עד זומם שהעיד בדין ולאחר זמן באו עדים אחרים והוזם על ידם, ואז ברור שאותה עדות שהעיד עדות שקר היא, ובטלה, וממילא נתגלה שהוא רשע שהרי העיד עדות שקר והוא פסול לעדות, ואולם נחלקו ממתי הוא נפסל, שאביי אמר: למפרע הוא נפסל, שלא רק משעה שהוזם הוא פסול, אלא אף משעת עדותו הראשונה שהרי בה חטא ומאז הוא פסול, ורבא אמר: מיכן (מכאן) ולהבא, משעה שהוזם, הוא נפסל.

ומבארים את השיטות: אביי אמר שלמפרע הוא נפסל, טעמו — מעידנא דאסהיד [מן הזמן שהעיד] הלא רשע הוא, והתורה אמרה "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א), וכוונת הדברים: אל תשת רשע עד, ואדם שהעיד שקר רשע הוא מאותה שעה, וכל עדויות שהעיד מאז פסולות.

ורבא שאמר שמיכן ולהבא הוא נפסל, טעמו — שכן כל עיקר הדין של עד זומם חידוש הוא שחידשה התורה בדין זה, שמקבלים עדותם של המזימים, כי מאי חזית דסמכת אהני [מה ראית שסמכת על אלה], על העדים השניים המזימים? סמוך אהני [על אלה הראשונים]! ולכן אין לומר שעל פי דברי המזימים הוכח בוודאות כי העדים הראשונים חטאו ושיקרו, אלא זו גזירת הכתוב שמקבלים את עדות המזימים, וכיון שחידוש הוא, אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך, שרק משעה שנפסל על ידי המזימים הוא פסול.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שמעיקר הדין רבא נמי [גם כן] כאביי סבירא ליה [סבור הוא], ומאי טעם קאמר [ומה טעם אמר] מכאן ולהבא הוא נפסל? — משום פסידא [ההפסד] של הלקוחות שחתם אותו עד על שטרותיהם במשך הזמן, שהרי נתברר שעדות זו פסולה וכל השטרות בטלים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] בין שני ההסברים הללו של רבא, אם מטעם זה אם מטעם זה הוא פוסק? ומשיבים: איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד [יש ביניהם הבדל כגון שהעידו שנים בעד אחד] והזימוהו. שכאן אין חידוש שהרי הם שנים המעידים באחד, אבל השיקול של הפסד הלקוחות קיים גם כאן. אי נמי דפסלינהו בגזלנותא [או גם כן כגון שפסלו אותם, את העדים בגזלנות], שהעידו עליהם שהם רשעים משום שחטאו בגזל, שהפסד לקוחות יש כאן, אבל חידוש אין כאן.

ואמר ר' ירמיה מדיפתי: עבד [עשה] רב פפי עובדא כוותיה [מעשה כשיטתו] של רבא ולא פסלו אלא מן הזמן שהעידו עליו. מר בר רב אשי אמר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של אביי שלמפרע הוא נפסל.

ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של אביי ביע"ל קג"ם, שהן שש הלכות, שזה סימנן, שבהן הלכה כאביי נגד רבא. בעוד שבכל שאר מחלוקותיהם שבתלמוד פוסקים כרבא נגד אביי.

א ועוד מחלוקת של אביי ורבא הקשורה אף היא בפסולי עדות. מומר אוכל נבילות לתיאבון, כלומר, משום שהוא מתאוה לבשר זה או משום שהוא זול או שקל להשיגו — דברי הכל פסול לעדות, שהרי רואים שמפני תאבונו ותאוותו עובר הוא על דברי תורה, והוא חשוד גם לעבור ולהעיד שקר אם תהא לו טובת הנאה בדבר.

אך השאלה היא ביחס לזה שאוכל נבלות להכעיס, מתוך כפירה, אביי אמר: פסול לעדות, ואילו רבא אמר: כשר. ומסבירים את השיטות.

אביי אמר: פסול — דהוה ליה [שהרי הוא] רשע, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "אל תשת רשע עד", ואילו רבא אמר: כשר — משום שלענין פסול עדות דווקא רשע של חמס בעינן [צריכים אנו], שמדברי הכתוב למדים שהעד לא יהיה רשע אלא בדבר שיש בו חמס (כגון גזילה וגניבה וכיוצא באלה).

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: את הכתוב "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א) מפרשים: "אל תשת רשע עד" או "אל תשת חמס עד". והכוונה, אלו גזלנין ומועלין בשבועות הפסולים לעדות. מאי לאו [האם לא] נבין כי "מועלין בשבועות" כולל אחד הנשבעים שבועת שוא, שנשבעים שבועות שונות לגבי עצמם ואינם מקיימים, ואין בכך צד ממון כלל, ואחד הנשבעים שבועת ממון? משמע שאף מומר להכעיס פסול!

ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] מדובר במועלים בשבועת ממון, ומאי [ומה] פירוש "שבועות" בלשון רבים? — שבועות דעלמא [בכלל] ולא נרמז בכך ריבוי מיני שבועות.

מיתיבי [מקשים] עוד ממה ששנינו בברייתא: "אל תשת רשע עד", "אל תשת חמס עד" — אלו גזלנין ומלוי רביות. ולא מנה כאן עבריינים אחרים אלא רק בעלי חטא שיש בו חמס, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על אביי, ואומרים אכן תיובתא [קושיה חמורה היא].

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקת תנאים בדבר], ששנינו: עד זומם פסול להעיד לכל התורה כולה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: במה דברים אמורים? — שהוזם בדיני נפשות שאז נפסל הוא לכל עדות שבעולם, שאם שיקר בדבר הנוגע בנפשות ודאי הוא מזלזל בדברים אחרים. אבל אם הוזם בדיני ממונות — כשר לדיני נפשות, שאין לנו הוכחה שהוא מזלזל עד כדי כך.

נימא [האם נאמר] כי אביי סובר כשיטת ר' מאיר, ורבא סבור כשיטת ר' יוסי? ומבארים: אביי סבור כשיטת ר' מאיר, שאמר: אמרינן [אומרים אנו] שהוא שקרן אפילו מקולא לחומרא, שכיון שהוכח שמעיד שקר — בכל מקרה משקר. ורבא שאמר כשיטת ר' יוסי, שאמר: מחומרא לקולא — אמרינן [אומרים אנו] שהוא משקר, אבל מקולא לחומרא — לא אמרינן [אין אנו אומרים]. את הצירוף הזה.

ודוחים: לא, אליבא [לפי שיטתו] של ר' יוסי כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהחשוד לשקר בדבר קל אינו חשוד על החמור, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר.

אביי סבור כשיטת ר' מאיר כפי הנראה ממשמעות דבריו, ורבא אומר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] אלא גבי עד זומם בענין של ממון, שעד זומם המוציא בעדות שקר ממון מבעליו הוא גם רע לשמים שהיא חוטא בעדות שקר לה' וגם רע לבריות שמפסיד ממון חבירו, ולכן אפשר לומר שעד כזה חשוד כבר לכל. אבל הכא [כאן] במומר להכעיס שהוא רע לשמים ואין הוכחה שהוא רע לבריות — לא, אין לפסלו.

ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של אביי. ומקשים: והא איתותב [והרי כבר הושבו, נדחו דבריו] על ידי הקושיה שהקשינו! ומשיבים: המשנה ההיא שממנה הקשינו עליו כשיטת ר' יוסי היא, והוא אינו סבור כמוהו.

ומקשים עוד: ותיהוי נמי [ותהא גם כן], נניח שתהא אותה משנה כר' יוסי, ואולם גם אז הלא לפי כללי הפסיקה במחלוקת בכל ענין שנחלקו בו ר' מאיר ור' יוסי — הלכה כר' יוסי!

ומסבירים: שאני התם [שונה שם] שסתם לן [לנו] התנא כדעת ר' מאיר שיש סתם משנה בלא ציון שם אומר שיטה זו, והלכה כסתם משנה בכל מקום. ושואלים: והיכא [והיכן] סתם לן [לנו]? מה היא משנה זו?

ומספרים כי דבר זה נתברר ממעשה שהיה, כי הא [כמו זה] ששמו בר חמא קטל נפשא [שהרג נפש אדם], אמר ליה ריש גלותא [לו ראש הגולה] לרב אבא בר יעקב: פוק [צא] ועיין בה בשאלה זו, אי [אם] ודאי קטל [הרג] — ליכהיוהו לעיניה [שינקרו את עיניו]. אתו תרי סהדי אסהידו ביה [באו שני עדים והעידו בו] שודאי קטל [הרג]. אזל איהו אייתי תרי סהדי [הלך הוא, הנאשם, והביא שני עדים אחרים], אסהידו ביה בחד מהנך [העידו בו באחד מאותם עדים], חד [אחד מהם] אמר: קמאי דידי [לפני], כלומר, אני ראיתי שגנב קבא דחושלא [קב שעורים], וחד [ואחד מהם] אמר: קמאי דידי [לפני] גנב