|
⎯
טקסט הדףאי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר אי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מינה לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר לא ניחא דליהוי {תהילים לז-כא} לוה רשע ולא ישלם סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע ולא ישלם הוא דאמר להכי זביני לך שלא באחריות מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה וקא אתי עכו''ם ואניס ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא ולא אמרן אלא דלא אניס ליה לדידיה ולאוכפא אבל אניס ליה לדידיה ולאוכפא לא אמימר אמר אפי' ליכא כל הני לא מאי טעמא מידע ידע דסתם עובד כוכבים אנס הוא שנא' {תהילים קמד-ח/יא ??} אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר: אומן אין לו חזקה וכו': אמר רבה ל''ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם כי אמר ליה נמי לקוחה היא בידי מהימן אמר ליה אביי אי הכי אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך כי אמר ליה לקוחה היא בידי מהימן אמר ליה רבה מי סברת
⎯
רשב"םאי דאית ליה. למוכר ארעא אחריתי בת חורין שיוכל בע''ח לגבות הימנה עליה הדר בעל חוב דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זבורית ואמאי אינו מעיד הרי אין מעמידה בפני בעל חובו ואין לו למוכר לא ריוח ולא הפסד אם תעמוד ביד הלוקח ואינו נוגע בעדות זו: מאי נפקא ליה מינה. אם תשאר ביד הלוקח הא אפילו אי מפיק לה מערער לא מצי גבי בעל חובו מיניה דמוכר מידי דהא לית ליה: לא ניחא ליה. ללוה דתיפוק ארעא מיד לוקח ולא ימצא בעל חוב ממה לגבות וקם ליה לוה בלוה רשע ולא ישלם והלכך נוגע בעדותו הוא: סוף סוף. מה הנאה יש לו בעדות זו דמוקי לה ביד לוקח והדר בעל חוב וגבי לה מיניה לגבי לוקח נמי הוה ליה לוה רשע שהרי הפסידו ולא הוי נוגע בעדות זו: ומשני. דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות להפטר מכל אחריות שבעולם והלכך אינו מעיד שרוצה להעמידה בפני בעל חובו דלגביה הוא דהוה ליה לוה רשע אי לא פרע ליה: מכריז רבא. דריש לרבים: דסלקין לעילא. העולין מבבל לארץ ישראל: ודנחתי לתתא. מא''י לבבל כולכם תדעו דין זה האי בר ישראל כו': חמרא. חמור: ואניס ליה. מיניה דלוקח דקטעין עכו''ם חמור זה נגנב ממני או מי שמכרו לך גזלו ממני ובלא עדים מאנסו הימנו וכדמפרש לקמן דלא אניס ליה לאוכפא אלא החמור לבדו דמוכח מילתא דדידיה הוא דקא שקיל דלאו דידיה לא בעי ליה למישקל והלכך דינא הוא דמפצי ליה כמו הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה (תהלים קמד) ויביא עדים וידון עם העכו''ם אולי יוציאנו מידו דעכו''ם צייתי דינא הם ודוקא עכו''ם אבל קאניס ליה ישראל לא מפצי ליה אלא יתבענו בדין דאין כח לישראל לגזול חמור מחבירו בלא עדים ובלא ראיה: ולא אמרן. דצריך מוכר לפצות לוקח אלא שאין מכיר בה לוקח שהיא בת חמורו של מוכר דאיכא למימר הדין עם העכו''ם: אבל הכיר בה כו'. לא מבעי ליה לפצותו כיון דדבר ידוע הוא שגדלה בביתו של מוכר וסתם עובד כוכבים אנס הוא מסתברא דשלא כדין אנסו העכו''ם: ולא אמרן. ' דמפצי ליה היכא דאין מכיר בה אלא דלא אניס את החמור ואת האוכף דכיון דהניח את האוכף מסתברא דשלו הוא נוטל והלכך נקט חמור אבל פרה וטלית ליכא למימר האי חילוק דאוכף: לא. מפצי ליה דסתם עובד כוכבים אנס הוא: אפילו ליכא כל הני. אינו מכיר בה שהיא בת חמורו ולא אניס לאוכפא אפילו הכי לא מפצי ליה דסתם עובד כוכבים אנס הוא [והכי קי''ל משום דאמימר בתראה הוא]: אומן אין לו חזקה. מתני' היא דקתני האומנין והאריסין כל חדא חדא בבא מפרש להו ואזיל: אמר רבה לא שנו. דאין לו חזקה לטעון לקוח הוא בידי וצריך לשלם האומן לבעל הבית את בגדיו או את כליו: אלא שמסר לו. בעל הבית לאומן טליתו בפני עדים לתקנו והלכך אפילו אין אנו רואים עכשיו הטלית ביד האומן ובעל הבית תובעו טליתו אין האומן יכול לטעון החזרתיו לך דסבירא ליה לרבה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים כדמפרש לקמיה והיה לו להחזירו בעדים וכל שכן שאנו רואין אותו בבית האומן שאין יכיל לטעון לקוח הוא בידי שהרי מעידין עדים שבתורת פקדון בא לידו שהרי בפניהם מסר לו ומיהו אי טעין החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן דהכי אמרינן בשבועות (דף מא.) דאפי' למ''ד המלוה את חבירו בערים צריך לפורעו בעדים אי טעין ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן ומיהו כל זמן דלא טעין אלא החזרתיו לך שלא בערים אינו נאמן והא דלא אמרינן מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אמר נמי החזרתי ביני ובינך נאמן כי האי גוונא לא אמרינן מיגו דכיון דלא פרעו בפני עדים לא היה יכול לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר איניש פן יעשה בדאי היום ולמחר כי הדרי עדים ממדינת הים ויאמרן לא היו דברים מעולם: אבל מסר לו שלא בעדים. לא מיבעיא היכא דאין אנו רואין הטלית בידו דמתוך שיכול לומר אמת אתה מסרת לי אבל החזרתי לך ונאמן דהא אין צריך עכשיו להחזיר לו בעדים אי נמי יכול לומר לא היו דברים מעולם שלא מסרת לי ויהיה נאמן בשבועת היסת כי אמר לו נמי ישנו בידי ולקוח הוא שמכרתו לי דיש לו חזקה ונאמן ע''י האי מגו אלא אפילו אם ראו עכשיו עדים הטלית ביד האומן או שתפוס בו בפנינו מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שלא מסרתו לי אבל אחר מסרו לי שמכרתו לו והוא מכרה לי כי אמר ליה נמי אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן בהאי מיגו דסבירא ליה לרבה השתא דהיכא דלא מסר לו בעדים ל''ש ראה הטלית בידו עכשיו ל''ש לא ראה יש חזקה דלא מדמי ליה לדין של דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר אידך לקוחין הן בידי דאינו נאמן הואיל ויש למערער עדים שהיה שלו ואע''ג דליכא עד מסירת שאלה או שכירות משום דשאלה ושכירות לכל שכניו אדם משאיל ומשכיר אבל הכא מצי אמר אומן אינך רגיל לתקן בגדיך אצלי והכי מוכח לקמיה דלרבה ל''ש ראה ל''ש לא ראה יש לו לאומן חזקה היכא דליכא מסירה בעדים: אמר ליה אביי. לרבה אמאי לא משוית שום חילוק היכא דמסר לו בעדים בין ראה עכשיו הטלית בידו בעדים ללא ראה אפילו מסר בעדים נמי היכא דלא ראה יש לו חזקה מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך דסבירא ליה לאביי
⎯
תוספותאי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר. הוה מצי לשנויי כגון שעשאה אפותיקי דאז לא הדר אארעא אחריתי דאית ליה ואם תפול ביד המערער יפרע לו אחרת ומש''ה אינו מעיד עליה דנוגע בעדות הוא: מאי נפקא מינה. תימה דנ''מ שיפטרו אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי: דינא הוא דמפצי ליה. תימה לרשב''א דלימא ליה אייתי ראיה דבדין טרפה ואשלם לך דאפילו לגבי ישראל מצי למימר הכי כל שכן. לגבי עכו''ם ויש לומר דמיירי כגון שבדיני עכו''ם דן עמו ובדיניהם הויא דעכו''ם הלכך חייב לפצותו: אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר כו'. אין לפרש מתוך שהיה יכול לומר אין בידי כלל דהא בראה מיירי כדמוכח אתקפתא דאביי דראה עבדו אלא ה''פ מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שבא לידו בתורת אומנות אלא בתורת מכר אי נמי אתה מכרתו לאחר ואחר מכרו לי כדפי' הקונטרס ואם תאמר מאי איריא אומן דאין לו חזקה היכא דמסר לו בעדים אפי' אחר נמי כיון שיש עדים שבא לידו בתורת פקדון ואפילו לא ראה למאי דמסיק שצריך להחזיר לו בעדים ולקמן פריך לה אבל מכל מקום קשה דמאי ס''ד דרבה וי''ל כגון שמסר לו בעדים סתם ולא פירש בפניהם אם בתורת מכר אם בתורת פקדון ולהכי דוקא אומן אין לו חזקה דמסתמא לתקנו מסר לו כיון דלא פירש אבל אחר. מדלא פירש שהוא פקדון מסתמא מכר או מתנה הוא ורב נחמן בר יצחק דפריך בסוף הסוגיא אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה לא מסתבר ליה לרב נחמן לאוקומה בראיה בלא ידיעה דלא שכיח כדפריך [. לעיל מיניה] אי דאיכא עדים ליחזו עדים מאי קאמרי דלא שכיח שימסור בפניהם ולא ידעי. הקציצה והכא נמי רב נחמן בר יצחק לא פריך אלא מכח סברא זו והכי פריך אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה הא ע''כ ידעי עדים דבתורת פקדון אתא לידיה דלא מסתבר לאוקומה בדבר דלא ידעי דלא שכיח כלל הקשה בקונט' אמאי יש חזקה לאומן מ''ש מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ותירץ דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שייך גבי כל אדם אבל הכא מצי למימר אומן אינך רגיל אצלי לתקן ור''י אומר דאפי' רגיל לתקן אצלו יש לחלק דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שייך בין לגבי אדם שמכיר שהוא נאמן בין מכיר שאינו נאמן ואין יכול כל שעה להעמיד עדים כשרוצה להשאיל ולהשכיר שלא להשיא עצמו שם רע בשכיניו אבל לאומן אם צריך הוא לתקן יכול ליתן לאומן המכיר שהוא נאמן או להביא עדים לכך יש לו חזקה שלא בעדים: אי הכי אפי' בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך כו'. פירוש בשלמא לדידי דלא מפליגנא בין יש עדים לאין עדים אלא בראה הוא דמפליגנא היכא דראה אפילו היכא דליכא עדים לא מהימן כדאמר אביי בסמוך והיכא דלא ראה אף על גב דאיכא עדים מהימן במיגו דמצי אמר החזרתיו לך אלא לדידך היכא דאיכא +
רבינו גרשוםאי דאית ליה ארעא אחריתי. חוץ מזו שמכר אמאי לא מצי מסהיד ליה והא עליה דידיה קא הדר בעל חובו וגבי מההוא קרקע דשייר לו ולא על הלוקח. ואי דלית ליה ארעא אחריתי אמאי לא מצי מסהיד הא לא נוגע בעדות דכיון דלית ליה קרקע מאי נפקא ליה מיניה. כלומר אמאי איכפת לו אם לא היה מוצא בעל חובו לגבות כלום מן הלוקח סוף סוף אין יכול בעל חובו לחזור לגבות ממנו שהרי אין לו כלום הלכך מה לו למוכר לשקר ואמאי נוגע בעדות הוא: לעולם דלית ליה ארעא אחריתי למוכר. ודקאמרת אי הכי מה לו לשקר אפ"ה חיישינן משום דלא ניחא ליה דליקרייה לוה רשע ולא ישלם וניחא ליה דלישכח בעל חובו למטרף מידי מן הלוקח: סוף סוף. כי טרף ליה בעל חובו לגבי דלוקח הרי לוקח קורא לו לוה רשע ולא ישלם. לא דמצי אמר ליה מוכר להכי זביני לך שלא באחריות דלא ליהוי ליה עוד שום תרעומות: דסלקין לעילא. מבבל לא"י: ודנחתין לתתא. מא"י לבבל כלומר הוו ידעין הכל האי דינא. ולא אמרן דמפצי ליה אלא כשאין מכיר בה הלוקח שהיא בת חמורו דמוכר: לא מפצי ליה. דהשתא ידע דעובד כוכבים באנסות לקחה ממנו ולא בדין: ולא אמרן. אפי' להיכא שאין מכיר בה שהיא בת חמורו דמפצי ליה אלא דקא אניס ליה עובד כוכבי' בלא אוכפא דאיכא למימר מה שהכיר אניס ומה שלא הכיר לא אנס ומש"ה דינא הוא דמפצי ליה אבל אניס לתרוייהו לא מפצי ליה: אמימר כו': פיסקא אומן שמתקן כלים אם מבקש ממנו בעל הבית שיחזור לו את כליו אע"ג דאין רואהו בידו אין לו חזקה לאומן לומר לקוח הוא בידי: אמר רבה ל"ש. דאין לו חזקה אלא שמסר לו בעל הבית בעדים דאע"ג דלא ראהו בידו אין לו חזקה לאומן לומר לקוח הוא בידי משום דסביר ליה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים אע"ג דראוהו בידו יש לו חזקה דמתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם. לא נתת לי שום כלי לתקן: אמר ליה אביי אי הכי אפי' בעדים. מסר לו כיון דלא ראוהו הוי חזקה מתוך שיכול לומר לו כו'. משום דמשמע לו המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים: אמר ליה מי סברת כו'. אמר רב' מפרש לה לסיפא א)נראה דצ"ל ביוצא הטלית. כיוצאת העדות מחמת ידי אחר ולא מחמת ידי אומן וכי אמר ליה המערער להאי אחר מה טיבו אצלך אמר לו בפני אמרת לו לאומן למוכרו למי שירצה ואני קניתיו ממנו דבריו קיימין מיגו כו' כי אמר ליה נמי זבינתה ניהליה ובפני אמרת לו שימכרהו או יתנהו למי שירצה מהימן: +
רמב"ןאי דאית ליה ארע' אחריתי עליה דידיה הדר. ראיתי לרב רבי אברהם ברבי דור זכרונו לברכה שהקשה מי יודע חובותיו של זה שמא המשועבדין והבני חורין כולן צריכין לחובותיו ואחרים ראיתי מקשים דלמא שויא ניהליה אפותיקי מפורש דאינו גובה משאר נכסים כלל שאין שעבודו אצרו עליו דהא אמר ליה אין לך פרעון אלא מזו וכדמוכח במסכת גטין ותמהני על דברים הללו אם יש עליו חובות הרבה שאין קרקעותיו מספיקות להם הרי זה בכלל אי דלית ליה ארעא אחריתי ומאי נפקא ליה מיניה ובן אם אפותיקי מפורש שאין שעבודו על שאר נכסים הרי אין לו ארעא אחריתי ואין כאן מקום לקושיות הללו. והא דאמרינן לעולם דלית ליה ארעא אחריתי. פירש הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל דהוא הדין לדאית ליה ארע' אחריתי אלא לאודועי חששין הוא דאמרי הכי כלומר לכך אינו מעיד לו עליה משום דחיישינן שמא כשיבא בעל חוב זה לא ימצא לו קרקע אחרת שהוא משועבד לכמה בני אדם ולא ימצאו מהיכן יגבו. לא ניחא ליה לשוויי נפשיה לוה רשע ולא ישלם. קשיא ליה לרב יהוסף הלוי ז"ל והא לאו דעדות שקר חמיר והיכי חשדינן ליה דעד שקר נמי רשע מיקרי דכתיב והיה אם בין הכות הרשע ובעדים זוממין הכתוב מדבר וניחא ליה דהכי קאמר דלא ליקריוה איניש לוה רשע ולא ישלם הוא ולהוציא ידי הבריות מתכוין. והא דאקשינן הכא סוף סוף גבי אידך לוה רשע ולא ישלם הוא. כתב רבינו הגדול ז"ל וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע בעדות הוא וכן ראיתי לרבני המפרשים עד שהקשו ודלמא אכתי ניחא ליה משום דלא ליהוי גבי תרוייהו עבד לוה לאיש מלוה ומפרקינן כיון דמיקרי הכי לא איכפת ליה בי תרי לחד. אפילו כולהו לא מיבעי ליה לפצוייה. וכל שכן ישראל משום דאמר ליה קום בדינו עליה אבל נכרי כיון דלא אפשר למיקם עליה בדינא ומעשיו מוכיחין דשלו הוא אימא ליפצי ליה קא משמע לן והכי נמי אמרינן (בבבא מציע' די"ד ב') אי חמר ליה אחוי ליהטרפך ואשלם לך ופרש"י ז"ל אחוי דבדין טרפוה מינך ואשלם לך שמע מינה שלא כדין אינו משלם לו כלום לא בנכרי ולא בישראל. לא שנו אלא שמוסר לו בעדים כו'. פירוש כולה שמעתין באומן במטלטלין רהטה וחזקה דאלתר היא ומיהו משנתנו בחזקת שלש שנים נשנית אלא משום דמשכחת לכולהו באומן בכבדים וכענין ששנו בברייתא ראה עבדו ביד אומן קא אמרינן עלה כולה מגו דשמעתין ופי' מסר לו בעדים דאינו נאמן לרבה אע"ג דלא ראה כדאקשי ליה אביי וכל שכן ראה דלית ליה חזקה אבל מסר לו שלא בעדים אע"ג דראה יש לו חזקה מדאקשינן ליה לקמן ובראה מיה' תפיס הלכך לרבה מאי אומן אין לו חזקה אומן בכלי זה כלומר שיש עדים שמסר לו בתורת אומנות. +
רשב"א אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר. כתב הראב"ד ז"ל: קא מקשו הכא דמי יודע חובותיו, שמא המשועבדין והבני חורין כולין צריכין לחובותיו. ותו, דקאמר ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מינה, דילמא דאקנה אמר ליה וחשב בלבו אקנה נכסים וזה יבא ויטרוף ועל כן רוצה שתעמוד המכירה זו בידו של לוקח ויבא בעל חוב ויטרוף אותה קודם שיהיו לה נכסים אחרים שיגבה מהם. ותירץ הוא ז"ל, כי קושיא זו האחרונה אינה קושיא, כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובו. ועל הקושיא הראשון תירץ, כי לא חששו אלא לחוב הידוע בשטר, אבל לא מן הסתם, שאם לא נודע החוב בודאי איננו, שאילו היה בשטר כל מלוה בשטר קלא אית ליה. ופריק דלית ליה. ודקא אמרת מאי נפקא ליה מינה, אפילו הכי לא ניחא ליה דליהוי רשע ולא ישלם. והקשה הרב רבי יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, והא לאו דעדות שקר חמיר, והיכי חיישינן ליה, דעד שקר נמי רשע מיקרי, דכתיב והיה אם בן הכות הרשע ובעדים זוממים הכתוב מדבר. ותירץ דהכי קאמר דלא ליקריוה אינשי לוה רשע ולא ישלם, ולצאת מידי לעז הבריות מתכוין. הא דאקשינן: סוף סוף לגבי דהאי לוה רשע ולא ישלם הוא. פירש הרב אלפסי ז"ל, סוף סוף לגבי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא, ולא נפיק ליה מהאי שמא, וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע הוא בעדות, ואמאי אינו מעיד. עד כאן. וכן פירש ר"ש ז"ל. וקשיא טובא, דכל שכן שהוא נוגע בעדות, וכדאמרינן לעיל גבי שותפין הכא במאי עסקינן שקבל עליו אחריות, ואקשינן אחריות דמאן אי נימא אחריות דעלמא, כל שכן דניחא ליה, כלומר שאם תצא מתחת ידו של זה יהא חייב לשלם לו. ועוד דהכא איפשר דאינו חייב לעלמא וניחא ליה דיקום בידא דהאי דלא ליהוי לגבי דידיה לוה רשע ולא ישלם. ועוד דילמא לגבי בעל חוב אינו חושש עדיין, שמא לא הגיע זמנו, ולזה חושש עכשו, שעכשו תצא מתחת ידו. ועוד לכשתמצא לומר שהוא חייב לאחרים, בודאי יותר הוא חושש שלא יקראוהו שנים לוה רשע משלא יקראנו אלא אחד, דעכשו יהא מוחזק בלוה רשע ולא ישלם. ומסתברא דהכי פירושא, אם איתא דטעמא משום דלא לקריוה לוה רשע ולא ישלם הוא דחשבת ליה נוגע בעדות, אמאי נסבת לה מפני שמעמידה בפני בעל חוב דאינו יודע, ושבקת טעמא דלא לקריוה לוקח גופייהו לוה רשע. ופריק אי משום לוקח לא חיישינן דאיהו לא חייש דליקריה איהו לוה רשע ולא ישלם, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. ואם תאמר אם כן עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי, אי הכי פרה וטלית נמי אמאי מעיד לו עליה, דסוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא. ועוד דהשתא מפרה וטלית סלקינן. וי"ל דהשתא אדרבין קיימין ועליה דייקינן, ורבין לא איירי בפרה וטלית כלל, הילכך עדיף ליה לאקשויי אדרבין, ובמאי דפרקינן דאמר ליה להכי זביני לך שאל באחריות סלקא לן פירוקא אמתניתא כנ"ל. כולהו נמי לא מפצי ליה. פירוש וכל שכן ישראל, דלעולם אין מוכר חייב לפצות את הלוקח עד שיתחייב בבית דין, דאמר ליה מוכר אחוי טרפך ואשלם לך, אלא דבגוי כיון דלא אפשר למיקם עליה בדינא ומעשיו מוכיחין שהיא שלו, כיון שלוקחה ממנו ומני לו את האוכף, הוה אמינא דליפצי ליה, קא משמע לן אמימר [דלא. וכן פירש רש"י ז"ל (בבא קמא ע, א) אחוי טרפך דבדין טרפוה מינך ואשלם לך. שמעינן מינה דאי טרפיה שלא כדין אינו משלם לו כלום לא בגוי ולא בישראל. והדין נותן, דכל שלא עמד עליו בדין ולא חייבוהו בית דין גזל הוא, ואחריות אונסין וגזלה לא קבל עליו. אמר רבה לא שאנו אלא שמסר לו בעדים. כלומר, ואף על פי שלא ראה עכשיו בידו, דכל שמסר לו בעדים אינו יכול לפטור עצמו בשום צד, וכדמסיק רבה ומפרש טעמיה דהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, והילכך כל המפקיד אצלו בעדים אין לו מגו, ולפיכך אינו נאמן לומר מעתה חזרתי ולקחתיו ממך. אבל מסר לו שלא בעדים נאמן לומר לקוח הוא ביד, שחזרתי ולקחתיו ממך, מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם, כלומר, לא היו דברים כמו שאתה טוען, דבין שלא ראה בין שראה עכשו בידו ויש עדים שמכירין אותו שהיה של תובע, יש לו מגו, דאי לא ראה יכול לומר לו לא היו דברים מעולם ולא בא לידי מעולם, ואפילו ראה יכול לומר לא בא לידי בתורת אומנות כמו שאתה אומר, אלא במקח, ואי נמי לא בא לידי מידך, אלא בשוק קניתיו מאחר, שמא מכרתו לו. ודע לך דרבה אפילו כשראה קאמר, דמהימן כל שמסר לו שלא בעדים, מדמותיב ליה אביי מברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס, קתני מיהא ראה, אלמא שמעיה אביי לרבה רביה דאמר בהדיא דכל שמסר לו שלא בעדים בין לא ראה בין ראה מהימן. ועוד דהא אתא רבא לאותובי לאביי ולסיועי לרבה מברייתא דקציצה, וקא מוקי לה איהו בדליכא עדים ובדראה, אלמא רבה אפילו בדראה קאמר דאומן מהימן, ואף מדברי רבה עצמו שמעינן לה, מדמפליג בין מסר בעדים למסר שלא בעדים, ולא מפליג בין ראה ללא ראה, שמע מינה דלדידיה אין כל הדבר תלוי אלא בדמסר בעדים וכמסר שלא בעדים. אמר ליה אביי אי הכי בעדים נמי. אביי הוה סבור דלרבה כל שמסר לו בעדים אפילו יש לו מגו דהחזרת[י] אינו נאמן, ולפיכך היה מקשה והולך מאי שנא דבדליכא עדים נאמן ומשום מגו. ואף על גב דאביי נמי אית ליה טענת מגו באומן, דהא משמע דלדידיה כל היכא דלא רעה נאמן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתיו לך, וכפשטה דברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן, דאלמא דוקא ראה הא לא ראה מהימן, אפילו הכי מקשה לי[ה] לרבה אי הכי בעדים נמי, והכי קאמר ליה, בשלמא אי אמרת איפכא, דבמסר בעדים ולא ראה מהימן ובדמסר שלא בעדים וראה לא מהימן, שפיר, דכל שלא ראה מהימן מגו דאי בעי אמר ליה לא בא לידי מעולם ואי נמי החזרתיו לך, דהא אפילו בכלים עשויים להשאיל ולהשכיר, שאינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, אם לא ראה נאמן, אלא בדראה אינו נאמן, דכל כלי שיש ביד אומן באומנותו, שהכל צריכין ליתן כליהם טלית ביד כובס ובגד לצבוע לצבע, אלא לדידך דאמרת דאפילו בדראה נאמן ועשיתו לאומן בזה כשאר כל אדם, אם כן אפילו בדמסר בעדים למה אמרת שאינו נאמן, דהתם נמי הא אית ליה מגו. +
המאיריכבר ביארנו למעלה שהמוכר שדהו לחברו שלא באחריות אינו מעיד עליה וביארנו שאין בה חלוק בין יש לו שאר נכסים לאין לו שאר נכסים שאם יש לו שאר נכסים שמא חובותיו יתרים עליהם א"כ מהו ששאלו כאן היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה דידיה הדר ואינו מרויח כלום שהרי על כל פנים מן המשוחררים הוא גובה מקצת מפרשים פירשוה אי דאית ליה ארעא אחריתי אחר שחקרו בית דין את חובותיו חקירה הראויה להם וכל שהוא כן יכול אח"כ להעיד עליה הא קודם חקירה אינו מעיד ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאין פוסלין בעדות זו אלא בחוב הידוע ולא מן הסתם ואף קודם חקירה שכל מעשה שטר קול יש לו וכל שלא נשמע קולו אין חוששין לו ומתוך כך היה לו לשאול אי אית ליה ארעא אחריתי ולהכשירו בכיוצא בה לעדות והוצרך להעמידה בשאין לו עוד קרקע ומטעם שלא יהא נקרא לוה רשע ומ"מ אין באין בפיסולו שנדונהו כנוגע בדבר שנחוש שמא יעיד להעמידה בפני בעל חובו שאם ירויח נכסים מכאן ואילך לא יהא בעל חובו חוזר עליו שאין חוששין לדבר הרחוק כל כך משלשה צדדין להעיד עדות שקר ולהצלת מה שלא בא לידו עדין ובכונת הצלה שלא כדין ומ"מ ענין מה ששאלו אי אית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר ומטעם שהם בני חורין יש לך עוד לחקור ונחוש שמא אפותיקי מפורש עשאו שאינו חוזר עוד על שאר הנכסים אף בבני חורין ורוצה להעמיד את זו לפני בעל חובו כדי להציל נכסים שבידו ותדע שמקצת מפרשים למדים מכאן שאף באפותיקי מפורש אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין ומ"מ במסכת גיטין יתבאר שבאפותיקי מפורש נפרע מן המשועבדים אף במקום בני חורין אלא שמסכימים לומר שבזו מיהא הואיל ולוקח זה לקח שלא באחריות כופין את המלוה לגבות מבני חורין שלא להפסיד את הלוקח שלקח בלא אחריות ואין זה כלום שאף בזו אינו גובה אלא מאפותיקי שלו ומ"מ לדעתי עיקר הקושיא אינה שהרי להצלת נכסים שבידו אינו צריך לכך שהרי אינו חוזר עליהן ואם להעמידה לפני בעל חובו שלא ליקרא לוה רשע אין זה כלום שהרי נכסים בידו לפרעו ולצאת מכלל רשע: כבר ביארנו שהמטלטלין אע"פ שאין בסתם מכירתם אחריות דוקא באחריות הבא מחמת חובותיו אבל נמצאת שאינה שלו על הדרכים שביארנו חוזר עליו וכן הדין אף מחמת חובותיו אם התנה עליהם אחריות בפירוש ומ"מ בכלם דוקא שהוציאוהו ממנו בבית דין ישראל ועל ידי עדות ישראל אבל אם הוציאו ממנו אחד מן האמות הקדומות שבעובדי האלילים ואין מתיראין מעונש הדתות על ידי ערכאותיהם ועל ידי עדותם אין זה חוזר על זה שמכרם לו אפילו לא היה מודה שהוא הכיר בה שמשל מוכר היתה ואפילו אנס את הבהמה ולא אנס אכף שעליה שהיה הדבר מוכיח שלא מתורת אונס הוא בא אלא מן הדין שאלו כן היה אונס אף את האכף וכן אפילו הביא עדי ישראל שמשלו היתה מתחלה שאני אומר מכרן לאחר ולקחם זה הימנו שסתמן של אלו אנסים הם וכן בכל כיוצא בהם שהמקבל אחריות אינו מקבלו מן האונס אא"כ התנה עליו בפירוש ומ"מ כל שהתנה על האונס חייב בכל אונס המצוי כגון זה שהזכרנו ומ"מ אם הביא עדי ישראל שזה גזלה הימנו מוציא מידו: מה שכתבנו בענין נוגע בעדות אפשר לימצא דברים הרבה מלבד אלו שיש לחקור עליהם למקבל העדות ומתוך כך הזהירו גדולי המחברים על דעת הדיין ועוצם בינתו להתבונן ולידע הדבר הגורם לדבר אחד עד שיהא נקרא בשבילו נוגע בעדות ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד שום צד של הנאה בעדות זו וכל שהוא פסול לעדות מסבת נוגע בעדות פסול גם כן לדון וכן בשאר מיני הפסלויות כמו שיתבאר במקומו: כבר ביארנו במשנה שכל המטלטלין בחזקת מי שהם תחת ידו בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר ושהאומן בדברים הראויים לאומנותו אין לו חזקה ויעדנו שבגמ' יתרחבו הדברים בענינים אלו ותדע שדברים אלו מבולבלים ביד הפוסקים מתוך בלבול פירושים שיש להם בסוגיא זו ועיקר מה שראוי לברור בענינים אלו הוא שכל שיש לבעל הכלי עדים ונראה הכלי עכשו בשעת התביעה ביד הנתבע שאי אפשר לו לומר לא היו דברים מעולם ולא החזרתי בין אומן בין אחר בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר בין אין עשויים אין להם חזקה ועדים אלו פירושו באמן שראו שזה מסרו אצלו בתורת תקון ובאחר שראו שזה מסרו אצלו בתורת פקדון או שאלה אי שכירות ומכיון שכן הוא אינו יכול לומר לא היו דברים מעולם לא שלא היה כלל ולא שהיה אלא שבתורת מקח בא לידו וכן מאחר שנראה עכשו בידו אינו יכול לומר החזרתי ומעתה כשהוא אומר חזרתי ולקחתיו אינו נאמן לא היו שם עדים שמסר לו כלל ולא נראה עכשו ביד התובע אלא שזה תובעו כלי פלני יש לי בידך והרי שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם והוא משיבו באמת בא לידי ובתורת מקח או בתורת תקון או שאלה ופקדון ולקחתיו אח"כ בין אומן בין אחר אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן ושני אלו אין בהם חולק ומה שכתבו גדולי הפוסקים בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכיל למימר לא היו דברים מעולם בדליכא סהדי או החזרתי בדאיכא סהדי כי אמר לקחתיו אינו נאמן תדע שדבריהם לצדדין נאמרו כלומר בין ראה היכא דליכא סהדי ובלא היו דברים שבאו בתורת אומנות בין לא ראה היכא דאיכא סהדי ובהחזרתי ובעדים ולא ראה האמור למטה אבל אין עדים ולא ראה אף הם מודים שאף באומן נאמן ומי שרצה לחלוק ולומר באחר ובשאין עשויים להשאיל ולהשכיר שיהא נאמן אף בראשונה לומר החזרתי ולקחתיו יקבל תשובתו ממה שאמרו בסוף סוגיא זו אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה: היו שם עדים שמידו של תובע בא הכלי ליד הנתבע אלא שלא שמעו אם בתורת מקח אם בתורת שאלה ושכירות או תקון והרי שאין זה יכול להשיב לא היו דברים מעולם באמן או באחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר סתמן לתקון או שאלה ושכירות בא לידם וכל שנראה עכשו בידם אין נאמנין לומר בתורת מקח בא לידינו או בתורת תקון ושאלה וחזרנו ולקחנום ומ"מ אם לא נראה נאמנין מתוך שהיו יכולין לומר החזרנו ואחר בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמנין בכולם שהרי יכולין לומר בתורת מקח בא לידינו לא היו שם עדים כלל אבל ראה ובירר שמשלו היה באמן או אחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן שהרי אין כאן מתוך לא מצד שלא היו דברים מעולם ולא מצד שהחזיר שהרי ראה וכן אינו יכול לומר בתורת מקח בא לידי שסתמן לתקון ולשאלה באו ומעתה אינו נאמן בלקחתיו אח"כ הא אחר בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן מטעם מגו דמצי אמר בתורת מקח בא לידי ומ"מ אם לא בירר זה שכלי זה היה שלו אין זה נקרא ראה כלל שהרי יכול לומר לא היה שלך מעולם היו שם עדים אפילו עדים גמורים ר"ל שראו באומן שבתורת אומנות בא לידו ובאחרים בתורת פקדון או שאלה ושכירות אבל בשעת התביעה לא ראה הכלי ביד האומן לפי שיטתנו נאמנין בין אמן בין אחר אף בעשויים להשאיל בין בלקוח בתחלה בין בשבא מתחלה בתורת פקדון ושאלה אלא שחזר ולקח שהרי יש כאן מתוך שהחזרתי וכן דעת הגאונים אבל גדולי הפוסקים כתבו בזו שהאמן אינו נאמן במגו של החזרתי ומה שאמרו ראה תניא אפשר בשאין עדים או על הדרך שפירשוה הם בהלכותיהם ולדעתם בעל שמועה זו והוא רבה הואיל ודבריו נשארו בתיובתא בטלו כל דבריו ולדעת הגאונים לא בטלו אלא במקצתם והוא במה שהוקשה בהם וזהו בשאין עדים וראה שכל שראה ובירר שלו היה הוה ליה אומן לגביה כאחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ולדעת רבה היה האומן נאמן אבל יש עדים ולא ראה היה הלכה כדבריו שנאמן במגו של החזרתי ולפי דרכך למדת שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר בעדים: שמא תשאל לשטה זו והרי במשנתנו נצטרף אומן עם השותף ובברייתא נצטרף עם הגזלן כמו שאמרו מ"ז א' אמן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה גזלן ובן גזלן... יש לו חזקה והיה לנו לפרש ענין אומן כענין שותף וגזלן והדבר ידוע שהשתף אע"פ שסתם שניהם להשתתף בהרבה דברים לא נאמר שאין להם חזקה אלא בשדה שנתברר שתופם עליו בפרט וכן גזלן אע"פ שהוחזק בהרבה גזלות וסתמו גזלן לא נאמר שאין לו חזקה אלא (בשלא) נתברר גזלו על אותו שדה ואף אומן היה לנו לומר שלא נאמר עליו שאין לו חזקה אלא בשנתברר שבתורת אומנות בא לידו אותו כלי בפרט אין זה כלום שהשותף והגזלן אפילו הוחזקו בכמה דברים מ"מ אין סתם הדברים אצלם בשתוף וגזלה אבל אומן כל דברים שבאומנותם חזקה עליהם שבתורת אומנות באו והרי הם אצלם כאחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר: וכלל הדברים שעליו מפתחות הלכה זו נמסרות בידך הוא שיש כאן טענת מגו משלשה צדדים אחד לא היו דברים מעולם והשני החזרתי והשלישי בתורת מקח בא לידי והשנים הראשונים הם שוים לכל אדם אבל השלישי ר"ל בתורת מקח בא לידי אינו לא באומן ולא באחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ומעתה כל שהוא מודה באמת בא לידי ובתורת פקדון ועדין הוא בידי אלא שמ"מ אחר שבא לידי בתורת פקדון לקחתיו ועכשו הוא אצלי בתורת מקח כל שיש לו מגו נאמן בכך וכל שאפשר לו לבא בטענת מגו של לא היו דברים מעולם או במגו של החזרתי אף אמן בדבר הראוי לאומנותו ואחרים אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמנים בו הא כל שאין שם אחד מאלו השלש והוא [טוען] בתורת מקח בא לידי אין אומן נאמן בו בדבר הראוי לאומנותו וכן לא אחרים בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וכלל זה יהא בידך ועל פיו אתה משיג יפה אפני ההלכה על מתכונתה: ולענין ביאור הסוגיא צריך שתדע לפי שיטתנו בדברי רבה הראשונים ר"ל מה שאמר לא שאנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כי אמר לקוח הוא בידי נאמן פירושו בראה וזה שאמר מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם פירושו לא היו דברים מעולם שבאו בתורת אמנות אלא בתורת מקח ואחר שכן אף כשהוא אומר בתורת אומנות באו ולקחתים נאמן ונמצא שהוא מאמין האומן במגו של בתורת מקח בא לידי והוקשה בהם בסוף השמועה ממה שאמרו במשנה אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה ואי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה פירוש הואיל וראה אלא דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה וראה ומה שהקשהו אביי אי הכי אף בעדים נמי ובמתוך שהחזרתי לא שיחלוק אביי לומר בזו שלא יהא נאמן אלא ודאי אף לאביי נאמן ולדבריו דרבה קאמר והענין שהיה אביי יודע ברבה שביש עדים ולא ראה היה אומר שאין אמן נאמן ותמה עליו הואיל ובלא עדים וראה אתה פוטרו במתוך זה שהזכרנו כל שכן בעדים ולא ראה שראוי ליפטר במתוך שהחזרתי עד שמתחלה השיבו רבה שטענת החזרתי אינה כלום וכל שמסר בעדים אף בלא ראה חייב והקשהו ממה שאמרו ראה עבדו ביד אמן פירוש עבד קטן שאם בגדול אין לו אלא חזקת שלש אלא קטן והוא ביד אומן רופא לרפאו וכן טליתו ביד כובס וכן כל כיוצא בזה ואין כאן עדים אלא ראה והוא תובעו מה טבו אצלך אתה מכרתו לי לא אמר כלום שהאמן באין עדים וראה לא החזיק יצא מתחת ידי אחר שאינו אומן וזה תובעו ואומר שלאמן מסרו אם טען זה באמת מן האומן לקחתיו אלא שבפני לקחו הוא ממך נאמן שהרי היה יכול לטעון ממך לקחתיו ותירצה רבה ביש עדים הא אין עדים וראה החולק ועכשו הוצרך לחזור ולומר שטענת החזרתי טענה היא ולא יתחייב אלא ביש עדים וראה שאם לא כן עדים וראה למה לי ונמצא עכשו לדעתו אין עדים וראה ויש עדים ולא ראה פטור והוקשה באין עדים וראה אבל לא ביש עדים ולא ראה על הדרך שהזכרנו: +
ר"י מיגאשלא ניחא ליה דליהוי לוה רשע ולא ישלם. יש כאן לשאול היכי חיישינן ליה בעדות שקר כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם והא רשע דעד שקר טפי חמיר ואלים מרשע דלוה רשע ולא ישלם ולא עוד אלא דהא אשכחן דקרייה רחמנא לעד שקר רשע דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהא אוקימנא בעדים זוממין הכתוב מדבר דאמר עולא מנין לעדים זוממין מן התורה דכתיב והצדיקו את הצדיק וגו'. וכיון דקרייה רחמנא לעד שקר רשע היכי חיישינן ליה דקא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא להוי לוה רשע ולא ישלם וא"ת דהא דלא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישי ליה דמכוין לאסהודי עדות שקר הוא אלא משום דחיישינן דילמא מינטא דעתיה בסהדותא הא ליכא למימר הכי דכי חיישינן למינטא דעתא ה"מ לגבי דיינא שהוא דבר תלוי בראיית הלב דאיכא למימר דלא חזי זכותא למאן דסני וחובה למאן דרחים ליה אבל גבי סהדא כיון דהוא דבר התלוי בראיית העין מאי מינטא דעתא איכא הלכך ליכא למימר הכי. ויש להשיב בשאלה זו דהא דאמרינן דלא ניחא ליה דלהוי לוה רשע ולא ישלם לא לצאת ידי שמים הוא דלא ניחא ליה בהכי דאי משום ידי שמי' כיון דלית ליה מידי מאי אית ליה למעבד הוי ליה אנוס ואנוס רחמנא פטריה אלא האי דלא ניחא ליה בהכי לצאת ידי הבריות הוא דכיון דחזי ליה דלוה ולא ישלם קרו ליה רשע ומש"ה חיישינן שמא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא ליהוי גבייהו לוה רשע ולא ישלם ולא איכפת ליה ברשע דעד שקר דהא לא ידעי אינשי אי אסהיד עדות שקר או לא אי נמי יש להשיב דהא דלא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישי' דעדות שקר הוא אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע ולא ישלם דאשתכח דקא מטי ליה הנאה מסהדותיה ה"ל כמאן דמסהיד לנפשיה דלא מקבלינן מיניה ולאו משום דחיישינן ליה בההוא סהדותא. אלא משום דלא מקרי עד כלל: אומן אין לו חזקה וכו' אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים. פי' כיון שמסר לו בעדים ונתברר שמתחלה בתורת אומן בא לידו כשטוען עכשיו שלקחו מידו אחר כך אינו נאמן לא שנא ראה ולא שנא לא ראה אבל אם מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא נתת לי כלום בדלא ראה אי נמי לא לקחתיו ממך בתורת אומנות לעולם אלא בתורת לקיחה בדראה כשטוען עכשיו לקחתיו ממך בתחילה בתורת אומנות ואח"כ מכרתו לי נאמן לא שנא ראה ולא שנא לא ראה לפי שזה ששנינו אומן אין לו חזקה אינו על מי שהוא אומן לעלמא דאם כן לא שבקת חיי לכולהו אומני אלא במי שנתברר שאותו כלי בא בתורת אומנות לידו הוא ששנינו אומן אין לו חזקה תדע דהא דומיא דשותפין ואריסין קתני מה התם דבר ידוע הוא על מי שהיה שותף ואריס באותה שדה הוא דקתני אף אומן נמי על מי שמתברר שהוא אומן באותו כלי הוא דקתני ואמרינן נמי לקמן (דף מ"ו ע"א) אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה גזלן ובן גזלן אין לו חזקה וכו' דשמעת מינה דהאי אומן דומיא דגזלן מה התם לאו על מי שהוחזק בגזלנות בעלמא הוא אלא עד שיהא מוחזק בגזלנות על אותה שדה הוא כדבעינן למימר לקמן (שם ה"ד גזלן אר"י כגון שהוחזק בגזלנות על אותה שדה אף אומן נמי לא על מי שהוחזק אומן לעלמא אלא עד שיהא מוחזק שהיה אומן באותו כלי אמר רבה דהיכא דמסר לו שלא בעדים ואע"ג דראה נמי פירש ואיכא סהדי דמשתמודעי ומסהדי דהאי כלי דתובע הוה מתוך שיכול לומר מעולם לא הייתי אומן עליו ולא בא לידי בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה מהימן כי אמר נמי אין שקלתיה מינך מעיקרא בתורת אומנות והדר זבינתיה מינך בתר הכי מהימן לא שנא ראה ולא שנא לא ראה. וליכא למימר דהא דרבה דאמר אבל מסר לו שלא בעדים ואע"ג דראה נמי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כי אמר לקוח הוא בידי מהימן דהיכא דליכא סהדי דמשתמודעי ליה להאי כלי דכלי התובע הוא עסקינן דהא איתותב רבה וסלקא שמעתא דהכא דאע"פ שמסר לו בלא עדים נמי לא מהימן ואי סלקא דעתך דליכא סהדי דמסהדי ליה דהאי כלי דכלי דתובע הוא מה לי ראה מה לי לא ראה כיון דאכתי יכול למימר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא הוי ליה ראה ולא ראה חדא מילתא ואם כן אמאי סלקא שמעתא ואע"פ שמסר לו שלא בעדים לא מהימן אלא שמע מינה דאיכא סהדי דמשתמודעי להאי כלי דכלי דתובע הוא ומשום הכי סלקא שמעתא להיכא דראה ואע"פ שמסר לו שלא בעדים לא מהימן דהא איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא וכיון שכן ממילא שמעת דהא דאמר רבה עלה דמהימן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ליכא לפרושי מתוך שיכול לומר לא נתת לי כלום והאי כלי דידי הוא דהא איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא אלא מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שלא בא כלי זה לידי ממך בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה כדפרשינן תדע דהא קא סלקא דעתיה דהא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אמר שתים קצבת לי ובעל הבית אמר לא קצבתי לך אלא א' כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה דכיון דהיכא דראה הוא ואוקימנא בדליכא עדים וקא אתינן לסיועי להא דרבה מינה וקא אמרינן מאי טעמא אומן מהימן לאו משום דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואי סלקא דעתך דליכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא אמאי לא קאמרינן מאי טעמא לאו משום דאי בעי אמר לא נתת לי כלום והאי דידי היא אלא לאו שמע מינה דבהאי כלי איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא משום הכי ליכא למימר אלא מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי כלומר לקוח הוא בידי מעיקרא ומעולם לא הייתי אומן עליו וזה ראיה לפירושינו. ויש מי שמפרש דהא דאמרינן ראה בדליכא עדים דמשתמודעי ליה להאי כלי דכלי דתובע הוא עסקינן דהוה ליה הא דאמר רבה עלה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם הכי כלומר מתוך שיכול לומר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא וגם זה הפירוש עולה הוא ואע"ג דהא רבה הדר ביה וסלקא שמעתא דהיכא דראה ואע"פ שמסר לו שלא בעדים אינו נאמן ואיכא דמתמה בה כדמתמהינן לעיל כיון דליכא עדים דקא משתמודעי ליה דהאי כלי דתובע הוא ואכתי יכול הנתבע למימר לא נתת לי כלום והאי דידי הוא אמאי אינו נאמן והא איכא למימר מגו מ"מ בין ראה בין לא ראה. יש להשיב אע"ג דאכתי יכול הנתבע למימר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא ואיכא למימר מגו מכל מקום כיון דראה דאודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לא אלים כחה דהאי מגו כי היכא דאלים היכא דלא ראה ומשום הכי כי קא טעין ואמר לקחתיו ממך אינו נאמן. ועל זה הפירוש הא דאמרינן אומן אין לו חזקה אין אנו צריכין להעמידו כשהיה אומן על אותו הכלי דוקא אלא כיון שהיה ידוע שהוא אומן לעלמא אין לו חזקה. והדבר צריך עיון. ונחזור לעיקר שמעתין: +
יד רמ"הודייק עלה היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עלה הדר ואי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מיניה לעולם דלית ליה ארעא אחריתי ולא ניחא ליה דליהוי לוה רשע ולא ישלם סוף סוף לגביה דהאי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא. ופרקינן דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. ה(ו)א דדייקינן אדשמואל אי דאית ליה ארעא אחריתי עלה הדר ואוקימנא דלית ליה ארעא אחריתי, לאו למימרא דהא דשמואל לא מיתוקמא אלא בהכי, דהא עיקר טעמיה דשמואל דאמר אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו לאו בדידעינן דאיכא עליה בעל חוב קאי, אלא מספיקא נמי איכא למיחש דילמא איכא עליה בעל חוב כדברירנא (לעיל סי' קנב) משמעתא דלעיל דקא מקשינן אבבא דפרה וטלית וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה, ואצטריכנן לאוקמה כגון שלקח ומכר לאלתר אי נמי דאמרי עדים ידענא ביה בפלניא דלא הויא ליה ארעא מעולם, דשמע מינה דאי הוה שתות ביני ביני כשיעור דיכיל לאקנויי מטלטלי אגב מקרקעי לבעל חוב מספיקא נמי חיישינן דילמא אקני ליה, ותו מדאוקימנא כגון דאמרי עדים דלא הויא ליה ארעא מעולם, דשמעתא מינה דאי לא אמרי הכי חיישינן. ועוד מדאקשינן מינה אאידך דשמואל דאמר השותפין מעידין זה לזה במידי דמסתלק מיניה שמעת מינה דמסתמא נמי חיישינן כדברירנא לעיל. וכיון דמספיקא פסלינן ליה כי אית ליה ארעא אחריתי נמי מאי הוי, אטו ידעינן כמה זוזי מסקי ביה כי היכי דלימא דכי אית ליה ארעא אחריתי שיעור חובו לאו נוגע בעדותו הוא. אלא על כרחיך כי קא מקשינן [לא מקשינן] אלא לאשמועינן דלא שנא הכי ולא שנא הכי לאו נוגע בעדותו הוא ממה נפשך, דאי אית ליה ללוה ארעא אחריתי כשיעור חובו כי אתי בעל חוב עליה הדר, דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית, ומאי הנאה אית ליה לאוקומה להאי ארעא בידא דלוקח ואמאי אינו מעיד, ואי דלית ליה ארעא אחריתי כשיעור חובו מאי נפקא ליה מינה לאוקמא להא בידו דלוקח כי היכי דתיקום בעל חובו, ומאי פסידא אית ליה לדידיה כי אתי בעל חוב ולא משכח מידי למגבא מלוקח. ואשתכח דלא שנא הכי ולא שנא הכי לאו נוגע בעדותו הוא ואמאי אינו מעיד. ומפרקינן לעולם אימא לך דאנפא דחששא [איכא] בהא מילתא, דחיישינן דילמא לית ליה ארעא אחריתי בשיעור חובו. ודקא קשיא לך מאי נפקא ליה מיניה לאוקמה קמי בעל חובו, דלא ניחא ליה דלקריוה אינשי לוה רשע ולא ישלם. וכי תימא סוף סוף לגבי דהאי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא, לאו קושיא היא, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא אע"ג דלאו הנאת ממון היא הנאה הויא והוה ליה נוגע בעדותו. ובדין הוא דהוה יכיל לשנויי לעולם דלית ליה ארעא אחריתי וניחא ליה לאוקמיה קמי בעל חובו כי היכי דליתי בעל חוב ולשקלה, דאי קני איהו נכסי אחריני בתר דגביה בעל חוב להאי ארעא מלוקח לא מיחייב לשלומי מיניהו לא לבעל חוב ולא ללוקח, אלא משום דנכסי דעתיד למקנא דבר שלא בא לעולם הוא ואפשר אתי ואפשר לא אתי, ואמטול הכי לא חיישינן ליה. ובדין הוא נמי דהוה ליה לשנויי ליה לעולם דאית ליה ארעא אחריתי וכגון דשויה להא דזבין אפותיקי לבעל חוב, דכל כמה דלא מתברר דלאו ארעא דלוה היא אית ליה לבעל חוב לאפוקה מלוקח ולא מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו ואי מתנפקא מלוקח מחמת דאתברר דלאו ארעא דמוכר הות אית ליה לבעל חוב למהדר בזוזיה עליה דלוה דכמאן דזבין מיניה מידי דלאו דיליה דמי, והשתא כי מסהיד לאוקמה בידא דלוקח הוה ליה נוגע בעדותו מפני שמעמידה בפני בעל חובו, אלא חדא מתרי תלתא טעמי שני ליה: קס. ושמעינן נמי דהמוכר שדה לחברו שלא באחריות ואתא בעל חוב דמוכר [ו]קא טריף לה מינה אינו חוזר עליו, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. וההיא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב,א) נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילוי, לאו אמוכר דזבין שלא באחריות קאי, דנהי דאחריות דעלמא לא קביל לוקח עילויה אלא אדעתא דתהוי ליה אחריות אמוכר קא זבין, אחריות דנפשיה מי לא קביל, הא ודאי קבולי קביל, ולאו אדעתא דתהוי ליה אחריות דנפשיה אמוכר קא זבין, הלכך אי אתי בעל חוב דלוקח וטריף לה לא מיחייב מוכר לפצויי ליה, וכבר ברירנא התם בירור יפה. וההיא דאמרינן נמי התם (צא,א) נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה מי לא קביל עילויה, שאני התם דמוכר גופיה קא בעי למטרפה, ומצי לוקח למימר ליה מאי אהני ליה דזבני מינך: קסא. ושמעינן נמי דאיתא לדרב זביד דאמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו, מדקאמר טעמא מפני שמעמידה בפני בעל חוב, ולא קאמר טעמא שאם תמצא שאינה שלו חוזר עליו, שמע מינה כרב זביד סבירא לן דאמר אינו חוזר: קסב. מכריז רבא ואי תימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה וקאתי גוי קאניס לה מיניה דינא הוא דמפצי לה מיניה ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר כו' ולא אמרן אלא דקאניס לה בלא אוכפה אבל אניס ליה ולאוכפה לא. דאע"ג דאין מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר, כיון דידע ליה לאוכפה דדידיה הוא, ולית ליה לגוי זכותא בגויה, וכי קא טעין דדידיה הוא שיקרא קא טעין, מדלגבי אוכפא שיקרא קא טעין לגבי חמרא נמי שיקרא קא טעין, ולא מיחייב מוכר לפצויי ליה. וש"מ דהיכא דאין מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר וקא אניס ליה בלא אוכפא, אע"ג דאכתי לא אייתי גוי סהדי דדידיה היא, מיחייב מוכר לפצויי ליה לטעמיה דרבא ודרב פפא, דאי אמרת דוקא בדאייתי סהדי אבל לא אייתי מאי לא מיחייב לפצויי ליה, אי הכי מאי איריא במכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר ודקאניס לה ולאוכפה, כי ליכא חדא מהני נמי, כיון דלית ליה לגוי סהדי הא אמרת לא מפצי ליה. ועוד דאי אמרת דכי אמר רבא דמפצי ליה בדאית ליה סהדי, אי הכי כי אניס לה ולאוכפה נמי אמאי לא מפצי ליה, אטו משום דאניס ליה לאוכפא שלא בדין לחזיקינהו לסהדי בשקרי. אלא לאו ש"מ דקסבר רבא דאע"ג דלית ליה לגוי סהדי נמי מסתמא מיחייב לפצויי ליה. ואמטול הכי מסתברא לפרושי דהאי דינא דמפצי ליה דקאמר רבא לאו לפצויי ליה לגמרי הוא, דאחריותא דאונסא לא קביל עילויה, אלא לאשתעויי דינא בהדי גוי הוא, דדילמא גוי קושטא קא טעין וכי זבין ליה המוכר ללוקח מידי דלאו דידיה זבין ליה. ובדין הוא דלא ליחייבי למוכר לפצויי ליה ללוקח כלל עד דקאי לוקח בדינא בהדי גוי ומחייבין ליה בדינא לאהדוריה לחמרא לגוי, כדאמרינן התם גבי קרקע דאמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טירפך ואשלם לך, אלא שאני קרקע דכיון דמפיק לה מיניה דלוקח נמי כי מייתי מוכר או לוקח ראיה מחתינן ליה לגוה, לא מחייבינן ליה למוכר לפצויי ליה עד דכתבין ליה טירפא עליה דלוקח, דאי נמי מפקין לה מיניה מקמי הכין לית ליה פסידא, אבל בעלי חיים ושאר מטלטלי דאי מפיק להו תובע מנתבע מצי לאברוחינהו, מעיקרא נמי מיחייב מוכר לפצויי ליה ללוקח לאשתעויי דינא בהדי מערער מקמי דליפקינהו מלוקח. אי מצי דחי ליה מיניה בדינא מוטב, ואי לא חזינן, אי מחמת דאתברר דלאו חמרא דמוכר הוה משלים ליה ללוקח, ואי מחמת אונסיה דגוי דלא ציית דינא אי נמי מחמת שתקפו גוים, אפילו רבא ורב פפא מודו דלא משלים ליה ללוקח ולא מידי דלא קביל מוכר עילויה לא אחריותא דאונסין ולא אחריות גוים. ודוקא היכא דלא אתברר ללוקח מעיקרא דגוי שיקרא קא טעין, אבל היכא דאתברר דשיקרא קא טעין בחד מהני אנפי דאמרן ומאי דדמי להו, לא מחייבינן למוכר מעיקרא לאשתעויי דינא בהדי גוי כדאמרן. הדין הוא טעמיה דרבא ואיתימא רב פפא. ואמימר אמר אע"ג (דאיכא) [דליכא] כל הני לא מיחייב לפצויי ליה, מ"ט מידע ידעי דסתם גוי אנס הוא. וקיימא לן כאמימר. והני מילי היכא דליכא סהדי כשרי דחמורו של גוי היא, אבל היכא דאיכא סהדי דלגוי היא מיחייב לפצויי ליה, דדייקינן טעמא דקא אניס ליה מיניה, הא איכא סהדי מיחייב לפצויי ליה. וטעמא נמי דסתם גוי אנס הוא, מכלל דאי מתברר דדידיה היא מיחייב לפצויי ליה. ודוקא לאשתעויי דינא מעיקרא בהדי גוי כדברירנא לטעמיה דרבא ואי תימא רב פפא, אבל לשלומי ליה ללוקח לא מיחייב אלא היכא דבדיני ישראל מצי גוי לאפוקי לחמרא מלוקח, דכי האי גוונא ודאי כי אפקיה מלוקח מיחייב מוכר לשלומי ליה. ואי לא אפקיה אלא בדיני גוים דלאו בדיני ישראל, הרי המוכר פטור דמאי הוה ליה למעבד ליה. ודקאמרינן נמי דלכתחלה מיחייב לאשתעויי דינא בהדי גוי מקמי דליפקיה לחמרא מלוקח, דוקא היכא דבדיני גוים לית ליה פסידא למוכר לאודויי דאיהו זבניה להאי חמרא ללוקח, אבל היכא דאית ליה פסידא בהכי לא מיחייב לאשתעויי דינא בהדיה, דכיון דאית ליה פסידא בהכי כמאן דמחייבת ליה לשלומי דמי, וכי קביל עליה אחריותא בדיני ישראל אבל בדיני גוים לא קביל עילויה. הילכך אי מפיק ליה גוי לחמרא מלוקח בדין לפום דיני ישראל מיחייב מוכר לשלומי ליה, ואי לא לא. וש"מ דמטלטלי נמי להא מילתא בני אחריותא נינהו, ואי אפקינהו מערער מלוקח כדין אפילו במערער גוי מיחייב מוכר לשלומי ליה. ואין צריך לומר היכא דהאי מערער ישראל הוא ואיכא סהדי דדידיה נינהו, דודאי מיחייב לפצויי ליה, דכולהו מטלטלי חד דינא אית להו: +
תוספות רי"ד(מג) פיסקא אומן אין לו חזקה. אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו להד"מ כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. פי' לקמן בגמרא מוכיח דלרבה לא שני לי' בין ראה ללא ראה. אלא בין מסר לו בעדים בין מסר לו שלא בעדים. וטעמי' דרבה דקסבר מאי דתנן אומן אין לו חזקה כגון דידיע מילת' שבעסק אומנות בא לידו זה הכלי אז אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל אם אינו ידוע לעולם שבעסק אומנות בא לידו אע"פ שהיא אומן לתקן כלים הו"ל באותה כלי כשאר כל אדם ונאמן לומר לקוח היא בידי. וקא דייק רבה הא מילתא מדתני האומנין והשותפין והאריסין כדפריש רבי' יוסף בן מיג"ש זצוק"ל מה שותפין ואריסין דידוע מילתא דבהאי ארעא הוא שותף וארוס בהדי' אף אומן נמי דידוע מילתא דבההיא כלי הוא אומן הילכך אם מסר לו הכלי בפני עדים לתקנו לא מבעי' אם ראה עכשיו הכלי בידו בעדים המכירים כי הוא שלו שנותנו לו. וא"י לטעון לקוח היא בידי שהרי יש עדים שע"י אומנות בא לידו אלא אפי' לא ראה הכלי בידו חייב להחזירו לו ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא החזרתי לך דכיון שמסר לו בעדים. ואע"ג דאיכא מיגו דנאנסו דקסבר רבה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וכאלו התנה עמו מתחלה שלא יוכל לכפור לו את שלו לא בטענת החזרתיו לך ולא בטענת לקוח היא בידי כ"א בטענת נאנסו שהאמינתו תורה כדפרישית במה"ק אבל אם מסרו לו שלא בעדים. לא מבעיא אם לא ראה הכלי בידו שיכול לטעון לו כל טענה שהוא רוצה בין לקוח היא בידי בין אין לך בידי כלום בין החזרתי לך. אלא אפי' ראה הכלי בידו בעדים המכירים אותו שהוא שלו שבטלו שתי הטענות אפ"ה יכול הוא לטעון לקוח הוא בידי כדין כל אדם ולא אמרי' שבתורת אומנות בא לידו כיון שהוא אומן לתקן כלים אלא כיון שלא הוחזק אומן באותה כלי דינו כשאר כל אדם זו היא סברתו של רבה. ונראה לי דל"ג מתוך שיכול לומר להד"מ שזה הלשון לא יפול אלא היכא דלא ראה הכלי בידו ולקמן מוכח דרבה אמר אע"ג דראה הכלי בידו שאינו יכול לכופרו ואפ"ה הוא נאמן לומר לקוח הוא בידי כדין כל אדם. אלא ה"ג בלחוד אבל מסר לו שלא בעדים כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. ומשום דבאתקפתא דאביי גרסי' מתוך אישתביש וכתבי לי' נמי במילתי' דרבה ור"י בן מיג"ש גריס לי' ומפרש הכי מתוך שיכול לומר להד"ם כלומר לא נתת לי כלום בדלא ראה אי נמי לא לקחתיו ממך לעולם בתורת אומנות אלא בתורת לקוחה בדראה כשטוען עכשיו ואמר לקחתיו ממך בתחלה בתורת אומנות ואח"כ מכרתו לי נאמן. ואינו נראה לי פת' זה כלל שמי הביא להודות לי שכאומנות בא לידו מתחלה ויצטרך למיגו ולא יאמר כי מתחלה בא לידי בתורת מקח ולא בעסק אומנות. ורבי' שמואל זצוק"ל כתב מתוך שיכול לומר להד"מ שלא מסרתו לי אלא אחר מסרו לי שמכרתו והיא מסר לי כי אמר לי' נמי אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן בהאי מיגו. וגם זה אין בו מתום דאי הוה טעין שאחר מסרו לי אמאי הוה נאמן טפי מאתה מסרתו לי אין טעם הדבר אלא משום דכיון דמסר לו שלא בעדים כאחר דמי ואחר הוא נאמן בלא מיגו והנכון בעיני דל"ג לי' ואביי ל"ש לי' בין מסר לו בעדים ובין מסר לו שלא בעדים אלא בין ראה ללא ראה שאם ראה אע"פ שאין לו עדים שמסר לו בענין אומנות אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ואע"פ שכל אדם נאמן זה אינו נאמן שכיון שהוא ידוע לעולם שהוא אומן לתקן כלים אמרי' בתורת אומנות בא לידו ולא בתורת מקח ולא בעי' שיהא ידוע אומן באותו כלי דומיא דאריסין ושותפין כדבעי רבה. ואם לא ראה הכלי בידו אעפ"י שיש לו עדים שמסרו לו בתורת אומנות נאמן לומר לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך שהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים נמצא דפליגי רבה ואביי בלא ראה ואיכא עדי מסירה דלרבה לא מהימן דליכא מיגו דקסבר צריך להחזיר לו בעדים ולאביי נאמן דאיכא מיגו ואותבי' אביי לרבה ואמר לי' הדרי בי שאין צריך לפורעו בעדים. והושוו שניהם לומר שהוא נאמן בין בהחזרתיו לך בין בלקוח היא בידי נשאר' חלוקת' ברא' וליכ' עדי מסיר' דלאביי לא מהימן ולרבה מהימן ואותבי' ר"נ לרב' מדיוק' דמתני' ואיתוק' בתיובתא ובטלו שני דברי רבה ונתקיימו דברי אביי בתרווייהו. כ' רבי' יצחק מפאס זצוק"ל והאי דאמרי' דלית לי' חזקה בין אומן בין אחר בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר הנ"מ היכי דראה אותם בידו. כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס. אמר לו מה טיבו אצלך אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום. אבל אי לא ראה אע"ג דמסרי' ניהלי' בסהדי מיגו דאי בעי למימ' אהדרתי' ניהלך מהימן כי אמר זבינתי' ניהלי מהימן כו' וכתב הדין סברא דרבואתא ואני קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית לי' מיגו דאיתותב וסלק לי' בתיובתא ושמעת מינה דהאי דינא דאומן לא אמרי' בי מיגו הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם היכי דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתי' ניהלי לא מהימן והאי דאמרי' ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתי' ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא מפקינא לי' לא אמרי' לי' אפקי' דלחזיוה. ולהכי תניא ראה. וסברת רבואתא היא אורה ושמחה וששון ויקר. והיא ההלכ' והמשפט הנוהג' בישראל. וסברת רבי' יצחק כחומץ לשינים וכעשן לעינים והעושה כדבריו בענין זה כעושה כדברי ב"ש וחייב מיתה דלא איתותב רבה אלא היכא דליכא עדים דוקא והוא דראה דליכא שום מיגו אבל היכא דלא ראה דאיכא מיגו. ליכא מאן דאמר דלא מהימן ואע"ג דאיכא עדים. ברם רבה הוה אמר דלא מהימן משום דסבר דלית שם מיגו דצריך להחזיר לו בעדים והדר בי' ואמר דאינו צריך להחזיר לו בעדים וכיון דאיכא מיגו נאמן: (מד) פיסקא במכיר בה שהיא בת חמורו. פי' ואפי' באחריות אם מכרה מעיד לו עלי' ומדסיפא במכיר בה. רישא נמי במכיר בה שהיא שלו. וליכא לאוקומה באחריות דא"כ לא הוי נוגע. דכיון דמכיר בה שהיא שלו. תו לא מצי מיהדר עילוי' ולפני בעל חובו נמי אינו מעמידה כיון דמכרה לו באחריות ומוקי לה שמכרה לו שלא באחריות. ואז יש לחוש שמעמידה בפני בעל חובו. ושמואל דאמר המוכר שדה לחבירו שלא באחריות דוקא קאמר ולא משום רבותא נקטי' ודוקא בערער דגזלנותא אינו מעיד אבל ערעור דמכירה או דבעל חוב מעיד דהא מצי בעל חובו למיטרף מינייהו: +
שיטה מקובצתאי אית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר. כתב הראב"ד ז"ל מאי קא מקשו האי נמי מי יודע חובותיו שמא המשועבדים והבני חורין כולם צריכים לחובותיו. ותו דקאמר ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מיניה דלמא דאקני אמר ליה וחשב בלבו אקנה נכסים וזה יבא ויטרוף ועל כן רוצה שתעמוד המכירה זו בידו של לוקח ויבא בעל חובו ויטרוף אותה קודם שיהיו לו נכסים אחרים שיגבה מהם. ותירץ הוא ז"ל כי קושיא זו האחרונה אינה קושיא כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובו. ועל הקושיא הראשונה תירץ כי לא חששו אלא לחוב הידוע בשטר אבל לא מן הסתם שאם לא נודע החוב בודאי איננו שאלו היה בשטר מלוה בשטר קלא אית ליה. ואני תמה איך אפשר להעמיד שמועתנו בחוב ידוע והא בכוליה לחוש דלמה אקשינן ודחקינן בה בלקח ומכר לאלתר ואמרי עדים דלא הוה ליה ארעא מעולם ואם איתא ליחזי אנן היאך כתב לו ולעיל גבי שותפין דאצטרכינן לאוקמה בשקבל עליו אחריות ואחריות דנפשיה בלחוד ולא אחריות דעלמא. וכל הדחוקין האלו למה כיון שאין חוששים אלא לחוב ידוע ובכולהו לחוש קא פרכינן. ומה שאמר הרב ז"ל שאלו היה לו חוב בשטר קול היה לו וכי כל שלוה בשטר ידוע הוא לכל לא אמרו אלא לגבי לקוחות דעל ידי חקירה יכולים לדעת עם הקול היוצא וכל שלא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו אלא הכא חששא בעלמא הוא שחששו לנגיעת עדותו ואנו על מה שהוא בלבו אנו דנין וחוששים והכי קאמרינן אם יש לו קרקע ויודע בעצמו שיספיק למה שהוא חייב עליה דידיה הדר. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י בעליות: אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר יש שלומדים מכאן דלא חשבינן ליה נוגע בעדות אלא אם כן יש עליו חוב שידוע לנו דאי אמרת מספק חיישינן שמא יש עליו חוב מאי האי דקאמר אי דאית ליה ארעא אחריתי כו'. וכי מי הודיענו כמה חובות שיש עליו כדי שנדע שתספיק הקרקע שיש לו כדי לפרוע החובות שיש עליו. ולאו מלתא היא דהכי קאמרינן אי דאית ליה ארעא אחריתי שמספקת לפרעון חובותיו לכל מה שהוא חייב והוא יודע בעצמו שכן הדבר אם כן הוא אינו נוגע בעדות דהא עליה דידיה הדר ולא על הלוקח ואי לית ליה ארעא אחריתי שתספיק לפרעון חובותיו ויהיה בעל חובו זקוק ליפרע ממנה אחר שאין לו כלום שיוכל הבעל חוב לתובעו בדין שיפרענו ולעולם לספק חוב חיישינן וכדבעינן למימר לקמן. עד כאן לשונו. אי דלית ליה ארעא אחריתי. כתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל אבל יש כאן שאלה ודלמא חושש הוא שמא יקנה נכסים ויעשיר כו' והשיב הראב"ד ז"ל בזה שהדבר רחוק הוא כו' עד וצריך עיון בדברי הגאונים ז"ל. ואף על פי שתשובתו של הראב"ד ז"ל מספקת לתרץ השאלה שנשאלה שאלתי מיהא לא נתרצה ממנו שיש לי לשאול עדיין לחוש אנן דלמא יש לו מעות טמונים ואינו רוצה לקנות קרקע עד שיפרעו חובותיו ומקרא מלא יש מתרושש והון רב ואם הדין הוא שהלוקח אינו חוזר וכופה הבעל חוב להחזיר לו מקחו צריך אני להשיב דאין הכי נמי דמצי תלמודא למימר הכי אלא דנקט חדא שאין לו מה לפרוע והוא יותר שכיח. עד כאן משטה לא נודעה למי. דאמר לא ניחא ליה דלהוי לוה רשע כו'. יש כאן לשאול היכי חיישינן ליה בעדות שקר כל היכי דלא להוי לוה רשע והא רשע דעד שקר טפי אלים וחמיר מרשע דלוה ואינו משלם ולא עוד אלא דהא אשכחן רחמנא דקריה לעד שקר רשע דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהא אוקימנא לה בעדים זוממים דאמר עולא מנין לעדים זוממים שלוקין מן התורה דכתיב והצדיקו וגו' וכיון דקריה רחמנא לעד שקר רשע היכי חיישינן ליה דקא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא להוי לוה רשע וכי תימא דהא דלא מקבלים סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה דמכוון עדות שקר אלא משום דחיישינן דלמא נטיא דעתיה בסהדותא. הא ליכא למימר הכי דכי חיישינן למנטא דעתא הני מילי לגבי דינא שהוא דבר התלוי בראיית הלב דאיכא למימר דלא חזי זכותא למאן דסנאי ליה וחובה למאן דרחים ליה אבל גבי סהדותא כיון שהוא דבר התלוי בראית העין מאי מינטא דעתא איכא הלכך ליכא למימר הכי ויש להשיב בשאלה זו דהא דאמרינן דלא ניחא ליה דלהוי לוה רשע ולא ישלם לא להוציא עצמו ידי שמים הוא דלא ניחא ליה בהכי דאי משום ידי שמים כיון דלית ליה מידי מאי אית ליה למעבד אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה אלא האי דלא ניחא ליה בהכי לצאת ידי הבריות דכיון דחזו ליה דלוה ולא משלם קרו ליה רשע ומשום הכי חיישינן דלמא אסהיד עדות שקר כי היכי דלא לחול גבייהו לוה רשע ולא איכפת ליה ברשע דעד שקר דהא לא ידעי אינשי אי אסהיד עדות שקר אי לא. אי נמי יש להשיב דהא דלא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה בעדות שקר הוא אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע דאשתכח דקא מטיא הנאה מסהדותיה הויא ליה כמאן דאסהיד לנפשיה דלא מקבלים מיניה ולא משום דחיישינן ליה דמשקר בהאי סהדותא אלא משום דלא מקרי עד כלל. הר"י ן' מיגש ז"ל. אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים. כלומר ואף על פי שלא ראה עכשיו בידו דכל שמסר לו בעדים אינו יכול לפטור עצמו בשום צד וכדמסיק רבה ומפרש טעמיה דהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים והילכך כל דהפקיד אצלו בעדים אין לו מגו ולפיכך אינו נאמן לומר מעתה חזרתי ולקחתיו ממך. אבל מסר לו שלא בעדים נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי שחזרתי ולקחתיו ממך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כלומר לא היו דברים כמו שאתה טוען דבין שלא ראה בין שראה עכשיו בידו ויש עדים שמכירים אותו שהיה של תובע יש לו מגו דאי לא ראה יכול לומר לא בא לידי מעולם ואפילו ראה יכול לומר לא בא לידי בתורת אומנות כמו שאתה אומר אלא במקח ואי נמי לא בא לידי מידך אלא בשוק קניתיו מאחר שמא מכרת לו. ותדע לך דרבה אפילו בשראה אומר דנאמן כל שמסר לו שלא בעדים מדמותיב ליה אביי מברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס קתני מיהא ראה אלמא שמעיה אביי לרבה רביה דאמר בהדיא דכל שלא מסר לו בעדים בין לא ראה בין ראה מהימן. ועוד דהא אתא רבא לאותובי ולסיועי לרבה מברייתא דקציצה וקא מוקי לה איהו בדליכא עדים ובראה אלמא רבה אפילו בדראה אמר דאומן מהימן. ואף מדברי רבה עצמו שמעינן לה מדפליג בין מסר בעדים למסר שלא בעדים ולא מפלג לראה ללא ראה שמע מינה דלדידיה אין כל הדבר תלוי אלא בדמסר בעדים ובדמסר שלא בעדים. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י בעליות: סוגיא דשמעתא מוכחא דסבירא ליה לרבה דהיכא שמסר שלא בעדים אומן מהימן אף על גב דראה כדחזינן בהדיא דמקשי ליה אביי לרבה כו'. ואם תאמר מנא ליה לאביי דלרבה אף על גב דראה יש לו חזקה לאומן כיון שמסר שלא בעדים דילמא הא דקאמר אבל מסר לו שלא בעדים ומתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם היינו בשלא ראה אבל היכא דראה אינו נאמן ואף על גב דאחר נאמן לטעון בכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר לקוחים הם בידי אומן אינו נאמן שאין תפיסתו ראיה דאמרינן בתורת אומנות בא לידו כדקיימא לן במסקנא דשמעתין. יש לומר פשיטא ליה לאביי דקסבר רבה אומן יש לו חזקה אף על גב דראה כיון שמסר לו שלא בעדים מדאצטריך לאוקמי מתניתין בשמסר לו בעדים וצריך לדחוק ולומר דאומן לאו דוקא דלא שנא אומן ולא שנא אחר ואם איתא דאומן אין לו חזקה היכא דראה לוקמה למתניתין בשמסר לו שלא בעדים וראה דאומן אין לו חזקה ושאר כל אדם יש להם חזקה בכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר אלא שמע מינה לא אשכח רבה דאומן אין לו חזקה אלא כשמסר לו בעדים אבל מסר שלא בעדים יש לו חזקה אף על גב דראה. ואם תאמר כיון דסבירא ליה לרבה דאומן יש לו חזקה כשמסר לו שלא בעדים אף על גב דראה למה הוצרך לומר מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם שהרי עדים רואים הכלי בידו ומכירים שהיא של זה התובע. ויש לומר כי אצטריך ליה לרבה לומר שהוא נאמן לטעון לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כגון שטוען לקוח הוא בידי אחר שמסרתו לי בתורת אומנות דמסתמא בהכי עסקינן דומיא דמסר לו בעדים שהוא טוען אחר כך לקחתיו ובכהאי גוונא ודאי אלמלא טעם מגו לא היה נאמן כיון דריעא תפיסתו דבתורת אומנות בא לידו והרי אם בעדים מסר לו אין נאמן לטעון שלקחו אחר כך הלכך כשמסר לו שלא בעדים ומודה דבתורת אומנות מסר לו לא היה נאמן אלמלא טעם מגו ואפילו הכי היכא דראה אף על פי שאינו יכול לומר לא היו דברים מעולם נאמן לומר לקוח הוא בידי אחר כך מתוך שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי מתחלה ולא בתורת אומנות בא לידי. מיהו רבה ודאי נקט מילתיה בשלא ראה מדקאמר מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם וממילא שמע מינה היכא דראה דמהימן לומר לקוח הוא בידי אחר כך מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי מתחלה וטעמא דנקט רבה סיומא דמילתיה בשלא ראה משום דאיירי דומיא דריש מילתיה דאוקי מתניתין בשמסר לו בעדים ועיקר חדושיה בשלא ראה דאשמועינן דאינו נאמן אף על פי שאין עדים שהם עכשיו בידו ולא אמרינן דנאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו שהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ועוד להכי נקט בסוף מילתיה בשלא ראה לגלויי על רישא דמילתיה דאוקי מתניתין בשמסר לו בעדים אפילו בשלא ראה קאמר דאין לו חזקה דלא תימא דוקא בשמסר לו בעדים וראה קאמר. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו. הקשה רבינו שמואל מאי שנא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר. ותירץ דדברים העשוים להשכיר ולהשאיל שייכי לגבי כל אדם כו'. והקשה ר"מ ז"ל אם כן לקמן דפריך ליה אביי לרבה מראה עבדו ביד אומן לשני ליה כגון שרגיל לתקן אצלו. לכך נראה כפירוש ר"י ז"ל כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל. אי הכי אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר כו'. אי הכי אינו מיושב דמשמע דלדידיה ניחא ואמאי ניחא לכולי עלמא איכא למפרך אמאי לא אמרינן מגו. ויש לפרש דהכי פריך בשלמא לדידי דלא מפליגנא דהיכא דראה אפילו ליכא עדים לא מהימן כדקאמר אביי לקמן אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס והיכא דלא ראה אף על גב דאיכא עדים מהימן במגו דמצי אמר החזרתיו לך אלא לדידך דהיכא דאיכא עדים לא מפלגת בין ראה ללא ראה דאפילו לא ראה לא מהימן ואמאי יהא נאמן במגו דהחזרתיו לך. ומיהו אין הלשון מיושב דלשון אפילו בעדים משמע דקאמר אי הכי כיון דקאמרת דשלא בעדים נאמן במגו בעדים נמי הוה ליה למימר מגו בשלמא לדידי דלית לי מגו שלא בעדים בעדים נמי לית ליה מגו אלא לדידך קשיא. ור"מ פירש בשלמא אי הוה סבירא לן דראה אף על גב דלא מסר בעדים דאין לו חזקה אף על גב דאחר יש לו חזקה אומן מגרע גרע אז לא הוה קשיא לן דאיכא למימר כל היכי דגרע בהא גרע נמי בהא ולא תימא ביה מגו בשביל תקון העולם אף על גב דלדידי אית לי מגו באומן מכל מקום אית ליה כח להקשות לך דמצינו למימר לית ליה מגו באומן אלא כיון דאמרת דאפילו בראה דליכא מגו דהחזרתיו לך יש לו חזקה כל שכן כשמסר לו בעדים דאיכא מגו ואדרבה לדידי הוי איפכא בראה אין לו חזקה ובמסר לו בעדים נאמן במגו. המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר כו'. הקשה רבינו תם וניהמניה במגו דנאנסו כו'. ויש מפרשים דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה כו' ככתוב בתוספות. והקשה ר"מ ז"ל אם כן מאי פריך לקמן מראה עבדו כו' ככתוב בתוספות. ועוד הקשה דאומן אין לו חזקה אפילו בשבועה דומיא דהאריסין והשותפים דאין להם חזקה כלל. לכן נראה כתירוץ שתירץ רבינו תם וכו'. ועוד תירץ ר"מ דאין זה מגו טוב באומן להאמינו מכרתו לי במגו דנאנסו דניחא ליה למימר אתה מכרתו לי שהעולם סבורים שהוא אמת אבל נאנסו אינו טוען ברצון דאם כן יחדלו ליתן לו לתקן שיראו פן יאנסו ממנו כיון שאין לו כח לשמור את שלו. תוספי הרא"ש ז"ל. כתוב בתוספות אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מגו מהימן דאי לאו הכי תיקשי כו'. עד וכך נראה כפירוש רבינו חננאל ז"ל. ושוב נראה לי כפירוש רבינו תם הכתוב בתוספות דלרבה ודאי הוה סבירא ליה דצריך להחזיר בעדים אפילו בפקדון דאיכא מגו ופריך אביי מברייתא דראה דליכא דפליג עליה ומשמע ליה אפילו ככולי עלמא אפילו כמאן דאמר במלוה צריך להחזיר לו בעדים הכא אין צריך להחזיר משום מגו דנאנסו. עד כאן גליון תוספות. +
מהרש"א - חידושי הלכותתוס' בד"ה אבל מסר כו' להד"מ שבא לידו בתורת אומנות אלא בתורת מכר א"נ כו' עכ"ל פי' מתוך שיכול לומר שלא בא מעיקרא לידו בתורת אומנות אלא שהוא מכר לו מתחלה א"נ אתה כו' מהימן נמי למימר שבא לידו בתורת אומנות ואח"כ מכרו לו וק"ל: בא"ד כדפריך (לקמן) [לעיל מיניה] אי דאיכא כו' עכ"ל כצ"ל: בד"ה א"ה כו' ומיהו קשה דלשון א"ה אפי' כו' אלא משמע א"ה דשלא כו' בעדים נמי לית ליה מגו כו' עכ"ל ור"ל דקשה דאינו כן דהא לאביי בעדים ולא ראה אית ליה מגו דחזרתיו לך כשיטת רשב"ם ועיין בזה בחידושי הרמב"ן דמשום קושיא זו דחק לקיים שיטת הרי"ף בזה וקרוב לזה שיטת ר"ת ע"ש וק"ל: +
מהר"םד"ה אבל מסר לו שלא בעדים וכו' ולקמן פריך לה. ר"ל היינו הא דפריך לקמן בסוף הסוגיא מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה: בא"ד לא מסתבר ליה לרב נחמן לאוקמא בראיה בלא ידיעה דלא שכיח כדפריך לעיל מיניה אי איכא עדים לחזי עדים וכו'. כצ"ל ור"ל הא דפריך לעיל מזה מהנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי וכו': +
חכמת שלמהר"ש בד"ה אי דאית ליה כו' שיש נכסים בני חורין כו' כצ"ל: בד"ה ואניס ליה כו' ממני ובלא כו' הימנו וכדמפרש לקמן כו' רעה ויביא עדים כו' כצ"ל והד"א: בד"ה ולא וכצ"ל: +
רש"שגמרא דסלקין לעילא כו'. ב"ק (כ"ג ב קי"ג ב): ר"ש ד"ה אלא שמסר לו (בסופו). דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר אינש כו'. והא דל"א מיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני שמתו ע' ברא"ש. אבל ברשב"ם נראה דס"ל כמ"ש הר"ן שם בשם הרשב"א דאפי' טעין הכי אינו נאמן דדוקא במייחד עדיו והם עתידים לחזור הוא דמהימן משום דמירתת ולא משקר ע"ש: ר"ש ד"ה אבל מסר. מתוך שיכול לומר להד"מ שלא מסרתו כו' (כצ"ל) כי א"ל נמי אתה כו'. משמע דאי ליכא מיגו דלהד"מ אינו נאמן לומר מכרת לי וא"כ בדאיכא עדים שמסרו לו אפי' דלא ידעי שנתן לו לתקנו לא יהא נאמן ולעיל פי' בפני עדים לתקנו וע' בתוס': תד"ה מאי נ"מ. תימה דנ"מ שיפטר כו'. כצ"ל: תד"ה אבל. ור"י אומר דאפי' כו' דאין יכול כל שעה כו'. כצ"ל: +
הגהות יעב"ץמכריז רבא כו' דסלקין כו'. נ״ב נראה מכאן שהיתה מצודתו של רבא פרוסה בא"י: +
חידושי חת"סאי דלית לי' ארעא אחריתי פי' שהוא יודע בעצמו לשכשיגיע זמן פריעת חובו אז לא יהי' כל קרקעותי' מספיקי' עד שלא יהי' לו ארעא אחריתי זולת זה העומד לפני בע"ח זה. מאי נפקא לי' מיני' כן פי' תוס' לקמן מ"ו ע"ב ד"ה לוקח ראשון וכו' והוכיחו כן מלעיל מ"ג ע"א דפריך הרי מעמידה בפני בע"ח ולא משני דאית לי' ארעא אחריתי אע"כ אפי' אית לי' כמה קרקעות חיישינן שמא כולם לא יספיקו לחובותיו: ומיהו מבואר שם מ"ו ע"ב בסוגי' דוקא במוכר עצמו המעיד אמרי' שהוא נוגע על צד רחוקה ונפלאה. אבל ערב ומלוה ולוקח ראשון לקמן אינם נפסלי' משום חששא כלל. רק שהשדה העומד על אחריותם הוה כמעידי' על עצמם ואם רק אותו השדה עומד לאחריות שלהם שוב אין חוששי' לחשש שמא יהי' כך או כך. אלא דלהרשב"ם חייש שיהי' אחריות להבע"ח ואתי וטריף ולהתוס' לא הוה על דבר משום אחריות בע"ח אלא משום אחריות דנגזל ונמצא שאינו שלו ועד"ז אבאר כל הסוגי' דלקמן אי"ה: קאמר ערב מעיד ללוה והא דאית לי' ארעא אחריתי בין שיהי' הארעא ביד הלוה עצמו בין שיהי' מכורה רק שיהי' מאוחר להך מלוה שהוא ערב כדי שימצא בע"ח מה לטרוף שוב קאמר רבותא מלוה מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתי דומי' דלעיל אפי' ביד אחר ויצטרך המלוה למיזל בדינא ודיינא עם הלוקח מ"מ מעיד דכל שאחריותו קיים שוב איננו בע"ד ומשום חששו' לא מקרי נוגע שוב קאמר לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והא דאית לי' ארעא אחריתי בין אצל המוכר בני חורין או אצל הלוקח שלקח ממוכר זה מאוחר משדה של לוקח ראשון. והיינו דכתב רי"ף דאית לי' ארעא אחריתי למוכר לאו דוקא אצל המוכר אלא ה"ה גבי לוקח שני שלקח מהמוכר הלז ועומד לאחריותו של זה הלוקח והיינו נמי דכתב הרמב"ם והוא שיש להמוכר שדה בן חורין לאו דוקא שדה בן חורין אלא כל שמכרה המוכר אחר שמכר להראשון מקרי לגבי דידי' בן חורי'. והראב"ד כ' על זה א"א דוקא בשעשאו אפותקי נראה דס"ל להראב"ד דאי המערער טוען שגזלו א"כ שנחשד זה לגוזל שדות. א"כ הלקוחו' חוששין שיארע להם ג"כ כזה וכל שדותיו גזולי' ונפסלי' לעדו' וע"כ זה המערער אינו מערער אלא מטעם חוב וע"כ בא לערער ששדה זה של לוקח שני הוא אפותקי שלו דאל"ה כיון שבטריפת חובו בא ה"ל לגבות מארעא אחריתי בן חורי' דהמוכר אע"כ זה הוא אפותקי שלו. וכ"כ ש"ך אלא שלא ביאר כל צרכו. והנה בבא זו אין רבותא דמהני ארעא אחריתי דמ"ש מערב ומלוה. אלא הרבותא דלא יעיד בלא ארעא אחריתי דהוי חשש רחוק טפי מערב ומלוה. ומיושב ק' תוס' דלא קתני ג"כ לוקח מעיד למוכר והא דאית לי' ארעא אחריתי דלענין שיועיל ארעא אחריתי. היינו מלוה ללוה. ולענין דלא יעיד בלא ארעא אחריתי הוי ק"ו מלוקח ללוקח אבל מ"ש בקצה"ח ביושב ק' תוס' דלגבי מוכר עצמו לא יועיל ארעא אחריתי דמיני' דידי' גובה שבח ופירות ואין להם קצבה. וכבר דחה זה הגאון בנתיבת המשפט דכיון דלא גבי ממשעבדי והמוכר יכול להפקיע שיעבודו ע"י מכירה לאחרי' לא מיקרי בע"ד בשביל זה: וכ' רשב"ם ה"ה בלוקח שני לראשון מעיד בדאי' לי' ארעא אחריתי למוכר והוא שהראשון מכר שלא באחריות והא דלא קאמר סתם ב' לקוחו' מעידי' זה לזה משום דלא שוה בדיניהו דראשון לשני בין באחריות בין שלא באחריות ושני לראשון דוקא בלא קיבל אחריות. ולהתוס' נמי דמשום חשש נגזל הוא י"ל משו"ה לא תני' ב' לקוחו' מעידי' זה לזה דלא שוו דלוקח ראשון מעיד לשני באית לי' ארעא אחריתא אפי' רק גבי לוקח השני הזה ולוקח שני לראשון דוקא כשארעא אחריתי' גבי המוכר ולא גבי לוקח שני וכ"כ שיטה מקובצת ומיושב ק' מהרש"א שם: ובספר הישר לר"ת סי' תמ"ד הקשה ארשב"ם הא אם יקח המערער שדה של לוקח הראשון הוא יחזור ויגבה שדה בן חורין של מוכר ונמצא אין אחריותו של לוקח שני קיים דממ"נ אם יבוא בע"ח ויטרוף מלוקח שני אין לו על מה לחזור. ואם יטרוף אותו שדה שלקח לוקח ראשון מהמוכר א"כ שוב יחזור לוקח ראשון על השני מכח שדה שנלקח ממנו מהמערער ובשיטה מקובצת כ' דארעא אחריתי היינו אחר שכבר זכה הראשון מהמוכר נשאר אצל המוכר עוד ארעא לאחריותו של השני הזה: ואמר שם לעיל מיני' אריס מעיד דאית לי' פירא בארעא. ואינו מעיד בלית לי' פירא בארעא. ולכאורה ק' הא אפי' ירד שלא ברשות עכ"פ שדה עשוי' לאריסות וגם זה צריך לשלם לו ולפמ"ש תוס' לעיל מ"ב ע"ב סוף ד"ה שבח שאינו נוטל כאריס אלא כקבלן א"ש או י"ל דמיירי שנטעה אילנו' והשדה אינו עשוי' ליטע אלא לזרוע ומשו"ה אצל המערער ידו על התחתונה ומשו"ה אינו מעיד: וקצת סמך לזה ממאי דפריך שם ש"ס אריס אין לו חזקה אמאי עד האידנא פלגא וכו' ולא אמר סתם עד האידנא כאריס והשתא כולה דהא סתם אריס הוא לשליש ורביע וי"ל דלכאורה קמ"ל טובא דה"א דק' ש"ס הוא רק משליש ורביע דהשתא ליכא למימר שהתנה עמו שהוא יאכל פירותי' כך וכך ואח"כ יאכלו הבעלי' בכפילא כך שנים זה א"א דאפי' יהי' בשדה אילן וכר' ישמעאל דמתני' ריש פירקין כנס תבואתו ומסק זיתיו כנס קייצו הרי אלו ג' שנים מ"מ יאכלו בעליו אחריו עוד ב' שנים נמצא נשכר לשלש שנים וזה אסור כמ"ש רמ"א בש"ע ח"מ סי' של"ג ובסמ"ע סקט"ו ודלא כש"ך שם סקי"ז ע"ש. וא"כ הומ"ל דמיירי באריס דאכיל פלגא ואכל הוא שנה א' ובעלי' שנה אחרת ובשדה אילן וכר' ישמעאל הנ"ל ומשו"ה אין לו חזקה הכי הוה ס"ד. משו"ה הקשה אפי' מפלגא נמי קשי' דאפי' הא נמי אין דרך להאכיל האריס כל הפירות דשמא יסלקנו בשנה האחרת כמ"ש סמ"ע סי' קמ"ט סעי' קטן מ"ג ע"ש. נמצא מיירי שמעתין מאריס לשדה אילן שפיר קאמר אח"כ דאינו מעיד כי לית לי' פירא בארעא משום שיטעון המערער שאינו עשוי' ליטע כנ"ל: מכריז רבא וכו' ואניס לי' וכו' ברמב"ם משמע דמפרש לי' בדיין עכומ"ז אפי' יהי' התובע ישראל ועדיו ישראלי' מ"מ מיקרי עכומ"ז אנס כיון שע"י מצרי מוציאי'. והיינו אנס לחמרא ולא לאוכפא שנראה שדקדק בדינו והוציא לאור משפט להוציא עושק החמור ולא האוכף אפ"ה אמרי' ימינם ימין שקר פי' אפי' ימין שלהם שנראה כאמת וצדק ג"כ שקר הוא שמראה כמצטדק ואינו אלא שקר: דמפצי לי' ברשב"ם משמע דלא מפצי לי' בפרעון אלא שילך בדינא ודיינא ויביא ראיות להצדיקו אבל לא ישלם עבורו דאחוי טרפך ואשלם לך כמ"ש תוס': אומן אין לו חזקה עפירשב"ם דקאי אמשנתינו. והיינו למאי דתני שמואל לעיל מ"ב ע"ב אבל למאי דתני לוי שותפי' וכ"ש אומן. אבל במתני' לא גרסי' אומן צ"ל דקאי רבה או אברייתא דלקמן מ"ז ע"א אומן אין לו חזקה ירד מאומנתו יש לו חזקה. או אדר' יוחנן לעיל שם אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה. ואי אמת כן הוא לק"מ ק' רנב"י מה לי אומן מה לי אחר דהרי בלא"ה כ' בש"מ בשם י"מ דאה"נ דה"ה אחר ונקט אומן דאורחא דמילתא דאין נותני' לו בלא עדי' ודברי' דחוקי' הם ונדחק שם ע"ש אבל מ"מ בברייתא דלקמן י"ל אה"נ ה"ה אחר ונקט אומן משום דבעי' למיתנא סיפא ירד מאומנתו יש לו חזקה וכ' תוס' אותן כלים שישנם עדיין בידו מימי אומנתו ואין דרך להשהו' כ"כ בבית אומן וכן בן אומן מיירי בכי האי גוני כמ"ש תוס' וזה דוקא באומן אבל אחר שהופקד בידו בעדי' וראה אפי' שהוי בידו וביד בנו זמן רב אין לו חזקה כמ"ש הטור בשם העיטור סי' קל"ג משא"כ אומן שתחלת הפקדון לא ניתן לו אלא מצד אומנתו ואין דרך להשהות יותר מן הצורך כמ"ש ב"י בשם רי"ו בשם רשב"א סי' קל"ד. ומכ"ש כשירד מאומנתו או בנו וא"כ ה"נ לאו דוקא אומן אין לו חזקה בעדי' וראה ה"ה אחר ורק משום סיפא נקט אומן ולק"מ ק' רנב"י רק רנב"י גרס במשנתינו כדתני שמואל אומן אין לו חזקה והתם לא תנן לא בן אומן ולא ירד מאומנתו ושפיר הוה תיובתא מה לי אומן מה לי אחר. ומ"מ הרוחנו ק' תוס' דרבה לא גרס במתני' אומן אלא שותף כדתני אבוה דשמואל ולוי ולק"מ: ועד"ז י"ל עוד עפ"י שיטת רשב"ם דמיירי באומן שאינו רגיל אצלו דאומן הרגיל בביתו הוה ככלים העשוי' להשאיל ולהשכיר. וצ"ל לרבה דסתם אומן הכי משמע מדלא קתני אומנו דאלת"ה מאי פסקא דרבה דקאמר לא שנו וכו' דלמא מיירי מאומן הרגיל אצלו דהוה ככלים העשוי' להשאיל ולהשכיר ובראה בלא עדי' מפקינין. אע"כ רבה ס"ל סתם אומן בהכי מיירי ובהכי מתיישב ק' מהר"מ מר"ב שבשיטה מקובצת אהרשב"ם דמאי פריך מראה טליתו ביד אומן דלמא מיירי מאומן הרגיל ולק"מ דאי נימא אומן סתם מתפרש אומן הרגיל א"כ מאי פסקינין דרבה דאמר לא שנו וכו' דלמא איירי באומן הרגיל אצלו אע"כ מדלא פירש אומנו מיירי באינו רגיל וא"כ קשה שפיר מראה עבדו וטליתו וכו'. אלא הא קשי' מאי מותיב רנב"י משנתינו הא נקט אומן דומי' דאריס ואריס הא מיירי באריס בתי אבות וה"נ אומן הרגיל בביתו. ורבה קאי אאומן דר' יוחנן דהוא בריתא בירושלמי לקמן מ"ז ע"א (וכן משמע קצת בראב"ד שבשיטה מקובצת די"ל דקאי אדר' יוחנן ע"ש) ושם בברייתא דירושלמי לא נאמר אריס א"כ סתם אומן הוה אינו רגיל ועלי' קאמר רבה לא שנו ולא ק' מ"ש אומן מאחר י"ל אה"נ אלא משום בן אומן נקיט אומן וכדלעיל. אך במשנתינו דתנן אריס והוא על כרחך באריס בתי אבו' וה"נ אומן הרגיל. ובראה בלי עדי' מפיק משא"כ אחר ולק"מ ק' רנב"י וי"ל במשנתינו א"א לחלק בין אומן לאומן דא"כ ליתני נמי שותף כמ"ש תוס' לעיל מ"ב ע"ב ד"ה אבל שותף וכו' ומה שסיימו תוס' ויש לחלק עכ"ל עיין שיטה מקובצת הסברא לחלק בין אריס בתי אבו' לשארי אריס וזה לא שייך באומן לחלק בין רגיל אצלו בין אינו רגיל אצלו וה"ל למיתני שותף אע"כ מתני' בסתם אומן מיירו דבעי' לרבה עדי' וראה. א"כ ה"ה אחר ושפיר פריך רנב"י אך רבה י"ל ס"ל כגירסא שלפנינו דתנן שותפי' במשנתינו ואפי' גרס אומן נמי לק"מ ק' רנב"י כי י"ל דתנן בשותף ולא מיירי בכל שותף ה"נ תנן אומן ומיירי רק באומן הרגיל ואי משום דתני סתם ולא תנן אומנו י"ל דסמיך עצמו דומי' דאריס דמיירי ע"כ באריס בתי אבו' וא"ש ועיין עוד ישוב לק' תוס' לקמן בסמוך אי"ה: לא שנו אלא שמסרו בעדי' כו' נראה סתם משנתינו אין צריך לפרש דמיירי בראה את שלו ביד אומן דפשיטא דבהכי מיירי אומן אין לו חזקה כשרואה את שלו ביד אומן והוא מחזיק בו בחזקת שלו ולזה יש עדי' שהי' שלו אין לו חזקה ואי לא ראה שלו בידו של זה מאי קטעין ומאי קאמר. אע"כ סתמא בראה מיירי ואין צריך שום ביאור ופירוש לזה. אך אתא רבה וחידוש לן דבמסרו בעדי' מיירי וצ"ל סתם אומן הכי הוא כמ"ש י"מ שבש"מ שכתבתי לעיל או כמ"ש ראב"ד שם דומי' דשותף ואריס דמפורסם שהוא שותף ואריס בשדה זו וכן גזלן דר' יוחנן מיירי גזלן בשדה זו ה"נ איכא עדי' שהוא אומן בחפץ זה וא"כ כיון דע"כ מיירי שמסרו לו בעדי' שוב אין מבואר דמיירי בראה דאפשר בלא ראה ותו בעי' החזר לי חפצי שמסרתי לך בעדי'. ואהא קאמר אומן אין לו חזקה. והשתא אי ס"ד בראה מיירי הי' צריך לבאר דמיירי בראה. אע"כ בעדי' אפי' בלא ראה ועל זה מקשה אביי בלא ראה נמי יאומן במגו: אי הכי אפי' בעדי' נמי וכו' מהאי לישנא ומלישנא דלקמן בראה מיהא תפיס לי' ס"ל לרי"ף ור"ת דאין שום מגו מועיל לאומן ליטעון לקוח רק בקציצה בלא עדי' ולא ראה מגו דלהד"ם אבל לוקח אפי' במגו דלהד"ם לא מהימן משום התקנה כמבואר ברי"ף וחי' רמב"ן ומלחמו' ה'. וצל"ע א"כ איך תני אבוה דשמואל ולוי שותף וכ"ש אומן איך אתיא במכ"ש הא אומן אין לו חזקה בלא עדי' ולא ראה מטעם התקנה ולא מן הדין ואיך אפשר ללמוד זה בק"ו משותף שאין לו חזקה מן הדין והיכי דאין עדי' שהוא יכול לכפור בשותפות מהימן במגו ואין כאן תקנה דלא שייך דלא שבקת חי ואיך שייך ק"ו וצ"ע לכאורה וע"כ צ"ל דרי"ף ור"ת לא אמרו אלא בחזקה בתפיסת יד דמטלטלי'. אבל אומן בעבד וקרקע דחזקתן ג' שנים ושייך בי' מחאה לא שייך לא שבקת חי כיון דאין חזקתו אלא ג' שנים אפי' צורך הוא ללמוד אומנת עם העבד ג' שנים מ"מ כיון דבר שטרא הוא איבעי' לי למחויי ואי לא מיחה איהו אפסיד אנפשי' כדמתרץ ש"ס לעיל ל"ה ע"ב במשכנתא דסורא. וכן נראה דהרי"ף גרס לקמן בברייתא ראה בגדו ביד אומן וטליתו ביד כובס ולא גרס עבדו דלא מיירי אלא מאומן דמטלטלי'. אלא דצ"ע מאי מותיב ר"נ ממתני' אומן אין לו חזקה ועלה כ' רי"ף מדאסיק בתיובתא אין מגו לאומן וק' הא משנתינו באומן דעבד איירי והתם ליכא תקנתא ואית לי' מגו עכ"פ בעדי' בלא ראה. וי"ל דלכאורה מסברא חיצו' איתי' לסברת אביי דלא יועיל לאומן שום מגו לטעון לקוח ורק לקציצה יועיל לו מגו דלהד"ם בלי עדי' ובלי ראה וכאשר הסביר הרמב"ן ורבא הרגיש זה ע"כ קאמר לסיועי דרבה פי' דברי רבה מוכרחי' מברייתא דדוחק לאוקמי כאביי בלי עדי' ובלי ראה. וע"כ בראה בלי עדי' ואית לי' מגו בקציצה וה"ה לקוח דבראה בלי עדי' או בהיפוך אין חלוק בין קציצה ללוקח רק בלא עדי' וגם לא ראה אז קיל קציצה. אבל אי מועיל בקציצה מגו בראה בלא עדי' ש"מ לא עבדי תקנתא לאומן ואיתא סייעתא לרבה זה הי' סברת רבא לסיועי לרבה. אבל זולת הסיועי הלז הי' מודה לאביי ואתי השתא רנב"י ואותיב ממתני' אפי' מיירי מתני' בעבד דלית בי' תקנתא דרבנן עכ"פ מוכח בראה בלא עדי' מפקינין מאומן מדינא אפי' בלא תקנה. וא"כ מעתה תו ע"כ ברייתא דקציצה לא מיתוקמא בראה בלא עדי' דא"כ מפקינין מאומן. וע"כ דחיק ומוקי כאביי בלא עדי' ובלא ראה ותו ליכא סייעתא לרבה בקציצה הא דמפקינין במגו מעלי' כי האי אבל בלוקח לא יועיל שום מגו לאומן מתקנה כי הסברא נוטה כך כיון דליכא סייעתא לרבה מעתה: גם כי זה נראה קצת דוחק ויש הכרח לזה דאלת"ה תיקשי הילכתא אהילכתא דלא קיי"ל כרבה מדאיתותב מרנב"י כמ"ש הרי"ף ולפמ"ש תוס' בשמעתין כל אתקפת' הוא מכח ליחזי עדי' מאי קאמרי והנה לפי מאי דקיי"ל בשבועו' מ"ה ע"ב שכרו שלא בעדי' מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו'. וע"ש בש"ס פריך מברייתא הא מדסיפא בראי' רישא בלא ראי' ומשני ראי' דלשלם קתני וכו' וכ' שם תוס' מ"ו ע"א ד"ה רישא וסיפא וכו' דסוגי' דהתם דשבועו' ס"ל עדי' לא ידעו ובפ' חזקת נמי הו"מ לשנויי הכי ע"ש. וא"כ למאי דקיי"ל דשכרו שלא בעדי' מהימן במגו ע"כ אית לן דעדי' לא בעי למידע וא"כ שפיר י"ל ההפרש בין אומן לאחר הוא במסרו לו בפני עדי' סתם וכמ"ש תוס' ולק"מ תיובתא דרנב"י וא"כ אמאי איתותב באמת בב"מ קי"ב נדחקו תוס' עוד בתי' אחר אבל העיקר הוא כמ"ש תוס' בשבועו' וא"כ ק' כנ"ל. וע"כ צ"ל דממ"נ איתותב דאי לא בעי עדי' למידע. וכסוגי' דשבועו' א"כ לית לי' סייעתא לרבה מברייתא דקציצה דאיכא למימר דמיירי בעדי' בלא ראה ולחזי עדי' מאי קאמרי לא קשי'. וכיון דלית לי' סייעתא ממילא דחינן מהילכתא מסברא מהתקנה. וע"כ לא סייע רבא אלא דס"ל דאמרי' ולחזי עדי' מאי קאמרי וא"כ תו איתותב ממתני' מאי לי אומן מה לי אחר. וא"ש דאיתותב ממ"נ ועל הדרך שכתבתי לעיל: כל זה כתבתי לפי דברי תוס' בשבועו' ובשמעתין. אך הוא דוחק לומר פלוגתא בסברא אי עדי' ידעי או לא. ולולי דבריהם הייתי אומר התם בשבועו' מיירי בשכיר הקוצר שדהו או בונה ביתו ואין לו בידו חפץ של בעה"ב. והעדי' מעידי' שם לטובת השכיר שלא יאומן בעה"ב לומר לא שכרתיך מעולם. ותו לא איכפת לעדי' להשגיח על סך קציצת השכירות דלא שכיח שיחלקו בזה כמ"ש רמב"ן בשמעתין דשכר הפועלי' מידע ידיע ושפיר לא ידעו הקציצה כל זה התם בשכיר. אבל בשמעתין דמיירי דחפצו של בעה"ב בידו והבעה"ב מתירא מהאומן ומייחד לו עדי'. והשתא דהדר בי' רבה וס"ל אין צריך להחזיר לו בעדי' א"כ מה שיחד לו עדי' אינו להשמר מחשש כפירה דאכתי יטעון החזרתי. אך לא נחשד שיעכב כל החפצים אצלו אלא שיתבע שכר יותר מדאי ויהי' נאמן במגו וכמ"ש רשב"ם לקמן מ"ו ע"ב ד"ה לאו דאית לך וכו' ע"ש היטב. ומשו"ה מייחד לו עדי' שידעו הקציצה א"כ ק' ולחזי עדי' מאי קאמרי דהא כל עצמו לא באו אלא בשביל הקציצה וא"כ אין כאן סתירת הסוגיות כלל. וליתא נמי מ"ש תוס' דרבה הוה ס"ד דמוסר סתם לאומן סתמא כפירושו לתקנו ונותנו לו ובמסקנא דאמרי' לחזי עדי' מאי קאמרי ש"מ עדי' יודעי' ולהנ"ל אין זה ענין לכאן התם הובאו לידע הקציצה. והכא אפי' נימא שהובאו לכך לידע שהוא מוסרו לאומן ולא יכפור בו. מ"מ היא גופי' ידיעה הוא כל שמוסרו סתם ולא פירש למכור לו ממילא אינו יכול לכפור בו: ומ"מ נלע"ד ליישב ק' תוס' עפ"י דרכם. ונאמר דהא דאמר רבה שמוסרו בעדי' אע"ג דסתמא קתני היינו או כמ"ש ש"מ בשם י"מ דסתם אומן מוסרי' לו בעדי'. שלא יכפור. או כמ"ש ראב"ד אומן דומי' דשותפי' ואריסי' וגזלן דמיירי בעדי'. ונפקא מיני' בין ב' התירוצים אי אמרי' סתם אומן נותני' לו בעדי' מיירי בעדי' סתם כדרך שנותני' לאומן בפני עדי' סתם וממילא מובן דלתקנו ניתן לו. וא"כ יש בין אומן לאחר כתי' תוס'. אך אי אמרי' כהראב"ד דומי' דשותף וכו' והתם יודעים העדי' ברור הדבר ה"נ מיירי באומן דהעדי' יודעי' הברור א"כ מה לי אומן מה לי אחר: והיות כן בהס"ד דהוה ס"ל צריך להחזיר לו בעדי' א"כ י"ל דרבה אסתם אומן קאי דמסתמא מוסרי' לו בעדי' שלא יכפור ומוסרי' לו סתם וסגי בכך והיינו ההפרש בין אומן לאחר אך כדהדר בי' רבה וס"ל אין צריך להחזיר לו בעדי' א"כ שוב אין תועלת למסור לו בעדי' דעדיין יאמר החזרתי ומשו"ה אתא רבא לסיועי לרבה ומוקי לברייתא בלא עדי' דהשתא סתם אומן בלא עדי' כיון דאין צריך להחזיר לו בעדי' אך לפ"ז איך סתם ותנן סתם אומן וצ"ל כהראב"ד דומי' דשותפי' ואריסי' וגזלן והתם עדי' מפורשים וא"כ קשה מה בין אומן לאחר: +
חידושי הרי"מאמר רבה לא שנו אלא מסרו בעדים. ופירשב"ם כדי לתקן. ותמוה מאוד כקושית תוס' מאי אירי' אומן הא גם אחר באיכא עדים שבא לידו בתורת פקדון לא מהימן כיון דצריך להחזיר בעדים וליכא מיגו כו' ולמה פריך הש"ס בסוף קושיא זו. וי"ל בפשיטות די"ל דנקיט רבותא באומן דהטעם במפקיד בעדים דצריך להחזיר כו' הוא משום דלא הימני'. וא"כ אי אמרינן כר"י דגם קציצה לא דכירי ושייך בעל הבית טרוד בפועליו. וא"כ י"ל דלכך מסר לו בעדים כדי שידעו כמה קצץ ולא יהיה האומן נאמן על יותר כיון שלא ידע האמת. וא"כ אין ראיה כלל שלא הימניה על גוף החפץ בדבר שידע שמשקר. ולכך קמ"ל דאף באומן צריך להחזיר לו בעדים וליכא מיגו. אבל באחר ודאי לא הימניה כיון שהפקיד בעדים וצריך להחזיר כנ"ל ולכך נקיט אומן כנ"ל. אבל למסקנא דהדר ביה רבה וסבר דבעינן ראה דא"צ להחזיר לו בעדים פריך שפיר מאי אירי' אומן דלא שייך רבותא הנ"ל כיון דאיירי בראה דליכא מיגו כנ"ל: עוד נראה למ"ש השיטה מקובצת דלא הוי מיגו דנאנסו שאינה טענה טובה באומן נאנסו דלא יתנו לו לתקן כיון שנאנס אצלו ע"ש. ואתי שפיר דנקיט דווקא אומן דלא מהימן אפילו בשבועה משא"כ אחר נאמן מיגו דנאנסה. אבל למסקנא דאיירי בראה דליכא מיגו שנאנסה פריך שפיר דאין חילוק בין אומן כנ"ל: עוד נראה דהנה הוא תמוה הא נאמן במיגו דנאנסו ולמה אין לו חזקה כלל דמשמע אף בשבועה ובתוס' נדחקו הרבה ע"ש. וי"ל למ"ש הרי"ף ז"ל דלדידן לאביי לא מהימן אומן כלל במיגו ופירש הרמב"ן ז"ל דחזקה הוא דלא יתנו לאומן לתקן פן יאמר לקוח ויהיה נאמן במיגו ע"ש דעל לא היה דברים מעולם או החזרתי אין לחוש דלא יוכל להראות רק על לקוח ע"ש. והנה לכאורה י"ל דהא בהא תליא דלכך סבר רבה דמהני מיגו באומן משום דסבר מפקיד א"ח בעדים צריך להחזיר כו' א"כ לא שייך התקנה הנ"ל דהא יכול ליתן לו בעדים ושוב לא יהא לו מיגו ולכך לא תיקנו משום הכי בליכא עדים מהימן האומן במיגו. ודחה אביי שפיר אי הכי בעדים נמי דסבר א"צ להחזיר בעדים וא"כ אף אם יתן לו בעדים אית לי' מיגו באומן ושוב שייך התקנה שלא יהא נאמן גם במיגו וממילא גם בליכא עדים לא מהימן כנ"ל. אך יש לדחות דהא יכול ליתן לו בשטר. או לומר אל תפרעני אלא בעדים אמנם לרבה י"ל באמת הטעם דלא סבר התקנה כמ"ש הרי"ף ז"ל הוא משום טעם זה דיכול ליתן לו בעדים או בשטר ולא שייך התקנה ומהני מיגו כנ"ל: אמנם לענין מיגו דנאנסה דתמיד אית ליה מיגו זו אף בשטר שוב י"ל שפיר גם לרבה דשייך התקנה דלא יתנו לו לתקן שיהיה נאמן במיגו הנ"ל ותיקנו שלא יהיה נאמן במיגו דנאנסה כדברי הרי"ף ז"ל. ומיושב שפיר דבמהרו בעדים מהני לרבה ולא מהימן במיגו דנאנסה כנ"ל. ומיושב שפיר קושיא הנ"ל דנקיט דוקא אומן גם לרבה דאחר שפיר מהימן בשבועה מיגו דנאנסה כנ"ל משא"כ למסקנא דרבה דאיירי בראה פריך שפיר למה נקיט אומן כנ"ל. ובמ"ש יש לישב מאי דתימה על הרי"ף ז"ל מהא דפריך אביי לרבה מראה עבדו וטליתו כו' אי דאיכא עדים למה לי ראה. ולהרי"ף ז"ל גם לדידן נשאר הקושיא למה לי ראה כיון דלא מהני מיגו כנ"ל. והרמב"ן ז"ל נדחק מאוד בזה ע"ש. וי"ל דהנה י"ל סברא להיפוך למ"ש תוס' ריש בבא מציעא דלכך בחשוד נשבע ונוטל דלא שבקת חיי משא"כ כשנשבע לא שייך לא שבקת כו'. דלא ישבע לשקר ע"ש. וא"כ לטעם הרמב"ן ז"ל שסלקו חכמים המיגו מהאומן דאל"ה לא יתנו לו לתקן שמתירא שיהיה נאמן לקוח כו'. י"ל דלא שייך התקנה רק על מיגו דלהד"ם או החזרתי דנאמן בלא שבועה אבל על מיגו דנאנסה לא שייך דהא יצטרך לישבע כסברת התוספות הנ"ל ושפיר לא היה התקנה על זה ונאמן מיגו דנאנסה עכ"פ בשבועה כנ"ל. והרי"ף ז"ל י"ל דלא אמר רק דלא מהימן בלא שבועה כנ"ל משום התקנה. וא"כ מיושב דבעי ראה בברייתא כדי שלא יהא נאמן אף בשבועה אבל לרבה פריך שפיר דע"כ לא סבר כנ"ל דא"כ קשה באומן יהיה נאמן בשבועה כיון דאיירי בלא ראה וע"כ דסבר להיפך דהיה התקנה לסלק מיגו דנאנסה כמ"ש לעיל ופריך שפיר למה לי ראה משא"כ לאביי לא קשה כנ"ל: שם אבל מסרו שלא בעדים כו'. ופירש רשב"ם דלא מהני ראה דיכול לומר מאחר לקחתיה שמכרתי לו. ותמוה מה מהני טענה זו יותר ממה שטוען לקחתי ממך כיון דמוקמינן בחזקת מרא קמא רק באין עשוי להשאיל יש ראיה שלקחתי מה שאין כן באומן דאין ראיה כנ"ל. וי"ל דכשטוען לקחתי ממך א"כ החזקת מרא קמא מורה להיפוך שלא לקחו ממנו אבל בזה שטוען כנ"ל א"כ אין החזקת מ"ק מורה שלא לקחו מהאחר רק שהאחר לא לקחו ממנו. וא"כ עכ"פ על זה נאמן שלקחו מהאחר דנגד זה אין חזקה. ושוב טענין בשבילו מאי דהוי מצי המוכר לטעון ואותו האחר שפיר היה נאמן שלקחו ממנו שאינו אומן וכיון שאינו עשוי להשאיל היה נאמן ושוב נאמן גם הוא בטענה זו וכמו אם היה עדים שלקחו מאחר דהיה מהני כמו כן בהנ"ל. ואף דאליבא דאמת לא אמרינן כן מכל מקום לרבה שפיר י"ל כנ"ל: או י"ל דסבר דחזקה דהשתא עדיף מחזקת מ"ק. רק בדברים העשוין להשאיל כו' לא מיקרי מוחזק כלל דברשותיה דמרי' איתא ומורה החזקת מ"ק שהוא חזקה המבררת ע"ז עצמו שאינו מוחזק כלל. אבל כאן כיון שאינו מורה שלא לקחו מאחר וכיון שנאמן ע"ז א"כ ניהו שלא לקחו אותו האחר מ"מ חייב לשלם להאומן משום תקנת השוק כיון שאינו גנב מפורסם וכל זמן שאינו נותן לו דמיו א"צ להחזיר לו ושוב הוי מוחזק דתופס ברשות ושוב לא מהני החזקת מ"ק ואינו יכול להוציא גוף החפץ ג"כ כנ"ל. עוד כתב דיכול לומר אינך רגיל לתקן כלל אצלי ע"ש. וג"כ קשה למה יהא נאמן. וי"ל דהטעם בדברים העשוין להשאיל או באומן הוא משום דלא מיקרי מוחזק דאין תפיסתו מוכחת כלל שהוא שלו כמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"כ אם היינו יודעין שבאמת אין רגיל לתקן אצלו א"כ שפיר תפיסתו מוכחת והוי מוחזק. וא"כ כיון שטוען ע"ז עצמו שהוא מוחזק ממילא אין יכול להוציא ממנו בחזקת מ"ק מה שאין כן בדברים העשוין להשאיל שודאי אין תפיסתו מוכחת כלל ולא הוי מוחזק כנ"ל. עוד י"ל מ"ש הרשב"ם או שתפוס בו עתה בפנינו כו' ג"כ קודם שהתחיל לטעון והוא אחר כדי דיבור דאל"ה הוי מיגו דלא היה מראהו: +
שערי תורת בבל(מה רע"א תוספות) ד"ה אי דאית וכו' כגון שעשאה אפותיקי וכו'.—אפשר שדעת התוס' בעשה שדהו אפותיקי סתם ומכרה אין בע"ח גובה אלא ממנה אף שיש לו נכסים בני חורין, אא"כ שדה אפותיקי היא גזולה, כדעת ר"ן (מובא בב"י ח"מ סי' קי"ז סעיף ב'). ואולי דאפותיקי זו היא אפותיקי מפורשת, שאין לו פרעון אלא מזו, ודעת התוס' דשדה אפותיקי אפי' מפורשת אם נמצאת שאינה שלו חוזר הוא על נכסים בני חורין שיש לו*ועי' ב"י שם שכתב ר' ירוחם כן בשם התוס', ואפשר שנתכוין לתוס' שלפנינו כאן.. |