המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כי א''ל נמי לקוח הוא בידי מהימן ולא משכחת מתני' דקתני אומן אין לו חזקה אלא היכא דראה לא שנא מסר בעדים לא שנא לא מסר דלמסירה לא חייש אביי דעכשיו אינו יכול לטעון החזרתיו לך דהא קא חזינן ליה בידו וגם אינו יכול לטעון לא מסרתו לי דדמי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחה היא בידי דא. נו נאמן אע''ג דליכא עדי מסירה ובכה''ג לחוד הוא דס''ל לאביי דאומן אין לו חזקה והכי הויא מסקנא דשמעתין כאביי: ראה עבדו ביד אומן. שמלמדו אומנות והך ראיה בעדים היא שאינו יכול לטעון לא ראית וכגון שהחזיק בו שלש שנים דאי בפחות מג' שנים למה לי דנקט אומן דמשמע אבל באדם אחר הויא חזקתו חזקה והאמר ר''ל (לעיל דף לו.) הגודרות אין להן חזקה ואוקימנן אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר נ' שנים: וטליתו ביד כובס. ואפילו שעה אחת: לא אמר כלום. דאומן אין לו חזקה: בפני אמרת. לפלוני למוכרו וליתנו לו במתנה: דבריו. של. גזלן קיימין הכי קס''ד השתא והיינו דקפריך מאי שנא רישא כו': אמר רבא כו'. ברישא מפרש לה והדר מפרש תיובתא: ביוצא. הטלית מתחת ידי אחר שטוען שלקחו מן האומן וקאמר ליה אחר לבעל הבית התובעו ואמר לו מה טיבו אצלך והלא מסרתיו לאומן לתקנו והוא משיב מן האומן קניתיו ובמצותך מכרו לי שבפני אמרת לו למוכרו הרי הוא כמי שטוען ממך לקחתי דמיגו דאי א''ל האי מחזיק לבעה''ב מנך זבנתי ומהימן הוא דהא לאו אומן הוא כי א''ל נמי יודע אני דזבינתה ניהליה לאומן וזבנה אומן ניהלי מהימן דהיינו כדאמרן לעיל דאי א''ל דזבנה מינך קמאי דידי מהימן: אי דאיכא עדים. שמסר לו למה לי ראה הא את הוא דאמרת ל''ש אלא שמסר לו בעדים ל''ש ראה ל''ש לא ראה אמרת דאין אומן מהימן משום דכיון דהפקידוהו בעדים צריך להחזירו. בעדים ואמאי קתני דכי ראה אינו נאמן אבל אם לא ראה מהימן דמשמע דאין צריך להחזיר לו בעדים: וכי ראה אותו ביד האומן מיהא תפיס ליה. בעה''ב ומוציאו מידו אלמא היכא דראה אפילו לא מסר בעדים לא מהימן אומן וקשיא לרבה דאמר דהיכא דמסר שלא בעדים ל''ש ראה לא שנא לא ראה מהימן אומן: ומשני רבה לא לעולם היכא דלא מסר בעדים אומן מהימן ואפילו ראה כדאמרינן והכא מיירי כגון דאיכא עדים שמסר לו וגם ראה הטלית בידו דכיון דאיכא תרתי עדים וראה לא מצי לאחזוקי ביה ולמימר לקוח הוא בידי שהרי בתורת פקדון בא לידו ומיגו ליכא למימר דהא לא מצי למימר החזרתיו לך שהרי רואין אותו עכשיו בידו ועכשיו חזר בו רבה בעל כרחו ממאי דאוקי למתני' במסירת עדים אע''ג דלא ראה אין לו חזקה לאומן והשתא ס''ל דהיכא דאיכא תרתי עדים וראה אין לו חזקה אבל עדים ולא ראה או ראה ולא עדים יש לו חזקה שיכול לטעון החזרתיו לך היכא דלא ראה ואע''ג דמסר בעדים דהדר ביה ממאי דאמר לעיל צריך להחזיר לו בעדים וכ''ש היכא דליכא לא עדים ולא ראה דיש לו חזקה ולאביי בראה לחוד תליא מילתא אם ראה ביד אומן אין לו חזקה ואם לא ראה יש חזקה ולמסירה לא חיישינן בין בעדים בין בלא עדים: והאמרת כו'. וכיון דאיכא עדים למה לי ראם: מתיב רבא. לאביי: לסיועי לרבה. נראה בעיני דבלשון הזה אמר רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא דאביי: על בעה''ב להביא ראיה. עדים משום דאומן מהימן מיגו דמצי למימר לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כרי דמיו כדאמרי' גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא (לעיל דף לו.): בזמנו נשבע ונוטל. כלומר אם בזמנו תובעו בדין נשבע ונוטל דהיינו מן הנשבעין ונוטלין שכיר בזמנו נשבע ונוטל וטעמא בשבועות משום דבעל הבית טרוד בפועליו הימנוהו לשכיר: עבר זמנו. אחר ששקעה החמה: המוציא מחבירו. שכיר: אי דאיכא עדים. שמסר לאומן בפניהם ומסתמא גם בפניהם קצץ השכירות: ליחזי. דיינין עדים מאי קאמרי:

עדים אפי' לא ראה דלא מהימנא אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך ומיהו קשה דלשון אי הכי אפילו בעדים נמי לא משמע הכי אלא משמע אי הכי דשלא בעדים נאמן במיגו בעדים נמי הוה לך למימר מיגו בשלמא לדידי דלית לי מיגו שלא בעדים בעדים נמי לית לי מיגו אלא לדידך קשה ור''ת דחק לפרש ואין נראה כלל לר''י: המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וא''ת אכתי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאמרינן בסוף המוכר את הבית (לקמן דף ע. ושם) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר ואפי' מאן דפליג התם היינו משום דשטרך בידי מאי בעי ותירץ ר''ת דודאי הוה מצי אביי למיפרך ליה אי הכי בעדים נמי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו אלא דלא אסיק אדעתיה ואותביה מברייתא ואודי ליה דבראה איירי מתני' ותו ליכא למפרך מידי אנאנסו וי''מ דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה אבל בשבועה נאמן במיגו דנאנסו. ואין מחזיר לו בעדים והכי פי' לעיל לא שנו דאומן אין לו חזקה בלא שבועה אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם ומיירי קודם שנתקנה שבועת היסת ולכך כי אמר לא היו דברים מעולם אין צריך שבועה אי נמי לאחר שנתקנה וללישנא דבעי בשבועה דררא דממונא ולא חשיב הכא דררא דממונא דאמר לא בא לידי בתורת אומנות ואין מודה שנתחייב בו מעולם ולא חשיב דררא דממונא אלא מנה לי בידך וא''ל הן למחר א''ל תנהו לי וא''ל נתתיו לך שמודה שנתחייב ועל פירוש זה קשה לר''ח דמאי פריך לקמן מראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים למה לי ראה לייתי עדים ולישקול הא מהני ראה דאפילו בשבועה לא יהא נאמן דאין לו מיגו דבלא ראה מהימן הוא בשבועה במיגו דנאנסו וברייתא משמע דלא אמר כלום דאפילו בשבועה אינו נאמן ונראה לו לתרץ דהכא לא חשיב מיגו דטעמא דמ''ד דצריך להחזיר בעדים משום דכיון דלא הימניה בשבועה כדאמר בשבועות (דף מא: ושם) דהויא כאילו א''ל בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים הלכך לא מהימן במיגו דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל התם בהמוכר סבר דאין צריך להחזיר לו בעדים ולא חשיב כאילו אמר אל תחזירני אלא בעדים ולכך נאמן במיגו אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מיגו מהימן דאי לאו הכי תקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה עבדו ביד אומן דסברא דאין צריך להחזיר לו בעדים הא איכא תנא בשבועות דאית ליה המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ויסבור רבה כוותיה אלא משום דאפילו ההוא תנא דשבועות מודה בפקדון דאיכא מיגו דנאנסו דאין צריך להחזיר לו בעדים לכך נראה כפי' ר''ת: נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. וא''ת והא אמר בפ' המקבל (ב''מ דף קיב: ושם) אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דקציצה מידע ידיע ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) פריך ליה ומשני דהך דהכא כרבי יהודה דקציצה נמי לא דכיר דטרוד הוא בפועליו וא''ת א''כ לאחר זמנו נמי אמאי אמר המע''ה הוה לן למימר נשבע ונוטל דמאי טעמא אמרינן בעלמא לאחר זמנו דאין נשבע ונוטל כדמפרש בריש כל הנשבעין דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעה''ב עובר בבל תלין והכא הרי שהה שכיר ובעה''ב עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך דא''כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כרבי יהודה מוקמי לה ואיהו בעי הודאה במקצת ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ''מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דלא שיהה לא שיהה: אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי. דודאי ידעי הקציצה דרגילות הוא תימה לר''י דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך דאי איכא עדים וראה דאכתי לא מסיק אדעתיה לאוקמה בלא ראה אם כן אמאי מהימן אומן שהטלית בידו והכי הוה ליה למימר בשלמא לרב' מוקי לה בדליכא עדים דמהימן לרבא במיגו אלא לאביי במאי מוקי לה בין דאיכא עדים בין דליכא עדים לא מהימן במיגו ויש לומר דהכי קאמר אי דאיכא עדים ואתא לאשמועינן דאע''ג דאיכא עדים אומן מהימן וכגון דלא ראה ליחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים דתו לא מצית לאוקומי בדלא ראה דאם כן מאי קא משמע לן פשיטא דכי ליכא עדים ולא ראה

אי דאיכא עדים. שראוהו שמסר לו למה ליה ראה בידו אע"ג דלא ראה בידו לא אמר כלום האומן דנייתי עדים שהפקידו אצלו ונפיק לדבריך דאמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. אלא לאו הכא במאי עסקינן דליכא עדים ומש"ה דוקא ראה וכי ראה המפקיד ביד האומן מיהא תפיס מן האומן דלא מהימן הוא דלית ליה חזקה וקשיא לרבה דאמר היכא דמסר לו שלא בעדים אע"ג דראהו מהימן האומן והא הכא קתני דאינו נאמן אע"ג דליכא עדים הואיל דראהו. ומשני לא לעולם מש"ה אינו נאמן האומן דאיכא עדים שמסרו לו והוא דראה המפקיד דוקא. מש"ה הואיל דאיכא תרתי עדים וראה אינו נאמן. אבל לעולם אי ליכא עדים אע"ג דראה בידו מהימן האומן וכן הכי נמי אי איכא עדים הואיל דלא ראהו המפקיד מהימן האומן ויש לו חזקה. ומקשה ליה אביי והיכי מצית למימר משום דאיתנייהו תרוייהו אינו נאמן הא ליתנייהו תרוייהו נאמן והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חבירו בעדים אע"ג דלא ראהו צריך להחזיר לו בעדים ולא מהימן האומן אע"ג דליתנייהו תרוייהו:

א"ל הדרי בי. דסבירא ליה המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים והואיל שלא ראהו מהימן האומן והכי קתני לה אמר רבה ל"ש דאין לו חזקה אלא שמסר לו בעדים וראהו בידו אבל אם לא ראהו מהימן האומן משום דסבירא ליה המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים ואם מסר לו שלא בעדים נמי אע"ג דראהו מהימן האומן מתוך שיכול כו' ואביי ס"ל אע"ג דליכא עדים הואיל שלא ראהו מיהא תפיס דלאו אומן מהימן. ואי איכא נמי עדים הואיל שלא ראהו בידו נאמן האומן משום דס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים ואביי עביד ראיה עיקר בלא עדים ורבה ס"ל דאינו נאמן עד דאיכא תרתי:

הנותן טליתו לאומן. לתקנה וראה אותה בידו:

אומן אומר. ב' מעות קצצת לי בשכירותי:

להביא ראיה. בעדים:

נתנה לו. האומן לבעה"ב:

בזמנו. היינו כל היום שהחזירה לו:

נשבע. האומן ונוטל מבעה"ב דשכיר בזמנו נשבע ונוטל:

עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה. בעדים:

אי דאיכא עדים. שקצץ לו בפניהן:

המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ואיכא למידק ונהמניה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדאמרינן בפרק המוכר את הבית ובשבועה ואפשר לי דכי האי מגו לא אמרינן גבי אומן כיון דלא מהימן אלא בשבועה ויש רגלים לדבר דאיערומי קא מערים אין משביעין אותו ואינו נאמן דמלתא דלא שכיחא הוא שיאנסו והיינו פלוגתא דאיכא בין אחד לאומן להאי לישנא וכי איתותב ממתני' ללישנא בתרא הוא דאתותב אבל אינו נכון בעיני אלא לכלהו לישני איתותב והשתא סבר רבה שאינו נאמן במגו דאנסוהו כיון שלא פרעו בעדים כסבריה דרב עמרם דבפרק המוכר את הבית ולית ליה פשטיה דרב חסדא דהתם.
ותו איכא למידק ולהימניה במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים איכא למימר בכי האי גונא לא אמרינן מגו דמלתא דעבידא לאגלויי הוא ולא משקר איניש הלכך ואי לא אהדריה לא מצי למימר הכי, כך כתב ה"ר שמואל ז"ל.
ואין דבריו מחוורים לי, דכיון דקסבר רבה צריך לפרעו בעדים אי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם אינו נאמן כדקיימא לן לדידן שאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים שצריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם אינו נאמן נמצא עכשיו בין לאביי בין לרבה לא מפלנינן בין מגו למגו דכל מגו דאיכא למימר ביה אמרינן אלא כשמסר בעדים לרבה ליכא שום מגו ולאביי איכא מהימן מסר לו שלא בעדי' לרבה איכא מגו ומהימן אע"ג דראה לאביי ליכא מגו דהוה ליה כדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכי ראה לית ליה שום טענה דנאמנות.

מתיב רבא לסיועי לרבה. פירש הרב ז"ל דהכי איתמר בהאי לישנא בבי מדרשא ומיהו בין דאתמר לסייעיה לרבה בין דלא איתמר רבא אקשויי בעלמא הוא דעבד ולא סבר לה כותיה דהא אמר ליה רבא לאביי בסמוך ראה תניא ואלו להך תיובתא לי אע"ג נראה נמי כיון דליכא עדים אומן מהימן ועוד מדלא מצינן ליה ביע"ל קג"ם ויש לומר דקאמר ראה תניא לומר דלא אמרינן ליה אנן אפקי דנתזיוה ומיהו לדעתיה לא תניא ראה אלא בדאיכא עדים וכדרבה ומשום דעיקר מימרא דרבה היא לא הויא מן מנינא דהלכתא כאביי.

אי דאיכא עדים ליחזו עדים מאי קאמרי. איכא למידק הכא האי מאי קושיא דלמא דידע הא ולא ידעי הא ואדרבה הוה ליה לאקשויי אי דאיכא עדים אמאי נאמן למאי דקסלק' דעתך דבראה עסקינן ותו רבא דקארי לה מאי קארי לה וכי לא הוה ידע דמצי אביי לאוקומה בשלא ראה ונראה דהוה סבר רבא דאי דוקא בשלא ראה היה לו לתנא לפרש כך אבל לא הוצרך לפרש דבשאין שם עדים קאמר דסתמא הכי משמע שאם היו שם עדים דרך הוא לידע הקציצה והיינו דקאמ' היכי דמי אי דאיכא עדים ודאי לא ס"ד דאם כן נחזי עדים מאי קא אמרי ואביי אמר ליה לעולם בדליכא עדים כדמשמע סתמא ובדלא ראה. ולא הוצרך לפרש זה דסתמא בלא עדים ובלא ראה משמע.

ופריק: משום דסבירא ליה דכל המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. והילכך מעתה אין כאן שום מגו. ואם תאמר אם כן ליהמניה מגו דאי בעי אמר נאנסו, וליהמניה בשבועה חמורה, דהא איכא מגו כי האי גונא, כדאמרינן לקמן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ע, א) גבי מפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי, דאמר ליה רב חסדא לרב עמרם דנאמר מגו דאי בעי אמר ליה נאנסו, ואמר ליה רב עמרם ואי אמר ליה נאנסו לא שבועה בעי, ואהדר ליה מאי נאמן נאמן בשבועה, והכא מאי שנא. י"ל דדילמא רבה כסבריה דרב עמרם אית ליה, דאמר דכיון דהפקיד אצלו בשטר אינו נאמן משום דאמר ליה אם כן שטרך בידי מאי בעי, כלומר וכל ששטרך בידי חזקה לא החזרתו, ומגו כי האי לא אמרינן, והכא נמי כיון שצריך להחזיר בעדים, חזקה אילו חזר ולקחו בפני עדים היה מחזירו ולוקחו.
ואם תאמר עוד, והא איכא מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דנאמן, וכדאית ליה לשמואל בפרק שבועת הדיינין (שבועות מא, ב), ואפילו כשאמר לו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בפני עדים. פירש רש"י ז"ל, דלאו מגו איכא, דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא, דבהא חושש שמא יבאו העדים ויכחישוהו. ומכלל דבריו, דדוקא בטוען הלכו להם למדינת הים היה נאמן, הא אומר מתו לכולי עלמא לא היה נאמן, וכן מסתברא ודאי וכמו שכתבתי שם בפרק שבועת הדיינין. וי"ל עוד, דרבה סבירא לה כמאן דאמר התם דאינו נאמן, ואפשר דכן הלכה וכפשטה דשמעתא דהתם וכספרים דגרסינן התם משמיה דרבא תלמידיה דרבה הלכתא המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן.
ומכל מקום עדיין קשה, אם כן לרבה מאי שנא אומן אפילו אחר נמי. ואביי אמאי לא מותיב ממתניחתין גופה, דהא עלה קיימי, ומתניתין הוא דקא מפרש רבה וכדקאמר לא שאנו אלא שמסר לו בעדים, וליקשי ליה אביי מינה, וכדמותיב ליה מינה לקמן רב נחמן בר יצחק ואיתותב. ויש מתרצים, דקא סבר רבה דאומן לאו דוקא, אלא לפי שדרך למסור לאומן כלים בעדים, לפי שהכל צריכין לאומן, ולא כל אומן איש נאמן, נקטו לה הוא באומן, והוא הדין לשאר הנפקדים, וכאלו אמר הנפקדים בעדים אין להם חזקה. ואינו מחוור כלל, דאם כן מאי קא מותיב מינה רב נחמן בר יצחק ואמאי איתותב מינה רבה.
והראב"ד ז"ל פירש, האי מסר דקאמר רבה, לא שמסר לו בפני עדים לתקנו קאמר, אלא דמסרו לו סתם בעדים, ואלו באחר בכי האי גונא נאמן לומר לא בפקדון מסרתו אלא במתנה, וכאותה שאמר בפרק שבועת העדות (שבועות לד, א) מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ אי אמר ליה לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, ואי אמר לה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי, כלומר אלא נאמן, והילכך לדעת רבה היינו דאיכא בין אומר לאחר, דבאחר נאמן ובאומן אינו נאמן, דסתם מסירה לאומן מחמת אומנותו הוא, והרב ז"ל בעצמו נשמר ממה שהקשינו דאם כן מאי קא מותיב ליה רב נחמן ממתניתין, ותירץ דרב נחמן בר יצחק הכי מותיב ליה, אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה, אי דאפקיד ליה בעדים באחר נמי משכחת לה דאין לו חזקה, בדידעי דבתורת פקדון מסר ליה, ובאחר נמי מצי לאיפלוגי, אלא לאו דליכא עדים, ובאחר ודאי ליכא לאיפלוגי ואפילו ראה נאמן, וקאמר דאומן אין לו חזקה. וכל זה אינו מחוור.

וקתני מיהא רישא ראה. אלמא מדנקט לה בראה שמע מינה דכולה מילתא בהכי תליא, דהא בדליכא עדים הוא, וכדמפרש ואזיל, וטעמא משום דכל שראה הוו להו ככלים העשויים להאשאיל ולהשכיר, ואביי בהא תלי ליה טעמא, וכדכתיבנא לעיל. ואם תאמר כיון דלאביי נמי דוקא ראה הא לא ראה אף על גב דמסר ליה בעדים מהימן, מאי (קתני) מיהא דקאמר, דמהאי לישנא משמע דלדידיה הכי והכי אינו מהימן, וכמאן דאמר ליה אודי לי מיהא בראה. נראה לי, דמשום דאקשינן רישא אסופא ואיצטריך רבא לאוקומי רישא באומן וסופא באחר, אמר הכין, כלומר, בין שתתרץ סופא כרב בין שתתרץ אותה בענין אחר וכולה באומן, רישא מיהא קתני בהדיא דבראה ביד אומן ואמר לזה אתה מכרתו לי אינו נאמן.

אמר ליה הדרי בי. כלומר, בהא, ומכל מקום אכתי פליג בראה וליכא עדים שאף אומן נאמן כאחר.

והלה אומר לא קצצתי אלא אחד. כלומר, והילך, אי נמי ופרעתיו לך, דליכא שבועת התורה גבי בעל הבית, וכדמוכח התם בפרק כל הנשבעין, וכבר כתבתיה בפרק המקבל.

נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל וכו'. כלומר, מפני תקנת השכיר, וכדתנן אלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'. היכי דמי, כלומר רישא דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה, במאי, אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי, דסתמא דמילתא כל שמסר בעדים עדים ידעי בקציצה, והילכך כל דאיכא עדים בין ראה בין לא ראה ניחזי עדים מאי קאמרי, ואף על גב דלא ראה עדים מהימני ולא איהו, ואף על גב דאית ליה מגו, משום דמגו במקום עדים לא אמרינן באומן, כך היה סבור עכשיו רבא, וקתני אומן נאמן מאי טעמא לאו מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. קשיא לי, למה ליה לרבא לאורוכי בלישנא ולמימר מאי טעמא לאו מגו דלקוח. ונראה לי, דמשום דהוה איפשר לפרושי טעמא משום דקציצה לא דכירי לה אינשי, וכיון דלא דכיר לה בעל הבית ועוד שהטלית ביד אומן, הרי הוא נאמן, או יפרע בעל הבית או ישאר טלית ביד אומן. ואם תאמר מי דחקו שלא לומר כן. ואביי נמי אמאי לא תריץ ליה הכין. י"ל משום דשמואל סבירא ליה דקציצה דכירי לה אינשי, כדאיתא התם בריש פרק כל הנשבעין, ולא ניחא להו לאוקמה דלא כותיה אלא לאוקומי בכולהו, ואפילו למאן דאמר קציצה, מדכר דכירי לה אינשי כנ"ל.

לפי שטתנו הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצתי לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד כל שהטלית ביד האומן ואינו נראה הואיל והאומן יכול לומר החזרתי אפילו היו שם עדים אלא שלא ידעו הקציצה האומן נאמן עד כדי דמיו ונשבע שבועת המשנה ונוטל ואם נראה הכלי אפילו לא היו שם עדים בעל הבית נשבע שבועת המשנה כדין שכיר ונותן כדבריו ואם כבר יצאה טלית מתחת ידו ישבע בעל הטלית שבועת מודה מקצת או היסת אם כפר בכל ואין בה חלוק בין בזמנו לעבר זמנו:

איתביה אביי ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס א"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום. היכי דמי אי דאיכא עדים פי' דיהביה ניהליה. ולפי' קמא דיהביה ניהליה בתורת אומנות למה לי ראה ליתי עדים ולשקול דהא את הוא דאמרת דהיכא דאיכא עדים כי לא ראה נמי לא מהימן למימר החזרתי לך אלא לאו דליכא עדים וכי ראה נמי מיהא תפיס ואמאי אמרת דהיכא דליכא עדים כי ראה נמי מהימן ומפרקינן לעולם דאיכא עדים והוא דראה דאי לא ראה מגו דיכול למימר החזרתי לך ומהימן כי אמר הדרית וזבנתיה מינך מהימן. אמר ליה והא את אמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים אמר ליה הדרי בי:

מתיב רבא לסיועי לרבה הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצבת לי והלה אומר לא קצבתי לך אלא אחד כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה היכי דמי אי דאיכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי. אלא לאו דליכא עדים ומאי טעמא אומן מהימן אקציצה לאו משום דאי בעי אמר לקוח הוא בידי מהימן שמע מינה דאע"ג דראה נמי מהימן למימר הדרית זבינתיה מינך ודחינן לה להאי סייעתא ואמרינן לא לעולם דליכא עדים כדקאמרת דאי איכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי אלא האי דאוקמת לה בדראה לאו הכין הוא אלא בדלא ראה ומשום הכי אומן מהימן אבל בדראה אע"ג דליכא עדים נמי לא מהימן. פי' ואע"ג דאכתי איכא למימר מגו דאי בעי אמר לעולם לא לקחתיה ממך בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה לפי' קמא אי נמי מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא לפי' בתרא מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לפי' בתרא אי נמי בתורת אומנות שקלתיה מיניה מעיקרא לפי' קמא לא אלים האי מגו כי היכא דאלים כחה היכא דלא ראה. אשתכח השתא דלטעמא דרבה דבלא ראה לעולם מהימן לא שנא איכא עדים דמסר ליה לא שנא ליכא מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם בדליכא עדים אי נמי החזרתיו לך בדאיכא עדים והיכא דראה אי מסר ליה בעדים לכולי עלמא לא מהימן דהא ליכא הכא מגו כלל והיינו דקאמר רבה לעולם דאיכא עדים והוא דראה והני תרי בבי ליכא מאן דפליג עליה בהו. ואי מסר ליה שלא בעדים וראה בהא הוא דאפליגו דקסבר רבה דכיון דשלא בעדים מסריה ניהליה אע"ג דראה נמי מהימן מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כלומר לא לקחתי ממך בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה לפי' קמא אי נמי לא נתת לי כלום מעולם והאי דידי הוא לפירושא בתרא וגמ' פליג עליה בהכי וקאמר כיון דראה ואע"ג דליכא עדים נמי לא מהימן והיינו דאמר לדחויי סייעתא דרבה לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה דשמעת מינה הא ראה אע"ג דליכא עדים נמי לא מהימן וכ"ש היכא דאיכא עדים דשמעת מינה דהיכא דלא ראה בין איכא עדים בין ליכא עדים מהימן לכולי עלמא כדאמרינן וכיון דאיתותב רבה ואידחי ליה סברא דיליה הויא ליה מחוורתא דהאי דינא דהיכא דראה בין איכא עדים ובין ליכא עדים לא מהימן והיכא דלא ראה בין איכא עדים ובין ליכא עדים מהימן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם בדליכא עדים אי נמי החזרתי לך בדאיכא עדים והני מילי אומן אבל אחר אי לא ראה בין איכא עדים בין ליכא עדים מהימן ואי ראה אי איכא עדים דמסריה ניהליה לשם שאלה או לשם דבר אומנות או לפקדון לא מהימן למימר בתר הכי זבינתיה ניהלי ואי ליכא עדים דמסרה ניהליה לפקדון כיון דלאו אומן הוא מהימן הדין הוא מחוורתא דהאי דינא לפום מאי דסליק אדעתא דגמרא ואיכא מרבוותא דכתבי הכי וכיון דאיתותב רבה ואדחי ליה מגו דיליד לא שנא ראה ולא שנא לא ראה אע"ג דליכא עדים נמי לא מהימן והאי מימרא לא דייק גבן דמדאמרינן בההיא תיובתא דאותיב אביי לרבה מהא דתניא ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס וכו' היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס שמעינן דבראה בלחוד הוא דפליגי אבל לא ראה אומן מהימן לכולי עלמא ועוד דהא בהדיא אמרינן לדחויי סייעתא דרבה לעולם דליכא עדים ודלא ראה דשמעת מינה דהיכא דלא ראה ליכא מאן דפליג דנאמן ובדראה בלחוד הוא דפליגי ובהכי הוא דאיתותב דהא ליכא מאן דפליג בהכי ועוד דכי מעיינת בהא מילתא קא חזית דבהאי מימרא דיליה דקאמר דאידחי ליה מגו דרבה דאפילו היכא דלא ראה הוא דאל"כ הא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצבת לי והלה אומר לא קצבתי אלא אחד כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה דשמעת מינה דאומן מהימן מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי במאי מוקמת לה אי אמרת בשלמא דהיכא דלא ראה אומן מהימן אוקמינן לה בדליכא עדים ולא ראה כדאוקמה בגמרא לדחויי סיועא דרבה אלא אי אמרת דבין ראה בין לא ראה מהימן במאי מוקמת לה נהי דמימרא דרבה איכא לדחויי משום דאמוראי הוא מימריה דתנא מי איכא לדחויי וליכא למימר דהאי ברייתא דחוייה היא חדא מדאתינן לסיועי לרבה מינה ומוקמינן לה בדלא ראה מכלל דהיא גופה הלכה וליכא לדחוייה ועוד דהא ודאי קיימא לן דהלכה היא וכוותה עבדינן הלכך ליכא למימר הכי ודקא כתבי דהא דאמרינן (לקמן בסמוך) לענין ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי סרבלאי אמר ליה לא היו דברים מעולם וכו' שפיר קאמר לך דהא תני ראה לאו למימרא דאי לא ראה ואמר ליה זבינתיה ניהלי מהימן אלא דאי לא מפיק ליה לא אמרינן ליה אפקיניה דנחזייה כי היכי דלסהידו סהדי דידיה דהאי תובע הוא ונקטינן מינה להאי פירושא דפריש דהא דאמרינן ראה תניא היכא דאמר לא היו דברים מעולם הוא דלא אמרינן ליה אפקיה כי היכי דנחזייה דלסהידו עליה סהדי דלאו דידך הוא אלא דידיה דהאי תובע אבל היכא דאודי דדידיה הוא מעיקרא וקא טעין דזבינה מיניה לא אמרינן ביה ראה תניא אלא אע"ג דלא ראה נמי לא מהימן. והאי מימרא דיליה קשיא לן טובא דהא האי ברייתא דקתני בה ראה דעלה אמרינן ראה תני' הא קא חזינן לה בהדיא דלא מיכפר הוא דכפר ליה בעיקרא דמילתא וקאמר לא היו דברים מעולם אלא אודויי הוא דקא מודי דטלית דתובע הוא וקא אתי טעין דזבניה מיניה בתר הכי דקתני בהדיא ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום שמעת מינה דאע"ג דאודי דטלית שלו היא כיון דטעין דזבניה מיניה אם ראה הוא דלא מהימן אבל אם לא ראה מהימן כדאמרינן והכי נמי ס"ל לרביותא קמאי ז"ל כדכתבינן:

קסג. והא דתנן אומן אין לו חזקה אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם. כלומר לא מסרת לי כלי מעולם, כי אמר ליה לקוח הוא בידי מהימן. בין ראה בין לא ראה, דאפילו היכא דראה נמי ואיכא עדים דהאי מנא דהאי תובע הוא, מגו דיכיל אומן לומר מעולם לא בא לידי בתורת אומנות, כי אמר אין את מסרתה נהלי בתורת אומנות וחזרתי ולקחתיו ממך מהימן. אמר ליה אביי אי הכי בעדים נמי מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך כי אמר ליה לקוח הוא בידי מהימן אמר ליה מי סברת המפקיד אצל חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים שאני אומר המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וליתא לדרבה בתרויהי, דהא איתותב בקמיתא וסלקא ליה בתיובתא כדבעינן למימר קמן, ודקאמר נמי דכי מסר לו בעדים לא מהימן למימר לקוח הוא בידי ליתא, דקימא לן המפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים כדמיברר בשבועות (מה,ב), ורבה נמי הדר ביה מינה בשמעתין, הלכך מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך [ד]מהימן כי אמר לקוח הוא בידי נמי מהימן כדבעינן למימר קמן:

קסד. איתיביה אביי ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס אמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום בפני אמרת למכרו בפני אמרת ליתנו במתנה דבריו קיימין מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא סיפא ביוצא מתחת ידי אחר דלאו אומן וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו לאומן למכרו לי בפני אמרת לו ליתנו לי במתנה דמגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתיה מינך מהימן דלאו אומן הוא כי אמר ליה בפני אמרת לו למכרו בפני אמרת לו ליתנו במתנה דבריו קיימין קתני מיהת רישא ראה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה ליתי עדים ולפיק. דהא אמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. אלא לאו דליכא עידים וכי ראה מיהת תפיס. ואמאי לימא מגו דיכיל למימר מעולם לא בא לידי בתורת אומנות, כי אמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. ודחינן לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה. אבל לא ראה מגו דיכיל למימר החזרתיו לך כי אמר חזרתי ולקחתיו ממך נאמן. אמר ליה והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חברו בעידים צריך להחזיר לו בעידים אמר ליה הדרי בי.

ושמעינן מיהא דהיכא דראה עבדו ביד אומן שמלמדו אומנות [או] טליתו ביד כובס ואית ליה לתובע עדים דדידיה הוא, אמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה, לא אמר כלום. ודיקא מינה, טעמא דראה, הא לא ראה אע"ג דמסר לו בעדים, מגו דיכיל למימר ליה החזרתיו לך כי אמר חזרתי ולקחתיו ממך נאמן. ולא דמי האי מגו למגו דאיתותב עליה (רבא) [רבה], דאלו התם מיירי בדראה, דכיון דחזינן ליה השתא גביה לא יכיל למימר ליה החזרתיו לך, מאי אמרת מגו דיכיל למימר מעולם לא בא לידי בתורת אומנות יכיל למימר חזרתי ולקחתיו ממנו, כיון דאומן הוא מסתמא איכא לאחזוקיה דבתורת אומנות אתא לידיה, דאומן בלא סהדי כחד סהדי דמי ואשתכח דליכא מגו כלל. ובהדיא גרסינן נמי לקמן שפיר קאמר ליה ראה תניא, דשמעת מינה דתנא דקתני ראה דוקא קתני, ראה אין לא ראה לא. ותו דהא אביי גופיה דפליג עליה דרבה קא טרח לאוקומא למתניתא דהנותן טליתו לאומן בדליכא עידים ובדלא ראה, דשמעת מינה דהיכא דליכא עדים ולא ראה דכולי עלמא מודו דאומן מהימן משום מגו, והוא הדין היכא דלא ראה אע"ג דמסר לו בעדים דמהימן משום מגו, וכי קא מוקים לה לקמן בדליכא עדים משום סירכא דקציצה, דאי איכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי דקצץ ליה כדבעינן למימר קמן, אבל לענין טענת לקוח היא בידי היכא דלא ראה בין איכא עדים בין ליכא עדים חד דינא הוא. דמידי הוא טעמא אלא משום מיגו דיכיל למימר החזרתיו לך, כל היכא דליתיה להאי מיגו אומן מהימן, מה לי איכא עדים דמסריה ניהליה מה לי ליכא עדים.

והא דדייק אביי מרישא דהא מתניתא דראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים למה ליה ראה ליתי עדים ולפיק, דשמעת מיהא דאומן היכא דמסר לו בעדים אע"ג דלא ראה לא מצי למימר ליה חזרתי ולקחתיו ממך, ההוא לטעמיה דרבה הוא דדייק הכי. דהוה סבירא ליה מעיקרא דהמפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. תדע דהא כי שני ליה לעולם דליכא עדים והוא דראה, אקשי ליה והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים אמר ליה הדרי בי, דשמעת מינה מעיקרא כי דייק אביי הכי לטעמיה דרבה הוא דדייק הכי, אבל השתא דסבירא לן דהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים מוקמינן לה לברייתא לא שנא איכא עדים ולא שנא ליכא עדים, דאפילו ליכא עדים כיון דראה אין לו חזקה, ולא אמרינן מיגו דיכיל למימר לא בא לידי בתורת אומנות, דכיון דאומן הוא וקא חזינן ליה גביה, כמאן דאיכא סהדי דאתא לידיה בתורת אומנות דמי, וכל שכן היכא דאיכא עדים. מיהו דוקא ראה, אבל לא ראה אומן מהימן, (ד)מיגו דיכיל למימר החזרתיו לך, דהמפקיד אצל חבירו בעידים אינו צריך להחזיר לו בעדים.

והיכא דיוצא מתחת ידי אחר דלאו אומן, וקאמר ליה ההוא אחר לתובע בפני אמרת לו לאומן למכרו ומכרו לי, בפני אמרת ליתנו לי במתנה ונתנו לי, מיגו דאי בעי אמר ליה אתה מכרתו לי או שנתתו לי במתנה ומהימן, דהא לאו אומן הוא, כי אמר ליה בפני אמרת לו לאומן למכרו או ליתנו לי במתנה דבריו קיימין. מכלל דאי לא טעין האי אחר הכי אלא מאומן לקחתיו, אע"ג דאמר דאומן אמר לי דאת אמרת ליה לזבוני לא מהימן, דהבא מחמת אומן הרי הוא כאומן:

ראה עבדו ביד אומן. במסקנא דשמעתא איתותב רבה ואסיקנא דאומן דמסר לו שלא בעדים אם ראה שהכלי עכשיו בידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי. ונראה לי לפי המסקנא כיון דאומן דוקא תנן הא אחר יש לו חזקה כדדייקינן לקמן על כרחך הא דקתני הכא ראה עבדו ביד אומן לאחר שהחזיק בו שלש שנים דליכא לאוקמה תוך שלש דאם כן מאי איריא אומן אפילו אחר אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי בתוך שלש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה. ושמעינן מהכא דאומן אין לו חזקה במטלטלים אפילו לאחר שלש ואף על פי שיש לדחוק ולחלק דשאני עבד דאדם עשוי למסרו לאומן ללמדו אומנות שלש או ארבע שנים אפילו הכי מסתברא דהא דקתני נמי ראה טליתו ביד כובס שאינו נאמן לומר אתה מכרתו לי דומיא דעבד קתני דמיירי לאחר שלש שנים ומתניתין נמי דייקינן דקתני גבי שני חזקות האומנים אין להם חזקה ואף על גב דודאי אצטריך הכא לאשמועינן שאין להם חזקה כשאר בני אדם שיש להם חזקה במטלטלים ונאמנים הם לומר לקוחים הם בידי מכל מקום יש במשמע שהאומנים אין להם חזקה ואפילו לאחר שלש שנים שהרי כל אותן השנוים עד משנה זו שיש להם חזקה היינו חזקה דשלש שנים וכיון דקתני עלה האומנים אין להם חזקה יש במשמע שאין חזקה הנזכרת עד עתה נוהגת בהם. והדעת נוטה ללמוד מזה לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאין להם חזקה אפילו לאחר שלש ולא דמי לגודרות שיש להם חזקה לאחר שלש דהתם כיון דעיילי ונפקי הא חזי להו ואיבעי ליה למחויי אבל כלים דלא חזי להו ופעמים שאין זכור למי השאילם לא שייכא בהו חזקה. ועוד פעמים שהוא משאילן ליותר משלש ועוד כיון שהן בבית השואל שלא ברשות אינו חושש למחות דמימר אמר מסתמא אינו משתמש בהם לאחר זמן השאלה מה שאין כן בגודרות שהוא רואה שהוא מחזיק בהם בגזל ואיבעי ליה למחויי. ובלא כן יש טעם פשוט שלא תהא לו חזקה אפילו לאחר שלש שנים דמימר אמר שהכלי בידו בתורת פקדון ואינו משתמש בו ומה לי לחוש ולמחות.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. דקא סלקא דעתך דהאומן טוען לא מידך בא לידי אלא במקח בא לידי סרסור שאמרת לו בפני למכרו והיינו דאקשינן מאי שנא סיפא כי למה יהא האומן נאמן לומר במקח בא לידי מידי סרסור שהרי אין תפיסתו ראיה לפי שיש לתלות שבא לידו בתורת אומנות ואי מיירי שמסר לאומן בעדים כל שכן דקשה למה יהא נאמן כשטוען שאמר זה לאחר למכרו לו. קתני מיהא ראה היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה. קשיא לי דלמא לעולם דאיכא עדים והא דנקט ראה לפי שאם לא ראה הכלי בידו נאמן הכובס בשבועה מיהת מגו דאי בעי אמר נאנסו כו'. ויש לדחות אי דאיכא עדים טפי הוה עדיף ליה לתנא לאשמועינן דאפילו היכא דלא ראה אין האומן נאמן בלא שבועה להודיענו שהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. אך נראה בעיני דלהכי לא משני ליה לעולם דאיכא עדים ונקט ראה לפי שאיני נאמן אפילו בשבועה דאי הוה משני ליה הכי אכתי הוה תיקשי ליה סיפא דקתני ביוצא מתחת יד אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לאומן למכרו לי דבריו קיימים דמשמע דבריו קיימים לגמרי ונאמן לומר שהוא צוה לאומן למכרו לו ואי איכא עדים שמסרו לאומן הרי הוא יכול לתבוע את האומן ולטעון עליו אתה מכרתו לזה כיון דקסבר רבה המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואפילו אם זה האחר עומד וטוען מינך זבינתה לא פקעה תביעת המפקיד דכמו שיכול לטעון על האומן אף על גב דלא ראה ולומר עודנו בידך ואתה כופר בו כך יכול לטעון אתה מכרתו לזה ולא החזרתו לי ואפילו אם תמצא לומר שהאחר יכול לזכות לעצמו בכלי ולומר ממך קניתיו והנפקד החזירו לך אלא שהנפקד מתחייב לך בדין משום דאפסיד אנפשיה שנתחייב להחזיר לך בעדים ועוד נראה לי דלא מיבעי שאין האומן פטור היכא דמסר לו בעדים אף על פי שיוצא מתחת ידי אחר לדעת רבה אלא גט זה האחר שהכלי יוצא מתחת ידו אין לו חזקה אפילו אם יטעון מינך זבינתה כיון שנראה כליו של מפקיד בידו דמצי אמר ליה מפקיד דאין תפיסתך ראיה שלקחתו ממני כי האומן מכרו לך. אבל למאי דקיימא לן המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים היכא שהכלי יוצא מתחת ידי אחר אין המפקיד יכול לטעון הנפקד מכרו לך שלא ברשותי שהרי הנפקד נאמן לומר החזרתיו לך ואתה מכרתו.
ועלה בידינו מסברא זו שכתבנו דהיכא דאפקיד גבי חבריה ואמר ליה אל תחזיר לי אלא בעדים שזה צריך להחזיר לו בעדים לדברי הכל אם יוצא מתחת ידי אחר ואמר ליה אחר מינך זבינתה והלה אומר איש פלוני מכרו לך שהפקדתיו אצלך ולא החזירו לי נאמן לפי שאין תפיסתו של זה ראיה שלקחו מבעליו שהרי הנפקד מתחייב להחזיר לו ואינו נאמן משום מגו דנאנסו שהרי לא היה יכול לטעון נאנסו כיון שהוא נמצא והא דתניא בפרק הגוזל ואם אמרו גדולים יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי נאמנים. התם כשלא ראה ונאמנים מתוך שיכולים לומר החזרנו לך והדבר צריך עיון.

אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס. פירוש דליכא עדים שמסר לו לאומן אבל איכא עדים דראה כלומר שהם רואים את הכלי של זה התובע ביד האומן ומכירים שהיה מתחלה של זה התובע וכי ראה מיהא תפיס אלמא אין האומן נאמן לטעון לקוחים הם בידי אפילו בכלים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר כיון שהוא אומן בכלים כיוצא מאלו לפי שאין תפיסתו ראיה דאמרינן דרך אומנות בא לידו. ודוקא היכא דראה אבל היכא דלא ראה נאמן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם. לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה אבל לא ראה נאמן לומר אתה מכרתו לי מתוך שיכול לומר החזרתי שאין צריך להחזיר בעדים. והא דקתני סיפא ביוצא מתחת ידי אחר וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למכרו נאמן אבל אם הוא טוען שהאומן מכרו לו ואמר שלקחו מבעליו לא אמר כלום טעם הדבר אף על פי שטוענים ללוקח מאי דמצי טעין מוכר והאומן היה נאמן בעוד שהיה הכלי בידו היכא דלא ראה דהחזירה אבל מכל מקום כשמכרו לזה לא היתה ביד האומן אלא טענת לקוחה שהרי הלוקח היה רואה הכלי בידו וצריך היה למכרו לו והרי בטענת לקוחה אינו נאמן כיון שמסר לו זה בפני עדים והיכא דלית ליה טענת חזרה אף אחר נמי אינו נאמן ואפילו היכא דלא ראה ביד זה האחר אלא שהוא מודה שהכלי שזה תובע בידו הוא שלקחו מן האומן אף על גב דאי הוה בעי הוה טעין לא היו דברים מעולם זוכה בו התובע לפי שזה האיש עצמו שלקח הכלי אין לו להאמין את האומן על טענת הלקיחה כיון שנמסר לו בעדים ובשעת המכר לא היתה ביד האומן לא טענת לקיחה ולא היתה לו מגו דחזרה כן נראה לי. והדברים פשוטים. עוד יש לומר לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה וטעמא דאית ליה שיש חזקה לאומן אף על גב דראה כיון שמסר שלא בעדים ולא תלינן דבתורת אומנות בא לידו דקסבר רבה דהוה ליה לבעל הבית למסור לאומן בעדים וכיון דהימניה למסור לו שלא בעדים איהו הוא דאפסיד אנפשיה אבל בשאלה ובשכירות הרי השואל והשוכר באו לביתו של בעל הבית שלא בעדים ואין ראוי לומר שלא ישאיל ולא ישכיר לו בעל הבית עד שיצא לחוץ ויזמין עדים. עליות.

נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. כתוב בתוספות ודוחק לומר דמאי דחזינן שיהה כו'. והרא"ש ז"ל תירץ דהאי דשיהה שלא רצה לקבל אחת עד שיתן לו שתים שקצץ לך. עד כאן לשונו.

אמרו הגאונים ז"ל דכל הנוטלים שהם נשבעים כגון מלוה על משכון וטוען כך וכך יש לי עליו וכן בהא דאמרינן בהנהו עזי דאכלין חושלא בנהרדעא כו'. ויש להקשות על דבריהם דבסיפא קתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל וברישא לא קתני נשבע ונוטל אלמא כל זמן שהטלית ביד אומן נאמן בלא שבועה ועל בעל הבית להביא ראיה. ויש להשיב משום דלא דמיא שבועה דסיפא לדרישא דשבועת שכיר נשבע ונוטל אין הנטילה מן הדין אלא תקנו שיטול בשבועה וכשהטלית ביד אומן הנטילה מן הדין לכך שנינו בה על בעל הבית להביא ראיה. ואין הטעם הזה מספיק כהוגן. עוד יש להשיב כשהטלית ביד אומן אפילו לא משתבע לא מפקינן מיניה שכך כתב הרב הגאון ז"ל בכל הנשבעים ונוטלים שהנטילה מן הדין והשבועה מתקנת חכמים כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה ועד אחד מעיד שהיא פרועה בכל אלו אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתינן להו עד דמשתבעי הלכך כשהכלים ביד האומן כיון שהוא תפוס ועומד ואין מוציאין מידו אפילו אם אינו נשבע להכי תנא על בעל הבית להביא ראיה ללמדנו שהוא מחזיק בה מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאים מידו אבל אחר שנשנה שאם נשבע נוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל להכי תנא בה נשבע ונוטל עד כאן לשונו. ועוד יש להראות פנים דלא קתני שבועה בהך ברייתא אלא שנשבע בעת התפיסה דהא קתני סיפא עבר זמנו המוציא מחברו עליו הראיה ואף על פי שיש שבועת מודה במקצת. עליות.

היכי דמי. כלומר רישא דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה במאי אי דאיכא עדים נחזי מאי קאמרי דסתמא דמלתא כל שמסר בעדים עדים ידעי בקציצה והלכך כל דאיכא עדים בין ראה בין לא ראה ניחזי עדים מאי קאמרי ואף על גב דלא ראה עדים מהימני ולא הוא ואף על גב דאית ליה מגו משום דמגו במקום עדים לא קאמרינן אלא לאו דליכא עדים ואף על גב דראה דאי לא מאי קמשמע לן פשיטא וקתני אומן נאמן מאי טעמא לאו משום מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי. קשיא לי למה ליה לרבא לאורוכי בלישניה ולמימר מאי טעמא לאו מגו דלקוח הא על כרחך כל דמוקמת ליה בדראה ליכא טעמא אלא משום מגו דלקוח. וצריך לומר משום דהוה אפשר לפרושי טעמא משום דקציצה לא דכירי לה אינשי וכגון דלא דכיר לה בעל הבית. ועוד שהטלית ביד אומן. ואם תאמר אם כן מי דחקו שלא לומר כן ואביי נמי אמאי לא תירץ לה הכין. יש לומר משום דשמואל סבירא ליה דקציצה דכירי לה אינשי כדאיתא התם בפרק כל הנשבעין ולא ניחא להו לאוקמה דלא כוותיה אלא לאוקמה ככולהו ואפילו למאן דאמר דקציצה מדכר דכירי ליה אינשי כן נראה לי. ואוקמה אביי בדליכא עדים ולא ראה. והוא הדין בדאיכא עדים ולא ראה ובדליתנהו לעדים אי נמי בדאיתנהו ובלא ידעי בקציצה אלא דלמאי דאמר רבא אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי קא מהדר. והקשה רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל היכי מצי מוקמי לה בדליכא עדים דאם כן נתנה לו בזמנו אמאי נשבע ונוטל ומשום תקנתו של שכיר דהא רב ושמואל דאמרי התם בריש פרק כל הנשבעין לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדיט מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. ותירץ דפלוגתא היא התם ואיכא מאן דאמר אף שכרו שלא בעדים שכיר נשבע ונוטל. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דרבא הוא דאמר התם ולא מיפלג פליג עלייהו אלא כלפי מאי דאמר התם רמי בר תמא כמה מעליא הא שמעתתא קא מהדר ליה רבא מאי מעליותא דאם כן שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה ומכל מקום מודה הוא בדינם אלא דלא ידע לטעמייהו וכל דלא ידעינן טעמא שפיר לאו מימר אמרינן בה כמה מעליא האי שמעתתא. ותדע לך דהא קיימא לן כרב ושמואל ואלו אביי ורבא פליגי עלייהו הוה לן למפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. ועוד דהא רבא הוה מקשי ליה התם לרמי בר חמא ואם איתא כיון דלרבא הא מתניתין דקציצה על כרחך בדליכא עדים אם כן אדמותיב קושיא שבועת השומרים היכי משכחת לה לותביה בהדיא מהא מתניתין כדמותיב מינה הכא לאביי. ודוחק הוא לומר משום דהוה מצי רמי בר חמא לדחויי רב תנא הוא ופליג ושמואל נמי כוותיה סבירא ליה. עוד תירץ הוא ז"ל דהכא כיון שמודה במקצת השכירות ליכא למיחש מתוך שיכול לכפור בכל ולמימר לא שכרתיך מעולם שאין אדם מעיז פניו לכפור בכל והיינו טעמא דשבועת מודה מקצת וכדרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ואינו נאמן מתוך שיכול לכפור בכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וזה נכון. הרשב"א ז"ל.
לא לעולם דליכא עדים כדקאמרת אלא האי דאוקמת לה בדראה לאו הכין הוא אלא בדלא ראה ומשום הכי אומן מהימן אבל בדראה אף על גב דליכא עדים לא מהימן. פירוש ואף על גב דאכתי איכא למימר מגו דאי בעי אמר מעולם לא לקחתי ממך בתורת אומנות אלא בתורת מקח לפירוש קמא אי נמי מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי לפירושא בתרא מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לפירושא בתרא אי נמי בתורת אומנות שקלתיה מיניה מעיקרא לפירושא קמא לא אלים כחו דהאי מגו כי היכי דאלים כחו היכא דלא ראה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

בד"ה המפקיד כו' ה"מ אביי למפרך ליה א"ה בעדים נמי ליהמניה במגו דאי בעי אמר נאנסו אלא דלא אסיק אדעתיה כו' עכ"ל מיהו לפי מה שכתבו התוס' לקמן דהא דפריך ליה אביי נמי מראה עבדו כו' אע"ג דאיכא תנא דאית ליה המלוה בעדים דצריך לפורעו בעדים סמך עצמו דמודה בפקדון משום דאיכא מגו דנאנסו א"כ אכתי קשה בפשיטות ה"ל למפרך ואכתי דליהמניה במגו דאי בעי אמר נאנסו ודו"ק:

בד"ה נתנה לו כו' דלא עבר בבל תלין דמ"מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא כו' עכ"ל ואנן תרתי חזקות בעינן דמשום חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין לחוד לא אמרינן הכי משום דאיכא חזקה כנגדה דחזקה דאין השכיר עובר בבל תגזול כדאיתא התם בפ' המקבל וק"ל:

בד"ה אי דאיכא כו' ה"ל למיתני ראוהו בידו אע"פ שהטלית כו' עכ"ל ויש ליישב דלרבותא נקט נתנה לו אע"פ שיכול לומר לא שכרתיך מעולם הכא נשבע ונוטל כמ"ש התוס' לקמן הך מלתא לא הוה שמעינן מראוהו בידו דלא שייך לומר לא שכרתיך כיון שהוא ביד האומן ותקנו וק"ל:

רשב"ם ד"ה בפני אמרת לפלוני וכו' דבריו של אומן קיימין הכי קס"ד השתא כצ"ל:

תוס' ד"ה המפקיד אצל חברו בעדים וכו' ותירץ ר"ח וכו' ותו ליכא למיפרך מידי מנאנסו כצ"ל:

בא"ד ועל פירוש זה קשה לר"ת דמאי פריך לקמן מראה עבדו וכו' אי דאיכא עדים וכו' כצ"ל. הא מהני ראה וכו' דבלא ראה נאמן הוא בשבועה וכו' כצ"ל:

בא"ד דכיון דלא הימניה בשבועה וכו'. רוצה לומר כיון דהפקיד לו בעדים כדי שלא יכפור בו ויאמר לו לא הפקדת בידי מעולם וישבע על זה לשקר ומשום חשש זה הפקיד אצלו בעדים הוי כאלו אמר ליה אל תחזור לי אלא בעדים הלכך אפילו היכי דיש לו מגו אינו נאמן לומר החזרתי דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שקבלו בעדים והוי כאלו קבל הפקדון בתנאי שלא יהא נאמן לעולם לומד החזרתי אא"כ יחזיר לו בעדים:

בא"ד דאי לאו הכי תקשה מאי פריך לאביי וכו' דקסבר דא"צ להחזיר לו בעדים וכו' כצ"ל:

גמ' תפיס ליה לא לעולם כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה א"ל כו' חזקה והכי הויא כו' הד"א:

אמרן כו' דאוכף הס"ד:

ד"ה אפילו כו' מפצי ליה כו' והכי קיימא לן משום דאמימר בתראה הוא הס"ד בד"ה אי דאיכא כו' השכירות הס"ד:

ר"ש ד"ה ביוצא. כי א"ל נמי כו' דזבינתיה ניהליה לאומן כו'. ל"ד דלא טעין כן אלא שהאומן מכר במצותך:

תד"ה אי דאיכא. והכי הל"ל כו' דמהימן לרבה במיגו. כצ"ל:

המפקיד אצל חברו בעדי' צריך להחזיר לו בעדי'. כ' רשב"ם ואי טעין החזרתי בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן אך מגו לית לי' שמא יאחז בדאי. וצ"ל דלא דמי למ"ש רשב"ם דנאמן לומר לקחתי מאחר דהתם אינו צריך להשגיח ממי קונה חפץ אבל כיון שצריך להחזיר בעדי' וצריך לייחד עדי' לכך. ע"כ צריך לומר מי הם פלוני ופלוני שייחד לעדי' וירא שמא יבואו ויאחז בדאי. והקשה מוז"ה במהרשש"ך א"כ מאי פריך מראה עבדו וכו' למה לי ראה הא אי לא ראה יטעון החזרתי לפני פו"פ והלכו למה"י. ותי' הא הברייתא לא מיירי מאותה טענה אלא מטוען אתה מכרת ולזה לא צריך ראה ע"ש ויפה תי' אך הרי"ף דפסק דאומן לית לי' שום מגו והא דתני בברייתא ראה משום דאל"ה יטעון אין לך בידי כלום אע"ג דלא איירי ברייתא מהך טענה מ"מ תני ראה משום טענת להד"ם א"כ ק' כנ"ל ויש לחלק מיהו הרי"ף לטעמי' פסק בשבועו' דלא מהימן החזרתי בפני פו"פ והלכו למה"י ובלא"ה לק"מ:

צריך להחזיר לו בעדי' וכ' תוס' בשם ר"ת דאביי לא אסיק אדעתי' להקשו' להימנו במגו דנאנסו פי' משום דלמא דס"ל לרבא כמ"ש ר"ן בשבועו' שם כיון דאוזפי' בעדי' ולא האמין לו גם הוא רוצה לפרסם פרעונו בעדי' והוה כמו אנן סהדי שאינו פורעו בלי עדי' ולא מהני מגו נגד אנן סהדי. ובזה י"ל ק' מהרש"א עיי' וק"ל:

מה טיבו אצלך. ובתוספתא פ"ב דב"ב הגי' תן לי עבדי וטליתי. וזה יותר נכון דמה שייך לשאול והנה בסמ"ע קל"ח סק"ב כ' דאם טעון השאלתיו לא מהימן להוציא במגו דלתקנו נתתיו לך ע"ש ואין זה מוכרח שיהי' זה מגו להוציא מה שביד אומן וא"כ י"ל ברייתא מיירי שלא טען נתתיו לך לתקנו אלא השאלתיו לך דשייך לשון דאפשר שאינו יודע ושכח שהשאילו כמ"ש טור סי' קל"ג וקמ"ל דמהימן. ולפ"ז א"ש גם להרי"ף דס"ל אין שום מגו מועיל לאומן ואפ"ה תני בברייתא ראה היינו דע"כ לא תיקנו שלא יועיל מגו אלא כשבעה"ב טוען לתקנו נתתיו לך ולא שבקת חי ע"כ תיקנו שלא יועיל מגו לאומן אבל כשטוען השאלתי נהי בעה"ב נאמן במגו דלתקנו מ"מ היינו בראה אבל כשיש לאומן מגו לא תיקנו חכמי' שלא יאומן האומן במגו נגד טענת שאלה ושכירות וק"ל:

בפני אמרת לי למוכרו וכו' בתוספתא הנ"ל וכן בירושלמי דפרקין הגירסא אתה אמרת לי למוכרו לו ופי' פני משה שלא ראו ביד האומן אלא בידו של זה הלוקח. והשתא האומן נאמן אתה אמרת לי למוכרו לו כיון שלא ראה ביד האומן נאמן החזרתי ע"ש והנה בש"ך סי' קל"ד סק"ד כ' בשם תשו' רשב"א דהלוקח עומד במקום עד ראי' ומשאיל"מ ומסיים לענין דינא העליתי דלא כרשב"א ע"ש היינו משום דבתר דתיקנו שבועו' היסת לא הלוקח עד ע"ש סי' ע"ב סקצ"ז. מ"מ הברייתא דהוה קודם שניתקנה היסת לא הו"מ למימר כנ"ל דהלוקח ה"ל עד ראי' ומשאיל"מ. אמנם תוספתא מצאתי כמ"ד משאי"ל מפסיד ובירושלמי שמואל תני' לי' ע"ש ושמואל הא ס"ל להדי' משאי"ל מפסיד ע"כ נקיט בגוני הנ"ל שהאומן טוען אתה אמרת לי למוכרו לזה:

אי דאיכא עדי' למה לי ראה אין להקשות דלמא ליכא עדי' שמסר לפניהם אבל איכא עדים שהודה לפניהם דבכי האי גוני אין צריך להחזיר לו בעדי' וכמבואר בשבועו' שם ולפמ"ש תוס' דההפרש בין אומן לאחר הוא שמוסרו סתם א"כ בהודאה לא שייך סתם. וא"כ מה לי אומן מה לי אחר. ובלאה"נ בשלמא מסר בעדי' י"ל סתם אומן מוסרי' לו בעדי' אבל אי מסר שלא בעדי' רק שאירע מקרה שהודה לו בפני עדי' זה אינו אורחא דמילתא ואיך נקיט סתם אומן ומשו"ה א"ש נמי דלא קאמר שמוסרו לו בע"א משום דאין דרך למוסרו בע"א כ"א בשני עדי' שלא יכול האומן לכפור אפי' בשבועה:

לסיועי' לרבה י"ל קצת הלשון דרמב"ן הקשה אהגאוני' דטוען על המשכון ומהימן במגו דלקוח צריך שבועה בנק"ח א"כ איך קאמר ברישא הממע"ה הא בעי שבועה כמו בזמנו נשבע ונוטל ותי' רמב"ן אומן קונה בשבח כלי ולא דמי לשאר משכון ורמב"ם דס"ל גם באומן בעי' נק"ח תי' ר"ן בשבועו' סוף סוגי' דקציצה דהכא אין האומן רוצה לגבות מהכלי אלא לעכבו עד שישלם לו כרצונו ובזה מודה דלא בעי אישתבועי ע"ש מ"מ ק' מאי פריך רבא אי דאיכא עדי' וכו' דלמא מיירי דליכא לא עדי' ולא ראה ואי תימה מאי קמ"ל כמ"ש תוס' י"ל קמ"ל דהכא לא בעי אישתבועי או כמ"ש רמב"ן או כמ"ש ר"ן הנ"ל וי"ל דעיקר טעם משום דהאי מגו הוה כלהוציא כיון שאינו טוען על גוף החפץ וא"כ לרבה דס"ל מגו להוציא אמרי' לעיל ל"ב ע"ב מודו גאוני' דלא בעי אישתבועי ושפיר קאמר לסיועי' לרבה דוקא וק"ל:

נתנה לו בזמנו וכו' הנימוק"י כ' דהסיפא לא קאי ארישא דקציצה מידכר דכירי אלא מילתא באפי נפשי' הוא ובסתם שכיר ודבריו צ"ע נגד ש"ס שבועו' מ"ז ע"א דמוקי לי' כר' יהודה כמ"ש תוס' ד"ה נתנה וכו'. וי"ל דנימוק"י לא קאמר אלא להס"ד לסיועי' דרבה א"כ י"ל סיפא מילתא באפי' נפשי' היא ולא אתי' כר' יהודה דק' ק' תוס' ד"ה נתנה וכו'. אבל למאי דמסיק אביי דליכא עדי' ולא ראה ואין שום חידוש ברישא רק משום סיפא א"כ ע"כ סיפא לאו מילתא באפי' נפשי' היא אלא אקציצה קאי ע"כ צריך לומר ר' יהודה היא ולענין ק' תוס' הרי השהה והרי עבר י"ל כמ"ש תוספי הרא"ש דמימר אמר לא השהה ולא עברתי אך לא רצה לקבל כקציצת ומשו"ה לא נפרע אתמול. א"נ כמ"ש ת"ח בשבועו' דאחר זמנו מהימן בעה"ב במגו דכפר בכל והוה מסייעו לי' חזקה דלא משהה ולא עבר ובכי האי גוני דחזקה מסייעו אמרי' מודה במקצת במגו דכפר בכל. מיהו לפמ"ש שם תוס' בשבועו' דסוגי' דהתם לא ס"ל סברא ולחזי עדי' מאי קאמרי א"כ לפי סוגי' דהתם לא בעי אביי לאוקמי בליכא עדי' ולא ראה ומשום רבותא דסיפא והוה מצי למימר סיפא מילתא באפי נפשי' ולא קאי אקציצה ולא הוה צריך לאוקמא כר' יהודה מיהו כבר כתבתי לעיל שאין דבריהם שם מוכרחי':

נתנה לו הקשו תוס' מאי ארי' נתנה אפי' ראה בידו אבדה מגו שלו והקשה מהרש"א רבותא קמ"ל דלא מהימן במגו דלא שכרתיך ע"ש וי"ל אדאשמועי' בקציצה דהוה מגו גרוע מודה במקצת במגו דכפר הכל שאין זה חידוש כל כך לאשמועי' בסתם שכיר ששכרו שלא בעדי' דלא מהני מגו דהרי שמעתין סבר ולחזי עדי' מאי קאמרי וא"כ ע"כ ברייתא דשבועו' בדליכא עדי' מיירי דאל"ה לחזי מאי קאמרי ומוכח מאותה ברייתא דלא מהימן במגו דלא שכרתיך וא"כ אמאי נקט קציצה אע"כ לא אתי לאשמועי' במגו מידי ושפיר הקשו תוס' אמאי נקיט נתנו לו ה"ל למינקט ראה:

אלא לאו דליכא עדי' וכו' בתשובו' מיי' לס' משפטים סי' י"ז ראיתי דברים תמוהי' והנלע"ד בכוונת הר"י שם דס"ל לתרץ הק' שהקשו תוס' ורשב"ם לרבה מ"ש מכלים העשוי' להשאיל ולהשכיר דמפקינין בלא עדי מסירה רק בראה לחוד. ותי' אה"נ באומן מפקינן גם לרבה. אך רבה קאי אחזקת ג' שנים דמתני' דבג' שנים גם בכלי' העשוי' להשאיל ולהשכיר וגם בגודרת אית להו חזקה כי ליכא עדי מסירה. ורבה משוה אומן לשאר בני אדם שירדו בתורת נאמנו' ופקדון ומשכון דכי ליכא עדי מסירה מהימני בחזקת ג' שנים וכי איכא עדי' וראה לא מהני אפי' ג' שנים לאמור חזרתי ולקחתי בינו ובינו בלי מגו. וע"ז איתותב דא"כ מ"ש אומן דנקיט הא כל ניפקד דינא הכי. ולבתר דאיתותב גרע אומן בהא דאפי' חזקת ג' שנים לית לי' בראה בלא עדי'. והא דאקשי' אביי מעבדו וטליתו ס"ל דמיירי בג' שנים וטליתו דומי' דעבדו וכי ראה מיהא תפיס לי'. אך סייעתא דרבא לרבה מברייתא דקציצה צל"ע דמוקי' לי' בראה בלא עדי' ובמגו דלקוח וכי ס"ד דמיירי ברייתא בהשהה טליתו ביד אומן ג' שנים דוקא וצל"ע. ועיי' תוספתא פ"ב דב"ב רישא דהך ראה עבדו וטליתו וכו' תני' ברישא מקבלי' פקדונו' והרועי' והשכיר אין להם חזקה ומיירי במקום דמידא לידא מישלמי דגם גודרת יש להם חזקה אצל שאר בני אדם משא"כ ברועי' שהוא אומן שלהם. ושכיר היינו שכירו ולקיטו משרת בביתו וכל יש לו בידו ע"ש ועדיין צ"ע:

צויתי להעתיק כאן קצת דמקצת גרגיר א' מ"ש לחדודי בימי חורפי:

אמר רבה לא שנו אלא שמסרו לו בעדי' וכו' כ' רשב"ם דאם טוען הלכו למה"י מהימן אלא דלית לי' מגו בזה. מוז"ה במהרשש"ך הק' על זה דרשב"ם כ' לקמן דאי בעי אמר לקחתי מיד אחר. ונימא נמי מילתא דעבידא לגלוי. ובאמת מצאתי סברא זו בשיטה מקובצת בשם הראב"ד ומוז"ה נדחק בין לומר ב' הלכו למה"י ובין א' וכל זה דוחק מ"מ לא ידעתי מי הכריחו לרשב"ם לומר כך דאפשר לומר דרבה ס"ל כמ"ד דלא מהימן לומר הלכו למה"י ומה שאמרתי בזה ע"ד חידוד אעלה פה:

הנה אמרי' שם המלוה את חברו בעדי' צריך לפורעו בעדי' והוה ס"ד דהש"ס הואיל והלואה ברורה גם הפרעון צריך שיהי' ברור ופריך ממתני' ומסיק לחלק בין היכי דאוזפי' מעיקרא בעדי' דלא לדידי הימני' ובין הודה בפני עדי' דא"צ לפורעו בעדי'. ואמרתי שם דלמאי דמסיק דהטעם משום דלא לדידי' הימני' וכי היכי דהוא לא הימני' להלוה ה"נ לא ה"ל להלוה להאמין למלוה ולפורעו בינו ובינו משו"ה לא מהימן פרעתי. ואמנם למ"ד ולמאי דקיי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים א"כ יטעון הלוה סברתי שאתה מאמין לי והא דהזמנת עדי' היינו כדי לפרוע מן היורשים א"כ אין צריך לפורעו בעדי' אלו דברי שם ושם הארכתי:

ובזה י"ל מאי דאמר אביי אי הכי. גם לשון רבה מי סברת וכו' שהוא לשון מיותר דלפי הנ"ל י"ל אפי' מאן דקיי"ל בעלמא המלוה בעדי' צריך לפורעו בעדי' משום דס"ל מלוה ע"פ אין גובה מן היורשין מ"מ המפקיד בעדי' בודאי מוציאו מן היורשין אם יראה החפץ בידם ואיכא עדי מסירה שבא ליד אביהם בתורת פקדון. ובאופן שלא יכלו לטעון שהם בעצמם לקחו ממנו בודאי מוציאין אז והרי רבא אפיק זוזי דסרבלא מיתמי וה"נ בעדי מסירה ה"ל כדברי' העשוי' להשאיל ולהשכיר וא"כ כשהפקיד בעדי' נאמר משום יתמי עביד כן ואין צריך להחזיר בעדי' ובכל זאת באומן דאפי' לבנו לית לי' חזקה כשרואהו בידו כמבואר לקמן מ"ז ע"ב ובדברי תוס' שם. א"כ לא צריך עדי מסירה משום בנו וע"כ משום דלא הימני' הוא ע"כ צריך להחזיר לו בעדי' למ"ד. והא"ש דאי לאו דאמר רבה דבראה לחוד הוה חזקה לאומן לא הוי ק' מידי דהוי מסיק אדעתי' דס"ל המפקיד אצל אומן בעדי' צריך להחזיר לו בעדי' דודאי לאו משום בנו של אומן הזמין עדי' דהרי בלא עדי' נמי יוציאו ממנו ע"י עדי ראה ואי ליכא ראה אפי' ע"י עדי מסירה נמי לא יוציאו מהבן כי לא משוי לי' ראה בעל כרחו. אבל השתא דאומר ע"י ראה לחוד בלי עדי מסירה יש לו חזקה אפי' להאב מכ"ש להבן א"כ קשה אפי' בעדי מסירה נמי דהא אין צריך להחזיר בעדי' דמשום בן עביד והשיב לו רבה סברית מדס"ל במפקיד אצל חברו שאינו אומן א"צ להחזיר משום דשפיר הימני' לא כן אפי' המפקיד אצל חברו שאינו אומן נמי צריך להחזירו בעדי' שאין הטעם דמשום דלא לדידי' הימני' אלא משום דהחוב ברור צריך שיהי' גם הפרעון ברור וכס"ד דהש"ס שם בשבועו':

ובזה א"ש מאי דקשה לכאורה מאי פריך מברייתא דעבדו וטליתו אי דאיכא עדי' למה לו ראה ומאי קשי' לי' דלמא עדי מסירה ליכא ועדי הודאה שהודה בפני' איכא רצונו לומר שהודה סתם שבא לידו טליתו באופן דה"ל כעין ראי' בלא ידיעה דבאחר כהאי גוני יש לו חזקה ובאומן אמרי' מסתמא בתורת אומנת בא לידו וליכא מיגו דלהד"ם ומ"מ ראה בעי' דבלא ראה נאמן במיגו דהחזרתי כיון דלא הפקיד בפניהם רק הזה אמנם לפמ"ש לעיל א"ש דלרבה אפי' בהודה צריך להחזיר לו בעדי' כהס"ד דהש"ס. אלא לפ"ז הוי ק' לרבה קו' הש"ס שם ממתני' דבהודה לפניו נאמן לומר נתתי לך ומזה הוכיח רשב"ם דס"ל לרבה דמהימן לטעון הלכו למה"י ולק"מ קו' הש"ס ממתני' דשבועו' כמ"ש תוס' שם דמצי מיירי בטוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למה"י ע"ש בתוס'. ע"כ העתיק:

עד שיבוא הלה ויטול את שלו רבינו יונה דייק מלשון זה מדלא אמר ויחזור לו שלו ש"מ לאו אאומן קאי אלא א' מן השוק שיכיר שלו בידו ויטעון לתקנו נתתי לאומן והוא מכרו לך נוטל הוא שלו וכ' ש"ך סי' קל"ו סק"ב אפי' צא ראו עתה ביד האומן. והיינו מטעם דהלוקח הוא עד ראה ומשואיל"מ כמ"ש ש"ך סי' קל"ד סק"ד בשם הרשב"א וכ"כ בתומים דזה תלי' בהרשב"א הנ"ל ומ"מ אפי' אי ליתא להרשב"א מ"מ הדין אמת כשיבוא הלה ויבי' עדי ראה שראוהו אצל האומן וטען לפניהם טענה שאינו להחזיר עוד אחר אותה ראייה ושוב מכרו לזה בא זה ולוקח שלו אלא שלפ"ז אין חידוש ולא משמיענו ברייתא מידי במה דתני ויבוא הלה ויטול ומ"מ קמ"ל כמ"ש תה"ד סי' שי"ט דאי יבוא הלה לא מצי למימר איני מחזיר לך עד שיוחזר לי שלי ונהי שאסור לי לשמש שלא מדעתך מעתה מ"מ לא אחזיר לך ויעכב אצלי קמ"ל מכיון שבא הלה ויטול את שלו. והוא יעשה דין עם המוכר שלו דהיינו האומן:

ודע דנ"ל אפי' להרי"ף ור"ת דס"ל מוצאי' מאומן אפי' בלא עדי' וראה מתקנתא וכנ"ל מ"מ מודי' דמהלוקח מהאומן אין מוציאים בלא ראה ביד האומן או דהלוקח בעצמו נעשה עד ראה ומטעם משאיל"מ אבל בלא עד ראה כלל נהי דמכיון שהודה האומן שהוא מוכרו מחייב לשלם לבעל הטלית את טליתו דאין לאומן מגו מתקנתא. מ"מ אין בעל הטלית יכול להוציא טליתו מהלוקח דהלוקח יאמר הלא מן התורה נאמן המוכר שלי במגו שלו וכדין תורה קניתי ממנו. מה לי ולתקנתו של אומן אני מחזיק במקחי. ובזה לא תיקשי אהרי"ף התוספתא פ"ב דב"ב והירושלמי לעיל דתני אתה אמרת לי למוכרו שהאומן נאמן ומיירי בלא ראה ביד אומן וכבר הבאתיו לעיל ולהרי"ף ור"ת מיירי זה להחזיק הטלית ביד הלוקח ומתשלומי האומן לבעה"ב לא מיירי דהוא צריך מפני התקנה. ולפ"ז כל מ"ש כאן בדקדוק לשון הברייתא יבוא הלה ויטול א"ש גם לרי"ף ור"ת ועיין בסמוך:

וכי אין עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי וכו' הרמב"ם פ"י מגזילה הלכה וי"ו הוסיף שמא כלי של האומן הוא או בעל הכלי ציוה וכו' והנה הרי"ף השמיט ברייתא זו לגמרי. ונ"ל משום דקצת צ"ע פשיטותו של חביבי' דרב וכי אין אדם עשוי וכו' בודאי אין אדם עשוי כי מי פתי יקנה מאומן ולמחר וליומא יבוא א' מן השוק ויכירנו בעדי' ויאמר נתתי לאומן לתקנו והלוקח גופי' הוא עד ראי' ומשאיל"מ ויטול כליו ממנו וא"כ מסתמא אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי כלי כי אין קונה. וי"ל ברייתא אתי' כתנא דס"ל לא אמרי' משאיל"מ וגם רב הא ס"ל הכי שהוא רבותינו שבבבל. ולא משכחת שיוציא הלה מהלוקח אא"כ מייתי עידי' שכבר ראהו ביד האומן ותובעו וטען טענה שאינו ראוי להחזיר אח"כ דאל"ה נהי דהאומן חייב לשלם להרי"ף מתקנתא מ"מ טליתו לא יוציא מידו וזה לא שכיח ע"כ שפיר קונים מהאומן ויפה אמר וכי אין עשוי. וא"כ למאי דקיי"ל משאיל"מ בודאי אין עשוי ואסור לשמש בו ולכן לא הביאו הרי"ף. והרמב"ם ס"ל מ"מ עשוי הוא שיקנו מהאומן וסבורים ששלו הוא ולא יבוא אחר מן השוק ויכירנו. ורב וחביבי' דס"ל לא אמרי' משאיל"מ נקטו לרוחא דמילתא מכור לי טליתי אבל ה"ה לדידן יש לתלות שמוכר של עצמו:

צריך להחזיר בעדים. והקשו תוס' ליהימן במיגו דנאנסו כמו בשטר. וא"ל דכוונתו בלא שבועה דא"כ מאי פריך מברייתא דראה עבדו ביד אומן למה לי ראה כו' הוי בעי היכא דלא ליהמן אף בשבועה כנ"ל ע"ש. ויש ליישב דהא הסמ"ע הקשה הא נאנסה לא שכיח ולא הוי מיגו הנראה שקר וי"ל פשוט דהא גם כשטוען החזרתי איכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי ולא שכיח יותר מנאנסה דשם נאמן בשבועה וזה אינו נאמן כלל ולא קשה. אמנם במפקיד בעדים אי צריך להחזיר כו' הטעם הוא כמ"ש הר"ן כיון שלא האמין לך לא היה לך להאמינו ג"כ. וא"כ אי אמרינן דנאמן במיגו דנאנסה שוב נראה דנאמן בטענת החזרתי מצד עצמו דשפיר היה רשאי להחזיר לו בלא עדים דיהיה נאמן במיגו ולא שייך טעם הר"ן וכמ"ש שם למ"ד א"צ להחזיר ע"ש. וא"כ מיושב דאדרבה הא אי נימא שיהיה נאמן החזרתי מיגו דנאנסה א"כ שוב לא הוי מיגו כלל דנאנסה לא שכיח ונראה שקר משא"כ החזרתי דנאמן מצד עצמו כנ"ל דהימניה וטוב יותר החזרתי ושוב לא הוי מיגו. ואף דאי אינו נאמן הוי מיגו. מ"מ כמ"ש הנ"י ריש בבא מציעא גבי חצי שלי במיגו דכולה שלי כיון דאי נימא דנאמן עתה במיגו נוח לו טענה זו יותר שוב אינו נאמן ע"ש. וממילא גם כאן שפיר ליכא מיגו. ודוקא בשטר דאף אי יהא נאמן במיגו. מ"מ שייך שטרך בידי מאי בעי הוי שפיר מיגו משא"כ בעדים כנ"ל. אך יש לדחות דמ"מ לא הימניה דהא יצטרך לישבע כיון שהוא רק במיגו דנאנסה ושוב אינו טענה מצד עצמו ושוב הוי מיגו. אמנם מיושב שפיר קושיות תוספות דפריך שפיר מראה עבדו ביד אומן דהא בעבד אין נשבעין על העבדים וא"כ אם יהיה נאמן במיגו דנאנסה לא יצטרך לישבע כלל ושוב נאמן מצד עצמו דהימניה ושוב לא הוי מיגו כלל דלא שכיח. ואף דהא עבדים אימעוט משמירה ג"כ ויכול לטעון שוב נגנבה או בפשיעה. ז"א דהש"מ כתב דטענת גניבה או פשיעה אין האומן רוצה לטעון שלא יתנו לו לתקן ע"ש. רק אונס ושייך שפיר כנ"ל:

עוד י"ל דהנה הרשב"ם הקשה ליהמן במיגו דהחזרתי בפני פלוני ופלוני ותירץ דירא שמא יבאו ויכחישוהו ע"ש. והנה לכאורה כיון דעכשיו בטענה זו נחייבו לשלם מיד א"כ עדיין המיגו טוב דהיה ראוי לו לטעון החזרתי בפני פלוני ואם יבאו ויכחישוהו באמת ישלם ומה יפסיד ודוחק לומר משום שיהיה נתפס שקרן. וע"כ משום דמ"מ איך נאמר דנאמן עתה פרעתי סתם במיגו הנ"ל א"כ אם יהיה הדין כן אין לו שוב מיגו דנוח טענה זו דפטור לגמרי משא"כ בפני פלוני דיצטרך לשלם כשיכחישוהו כנ"ל. אמנם הא קשה לכאורה למאי דאמר בשבועות באמר פרעתי בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי הנ"ל ואמרו להד"ם ופסק רבא דמלתא דלא רמי' עלי' דאינשי לאו אדעתיה ומ"מ פטור ע"ש וא"כ לכאורה הוי שפיר כאן מיגו דבפני פלוני דלא שייך תירוץ הרשב"ם דהא אף אם יכחישוהו יהיה פטור וגם לא יהיה נתפס שקרן ג"כ כיון דלא רמי' עלי' כנ"ל. אך לא קשה דהתם הוא רק לדידן דמלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים א"כ הוי לא רמי' עלי' ונאמן אף שמכחישין כנ"ל. משא"כ הכא דקיימינן דצריך להחזיר בעדים ואינו נאמן רק בפני פלוני ופלוני א"כ הוי רמי' עלי' ויתחייב כשיכחישוהו ופשוט. אמנם אי נימא דהדין הוא דנאמן החזרתי בלא עדים במיגו דבפני פלוני כו' וא"כ שוב א"צ להחזיר בעדים. ושוב אם אומר החזרתי בפני פלוני ומכחישים אותו ג"כ פטור דלא רמיא עלי' כנ"ל וא"כ שוב יהיה שפיר נאמן פרעתי סתם במיגו דבפני פלוני ופלוני דהא אי אינו נאמן הוי מיגו טוב כנ"ל. רק דאיך נפסוק דנאמן הא לא יהיה מיגו דטוב יותר עתה וז"א דאי נפסוק דנאמן פרעתי סתם שפיר הוי ג"כ מיגו דאין טוב יותר טענה זו דגם אם יאמר בפני פלוני ויכחישוהו יהיה פטור דלא רמיא עלי' כנ"ל. ושוב שפיר נפסוק דנאמן עתה דאיך לא נאמינו הא אם היה רוצה לשקר היה אומר בפני פלוני והיה מרויח דהיה פטור כל זמן שלא באו. רק דא"א לומר דנאמן דאיערומי מערים כדאמר ריש בבא מציעא. והא אי נימא דנאמן שפיר הוי מיגו דגם אם יהיה פטור כנ"ל ואינו מערים כנ"ל:

אמנם י"ל כיון דמ"מ אין הנאמנות פרעתי מצד עצמו דצריך להחזיר בעדים רק במיגו דבפני פלוני א"כ הוי שפיר רמיא עלי' ויתחייב כשיכחישוהו וליכא מיגו שוב כנ"ל:

אך באמת כאן בפקדון דנימא דנאמן החזרתי במיגו דנאנסה בשבועה עכ"פ א"כ שוב נראה באומר החזרתי בפני פלוני כו' והכחישוהו דפטור דהוי לא רמיא עלי' דנאמן מצד עצמו מיגו דנאנסה ואף דיצטרך לישבע מ"מ מה בכך באמת ישבע. וראיה לזה דא"כ עכשיו דתקינו היסת א"כ נימא ג"כ דרמיא עליו כשפרע בעדים שיפטר משבועה. ואעפ"כ קי"ל כרבא דפטור וע"כ כיון שיפטור משבועה הוי לא רמי' ומה חילוק בין ש"ד לדרבנן וא"כ שפיר פטור כנ"ל. וממילא שוב נאמן החזרתי סתם בלא שבועה במיגו דבפני פלוני ופלוני דלא שייך תירוץ הנ"ל דהא יהיה פטור כנ"ל. וא"כ י"ל דשוב לא מהימן כלל דהא הקשו איך הוי מיגו דנאנסה הא יצטרך לישבע ומשני דגם עתה חייב שבועה. וא"כ כאן אי נימא דהדין הוא דנאמן החזרתי בשבועה מיגו דנאנסה א"כ שוב יהיה הדין דנאמן בלא שבועה במיגו דבפני פלוני ופלוני כו' וא"כ שוב לא הוי מיגו כלל דנאנסה יצטרך לישבע משא"כ עתה. דא"א לפסוק דצריך לישבע א"כ הוי שלא כדין דנאמן במיגו דבפני פלוני. ויש לדחות:

ועוד למאי דמשמע מהרשב"ם הא דנאמן בפני פלוני הוי רק משום דמתירא פן יבאו עדים א"כ איך נאמר דיהיה פטור כשיכחישוהו א"כ שוב אינו נאמן כלל וא"כ גם כשיאמר בפני פלוני יצטרך לישבע יהיה נאמן רק מיגו דנאנסה ושוב גם עכשיו החזרתי יהיה נאמן בשבועה דלא שייך הנ"ל. ואינו מוכרח:

עוד י"ל דהנה הש"ך ז"ל סימן רצ"ו כתב דהחזרתי אינו ש"ד רק מדרבנן כעין של תורה אף שהוא רק מיגו דנאנסה ונ"מ דלא נחתינן לנכסי' ע"ש. ולכאורה תמוה דא"כ מדאורייתא לא מהימן כלל דהא אין לו מיגו דאינו רוצה לטעון נאנסה שיצטרך לישבע משא"כ החזרתי דיהיה נאמן בלא שבועה כיון דמה"ת אי אפשר להשביעו על החזרתי רק על אותן טענות שאמרה תורה א"כ אינו נאמן כלל מה"ת כדאמר ריש בבא מציעא האי איערומי קא מערים אי אמינא כולה שלי כו' ע"ש. וא"כ כיון דהחזרתי מצד עצמו אינו נאמן בשטר וע"כ דחזקה שטרך בידי כו' עדיף וחייב רק במיגו נאמינו וא"כ לא הוי מיגו כלל מה"ת ואינו נאמן ואין לומר דבאמת כן רק התקנה היה להיפך שיהיה נאמן בשבועה ז"א דא"כ איך כתב הש"ך דלא נחתינן לנכסי' הא באותן שמה"ת חייב ויהיה התקנה לפטור בשבועה נחתינן לנכסי' כנ"ל:

ונראה ליישב דהא אי נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה א"כ שפיר נאמן החזרתי בלא שבועה במיגו שהיה טוען נאנסה והיה נשבע כיון שאין חילוק. אך ע"כ כשחייבה התורה צריך להיות איזה טעם שלא ירצה לישבע אף שכופר וא"כ מטעם זה עצמו אין כאן מיגו. אמנם למאי שהקשו תוספות ריש בבא מציעא דאמרינן חשוד אממון לא חשיד אשבועה והקשו הא גזלן פסול לשבועה ותירץ הר"י דכשכבר גזל שפיר ישבע לשקר ג"כ. רק בזה דעכשיו הוא שכופר יש תועלת כשנשביעו דע"י זה יפרוש מהגזל ג"כ ולא יעשה איסור כלל ע"ש. ואין לפרש דאיסור אחד עושה משא"כ ב' איסורים דא"כ מוחזק לגזלן נשביעו ג"כ אח"כ דב' איסורים לא יעשה. וע"כ החילוק בין היכא שאפשר לו לפרוש שלא יעשה איסור כלל משא"כ כשכבר עשה איסור חשוד על ב' איסורים ג"כ כנ"ל. וא"כ אתי שפיר דבשלמא לענין להשביעו שייך שפיר סברא הנ"ל. אבל לענין המיגו שפיר מה"ת נאמן החזרתי בלא שבועה מיגו שהיה טוען נאנסה והיה נשבע ג"כ דכיון שטוען החזרתי וחשוד אממון שרוצה לגזול באמת ואנו פוסקין דנאמן וגוזל ממילא היה יכול לומר נאנסה ולישבע שקר ג"כ דמה חילוק ולכך נאמן מה"ת וא"ש דברי הש"ך רק מדרבנן חייב שבועה והא דאיערומי ג"כ דרבנן כנ"ל אך זה לדידן אבל רבה לטעמיה דסבר מיגו דחשיד כו' כמ"ש רש"י ז"ל רק משום אישתמוטי עד דבחישנא ליה כו' א"כ אינו רוצה לגזול כלל ושוב אינו נאמן מה"ת כלל מיגו דנאנסה דהא יצטרך לשבע לשקר מה שאין כן עתה ואינו נאמן כלל החזרתי במיגו דהתקנה לא היה להקל עליו וא"ש כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש רש"י ז"ל ריש ב"מ גבי הא דכפירה במקצת דלא שייך אישתמוטי דא"כ לא היה לו לטעון טענה שיודע המפקיד שמשקר והיה לו לטעון נאנסה וע"כ דחשוד ע"ש. וא"כ לרבה איך נימא דנאמן החזרתי בשבועה מיגו דנאנסה איך אפשר ליתן לו שבועה הא מיגו דחשוד דלא שייך אישתמוטי כמ"ש רש"י ז"ל היה לו לומר נאנסה דאין חילוק גם עתה צריך שבועה וע"כ דחשוד וא"א ליתן לו שבועה וממילא שוב לא מהימן כלל דא"א להאמינו בלא שבועה דא"כ לא הוי מיגו כלל כנ"ל:

תוס' [ד"ה המפקיד] פי' אח"כ דאף לבתר דתיקנו היסת מ"מ סבר כהאי לישנא דבעי דררא דממונא ובלהד"ם פטור ע"ש ותמוה דא"כ מה פריך אביי א"ה בעדים נמי מיגו דהחזרתי כו' הא בהחזרתי שפיר איכא דררא דממונא ויתחייב היסת וכל המיגו הוא רק שיהיה נאמן בלא שבועה. ונראה לפרש דהא ודאי גם לתירוץ הב' סברי תוס' דבימי המשנה לא נתקן היסת כמ"ש תוס' בכמה דוכתי ולמה להו תירוץ הב' רק על רבה הוי קשה להו דמסיק לדידן אבל שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"ם נאמן הא עתה כבר נתקן היסת ואין חילוק וע"ז כתב דסבר בלהד"ם לא מיחייב היסת ומסיק שפיר. אבל אביי פריך שפיר א"ה אפי' בעדים נמי יהיה נאמן במתניתין דאז לא נתקן היסת ולמה אמרת ל"ש אלא בעדים וא"ש:

או י"ל דסברי תוס' דוקא בהלואה מיקרי דררא דממונא טענת פרעתי כיון שנתחייב גופו בוודאי ויש חזקת חיוב. משא"כ בפקדון דכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא ולא נתחייב גופו כלל וכשהחזיר אין כאן חיוב כלל ואף שמחויב להחזיר הוא מטעם שהוא שלו אבל לא מטעם חיוב הגוף כנ"ל ודוחק דהא בא"י אם החזרתי לך חייב בפקדון מהאי טעמא דחזקת חיוב. וי"ל דמטעם אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הפוסקים:

תוס' הנ"ל. דהוי כאל תחזירני דלא מהני מיגו עיין שם. וצ"ל דגם לקוח אינו נאמן במיגו דנאנסה דגם כן היה לו ללקחו בעדים והוי כמו החזרתי. וכן כתוב במלחמות. וחסר מתוספות זה דלא כתבו רק דאינו נאמן החזרתי במיגו. וי"ל כמ"ש לעיל דהא נאנסה לא שכיח. רק דאי צריך להחזיר בעדים גם החזרתי לא שכיח. אמנם עתה דהדין דנאמן במיגו שוב שכיח דהחזיר בלא עדים דסמך שיהיה נאמן במיגו. רק מ"מ הוי מיגו דאין יכולין לפסוק שלא יהיה נאמן דאם כן גם זה לא שכיח והוי מיגו (ודלא כמ"ש לעיל ויש לחלק קצת בין מ"ש הנ"ל). אמנם לקוח הוי שפיר שכיח רק מה שאינו נאמן הוא דמוקמינן בחזקת מרא קמא אבל לא שהוא טענה גרועה וממילא אתי שפיר. דאין להאמין לקוח במיגו דנאנסה דהוי לא שכיח וטוען לקוח דשכיח. רק נאמן לקוח מיגו דהחזרתי דגם כן שכיח עתה כיון דנאמן מיגו דנאנסה. והחזרתי שפיר נאמן דאי לא יהיה נאמן יהיה שפיר מיגו כנ"ל. ותירצו שפיר דהחזרתי אינו נאמן במיגו. וממילא לקוח אינו נאמן במיגו דלא שכיח כנ"ל. רק שיהיה נאמן מיגו דהחזרתי והא לא יהא נאמן כלל החזרתי אף במיגו כנ"ל:

למ"ש תוס' דהא דאין האומן נאמן היינו בלא שבועה אבל בשבועה נאמן מיגו דנאנסה. א"כ לכאורה אמאי נקיט מסרו בעדים הא גם בעד אחד סגי דלית ליה שוב מיגו דלא היו דברים מעולם דהוי כנסכא דר' אבא שיצטרך לישבע להכחיש את העד. וכדדייק ה"ר יונה עיין שם ברא"ש ריש בבא מציעא. וע"כ דבעד אחד לא הוי צריך להחזיר לו בעדים כלל והיה נאמן החזרתי בלא מיגו. ואף דהא לא הימניה דהא מסר לו בעד אחד ויצטרך לישבע כשיכפור. וצ"ל דזה מיקרי הימניה כיון שיוכל לכפור ולישבע. ושוב נאמן החזרתי בלא שבועה. וא"כ גם מסרו בב' עדים שייך כנ"ל. כיון שיהיה נאמן עכ"פ החזרתי מיגו דנאנסה אם כן הימניה שיוכל לכפור ולישבע ושוב יהיה נאמן החזרתי מצד עצמו בלא שבועה. ואף שלא יוכל לכפור עיקר הפקדון מ"מ הר"ן ז"ל גבי מלוה בעדים כתב דלכך אינו נאמן כיון דאם הדין דאינו נאמן לא הימניה לגמרי שלא יוכל לומר פרעתי גם כן עיין שם. וממילא כאן דעכ"פ נאמן בשבועה שוב הימניה כנ"ל. ויש לדחות:

עוד י"ל דלא נקרא הימניה כיון שיצטרך לישבע ולא קשה דליסגי בעד אחד. דהא קיימא לן בכפירת שבועה דאינו צריך לישבע היכא דגם אם יודה לדברי העד לא יהיה חייב רק שבועה פטור על כפירתו לגמרי ע"ש. ואם כן שפיר יכול לכפור זה עצמו שלא הפקידו כלל לפני עד זה רק בלא עדים להחזיר לו ואף שהעד מעיד שהפקידו בפניו מ"מ פטור גם משבועה דהא אין כאן רק כפירת שבועה דאף אם יודע להעד מ"מ נאמן החזרתי בשבועה מיגו דנאנסה דגם בב' נאמן ואם כן כשכופר זה עצמו שלא הפקידו בפניו וטוען דנאמן החזרתי בלא שבועה ממילא שפיר אינו צריך לישבע ונאמן כנ"ל. וממילא עתה שמודה שהפקידו בעד אחד נאמן במיגו דלא הפקיד בפניו ולא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון שלא יצטרך לשבע רק להכחיש העד לחוד ואמרינן מיגו כנ"ל. ולכך דוקא בעדים אבל היכא שיהי' חייב שבועה י"ל דלא מיקרי הימניה כנ"ל וצריך להחזיר בעדים:

שם אומן אומר ב' קצצת כו' נתנה לו בזמנו כו'. והקשו תוספות ממה נפשך הא בעי לר"י מודה במקצת דוקא ואם כן גם עבר זמנו הרי שהה ועבר. וי"ל בפשיטות דדחי התם טעמא דכדי חייו דמשום הכי לא הוי שקלינן מבעל הבית כו' רק דטרוד בפועליו ופריך אי הכי עבר זמנו נמי כו'. ופי' דלטעמא דכדי חייו ניחא דעבר זמנו לא שייך כדי חייו עיין שם. ואם כן י"ל דהא דדחי טעמא דכדי חייו היינו כשבעל הבית כופר הכל ופטור לגמרי אין סברא לחייבו משום כדי חייו. אבל לר"י דצריך מודה במקצת י"ל שפיר כיון דחייב שבועת התורה תקנו משום כדי חייו שישבע ויטול. ולכך סבר שפיר דאפילו בקציצה גם כן נשבע ונוטל דלטעמא דכדי חייו אין חולקין בין קציצה לפרעון. וי"ל דסבר גם כן קציצה מידכר דכירי דהא שמואל אמר זה לדבר פשוט בשבועות שם דודאי מידכר דכירי כו' ודוחק דר"י פליג ולמ"ש אתי שפיר. וממילא לא קשה קושית תוספות דלדידיה החילוק פשוט דוקא בזמנו אבל עבר זמנו דלא שייך כדי חייו כנ"ל פטור:

הנמוקי יוסף כתב דהא דנתנה לו בזמנו נשבע ונוטל איירי במתעצמים על הפרעון דוקא דאי מחולקים בקציצה הא אמרינן קציצה מידכר דכירי ע"ש. ונראה ליישב דהנה לנמוקי יוסף צ"ל ע"כ דלצדדין קתני אומן אומר ב' קצצת כו' כל זמן שהטלית ביד אומן ומחולקים בקציצה על בעל הבית להביא ראיה נתנה לו ומחולקין בפרעון אי בזמנו נשבע ונוטל כו'. והנה דעת הגאונים ז"ל סימן ע"ב פסקו במשכון ובאומן אף דנאמן במיגו דלקוח מכל מקום כיון שאינו תובע רק דמים צריך לישבע שבועת המשנה ככל הנשבעין ונוטלין דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה. ותמהו עליהם מברייתא הנ"ל דתני כל שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה ומוכח דהאומן נאמן בלא שבועה דאי בשבועה הא אפילו נתנה לו נשבע ונוטל כיון דלא עבר זמנו כו'. ונאמן מטעם תקנת שכיר בלא מיגו. וע"כ דא"צ לישבע כנ"ל ע"ש:

והנה לפירוש הנמוקי יוסף דלצדדין קתני מיושב שפיר דברישא דאיירי בקציצה דמידכר דכירי ולא שייך תקנת שכיר לא היה נוטל אף בשבועה רק משום דהטלית בידו נאמן במיגו ובשבועה כדעת הגאונים ז"ל. ואחר כך תני נתנה לו ומחולקים בפרעון אי שייך תקנת שכיר ולק"מ:

וא"כ אי אפשר לומר כמו דמשני הש"ס בשבועות דברייתא ר"י הוא דגם בקציצה שייך תקנת שכיר דאם כן קשה כנ"ל ברישא כשהטלית ביד האומן כיון שאינו נאמן אלא בשבועה הא בלא זה נאמן משום התקנה. אמנם שם בשבועות קאי הש"ס אדלעיל דאמר שבועת שומרין היכא משכחת לה כו' רק באפקיד ליה בשטר עיין שם דסבר דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ולכך משני שפיר ר"י הוא דגם בקציצה שייך תקנת שכיר ואף על פי כן לא קשה כנ"ל. דאתי שפיר ברישא כשהטלית ביד אומן נאמן בלא שבועה מיגו דלקוח כיון דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה מה שאין כן נתנה לו משום תקנה נשבע ונוטל ומשני שפיר ולא צריך לתירוץ הנמוקי יוסף שהוא דוחק דתני לצדדין כנ"ל. אך לדידן דקיימא לן דשבועת שומרין חייב אף באפקיד בלא שטר דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה וכדעת הגאונים הנ"ל אם כן אי אפשר לומר כתירוץ הש"ס דקשה כנ"ל. וכתב הנמוקי יוסף שפיר דלדידן ע"כ לומר דלצדדין קתני וכו':

עוד י"ל דהא אמר הכא אלא דליכא עדים והקשו תוספות הא בליכא עדים מבואר בש"ס שבועות דמהימן בעל הבית במיגו דלא שכרתיך ותירצו דכאן במודה במקצת לא הוי מיגו כמו כל מודה במקצת דאינו נאמן מיגו דכופר הכל דאינו אדם מעיז כו' עיין שם. והנה קשה דהא קיימא לן דמיגו דהעזה לאפטורי מממון אמרינן רק לפטור משבועה לא מהני וכאן דהדין ע"י כן דהאומן נשבע ונוטל וצריך הבעל הבית לשלם הוי. לפטור ממון ויהיה נאמן שפיר מיגו דלא שכרתיך כנ"ל. אך לכאורה זה אינו דאם כן בכל הנשבעין ונוטלין יהי' קשה כן כמו בחשוד שמודה במקצת דשכנגדו נשבע ונוטל וקשה גם כן שיהיה נאמן מיגו דכופר הכל דהוי לפטור ממון. אך זה אינו דשם איך נימא שיהיה נאמן ניהו דלפטור ממון מהני המיגו מכל מקום כיון דלפטור משבועה לא מהני אם כן חייב שבועה עכ"פ. וכיון שהוא חשוד שוב עדיין הדין שכנגדו נשבע ונוטל כיון דמכל מקום חייב שבועה דאין המיגו פוטרו ממילא חייב ממון כיון דאי אפשר שיפטריה המיגו מממון כיון שאינו פוטרו משבועה ואתי שפיר. ולכאורה שייך תירוץ זה גם כאן כיון שאינו פוטר הבעל הבית משבועה ממילא השכיר נשבע ונוטל:

אך זה אינו דהא תוספות שבועות הקשו איך מהני מיגו דלא שכרתיך הא כיון דטרוד בפועליו הוי מיגו בדדמי ולא אמרינן כו' ותירצו דזה אין אנו אומרים דמשום טרוד בפועליו סובר שודאי לו שפרע ובאמת לא פרע. רק כיון דטרוד בפועליו הוא ספק אצלו ויודע שאינו יודע רק מה שטוען ברי זה משקר מספק לודאי ולכך חייב כיון שבאמת מסופק. ומהני שפיר היכא דאית ליה מיגו דמוכח שאינו משקר גם מספק לודאי ונאמן שאינו מסופק כלל וזוכר עיין שם. ואם כן קשה שפיר כנ"ל דכאן בליכא עדים אף שמודה במקצת מכל מקום יהיה נאמן במיגו דהוי לאפטורי מממון ולא שייך כנ"ל כיון דחייב שבועה ואי אפשר כו'. דז"א דכל נאמנות המיגו הוא רק שזוכר באמת ונאמן שאינו מסופק ואם כן יכול שפיר לישבע דלא שייך כלל טרוד כנ"ל. ואם כן נאמן שפיר בהמיגו לפטור אותו ממון לחוד היינו שנאמן שזוכר ושפיר ישבע. ויכול להיות חייב שבועה ויפטור מממון וקשה כנ"ל דלמה חייב כקושית תוס' הנ"ל:

אמנם י"ל דלא קשה כיון שהוא מודה מקצת שוב ליכא מיגו מטעם התוספות הנ"ל דהא אין חושדין אותו לודאי גזלן רק דטרוד ומסופק ומשקר רק מספק לודאי. ואם כן איך שייך מיגו דלא שכרתיך כלל הא זה יודע בודאי שקצץ לו אחת ולשקר בודאי אינו רוצה. וכופר רק אותו הא' שהוא מסופק מה שאין כן הב'. ודוקא התם בכופר הכל אמר שפיר מיגו דלא שכרתיך ואף דאינו רוצה לשקר רק מספק לודאי וזה יודע ששכרו מ"מ מה חילוק הא גם אם יאמר לא שכרתיך לא יכפור רק מספק לודאי כיון שמסופק בפרעון. מה שאין כן דמודה אחד לא הוי מיגו כנ"ל:

אמנם למ"ש לעיל דר"י סבר גם קציצה מדכר דכירי רק משום כדי חייו צריך לשלם אם כן קשה כנ"ל בליכא עדים יהיה נאמן שפיר במיגו לפטור מממון לחוד וישבע באמת דהא יכול לישבע דמדכר דכירי רק משום כדי חייו משלם ואם היו יודעין שהאמת כדבריו לא הי' משלם משום כדי חייו ואם כן שפיר נאמן הבעל בית במיגו שיפטור מממון לחוד כנ"ל וישבע. ולא שייך תירוץ הנ"ל דהא חשדינן אותו לודאי משקר כיון דדכירי אם כן הוי מיגו שהיה כופר הכל דאין חילוק כנ"ל. ולכך הוצרך הנמוקי יוסף לפרש כן דלצדדין קתני ונתנה לו איירי בפרעון וטרוד בפועליו וממילא ליכא מיגו דאינו רוצה לשקר כנ"ל. וכל זה לס"ד כאן דמוקי לה בליכא עדים דאין סברא לאביי שלא ידעו הקציצה אבל שם מוקי שפיר באיכא עדים וא"י הקציצה וכמו שכתבו הפוסקים וממילא לא קשה הנ"ל דהא ליכא מיגו ומוקי שפיר כר"י דגם בקציצה חייב ומשום כדי חייו כנ"ל:

עוד נראה בפשיטות דהנה בשיטה מקובצת יושב דעת הגאונים ז"ל דברישא גם כן בשבועה רק דבזה מן הדין נוטל בלא שבועה דנאמן במיגו רק התקנה הי' שישבע ומ"מ כשאינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסיה. מה שאין כן בסיפא תני נשבע ונוטל היינו אם נשבע נוטל ואם לאו אינו נוטל דבזה מדינא אינו נוטל כלום רק התקנה הי' שיטול בשבועה ולהיפוך כנ"ל ע"ש:

והנה תוספות שבועות הקשו במחולק בפרעון כיון דטרוד הוי איני יודע אם פרעתיך למאן דאמר ברי עדיף כו' יטול בלא שבועה ותירצו דאין זה ודאי שמסופק רק אנן מחשבינן ליה כן אבל הוא טוען ברי עיין שם. עוד הקשו בקציצה ניהו דטרוד כו' מכל מקום הוי איני יודע אם הלויתני שפטור ותירצו כיון דמודה מקצת הוי נ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולכאורה קשה גם כן אם כן יטול בלא שבועה וצ"ל כתירוץ תוספות הנ"ל כיון שטוען ברי. אמנם י"ל דתליא בתירוץ תוספות ריש בבא מציעא שכ' בחשוד חד תירוצא כיון דרוצה לישבע רק שאין מניחין אותו לא הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם מן התורה רק התקנה הי' שישלם כו'. עוד תירצו להיפוך דמכל מקום כיון שאינו נשבע חייב מן התורה ושייך מתוך רק מדרבנן משום לא שבקת חיי תקנו שישבע שכנגדו אבל מדינא נוטל בלא שבועה. ואם כן לתירוץ הב' גם כאן בקציצה כשמודה במקצת כיון דמחזקינן ליה לטרוד בפועליו ואין מניחין אותו לישבע שוב חייב לשלם מדינא דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם דמה בכך שטוען ברי ורוצה לישבע כיון דמכל מקום אינו נשבע ומן התורה או תשבע או תשלם וכמו בחשוד הנ"ל. רק מ"מ השכיר צריך לישבע מדרבנן כנ"ל. אבל שוב הוא להיפוך דהתקנה הוא שישבע ומדינא נוטל בלא שבועה. ואם כן אי אפשר לומר כאן דבסיפא איירי גם כן במודה מקצת וכר"י דאם כן אמאי תני נשבע ונוטל דע"כ הפירוש הוא דמדינא אינו נוטל כלל כמו שכתב השיטה. והא אדרבה מן הדינא נוטל בלא שבועה כיון שאין בעל הבית נשבע דגם קציצה לא דכירי כנ"ל. והוצרך הנמוקי יוסף לומר דלצדדין קתני וסיפא איירי במחולקים בפרעון וכופר הכל ואינו מחויב שבועה כלל. ולענין איני יודע אם פרעתיך שייך שפיר סברת תוספות כיון שטוען ברי. וממילא ע"כ אתי דלא כר"י ואף בכופר הכל חייב כנ"ל. אבל הש"ס התם קאי דשלחו ליה מבי רב לשמואל כו' והם סברי דלא אמרינן כלל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם עיין שם ואם כן ע"כ מדינא פטור לר"י אף דטרוד בפועליו רק דהוה התקנה שיטול השכיר בשבועה ומשני שפיר כר"י דגם קציצה לא דכירי כנ"ל. ואף על פי כן אתי שפיר דתני נשבע ונוטל דמדינא אינו נוטל כלום אף בשבועה כיון דלא אמרינן מתוך וא"ש. מה שאין כן לדידן דאמרינן מתוך הוצרך לומר כנ"ל: