יאוש שלא מדעת. דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן: לא הוי יאוש. לקמיה מפרש פלוגתייהו: דמיאש לבסוף. לאחר שמצאו זה וכללא דיאוש כגון דאמר ווי ליה לחסרון כיס דגלי דעתיה שנואש מהן: באיסורא אתא לידיה. דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא: זוטו של ים. מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו י' פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום ושוטף מה שמוצא שם והולך זוטו לשון גודל ושירוע בלשון יווני כמו שכתבו הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי ואל זאטוטי (מגילה דף ט.): ושלוליתו של נהר. כשהוא גדל ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא: רחמנא שרייה. ואפי' באת ליד המוצא לפני יאוש: לקמן. בשמעתין מנין לאבידה ששטפה נהר כו': מהשתא הוי יאוש. שהרי נפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו: דאבידה מדעת היא. שלא נפלו ממנו ומדעת הניחם הפקר: עשוי למשמש. וקודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו ונואשו: דיקירי. כבד משא: סבי דאזלי אתיגרא. זקנים עניים הולכים על משענתם בנחת ורואין כל שבולת ושבולת ולשון נמושות כמו לא ימושו (ישעיה נט) שממשמשין והולכים: לקוטי בתר לקוטי. לשון נמושות כמו לא ימיש (שמות יג) שנוטלין ומשין הכל מלפניהם: ואמאי. אי יאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא: נהי. דלגבי עניים דהכא הוי יאוש מדעת שראו שהלכו בה הנמושות ונתיאשו אלא עניים דעיר אחרת עדיין לא ידעי והיאך מותרין בו אלא משום כיון דלכי ידעי מיאשי הוי יאוש משעה שהלכו בו ובהיתר באו ליד זה: קציעות. תאנים שקוצצין אותם באיזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש: ואפי' בצד שדה קציעות. שדה ששוטחים בה קציעות דידע דמהנהו אתו: מותרות משום גזל. אע''ג דכי נפל לא ידע כיון דלכי ידע מיאש מהשתא הוי יאוש כרבא: ופטורות מן המעשר. כדין הפקר דהפקר פטור מן המעשר: בזיתים ובחרובים אסור. כאביי: בשלמא רישא לאביי. מצי לתרוצי דמעיקרא ידע ואיאש כדמפרש ואזיל: דקתני בזיתים ובחרובין אסור. וסלקא דעתך משום דלא עבידי דנתרי וליכא למימר ידע דאיאש ואע''ג דלכי ידע מיאש לא הוי יאוש מהשתא: חזותו מוכיח עליו. מראיתו ניכר של מי הוא הלכך מריה לכי ידע דנפיל לא מיאש דמימר אמר כולי עלמא ידעי דדידי נינהו ולא הפקר הן ולא שקלי להו: עם נפילתה נמאסת. הלכך כיון דידיע דנתרא מעיקרא מיאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקר לה: לא ידיע. לא גרסינן ופירוש היה משובש בספרים:

דלכי נפל מיניה לא מיאש. ואע''ג דהשתא מיאש אקראי בעלמא הוא ומתחילה לא היה עומד ליאש: ת''ש המוצא מעות כו'. תימה כיון דכבר הקשה ממתני' דמעות מפוזרות אמאי פריך תו מהך ברייתא ורבי יצחק נמי אמאי לא אמר למלתיה אמתני' וי''ל דברייתא אלימא ליה לאקשויי דמשמע דבכל ענין הרי אלו שלו אע''ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים מצויין שם ומשמע נמי אע''ג דכשזה הגביה עדיין היה בעל אבידה בבית המדרש ולא ידע שנפל מיניה: ופטורות ממעשר. במס' פאה (פ''א מ''ו) מוכח דוקא בהפקיר קודם גמר מלאכה פטור מן המעשר אבל אם הפקיר לאחר גמר מלאכה שנתחייב כבר במעשר אין בכך כלום וה''נ מיירי קודם גמר מלאכה שלא נתייבשו עדיין כדמוכח בביצה פרק המביא (דף לד:) דתאנים העומדין לשוטחן בשדה ולעשות מהן קציעות לא נגמר מלאכתן למעשר עד שיתייבשו ואפילו זכה בהן המוצא קודם שיתייבשו פטורות מן המעשר כדאמרינן בב''ק (דף כח.) המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו פטור מן המעשר וגבי הקדש אינו כן שאם הקדיש קודם גמר מלאכה ונפדה קודם גמר מלאכה חייב במעשר כדמוכח קצת בפרק האומר (סב:.) תאנה נמי מידע ידיע דנתרא. פירוש בשלמא לאביי תאנה מותרת כיון דרגילות היא דנתרא מעיקרא מתיאש לפי שסבור שהמוצא יקחנה כי הוא לא ידע שנפלה מן האילן אלא סבור הוא מעוברי דרכים נפלה ובזיתים ובחרובין אסור דלא עבידי דנתרי אע''ג דאם היה יודע דנפלו היה מתיאש לפי שעוברי דרכים יקחו כי יתלו דנפל מעוברי דרכים השתא דלא ידע סבור שלא נפלו אסורה דהוה ליה יאוש שלא מדעת אבל לרבא דהוי יאוש אמאי אסור וא''ת אם דין הוא לתלות בעוברי דרכים ולא באילן שאצלו אמאי אסור בזיתים ובחרובין וי''ל דבדין ודאי אין לתלות בעוברי דרכים אלא באילן אלא שהבעלים מתיאשים לפי שסבורין שעוברי דרכים דלא מעלי יורו היתירא בפירות שמוצאים ויתלום בעוברי דרכים וא''ת אם כן מאי פריך לרבא נימא דזיתים וחרובין אסירי משום דאף לאחר שידעו הבעלים שנפלו לא נתיאשו לפי שיודעין שהמוצא לא יקחם שיתלה שנפלו מן האילן כאשר הוא האמת שאין לתלות בעוברי דרכים וי''ל דאם אינן מתיאשים בתאנה אמאי מותרים מיהו אית ספרים דגרסינן שאני זית הואיל וזיתו מוכיח עליו דבזה מתורץ מה שהקשינו כלומר לפי שהם תחת הזית יחשבו הבעלים שהמוצא לא יקחם לתלות בעוברי דרכים אבל תאנה עם נפילתה נמאסת פירוש מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה אבל ברוב ספרים גרסינן הואיל וחזותו מוכיח עליו ואע''ג דמנתרא מידע ידעי דוכתא דאיניש איניש פירוש זיתים שנפלו דומין לזיתים שעומדין באילן ולפיכך אף כשידעו הבעלים שנפלו לא יתיאשו דיודעין שהמוצאם לא יקחם אבל תאנה עם נפילתה נמסת כן גרסינן בערוך נמסת בלא אל''ף ואין דומין לאותן שבאילן אי נמי גרסינן נמאסת ומחמת שמתלכלכת אינה דומה לתאנה שבאילן:

אבל מקום לא איפשיט אי הוי סימן אי לא בעיות דר' ירמיה הם ופשוטות הן ועלו כולן בתיקו.

איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה לבסוף דמיאש (לבסוף) לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה דהא לפני יאוש הוה כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוה יאוש דלא ידע דנפל מיניה דמיאש. אבל המוצא בזוטו של ים. פי' בקרקעית הים ובשלוליתו של נהר פי' בתוך הנהר מקום שמי גשמים שוללים והוא מקום שטיפתו אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה למוצאה דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מנין לאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו בלבד ומצויה אצל כל אדם. פרה ורועה בשדה וכיוצא בה שכל הרואה אותה יכול ליטלה יצאת זו ששטפה נהר שאבודה ממנו ומכל אדם הלכך הרי היא למוצאה בין אית ליה בה סימן בין לית ליה בה סימן שרי דהא ודאי נתייאש הימנה. וזה שהיתיר בים ובנהר כנגדו אסור ביבשה ודייקינן מינה מה היתירה בין אית ביה סימן בין לית ביה סימן ואפי' לפני יאוש שרי כך מה שאסר ביבשה ואפי' לית ביה סימן לפני יאוש אסורה ועלתה תיובתא דרבא תיובתא. והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם י' יאוש שלא מדעת והלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואמרי' ומאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקאי כלומר התמרים שהפילם הרוח מן הדקל והם מושלכים בדרך מפני מה אוכלין אותן העוברין ושבים והנה בעליהן לא נתייאשו שלא ידעו שהפילם הרוח ואמר ר' אשי כיון דאיכא שקצים דשכיחי דאזלי התם ואכלי להו יאושי מיאש להו מרייהו מעיקרא דכי האי גוונא אפי' אביי שרי ואם היו דקלים מוחזקין ליתמי דלאו בני יאוש נינהו או דקלים בכרכים דלא שכיחי בהו שקצים למיכלינהו אסירא. יש מי שאומרים פי' כרכתא דקלים הרבה שמוקפות גדר ומקשי רבא לאביי מצא מעות מפוזרות. ופריק אביי מתני' כר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה וכן המוצא מעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי אלו שלו. ואקשי' והא דלמא לא ידע דנפלי מיניה.

ופריק הכי נמי כר' יצחק. וכן כל דבר חשוב ממשמש בכל שעה כמו מעות. פי' נמושות סבי דאזלי אתיגרא. זקנים תשושי כח שמהלכין במשענת בידם שאין בהן כח לילך הרבה והשדה שיכנסו בה ללקט לא יניחו אחריהן כלום.

ת"ש לשונות של ארגמן וכו'. ואל תתמה אמאי לא אקשי נמי חתיכות של בשר וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן ואניצי פשתן, דדלמא יקירי ובכלל קושי' קמייתא היא דאכולה מתני' אקשינן ומפרקינן אכולהו דיקירי. אבל לשונות של ארגמן לא משמע ליה דיקירי א"נ משום דידע דאיפ' לאוקומי כדר' יצחק אקשי ליה לידע אי ניח' לי' כדר"י ולומר דאפי' בלשון אח' של ארגמן דלא יקיר נמי הרי הוא שלו או דילמא דוקא בדיקירי וכן דרך התלמוד במקומו' רבות:

זוטו של ים ושלוליתו של נהר [אע"ג]

דאית בה סימן רחמנא אפקריה. מסתברא דהפקר גמור הוא, ואפילו מרדף אחריהם, ואפילו אמר בפירוש לא מיאשנא, אפילו הכי שריא דרחמנא אפקריה. ואף על גב דאמר לקמן (בבא מציעא כד, ב) ההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן, אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל אכריז, והא זוטו של ים הוא, ושנינן, שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וישראל סכרי ליה, כיון דישראל סכרי ליה אימור מישראל נפיל, כיון דישראל כרו ליה לא מיאשי, דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא. לא היא, דהכי קאמר לית ליה ליאושי. ונוסחאי דוקני לא גרסי ליה, אלא הכי גרסי, שאני נהר בירן דישראל סכרי ליה וישראל כרו ליה, ותו לא, כלומר, וכיון שכן, אינה אבודה ממנו ומכל אדם, והילכך בכי הא לא אפקר רחמנא. והא נמי דאמרינן לקמן (בבא מציעא כו, ב), אמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דנפל מיניה זוזא בחלתא, ואשכחיה ושקליה לא מחייב לאהדורי, ואף על גב דאייתי ארבלא וקא מארבל, הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי נפיל מאיניש אחרינא ומשכחנא, דאלמא אילו אמר בהדיא על דידי מהדרנא ולא אייאשי מיניה, חייב לאהדורי, ואף על גב דחלתא כזוטו של ים הוא, לא היא, דחלתא ודאי סתמיה כזוטו של ים הוא, ומשום הכי לא מחייב לאהדוריה, אבל לאו כזוטו של ים הוא לגמרי, משום דהא אפשר לארבולי וזמנין דמשכח ליה, והילכך כל היכא דשמעינן דלא אייאש, לא הוה ליה כזוטו של ים, ומחייב לאהדורי, אבל זוטו של ים, אבודה היא לגמרי, ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור, כך נראה לי.

תא שמע המוצא מעות בבתי כנסיות וכו'. ואף על גב דהני בצרורין, כדאוקימנא בפרקין לקמן (בבא מציעא כד, א) דאי מפוזרין מה לי רבים מצויים שם, ואמר לעיל דבדבר שיש בו סימן לכולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואף על גב דשמעינן דאיאש לבסוף, אפילו הכי שפיר קא מקשה הכא מינה, דהכא כיון שרבים מצויין שם, לכי ידע ודאי מיאש, והוה ליה כדבר שאין בו סימן, אבל דבר שיש בו סימן ובמקום שאין הרבים מצויין שם, לכי ידע לא עביד ליאושי, דמימר אמר איניש מעליא משכח ומהדר ליה לי, ואף על גב דשמעיניה דאיאש לבסוף, השתא הוא דאיאש.

ופטורות מן המעשר. דסתמא עדין לא באו לידי גורן, ואף על גב דעביד בהו גורן לבסוף, פטורות לעולם, משום דמן ההפקר זוכה בהן, והפקר פטור מן המעשר.

בזתים ובחרובין אסורין. אלמא אף על גב דלית בהו סימן אסורין. אלמא אף על גב דלית בהו סימן אסורין, וקא סלקא דעתין השתא, דלא עבידי דנתרי, ותאנה עבידא, והלכך תאנה יאושי מיאש מינה מעיקרא, וזתים וחרובין דלא ידע דאיאש, אסורין משום גזל, ופרקינן, דזיתים וחרובין נמי עבידי דנתרי, ולכולי עלמא איכא יאוש, אלא משום דחזותו מוכיח עליו. וקושטא קא מתרץ, דר' אבהו דמקמי דרבא טובא, לא משני לפרקה אליבא דרבא.

תאנה עם נפילתה נמאסת. קשה לי, אם כן מאי נוטה לדרך דקאמר, אפילו בתוך הגנה נמי. ויש לומר דהכי קאמר, כיון דידע דנתרא ונמאסת עם נפילתה, אף הוא מיאש מינה, דאמר מאן דמשכח לה לא מהדר לה, ואף על גב דחזותה מוכיח עליה, דמימר אמר דבעלים מיאשי מינה. אבל כשהוא בתוך גנתו, לא מיאש מינה, דמאן עייל לתמן.

אבדה שיש בה סימן כבר בארנו שאע"פ שנתיאש בה לאחר זמן הואיל ובשעה שהגיעה ליד המוצא לא נתיאש מן הסתם לא קנאה לעולם ואפילו שמענו בפירוש אחר זמן שנתיאש ומ"מ אם נמצאת לאחר שנודע בהדיא שנתיאש כגון ששמעוהו שהיה אומר אוי לו לחסרונו ואח"כ נמצאת זכה בה וכן אם מצאה מתוך זוטו של ים ומשולליתו של נהר זכה בה אע"פ שיש בה סימן כמו שיתבאר למטה וכן המוצא אבדה בעיר שרבה גוים זכה בה אפילו היתה של ישראל שהרי נתיאש הימנה וחשב שגוי מצאה ומ"מ אם נמצאת באחד ממקומות העיר שישראל מצויין שם יותר כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות מכריז אבל סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות שהגוים מצויים שם וכן כל מקום שהרבים מצויים שם הרי היא שלו כמו שיתבאר למטה:

נמצא שאבדה נקנית בשלשה דרכים למוצא אין בה סימן וכן יש בה סימן ונתיאשו הבעלים בודאי בשעת מציאה וכן לא נתיאשו בודאי אלא מן הסתם כגון זוטו של ים ושולליתו של נהר ומקומות שהרבים מצויים שם:

מתנות עניים שבקרקע כגון לקט שכחה ופאה של תבואה ופרט ועוללות של כרם וכיוצא באלו יש שם זמן שמאותו זמן ואילך נתיאשו העניים מהם ומותר כל אחד בהם ואפילו עשירים ומאימתי הוא זמן זה בלקט שכחה ופאה של תבואה משילכו הנמושות והם עניים זקנים הולכים על משענתם ומתוך שהם שחויי קומה והולכים בנחת ואינם הומים לקבוץ משדה לשדה מרבים בעיון ומתיאשים העניים מהם ויתבאר במקומו שבפרט ועוללות משילכו עניים ויחזורו ובזיתים משתרד רביעה שניה ואע"פ שיש עניים בעיר אחרת שלא ידעו ונמצא יאוש שלא מדעת אותם שבעיר אחרת מתיאשים הם מעיקרם על יד אלו שבעיר זו:

מדרכן של ראשונים בתאנים המיוחדות ליבש שהיה בהם מיני תאנים שקוצצים אותם מעט בראשם באיזמל כדי שיהא טוב הלחות זב מהן ושוטחין אותן בשדה ליבש והיו קורין למין זה קציצות ואם מצא מהן בדרך ואפילו בצד השדה שציבור הקציצות בתוכו שהדברים נראין שמשם יצאו הרי אלו שלו וכן אילן תאנה שנוטה לדרך ומצא תחתיה תאנים שהדבר מוכיח שמאותו אילן הם הרי אלו שלו ואין בהם תורת גזל ופטורות מן המעשר כדין הפקר שכל אלו אדם יודע שתאנים נושרות וקציצות מתפזרות ולא סוף דבר שהוא יאוש מדעת אלא שאף מן הסתם הפקר גמור הם מתוך שהתאנים וכיוצא בהן נמאסות עם נפילתם הרי הוא מפקירן אבל זיתים וחרובין וכיוצא בהן אסורין וחייבות במעשר אם שאין דרכן של אלו ליפול ואינו מעלה נפילתם על לבו ונמצא יאוש שלא מדעת אם שאף שהוא מעלה נפילתם על לבו הואיל וגבולן מוכיח של מי הם שאין נופלות ומתגלגלות אלא שנשארות תחת האילן עצמו ושאינן נמאסות בנפילתן אינו מתיאש ולא מפקיר והוא שאמרו בגמרא חזיתייהו מוכיח עליהו ר"ל גבולם מלשון בית אבנים יחזה ועם שאול עשינו חוזה ר"ל גבול שלא יעבור משם והלאה ואע"פ שתירוצין אלו באו בגמרא לדעת רבא שאין הלכה כמותו בזו כמו שיתבאר למטה הכל היא הלכה תדע שהרבה תירוצין עלו בשמועות שבסוגיא זו לדעת רבא שהם כהלכה אע"פ שבעיקר השמועה אין הלכה כמותו כמו שיתבאר בפרטי השמועות:

מה שאמרנו בקציצות אלו שפטורות מן המעשר מתורת הפקר יש שהקשו והלא אין רשאי להפקיר להפקיע למעשר אלא כשלא נגמרה מלאכתו והילכך אלו כבר נגמרה מלאכתן והיאך סתם הפקר מפקיע חיוב מעשר שבו עד שתירצו רבים שהפקר ממש הוא שאמרו שלא יועיל מפני שאפשר שהוא מתכוין להערים אבל הפקר הבא מסתמא ומאליו ואין בו חשש הערמה הרי הוא הפקר ופטור מן המעשר ואין זה כלום שהרי אמרו במסכת מעשרות מצא פירות ממורחין בשדה מכנסים אסורים משום גזל מפוזרים מותרים משום גזל ובין כך ובין כך חייבין במעשר ופטורין מן התרומה ופרשו בתלמוד המערב שפטורין מן התרומה מפני שאי אפשר לגרן שתעקר אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה גדולה ואחר שכן כבר נתרמה קודם מריחתן אבל מעשר אינו מפריש אלא בבית ומתוך כך חייבין במעשר ואין סתם הפקר מפקיען אלא עיקר הדברים שהקציצות כיון שעומדין ליבש ולא יבשו הרי הוא כדבר שלא נגמרה מלאכתו ושמא תאמר והלא אמרו בכאן פטורות ממעשר ולא חלק בין נתיבשו ולא נתיבשו אפשר שסתמן לא נתיבשו ורבותי פרשוה מתוך כך שמאחר שעשויין להביא לבית אינן נקבעות עד שיביא וכן היא שנויה במשנת גרן המעשרות:

הגנב שנטל מזה ונתן לזה אם עד שלא נודעה לו גנבתו אין אומרין מה שנתן נתן שאע"פ שכשידע סתמו מתיאש מ"מ עכשו הוא יאוש שלא מדעת הא משנודעה גנבתו סתם גנבה יאוש בעלים הוא וקנאה ביאוש ושנוי רשות:

גזלן שנטל מזה ונתן לזה אע"פ שידע בגזלתו אין אומרין מה שנתן נתן אא"כ נודע שנתיאש שסתם גזלה אינו יאוש אפילו בליסטיס כמו שבארנו בבבא קמא ויתבאר במקום אחר שבליסטיס ישראל סתמו יאוש וחכמי הדורות פוסקין אותה בליסטיס מזויין:

איתמר יאוש שלא מדעת. פירוש שמצאו לאלתר קודם שידעו הבעלים באבידה ואלו ידעו היו מתיאשים ממנו. אביי אמר לא הוי יאוש. פירוש ואם נטלו קודם שידעו בו הבעלים לא זכה בו וכשיביאו הבעלים עדים חייב ליתן להם ואף על פי שנתייאשו לבסוף. הריטב"א.
כתב הראב"ד וזה לשונו: הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשיא לי דשייכא ליה ברירה ואין ברירה ולפלגי בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה. איכא למידק דאכתי איצטרכינן למימר איגלאי מילתא דמעיקרא הוה ניחא ליה ביפות. ולא היא דגלויי מילתא הוא דהאי גברא עין יפה הואו וביפות הוא תורם. עד כאן.

בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר. תימה מה ענין זה למחלוקתם דאביי ורבא דפליגי ביאוש שלא מדעת דהא זוטו של ים יאוש מדעת הוא דהא ידע ליה. יש לומר דרבותא אתא לאשמועינן דכהאי גוונא אפילו אביי מודה באינה מצויה דמדאורייתא דהוי יאוש ומיהו גבי יש בו סימן יש לומר דהכי קאמרן ואף על גב דשמעינן דיאוש לבסוף כשנודע לו מיד איאש מהו דתימא אלו הוה ידע ליה לא הוה מיאש קמשמע לן. תלמיד הר"ף.

זוטו של ים ושלוליתו של נהר. משמע כשאינו יכול להציל אפילו על ידי הדחק וזו היא הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם ואפילו עומד וצווח וכל שכן בלא יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזירת הכתוב. זה נראה לי. שיטה.

זוטו של ים פירש בקרקעית ובשלולית הנהר פירש בתוך הנהר מקום שמי גשמים שוללין והוא מקום שטיפתו. רעח. והרמ"ך פירש בזוטו של ים שהוא חבור מי הנהר עם מי הים והים סוער שם. עד כאן.

זוטו של ים וכו'. מסתברא דהפקר גמור הוא ואפילו מרדף אחריהם ואפילו אמר בפירוש לא מייאשנא אפילו הכי שריא דרחמנא אפקריה. ואף על גב דאמרינן לקמן ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדין ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל אכריז והא זוטו של ים הוא ושנינן שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וישראל סכרי ליה כיון דישראל סכרי ליה אימר מישראל נפל כיון דישראל כרו ליה לא מיאש דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא. לא היא דהכי קאמר לית ליה ליאושי. ונוסחאי דוקאני לא גרסי ליה אלא הכי גרסי שאני נהר בירן דישראל סכרי ליה וישראל כרו ליה ותו לא כלומר וכיון שכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם הילכך בכי הא לא אפקר רחמנא. והא נמי דאמרינן לקמן אמר רבא מאן דחזיא לחבריה דנפל מיניה זוזא בחלתא ואשכחיה ושקליה לא מחויב לאהדורי ואף על גב דאייתי ארבילא וקא מארביל הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי נפיל מאיניש אחרינא וכו' דאלמא אלו אמר בהדיא על דידי מהדרנא ולא אייאשי מיניה חייב לאהדורי ואף על גב דחלתא כזוטו של ים הוא. לא היא דחלתא ודאי סתמיה כזוטו של ים הוא ומשום הכי לא מיחייב לאהדוריה אבל לאו כזוטו של ים הוא לגמרי משום דהא אפשר לארבולי וזימנין דמשכח ליה והילכך כל היכא דשמעינן דלא אייאש לא הוה ליה כזוטו ומיחייב לאהדורי אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ש דוידש ז"ל: הא דמורי ובא הרשב"א ז"ל בהיתר לעלמא הנפול בזוטו של ים או שלוליתו של נהר. יש מה שהייתי אני דן בו להחמיר ומטעמיה ואפשר שלזה נתכוון והיינו כשהיה האבידה או הנפילה בהיות בעליה בספינה והיא יושבת ודרך הספנים שנכנסין ויוצאין ממנה על ידי דוגיות קטנות שאם הדבר שנפל בים הוא דבר צף על פני המים בזה ודאי אינו מותר לזולת בעליו וכן אנו רואין בזה מעשים בכל יום שנופלים מן הספינה כשהיה בנמל דברים כאלה ונכנסים אחריהם בדוגיות קטנות ומצילים אותם. ואפשר דאף אם מה שנפל הוא דבר שנשקע בקרקע הים כיון שהספינה בנמל ודרך בני אדם להשתדל ולהוציאה משם על ידי תחבולות שאינו מותר לזולת בעליו בשלא הלכה הספינה משם ובעליו ומה אבל אפילו הלכה אם נשארו הבעלים לבקש אחריה אינה מותרת כלל לזולתם וכן נראה מלשון מרדף שאמרה שהוא כשהולך בעל האבידה לבקש מה שהים מוליך בזוטו או הנהר בשלוליתה אבל העומד היינו כשאר כל האבידות ואסור לזולת הבעלים כן נראה לי. עד כאן.
ורבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא סגי דלא מייאש פירוש ואפילו לא נתייאש לבסוף כלל דכיון דלית בה סימן כאבודה ממנו ומכל אדם דמי וכל היכא דאמרינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש או בדבר שאין בו סימן לאביי או בדבר שיש בו סימן לכולי עלמא אף על גב דאייאש לבסוף לא מהני ואפילו למאן דאמר בעלמא דיאוש כדי (לא קשיא) שאני הכא שנטלה בתורת גזל וכיון שבשעת נטילה לא זכה הרי ידו כיד הבעלים וכנפקד שלהם שאין יאוש מועיל בו והיינו דאמרינן לעיל דכי אתי באיסורא אתא לידיה ולאו באיסורא ממש שהרי לא נתכוון לגזול וחייב הוא ליטלה כיון שיש בה סימן אלא בשעת איסורא קאמרינן כלומר דכי אתא לידיה ברשות בעלים קיימא וכנוטל מידם דמי וזה ברור. וכן פירש ר"י. הריטב"א.

ואמאי והא לא מייאש וכו'. פירוש והא דאקשינן לעיל אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הכי פירושה אי משום דרך נפילה קאמר דהוי הפקר וכגון דידעי דנפל או דסבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אפילו טובא נמי כי למעלה לא בא לדקדק על ענין ההיתר ואם יאוש שלא מדעת או בידיעה אלא דקאמר כיון דטעמא משום שהם דרך נפילה ואין בו סימן מה לי מעט מה לי הרבה. ומתניתין לא קשיא דאפשר דלשון מפוזרות רצה לומר דרך נפילה בין מעט בין הרבה והשואל אינו כשואל אלא כמברר דעתו של רבי יצחק. או אפשר שהשואל היה יודע מסברת רבי יצחק והיה יודע דבמכנשתא דבי דרי עסקינן ותלמודא דלא ידע זה עד שפירשה מר עוקבא ולהכי אקשינן אפילו טובא נמי אבל השתא בא להקשות לעיקר מתניתין דמשמע דמפוזרות היינו דרך נפילה ומשום שאין בו סימן ומדקאמר סתמא הרי אלו שלו משמע בכל ענין אפילו מצאם קודם ידיעת הבעלים ולא הוי יאוש מדעת ואפילו הכי משמע ממתניתין דהוי יאוש ואקשי לאביי כי היכי דאקשי מכל אינך דאקשי בסמוך. ומכל מקום קצת קשה בין לשואל בכמה בין לרבי יצחק בין למר עוקבא ולתנא דמתניתין לפי דבריהם כיון שנשנו יחד פירות מפוזרין ומעות מפוזרות ודאי לא תלו בכמות שלהם ולא בכמות הפיזור וכמו שנראה בסמוך אלא להיותן דרך נפילה וליכא סימן פירות נמי אמאי לא פירושן שוה לפירוש מעות ולמה לא נשנו בהאי גוונא ונשנו בסגנון לעצמן. ואפשר להביא מכאן ראיה דהלכתא כאביי דמדתנן סתם פירות אף על גב דלא חשיבי ולא יקירי לא יכלי לאוקמה בנפילה דהוי יאוש שלא מדעת ותנא נמי מילתא דפסיקא קתני שהיא שוה בכל הפירות ובלבד שיהא שיעור לכל אחד בעצמו כפי חשיבותו וכפי טורחה ואם לא נתברר בגמרא אלא במצוי והידוע והשאר נשאר לחכמים ואם נסתפקו בו קצת כמו שתראה בבעיות הני מילי כשהולכים קצת בערך אבל ודאי מודו כדפרשינן לעיל דלכל מין יש שיעור בחשיבות וטורח שהוא בהפקר זה. שיטה.

הא אמר רב עוקבא במכנשתא דבי דרי עסקינן. פירוש לרווחא דמילתא נקט הכי דבלאו הכי מצי לאוקמה בדרך נפילה ואפילו טובא ובפירות דיקירי. הריטב"א ז"ל.

כיון דיקירי מידע ידיע. אעיגולי דבילה וככרות של נחתום הוה מצי לשנויי כדמשני לקמן אקציעות כיון דמידי דמיכל הוא אגב דמחשבי משמושי ממשמש בהו אלא איצטריך ליה טעמא דיקירי משום אחריני כגון גיזי צמר ואניצי פשתן. הרא"ש.

וזה לשון הר"ן: הא דלא אקשי ליה מחתיכות של בשר וגיזי צמר ואניצי פשתן אפשר דהני נמי יקירי ובכלל פירכא קמייתא וכפירוקא איתנהו להו וכו'. עד כאן.
וכתב הרמב"ן אבל לשונות של ארגמן לא משמע ליה דיקירי אי נמי משום דידע דאפשר לאוקמי כדרבי יצחק אקשי ליה לידע אי ניחא ליה בדרבי יצחק ולומר דאפילו בלשון אחד של ארגמן דלא יקיר נמי הרי הוא שלו או דילמא דוקא בדיקירי. וכן דרך התלמוד במקומות רבות.

תא שמע המוצא מעות וכו'. ואף על גב דהני בצרורין כדאוקימנא בפירקין לקמן דאי מפוזרין למה לי רבים מצויין שם ואמרינן לעיל דבדבר שיש בו סימן דכולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואף על גב דשמעינן דאיאש לבסוף אפילו הכי שפיר קא מקשה הכי מינה דהכא כיון דהרבים מצויין שם ודאי לכי ידע מייאש והוה ליה כדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן ובמקום שאין הרבים מצויין שם לכי ידע לא עביד ליאושי דמימר אמר איניש מעליא משכח ומהדר לי ואף על גב דשמעינן דאייאש לבסוף השתא הוא דאייאש. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: והא דאקשינן מהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משמע לפום סוגיא דלאביי בלחוד פריך. וקשיא לי טובא דהא ההיא בדבר שיש בו סימן הוא דלא הוי יאוש ואפילו לרבא כדאיתא לעיל. ועוד דהא רבנן פליגי עליה דסבירי להו דחייב להכריז ואדמותיב מדרבי שמעון ליסייעיה מדרבנן. ויש לומר דטעמא דהא מתניתא משום דכל דבר הנופל במקום שהרבים מצויים הבעלים מתיאשים ממנו כאלו אין בו סימן וכמה דלא ידעי הוה להו כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן ורבנן דאמרי חייב להכריז משום דסבירי להו דכיון שיש בו סימן אין הבעלים מתיאשים ממנו מן הסתם הילכך אפילו מתיאש לבסוף הוה ליה יאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן דבאיסורא אתא לידיה. כך תירץ רבינו. עד כאן.
כתוב בתוספות. ורבי יצחק נמי אמאי לא אמר למילתיה אמתניתין. ושמעתי שלא אמרה רבי יצחק כן בפירוש אלא לקמן מפיק ליה מקרא דוצרת הכסף בידך אף על פי שצרור יהא בידך. גליון בתוך תוספות שאנץ.
עוד כתבו בתוספות דברייתא אלימא ליה לאקשויי. פירוש מדקאמר שרבים מצויים שם משמע דאיירי בכל ענין אפילו יש בהן סימן וטעמא כדמפרש לקמן דתלינן ברוב גוים או באינשי דלא מעלו כי בזה מסופק לקמן בספר.
ולקמן מקשים תוספות אי איירי ברוב גוים אם כן למה נקט מפני שהבעלים מתייאשים תיפוק ליה דאימור מגוים נפל כיון דאזלינן בתר רובא. ומתרצים דנקטיה לאשמועינן דאפילו מה שנפל מישראל הרי שלו שהאובד מתייאש כדאיתא לקמן בתוספות וכיון דאיירי בראה שנפל מישראל אם כן איירי שמצאו תיכף לנפילה אבל מתניתין איכא לאוקמי שהיו מונחין שם זמן ארוך או שמא אפילו מספק אית לן למימר הכי כי הוא רגילות ואין לנו לחוש מספק שמא מיד לאלתר נפל. אי נמי יש לפרש לפי הפשט דמתניתין איכא לאוקמי שהוא זמן ארוך שנפלו אבל ברייתא כי היכי דמוכח לקמן דאיירי בכל ענין אפילו יש בו סימן איירי נמי בכל ענין אפילו עודו בבית. גליון.

אמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו. הא איפרוכא ואיפריקא מעיקרא אלא שרב אשי רצה לסדר מעיקרא הקושיות שהוקשו מן המשנה ולאו בהדדי איתמרו הני פירכא בי מדרשא והרבה כיוצא בזה. הריטב"א ז"ל.

סבי דאזלי אתיגרא. פירוש זקנים תשושי כח שמהלכים במשענות בידם דכיון שאין בהם כח להלך הרבה בשדה שיכנסו בה ללקט לא יניחו אחריהם כלום. רבינו חננאל.

כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא וכו'. ואם תאמר אם כן עניים דאתו מדוכתא לדוכתא אמאי מותרין בלקט. יש לומר דכל דאתי מקמי נמושות ראיה הוא דלא אייאש מעיקרא. הריטב"א ז"ל.

תא שמע מצא קציצות בדרך. קציצות משורש קצה כמו גרוגרות המוקצות במוקצה ליבש אותם. הראב"ד.

ופטורות מן המעשר. דסתמא עדיין לא באו לידי גורן ואף על גב דעביד בהו גורן לבסוף פטורות לעולם משום דמן ההפקר זכה בהן והפקר פטור מן המעשר. הרשב"א ז"ל.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וזה לשונו פטורות מן המעשר דאינו נשמר ותנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וכו'. ע"כ.

בזתים ובחרובין אסורין. אלמא אף על גב דלית בהו סימן אסורין וקא סלקא דעתיה השתא דלא עבידי דנתרי ותאנה עבידא דנתרא והילכך תאנה יאושי מייאש מינה מעיקרא וזתים וחרובין דלא ידע דאייאש אסורין משום גזל ופרקינן דזתים וחרובין נמי עבידי דנתרי ולכולי עלמא איכא יאוש אלא משום דחזותו מוכיח עליו. וקושטא קא מתרץ דרבי אבהו דמקמי דרבא טובא לא משני לפרוקי אליבא דרבא.

תאנה עם נפילתה נמאסת. וקשה לי אם כן מאי נוטה לדרך דקאמר אפילו בתוך הגנה נמי. ויש לומר דהכי קאמר כיון דידע דנתרי ונמאסת עם נפילתה אף הוא מייאש מינה דאמר מאן דמשכח לה לא מהדר לה ואף על גב דחזותיה מוכיח עליו דמימר אמר דבעלים מייאשי מינה אבל כשהוא בתוך גנתו לא מייאש מינה דמאן עייל לתמן. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא סיפא לרבא קשיא. פירוש דהא סתם זתים וחרובין לא ידיע דנתרי ואף על גב דלכל ידעי בעליו מתיאשי מפני שאין בו סימן הוה ליה השתא יאוש שלא מדעת. אמר רבי אבהו שאני זתים הואיל וחזותו מוכיח עליו פירוש וכיון דכן אפילו תימא דידעי בעלים היכא דנתרי מסתמא לא מיאשי מינייהו דחשבינן להו כדבר שיש בו סימן דחזותו מוכיח עליהן שהן שלו וליכא דנגע בהו. ולא דמי לאבידא שאין בה סימן דאף על גב דחזא המוצא ממאן נפל שהיא שלו. דהתם בעל האבידה אינו יידע שידעו המוצאין שהיא שלו כי היכי דליאשו. אי הכי תאנה נמי פירוש ולא מצי לשנויי דשאני תאנה דידיע דנתרא דהא אי טעמא דחזותו מוכיח עליהן טעמא הוא אפילו ידעי דנתרי נמי מהני וכדפרישנא. תו ראיה לפירושנו.
אמר רב פפא תאנה נמי עם נפילתה נמאסת פירוש ומשום הכי בעלים גופייהו אפקורי מפקרי לה כשהיא נוטה לדרך דאלו בתוך הגנה לית להו לאיאושי דמאן עייל התם וכן פירש רש"י. ויש נוסחאות דגרסי תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע כלומר דלא ידיע אם נפל מן האילן אם הפילוה שם לדעת ואפקרוה והכל ענין אחד. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליון שאינן נופלין לרחוק אלא תחתיהן ולפיכך אסורין דלא קא מיאש וכן חרובין. אי הכי תאנה נמי הרי תחתיהן הן נופלות ולמה הוא מתייאש מהן. תאנה עם נפילתה נמאסת. חזותו מוכיח עליו לרבותא נקטיה דאפילו נתרי למרחוק או שיש זתים אחרים בסמוך דאי בנמצאת תחתיה כדתנן בתאנה בלא חזותו המקום מוכיח. והשתא אתי שפיר דתאנה אפילו תחתיה הוי הפקר משום מאיסות ולא משום חסרון חזותה כמו שנמצא בקצת ספרים דסוף סוף תחתיה תנן והמקום הוי מוכיח להם לגירסת רש"י ולא ידיע וזתים אפילו נתרי למרחוק דחזותו מוכיח ולא אייאש אפילו לאחר ידיעה. שיטה. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: תאנה נמי מידע ידיע דנתרא. ואם תאמר היכי דמי אי תלינן הנך תאנים בתר רובא דעלמא ומעוברי דרכים נפלי אם כן מאי קאמר מידע ידיע דנתרא הא לא תלינן להו בתר תאנה משום דתחתיה נמצאו אם כן לא מיאשי בעלים. ויש לומר דלעולם תלינן להו בתר תאנה והיינו טעמא דמייאשי בעלים משום דסברי כולי עלמא לאו דינא גמירי ומאן דאשכח תלי ברובא ושקיל.
ובמסקנא דשנינן לרבא דזית זיתו מוכיח עליה לא מייאשי בעלים בזתים משום דסברי דמאן דמשכח יתלה דמזית זה נפלו ולא מרובא דעלמא אבל בתאנה תלינן ברובא דעלמא משום דליכא הוכחת חזותו דעם נפילתה נמסית פירוש מסמסת ומשתברת ואין ניכר בה מראית שאר התאנים שבתאנה כי ההיא דבריה חולין ורילמא סימנא הוה ליה בגווה ושני דמסמס לה מסמוסי עד כאן. ולא גרסינן נמאסת דמשמע דמחמת כן מפקירה. תוספות שאנץ.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל: מידע ידיע דנתרא. ואם תאמר מה בכך מכל מקום היא שלו כי נתרה. ופירש הקונטרס דמרייהו יאושי מייאש מינה משום שקצים ורמשים. ולא נראה דמה משני בזתים ובחרובים הואיל וחזותו מוכיח עליו מכל מקום מייאש מינייהו משום שקצים ורמשים אלא ודאי מיירי דליכא חששא דשקצים ורמשים כגון דאיכא גדר. לכן נראה לי מידע ידיע דנתרא ואייאש מינה משום עוברי דרכים שיקחוה. ואם תאמר תיפוק ליה דמותרת משום דיש לתלות דשל עוברי דרכים הם שנפלה מהם. ויש לומר דמיירי דנמצאת תחת התאנה ואם כן מוכח שמן התאנה נתרה. ואם תאמר תיפוק ליה דעוברי דרכים לא יקחוה כיון דחזו לה תחת התאנה ויש לתלות באילן. יש לומר דמשום הכי לא פרשי מינה דכולי עלמא לאו דינא גמירי. ואם תאמר אי הכי זית וחרובין נמי. יש לומר דבהא ודאי גמירי דחזותו מוכיח עליו. תאנה עם נפילתה נמאסת הכי גרס רש"י נמוסת כשנופלת ואפקורי מפקר לה ולא גרס דלא ידע לה. ולא נראה דכמה ספרים גרסי ליה ויש לומר דלאו מטעם הפקר אלא מטעם יאוש שנתייאש בו והכי גרסינן תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידע שמן האילן היא ומייאש מינה. עד כאן.

בגמרא ת"ש עגולי דבילה וככרות כו' אגב דיקירי מידע ידע כו' והרא"ש כתב בעיגולי דבילה כו' כיון דמידי דמיכל נינהו חשיבי כו' עכ"ל וכתב הב"י בטור ח"מ סימן רס"ב אפשר שהוא ז"ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות כו' עכ"ל אבל מלשון הרא"ש שסיים גבי גיזי צמר ואניצי פשתן אגב יקרייהו מידע ידע עכ"ל ובכל נוסחאות שלפנינו לא מייתי ת"ש מגיזי צמר כו' נראה דכך היה גירסתו ת"ש עגולי דבילה כו' והא לא ידע דנפל כיון דמידי דמיכל נינהו חשיבי כו' ת"ש גיזי צמר כו' והא לא ידע דנפל אגב יקרייהו מידע ידע ותו לא מידי ודו"ק:

שם והא לא ידע דנפל כו' יש לדקדק בכל הני ת"ש דמייתי דאימא אביי ס"ל כרבה דמקום לא הוי סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן דהשתא מצינן למימר לאביי דכולה מתניתין איירי דרך הנוח כמ"ש התוספות לעיל וי"ל דמ"מ לדידן דס"ל הלכתא כאביי ביאוש שלא מדעת וס"ל בהא כרבא דמקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס הוי סימן תקשי לן כל הני ת"ש וק"ל:

תוס' בד"ה ת"ש המוצא מעות כו' אע"ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים כו' עכ"ל ולרבא דמודה בדבר שיש בו סימן לא תקשי ליה דהכא כיון שהרבים מצויין שם הרי הוא עומד לייאש כמו באין בו סימן אבל לאביי קשיא דמ"מ שלא מדעת הוא ואלימא ליה לאקשויי כיון דמיירי ביש בו סימן ודו"ק:

בד"ה תאינה נמי כו' וא"ת א"כ מאי פריך לרבא כו' וי"ל דאם אינן מתייאשים בתאינה אמאי מותרין מיהו אית ספרים דגרסי שאני זית הואיל וזיתו כו' אבל ברוב ספרים כו' עכ"ל פירוש לדבריהם לאותה גירסא הואיל וזיתו מוכיח עליו כו' קושטא הוא דמתרץ גם לרבא כמו שהקשו התוס' בפשיטות כיון דידע המקשה והוה ניחא ליה לאביי ובדין אין לתלות בעוברי דרכים אלא באילן א"כ לרבא נמי איכא למימר דלכך לא מייאשי הבעלים בזיתים וחרובים כאשר הוא האמת שאין לתלות אלא באילן ואפ"ה בתאינה מתייאש משום דמפקירה כיון שהיא נמאסת אבל לגירסת רוב הספרים שהוסיף לתרץ לרבא הך סברא הואיל וחזותו מוכיח עליו כו' דמשום דבר שיש בו סימן נגעו בה דמודה ביה רבא כמו שפרש"י לקמן בשמעתין דהשתא לא מתרץ לרבא בפשיטות כסברת אביי דאפילו באין בו סימן וכקושית התוספות דמש"ה לא מייאשי הבעלים כאשר הוא האמת וע"כ אית לן למימר דתלמודא אית ליה דליכא למימר הכי לרבא דאם כן תיקשי לך בתאינה אמאי מותרת ולית ליה לתלמודא לאותה גירסא הך סברא דתאינה כיון דנמאסת מפקיר לה דא"כ הוה מתרץ ליה תלמודא לרבא בפשיטות כקושית התוספות אלא הא דקאמר דתאינה נמאסת ואין חזותו מוכיח עליו להיות דומה לתאינה שבאילן כמו בזית והדברים ברורים ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין ואין להאריך ודו"ק:

בתוס' ד"ה ת"ש וכו' תימה כיון דכבר הקשה ממתניתין וכו' עד אע"ג דאיכא סימן וכו'. ומשום שהרבה מצויים שם ס"ל דאפילו בדבר שיש בו סימן מייאשי הבעלים כדסבירא ליה רשב"א לקמן בברייתא דף כ"ד דמוצא בסרטיא ופלטיא וכו' ומייתי התם עלה ברייתא דהכא למפשט בעיא דהתם ע"ש ומ"מ קשה מאי תירצו התוספות הא הקושיא שהקשו תימה כיון דכבר הקשה ממתניתין וכו' במקומה עומדת דהא סוף סוף כיון דשני כבר אמתניתין שנויא דאדם עשוי למשמש בכיסו ממילא מיתרצא נמי הברייתא כמו שמשני במסקנא י וצ"ל רהקושיא מהברייתא הקשו מתחלה משום דאלימא לאקשויי ועלה אמר ר' יצחק למלתיה וממילא הוי מיתרצא להו המתניתין רק שהמקשה שהקשה כאן ממתניתין לא ידע מהקושיא של הברייתא רא' עלה רבי יצחק למלתיה והשיב לו התרצן כדאמר רבי יצחק וכו' כלומר שכבר הקשה קושיא זו מהברייתא דאלימא לאקשויי ושני עלה רבי יצחק וממילא מיתרצא נמי מתניתין והדר מייתי הברייתא שהקשו ממנה דעלה אמר רבי יצחק למלתיה וכן דרך הגמרא בכמה דוכתין:

ד"ה תאנה נמי וכו' ומיהו אית ספרים וכו'. ר"ל ולפי גירסא זו בכל פירות שבעולם אסור שאין לתלות בעוברי דרכים והא דתאנה מותרת היינו דמסתמא מפקר להו משום דמאוסה היא ולא מהטעם שהבעלים מתיאשים משום שהמוצאן תולה בעוברי דרכים אבל לפי הגירסא השנית הא דמשני שאני זית וכו' אין הטעם משום שיש לתלות באילן יותר ולא בעוברי דרכים דלעולם בכל שאר פירות תלינן בעוברי דרכים אלא שגבי זיתים דוקא לא תלינן בעוברי דרכים כי אם באילן משום שזיתים שנפלו הן דומין לאותן שבאילן ויש היכר שמאילן זה נפלו וגבי תאנים שאינם ניכרים אם דומין תולין בעוברי דרכים לאפוקי לשנויא קמא דמן הדין בכל הפירות יש לתלות באילן אלא שהתאנה נמאסת ומפקירי להו הבעלים ולכך הוי שלו וק"ל:

גמ' שם סבי דאזלי אתיגדא כו' כצ"ל ונ"ב בערוך תמצא שהוא בדל"ת והוא לשון משענת:

שם תא שמע קציעות בדרך ואפי' בצד שדה קציעות וכן כו' כצ"ל וכן ברש"י:

שם מידע ידיע דוכתא דאיניש איניש הוא א"ה כו' כצ"ל ונ"ב ס"א מידע ידעי דזיתא דאיניש איניש הוא וכן לקמן בהפוך הדף ע"ש מידע ידעי דריפתא דאיניש איניש הוא:

רש"י בד"ה סבי דאזלי כו' כמו לא ימושו כו' נ"ב צ"ל ולא ימישון שהוא לשון משמוש וק"ל:

תוס' בד"ה תאינה נמי כו' מיהו אית ספרים דגרסי כו' נ"ב יגעתי בדבור זה ולא מצאתי ניאות אלא בענין זה דלפי הספרים שגרסי שאני זית דזיתו מוכיח עליו א"כ משנינן הקושיא דלא תלינן בעוברי דרכים מאחר שנפלו תחת הזית וכן תאנה תולין באילן אלא משום שהפקירן ומ"ה דייקי התוס' בלישנא שהמוצא לא יתלה בעוברי דרכים משא"כ בגירס' השניה ודו"ק. אבל לגירסא דגרסי' דחזותו מוכיח עליו אין פירושו שבזה ניכר שהם מאילן זה דשמא מעוברי דרכים נפלו והם לקחו גם כן מאילן שדומה לזה כי אי אפשר לכוין ממש בדמיון אלא בע"כ צריך לפרש חזותו עדיין עליו ואינן משונים מאותן שבאילן לאפוקי תאנה שאינה דומה כלל לאותן שבאילן ומוכרחים לומר שמעוברי דרכים נפלו וא"כ קשיא בזיתים אמאי לא תלינן בעוברי דרכים שהרי יכול להיות מעוברי דרכים כמו מן האילן אלא צריכין לשנויא של התוס' דלעיל דיש לומר דבדין אין לתלות בעוברי דרכים ודו"ק:

גמרא בדבר שיש בו סימן כו' דלכי ידע דנפיל כו'. נראה שר"ל דאלו הוה ידע שנפיל מיניה לא הוה מייאש ואע"ג דהשתא מיד כשנאמר לו מייאש [לאפוקי דלא נפרש דלכי ידע דנפיל מניה היינו דמיד כשנודע לו דנפיל מניה לא מייאש ואע"ג דהשתא היינו אח"כ מייאש] וכן משמע מלשון רש"י שמפרש לבסוף לאחר שמצא זה ולא לאחר הידיעה וכ"כ התוס' ותפסו דלכי נפיל מניה [ולא נקטו מלת ידע] ור"ל באותו פעם לא הוי (ידע) [עומד] לייאש ואע"ג כו' אקראי בעלמא:

גמ' התם נמי אגב דיקירי כו'. האשר"י כתב עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזין וחתיכות דמידי דמיכל נינהו חשיבי ליה וממשמש בהו והוי יאוש מדעת וגיזי צמר ואניצי פשתן אגב יקירייהו כו' נראה שהיה גירסתו ת"ש עיגולי כו' שאני התם דמידי דמיכל נינהו כו' ת"ש גיזי צמר כו' וכ"כ מהר"ש יצ"ו. והב"י כתב שאפשר שמפרש יקירי מלשון יקיר ולא משמע כן וק"ל:
מ"ש הר"ן דמקשה לעיל בוכמה כו' אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כיון דאין לו בהן סימן איאושי מייאש ואפילו אליבא דאביי דקי"ל כוותיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הכא יאוש מדעת הוא דפירי טובא מקב חשיבי ועוד שיש להם משקל ומכביד על נושאם וכו' ולא ידעתי מי מכריחו לדחוק לזה ובגמרא לא משמע כן דהא מקשה אח"כ מניה לאביי ומשני במכנשתא דמשמע דאי לאו הכי הוי שלא מדעת ואי משום אדמקשה ומנ"ל להקשות אי דרך נפילה כו' הא ודאי לדבריו מקשה וכמ"ש מקודם [בתוספות בד"ה כריכות] ועיין. אח"כ מצאתי בח"מ סי' רס"ב כתב הטור בשם הרמב"ם ז"ל מצא פירות מפוזרין דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הוא שלו וכתב הטור עליו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתיאשו הבעלים בקב בד' אמות הא לא"ה אסורין לפי שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתיאשו מהן ודאי אם דרך כפילתן מוצא שם וידוע שנתיאשו מותרות אבל סתמא לא וכו' וכתב הרב ב"י בשם חכם אחד דברי הרמב"ם נהירין וברירין דהא דמקשה ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשה דכיון דיקירי מידע ידעי כבעיגולי וכו' והא דמותבינן לאביי ממתני' ומתרצינן ליה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידע טעמא דיקירי אבל לבתר דידעי לה מתניתין בכל אנפי מתוקמא לאביי וכ"כ הרמב"ן אליבייהו [דהרי"ף והרמב"ם] (ג):
מהר"ש מקשה לוקמי כולה מתני' בדרך הנחה וכמ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום לא הוי סימן כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כריכות ברה"ר [והוי אבידה מדעת בהניחו במקום שאינו משתמר] (ד):

ברש"י בד"ה עם נפילתה כו' כיון דידיע דנתרא כו'. השתא לרבא קיימינן ולמה לי ידיע ועיין:

בתוס' בד"ה ת"ש כו' ואע"ג דאיכא סימן. אין ר"ל ומקשה באמת אתרוייהו דהא לא יתורץ אף שעשוי למשמש ויש כאן ידיעה מ"מ לא עשוי להתיאש כיון שיש בו סימן ע"כ צ"ל כיון שרבים מצוין שם מתיאש ומ"מ אלימא ליה לאקשויי בדבר שיש בו סימן הא הוי יאוש שלא מדעת וכעין זה כתב מהר"ש וחזרתי בי שר"ל דמש"ה אלימא דברייתא משמע בכל ענין שלו אפילו ביש בו סימן דהא הברייתא משמיענו זה לרבותא קצת כיון דמסיים ובכל מקום שהרבים מצוין מפני כו' ומש"ה משמע ליה נמי דברייתא מיירי אע"ג דכשזה הגביה כו' [כיון דחזינן דברייתא מיירי בכל ענין. וכ"ה בש"מ בשם גליון] ועיין:

בתוס' בד"ה ופטורות ממעשר במסכת פאה מוכח דדוקא בהפקיר כו'. משנה ערוכה היא סוף פ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשר עד שימרח:
ומ"ש גבי הקדש כו' הוא בהדיא בסיפא דהך מתני' המקדיש ופודה חייב במעשר עד שימרח:
ומ"ש פרק האומר לא ראיתי שם מידי:

בא"ד ואפילו זכה בהן המוצא כו'. ופשיטא אם הפקיר קודם שנתייבשו ולא זכה עד אחר שנתייבשו:

בתוס' בד"ה תאנה נמי כו' דבזה מתרץ הגמרא מה שהקשינו וא"ת וכו'. אבל לגירסת חזותו א"ל כך דא"כ יש לו קיצור לתרץ תאנים הוא הפקר ובשאר אילנות ילמדו האמת וצריך לפרש נימסת ולא ניכר חזותו מיהו רש"י פירש אף לגירסת חזותו נמאסת ומפקיר ולא ירד לסברת התוס' ודבריהם מובנים במעט וא"צ לאריכות המפרשים וק"ל. ואעתיק לשון מוהר"ש אף שאין צורך וז"ל פירוש לדבריהם לאותה גירסא הואיל וזיתו מוכיח קושטא דמתרץ גם לרבא כמו שהקשו התוספות בפשיטות כיון דידע המקשה והוי ניחא ליה לאביי דבדין אין לתלות בעוברי דרכים אלא באילן א"כ לרבא ג"כ י"ל דלכך לא מיאשי הבעלים בזיתים וחרובין כאשר הוא האמת שאין לתלות אלא באילן ואפ"ה בתאנים מתיאש משום דמפקירה כיון שהיא נמאסת אבל לגירסת רוב ספרים שהוסיף לתרץ לרבא הך סברא הואיל וחזותו כו' ומשום דבר שיש בו סימן נגעו ביה דמודה בה רבא כמ"ש רש"י לקמן בשמעתין דהשתא לא מתרץ לרבא בפשיטות כסברת אביי דאפילו באין בו סימן ע"כ אית לן למימר דתלמודא אית ליה דא"ל לרבא הכי דא"כ תקשי לך בתאנה אמאי מותרת ולית ליה לתלמודא לאותה גירסא הך סברא דתאנה כיון דנמאסת מפקר לה דא"כ הוי מתרץ הש"ס לרבא בפשיטות כקושית התוס' וכו' וק"ל:

גמרא ת"ש המוצא מעות כו'. לקמן כ"ד:

גמ' מעיקרא איאושי. קשה לי הא גם לעניים קטנים יש להם חלק ומקרי יאוש שלא מדעת כדלקמן דף כב ע"ב ועיין בתוס' ב"ב דף קמג ע"ב ד"ה ואם ועדיין צ"ע:

גמרא הא י"ל דנפל מיני' וכו'. במהרש"א הקשה דדלמא אביי מוקי מתני' בדרך הנחה כמ"ש תוס' במתני' דלרבה כולה מתני' מצי מיירי בין דרך נפילה ובין דרך הנחה, ותי' דהא קיי"ל כרבא בענין סי' העשוי לידרס, וע"כ מתני' בדרך נפילה וקיי"ל ג"כ כאביי דישל"מ לא הוי יאוש ושפיר פריך הש"ס ע"ש:
ודעתו הקדושה נעלם ממני מה שהחליט בפשיטות גמור בדרך הנוח הוי מדעת, הא כל עיקר התירא דהנוח מקרי אבידה, היינו דהניחו שם לפי שעה ואח"כ שכחם, וכמ"ש תוס' לקמן (דף כה) ד"ה ואם נטל, וכ"כ הרא"ש הא דהניח ברה"ר הדבר שאין בו סי' מותר דהוי אביד' מדעת דהניח שם להקל ממשאו ואח"כ שכחן, וא"כ בזמן ששכח כל כמה דלא נזכר ששכחן הוי ישל"מ.
ומלבד שמסתבר כן תמוהים לי דברי המהרש"א דלפי תירוצו קשה מאי פריך הש"ס מברייתא דהמוצא מעות וכו' וכמ"ש תוס' דמיירי אפי' דבר שיש בו סי' כדלקמן מדקתני שהרבים מצויים שם, ובזה קשה דלמא מיירי דרך הנוח ולא מבעי' למה שרוצה להגי' המהרש"ל בסוגיא דלקמן (דף כד) אלא לעולם בצבורים ע"ש, א"כ מיירי באמת הך ברייתא בהנוח, אלא אפילו לגירסתנו קשה דלמא מיירי בהנוח, ואם נימא דבתי כנסיות אף דיתבי עובדי כוכבים ומזלות מ"מ מה שבא דרך הנוח מקרי משתמר קצת דיראים ליטול ואסור ליגע בו, וע"כ הברייתא מיירי דרך נפילה, א"כ בקיצור לא הקשו תוס' מידי דאמאי לא אמר ר' יצחק מלתי' אמתני' דמעות מפוזרות, דהא י"ל דסבר כרבה, ובמתני' מצי לאוקמי דרך הנוח וכקושי' מהרש"א, אבל מברייתא דמשתמר קצת ולא מצי מיירי דרך הנוח פריך שפיר.
אלא נראה דאין מקום לדברי המהרש"א, ובאמת אף בהניח דברים דלא חשיבי שאינו נזכר בהם מיד הוי ישל"מ בזמן ששכחם, וע"כ כן דעת הש"כ (בסי' ר"ה סק"ל) ע"ש.
אך כ"ז לדעת הרמב"ם וסייעתו אביד' מדעת היינו היכא דנתייאש, אבל בלא"ה אף שאין עליו חיוב השבה מ"מ אסור לרואה ליטלו, אבל למה שהשיג הטור (בסי' ר"ס) דאבידה מדעת הוי הפקר הנכון עם המהרש"א דלענין הנחה לא פריך הש"ס מידי, אך באמת הנהו שיטות מצו סברי דרה"י מקרי משתמר קצת, וא"כ אף לרבה כולה מתני' מיירי רק בנפילה, דבהנוח הא ברה"י לא יגע, וקושית המהרש"א לק"מ, רק עיקר קושית מהרש"א לשיטת תוס' ולשיטתם י"ל כדכתיבנא, וק"ל:
(ולכאורה קשה לפי הצד דפליגי רבנן עלה דרשב"א אפילו ברוב נכרים לקמן (דף כד) ומבואר בתוס' לקמן (דף כג) ד"ה והא איכא נכרים. לחלק בין ההיא דנפל דכיון דיש בו סי' אפשר לברורי להשיב לבעלים ע"י סי' מתקנינן. ע"ש. א"כ דלמא מתני' ברוב נכרים ובדבר שאין בו סי' דליכא לברורי. ואפשר לומר כיון דמסתמא דמתני' דמכשירים דבר"נ אין חייב להכריז. ולאוקימתא קמייתא לקמן דאתיא כרשב"א ובטמון. א"כ ס"ל לסתם מתני' דתליא בנכרים מסתמא סתם מתני' דהכא ג"כ ס"ל כן. ומיירי ע"כ ברוב נכרים. וכן לאידך אוקימתא דאתיא אף כרבנן. דגם לרבנן א"ח להכריז רק במניח וממילא מדקתני במתני' דביש בו סי' חייב להכריז ע"כ מיירי ברוב ישראל):

תד"ה ת"ש המוצא מעות מפוזרות וכו' דמשמע דבכל ענין וכו' ואע"ג דאיכא סימנים וכו', וע' בהמפרשים שנדחקו בזה הרבה דמה אולמיה דיש בו סי' בר"נ לאין בו סי', וע' בשיטה מקובצת.
ולי נראה עפמ"ש בהה"מ פי"א ה"א מהל' גזילה ואבידה להוכיח דספק ישל"מ אסור להחזיק בו לעצמו, והיינו מדפרכינן בשמעתין והא דל"י דנפל מיניה אף דהוא רק ספיקא ע"ש, וע' בכ"מ רפט"ו מהל' הנ"ל שעלה בדעת הרמב"ם דסבר ישל"מ מותר להחזיק בו לעצמו והטעם כיון דלא יתברר לעולם מי המה הבעלים כיון דאין בו סי' יותר טוב להשתמש בו מספק ממה דנפסוק דיניח ע"ש. וע' בש"כ (סי' ר"ס סקכ"ה).
וא"כ נראה דהן הן דברי תוס' דאף דפרכי' ממתני' משום דפסיקא להש"ס מסברא דספק ישל"מ אסור לאביי, מ"מ לרי"צ אלימא לאקשויי מברייתא, דעל מתני' י"ל כדינא דהרמב"ם הנ"ל, ולזה פריך מברייתא דמיירי ביש בו סי' ויכולים הבעלים להתברר ע"י סי' ובזה בודאי ספק ישל"מ אסור, דגם הרמב"ם מודה בזה, ויפה עולה דברי תוס' והוא נכון:
(והנה בדעת הרמב"ם דספק ישל"מ מותר, לא פירשו נושאי כליו לדחות הה"מ הנ"ל).

בא"ד אע"ג דאיכא סי'. דבריהם מחוסר הבנה דמאי עדיפא הקושיא מכח יש בו סי' לא"ב סי', דהא הכא אף ביש בו סי' עומד לייאש הוי כמו אין בו סי', ובשיטה מקובצת בשם גליון כ' דמדלא נקט בקיצור הטעם דתלוי בעובדי כוכבים ומזלות, ע"כ מיירי בראה דנפל מישראל, וא"כ מסתמא הגביהו מיד ודומה יותר דעדיין לא ידעו הבעלים דנפל, אבל אין זה מדוקדק בהסי' שכתבו תוס' דהו"ל לומר דע"כ מיירי בראה מישראל נפל, ואין זה תולה בין יש בו סי' לא"ב סי'.
והנראה לפמ"ש תוס' בב"ק (דף סו ע"א) ד"ה מוצא אבידה, ותמצית דבריהם דאם בגזילה יאוש קונה ה"נ באבידה, אף היכא דבאיסור' אתי לידיה מהני היאוש שא"צ להחזיר החפץ רק דמים, אבל למ"ד דבגזל אין יאוש קונה גם באבדה ל"ק כלל, וצריך להחזיר גוף החפץ.
א"כ לכאורה יש לדקדק דמאי פריך והא ל"י דנפל, דלמא הא דקתני במתני' הרי אלו שלו היינו דממתין זמן רב עד דמסתמא כבר ידעו הבעלים ונתייאשו עתה ומהני היאוש עכ"פ דא"צ להחזיר גוף החפץ, ואנו דנין רק על הדמי', וכיון דהוי ספק אם ידע דנפל וזכה לגמרי, או דל"י דנפל ובאיסור' אתיא לידי' א"צ לשלם מספק, וביותר י"ל דיכול להחזיק בו מספק, דשמא ידעו הבעלים דנפל ומייאשו כיון דעומד הדבר לצאת מחזקת הבעלים, דהיינו לכשיודע דמתייאשו ויהי' נקנה לו גוף החפץ להמוצא, לא אלים כ"כ חזקת מר"ק וכעין מ"ש הט"ז יו"ד (סי' מ') גבי מחט בלב ויכול להחזיק בספק.
וצ"ל דפירכת הש"ס לאביי לשטתיה דס"ל בב"ק (דף נד ע"ב) דיאוש ל"ק בגזילה, וא"כ ה"ה באבידה היכא דבאיסורא אתי לידיה אין היאוש שלאח"כ מועיל לקנות גוף החפץ. ואלים טובא חזקת מר"ק לדון מכח חזקה דל"י דנפל א"י מרשות הבעלים לעולם.
והנה בעיקר קושי' תוס' בב"ק הנ"ל, אפשר לומר לפמ"ש הרמב"ן בפרקין בסוגי' דלקמן (דף כו ע"ב) במה דאמרי' שם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש שמתנה בעלמא היא דיהיב לי', היינו משום דאף דבגזלה יאוש כדי לא קנה, מ"מ הא כתיב בי' ג"כ אבידה דיאוש קונה אלא דאבידה מעלמא היכא דבא לידו קודם יאוש ל"ק ביאוש של אח"כ, היינו היכא דנטל ע"מ להחזירה הוא שומר לבעלי' והוי כמו פקדון בידי' ולא מהני יאוש, אבל התם דנטל ע"מ לגוזלה אין ידו כיד הבעלי' וקני יאוש. וע"ש.
וא"כ י"ל דאף דתוס' בסוגי' הנ"ל כתבו דהא דאמרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' היינו דלא מתקן לאו דלא תוכל, אבל לאו דגזל תיקן, היינו דס"ל דלאותו צד דבגזל אין יאוש קונה, ומשמע בב"ק דעיקר הטעם דלא ילפי' גזל מאבידה היינו משום דאביד' דבהתירא אתי לידיה, וגזל באיסורא אתי לידיה, הרי אף דבגזל אין ידו כיד בעלי', מ"מ כל באיסורא אתי לידי' לא מהני יאוש, א"כ מה בכך הא דכתי' ביה אבידה בענין דלא נעשה ידו כיד בעלי', מ"מ לא ליקני יאוש כיון דבאיסור אתי לידי' דהא משמע דאין הפרש בין גזל לאבידה, אלא דתלינן אי בהתירא אתי לידי' או באיסורא אתי לידי', אבל ע"מ מספיק יסוד דברי הרמב"ן ליישב עכ"פ קושי' התוס' בב"ק הנ"ל דלאידך צד דבגזל יאוש קונה וילפי' מאבידה היינו דוקא באבידה ל"ק ביאוש שלאח"כ כיון דידו כיד בעלים משא"כ בגזילה.
אמנם י"ל דהא דלא תירצו תוס' כן, היינו משום דמשמע בסוגי' דגם באין בו סי' אם בא לידו קודם יאוש, לאביי ל"מ יאוש שלאח"כ, ובזה בא"ב סי' ס"ל דל"ש לומר דידו כיד בעלים, דלא נעשה שומר לבעלי' די"ל שאינו מחוייב בשמירה כיון דאין עומד להתברר להחזיר לבעלי', וכמו דנרא' דכשהמוצא דבר שא"ב סי' ולא ידעו הבעלי' מנפילה דאינו מחוייב להגביה ולהחזירה כמו שיבואר לפנינו בדברינו בעזה"י, ה"נ בנטלה דאף דא"י לזכות לעצמו כיון שלא ידעו הבעלים דנפל, אבל אין עליו חיוב שמירה, ושפיר הקשו תוס' מ"ש דיאוש באבידה בא"ב סי' ובאיסור' אתי לידיה דל"ק, ומ"ש דבגזילה דקנה והוצרכו לתירוצם דגם באבידה קנה החפץ ומחזיר הדמים.
ולפ"ז נ"ל דמודה תוס' דביש בו סי' וייאשו הבעלים אח"כ דל"ק גוף החפץ דבשמירה ידו כיד הבעלים, ול"מ יאוש, וא"כ י"ל דזה כוונתם כאן דר' יצחק תי' הברייתא דאלים קושיא יותר, דהיינו ממתני' לא קשה רק לאביי לשיטתו וכו', אבל למ"ד יאוש קנה בגזל וה"נ באבידה בא"ב סי' קנה יאוש שלאח"כ לענין גוף החפץ, ממילא מספק יכול להחזיקו בו מיד, אבל הברייתא מיירי ביש בו סי' דידו כיד בעלים ול"ק יאוש שלאח"כ שפיר קשה, ואף שרחוק הוא להעמיד כן כוונת התוס', וביותר דנראה דעיקר סברת הרמב"ן משום דמכח דידו כיד בעלים הוי כמונח ברשות בעלים דל"מ יאוש, ומדברי תוס' לקמן (דף כו ע"א) ד"ה בכותל חדש, ובד"ה וניזל בתר בתרא, מבואר דס"ל דגם בנאבד חפץ בביתו מהני יאוש, א"כ אזדא יסוד דברי הרמב"ן, מ"מ לא מנעתי מלכותבו כיון דתוכן הדברים נכונים וראויים לאמרם בעזה"י.
ומתוך יסוד דברי הרמב"ן הנ"ל נ"ל דין חדש דבמצא בעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות לפ"מ דקיי"ל כרשב"א דתולה בעובדי כוכבים ומזלות, ואח"כ מברר ישראל דשלו הוא אלא דל"י דנפל מיני', בזה בשעה שנתוודע להבעלים דנפל וייאשו דזכה המוצא דאף באיסורא אתי לידי', מ"מ כיון דהוא רשאי לתלות בעובדי כוכבים ומזלות ונטלה ע"מ לזכות לא נעשה שומר לבעלים וזכה אח"כ ביאוש.
ובעיקר קושי' התוס' בשמעתין אמאי לא תי' ר' יצחק כן אמתני', נלענ"ד בפשיטות לפ"מ שכתבתי לעיל דהא דפרכי' אמתני' ולא מוקמי בר"נ ובא"ב סי' תולין בעובדי כוכבים ומזלות וביש בו סי' אין תולין כיון דאפשר להתברר ואתיא כרבנן דרשב"א, ולל"ק דמוקי בטמון תירצי בדחיקא דסתם מתני' דהכא לא פליג אסתם מתני' דמכשירי', וא"כ י"ל דר"י תי' הברייתא דאלים יותר לאקשויי דבמתני' איכא לדחוקי דסתם מתני' דהכא כרבנן דרשב"א, אבל בברייתא דקתני מפני שהבעלים מתייאשים מהם ולא קתני הטעם דתולין בעובדי כוכבים ומזלות או משום דמיירי ברוב ישראל ורק כיון דיתבי עובדי כוכבים ומזלות לשמור מייאשו דסבר דהם ימצאו, כמ"ש הראשונים, או דמיירי דראה מישראל נפל כמ"ש בשיטה מקובצת בשם גליון תוס' כנ"ל, א"כ שפיר קשה הא הוי ישל"מ.
ובדרך פלפול אמרתי דר"י דהקשה מברייתא היינו בצירוף מתני' וברייתא, והיינו דלכאורה לפי אוקימתא בתראי דלקמן דמתני' דמכשירי' אף כרבנן דלא קתני הרי אלי שלו א"ח להכריז קתני ויניח, ממילא לא מצינו לרשב"א דתלינן בר"נ, די"ל דבזה ס"ל לרשב"א ג"כ כרבנן דאין מהראוי לתלות בעובדי כוכבים ומזלות כיון דאפשר לברר, אלא דס"ל כיון דהבעלי' סוברים שהעובד כוכבים ומזלות ימצא מתייאשו הבעלים מהם, ולפ"ז מאי פריך הכא מברייתא הא ל"י דנפל מיני', הא י"ל דברייתא מיירי בר"נ ממש (וכמ"ש לגליון התוס' הנ"ל) וגם לא ראה דנפל מישראל, והא דתולה מטעם מפני שהבעלי' מתייאשו, ולא נקט הטעם דתולה בעובדי כוכבים ומזלות אף דאתיא כרשב"א, מ"מ גם לרשב"א אינו תולה בעובדי כוכבים ומזלות כנ"ל, ולזה קאמר מפני שהבעלים מתייאשו היינו דאם ידעו דנפל מתייאשו דסוברים שהמוצא יהיה עובד כוכבים ומזלות, וכיון שכן אף בספק אם ידע מותר להחזיק לעצמו מכח ס"ס, ס' דהוי מר"נ, ואת"ל מישראל דלמא ידע ומתייאש, אף דקיימי' השתא דאין לתלות ברוב עובדי כוכבים ומזלות ולהחזיק לעצמו, היינו כיון דהמיעוט אפשר להתברר, אבל בס"ס דהכא אף דס' א' אפשר להתברר, אבל מ"מ גם אחרי הבירור ישאר הספק השני אם ידעו ונתייאשו, ובכה"ג לא מקרי אפשר לברורי אא"כ דב' ספיקות יבוררו כמ"ש הש"כ (ס"ס ק"ו).
ולזה נאמר דקאמר דהקושיא ממנ"פ דלאוקימתא בתרא דגם לרבנן דרשב"א יניח וליכא חיוב הכרזה, א"כ מתני' דקתני חייב להכריז ע"כ ברוב ישראל, א"כ יקשה ארישא אלו מציאות שלו הא ל"י דנפל (והוא ודאי דוחק לאוקמי) ואם נימא כאוקימת' קמייתא מתני' דמכשירי' כרשב"א ובטמון, א"כ קיימי' דלרבנן חייב להכריז, וליכא קושיא ממתני' די"ל דמיירי בר"נ ואתי' כרבנן דרשב"א ממילא הקושי' שפיר מברייתא כיון דלהך אוקימתא מוכח דלרשב"א תולין בעובדי כוכבים ומזלות א"כ מדנקט הברייתא טעמא דהבעלים מתייאשי', או דמיירי ברוב ישראל ורק יתבי ביה שומרי עובדי כוכבים ומזלות, או דראה זה דמישראל נפל וליכא ס"ס, וק"ל.
והנה לפמ"ש הסמ"ע (סי' ר"ס) ובש"כ שם (סכ"ו) בדעת הרמב"ם דהא דקיי"ל דישל"מ לא הוי יאוש היינו לענין אם נתבררו הבעלים צריך להחזיר להם, אבל כ"ז שלא נתברר של מי הוא יכול לעשות בו מה שירצו ע"ש, א כ רווחא שמעתא דהקשה ממתני' ע"כ הי' רק מדקתני סתמא ה"א שלו דמשמע אפי' נתברר אח"כ של מי הוא, אבל מ"מ אינו אלים כ"כ הקושי', די"ל דמיירי בעוד שלא נתברר הבעלי', אבל מהברייתא אלים הקושיא יותר כיון דמיירי ביש בו סי' ועומד להתברר ע"י הסי' של מי הוא שפיר יקשה אמאי הוא שלו.
ויש לי לתרץ הסוגי' בדרך אחר, דהא ע"כ עיקר הפירכא והא דל"י דנפל מיניה היינו דמכח ס' אוקי אחזקת מר"ק, וא"כ י"ל דעל מתני' דאף דצריכי' לטעמא דאדם עשוי למשמש מ"מ אין הכרח לדין דאדם עשוי למשמש עושהו לודאי דידע דנפל, אלא דמגרע חזקת מר"ק כיון דרגלים לדבר דידע ונתייאשו אתרע חזקת מר"ק והוי כמו ספק השקול וזוכה מספק, אבל ברייתא דמיירי ע"כ ביש בו סי' ויתברר הבעלים, ואם יבואו הבעלים, יאמרו טענת ברי דל"י דנפל דזה אף אם אתרע חזקת מר"ק יהי' כמו ספק השקול, מ"מ י"ל דבזה ברי ושמא ברי עדיף, דדוקא במוחזק גמור אמרי' אוקי ממונא בחזקת מר"ק, אבל במוחזק רק בחזקה דהשתא ולא הי' מעולם בעל הממון זה, י"ל דבזה ברי ושמא ברי עדיף, וע' בשיטה מקובצת בסוגיא דמחליף פרה בחמור דכ' בשם הראב"ד דבעומדת באגם מהני ברי ושמא להוציא מחזקת מר"ק, ע"ש, (דלא כהרמב"ן ב"ב דף לד) א"כ י"ל דמהני ברי ושמא להוציא מחזקה דהשתא וא"כ אמאי שלו, הא אולי יטענו הבעלים ברי, ומוכרחי' לומר דאדם עשוי למשמש עושהו כודאי, וא"כ מש"ה אמר ר"י אבריית' בכדי להוכיח דאדם עשוי למשמש הוי כודאי, אבל במתני' דליכא סי' ואינו עשוי לברר הבעלים ולעולם הוא טוען ברי לפנינו מספיק לומר דאדם עשוי למשמש מגרע לחזקת מר"ק, (המהרש"א הקשה דמאי פרכי' הא ל"י, דלמא אביי ס"ל כרבה ומוקי למתני' בדרך הנוח, יתי' דקשי' לפי הלכתא דקיי"ל כרבא לענין סי' מקום, והכא קיי"ל כאביי דישל"מ לא הוי יאוש, לא ידעתי מה יענה המהרש"א בפירכת הש"ס מברייתא דמוצא מעות בבתי כנסיות דלמא מיירי בהניח, ובפרט לפי הגירס' דלקמן אלא לעולם בצבורין וצ"ע):

בסוגי' קשה לי בההיא דלקט הא גם לעניים קטנים יש חלק בהן, וחלקן מי התיר ליטול לעשירים הא אין הפקירן הפקר והוי כמו של"מ כדאמרי' לקמן יתמי מאי, ואי דנימא כיון דאף אם יטלנו קטן אין זכותו זכות גמורה והוי רק גזל מפני דרכי שלום, מש"ה במה שנטלו עשיר לא מקרי גזלן, הא מ"מ להני פוסקים דצרור וזרקו יש לו זכיי' מדאורייתא אף במציאה, א"כ בהך קטנים יקשה דיש להם יד לזכות, ומ"מ אין הפקירן הפקר, ובזה י"ל דאין בהם כח להפקירן במה דאתי לידיה, אבל מ"מ לא סילק זכותם מהם כמ"ש תוס' ב"ב, ואולם בזה עיקר היסוד לא ניחא להו, דאף בקטנים דאין להם יד, היינו דאם יטלו יכול אחר לחטוף ממנו דלא זכה הקטן בהגבהה דאין לו יד, אבל מ"מ יש לקטן חלק בלקט שהוא שלהם ליתן ולאכול, א"כ האיך ילקוט העשיר, הא יש קטנים ויונקי שדים דהוי כמו ישל"מ לגמרי דאין יאושן יאוש וצע"ג.

תד"ה תני' נמי וכו' וא"ת אם דין הוא לתלות בעוברי דרכים וכו'. קשה לי כיון דחזינן דרבותינו בעלי התוס' מצדדי' בזה אם הדין לתלות בעוברי דרכי' או לא, א"כ מצינו למימר דמעיקר הדין דהוי ספק להמוצא אם מעוברי דרכים דמקרי רבים לגבי בעל האילן דזתים מוכיח עליו ומש"ה הבעלים מתייאשים דהמוצא ל"י למי יחזיר, והא דזתים וחרובים אסורים לאביי ותאני' מותר היינו בממנ"פ לפי הגירס' אגב דיקירי והיינו תאנה, וע"כ אפשר דזתי' וחרובים הם יקרים וי"ל דזתים וחרובי' אסור דבין לגבי בעל האילן ובין לגבי עוברי דרכים הוי ישל"מ, אבל תאנה דאם הוא מבעל האילן הוי מדעת דידע דנתרא, וא"כ הוי ס"ס, ס' מבעל האילן והוי ודאי יאוש, ואת"ל מעוברי דרכי' שמא ידעי דנפל, מש"ה פריך הש"ס לרבא גם בזתים וחרובי' לשתרי דכיון דהדין דהוא ספק לתלות אף דאם האמת דמאילן נפלו הבעלים מתייאשו, ומתרץ מכח זיתו מוכיח הוי כאלו ידוע למוצא' דמאילן הזה הוא, ומש"ה לא מייאש, ולפי הגירס' אגב דחשיבי והיינו די"ל מאכל חשיבי י"ל דזתי' וחרובי' אסור לאביי מספק דשמא מבעל האילן הוא והא שלמד"ע, אבל תאני' גם לבעל אילן הוי מדעת בעבידי דנתרא, ורציתי לומר דתוס' ס"ל כהך גירסא אגב חשיבי דכל אוכלין חשיבי, וגם ס"ל דמוחלטת דבספק ממי נפל ולגבי חד הוי יאוש זוכה המוצא מספק דאינו דומה לספיקא דל"י דנפל דהוי ספק אם נתייאשו הבעלי' והוי חזקת מר"ק וכן במתני' דמכשירי' דמע"מ חייב להכריז ואינו תולה בספק שמא מעובדי כוכבים ומזלות, היינו כיון דיש בו סי' ועומד לברר כמו דס"ל לרבנן דרשב"א בר"נ הכי סברא לרשב"א עכ"פ בספק השקול, אבל הכא בזתים וחרובי' אלו היה מעיקר הדין דהוי ס' אם מבעל האילן אם מעוברי דרכים גם לאביי יהי' שלו מספק דשמא מעוברי דרכים והוי מדעת, דבזה אינו מתנגד חזקת מר"ק וגם א"א לברר כיון דלית בו סי', ומש"ה הוכיח תוס' דבדין דתולה בודאי לבעל האילן.
אמנם באמת נסתר זה דהרי מדברי תוס' לעיל ד"ה וכמה אר"י קב בד"א מבואר דגם בפירות שייך ישל"מ, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על רבותינו בעלי תוס' דלמאי נדחקו בזה הלא סוגי' מוכרחת דאם דהדין דהוי ספק אם מבעל האילן אם מעוברי דרכי' זתים וחרובי' אסור דלגבי כולם הוי של"מ, ובתאני' מותר אי מטעם ספק שמא מבעל האילן דהוי מדעת, וספק כזה מותר, אי מטעם ס"ס, ספק מבעל האילן והוי מדעת וא"ת מעוברי דרכי' דלמא ידע וצ"ע, אח"כ ראיתי שהטור (רסי' רס"ב) כ' דמידי דמיכל ידיע דנפל, ואעפ"כ כ' כדברי תוס' דמצא פירות אם דרך נפילה אפי' טובא נמי דהוי של"מ והוא תמו' לכאורה, ומצאתי שהסמ"ע סקט"ו נדחק בפירות היינו תבואה דלא מיקרי מידי דמיכל ולפ"ז דברי תוס' נכונים:

בגמרא ת"ש עיגולי דבולה כו' הא דלא מקשה מבבא דכריכות בר"ה דמתניא ברישא י"ל משום דהתם פשיטא ליה דאיירי דרך הינוח מדמפליג בין רה"ר לרה"י והיינו אליבא דהלכתא דקי"ל דסימן העשוי לידרס ומקום הוי סימן וכמ"ש התוספות לעיל בד"ה כריכות ע"ש. אבל מהנך מקשה שפיר דאף את"ל דאביי יסבור דמקום לא הוי סימן אפ"ה א"א לאוקמי כל הנך דרך הינוח מדלא מפליג בין רה"ר לרה"י לענין מקום המשתמר אע"כ דדרך נפילה איירי והיינו כמ"ש בסמוך דאף שכתבו התוספות דלרבה איירי מתניתין בין דרך נפילה ובין דרך הינוח היינו לצדדין ונתיישבה קושית מהרש"א וק"ל:

בתוספות בד"ה ופטורות ממעשר כו' וה"נ מיירי קודם גמר מלאכה שלא נתייבש כו' עכ"ל. ויראה דמסוגיא דשמעתין נמי מוכח כן דלמאי דמשני במסקנא תאנה עם נפילתה ופרש"י דמשום דנמאסת מפקיר להו ואכתי תקשה תינח תאנים אלא קציעות מאי איכא למימר דכיון שכבר נתייבשו ודאי לא מימאסו בנפילה אע"כ דהכא איירי שעדיין לא נתייבשו דומיא דנקט דפטורים ממעשר וק"ל:

בא"ד וגבי הקדש אינו כן כו' כדמוכח קצת פ' האומר עכ"ל. חפשתי בכל הפ' ולא מצאתי אבל תמיה היא בעיני דנראה דבאותה משנה גופא שכתבו התוספות דבפאה מוכח דוקא בהפקיר קודם גמר מלאכה כו' איתא שם בסיפא המקדיש ופודה חייב במעשר עד שימרח הגזבר וכן איתא נמי בפ"ד דפאה משנה ח' וז"ל כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא הגיעו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו' ע"ש אם לא נאמר שיש לחלק בין היכא שפדאה בעצמו ובין פדאה אחר וצ"ע:

בד"ה תאנה נמי מידע ידיע כו' מיהו אית ספרים דגרסי כו' דבזה מתרץ מה שהקשינו כו'. כל המפרשים האריכו בזה והמחוור שבפירושים הוא דכוונתם לומר דלאותו גירסא התרצן בעצמו נתכוון לאותו הסברא שעשו התוספות קושיא על דברי המקשן במה שהקשה א"כ מאי פריך לרבא כו' ועוד מורה הל' שכתבו התוספות דבזה מתרץ מה שהקשינו ולא כתבו דבזה מתורץ ולשון מתרץ משמע דבאמת זהו התירוץ גופא מה שעשינו לעיל קושיא מן דברי רוב המפרשים: