"כ אלא דפירכת הש"ס על מה דקתני ברפ"ב אמר בפנ"ח ולא אמר בפנ"כ פסול. בודאי י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר דהא עכ"פ לכתחלה פסול במחובר. ובאמת בדיעבד אם אמר בפנ"ח לחוד ולא אמר בפנ"כ כשר לר"מ. והא דקתני בדר"מ ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר. היינו משום בפנ"ח ואגב גררא נקט בפנ"כ כיון דעכ"פ ענין בפנ"כ הוא בעולם. גם לר"מ אינו דוחק כ"כ לומר דשגירת לישנא הוא ובפרט לפ"מ דנכתב לקמן דכוונת תוס' על סיפא דמתני' ב' אומרים בפנ"כ וב' אומרים בפנ"ח אבל בא' אף בדיעבד פסול אם לא אמר בפנ"כ דכיון דתקנו משום לכתחלה תקנו ג"כ משום איחלופי. וכמו שיתבאר בדברינו בארוכה בעזה"י. ממילא ניחא ביותר דגם לר"מ תקנו בפנ"כ משום לכתחלה דמחובר וממילא תקנו ג"כ משום איחלופי אף דבדיעבד פסול משום אחלופי, אלא אפי' לתירוץ א' דתוס' לקמן דמשום לכתחילה לא תקנו בפנ"כ. מ"מ י"ל דרבה ס"ל דחתמו היינו תורף ור"א היא ממילא י"ל דלר"מ אפי' דיעבד פסול מחובר מדרבנן אטו חתימה כיון דבלא"ה צריכים לחלק בין לשמה ובין מחובר לענין לכתחילה ה"נ י"ל דבמחובר אפי' דיעבד פסול, ולפ"ז דברי תוספות נכונים וברורים. ושיעור דבריהם כך הם דאם איתא דלשמה לאו דוקא אלא דה"ה מחובר וא"כ ממילא גם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר. ואם כן מה פרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר. הא י"ל דברייתא אתי' כר"מ ובפרט דהא חזינן דלבתר דמשנינן לקמן דפסולי דאורייתא לא חשיב וערכאות דרבנן דעדי מסירה כרתי פרכי' עלה מהא מדסיפא ר"ש כו' מבואר דדעת המקשן דהיינו ת"ק דהברייתא דערכאות ס"ל דעדי חתימה כרתי. וא"כ ממילא שמעי' מחובר מדין מוליך ומביא כיון דקתני דשוין ג"כ לשחרור עבדים לענין מוליך ומביא. והיינו כמו דצ"ל בגט אשה גם בפנ"כ ה"נ בשחרור וא"כ ע"כ משום מחובר דהא לר"מ ליכא טעמא אחרינא על בפנ"כ רק משום מחובר. וכיון דידענו דמחובר פסול בשחרור ממילא גם שלא לשמה פסול כיון דמחובר פסול משום גז"ש דלה לה ה"נ לשמה. ולזה הוכיחו תוס' דמשום מחובר ליכא תקנה כלל דבקיאין בדינא. וע"כ באמת צ"ל לר"מ אין צ"ל בפנ"כ. או דיש טעם אחר ושפיר פרכי' והא איכא מחובר והוא נכון בעזה"י. ואולי חנני ד' לכוין דרך האמת:

רש"י ד"ה לפי שאין בקיאין. וממילא שיילי' לי'. לכאורה קשה דהכא נקט רש"י בפשיטות דשיילינן ליה ולקמן בד"ה לא גייז כתב רש"י כמסתפק או דשיילינן ליה או דאמרי' דסתמא לשמה קמסהיד. ונראה דלשיטת תוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך היינו דדלמא משכח כתוב ועומד מאיש אחר ששמו כשמו ממילא ליתא קושי' תוס' הנ"ל דאמאי לא נקט משום מחובר דהא לענין מחובר ל"ש דאשכח שמו כשמו דמה בכך הא בין כך וב"כ לא כתבו במחובר, כיון דקיי"ל סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ואף דלהס"ד דהש"ס דסופרים אין בקיאין יקשה מ"ש דנקט לשמה ולא מחובר. די"ל דבאמת לאו דוקא נקט לשמה דה"ה מחובר דמה דהקשו תוס' ע"ז מדפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר אינו קושיא לרש"י די"ל דפרכת הש"ס לקמן למסקנא דספרי מגמר גמירי והחשש רק דמשכח שמו כשמו וזהו ל"ש לענין מחובר כנ"ל באופן דלהס"ד דסופרים אין בקיאין לשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. אבל למסקנא דמגמר גמירי לשמה הוא דוקא. ויעויין בר"ן דאסבר לן סברא דסתמא לשמה קמסהיד היינו כיון דאמירתו הוא רק מטעם לשמה ממילא ע"ז מסהיד דהוי לשמה. הנה כ"ז הוא אם אמרי' דרק משום לשמה מסהדי אבל אי נימא דגם משום שאר פסולים כגון מחובר וכדומה מסהדי ל"ש סתמא לשמה דדלמא על מחובר וכיוצא מסהיד. ולפ"ז ניחא דלהס"ד דלשמה לאו דוקא ס"ל לרש"י בהחלט דשיילי' ליה על לשמה ועל מחובר וכדומה כיון דל"ש סתמא לשמה. אבל למסקנא דלשמה דוקא מסופק רש"י אי שיילי' או נימא סתמא לשמה. וק"ל (ע' מ"ש רבינו בזה בהמשניות מס' גיטין אות ב):

גמרא ואפילו לר"מ דחייש למעוטא. לכאורה קשה להפוסקים דאף לרבנן דר"מ מ"מ לחומרא אמרי' סמוך מעוטא לחזקה א"כ גם לרבנן קשה דנימא סמוך מעוטא לחזקה חזקת אשת איש. ואפשר דהנך פוסקים ס"ל כמ"ש הר"ן קדושין פ"ג בסוגיא דאומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' דהא אין דבר שבערוה פחות משנים הוא דוקא באתחזק איסורא. א"כ לא מצי למיפרך מכח סמוך מיעוט לחזקה כיון דמכח החזקה נעשה פלגא ופלגא הוי ספק בלי חזקת איסור. וע"א נאמן. לזה פריך רק לר"מ דחייש למעוטא ואף בלי חזקה חיישי' ממילא נתקיימה החזקה לדונו בחזקת איסור ולא מהני ע"א. וצ"ע.
רש"י ד"ה ורבנן הוא דאצריך. כגון שנכתב לשם א' מבני עירו וכו'.
לכאורה קשה דליסגי באמירת בפנ"כ לחוד כיון דנכתב לבעל האשה הזאת ומה חשש עוד. ואי דחיישי' שמא לאחר הכתיבה לבעל האשה הזאת נתנו הבעל לאחר ששמו כשמו והוא החתים עליו עדים לגרש בו את אשתו. וחזר ונתן הגט לבעל הזה. מ"מ קשה דאם ניחוש לזה בלא"ה פסול דשלא לשמו הוא כיון דהעדים חתמו לאיש אחר ממילא לא העידו על הגירושין של בעל זה וחתימתן לאו כלום היא. ובלא"ה קשה איך שייך גבי חתימה שלא לשמה דכל שלא חתמו לשם בעל זה להעיד שמגרש אשתו ממילא ליכא עדות כלל. רק גבי סופר שייך שכ' להתלמד אבל גבי עדים אם חותמים להתלמד ליכא עדות כלל. ואף בשאר שטרות הוא פסול רק להפוסקים דסוברים דעדים בעי שיאמרו בפירוש שחותמים לשמה ניחא דעדים יחתמו לבעל זה ואפ"ה הוי שלא לשמה אם אינם אומרים בפירוש שחתימתן לשמה. אבל לאינך שיטות דלא בעי אמירה בפירוש קשה. ואולי י"ל דהכי חיישי' דחתמו לגרש בו א' משתי נשיו לאיזה שתצא מפתח ביתו תחילה דמכח דאין ברירה הוי שלא לשמה. כמבואר לקמן. וא"כ עכ"פ בין כך וב"כ לפירש"י דכולם בקיאים דיני דלשמה והחשש רק משום שמו כשמו. האיך שייך כן בעדים דאם חתמו לאיש אחר לא מקרי עדות כלל, ואם נדחוק דגבי עדים באמת איכא מעוטא דמעוטא דלא בקיאים בלשמה. והא דהוצרך לומר בסופר טעם דשמו כשמו ולא ניחא ליה ג"כ משום מעוטא דמעוטא דלישנא דהש"ס סתם ספרי דדייני משמע דכלהו בקיאין. מ"מ היא גופא קשיא על הגמרא כיון דמעיקרא היה ס"ל דהוי רק רוב ועלה קאמר ואפי' לר"מ כו' למה הוצרך לחדש דסתם ספרי מגמר גמירי וכלהו בקיאין לימא דהוי עכ"פ מעוטא דמעוטא כיון דעכ"פ צ"ל כן גבי חשש דהעדים. וצע"ג:

תד"ה ורבנן הוא דאצריך. פסול לגרש בו לר"מ וכו'. נראה ביאור דבריהם דהא דאף במקום דחיישינן לב' יב"ש כמו בנפל הגט ושיירות מצויות לר"ז דס"ל בחד לישנא דחיישי' מ"מ מקרי מוכח מתוכו כיון דאנן לא ידעי' מן יב"ש אחר. וכמ"ש תוס' להדיא לקמן (דף כ"ד ע"א) ד"ה בעידי מסירה. מ"מ קושייתם בדרך ממנ"פ והיינו לרבה לשיטתי' דס"ל בסוגיא דשיירות מצויות דאף בנפל ל"ח רק בשיירות מצויות והוחזקו. לזה בממנ"פ למאי תקנו לומר בפנ"כ דהא בלא הוחזקו ל"ח כלל לב' יב"ש. ואם יהיה לפעמים הוחזקו בלא"ה פסול מטעם מוכח מתוכו. אולם למה שכ' תוס' אח"כ ואפי' לר"א צריך ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח. לא זכיתי להבין דאמאי לא הקשו בפשוטו יותר דבהוחזקו אמאי לא ניחוש אולי אינו שליח מבעל האשה הזאת. ודלמא יב"ש אחר שלחו. וכיון דהוי ספק גמור א"א להאמין להשליח דהוי דבר שבערוה. ואם נדחוק דמיירי שבידו כתב הרשאה ומשולש יב"ש בן יעקב ששלח גט לאשתו. ורק בגט לא נשלש ונכתב רק יב"ש ואתחזק עוד יב"ש אחר. וא"כ מוכח דבעל של האשה הזאת שלח גט על ידו ומסתמא זה הגט שבידו א"כ גם ע"מ יודעים שהבעל עשאו שליח ע"י כתב הרשאה כיון דהב"ד דנין לודאי מכח ההרשאה דזהו הגט שנשלח מבעל זה ממילא מקרי בירור ויודעים עידי המסירה שכן הוא:
גם ביסוד דבריהם שצריכים ע"מ שידעו שהבעל עשאו שליח. לא ידעתי מאין פסיקא להו זה הא לקמן (דף פו) מסיק אביי נהי דכתיבה לשמה בעיא נתינה לשמה מי בעי. וא"כ י"ל דכמו שא"צ לידע שם באיזה גט מתגרשת זאת. ה"נ אין צריכים שידעו שהוא שליח הבעל. והם רק עדים שהאיש הזה מסר גט לאשה ואומר שהבעל שלחו ואין עליהם לחקור הדין אם נאמן השליח הזה ע"ז דזהו מוטל על הב"ד לחוד. הגע עצמך אשה שעשתה שליח לקבלה והבעל מוסר הגט להשליח הזה בע"מ. והע"מ א"י שהאשה עשתה שליח לקבלה רק שהיא מבררת אח"כ בב"ד ע"י אמירתה שעשתה שליח הזה נימא ג"כ כיון דהע"מ לא ידעו בשעת מסירה שהשליח היה במקום האשה שהוא שליח לקבלה לא היה מסירה כדין. והרי היא משנה ערוכה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכים ב' שיאמרו בפנינו אמרה וב' שיאמרו בפנינו קבל. הרי לן דהע"מ א"צ שידעו מהאמירה. ואעפ"כ מקרי ע"מ שהם מעידים רק שבא הגט מיד בעל לזה שאומר שהוא שליח קבלה ויבורר אח"כ אם האמת אתו. ה"נ מקרי ע"מ שמעידים שבא הגט לאשה מיד זה שאומר שבא בתורת שליחות מהבעל ויבורר אח"כ אם נאמן השליח ומהני אף לר' ירמיה לקמן (דף פו ע"ב) דס"ל דלר"א בעי נתינה מבוררת היינו דהתם נתערבו הגיטין וא"י באיזה גט בא לגרש אותה. משא"כ הכא הם ע"מ שנמסר להאשה גט זה מהאיש אשר אומר שהוא שליח מהבעל הזה לכ"ע מקרי ע"מ, וד' יאיר עיני להבין דברי רבותינו הקדושים על בוריין לאמתה של תורה:

בא"ד ואומר ר"י דהא דאצריך רבנן וכו'. קשה לי לפ"ז למאי הוצרכו תוספות לומר דלשמה ל"ד דה"ה מחובר וכיוצא בו הא בפשוטו נימא כיון דהסופר בקי בכל הדינים א"כ איך שייך החשש דמחובר, ודאי רק שכ' להתלמד במחובר. א"כ ממילא פסול משום שלא לשמה. וממילא נקט בקיצור משום שלא לשמה. גם קשה לי הא התוס' כ' ד"ה סתם ספרי דהוי כמו מעוטא דמעוטא א"כ בפשוטו ניחא דחיישינן למעוטא דמעוטא שכתבו שלא לשמה ולמאי הוצרכו לומר שכ' להתלמד. ולולי שאיני כדאי וידעתי חולשת שכלי וקוצר בינתי. היה נ"ל דדברי תוס' אלו הם משני בעלי תוס' ומאן דאמר הא לא אמר הא. דדברי תוס' אלו שכ' לשמה ל"ד היינו לפי שיטתם דסתם ספרי היינו מעוטא דמעוטא, וממילא שייך כן בכל הפסולים. ודברי תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וד"ה סתם ספרי המה בחדא שיטה ודברי תוס' ד"ה ורבנן בשם ר"י הוא כן, כדעת ר"י דסתם ספרי היינו כולם בקיאין אלא דחיישי' דכ' להתלמד, ובאמת לשמה דוקא. ואולם מה דקשה לי איך שייך זה החשש בעדים. וא"כ בפנ"ח ל"ל, ונצטרך לומר דגבי עדים מעוטא אין בקיאין, ממילא גבי סופר נמי נימא כן. ואי מל' סתם ספרא, היא גופא תקשי על הש"ס דאמאי ל"א על סופר ועדים חד טעמא דהוי מעוטא דמעוטא, וכמו שהקשיתי לעיל על פירש"י ז"ל:

שאין בקיאין לשמה. פירש"י וממילא שאלינן לי' ולקמן פירש"י סתמא לשמה קמסהדי י"ל לפי מ"ש הפוסקים דלא סגי בכתיבה לשמה אא"כ מוציא בפיו הריני כותב לשמו לשמה ולשם גירושין הנה בזה לא שייך סתמא לשמה קמסהיד נהי סתמא כשנכתב ונחתם בפניו נכתב ונחתם לשם בעל הלז ואשתו זו מ"מ אין מבואר מדבריו שהוציא הסופר כן בשפתיו ע"כ צריכין לשאול לו. אך למסקנא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואין חששא אלא שמא אשכח מי ששמו ומשהעיד שנו"נ בפניו שוב לשמה קמסהיד שהסופר כתבו לשם זה ושוב לא מספקינן דלמא לא הוציא הסופר כן בשפתיו דהרי ספרי דדייני מגמר גמירי ע"כ פירש"י סתמא לשמה קמסהיד וא"ש. ואמנם בתוס' ומהרש"א משמע משו"ה שיילינן לי לרש"י משום דלא בקיאין בשום דבר מהל' גיטין ואיכא כמה חששות אחרים ג"כ מלבד חששא דשלא לשמה. וע"פ ד"ז ג"כ י"ל סתירת רש"י הנ"ל דהנה רש"י ד"ה רוב בקיאי' הם ואין לחושדן עכ"ל לשון זה צ"ע דמשמע דס"ל כר"ת דלאו משום שלא למדו אלא שלא קבלו דרש זה וחשודים על ככה ונ"ל דהנה קיי"ל בשו"ע יו"ד סי' קי"ח כר"מ דמס' בכורות דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וא"כ הוה קשה לרש"י להס"ד דרוב אינן בקיאין אי ס"ד די"ל רוב חשודים וכפי' ר"ת איך נאמין להשליח שהוא מאנשי חו"ל החשודים וכשם שאין עם הארץ נאמן על דמאי ועל טהרות ועל שביעית החשודין עליהן ג"כ אין להאמינו על לשמה אע"כ בהס"ד אין בקיאין ר"ל שהם עמי הארץ ולא חשודים וא"כ כיון שלא למדו הדינים ה"ה שיש לחוש למחובר ונכתב ביום ונחתם בלילה ושינה שמו ושמה וכמה חששות וע"כ שיילינן לי' וכל זה להס"ד דרוב אינן בקיאין אך להמסקנא דרוב בקיאי' י"ל חששא דמיעוט דאינם בקיאים ה"ל לא קיבלו עליהם אבל רוב אינם חשודים רק חיישינן שהבעל יהיה מהמיעוט ואשכח גט ששמו כשמו אבל השליח אינו חשוד ומאמינים לו עדותו. ולפ"ז לא שייך חששא אלא דרשה דלשמה לא קבלו אבל בשארי דינים בקיאין הם ולא צריך למשיילי' דסתמא לשמה קמסהיד וא"ש. איברא פנ"י כ' דממילא שיילינן בין לרבה בין לרבא דאפי' רוב בקיאין מ"מ היכי דאתחזק איסורא ואזלינן בתר רובא נגד החזקה צריכי' לברורי היכא דאיכא לברורי וה"נ כיון שהשליח עמד שם ויש לברר ולשאול ממילא מחויבים לשאול ולברר ע"ש. ונ"ל לפ"ז הא דבמסקנא פירש"י סתמא לשמה א"נ שיילינן לי' רש"י מסופק דבפ"ק דפסחים מוכח הא דשיילינן לי' היכי דאפשר וכ' הפוסקים הטעם כנ"ל כיון דאתחזק איסורא לא סמכי' ארובא היכי דאיכא לברורי אבל הר"ן לא חילק בכך אלא דהוה מיעוט המצוי וזה טעם בדיקת הריאה לדבריו ע"ש. והשתא להס"ד דלא הוה ידעי' דליכא אלא מיעוטא דמעוטא א"כ ממ"נ שיילינן לי' דהרי אתחזק איסורא ולכל הפחות איכא מיעוט המצוי' שאין בקיאין. אך למסקנא דליכא אלא מיעוטא דמיעוטא וא"כ לטעמא דמיעוט המצוי הכא ליכא מיעוט המצוי דליכא רק מיעוטא דמיעוטא ע"כ סתמא לשמה קמסהיד ולא שיילינן לי'. אך לטעם דאתחזק ה"נ אתחזק ע"כ שיילינן לי' אע"ג דליכא רק מיעוטא דמיעוטא. משו"ה פירש"י א"כ שיילינן לי'. אך מ"ש פנ"י ליישב בזה קו' תוס' דלימא שיילינן לי' איכא ביניהו ותי' דלרבא כיון שע"כ אומר בפ"נ משום קיום וכיון שעמד שם ואיכא לברורי שיילינן נמי לרבא כמו לרבה וליכא ביניהו. יש לי לפקפק דהתוס' הקשו לקמן לרש"י לימא ידעתי איכא ביניהו ותי' דלא חשיב אלא שאין צריך לומר ע"ש. וא"כ צ"ל הא דהקשו הכא לימא שיילינן איכא ביניהו דזה הוה כמו אין צריך לאמרו. ולפ"ז מה תי' פנ"י גם לרבא כיון שהיה שם ונכתב בפניו שואלין אותו. עכ"פ לימא ידעתי א"ב דלרבא סגי אם אומר ידעתי ולא עמד שם אלא יודע החתימות וממילא לא שיילינן לי' עכ"פ על החתימות כיון שלא היה שם ולרבה שואלים וזה הוה כאלו אין צריך לומר ושפיר הקשו תוס'. גם מ"ש ליישב קו' תוס' מבעל שהביא דאע"ג דאינו אומר בפ"נ מ"מ שיילינן לי' עכ"פ כיון שהוא הי' שם תמוהין דבריו כיון שאינו אומר בפ"נ אינו צריך לתת בפני בי"ד אלא לפני עדי מסירה אטו כל דמגרש בב"ד מגרש ומי ישאלנו על ככה. הגם אמנם שבנוב"י בתרא סי' קל"ד כ' מלשון רש"י ריש סנהדרין דסידור גט בעי ג' דיינים ותולה עוד במ"ש א"ז דאין לגרש בלילה מפני שהוא התחלת דיני ממונות לגבות כתובה. דבריו תמוהים דמבואר לכל הפוסקים דלא בעי ב"ד ובכל סדר הגט לא כ' אלא הרב המסדר והיינו דנוהגי' שהרב יסדר גטין כדאמרינן לקמן ה' ע"ב פירש"י ד"ה ממונה אגטין וכו'. אבל דלבעי ג' מבואר ממ"ש תה"ד המובא בפתיחת סדר גט שבד"מ דלא בעי ג' ע"ש. ודברי רש"י ריש סנהדרין מיאונין בג' דכל דתיקון רבנן כעין דאוריתא תקון לא כעין דאוריתא בגטין קאמר רש"י אלא כעין דאורייתא בחליצה כמ"ש תוס' במס' יבמות ק"א ע"ב ד"ה אי הכי וכו' דבין במיאון בין בחליצה יוצאת ע"י מעשה שלה משא"כ גט יוצאת ע"י מעשה שלו וכ"כ מהר"ם שי"ף ריש סנהדרין. ואי משום דאית בי' התחלת דיני ממונות לא יהא אלא דיני ממונות הא בבא מרצונם לדון לפני חד שפיר דמי אלא שלא יכול לכופם לדין לפניו וא"כ בזמנינו שאין מגרשים בע"כ א"כ מרצון שניהם באו לסדר גט ואפי' היו באים לדין על כתובה ופירותי' בעצם ובאו מרצונם לפני דיין א' היה דינו דין כיון שקבלו עליו מכ"ש שאינו אלא מסתעף ממנו דיני ממונות. האמת מה שאנו נוהגים סוף סידור הגט לשאול לעדים הראיתם שציוה הבעל וכו' כמבואר בסדר הגט א"כ ה"ל קבלת עדות וזה המעשה צריך ג' אבל לא סידור הגט. והאי גופא נ"ל דנשתרבב ממ"ש בט"ז דהפטורן שנותנים להאשה להראות שהיא מגורשת (כיון שנוהגי' להטמין הגט אצל הרב וצריכא האשה כ' ראי' שנתגרשה) אותו כתב פטורין צריך ג' דיינים ולא ב' עדים דמפיהם ולא מפי כתבן נאמין להתיר א"א לעלמא ונכון הוא וע' בשו"ע ססי' קנ"ב וס"ס קמ"ב בהגה'. ולפ"ז אותן ג' שיחתמו הפטורי' צריכי' שיקבלו מהעדים שנעשה הכל כדת משה וישראל דאל"ה איך יכולי' הב"ד להעיד על אותו הפטורי' משו"ה מושיבים ב"ד לקבל העדים אחר סידור הגט אבל הסידור גופא לא בעי דיינים כלל. וזה ברור בעה"י. ועיין ס' גט פשוט סי' קכ"ג ס"ק כ"א מד"ה כלל העולה וכו' עד סוף ובתשובה הארכתי:

בקיאין לשמה. ע' תוס' דמייתי מדקאמר בש"ס בשלמה לרבה ניחא אלא לרבא הא איכא לשמה. עיין פנ"י מה שתי' אקושית תוס' ונכון הוא. וצ"ל הא דקאמר לרבה ניחא ואע"ג דרבה אית לי' דרבא וא"כ י"ל מוליך ומביא משום קיום ואכתי לשמה מנ"ל י"ל כיון דשוו לגטי נשים היינו אפי' באותה מדינה במ"ה כמו גטי נשים לרבה. א"כ מוכח לשמה וכן דלא מהני ידענו ולא שחרור מקויים בכל זה שוו ג"כ לשחרורי עבדים ומוכח דבעינן לשמה:

לפי שאין עדים מצוין לקיימו. לכאורה משמע דרבה לא חשש משום זיוף אלא חששא דלשמה אלימי' לי' לרבה. ובזה יישב מ"ו הגאון החסיד מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל מה שמקשים אפירש"י דמשמע דס"ל חששא דלשמה שמא אשכח ששמו כשמו הוא חששה גמורה לא לעז בעלמא. ואילו לקמן אמרינן בהדי' טעמא מאי דלמא אתי בעל ומערער וכו' משמע דטעמא דרבה משום ערעור בעלמא. ולהנ"ל י"ל בהס"ד דרבה לית לי' דרבא ע"כ משום דרבה לא חשש ללעז דזיוף משום שאינו אלא ערעור ומשו"ה קאמר משום לשמה דהוה חששא גמורה. אבל למסקנא דרבה אית לי' דרבא נימא דחששא דלשמה נמי לרבה משום ערעור דבעל הוא כמו חשש זיוף לרבא ודפח"ח ושפתים יושק. איברא חזינא להפוסקים להמסקנא נהפוך הוא לרבה הוה חשש זיוף חמיר מלרבא. וחששא דלשמה אינו אלא לעז בעלמא. והא דלרמב"ם למאי דקיי"ל כרבא אי לא אמר בפ"נ ובפ"נ אם ניסת לא תצא דכל פסולי דרבנן לא תצא והוא שיטת רבינו האי ורי"ף בהלכות לפי' רמב"ן ור"ן לקמן פ"ו ע"א במתני' דג' גיטין פסולים. ואמנם זהו לרבא דקיי"ל כוותי' אך לרבה ע"כ מוקי לי' ברייתא לקמן ה' ע"א בשניסת וקתני אם לא נתקיים בחותמיו פסול והיינו תצא אע"ג משום חששא דלשמה לא תצא אחר שלמדו. ולגירסא איבעית אימא שם בתוס' אפי' קודם שלמדו לא תצא אבל משום חשש זיוף תצא. משא"כ לרבא לא מוקי בריתא בשניסת ומשו"ה פסק רמב"ם אפילו באינו מקויים לא תצא. ולרבה לטעמי' ניחא קושית תוס' ד' ע"ב ד"ה אי מההיא וכו' די"ל קמ"ל מיתורא דמשניות דפסול אפי' אם ניסת תצא. ולרבא לא הוה קשי' ממתני' דמדינה למדינה. ואמנם חששא דלשמה ע"כ לרבה למסקנא קיל מחששא דזיוף אפי' לרבא. שהרי קיי"ל לקמן וי"ו ע"א דסגי בקן קולמסא ומגילתא ופסק רמב"ם וראב"ן וטור סי' קמ"ב דוקא בכתיבה דאינו אלא משום איחלופי אבל בחתימה שהוא מעיקור הדין צריך בפניו דוקא ולכאורה משמע כן בבריתא דתני' כוותי' דלא הוזכר שם אלא סופר ולא עדים ע"ש. וא"כ אי ס"ד לרבה הוה לשמה חששא כמו זיוף לרבא א"כ לא תהני קן קולמסא אפילו בפני נכתב וא"כ בריתא דתני' כוותי' אמאן תרמי' אע"כ צ"ל לרבה נהי דחשש לזיוף טפי מרבא אפי' ניסת תצא. מ"מ חשש דלשמה קיל אפי' מזיוף אליבא דרבא דמהני בי' קל קולמסא ומגילתא. והנה תוס' ורא"ש ומרדכי הקשו סומא אמאי פסול הא מצי להעיד ע"י קל קולמסא ומזה הוכיחו דבעי היכר בטביעת עין בגט והרא"ש דחה דלעולם לא בעי ט"ע ואפ"ה סומא לא מצי למימר משום דמחזי כשיקרא אם יאמר בפ"נ וס"ל לרא"ש דבעי לומר דוקא אותו הלשון שתיקנו חז"ל ודלא כרש"י דידעתי מהני דא"כ הה"נ דהוה מהני שמיעת קל קולמסא וע"כ צ"ל פסול סומא משום דאינו מכיר בט"ע. והרגיש ב"ש סי' קמ"ב ס"ק ל' להפוסקים בחתימה לא מהני קל קולמסא לא מקשו תוס' ורא"ש ומרדכי מידי. ובאמת כבר הרעשו העולם הרי"ט בתשו' רח"ש סי' ב' והרח"ש סי' ג' ומכתב מאלי' בהל' שליחות ססי' ל"ח ולא מצאו יישוב אקושי' זו. ולהנ"ל י"ל דעכ"פ קשי' להו לרבה באותה מדינה במדינת הים דליכא משום קיום אלא משום לשמה לתכשר סומא ע"י קל קולמסא בין בכתיבה בין בחתימה וסתמא תנן לקמן כ"ג ע"א סומא פסול אע"כ בעי היכר בט"ע ומדרבה נשמע לרבא דבהא לא פליגי דבעי ט"ע:

דאתיוהו בי תרי. רש"י לקמן רפ"ב פי' דוקא שניהם שלוחים אבל שליח א' ועוד א' בא עמו להעידו לא מהני דלא חילקו חכמים בין בא לבדו לבא בחבורת אנשים ע"ש. וכ' בתשובת מהר"א מזרחי בהכרח גמור דגם כוונת רש"י כהרמב"ם ומ"ש רש"י מצויין לקיימו היינו קיומו כיון שאמרו הבעל עשאנו שליח ותרי נאמנים. וא"כ ממילא הרי הוא מקויים שאין הבעל מקלקל האשה במזיד בגט מזויף אלא לרש"י בעי' דוקא שיהי' שניהם שלוחים מעידים על עצמם. ולריב"א אפי' א' שליח וא' מעיד עליו ע"ש. וצ"ל נמי הא דמשני לקמן בי תרי דאתי' גיטא לא שכיחא לרש"י דוקא יוצא מת"י שניהם לא שכיחא ולריב"א אפי' יוצא מת"י ואידך מעיד עליו נמי לא שכיחא. ובין לרש"י ובין לריב"א צ"ל מה דאמר ש"ס מה אילו יאמר בפנינו גרשה ולא אמר הטעם האמיתי כיון ששניהם מעידים ששלחום הבעל ממילא הוה מקויים דלא חשד לקלקלה בידי שמים. וצ"ל דלא מהימני בהכי דהוה כמעידים על עצמם שנעשו שלוחים משו"ה קאמר דשנעשו שלוחים נאמנין במגו דבעי אמרו בפנינו גרשה ומדנאמנו שהם שלוחים ממילא הוה מקויים. אלא דיש לעיין דה"ל מגו דבי תרי ובעלמא אמרינן מגו דבי תרי ל"א וי"ל וק"ל:

ולבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה. פירש"י קושי' היא. רצה בזה דלכאורה הלשון מיותר הוא דפשיטא דבעי תרי קרא כתיב ע"פ ב' עדים יקום דבר. ע"כ הוה ס"ד דשינוי הוא ולא קושי' דהמקשה הקשה וליבעי תרי. ותי' לא בעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה דע"א נאמן באיסורין והיינו משחיטה ונקור וכדומה הכי הוה ס"ד קמ"ל רש"י דקו' היא. והיינו דהרי בשקלא וטרי' דלקמן לרבא וליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות א"א לפרש אלא בלשון קושי' ה"נ הכי. אלא באמת יתור לשון הוא ונ"ל משו"ה יש גורסים מידי דהוה אכל עריות שבתורה דהמקשן ידע ע"א נאמן בחלב ושחיטה אך הקשה מעריות ומשני בעריות נמי ע"א נאמן באיסורי' להתיר אבל לא בהיתרא לאיסור. וכדי לעמוד על עיקור כונת תוס' שקצרו מאד אאריך קצת בעה"י. בקרא כתיב כי מצא בה ערות דבר וכו' ויצאה והיתה הרי מפורש בפרשה זו איסור אשה על בעלה ע"י מציאת ערות דבר. ויציאה והוי' ואין צריך ללמוד יציאה והוי' מהדדי כי שניהם מפורשים בפרשה וקבלנו ג"ש דבר דבר מממון דבעי ב' עדים ובודאי לב"ש דס"ל לא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה. א"כ קרא אתי' שאסור לגרש אא"כ מצא ע"י ב' עדים ערוה. א"כ לא ידעתי מנ"ל דקאי דבר אשארית הפרשה. אך למאי דקיי"ל דמותר לגרש אפי' לא מצאה חן ומכ"ש אם מצאה בה ערוה בלא ב' עדים שמותר לגרשה א"כ האי דבר לא קאי אלא לומר שעכ"פ לא תיאסר על בעלה בלא עדים ברורים ויען כי אין זה ענין לפרשה וה"ל למכתב בפ' סוטה אע"כ משמע דקאי אמאי דכתיב בכל הפרשה הן לענין איסור אשה על בעלה ע"י עדים ברורים הן לענין יציאה הן לענין הוי'. ואמנם יען בכל התורה כולה ע"א נאמן להתיר האיסור כדמוכח משחיטה או מוספרה לה. אבל לאסור המותר לא אא"כ פועל ובידו וילפי' מכ"ג ביוה"כ דנאמן לפגל לקמן בפ' הנזיקין וע"ש י"ד שערים לרי"ף ורא"ש. ע"כ כדפריך הכי ולבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה דגלי קרא דבר מממון. ומשני ע"א נאמן באיסורין רוצה לומר התורה לא אמרה דבעי' ב' עדים אלא לאסור אשה המותרת לבעלה ונמצא בה ערוה והה"נ הוית קדושין לאסור פנוי' אכולי עלמא אהא קאי דבר אבל לא איציאה דהוה היתר דבר האסור מוקמי' אדין כל התורה ע"א נאמן להתיר איסורין. ומה שדחה ש"ס ע"ז אין דבר שבערוה יבואר לקמן אי"ה. והתוס' דחו גירסא זו מדאמר מידי דהוה אכל עריות כיון דכל עצמו לא באנו אלא לומר גט יהיה דומה לערות דבר ולקדושין מאי לשון כל עריות כיון דליכא אלא תרי וזולת גירושין ליכא אלא ערות דבר וקדושין ואתרי מילי לא שייך לשון כל. כמ"ש תוס' בכתובות ח' ע"א סוף ד"ה שהכל וכו'. וק"ל. אמנם לפי גירסא זו לא יובן מה שדחה ש"ס הכא דאתחזק הוה דבר שבערוה וכו' ונ"ל עפ"י מ"ש רמב"ם פ"א מגירושין הל' י"ג וז"ל ומנין שיתנו לה בפני עדים הרי הוא אומר עפ"י ב' עדים יקום דבר וא"א שתהי' זו היום ערוה והבא עלי' במיתת ב"ד ולמחר תהיה מותרת בלא עדים לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט כלל עכ"ל ולכאורה צ"ע דבש"ס מגז"ש דבר דבר מפיק ורמב"ם התחכם ללמוד כן מסברא דנפשי' אע"כ הוא הדבר אשר דברנו דס"ל לא מצינו גז"ש זו בש"ס אלא שלהי גיטין וריש סוטה לענין לאסור אשה על בעלה. ובקדושין ס"ה ע"ב לענין קדושין לאסור אשה אכולי עלמא ע"י קדושין אבל להתיר איסור ע"י גט לא ילפי' מהך גז"ש וכתי' ש"ס ע"א נאמן באיסורי' להתיר וה"ה בגירושין. וחזר ש"ס ודחי אימר דאמרינן ע"א נאמן חתיכה ס' חלב וכו' אבל היכא דאתחזק איסור דא"א הוה דבר שבערוה ר"ל לא מגז"ש הנ"ל אלא מסברא איך אפשר אתמול הבא עלי' חייב מיתה והיום תהיה מותרת לעלמא אין לך יקום דבר מקיים דבר גדול מזה וש"ס קיצר והרמב"ם הסביר הענין בטוב:

ע"א נאמן באיסורין. שיטת הריטב"א שבנמו"י ר"פ האשה רבה ומייתי לי' ש"ך י"ד סי' קכ"ז סוף ס"ק י"ד ע"ש. דכל היכי דהאמינה תורה ע"א להדי' כגון בסוטה ועגלה ערופה ה"ה כשנים ואחר הבא אח"כ להכחישו לא כלום הוא. וכן היכי דמעיקור הדין בעי' תרי והאמינו ע"א כב' כגון מת בעליך הוה כתרי ואין המערער אח"כ נאמן. אבל ע"א נאמן באיסורא לא האמינו תורה אלא כע"א אם יבא אח"כ ע"א להכחישו הרי הוא מוכחש. ורבים חולקים וס"ל לעולם הוה הראשון כשנים. והקשני מו"ח הגאון מו"ה עקיבא איגר נ"י אבדק"ק פוזנא יע"א. הא תוס' לקמן סוף ד"ה האי קולא הוא וכו' הוכיחו דאי ס"ד דאי אתי בעל ומערר משגיחי' בי' א"כ ליתני ברישא אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ע"ש. הנה אותה קושי' תיקשי למאי דמשני א"כ אי הימנותא דשליח הוא ככל ע"א דעלמא אי אתי בעל אח"כ ומערער משגיחין בי' א"כ תיקשי ליתני ברישא אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו אע"כ דלא כריטב"א וגם ב הוה כתרי. והשבתי לו לפע"ד דברי תוס' בלא"ה צריכין ביאור דבשלמא בסיפא בא"י קתני א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ משום דהרי אם יש עליו עוררים יכול להתקיים שהרי עדים מצוים. אך ברישא לאיזה צורך יאמר אם עליו עוררים פשיטא ומאי קשי' להו להתוס' וצ"ל כיון דבעלמא היכי דבעי תרי והאמינו ע"א ה"ל כתרי ולא מועיל ערעור והכא הוה ס"ד אי אתי בעל ומערער ופסיל לי' אע"ג דהשליח נאמן במקום ערוה דצריך בעלמא תרי אפ"ה הוה ס"ד דאינו כשנים ואי אתי בעל ומערער פסיל לי' א"כ ק' לתוס' דה"ל להשמיענו חידוש זה ברישא אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ושפיר הוכיחו תוס' מזה דלא פסיל לי' הבעל. אבל השתא בהס"ד דהשליח נאמן ככל דעלמא והתם אי אתי אחר ומערער אח"כ להכחיש. הע"א מהימן וה"ה הכא ומה צורך זה להזכיר במשנתינו דוקא כי הכי דלא נזכר בשאר איסורין וסמיך אסברא חצונה ה"נ הכא. כנלע"ד:

נאמן באיסורין. הקשה ר"ת עיקור הגט יוכיח ותי' אינו מובן דממ"נ אי הוה ידע דבר דבר ממון אלא הוה ס"ל כיון שהגט כבר נכתב תו ה"ל גילוי בעלמא א"כ מאי מקשה אח"כ ה"ל דבר שבערוה אבל כוונת תוס' כך דקרא עפ"י ב' עדים יקום דבר קאי אשני ענינים א' שלא יקום דבר בלי עדים כגון קנין וגט וקדושין שאם נעשה בלא עדים אינו מתקיים אפי' אין כאן הכחשה שהעדים כורתי' וגומרי' הענין. ועוד אפי' אחר שנעשה כדינו ובאים להעיד על דבר צריכין ב' עדים לראי' ולנאמנות ועל אלו ב' דברים בא הכתוב לומר עפ"י ב' עדים יקום דבר. ושוב ילפי' גז"ש דבר דבר ממון דגם בגירושין וקדושין בעי' ב' והוה סד"א דהיינו לעיקור קיום הדבר שאין כריתות וקדושין פחות משני עדי מסירה או חתימה אבל אם נתקיים הדבר בשני עדים תו לענין נאמנות להעיד שנתגרשה או נתקדשה לזה סגי בע"א ככל איסורין שבתורה ומשני לא היא אלא כל דבר שבערוה בעי תרי הן לקיום הדבר הן להאמין הדבר:

באיסורין. לרש"י ורוב הפוסקים מושחט בן הבקר נפקא ומעשים בכל יום ותוספות לא ניחו להו בהכי דאין דנין אפשר משא"א כן למדתי מחי' רמב"ן ע"כ נפקא מוספרה לה וס"ל להו בבדיקת נדה לבעלה הוה שפיר אפשר שיעמוד הבעל אצל הבדיקות ואפ"ה כתי' וספרה לה לעצמה ש"מ שנאמן ע"א היכי דלא הוחזק א"נ הוחזק ובידו כמ"ש תוס' והסביר המהרש"א וצ"ל לרש"י ולרוב הפוסקים דנפקא לן ממעשים בכל יום א"כ וספרה לה ל"ל ותי' ר"ת דחוק דה"א דהוה דבר שבערוה זה דוחק. ונ"ל שתהא נאמנות לעקור וסת הקבוע כבר ג' פעמים ויותר לא מיבעי' למ"ד וסתות דאורייתא מדינא כשהגיע הרגע ולא בדקה כשיעור וסת טמאה מן התורה חזקה אורח בזמנו בא. וכשאמרה שבדקה בתוך שיעור וסת ולא מצאה טהרה ונאמנת על זה נגד החזקה אורח בזמנו בא וכבר עמד בזה בס' סדרי טהרה סי' קפ"ד סקי"ב ע"ש. אלא אפי' למאי דקיי"ל וסתות לאו דאורייתא מ"מ כבר השריש נודע ביהודה וכן נמצא בהרא"ה בבדק הבית דפרישה סמוך לוסתה דאורייתא נהי שמא ראתה לא אמרינן אבל שמא תראה חיישינן מן התורה ביום דאתחזק הוסת. וכעת נ"ל סברא גדולה לזה דהא הך חזקה דאתחזק ג' פעמים משור המועד ילפינן והתם אינו אלא שמא יגח דהבעלים ה"ל לשמרו או לשחטו שמא יגח היום ולכן אם נגח חייבי' אבל אם עבר היום ולא נודע לנו אם נגח או לא אין אומרים בודאי נגח וכן אשה שמלה בנה ג' פעמים ומת לא תמול עוד שמא ימות אבל עם עברה ומלה ולא נודע לנו מה היה לו אינינו בחזקת מת וכן ברוב הדברים חוץ מי שלקה ושנה שמכניסים אותו לכיפה צ"ע קצת. ועכ"פ וסתות לאו דאורייתא לענין שלא נאמר ודאי ראתה אבל צריך לפרוש סמוך לוסתה מדאוריתא שמא תראה ואפי' נימא עונה סמוך לוסתה נמי לאו דאורייתא ע' תוס' יבמות ס"ב ע"ב. אבל לפרוש ברגע הוסת הוא עכ"פ דאוריתא לפי הנ"ל. וא"כ לא תאומן האשה לומר אח"כ שעברה הוסת ג' פעמים ואיך תאומן נגד החזקה הלז שאין בידה לזה צריך וספרה לה ומוכח ע"א נאמן נגד חזקת תלתא זימני דנפקא משור המועד נגד חזקה זו מהימן ע"א. אבל דבר שאתחזק ממש שהוא כן ונפקא מויצא כהן מן הבית אין ע"א נאמן לומר שנשתני' החזקה וק"ל:

דלא איתחזק איסורא. פירש"י איסורא דחלב בהך חתיכה גופא עכ"ל. יתור לשון הוא זה. והיינו משום דכבר ביאר מהרי"ט בתשו' ח"ב ריש חי"ד שלו דרש"י ס"ל כהרמב"ם דספיקא דאוריתא מן התורה לקולא. וכן הוכחתי ובררתי בכמה מקומות בעזה"י. ועל כן חתיכה א' שאנו מסופקים אם הוא חלב או שומן מותר מן התורה בלי ע"א כלל. אך הכי מיירי מב' חתיכות א' חלב וא' שומן דאתחזק איסורא והאוכל א' מהם מייתי אשם תלוי'. ומ"מ ע"א נאמן לברר הספק ולומר שהוא מכיר שזו שומן. אע"ג דאתחזק איסורא בהאי דוכתא אבל בהאי חתיכה לא אתחזק איסורא משו"ה ע"א נאמן. אבל חתיכה שאתחזק בהאי חתיכה עצמה איסור כגון כרי טבל שהוא עצמו בחזקת איסור ובא עד אחד לומר שנתקן ואין בידו לא מהימן כיון שהחתיכה עצמה היה בחזקת איסור וה"נ איתתא בחזקת א"א ובא ע"א להעיד שנתגרשה ולהוציאה מחזקתה אין ע"א נאמן וזהו פשוט מאד בכוונת ותמיה גדולה על הגאון פנ"י ז"ל ע"ש שלא עמד בזה:

הוה דבר שבערוה. כ' תוס' משום דמספקי' ר"פ האשה רבה אי ע"א נאמן במקום חזקה או לא ע"כ נקיט תרווי'. ומ"ו הגאון חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל אמר תרווי' צריכא דודאי גם בס"ד ידע דרובא בקיאי' ורק הואיל ואתחזק איסורא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רובא וה"ל פלגא ופלגא והדר ה"ל ע"א נאמן באיסורין אך הכא ולא מהימן בפלגא ופלגא. נמצא אי ולא אתחזק הוה סגי בע"א דהרי איכא נמי רוב בקיאי' וסגי בע"א אפי' בחומרא דאשת איש. ואי לאו ערוה אע"ג דאתחזק מ"מ כיון דאיכא רובא נהי סמכינן מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא. מ"מ ע"א יכריע אבל השתא דהוה אתחזק וערוה א"כ אי סמכת מיעוטא לחזקה ה"ל פלגא ופלגא בדבר ערוה ולא מהני ע"א וא"ש ודפח"ח ושפתים יושק. אמנם רמב"ן והרבה פוסקים ס"ל מסוגי' דשמעתין דע"א נאמן אפי' נגד חזקת איסור וסוגי' דר"פ האשה שקלא וטרי' בעלמא הוא ולעולם ע"א נאמן אפי' אתחזק מוספרה לה ולא ס"ל כהתוס' עי' חי' ר"פ האשה רבה וזה דעת התשב"ץ בי"ד ססי' ר"א לענין מקוה שנתמלאת ומביאו ש"ך י"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ו. והנה בח"מ סי' פ"ז בש"ך סקט"ו בסופו בע"א המחייבו שבועה ושוב אח"כ בא ע"א המסייעו פטרו דכשם שהראשון האמינו תורה ה"נ השני המסייעו. והקשה קצה"ח שהוא נגד מ"ש בש"ע יו"ד סי' ל"ט סקמ"ב ע"ש. ותי' התם טעמא משום כיון שבא הראשון ואמר כך כבר נתחזקה אצלינו כדבריו דהרי פסק רמב"ם פ"י מהל' סנהדרין ע"א אמר כלאים פירותי ושתק והאמינו הרי הם כלאים ולוקין עליו. וה"נ כבר נתחזקה הבהמה ע"י אמירת הע"א והשני הבא אח"כ ה"ל כמעיד נגד החזקה וע"א לא מהימן נגד החזקה ע"ש. ויפה כתב אלא שלא ביאר שהרי הך די"ד סי' ל"ט בסרכא הוא בב"י שם בשם תשב"ץ והתשב"ץ ס"ל ע"א נאמן אפילו דאתחזק איסורא. ואני אבאר בעזה"י דע"כ לא ס"ל לרמב"ן וסיעתו ע"א נאמן אפי' נגד החזקה אלא לומר שנשתנית ממה שהיתה לומר שנתקן הכרי ונתמלאת המקוה ונטהרה האשה ע"י המקוה וכדומה. אבל אין ע"א נאמן להכחיש החזקה מה שאנו מתחזקים שהענין כך ובא ע"א לומר לא הי' כך לא נתחייב הכרי הזה בתרומה מעולם כי הכניסוהו דרך גגות זה לא נאמן ע"כ גבי סירכת הריאה שנתחזקה הבהמה ע"י ע"א שהיא טריפה וכך נתחזקה ואח"כ בא ע"א להכחיש החזקה בזה אינו נאמן גם לרמב"ן ותשב"ץ. אך כל זה ע"א שלא בהכחשת בעלים אבל אם הכחישוהו הבעלים לא נתחזק ע"פ מעולם ולכן בע"א מעיד שזה חייב לפלוני מנה ובע"ד מכחישו ובאיסור כה"ג דברי העד כמאן דליתא. אלא בממון הטילה התורה שבועה על הבעלים לברר דבריו אבל לא נוכל לומר שע"י העד הלז נתחזק הדבר אצלינו ז"א שהרי הבע"ד מכחשו אלא שצריך לברר ולכן כשיבא עד המסייעו הרי מוכחש הראשון וכבר בירר הבע"ד ע"י עד המסייע והבן זה:

רוב בקיאין הן. הא דחיישינן הכא אע"ג דאיכא רובא י"ל משום חזקת א"א מדאוריתא אפי' איכא רובא כמו במים שאין להם סוף כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא מממונא. ובגט שאינו מקוים ולא אתוי' בי תרי איכא עוד טעם דנהי דמזויף לא טענינן לרבה מ"מ שלא לשמה במגו דמזויף ניטען כמו בממון בגובה מלקוחות אפילו אי לא טענינן מזויף מ"מ פרוע במגו דלקוחות אע"ג דפרוע לא שכיח דשטרך בידי מה בעי מ"מ במגו דמזויף טענינן לי'. ולפמ"ש פנ"י בכתובות פ"ב ע"ב לר' מנחם בר יוסי כשניסת יש לה חזקת היתר לבעלה השני א"כ ה"נ כשנתקיים בחותמיו וגם ניסת אם כן מגו ליכא דנתקיים וחזקת איסור ליכא דאדרבא יש חזקת היתר לבעלה השני. ולית לנו למיחש דלמא אשכח מי ששמו כשמו רק שהבעל יערער והיינו דאמרינן לקמן ה' ע"ב דמיירי בניסת ונתקיים בחותמיו טעמא מאי דלמא אתי בעל ומערער וכו' ע"ש ולפ"ז מיירי אפילו קודם שלמדו ע"ש וק"ל:

ורבנן הוא דאצרוכי. פירש"י דלמא אשכח וכו' ופ' רמב"ן אע"ג דהיכי דלא אתחזק תרי יוסי בן שמעון לא חיישינן לי' מכל מקום מיעוטא איכא אפילו בלא אתחזק ואיכא נמי מיעוט סופרים הכותבים להתלמד וזורקים ה"ל תרי מיעוטא. ולפ"ז מ"ש לעיל עיקור חששא משום ב' נשיו ושמותיהם שוות ואפשר הא נמי מיעוט הוא שיהי' ב' נשיו שמותיהן שוות. והקשו תוס' הא בעי' מוכח מתוכו עיין לקמן שם דלרש"י לא בעי מוכח מתוכו ויש לו שם שיטה אחרת אך מה שהקשו הא לר"א אין מגרשים אלא זה בפני זה י"ל דלרש"י דלא בקיאים לשמה ה"ה דלא בקיאין בשינה שמו ושמה ואיכא קרתא דאיתי בה תרי יב"ש אלא מ"מ אין שמותיהן שוות שיש לכל א' חניכא שניכר בו ואין צריך לגרש נשותיהם זה בפני זה כיון שאין שוות בחניכא דשמותיהן. והכא חיישינן דילמא נכתב גט לאידך והי' מסומן ושוב מסרו לזה ולא חשש בשינה שמו שלא כ' בו חניכתו של זה שהרי אין בקיאים בשינה שמו ושמה. ועיין לקמן ר"פ כל הגט גרסי' בעדי מסירה ור"א הוא והוקשה תוס' לשיטתם ד' ע"א ד"ה דקיי"ל וכו' דס"ל דר"מ נמי בעי עדי מסירה אם כן מהאי טעמא אמר ור"א הוא מזה הוכיחו לר"מ בעי מוכח מתוכו ושוב הוקשה להם בב"ב דקאמר ביב"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה ת"ל אפילו זה בפני זה לא יגרשו דאין מוכח מתוכו ותירצו דאתי' כר"א דאפי' איכא עדי מסירה בעי' זה בפני זה. ומכח זה הקשו קושיתם אפירש"י בשמעתין אבל רש"י פסק כרי"ף ורמב"ם דלר"א ע"ח נמי כרתי לדידהו לא בעי לר"מ עדי מסירה אצל עדי חתימה. א"כ א"ש דאמרינן עדי מסירה ור"א היא דלר"מ ליכא ע"ח אם כן אין הכרח דבעי לר"מ מוכיח מתוכו. וגם אין הכרח בב"ב דבעי לר"א זה בפני זה ולק"מ קו' תוס':

בא"ד והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר בו עכ"ל ול"ל דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון או שמא כתב ללות ולא לוה דא"א שם לומר כן אליבא דאוקימתא דשמואל דא"כ לר"מ נהדר ללוה לצור ע"פ צלוחיתו אע"כ דלוה אמר להד"ם דהיינו מזוייף כן הוא שם בגמרא להדיא וע"ש בתוס' ובחדושי וא"כ מדר"מ נשמע לרבנן נמי דבהכי איירי:

רש"י בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה כו' וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כו'. עכ"ל עיין מה שהקשו בתוספות על זה מיהו לקמן בדף הסמוך כתב רש"י בעצמו בד"ה לא גייז וממילא שיילינן ליה כו' א"נ סתמא לשמה קמסהדי עכ"ל ונראה דדוקא לקמן שייך לפרש כן למאי דמסקינן רוב בקיאין הן וליכא אלא חששא בעלמא שייך שפיר לומר דמסתמא לשמה קמסהדי כדמסקינן דמעיקרא מידק דייק וכפירש"י שיודע שברצון מגרשה ולא יערער עוד וא"כ א"ש דמסתמא לשמה קמסהיד משא"כ כאן למאי דס"ד עכשיו שאין בקיאין לגמרי הוצרך רש"י ז"ל לפרש דשיילינן ליה מיהו בלא"ה יש לדקדק במ"ש רש"י ז"ל וממילא שיילינן ליה היאך הוי ממילא לכך נראה דהמשך הל' הוא כך שעיקר התקנה היה לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שהשליח צריך להיות דוקא בשעת הכתיבה והחתימה בכדי שיכול לשאלו אם היה לשמה ומה ששנה התנא בל' צריך לומר ולא קתני צריך שיהא בפניו הכתיבה והחתימה היינו משום דכיון דבני מד"ה שאין בקיאין לא צייתי ליה לתנא כי היכי דלא צייתי לענין לשמה לכך הטילו הדבר על בני א"י שאין לקבל הגט מהשליח של בני מד"ה אם לא שצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן הוא בהדיא בתוספות וא"כ לעולם דעיקר התקנה היה שצריך להיות בשעת הכתיבה והחתימה כדי שנוכל לשאלו אם היה לשמה ובזה מיושב לשון רש"י ז"ל משום דנראה באמת דבלא"ה מעיקר הדין הוא שאף בא"י צריכין שידעו עידי מסירה לכתחילה שהגט נכתב לשמה וכן הוא בסדר גיטין וכן נראה מלשון המרדכי וספר התרומה שהביא הב"י בסי' קל"א וכן העליתי לקמן מסוגיית הגמרא ד' ה' ע"ב גבי האי דאמר ד"א אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה ע"ש והטעם נ"ל דאע"ג דבא"י כמעט כולם בקיאין אפילו הכי לא סמכינן לכתחילה ארובא היכא דאיכא לברורי דאפילו ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כותבין הגאונים דבדאיתא קמן שיילינן ליה ואף דלרש"י ותוס' א"צ לשאלו י"ל דמשום חומרא דא"א מודו ובזה יש ליישב טעם מנהגינו לשאול כדאיתא בסדר גיטין אלא דבגט שהוא ע"י שליח מא"י כיון שאין הבעל והסופר והעדים לפנינו הוי כמאן דליתא קמן דלשיילו ליה ולא החמירו על השליח כיון דלא רמיא עליה זימנין דמימנע ולא עביד ומשום תקנות עגונות לא רצו להחמיר כלל על שליח כיון דלא שכיח כלל מי שאינו בקי משא"כ במביא ממ"ה כיון דאיכא דלא בקיאי החמירו על השליח להיות בשעת הכתיבה והחתימה כדי שנוכל לשאלו על כל מאי דאיכא לספוקי בדברים הפוסלין מן התורה וכמו שאפרש בסמוך ובזה מיושב היטב לשון רש"י ז"ל דכיון שאומר בפ"נ ובפ"נ ממילא פשיטא דשיילינן ליה כיון דאיכא לברורי ולפ"ז מצינן למימר דאף לרבא דלית ליה טעמא דלשמה היינו דמעיקרא לא הוצרכו לתקן בשביל לשמה אבל כיון דסוף סוף צריך שיהיה הכתיבה והחתימה בפניו ואומר בפ"נ ובפ"נ מטעמא דלקיימו ממילא אפשר דאיהו נמי מודה דשיילינן ליה על כל מאי דאיכא לספוקי והיינו דלא קאמר מאי בינייהו ונתיישב' קושיית התוס' על רש"י ז"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וא"ת מ"ש לשמה כו' עכ"ל. ולכאורה לשיטת רש"י ז"ל לק"מ למאי דמסקינן דספרי דדייני מיגמר גמירי אלא דחיישינן דאיכא דאשכח כתוב ועומד כפירש"י לקמן א"כ זו החששא לא שייך אלא לענין לשמה אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לקמן דחששא היינו משום לעז דבעל שיערער שלא נכתב הגט אלא על ידי סופר ועדי' דלא בקיאי כלל וא"כ הקשו שפיר מ"ש לעז דלשמה דוקא דבכולהו נמי איכא למיחש שיערער הבעל ויאמר בברי שנכתב במחובר או פסול אחר ע"י מי שאינו בקי מיהו יש לדקדק עוד על קושיית התוס' דמאי קשיא להו מנכתב ביום ונחתם בלילה דהא לא דמי כלל לפסולא דלשמה דהוי דאורייתא לכך החמירו לחוש אף למעוטא דמעוטא שאין בקיאין משא"כ פסולא דמוקדם אף אם הקדימו בכוונה לא מיפסל אלא מדרבנן כמבואר בא"ע סי' קכ"ו זולת הרא"ש ז"ל שסובר שהוא מדאורייתא ומ"מ בנכתב ביום ונחתם בלילה או מכאן ועד עשרה ימים מודה דאף מדרבנן כשר בשעת הדחק כמבואר שם וא"כ מאי פסיקא להו לחוש בכה"ג ולשמא הקדימו בכוונה ודאי ליכא למיחש דזה אינו תלוי בבקיאות ואי ס"ד למיחש לרשיעי א"כ בא"י נמי ליחוש אע"כ דאחזוקי ברשיעי לא חיישינן כלל אלא לשאינן בקיאין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגדולה מזו קשה דלא שייך כלל פסול מוקדם בגיטין הבאים ממ"ה כדאמרינן לקמן דף י'ט דהנהו קלא אית להו ולא תליא בזמן הכתיבה מידי אלא ביום הנתינה ומה"ט כתבו רוב הפוסקים דאפילו גט מוקדם גמור יש תקנה ליתנו ע"י שליח דאית ליה קלא וא"כ קשיא טובא על לשון התוספות וע"כ נראה דאגב גררא נקטוה מיהו לכאורה ממחובר נמי י"ל דלק"מ דאף המיעוט דמיעוט שאינן בקיאין בדין מחובר אפ"ה מהיכי תיתי ניחוש שכתבו במחובר דלא שכיח כלל והדר הו"ל מיעוטא דמיעוטא מהני מיעוטא דמיעוטא דלא בקיאי ומנ"ל לחוש לכך משא"כ פסולא דלשמה מי שאינו בקי רובא דרובא לא כתבי לשמה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים שצ"ל בפיו שכותב וחותם לשמה ואם לא הוציא בפיו פסול כמ"ש הבית שמואל בשם כמה פוסקים וכן נראה מלשון התוס' במסכת עבודת כוכבים ד' כ"ז וכן מוכח מלשון התוס' בשמעתין ומשום דאמרינן בזבחים דסתם אשה לאו לגירושין עומדת א"כ פשיטא דמי שאינו בקי כתבו שלא לשמה אלא דאף להסוברים שא"צ להוציא בפיו אפ"ה יש לחוש לכמה חששות שפוסלין בדיעבד מה"ט דסתמא לאו לגירושין קאי מיהו לפמ"ש בסמוך יש ליישב בדוחק דלשיטת התוס' דעיקר החששא משום ערעור הבעל בכה"ג נמי יש לחוש שיערער לומר בברי שנכתב במחובר לפי שכתבו מי שאינו בקי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וא"ל דנקט לשמה כו' וה"ה שאר הלכות גיטין עכ"ל. ולפ"ז היה מההכרח לפ' כפרש"י דשיילינן ליה על כל החששות דאל"כ מהיכי תיתי לומר דבמאי דקאמרי בפ"נ ובפ"נ יצאנו מידי כל חששות אע"כ דמאי דמסקו התוספות דלא שיילינן היינו למאי דמפרשי דבקיאי בכולהו חוץ מלשמה וק"ל:

בא"ד זה אינו דהא אמר לקמן בג' דרכים כו' אלמא לרבה דוקא נקט עכ"ל. ואני בעניי שותא דמרנן בעלי תוס' לא ידענא דאיכא למימר דהתם הכי קאמרינן דלרבה נמי קשיא האיכא מחובר פי' בשלמא אי לא הוי שום פסול כ"א פסולא דלשמה הוי א"ש לרבה דממילא ידעינן כיון דקתני דשוו לענין בפ"נ ובפ"נ ומ"ט צ"ל בפ"נ אע"כ משום פסול דלשמה מש"ה לא איצטריך למיתני לשמה אבל פסולא דמחובר לא ידעינן כלל לענין גט שחרור דהא איכא למימר נהי דגבי גט אשה תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ משום כולהו פסולי היינו משום דדין הפסולים ידעינן להו בפשיטות משא"כ בשיחרור מנ"ל לפסול במחובר לעולם אימא לך דכשר ומה שתיקנו בפ"נ ובפ"נ בשחרור היינו משום פסולא דלשמה לחוד והא דפשיטא להו פסולא דלשמה טפי ממחובר י"ל משום דאף למאן דלא יליף לה לה מאשה לכל מילי אפ"ה צריך לשמה דכמו דדרשינן בגט אשה לה לשמה ה"נ כתיב או חפשה לא ניתן לה ודרשינן נמי לה לשמה משא"כ לענין מחובר לית לן קרא בשחרור אי לאו מג"ש וכמו שאפרש בעז"ה ובאמת מצאתי ראיה ברורה מירושלמי דהא דאמרינן לפי שאין בקיאין לשמה לאו דוקא דאמרינן שם להדיא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ודוחק לומר דפליג אתלמודא דידן דמרא דשמעתא דתנא ירושלמי היינו ריב"ל ואיהו גופא אמר לקמן בתלמודא דידן לפי שאין בקיאין לשמה והתם קאמר סתמא שאין בקיאין בדקדוקי גיטין אע"כ דלאו דוקא אלא כמ"ש התוספות בסברת האין לומר משום דפסולא דלשמה שכיח טפי נקיט לה או כמ"ש לעיל דלא שייך עיקר החששא אף באין בקיאין אלא בלשמה וכמו שהארכתי ועפ"ז יש ליישב בטוב מה שהניחו התוספות בתימה בדף הסמוך ע"ב ד"ה דתנן אין כותבין עיין עליו ודוק היטב:

בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה קשה דלקמן תניא בעל עצמו כו' ואור"י דמסקינן וכו' וליכא אלא לעז בעלמא כו' עכ"ל. כתבו כן לשיטתם בכל הסוגיא דליכא אלא לעז בעלמא שיערער לומר שהסופר כתבו להתלמד והעדים לא היו בקיאין לשמה וא"כ הערעור הוא שלא כדין דאנן ידעינן דרובא דרובא בקיאין משא"כ לפירש"י ז"ל דרבנן הוא דאצרכו משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכו' א"כ הערעור הוא ערעור גמור לפסול מן הדין וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתיה מ"ש הוא משלוחו ומיהו לפמ"ש לעיל מבואר דלשיטת רש"י בלא"ה לק"מ דאף שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ והכתיבה והחתימה היו שלא בפניו מ"מ כיון שהוא עצמו לפנינו ודאי שיילינן ליה אם ציוה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום לשמה כדשיילינן בכל הגיטין שנותן הבעל לאשתו מש"ה אצ"ל בפ"נ ובפ"נ משא"כ בשליח דאי לאו שתיקנו לומר בפ"נ ובפ"נ לא היה שייך לשאול אותו דלאו עליה רמיא וכדכתיבנא לעיל ודו"ק:

גמרא ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי מידי דהוה אשאר עדיות שבתורה. משמע לכאורה מלשון הגמרא דלמאי דלא ס"ד השתא דרוב בקיאין הם ס"ד דחששא דלשמה לרבה הוי חשש פסול דאורייתא והיינו דקאמר בסמוך דאיתחזק איסורא דאשת איש וקרי לה נמי דבר שבערוה ולפ"ז נראה להכריח מכאן שיטת התוספות דפ' אין מעמידין שהבאתי לעיל דלשמה דגיטין היינו שצריך להוציא בשפתיו שכותב לשמה וא"כ מי שאינו בקי ודאי אינו עושה כן וא"כ הו"ל שפיר ספיקא דאורייתא במקום חזקה משא"כ אם נאמר דא"צ לומר בפירוש לשמה אלא כל שכותב ע"פ הבעל מיקרי שפיר לשמה א"כ אף במי שאינו בקי ליכא חשש איסור דאורייתא דרוב הגיטין שכותב הסופר שם האיש והאשה והזמן ומקומן אינו כותב אא"כ אמר לו הבעל דשמו כשמו ושמה כשמה ונמלך לגרש באותו יום ודאי מילתא דלא שכיח הוא אלא דמשום הא לא איריא דהא קי"ל כשמואל דצריך להניח ג"כ מקום הרי את מותרת לכל אדם וא"כ סופר שאינו בקי אפשר שדרכו לכתוב טופסי גיטין הרבה שיהיו מוכנים בידו כדאיתא לקמן דף כ"ו שהתירו לכתוב טופסי גיטין משום תקנת הסופר ולפ"ז נכתב הרי את מותרת שלא לשמה ופסול מדאורייתא. אלא דאכתי קשיא לי מאי ס"ד דלרבה באינו בקי פסול מדאורייתא ממש וקאי בחזקת אשת איש דא"כ תיקשי למה לא חששו חכמים לפסול כל הגיטין שנכתבו וניתנו במדינת הים עצמו ולחוש לבניהם לחשש ממזרות ח"ו ועוד דתיקשי מתניתין דלקמן דף ט' במביא גט ממ"ה ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ יתקיים בחותמיו וכשר אמאי האיכא חששא דשלא לשמה מדאורייתא למאי דלא ס"ד השתא דאיירי לאחר שלמדו מדקרי לה דבר שבערוה ממש וחזקת אשת איש מדאורייתא אלא דיש ליישב דודאי משמע להמקשה דהכא דעיקר מילתא דרבה ע"כ היינו החשש פסול דאורייתא מדאחמרו כולי האי ופסלו אף בדיעבד כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ כדאיתא ריש פרק שני לקמן וע"כ סבר משום דחששא דאורייתא היא ובודאי דהו"מ לאקשויי מגיטין דמ"ה עצמן וממתניתין דואינו יכול לומר אלא דניחא ליה לאקשויי אעיקר מימרא דרבה דלמאי דס"ד דע"כ חששא דאורייתא היא א"כ ליבעי תרי בהך מילתא גופא דאיירי רבה וא"כ לא משכחת כלל עיקר תקנתא דבפ"נ ובפ"נ וכן צ"ל לפי לשון סוגיית הגמרא אלא דמל' התוספות לא משמע כן מדכתבו בד"ה ליבעי תרי אכתי לא ידע הא דפרישית דלא הוי טעמא אלא משום לעז עד לבסוף ולכאורה דבריהן תמוהין מאד דפשיטא דהמקשן לא ידע התירוץ דרוב בקיאין דרבנן הוא דאצרוך והוי סבר דחששא דאורייתא היא. ועלה בלבי ליישב על פי דברי מהרש"א ז"ל דכוונתם דאע"ג שכתבו לעיל להוכיח מברייתא דהוא עצמו שהביא גיטו דלרבה נמי לא הוי אלא לעז אפ"ה השתא מיהא לא אסיק אדעתא משום דלא ידע הך ברייתא כמ"ש מהרש"א ז"ל. אמנם למאי דפרישית לא יתכן לפרש כן דהא בלא"ה איכא כל הנך קושיות שכתבתי ואפ"ה ניחא ליה להמקשה להקשות אעיקר מילתא דליבעי תרי למאי דהוה פשיטא ליה דלרבה איכא חשש איסור דאורייתא ממש למאי דלא ס"ד דרוב בקיאין הם והנלע"ד בכוונת התוספות דאדרבה פשיטא להו טובא מכח כל הנך קושיות שכתבתי דאף לסברת המקשה נמי לא הוי חשש פסול דאורייתא ממש מדלא פסלו גיטין דמ"ה עצמן אע"כ דהוי סבר דליכא אלא חשש פסול דרבנן דמדאורייתא רוב גיטין נכתבו לשמה אלא דאפ"ה סבר המקשה כיון דפסול מיהא מדרבנן נמי בעי תרי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובהכי הוי אתי ליה שפיר נמי מתניתין דלקמן דואינו יכול לומר כיון דפקח ונתחרש מילתא דלא שכיח הוא ואנוס הוא לא גזרו רבנן לפסול בדיעבד כיון דליכא חשש דאורייתא ומש"ה כתבו התוספות שפיר דאף דע"כ ס"ל להמקשה נמי דליכא איסור דאורייתא אפ"ה לא אסיק אדעתיה נמי דלרבה ע"כ אף פסולא דרב ליכא אלא לעז כמו שהוכיחו ופירשו לעיל בדיבור הקדום מהאי ברייתא דהוא עצמו שהביא גיטו משום דהמקשה לא הוי ידע להאי ברייתא דאי אסיק אדעתיה דטעמא דרבה היינו משום לעז בעלמא לא הוי מקשה שפיר דליבעי תרי דמהיכי תיתי הא לא דמי לשאר איסורין כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא שייך כלל לשון דבר שבערוה ואיתחזק איסורא כן נ"ל בכוונת התוספות ועדיין צ"ע דאפשר לפרש דבריהם ג"כ על הדרך שכתבתי בל' הגמרא ודו"ק:

תוספות בד"ה מידי דהוה כו' ובד"ה עד א' נאמן כו' פירש הקונטרס כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב לשון רש"י ז"ל ולפרש לשון הגמרא דהא דמקשה מעיקרא מידי דהוה אכל עדיות שבתורה היינו משום דהוה משמע ליה דקרא דלא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת לכל חטא אשר יחטא מקרא מלא דיבד הכתוב דבכל איסורין דשייך בהו עון וחטאת בעינן תרי ואהא משני דהא ודאי ליתא דהא ע"א ודאי נאמן באיסורין וכמו שפרש"י מדהאמינה תורה לכל אדם להפרשת תרומות ומעשרות ושחיטה וכיוצא ולא הצריך לעשות כלל בפני עדים אלמא דקרא דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת לא איירי בכה"ג דכיון דבשל עצמו נאמן כ"ש בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו וע"כ מוקמינן קרא דלא יקום ע"א באיש לבדדמי להעיד באיש לחייבו מלקות או חטאת ע"י הכחשת הבעל דבר כדאיתא בר"פ האשה רבה ובכריתות פ' אמרו לו ואהא מקשה שפיר דנהי דמוקמינן קרא דלא יקום בדדמי ולא בשאר איסורין להתיר היינו בחתיכה ספק שומן ספק חלב סברא הוא דכיון דליכא חזקת איסור סמכיע שפיר אחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומינה נמי דאע"ג דאיתחזק איסורא נמי מהימן עד א' ממעשה בכל יום והיינו נמי משום דאיכא סברא לפי שהוא בידו ולא שביק התירא ועביד איסורא משא"כ היכא דאיתחזק איסורא ואינו בידו דליכא סברא לעולם דהוי שפיר בבלל לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת שאין אדם נאמן לומר לחבירו אכלת חלב לחייבו חטאת אף באינו מכחישו אם לא היכא ששותק דאיכא סברא דשתיקה כהודאה דמיא כדאיתא בר"פ האשה רבה וכמו שאבאר באריכות אי"ה שם ובפ' האומר וע"כ היינו משום דע"א לא מהימן להוציא דבר מחזקה אף לאיסור וה"ה להתיר דמדאורייתא אין לחלק כמ"ש התוס' בכמה דוכתי כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל. ולהתוספת דלא משמע להו הכי והוצרכו לפרש דע"א נאמן באיסורין להתיר טפי מלאיסור נ"ל דאע"ג דבעלמא לא שני לן ואדרבא ילפינן בק"ו כיון דלהקל אמרינן כ"ש להחמיר מ"מ שאני הכא דפשטא דקרא הכי משמע דלכל עון ולכל חטאת אינו קם דהיינו לאיסור ולחיוב ולא להתיר ולפטור דודאי מהימן אף בממון כן נ"ל ובקונטרס דכלל גדול ועיגונא דאיתתא אבאר אי"ה בתכלית האריכות ודו"ק:

בד"ה ע"א נאמן באיסורין הקשה ר"ת מאי תשובה היא זאת עיקר הגט יוכיח שצריך לחתמו בשנים כו' עכ"ל. ולא ידענא במאי פשיטא ליה לר"ת אף בעיקר הגט דאין ע"א נאמן מדאורייתא. ואדרבה לכאורה פשטא דלישנא דמתני' דסוף מכילתין משמע איפכא דתנינן להדיא ג' גיטין פסולין כו' וחד מינייהו יש בו זמן ואין בו אלא ע"א וקתני אם ניסת הולד כשר ואע"ג דמוקמינן לה התם דדוקא בכתב ידו ועד או בכתב סופר ועד איכא למימר דהיינו לפי האמת דהיכא דאיתחזק איסורא אין דבר שבערוה פחות משנים משא"כ למאי דלא ס"ד לחלק בכך הוי משני שפיר דע"א נאמן באיסורין לגמרי ובעיקר הגט נמי לא מיפסל אלא מדרבנן ונראה דאפ"ה קשיא ליה לר"ת שפיר דכיון דאשכחן דבעיקר הגט פסול מיהא מדרבנן א"כ אכתי תקשי לרבה ליבעי תרי למאי דאכתי לא ס"ד דמשום עיגונא אקילו:

בא"ד ותירץ דהכי קאמר דע"א נאמן באיסורין בכה"ג שהעיקר הגט נעשה כבר ושוב אינו צריך אלא גילוי מילתא לעדות שלשמה נכתב עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דא"כ מאי מקשה אימר דאמרי כו' הו"ל דבר שבערוה כו' דהא אכתי איכא למימר דנהי דבכולהו דבר שבערוה ממש בעינן שנים וילפינן מדבר דבר היינו בעיקר העדות דדבר שבערוה ממש משא"כ הכא דליכא אלא גילוי מילתא לא דמי לדבר שבערוה. ולמאי דפרישית אתי שפיר דדוקא לעיל למאי דמשני ע"א נאמן באיסורין דלא אסיק אדעתיה לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורין וקס"ד דבעיקר הגט נמי לא בעינן תרי אלא מחומרא דרבנן שפיר הוי משמע ליה לחלק דהיכא דלא הוי אלא גילוי מילתא אפילו מדרבנן נמי לא צריך משא"כ השתא לסברת המקשה דפשיטא ליה דהיכא דאיתחזק איסורא ובדבר שבערוה הוי מדאורייתא מג"ש דדבר דבר תו ליכא לחלק בינייהו דסוף סוף אתחזק איסורא עד שיודע לך שנתגרשה בגט כשר ומקרי שפיר כמו דבר שבערוה. ועוד דאפילו את"ל דמדאורייתא נמי שייך לחלק אפ"ה מקשה שפיר דמדרבנן מיהא ליבעי תרי וכמו שאפרש בסמוך דהמקשה סמיך אמתניתין דר"פ שני דאחד אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול ולרבה ע"כ היינו משום חששא דלשמה גופה אלמא דלרבה ע"כ דבכה"ג נמי מקרי דבר שבערוה וא"כ מקשה שפיר למאי דלא אסיק אדעתיה דשליח מידק דייק טפי מאינש דעלמא כן נלע"ד ועיין עוד בסמוך:

גמרא אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן כו' לכאורה מוכח מכאן כשיטת רש"י ותוספות וסייעתם דספק השקול היכא דליכא חזקה אסור מן התורה ומש"ה אצטריך להתיר ולהאמין ע"פ ע"א משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק השקול היכא דליכא חזקה מותר מן התורה והא דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא היינו דמדרבנן אסור וא"כ מה צורך לנאמנותו של ע"א ויש ליישב דאין ה"נ דלשיטת הרמב"ם וסייעתו הא דמשנינן עד אחד נאמן באיסורין לאו מדאורייתא איירי אלא ממעשים בכל יום מייתי ראיה ואהא מקשה שפיר אימר דאמרינן דנאמן ממעשה בכל יום אלא משום דלא איתחזק איסורא דמשום דמותר מדאורייתא לגמרי וליכא אלא חומרא דרבנן מש"ה מהימן עד אחד דהימנוהו רבנן בדרבנן משא"כ בדאיתחזק איסורא דאיכא איסור דאורייתא לעולם דלא מהימן כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם ואין דבר שבערוה פחות משנים. כבר כתבתי בחידושי כתובות בדף כ"ב שמצאתי בל' הסיפרי בפ' שופטים לא יקום עד אחד באיש באיש אינו קם אבל קם בעדות אשה להשיאה וא"כ לא הוה מקשה הכא מידי דלפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן מדבר דבר דכתיב כי מצא ערות דבר היינו דדוקא לאסור אינו נאמן אבל להתיר נאמן להשיאה ואע"ג דלכאורה ר' יהודא הוא דקאמר הכי בסיפרי מ"מ המעיין שם יראה דר' יוסי לא פליג עליה בהא אלא מילתא אחריתא קאמר דלכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם לשבועה אבל בהא דדריש רבי יהודא מייתורא דלאיש לא אשכחן לר"י דפליג ועוד דהא לקמן מוקמינן למילתא דרבה בטעמא דלשמה כר' יהודא כדמסיק רב אשי וא"כ לא מקשה מידי דליבעי תרי. מיהו מדלא מייתי הש"ס הך ברייתא דסיפרי בכולה תלמודא ואדרבה מסקינן בפ' האשה רבה דע"א אף במה שהאמינו לומר מת בעלה לא הוי אלא מדרבנן ולא אשתמיט בכולה תלמודא לומר דפלוגתא דתנאי היא א"כ צ"ל דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא ודוקא לעד אחד שמעיד מת בעלה דתקנת חכמים היא. ואף לשיטת הסוברים דעד אחד באשה שמת בעלה הוי מדאורייתא כמבואר בפוסקים בשיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ איכא למימר דילפינן לה מהאי קרא דמייתי בסיפרי אפ"ה איכא למימר דלא איירי אלא בע"א שמעיד על מיתת הבעל שעיקר עדות העד אינו להתיר האיסור דדבר שבערוה אלא על מיתת הבעל דהוי כעין גילוי מילתא בעלמא ואיתתא ממילא משתריא משא"כ לענין עד אחד בגירושין לכ"ע הוי דבר שבערוה ומקשה הכא שפיר בפשיטות ובזה נתיישב מה שהקשיתי שם בכתובות דף כ"ב על לשון הטור ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה ואין דבר שבערוה ראוי להתירו בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון כו' וכתיב התם כי מצא בה ערות דבר כו' עכ"ל. לכאורה אכתי מהכא לא מוכח מידי דהתם איירי שהיא מכחשת את העד ואומרת שלא נטמאת דבמודית ודאי אסורה מדאורייתא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא משא"כ בלא הכחשה דומיא דהכא לענין לשמה אפשר דע"א נאמן. אלא דבקידושין פ' האומר מסקינן להדיא דאפילו בשניהם מודים נמי אין דבר שבערוה פחות משנים ושם אבאר בעזה"י וגם יבואר שם היטב לשון דבר דבר ממון דלכאורה אדרבה קרא דלא יקום איירי טפי באיסורי עון וחטאת ע"ש:

תוספות בד"ה הוי דבר שבערוה כו' אור"י משום דבהאשה רבה כו' מספקא לן כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דא"כ למאי דמספקא לן דבטבל וקונמות ע"א נאמן להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואין בידו א"כ אכתי מדבר שבערוה נמי לא מקשה הש"ס הכא מידי מהא דאין דבר שבערוה דאיירי קרא דדבר דבר דהתם לאוסרה הוא דאינו נאמן אבל להתיר לעולם איכא למימר דמהימן שהרי כתבו התוס' דעיקר תירוץ הראשון דעד אחד נאמן באיסורין היינו משום דמשמע ליה לחלק בין להתיר מלאסור וכ"כ התוספות להדיא בפ' האשה רבה ע"ש ולכאורה נ"ל ליישב שיטת התוספות דהא דמקשה הש"ס הכא בפשיטות דאף את"ל דבטבל ושאר איסורים עד אחד מהימן אפ"ה בדבר שבערוה אינו נאמן לאו מג"ש דדבר דבר מקשה אלא ממעשים בכל יום דאף משום חששא דשלא לשמה ע"כ לרבה לא מהימן עד א' דעלמא דהא תנינן להדיא לקמן בר"פ המביא שני דעד א' אומר בפ"נ וא' אומר בפ"נ פסול והיינו ע"כ דמעיד שנכתב ונחתם לשמה אליבא דרבה דאל"כ אפי' בשנים פסול היכא שאין הוכחה שנכתב לשמה אע"כ דאיירי שהעיד לשמה ואפ"ה לא מהימן עד אחד והיינו ע"כ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ מקשה הכא שפיר ובלא"ה ע"כ צריך לפרש כן בשיטת התוספות לפירוש ר"ת בדיבור הקודם והשתא א"ש נמי סוגייא דפ' האשה רבה דאף לבתר דקאמר אין דבר שבערוה פחות משנים אפ"ה בעי לדמויי ע"א באשה להתיר לטבל וקונמות משום דלפי האמת אין ראייה ממתניתין דר"פ המביא דהא למסקנא דרבה אית ליה דרבא בקיום שטרות ומש"ה בעינן דוקא שהשליח יאמר בפ"נ ובפ"נ כתיקון חכמים או כקיום שטרות אבל בעלמא איכא למימר דאף דבר שבערוה נאמן מן התורה והא דבעינן שנים בעיקר חתימת הגט י"ל דהיינו נמי מדרבנן כדפרישית בסמוך בדיבור הקדום כן נ"ל נכון בשיטת התוספות אמנם למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל א"ש טפי בפשיטות דאין לחלק כלל בין עד אחד שבא להתיר או לאסור דאדרבא להתיר יש לומר יותר דלא מהימן כדמשמע להדיא מל' רש"י בד"ה ואין דבר שבערוה ראוי להתיר ולפ"ז הא דמספקא לן בפ' האשה רבה היינו נמי משום האי סברא גופא דאין לחלק נמי כלל בין דבר שבערוה לשאר איסורין דאיתחזק איסורא אלא הא דמייתי התם דבר שבערוה היינו משום דבלא"ה הוי פשיטא לן דבכל האיסורין עד אחד נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל כיון דאשכחן בדבר שבערוה דאין עד אחד נאמן בדאיתחזק איסורא ולא סמכינן אסברא דאין אדם חוטא לא לו מש"ה מספקא לן נמי בטבל וקונמות ושאר איסורין דאיתחזק איסורא מיהו הא דבעי למילף התם איפכא דבר שבערוה מטבל וקונמות היינו למאי דס"ד מעיקרא דבטבל מעשים בבל יום דע"א נאמן דאל"כ אין לך אדם שאוכל משל חבירו וע"כ היה מההכרח לומר דיש לחלק בין לאסור מלהתיר דלהתיר נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ לאסור אימר לצעורי קא מכוון. או שנאמר דג"ש דדבר דבר היינו דוקא משום שהיא מכחשת העד לומר לא נטמאתי והיינו דומיא דממון ממש דאיירי בהכחשה משא"כ לבתר דדחי התם דמעשים בכל יום דטבל לא ילפינן מידי דשאני התם שהוא בידו אבל היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו איכא למימר דלא מהימן בין בדבר שבערוה ובין בשאר איסורין דאין לחלק כלל ובזה מדוקדק היטב לשון הסוגיא שלפנינו בשמעתין דהא דאיתחזק איסורא גופא לא פשיטא לן אלא משום דילפינן לה מדבר שבערוה כן נ"ל נכון בעזה"י והוא כפתור ופרח. ועיין בזה בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין בפ' האומר ובחידושינו בפ' האומר ודוק היטב:

בא"ד וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסודין א"כ ל"ל וספרה לה לעצמה כו' ולמאי דפרישית לק"מ. דמאן דלא מדמי שאר איסורין לדבר שבעדוה שפיר פשיטא ליה מסברא דבשאר איסורין עד אחד נאמן אפילו באיתחזק איסורא להתיר משום חזקה דאין אדם תוטא ולא לו דחזקה אלימתא היא משא"כ בנדה סד"א דהיא בעצמה אינה נאמנת דאימר יצרה תקפה מש"ה איצטריך קראי ובאמת תמיהא לי על דברי התוספות דקשיא להו לעיל בד"ה עד אחד נאמן באיסורין מנ"ל דעד א' מהימן מיהא בדלא איתחזק איסורא ולא שתו אל לבם דמסברא אתיא לן משום האי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו תדע דהא אפילו בדבר שבערוה אמרינן בקדושין פ' האומר דף ס"ג ע"ב בקדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן ליתן גט לכ"ע ומטעמא דאין אדם חוטא ולא לו. וכ"ש היכא דלא איתחזק איסורא כלל ואינו דבר שבערוה סמכינן שפיר אהאי סברא ולא איצטריך קרא דוספרה לה אלא בנדה דהיא עצמה נאמנת משום דאימר יצרה תקפה דהא מה"ט מסקינן התם דאינו נאמן לכנוס אימר יצרו תקפו. כן נלע"ד נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן. אמנם לענ"ד בלא"ה מאי דפשיטא להו לתוס' נמי לעיל דהא דעד אחד בעלמא נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לענ"ד לאו מילתא דפסיקא היא דאיכא למימר נמי איפכא דדוקא היא עצמה נאמנת דחזקה שאינה מקלקלת את עצמה באיסור נדה ומעשה כי האי ודאי לא עבדה דכל ישראל בחזקת כשרות משא"כ בעד אחד דעלמא דלית ליה שייכות בגווה ודבורא בעלמא הוא דקאמר אפשר דלא סמכינן עליה דלא דייק כ"כ ואמר בדדמי כדמפליג הש"ס בדוכתי טובא בין דיבורא בעלמא למעשה וכמו שאבאר עוד בסמוך. וכן מבואר להדיא בתוס' רי"ד פ' האומר דף ס"ה דאע"ג דפשיטא לו דבעלים נאמנים על שלהן בטבח וכיוצא בהן וכן הא דאשה נאמנת לומר לבעלה טהורה אני או טמאה אני. אפ"ה איצטריך ליה לאביי לאשמעינן דע"א בעלמא נמי נאמן דסד"א דלא מהימן והיינו כדפרישית. דחדא מאידך לא אתיא דכל חדא אית ביה צד למעליותא. אלא דאפ"ה לקושטא דמילתא פשיטא לן מסברא דהיכא דלא איתחיק לא היתירא ולא איסורא דעד אחד דעלמא נאמן משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. כן נלע"ד ועדיין צ"ע ודוק היטב:

גמרא ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך כו' פירש רש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד שמו כשמו וכו' ונמלך לגרש עכ"ל. ויש לדקדק ממ"נ דהא לכאורה דהא דמשני הש"ס סתם ספרי דדייני מגמר גמירי קאי נמי אהעדים דסתם גיטין נחתמין ע"י עדים זריזין ובקיאין דאלת"ה אכתי תקשי לר"מ דבעי תרי אחתימה דהא לר"מ וכתב לה לשמה אחתימה קאי אע"כ כדפרישית וא"כ קשה להיפך אמאי אצרוך רבנן כלל לומר בפני נחתם בבפני נכתב לשמה לחוד סגי לאפוקי מהאי חששא דאשכח כתוב ועומד. ויש ליישב דרש"י גופא לא הוצרך לפרש משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד אלא לענין הכתיבה משום דמשמע דכולהו ספרי דדייני מגמר גמירי כדמשמע לשון הש"ס ואפילו מיעוטא דמיעוטא ליכא ודלא כמ"ש התוס' מש"ה הוצרך לפרש משום חששא דאשכח כתוב ועומד משא"כ לענין חתימה נהי דרובא דרובא בקיאין מ"מ רבנן הוא דאצרוך משום דבאיסור א"א חיישינן למיעוטא דמיעוטא דמסייע לחזקת א"א כדאשכחן לענין מים שאל"ס. כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפ' האשה בתרא ובכל הפוסקים. מיהו להתוס' שכתבו דהכא נמי דסתם ספרי דדייני איכא מיעוטא דמיעוטא ואפ"ה לא חיישינן אפילו מדרבנן אי לאו משום לעז ואפ"ה לא תקשי להו ממים שאל"ס משום דאיכא למימר דשאני משאל"ס דאיכא תרי חזקות חזקה דא"א וחזקה דמוקמינן לגברא בחזקת שהוא קיים כמ"ש הריב"ש סי' שי"ח ובתשובה הארכתי בזה:

שם ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא אקילו ביה רבנן. ולכאורה יש לתמוה מאי איצטריך למימר דמשום עגונא אקילו תיפוק ליה דמדינא יש להאמין בכה"ג בע"א כיון דמסקינן השתא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי וא"כ הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וה"ה לר"מ במיעוטא דמיעוטא. ואף אם ת"ל דהו"ל כפלגא ופלגא הדר הו"ל כחתיכה ספק חלב וספק שומן דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא דעד א' נאמן בין מדאורייתא ובין מדדבנן. מיהו למאי דפרישית לעיל אתי שפיר דהא ע"כ לרבה החמירו חכמים בהאי חששא דשלא לשמה גופא דבעינן תרי כעין דאורייתא תדע שהרי לא האמינו בה עד אחד דעלמא כדאיתא להדיא במשנה בפ' שני עד אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ולא האמינו אלא לשליח אחד דוקא שיאמר בפ"נ ובפ"נ א"כ ע"כ היינו משום דלא הקילו להאמין לשליח יותר מלעד אחד אלא משום עגונא וכן נראה מדקדוק לשון רש"י זיל בד"ה משום עגונא הקילו להאמין לשליח כן נ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה ורבנן הוא דאצרוך וקשה דבהוחזק ב' יוסף ב"ש וכו' ואפילו לר"א כו' עכ"ל וכוונתם דא"כ אי חיישינן לב' יוסף ב"ש מאי מהני כשאמר השליח בפ"נ ובפ"נ סוף סוף לא מוכחא מילתא מתוך הגט ולא מתוך כתב השליחות הי מינייהו מגרש וא"כ הגט פסול ועיין מ"ש בחידושי הרשב"א ליישב שיטת רש"י ולענ"ד בלא"ה יש ליישב דודאי איירי הכא דלא הוחזק שני יוסף ב"ש אלא דאנן חיישינן בעלמא אמרינן וא"כ לענין שיהא מוכח מתוכו לא איכפת לן בהאי חששא דכיון שלא הוחזקו בודאי הרי מוכח מתוכו והעידי מסירה יודעים שזה שהוחזק הוא המגרש וזה עיקר החילוק בין הוחזקו לא הוחזקו והאי חששא דמוכח מתוכו לא הוי אלא מדרבנן לכתחילה כמ"ש רש"י ז"ל בפירוש דב"ד משום חומרא דא"א חיישינן להכי וכיון דמלתא דרבנן וחומרא בעלמא היא ממילא בלא הוחזקו לא חיישינן משא"כ לענין לשמה חיישי' שפיר למיעוטא דמיעוטא דאפשר דאיתרמי שמו כשמו וממילא יש לחוש שהגט פסול מדאורייתא כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י. מיהו בלא"ה כתבתי לקמן ריש פרק כל הגט דלשיטת רש"י וסייעתו לא בעינן שיהא מוכח מתוכו ע"ש ודוק היטב:

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה כו' וא"ת מ"ש לשמה כו' וא"ל דנקט לשמה וה"ה לשאר פסולי גיטין דהא אמר לקמן בג' דרכים כו' בין לרבה הא איכא מחובר כו':

ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות למאי דאמר לקמן דף כ"ד אהא דהאשה עצמה מביאה גיטה וצריכה לומר בפני נכתב ובפנ"ח. ופריך הא איגרשה לה ומשני כגון דאמר לה לא תתגרש אלא בב"ד פלוני ופריך הא כי מטית להתם איגרשה לה ופירש"י ז"ל דכיון דמגורשת מיד רק שהתנה תנאי על מנת שתבא לא"י וכשמקיימת התנאי מגורשת למפרע ואף שקיום התנאי הוא בא"י מ"מ אינה צריכה לומר בפנ"כ ובפנ"ח דלא תיקנו חכמים לומר בפ"נ רק היכא שהגירושין נעשים בא"י אבל הכא שכשנתקיים התנאי בא"י מגורשת למפרע בח"ל לא תיקנו כמו בגיטין שבח"ל עצמם ע"ש:

ולפ"ז לכאורה קשה אמאי בגט שיחרור צ"ל בפני נכתב הא קי"ל דזכות הוא לעבד שיוצא מיד רבו לחירות וקי"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ומשוחרר מיד כשחותמין השטר שיחרור רק דצריך להיות מטי לידי' אח"כ וכשמטי לידי' אח"כ משוחרר למפרע משעת הכתיבה ע"ש בש"ס ב"מ ובמפרשים דזה הוי כתנאי שמשחררו מיד על תנאי שיבא לידו אח"כ ויהי' משוחרר למפרע ע"ש. וא"כ אמאי צריך לומר בפ"נ בשיחרור הא השיחרור הי' מיד בח"ל כיון דעדיו זכין לו רק דהקיום התנאי בא"י דמטי לידי' וממילא אינו צריך לומר בפ"נ ממש כמו בגט התם דאשה עצמה מביאה:

אמנם יש ליישב דהנה תוס' לקמן ד"ה ורבנן הקשו כיון דהחשש משום לשמה דלמא איכא יוסף בן שמעון אחר ששמו כשמו כו' א"כ מאי מהני בפני נכתב הא בעינן מוכח מתוכו לר"מ ותירצו המפ' דקאי לר"א דלא בעינן מתוכו ואעפ"כ לא בעינן שידעו עידי מסירה ע"ש. או כשיטת הר"ן ז"ל דאף לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו ע"ש. והנה תוס' ב"מ דף כ' כתבו דהיכא דאינו מוכח מתוכו לא שייך עידיו בחתומיו זכין לו ע"ש והכי קי"ל להפוסקים כאביי ע"ש. ולפ"ז מיושב מ"ש בשחרור אמאי צ"ל בפ"נ משום לשמה הא הנתינה הוי במדינת הים כיון דעדיו בז"ל כנ"ל ולמ"ש א"ש כיון דהחשש הוא משום לשמה דהיינו שמא יש שם עוד יוסף ב"ש וא"כ הוא ספק אם הי' שם הנתינה כלל דכיון דיש שם עוד יב"ש ואינו מוכח מתוכו א"כ לא שייך כלל עבז"ל ולא הי' שם נתינה כלל ולכך צריך שפיר לומר בפ"נ בשיחרור כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דיש לומר שפיר דה"ה מחובר וא"ל כנ"ל מאי פריך הא איכא מחובר הא הוא בכלל מוליך ומביא ז"א דבשיחרור ליכא כלל טעמא דמחובר דמשום מחובר אינו צריך לומר כלל בשיחרור בפ"נ דהא הנתינה היה בח"ל רק משום לשמה כנ"ל דאיכא דשמו כשמו כנ"ל שלא הי' שם הנתינה אבל מחובר אינו בכלל מוליך ומביא ופריך שפיר הא איכא מחובר וא"ש:

בא"ד או נכתב ביום ונחתם בלילה כו'. והקשה בס' פ"י הא קי"ל דמוקדם עצמו כשר לכתחילה ע"י שליח משום דאית לי' קול ע"י שליח ומוקדם גמור יש לו תקנה לשלחו ע"י שליח לכתחילה א"כ מאי חשש הכא כיון שבא ע"י שליח עי"ש:

ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה אמאי מהני במוקדם לשלחו ע"י שליח הא קי"ל דכל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד השתא לא מצי למיעבד שליח ואף שבשעה שעושה השליח המעשה יכול גם הוא לעשות מ"מ כיון שבשעה שעושה אותו שליח אינו יכול לעשות זו המעשה שעושה השליח גם שליח אינו יכול לעשות ע"ש בנזיר דף י"ב ובתוס' שם ד"ה מ"ט א"כ במוקדם כיון שאם נותן לה בעצמו פסול שהוא מוקדם ורק ע"י שליח כשר א"כ לא מצי למיעבד איהו שאינו יכול לגרש בעצמו בגט זה א"כ ממילא גם שליח אינו יכול לעשות ופסול אף ע"י שליח שצריך להיות יכול לעשות המעשה עצמו שעושה השליח ע"ש בפוסקים. אך י"ל דז"א דהתם שפיר כיון שלא שמע עדיין ואינו יכול להפר ממילא גם שליח אינו יכול לעשות אבל הכא דבאמת יכול לגרש מצד עצמו רק משום דהוא מוקדם ואיכא חשש טריפת לקוחות אינו יכול לגרש וכששולחו ע"י שליח איכא קול ולא שייך חשש זה. א"כ השליח אינו רק מסלק החשש הנ"ל ובלא החשש גם הוא יכול לגרש בגט זה ושפיר יכול למיעבד שליח כיון דהגט אינו פסול מצד עצמו רק מחמת החשש הנ"ל וכשנסתלק החשש שפיר יכול למיעבד בעצמו ולכך מהני במוקדם ע"י שליח:

אמנם נראה לר"מ דסבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר והיכא דלא אמר בפ"נ הולד ממזר ואף שאומר אח"כ בפ"נ וידעינן שהוא אמת מ"מ פסול וכתבו הפ' דהטעם הוא כיון שתקנו חכמים כך ואף שלא תקנו רק משום לשמה וכיון שנוטלו ממנו ואומר אח"כ ולא שייך החשש הנ"ל מ"מ כיון שתיקנו כך אינו פסול מחמת הטעם רק מחמת עצמו פיסולו ולכך לא מהני ע"ש. וא"כ ממילא במוקדם לא מהני ע"י שליח דשייך שפיר כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי למיעבד ע"י שליח וא"ל כמ"ש דז"א לר"מ דכיון דתיקנו חכמים דמוקדם פסול א"כ ממילא פיסולו מחמת עצמו ושפיר לא מצי למשוי שליח כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושיית פ"י הנ"ל דהנה רש"י ז"ל כתב לקמן דמשני הש"ס אתי למיגזי'. ופירש דסבר כר"מ דכל המשנה כו' הולד ממזר ע"ש. וא"כ מקשו תוס' שפיר לרבה שייך החשש הנ"ל דנכתב ביום ולא מהני אף ע"י שליח כיון דסבר כר"מ וא"ש. עוד י"ל קושית פ"י הנ"ל דהנה המפ' הקשו איך מהני בגט ע"י שליח הא כמו דפסול במחוסר קציצה משום וכתב ונתן א"כ גם ע"י שליח מחוסר הבאה בין כתיבה לנתינה כיון שאינה במקום הבעל דגם זה מיקרי מחוסר מעשה בנזיר ע"ש. ותירצו דז"א דהכא אינו מחוסר זה בגט דמחובר הגט פסול בלא הקציצה והוי שפיר הגט מחוסר קציצה דזולת זה פסול אבל בע"י שליח דהגט כשר בלא הבאה ואין הגט מחוסר רק דאשה אינה כאן. וזה הוא דבר אחר ע"ש. ולפ"ז לכאורה קשה ג"כ איך מהני בגט מוקדם לשולחו ע"י שליח הא הכא כיון דבמקומו הגט פסול שהוא מוקדם רק בשביל שמביאו מתכשר דההבאה אית לי' קול. א"כ אף ע"י שליח פסול דשפיר הוי מחוסר הבאה כנ"ל דזולת ההבאה הגט פסול והוי כמו במחובר כיון דרק ע"י ההבאה כשר. אך י"ל ג"כ כמ"ש לעיל כיון דאין הגט פסול מחמת עצמו אין הגט מחוסר ההבאה כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב ג"כ דלר"מ דהפסול מחמת עצמו פסול אף ע"י שליח מחמת מחוסר הבאה כנ"ל ומקשו תוס' שפיר:

ובזה יש לישב מה שהקשה הרשב"א ז"ל אהא דפריך הש"ס לימא בפ"נ לשמה ומשני אתי למיגזי'. ופירש"י ז"ל דסבר מדכל המשנה כו' ולא יהי' מהני אם יאמר אח"כ ע"ש והקשה הרשב"א ז"ל הא עדיין קשה לרבנן דקי"ל כוותייהו לימא בפ"נ לשמה דדוחק לומר דסבר רק כר"מ שלא כהילכתא ע"ש. ולמ"ש יש ליישב דהנה תוס' בא"ד הקשו אי אמרינן סתמא לשמה קא מסהיד מאי פריך לימא בפ"נ לשמה הא גם בסתם אומר לשמה ע"ש ותירוצם דחוק עיין ברשב"א. והנה המהרש"א ז"ל כתב דלשיטת רש"י ז"ל שאינם בני תורה ושייך כל החששות שכתבו תוס' ליכא למימר דסתמא לשמה כיון דיש עוד חששות לכך צריך לפרש דשיילינן לי' ע"ש. והפ"י כתב דחששא דמחובר ושינה שמו לא שייך אף לשיטת רש"י ז"ל דמהיכא תיתי ניחוש להכי דדוקא לשמה או נכתב ביום מי שאינו יודע ודאי אינו מדקדק בכך אבל מחובר בל"ז רוב שטרות אין דרך לכתבם במחובר או לשנות ע"ש. וא"כ לכאורה למ"ש הפ"י דגם חששא דנכתב ביום לא שייך כיון שהוא ע"י שליח ולא נשאר רק לשמה וממילא גם לרש"י ז"ל י"ל סתמא לשמה וקשה ג"כ קושית תוס' מאי פריך לימא בפ"נ לשמה הא סתמא לשמה קא מסהדי. אך למ"ש א"ש דפריך שפיר לר"מ דס"ל כל המשנה כו' א"כ פסול ממילא אף ע"י שליח ושייך שפיר חששא דנכתב ביום ג"כ וע"כ דשיילינן ליה כנ"ל ופריך שפיר לימא בפ"נ וע"ז משני שפיר אתי למיגזי' ויהי' משנה ממטבע כו'. ומיושב ממילא קושית הרשב"א ז"ל הנ"ל דלרבנן לא משני מידי. ולמ"ש א"ש דלרבנן דלא סברי כל המשנה כו' בל"ז לק"מ דלדידהו לא שייך חששא דנכתב ביום דכשר ע"י שליח כנ"ל וליכא רק לשמה וי"ל שפיר סתמא לשמה מסהיד כנ"ל דלא הי' קשה רק לר"מ ומשני שפיר אתי למיגזי' כנ"ל וא"ש:

בא"ד והא דפי' רש"י דממילא שיילינן כו' אמאי לא אמר איכא בינייהו שצריך לשאול אם לא כו' וגם לא משתמיט בשום דוכתא שיהא צריך לשאול כו':

ונראה לישב קושייתם דהנה בס' פ"י כתב דהא דלא פירש"י ז"ל דסתמא לשמה קמסהיד הוא משום דאף דמסהיד לשמה מ"מ כיון דכמו שידעתי אינו מועיל אף שהוא עדות גמור ככל העידיות אעפ"כ לא מהני הכא משום דלא מרע נפשי' שיוכל לתרץ עצמו משא"כ באומר בפני ע"ש בתוס'. וא"כ אף דסתמא לשמה קא מסהיד מ"מ לא עדיף מידעתי שיכול ג"כ לתרץ עצמו שלא כיון לשמה ולא מהני ולכך צריך לשאול לפירש"י ז"ל ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות אמאי לא מהני ידעתי בקיום אף דמהני בכל העידיות רק הכא דאינו נאמן רק בתקנת חכמים לא תיקנו רק באומר בפני ע"ש בתוס'. והנה הא דלא מהימן מדינא מטעם עד אחד נאמן באיסורין הוא משום דאיתחזק איסורא כדאמרינן לעיל ע"ש. והנה קי"ל דבדבר שהוא בידו נאמן אף היכא דאיתחזיק איסורא והוא מטעם מיגו ע"ש. וא"כ לכאורה הכא כיון דכבר תיקנו חכמים דבפני מהני א"כ ממילא אף ידעתי נאמן מדינא מטעם עד אחד נאמן באיסורין ואף דאיתחזק איסורא מ"מ כיון דאם יאמר בפני יהי' נאמן ממילא בידו לומר בפני דגם היכא דבידו להוציא מחזקה בטענת שקר ג"כ מהני כמו בכל מיגו שבעולם ע"ש בפ'. וא"כ כיון דבידו לומר בפני ויהי' נאמן להוציאה מחזקתה מחמת תקנת חכמים ממילא נאמן ידעתי מדינא כמו בכל עידיות ואמאי אמרינן דלא מהימן ידעתי. אך ז"א דכל הטעם דמהימן בפני הוא משום דמרע אנפשי' כשיתברר אח"כ שקרו משא"כ בידעתי כמ"ש תוס' וא"כ לא מיקרי בידו לומר בפני כיון דמרע אנפשי' כשיאמר בפני כיון שבאמת הוא שקר ולכך אומר ידעתי דלא מרע נפשי'. אמנם למ"ש תוס' דבאמת אין אנו חוששין רק לערעור שלא כדין דודאי הוא לשמה וגם אינו מזויף רק שיערער שלא כדין ע"ש. וא"כ כיון דבאמת אינו מזויף ולא יתברר שקרו ממילא יכול שפיר לומר בפני והוא בידו לומר לפני ממילא נאמן גם ידעתי כנ"ל. אך גם ז"א דאעפ"כ יערער שהוא מזויף ולא הי' בידו לומר בפני כיון שהוא באמת מזויף כנ"ל. אמנם הפוסקים כתבו דבדבר שהוא בידו אף דלא מהני מטעם מיגו שהוא טענה גרוע מעכשיו כמו בידו לפדותו שיצטרך ליתן ממון אעפ"כ מהני משום דלא מיקרי איתחזק איסורא כיון שבידו להוציא מחזקה באיזה אופן ולכך נאמן. וא"כ ממילא הכא כיון שאם יאמר בפני יהי' נאמן להוציאה מחזקה אף שאינו רוצה לומר בפני מ"מ לא הוי איתחזק ונאמן גם עכשיו ידעתי [ואין לחלק לענין זה בין טענת שקר דגם בכה"ג כתבו הפ' כן ועוד דלענין זה שייך שפיר מ"ש התוס' דיערער שלא כדין כנ"ל). אמנם הר"ן ז"ל הקשה איך מהני בידו נגד החזקה וכתב דהכא משום דגם עכשיו הוא בידו מהני שפיר רק מיגו הוא דלא מהני עכשיו אינו בידו משא"כ היכא דבידו גם עכשיו ע"ש. וא"כ הכא דקי"ל דצריך לומר דוקא בשעת נתינה ואח"כ לא מהני ע"ש. וא"כ כיון שנתן לה ואמר ידעתי ממילא איןעכשיו בידו לומר בפני אחר הנתינה ולכך לא מהני נגד החזקה כנ"ל כיון שעכשיו אינו בידו:

אמנם למה שפירש"י ז"ל למ"ש לעיל דבאמת סתמא לשמה קא מסהיד רק דלא מהני אף שאומר לשמה כמו ידעתי. ולכך פירש"י ז"ל דשיילינן לי' ואמר אין. וא"כ כיון שכבר תיקנו חכמים דכששואלין אותו ואומר אין נאמן. א"כ ממילא נאמן אף בלא שואלין אותו משום סתמא לשמה ואף דהוי כידעתי מ"מ נאמן משום עד אחד נאמן באיסורין כנ"ל כיון שהוא בידו לומר אין כששואלין אותו דהכא שפיר הוי גם עכשיו בידו דמהני אף ששואלין אותו אח"כ ע"ש א"כ ממילא כיון דכששואלין אותו ואומר אין מהני ממילא אין צריך לשאול אותו ונאמן דסתמא לשמה מסהיד ואף דהוא ידעתי נאמן כיון שהוא בידו כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' דלא אשתמיט כו' שיהא צריך לשאול ולמ"ש מיושב דכיון שמהני כששואלין אינו צריך לשאול כנ"ל וגם לא מצי למימר איכא בינייהו וא"ש:

ובזה יש ליישב מה שקשה לשיטת רש"י ז"ל לקמן דאמר דאתי לאחלופי כו' התם ידעתי הכא בפני ורבא אטו הכא כי אמר ידעתי מי לא מהימן וכיון דכי אמר ידעתי מהימן אתי לאחלופי כו'. והוא תמוה דקאמר אטו כו' משמע כאלו זה פשוט וגם לרבה נאמן הא בזה פליגי לשיטת רש"י ז"ל דלרבה לא מהימן ידעתי וה"ל לתרץ דסובר ידעתי מהני ולרש"י ז"ל קאי אעד אחד וגם מאי דקאמר וכיון כו' אתי לאחלופי כו' הא על זה קאי דרבה תירץ הכא בפני והו"ל לתרץ דגם הכא נאמן ידעתי וממילא אתי לאחלופי כנ"ל. ולמ"ש מיושב דכבר כתבנו דיהי' נאמן גם כאן ידעתי משום עד אחד נאמן באיסורין כנ"ל. וי"ל דבאמת מהני גם לרבה ידעתי כנ"ל ואעפ"כ משני שפיר דלא אתי לאחלופי דהכא בפני דהמפ' כתבו דודאי אי הוי נאמן הכא מדינא משום עד אחד נאמן באיסורין ודאי דלא הוי שייך אתי לאחלופי דא"כ נימא בכל מקום דעד אחד נאמן באיסור דאתי לאחלופי וז"א רק הכא דאינו נאמן מטעם זה משום דאיתחזיק רק מחמת התקנה נאמן לכך שייך אתי לאחלופי. וא"כ כיון דמחמת התקנה באמת אינו נאמן ידעתי רק בפני רק מחמת עד אחד נאמן וע"ז לא שייך אתי לאחלופי כנ"ל ומשני שפיר הכא בפני מחמת התקנה כנ"ל. ורבא סובר דכיון דבאמת באומר בפני שייך אתי לאחלופי רק משום דאיכא היכרא שאינו נאמן הכא ידעתי. וא"כ כיון דנאמן ידעתי מדינא כנ"ל ממילא ליכא היכר ואתי לאחלופי וממילא מיושב דמשני רבא אטו הכא כי אמר ידעתי לא מהימן דזה הוא גם לרבה וכיון דידעתי מהימן ואף שהוא מדינא מ"מ ליכא היכר ואתי לאחלופי כנ"ל. ומיושב ג"כ קושית תוס' ד"ה התם כו' שהקשו לרש"י דלימא איכא בינייהו ידעתי דאינו מועיל לרבה. ולמ"ש א"ש דגם לדידי' מהני ידעתי מדינא וממילא ליכא נפקא מינה וא"ש:

עוד י"ל קושית תוס' לרש"י דנימא איכא בינייהו אם צריך לשאול כו' דהנה הפ"י כתב דהאי טעמא דאין בקיאין לשמה לא שייך רק לפי שיטת תוס' דלקמן דלשמה היינו שצריך לומר בפירוש שכותב לשם גירושין וא"כ מי שאינו יודע דבעינן לשמה ודאי אינו עושה כן אבל אי נימא שכשנכתב בציווי הבעל גם סתמא הוי לשמה לא שייך האי חששא דאף שאינם בקיאין מ"מ נעשה לשמה והוא כתב דבאמת ראוי להיות גם בסתמא לשמה ודחה ראיות תוס' מהא דזבחים דאמר דסתמא לא מהני משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואפי' אם זינתה כתבו תוס' שם דמ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת ע"ש ומזה הוכיחו דסתמא לא מהני ודחה הפ"י דדוקא בכותב טופסי גיטין בלא ציווי הבעל שייך לומר סתם אשה לאו לגירושין עומדת ואין הסתם מורה שהוא לשם אשה גירושין אבל הכא שכותב בציווי הבעל שמצוה אותו לכתוב הגט כדי לגרשה בגט זה א"כ ממילא כיון שרוצה לגרשה בגט זה שפיר עומדת להתגרש בגט זה ואף סתמא מהני והוי לשמה כיון שאנו רואין שרוצה לגרשה ע"ש ובקונטרס אחרון וגם כתב די"ל דרבא סבר באמת כן ולכך לא ס"ל חששא דלשמה כנ"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל פסק דתנאי קודם התורף פסול הגט אפילו בהתנה על פה קודם התורף פסול ע"ש שכתבו הטעם דאף דיש ברירה מ"מ לענין לשמה לא אמרינן ברירה שצריך להיות נכתב לשם כריתות גמור בלא תנאי וכשמתנה תנאי קודם התורף אין זה כריתות גמור ואף שנתקיים התנאי אח"כ לא אמרינן ברירה לענין דאעפ"כ בשעת כתיבה לא הי' כריתות גמור דאולי לא יתקיים התנאי וכמ"ש תוס' לקמן כ"ד ע"ב ד"ה לאיזה שארצה כו' ואף שבמתנה אחר התורף בשעת הנתינה ג"כ שייך זה דהא חזינן דאינו רוצה לגרשה רק על תנאי זה ולהיפך לענין ביטול הגט אמרינן ברירה והוכיח סופו על תחילתו ע"ש (חולין ל"ט ע"ב) שגם מקודם לא רצה רק על תנאי זה ולא הי' לשם כריתות גמור שכתיבות הסופר אינה רק שליחות הבעל והבעל שידע שאינו רוצה לגרשה רק בתנאי זה לא כתב לשם כריתות גמור. אך ז"א דאף שמתנה התנאי על הנתינה אעפ"כ על הכתיבה שלא התנה וכתב לשם כריתות דאינו רוצה התנאי רק על הנתינה לשם גירושין דאם לא יתקיים התנאי לא תהי' הנתינה גירושין שאינו רוצה לגרשה רק בתנאי זה אבל הכתיבה תהי' בין כך ובין כך לשם גירושין דאין זה ענין הכתיבה לשמה למה שמגרשה אח"כ רק בהתנה קודם התורף אזי פסול דהכתיבה הוא על זה התנאי ע"ש. והנה הכא לכאורה נראה לדברי הפנ"י בלא אמר בפירוש שכותב לשם גירושין רק בסתמא מחמת שרוצה לגרשה כנ"ל. נראה דאם מגרשה אח"כ על תנאי פסול אף שהתנאי הוא על הנתינה מ"מ הוי כתנאי קודם התורף דכיון דבאמת סתמא לאו לשמה דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואין הסתם מורה שהוא לשמה רק משום דחזינן שהבעל רוצה לגרשה בגט זה וחזינן דעומדת להתגרש לכך הוי לשמה. וא"כ התנאי שמתנה בנתינה אח"כ הוי תנאי ממילא בכתיבה לשמה שכיון שמתנה אח"כ שאינו מגרשה רק בתנאי זה וממילא הוכיח סופו על תחילתו שגם מקודם לא רצה לגרשה רק על תנאי זה ואם לא יתקיים התנאי לא רצה לגרשה וממילא לא היתה עומדת להתגרש רק על תנאי זה וכיון דסתם אינו מורה לשמה רק משום שרוצה לגרשה ועומדת להתגרש מורה לשמה וכיון שהוא שליחות הבעל א"כ אין הסתם מורה לשמה רק כשנתקיים התנאי אח"כ דכשלא נתקיים א"כ על אופן זה לא היתה עומדת להתגרש שלא רצה לגרשה אם לא יתקיים א"כ לא הי' הסתם לשמה רק כשנתקיים אח"כ הוי סתמא לשמה א"כ ממילא אף שנתקיים לא מהני שלא הי' כריתות גמור כיון שאם לא יתקיים לא יהי' לשמה ולא מהני אף שנתקיים כמו בתנאי קודם התורף דהתם רק משום שאין הכתיבה לשמה תלוי במה שאינו רוצה לגרשה אבל הכא שרק מחמת זה הוי לשמה הוי כקודם התורף וממילא פסול לגמרי בסתם כשמתנה אח"כ כנ"ל:

והנה לקמן דף ס"ד פליגי ר"ה ור"ח בבעל אומר לפקדון ושליש לגירושין דסבר ר"ה בעל נאמן ור"ח שליש נאמן והקשו בתוס' מאי תיקנו לומר בפנינכתב הלא עדיין יכול לערער ולומר לפקדון נתתיהו. ולר"ח דשליש נאמן א"ש אבל לר"ה קשה. ותירצו דבעיר אחרת דלא שייך אם איתא דלגירושין כו' גם ר"ה מודה דשליש נאמן ע"ש והטעם דשליש נאמן לר"ח דהא הימני' ואף דבאיסור לא שייך מחילה איתא שם בגמ' הטעם דאמרי' דמתחלה מסרו לשליש על תנאי זה שאם יאמר לגירושין יהיה באמת לגירושין אף שמסרו לפקדון הוא רק אם לא יאמר לגירושין ע"ש. והנה הפ"י כתב דטעמא דרבא דלא סבר חששא דלשמה הוא משום שסובר דבכה"ג שרוצה לגרשה גם סתמא מהני כמ"ש לעיל וא"כ לכאורה אף לר"ח דשליש נאמן שייך שפיר הכא חששא דלשמה שמא לא נכתב בפירוש לשמה ואף דגם סתמא מהני כנ"ל מ"מ שפיר יוכל לערער אח"כ ולומר לפקדון נתתיה כקושית תוס' הנ"ל ואף דשליש נאמן מ"מ הא הטעם הוא דאף שבאמת מסרו לפקדון מסרו על תנאי כנ"ל א"כ הכא ז"א דכיון שבאמת מסרו לפקדון רק על תנאי שאם יאמר לגירושין יהיה לגירושין א"כ ממילא אף אם אומר לגירושין פסול מטעם לשמה דכיון שנתנו על תנאי הוי כתנאי קודם התורף ואף אם נתקיים התנאי פסול משום לשמה כנ"ל וא"כ שפיר בעינן בפני נכתב משום לשמה אף לרבא למ"ש הפ"י כנ"ל:

אמנם ז"א דשייך שפיר תירוץ תוס' הנ"ל דבאמת הא דצריך לר"ח הטעם דהימני' הוא משום דשייך אם איתא כו' אבל הכא בעיר אחרת דלא שייך אם איתא ממילא אף בלא הימני' השליש נאמן כמו לר"ה אך ז"א דהא דבלא סברא דאם איתא היה השליש נאמן אף דבאמת איתחזק איסורא וגם איכא הכחשה כתבו שם הטעם משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשי' ליתן הגט לפקדון כשאינו רוצה לגרשה ולכך הי' השליש נאמן בלא אם איתא ע"ש וא"כ הוא בהיפוך דלר"ח דשליש נאמן אינו נאמן אף בעיר אחרת דלדידיה לא שייך לא מקדים כו' דאף דנתנו לפקדון מ"מ הא נתנו על תנאי שאם יאמר לגירושין יהיה באמת לגירושין וא"כ אף בלא סברא דאם איתא אין השליש נאמן רק מטעם הימניה וא"כ פסול הכא משום לשמה כנ"ל ואף בעיר אחרת יכול שפיר לומר לפקדון וא"כ נתנו על תנאי ופסול כנ"ל ושפיר בעינן בפ"נ משום לשמה אף לרבא וקשה כנ"ל אך באמת י"ל כתירוץ תוס' דסבר כר"ה דבעל נאמן ולא סבר הימני' וממילא הכא בעיר אחרת שליש נאמן דלא שייך אם איתא ושייך לא מקדים כו' כנ"ל ולא שייך לשמה כנ"ל:

אמנם המפ' כתבו שם הטעם לר"ה דלא ס"ל הימני' משום דכל הטעם דהימני' הוא משום שהיה ביד השליש למסור לה הגט ור"ה סבר כיון דאף אם ימסור לה יהיה נאמן הבעל כיון שהיא אינה יודעת רק דברי השליש ממילא לא שייך הימני' דבידו למסור לה מאי בכך דימסור לה ג"כ יהיה נאמן ע"ש והנה הרא"ש ז"ל כתב כאן דבמדינת הים דצריך לומר בפני נכתב ממילא אין הבעל נאמן אח"כ לערער ולומר לפקדון נתתי' דכיון שתיקנו חכמים לומר בפ"נ הימנוהו לגמרי לשליח ע"ש ותמהו כולם על הרא"ש ז"ל דהטעם דהאמינו על בפני נכתב הוא משום דמדאורייתא לא בעי קיום אבל לענין לפקדון נתתי דנאמן מדאורייתא הבעל כיון דפסק כר"ה איך נאמן בפני נכתב ואם כוונת הרא"ש שנאמן לענין שלחו אם טוען הבעל מזויף שלא שלחו זה יותר תמוה דא"כ למה ליה כלל בפני נכתב היה להאמין לענין שלחו לחוד ולזיוף הבעל לא חיישינן כמו באתיו' בי תרי לשטת הריב"א ז"ל ע"ש וע"כ דזה הוי ידעתי ע"ש במהרמ"ש:

ולמ"ש יש ליישב דבריו דהנה הרשב"א ז"ל פרק השולח כתב דאף דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מ"מ אם אחר שיתקנו חכמים לא יהיה עקירת דבר מן התורה יש כח בידם לתקן ע"ש גבי כופין אותו לשחרר אף דאיכא עשה מ"מ כיון דאחר התקנה לא יהיה עשה דמחויב מחמת התקנה שפיר יכולין לתקן ע"ש וא"כ כיון דכל הטעם לר"ה דלא אמרינן הימניה הוא משום שגם אם ימסור לה הגט יהיה הבעל נאמן וא"כ אחר שכבר תיקנו חכמים במדינת הים דאינו נאמן לומר לפקדון אם כבר נתן לה השליח ואמר בפני נכתב א"כ ממילא נאמן השליח מדאורייתא אף בלא נתן מחמת טעמא דהימני' דשפיר יש יכולת בידו למסור לה ואז לא יהיה הבעל נאמן ושפיר נאמן מדאורייתא וממילא יש כח בידם לתקן שלא יהיה נאמן ואז לא יהיה נאמן מדאורייתא ולכך תיקנו דלא יהא נאמן לפקדון כדברי הרשב"א ז"ל שם וא"ש דברי הרא"ש כנ"ל:

וא"כ לפ"ז עדיין קשה כנ"ל הא גם לרבא שייך חששא דלשמה דיאמר לפקדון דכיון דאף לר"ה שייך הכא הימני' במדינת הים כנ"ל וא"כ לא שייך לא מקדים כו' כנ"ל ואינו נאמן רק מחמת הימני' וממילא פסול משום לשמה דהוא על תנאי כנ"ל. אך זה טעות דאעפ"כ לא הוצרכו לתקן בפני נכתב משום לשמה דאם לא יתקנו ודאי לא יהיה שייך חששא דלשמה דאם לא יתקנו אז יהיה נאמן לפקדון אף אם ימסור לה ולא שייך הימני' ממילא אינו נאמן בעיר אחרת מחמת לא מקדים דלא שייך אם איתא כנ"ל ולכך הוצרך רבא שפיר לומר דתיקנו בפ"נ משום קיום וא"ש כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית תוספו' הנ"ל דלימא איכא בינייהו אם צריך לשאול ולמ"ש א"ש דלרבא עכשיו דתיקנו לומר בפני נכתב משום קיום א"כ ממילא אינו נאמן לומר לפקדון כדברי הרא"ש ז"ל כנ"ל וממילא לא שייך לא מקדים כיון דשייך הימני' ופסול משום לשמה אף דהימני' ושייך שפיר לשמה וממילא אף לרבא צריך לשאול עכשיו אם לשמה וליכא נפקא מינה כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב קושיית תוס' ד"ה דאתיוה בי תרי ופי' רש"י דאלו יקיימוה והקשו דאטו בכיפי תלי להו ועוד למה דוקא שעשה לשנים שלוחים הא אם שנים אחרים מכירים גם כן ליהני ע"ש ועיין ברש"י שכתב ושניהם נעשו שלוחים לגרשה והוא תמוה כנ"ל. ולמ"ש א"ש דהנה לכאורה למ"ש קשה מאי מהני דאתיוה בי תרי הא עכשיו דתיקנו בפני נכתב משום קיום שייך שפיר חששא דלשמה כנ"ל א"כ אף באתיו' בי תרי יצטרך לומר אך ז"א דכל הטעם דשייך לשמה הוא משום הימניה מחמת שאמרו בפני נכתב משום קיום אבל הכא ששלחו ע"י שנים שלא יצטרכו לומר משום קיום ממילא לא שייך הימני' בשעת השליחות וממילא שייך גם לשמה. וממילא מיושב קושית תוס' דכששלחו ע"י אחד שיצטרך לומר משום קיום וממילא הימני' בשעת השליחות א"כ ממילא עכשיו אף דאיכא שנים המכירין צ"ל בפני נכתב משום לשמה כנ"ל וא"ש דדוקא פי' רש"י ז"ל ושניהם נעשו שלוחים לגרשה כנ"ל וא"ש. אך רש"י ז"ל בעצמו פירש לקמן י"ו דבר אחר ע"ש:

עוד יש ליישב קושיית תוס' הנ"ל דהנה תוס' ד"ה ורבנן הקשו על רש"י ז"ל שפירש דאיכא דשמו כשמו ושמה כשמה כו' והקשו דא"כ פסול לר"מ משום דאינו מוכח מתוכו ולר"א פסול משום דאין עידי מסירה יודעין מי הוא המגרש ותירצו משום לעז ע"ש. ובאמת קושי' תוס' הוא גם בהיפך דא"כ לא בעינן כלל בפני נכתב כיון דבשאר דברים בקיאין רק משום לשמה וא"כאם היה עוד יב"ש לא היו רשאין לכתוב או ליתן לשליח דלא יהיה מוכח מתוכו או לר"א לא ידעו העידי מסירה מי המגרש והוא פסול באמת והם נתנו לה שם וזה שפיר יודעין דבעינן מוכח מתוכו וממילא לא שייך חששא דלשמה ולכך לא סבר רבא באמת חששא דלשמה ועיין בפ"י דמשום קושיית תוס' הנ"ל י"ל דפליג אמנם קי"ל דהעידי מסירה צריכין שידעו מהשליחות שהבעל עשה אותו שליח ודוקא במקום שאינו אומר בפני נכתב אבל היכא דאומר בפני אינם צריכין לידע דזה עצמו מיקרי יודעין למ"ש הרא"ש ז"ל דעכשיו דתיקנו לומר בפני נכתב ממילא האמינוהו גם על השליחות שזה המגרש הנכתב בגט שלחו ע"ש בב"ש סי' קמ"ב כרמ"ה ז"ל דאל"ה הוי חצי דבר וצריכין העידי שליחות להיות בעצמם העידי מסירה רק היכא דאומר בפני נכתב ע"ש. א"כ ממילא עכשיו דאומר בפני נכתב מהני לר"א דעידי מסירה כרתי דשפיר יודעין מי המגרש דגם לענין זה האמינוהו ע"ש דזה הוא ג"כ בכלל שלחו וא"כ לא קשה קושית תוס' הנ"ל לר"א בתרי יב"ש כו' אך ז"א דעדיין קשה כנ"ל למה תיקנו בפ"נ דאם לא יתקנו ולא יאמינוהו ממילא לא יהיה שייך חשש הנ"ל דזה יודעין שצריכין העידי מסירה לידע ולא יכתבו דלא מיקרי יודעין כיון שאין השליח נאמן וא"ש דרבא לא סבר חששא דלשמה כנ"ל דבשביל זה לא היו צריכין לתקן דאם לא יתקנו לא יהי' שייך חששא דלשמה כנ"ל, ולפ"ז ממילא א"ש דעכשיו דתיקנו משום קיום וממילא השליח נאמן על השליחות ושפיר מיקרי יודעין ורשאין לכתוב ושפיר שייך ממילא חששא דלשמה ג"כ וצריכין לשאול ג"כ כנ"ל וא"ש. ואף דיש לדחות מ"ש גם לעיל דאיך יכולין לומר דלרבא שייך גם לשמה עכשיו דכבר תיקנו דא"כ אמאי קאמר לקמן דלרבא ניחא הא דקתני יתקיים בחותמיו הא גם לרבא לא מהני קיום עכשיו דכבר תיקנו דשייך לשמה. אך ז"א דזה אינו רק לכתחלה אבל בדיעבד שפיר מהני ולכך צריכין לשאול לכתחלה משא"כ בדיעבד ועוד דלמסקנא דמסיק משום לעז בל"ז א"ש דלא סבר רבא כנ"ל משא"כ לס"ד ע"ש בפ"י:

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין והקשו הא תניא לקמן בעל עצמו שהביא כו' אינו צריך כו' מנקיט נקיט ליה כו' והשתא משום לשמה שפיר יערער דלא ידע כו' ותירצו כיון דאינו אלא משום לעז כו' ע"ש והקשה מהרש"א ז"ל דעכשיו לס"ד דלא ידע משום לעז כמ"ש תוס' אמאי לא פריך מברייתא דבעל עצמו כיון שהוא חשש גמור כו' ותירץ דלא ידע הברייתא והוא דוחק ע"ש:

ונראה ליישב דהנה הפ"י כתב דאף בסתמא הוי לשמה כשנכתב בציווי הבעל ואינו צריך לומר בפירוש שכותב לשמה דהכא שפיר עומדת להתגרש בגט זה כיון שרוצה לגרשה בגט זה ועפ"ז הקשה איך שייך הכא חשש הנ"ל הא מסתמא נעשה בציווי והוי לשמה ע"ש ומ"ש לעיל. ונראה לישב דהנה תוס' הקשו אמאי לא אמר חששא שמא נכתב ביום ונחתם בלילה כו' ותירץ הפ"י דזה אינו פסול אלא מדרבנן ועוד דע"י שליח כשר שפיר אף מוקדם גמור א"כ שמגרשה ע"י שליח לא שייך כלל חשש הנ"ל ע"ש:

והנה הפ' כתבו דהיכא דבידה שלא תרצה לקבל הגט לא מיקרי עומדת להתגרש כיון שתלוי בדעתה שאם לא תרצה לא יוכל לגרשה והוי כמו בקדושין ע"ש והנה בשו"ת נודע ביהודה פסק דע"י שליח אינו יכול לגרש בע"כ דכיון דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואינו יכול לחוב ע"י שליח לא מהני גירושין בע"כ ע"י שליח ע"ש ס' ב' וא"כ לפ"ז לכאורה לא קשה קושית הפ"י דגם בסתם הוי לשמה כיון שעומדת להתגרש בגט זה. ולמ"ש ז"א דכיון שמגרשה על ידי שליח לא מיקרי עומדת להתגרש כיון שאם לא תרצה לא יוכל לגרשה בע"כ כיון שהוא ע"י שליח. אך זה טעות דאעפ"כ כיון שיכול לגרשה בעצמו א"כ שפיר הוי סתמא לשמה דכיון שרוצה לגרשה הוי שפיר עומדת להתגרש בגט זה שיכול לגרשה שפיר בעצמו בע"כ בגט זה והוי שפיר סתמא לשמה בשעת הכתיבה והחתימה וממילא כשר אח"כ כששלחו על ידי שליח כיון דהוי לשמה. אמנם בנכתב ביום ונחתם בלילה כיון דבאמת אינו יכול לגרשה בעצמו כיון שהוא מוקדם ורק ע"י שליח כשר א"כ למ"ש תוס' התם דאפי' זינתה לא הוי סתמא לשמה דאעפ"כ אינה עומדת להתגרש בגט זה א"כ הכא בנכתב ביום ונחתם בלילה ודאי לא מהני סתמא דשפיר לאו עומדת להתגרש בגט זה דממ"נ דאם יגרשה בעצמו בגט זה ודאי לא יהיה מהני כיון שהוא מוקדם ורק ע"י שליח א"כ ג"כ אינה עומדת להתגרש שתלוי בדעתה שלא יוכל לגרשה בע"כ כיון שהוא ע"י שליח א"כ ממילא בשעת החתימה כיון שנחתם בלילה לא מיקרי עומדת להתגרש בגט זה ולא הוי סתמא לשמה וא"כ ממילא מיושב קושית הפ"י כיון דסתמא מהני איך שייך חששא דלשמה כנ"ל ולמ"ש מיושב די"ל שפיר כקושית תוס' דחיישינן שמא נכתב ביום ונחתם בלילה וא"ל כתירוץ הפ"י דכשר ע"י שליח ז"א כיון דכשר רק ע"י שליח א"כ ממילא פסול משום לשמה כיון שאינם בקיאין ולא אמר בפירוש וסתמא לא מהני כיון שנחתם בלילה כנ"ל וגם תירוץ השני לא שייך דמוקדם אינו פסול אלא מדרבנן ע"ש ולמ"ש ז"א דכיון דפסול מדרבנן א"כ אינו יכול לגרשה בעצמו בגט זה מדרבנן א"כ ממילא פסול מדאורייתא משום לשמה דסתמא לאו לשמה כנ"ל. אך באמת התוס' בעצמם תירצו דבשאר דברים בקיאין ולא חיישינן לנכתב ביום רק לשמה אינן בקיאין ע"ש. וא"כ עדיין קשה קושית פ"י הנ"ל דסתמא מהני כיון דלא חיישינן לחששא דנכתב ביום רק לשמה לחוד כנ"ל:

אמנם למ"ש א"ש בהיפך כיון דבאמת ע"י שליח כשר בנכתב ביום א"כ אף דבקיאין ויודעין דנכתב ביום פסול מ"מ כיון שהוא ע"י שליח חיישינן שפיר שמא נכתב ביום ונחתם בלילה והוא באמת כשר על ידי שליח א"כ ממילא פסול עכשיו משום לשמה דאינה עומדת להתגרש בגט זה כיון שבעצמו לא היה יכול לגרשה בגט זה כנ"ל והם שפיר היו רשאין ליתנו לשליח אף שבקיאין דע"י שליח כשר כנ"ל:

א"כ לפ"ז לא קשה כלל קושית תוס' לכאורה מבעל עצמו כו' דבבעל עצמו לא שייך כלל חששא דלשמה כיון דסתמא כשר כקושיית הפ"י הנ"ל. וא"ל כמ"ש דשמא נכתב ביום ונחתם בלילה וממילא פסול משום לשמה כנ"ל דז"א כיון דהוא עצמו הביאו לא ע"י שליח א"כ פסול נכתב ביום כו' אף בלא לשמה כיון דאינו ע"י שליח א"כ ממילא לא שייך החשש הנ"ל כיון דבשאר דברים בקיאין ויודעין שמוקדם פסול א"כ ודאי לא היה מוקדם וממילא כשר אף משום לשמה דסתמא כשר כנ"ל כיון שהוא עצמו נותן לה ושפיר עומדת להתגרש כנ"ל ורק ע"י שליח פסול משום לשמה כיון דנכתב ביום כשר ולא שייך תירוץ תוס' כנ"ל משא"כ מבעל עצמו כנ"ל אמנם אעפ"כ מקשה תוס' שפיר דהנה הפ"י כתב דלמסקנא דאינו אלא משום לעז שייך החשש אף אי אמרינן דסתמא ג"כ לשמה אעפ"כ שייך הלעז שיערער ויאמר שהחתים עדים בפירוש שלא לשמה ע"ש ואם כן מקשה תוס' שפיר דגם בבעל עצמו שייך הלעז שיערער שהחתים שלא לשמה בפירוש וממילא פסול אף אי לאהיה מוקדם כנ"ל ותירצו שפיר דמנקיט נקיט ליה בידי' כו':

ולפ"ז מיושב ממילא קושית מהרש"א הנ"ל דלס"ד דאינו משום לעז רק חשש גמור בל"ז לא קשה כלל קושיית תוס' דבבעל עצמו סתמא ג"כ לשמה כנ"ל ולא שייך החשש דלשמה ורק למסקנא דמשום לעז הקשו קושייתם משא"כ לס"ד וא"ש. ומיושב ממילא קושיית מהרמ"ש שהקשה לס"ד דהוא חשש גמור ולא ידע משום לעז ואף דלא ידע ג"כ הברייתא דבעל עצמו לימא איכא בינייהו בעל עצמו דלרבא אינו צריך לומר ולרבה צריך כיון דהוא חשש גמור ע"ש. ולמ"ש מיושב דלס"ד גם לרבה אינו צריך לומר בבעל עצמו דלא שייך לשמה כנ"ל וא"ש:

ובזה יש לישב מה שיש לדקדק דאמר רוב בקיאין הן ואפילו לר"מ דחייש למעוטא סתם ספרי דדייני גמירי כו' והוי מיעוטא דמיעוטא כו' ואינו מדוקדק דאי באמת סתם ספרי גמירי וליכא אפילו מיעוט אמאי אמר לרבנן רוב בקיאין ואף דסגי ברוב מ"מ כיון דליכא באמת אפילו מיעוט היה לו לומר רק סתם ספרי גמירי וממילא הוי א"ש בין לר"מ בין לרבנן ולמ"ש מיושב די"ל דבאמת אינו רק רוב בקיאין רק לכאורה אעפ"כ הוי רק מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הפ"י כיון דסתמא ג"כ הוי לשמה רק בפירוש שלא לשמה לא מהני א"כ אף ממיעוט שאין בקיאין אינו רק מיעוט שהיה בפירוש שלא לשמה כמ"ש הפ"י דזה הוי רק מיעוטא דמיעוטא ע"ש. אך למ"ש ז"א דחיישינן שפיר שמא נכתב ביום כו' וממילא פסול אף סתמא כנ"ל וממילא איכא שפיר מיעוט גמור כמ"ש לעיל. אמנם לר"מ דס"ל כל המשנה ממטבע כו' הולד ממזר וממילא פסול נכתב ביום ונחתם בלילה אף ע"י שליח כמ"ש הפ"י לקמן או כמ"ש לעיל א"כ ממילא לא חיישינן לנכתב ביום כו' כיון דפסול אף ע"י שליח ובשאר דברים בקיאין כמ"ש לעיל וממילא סתמא כשר דג"כ לשמה וליכא אלא מיעוטא דמיעוטא שמא בפירוש שלא לשמה כנ"ל וממילא מיושב דלרבנן אמר רוב בקיאין דלרבנן באמת אינו רק רוב אבל לר"מ אמר סתם ספרי כו' דלר"מ אינו רק מיעוטא דמיעוטא כנ"ל וא"ש: