קתא דבורטיא [קת של רומח].

אמר ליה [לו] רב אבא בר יעקב לבר חמא: מאי דעתיך [מה דעתך] בהבאת עדים אלה, שאתה סבור כשיטת ר' מאיר שמי שהוכח שהוא רשע בדיני ממונות פסול הוא גם בדיני נפשות, ואולם הלא כשנחלקו ר' מאיר ור' יוסי — הלכה כר' יוסי, ור' יוסי האמר [הרי אמר] שאם הוזם העד ונמצא ששיקר בדיני ממונות — כשר לדיני נפשות.

אמר ליה [לו] באותו מעמד רב פפי: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים היכן] שלא סתם לן [לנו] התנא ולא שנה כשיטת ר' מאיר, הכא [כאן] סתם לן [לנו] התנא כשיטת ר' מאיר ולכן הלכה כמותו.

ושואלים: ממאי [ממה], מהו המקור לקביעה זו? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו במשנה]: כל הראוי לדון דיני נפשות — ראוי לדון דיני ממונות. ונברר: מני [כשיטת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] שכשיטת ר' יוסי היא, הא איכא [הרי יש] דבר שאינו מתיישב, זה שעד זומם בענין ממון כשר לדיני נפשות לדעת ר' יוסי, ופסול לדיני ממונות! אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' מאיר היא, הרי סתם משנה כר' מאיר.

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה דבר זה? דילמא [שמא] בפסולי יוחסין קאי [הוא עומד, דן] ולא בפסולים מחמת רשע אלא פסולים מחמת פגם ביחוסם.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שבכך מדובר, אם כן סיפא דקתני [סופה של אותה משנה ששנינו בה] שיש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות, אמאי [מדוע] אינו ראוי? אם תאמר שמדובר באדם דאיתזם [שהוזם] בדיני נפשות, ואולם כיצד תאמר שהוא ראוי לדון דיני ממונות?! והא [והרי] דברי הכל פסול הוא. אלא ודאי בפסול יוחסין קאי [עומד, דן], הכא נמי [כאן גם כן] בהתחלה בפסול יוחסין קאי [עומד ודן] ולא בפסול אחר.

אלא עלינו למצוא מקור אחר: הכא [כאן] קא סתם לן [הריהו סותם לנו] התנא כשיטת ר' מאיר. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: אלו הן הפסולים — המשחק בקוביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית שעוברים עבירות בדיני ממונות, והעבדים הכנענים. זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה, שרשאית להעיד רק על מותו של אדם וכיוצא בזה, אף הן אין כשרים לה שאין מקבלים עדותם בתורת עדים כלל.

ונברר מני [כשיטת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' יוסי — והאיכא [והרי יש] דין עדות בדיני נפשות, שאין האשה כשרה לה והן המורשעים משום עבירות שבממון כשרין לה. אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' מאיר היא, משמע שסתם משנה כר' מאיר והלכה כמותו.

בהתאם למסקנה זו נמצא שאחד העדים שהעידו על בר חמא שהרג נפש פסול לעדות, ויצא בר חמא זכאי מבית הדין, קם [עמד] בר חמא הנאשם נשקיה אכרעיה [נשק את רב פפי על רגליו], וקבליה לכרגיה דכולי שניה [וקיבל על עצמו לשלם עבורו את המס בכל שנותיו].

א משנה ואלו הן הקרובין הפסולים לעדות ולדון: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו (בעל אחות אשתו). הן עצמם ואף בניהן וחתניהן נחשבים כקרובים. וכן חורגו (בנו החורג, בן אשתו) לבדו, אבל לא בנו וחתניו.

אמר ר' יוסי הלכה זו ששנינו היא משנת ר' עקיבא, אבל משנה ראשונה וקדומה לא כך שנתה, אלא: דודו, ובן דודו, וכל הראוי ליורשו. שבמשנה ראשונה נפסלו רק קרובי האב שהם הראוים לרשת אותו, למעט את קרוביו מצד אמו שאינם יורשים אותו ואף אינם פסולים להעידו ולדונו. ועוד אמרו שהקרוב שאמרו שהוא פסול להעידו ולדונו הוא דווקא כל הקרוב לו באותה שעה שבה דנים.

ואולם אם היה פעם קרוב משפחה ונתרחק, וכגון שנשא אותו אדם את אחותו ומתה או שנתגרשה — הרי זה כשר. ר' יהודה אומר: אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה, הרי זה נחשב קרוב עדיין משום הבנים שעל ידם יש קשר קירבה.

ועוד פסולים להעיד: האוהב והשונא. אוהב — זה שושבינו שהוא הידיד הקרוב הדואג לכל צרכי חתונתו. שונא הוא כל אדם שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה. אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך להעיד עדות שקר מפני אהבה ושנאה.

ב גמרא שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלו] שקרובים פסולים לעדות? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז) מה תלמוד לומר "לא יומתו אבות על בנים"? אם ללמד שלא יומתו אבות בעו‍ן בנים שחטאו ובנים לא יומתו בעו‍ן אבות — הרי כבר נאמר "איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז), ואין צורך בפירוט יתר.

אלא יש להבין שהכוונה היא "לא יומתו אבות על בנים" — בעדות בנים, "ובנים לא יומתו על אבות" — בעדות אבות.

כיון שהוזכר מקרא זה שואלים לגופו: והאם בנים בעו‍ן אבות לא מתים? והכתיב [והרי נאמר] "פקד עו‍ן אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים

"(שמות לד, ז)! ומשיבים: התם [שם] מדובר כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהן בידיהן, אבל אם אין הם נוהגים כאבותיהם — אין פוקדים עליהם עוונות אבותיהם.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "ואף בעו‍נת אבתם אתם ימקו" (ויקרא כו, לט) כוונת הדברים: כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אתה אומר שמדובר כאן כשאוחזין עוונות אבות, או אינו אלא גם כשאין אוחזין? — כשהוא אומר "איש בחטאו יומתו" הרי זו הוכחה שאין אדם מת שלא בעוונו, והרי אם כן שודאי שיש לפרש שהכוונה היא כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

ועוד מקשים: ולא? וכי אין מענישים בנים בעוון אבותם? והכתיב [והרי נאמר]: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז), ונתפרש: איש בעו‍ן אחיו, מלמד כתוב זה שכולן ערבים זה בזה, הרי שאף אלה שאינם קרובים נענשים זה בעוון זה!

ומשיבים: התם [שם] מדובר באנשים הנענשים לא משום קירבת המשפחה אלא שהיה בידם כח למחות על עבירות שנעשו ולא מיחו, ועל כן הם נענשים — על שלא מיחו בקרובים והניחו להם לחטוא.