א מלשון הכתוב "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז) מובן שאבות אינם יכולים להעיד על בנים, לא בניהם שלהם ולא בניהם של הקרובים (שאילו היתה הכוונה רק לאב המעיד על בנו היה צריך לומר בלשון יחיד: "לא יומת אב על בנו", ולשון הריבוי "אבות" ו"בנים", משמעה איפוא — אבות הקרובים זה לזה אינם מעידים על הבנים של קרוביהם). אשכחן [מצאנו] איפוא הוכחה בענין איסור עדות של אבות לבנים ובנים לאבות,

וכל שכן אבות להדדי [זה לזה], כגון שני אחים שוודאי אינם יכולים להעיד זה על זה שהרי הם קרובים זה לזה יותר מאשר לבניהם.

ואולם בנים לבנים שלא יוכלו בני קרובים להעיד זה על זה מנלן [מנין לנו]?

ומסבירים: אם כן שיהיו בנים רשאים להעיד על בנים ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "לא יומתו אבות על בן", מאי [מה] לשון הריבוי "בנים"? — שאפילו בנים להדדי [זה לזה] לא יעידו.

אשכחן [מצאנו] שבנים אינם יכולים להעיד להדדי [זה על זה], ואולם בנים קרובים שאינם יכולים להצטרף לעדות אחת להעיד לעלמא מנלן [לעולם, לאחרים, מנין לנו]?

אמר רמי בר חמא: סברא הוא אף שאין להוכיחה מן המקראות. ומקור הסברה — כדתניא [כפי ששנינו בתוספתא]: אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהן יחד. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שבנים לעלמא [לאחרים] כשרין להעיד, נמצא שעד זומם נהרג בעדות אחיו, שהרי אינו נהרג אלא אם כן הוזם גם השני, ונמצא שאותה עדות שהעיד גם אחיו היא שגרמה לו למות, והרי דבר זה הוא כבנים שהעידו זה על זה.

אמר ליה [לו] רבא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: שלשה אחין ועוד אחד שאינו קרוב מצטרף עמהן, כגון שכל אחד מן האחים והעד הנוסף מעידים על חזקה, אם על כל שנה משלוש השנים מעיד אח אחר ומצטרף עם העד הנוסף הרי אלו שלש עדיות ואין אומרים שיש כאן פסול משום עדות קרובים, והן נחשבים עדות אחת לענין הזמה, שאין זו הזמה עד שיזומו כולם.

נמצא אם כן שעד זומם משלם ממון בעדות אחיו, ואין אנו סבורים שיש בכך משום פגם.

אלא ודאי עלינו להסביר כי הזמה מעלמא קאתי [מן העולם, מבחוץ, היא באה], שעיקר ההזמה באה מכח עדותם של העדים המזימים ולא מן העדות עצמה ולכן איננו אומרים שאח אחד גורם לאחר לשלם, הכא נמי [כאן גם כן] הזמה מעלמא קאתי [מן העולם, מן החוץ, היא באה] ואין רואים את האחים כמעידים זה על זה.

אלא עלינו לדחות ראיה זו ולומר טעם אחר, אם כן ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "ובן על אבות", אי נמי [או גם כן] "הם על אבות" מאי [מה] משמע "ובנים" שהוא יתור לשון, הרי זה בא ללמד אפילו בנים לעלמא [לעולם, לאחרים].

ועוד מבררים: אשכחן [מצאנו] מקור לאסור את קרובי האב, ואולם קרובי האם מנלן [מנין לנו] שאף הם פסולים להעיד? אמר קרא [הכתוב]: "אבות" "אבות" תרי זימני [שתי פעמים] כשאין צורך בחזרה ויכול היה לומר "עליהם", ואם אינו ענין ללמד לקרובי האב שכבר למדנו דינם, תניהו ענין לקרובי האם.

ועוד שואלים: מן הכתוב הזה אשכחן [מצאנו] שאין קרוב יכול להעיד על קרוביו לחובה, שהרי נאמר "יומהו", ואולם כאשר הם מעידים לזכות מנא לן [מנין לנו] שאין עדותם מתקבלת?

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "יומתו" "יומתו" תרי זימני [שתי פעמים], אם אינו ענין לחובה שכבר למדנו — תנהו ענין לזכות.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] מקור למשנתנו בדיני נפשות שהרי בלשון מיתה נאמרה, בדיני ממונות מנלן [מנין לנו] שהקרובים פסולים להעיד?

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב) ומכאן למדים: משפט השוה לכם, שמעיקר הדין גם דיני ממונות וגם דיני נפשות נדונים על פי אותם דינים.

ב מעתה מבררים דיני קירבה וענייניה. אמר רב: אחי אבא לא יעיד לי, הוא ובנו וחתנו כאמור במשנה. אף אני לא אעיד לו, אני ובני וחתני.

ותוהים: ואמאי [ומדוע] לא יוכל למשל הבן להעיד לאחי אבי אביו? הוה ליה [הרי הוא] קרוב אליו בדרגת שלישי בראשון, שהרי הבן שלישי הוא לסב שמכחו באה הקירבה, ואנן [ואנחנו] קירבת שני בשני תנן [שנינו במשנתנו], שני בראשון תנן [שנינו], אבל שלישי בראשון לא תנן [שנינו]!

ומשיבים: מאי [מהו] "חתנו" דקתני במתניתין [ששנינו במשנתנו]? — הכוונה היא: חתן בנו, שיש להבין כך את האמור במשנה: הן (הקרובים) ובניהם (של קרובים) וחתניהם (של הבנים) והרי זה שלישי בראשון.

ומקשים: אם כן וליתני [וישנה] "בן בנו" ללמדנו דין שלישי בראשון שהוא פשוט יותר!

ומשיבים: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר בדרך אגב השמיע לנו] בדרך ביטוי זו שהבעל כאשתו ואין אנו רואים בכך התרחקות דרגה נוספת בקירבה.

ומקשים: ואלא הא דתני [זו ששנה] ר' חייא: שמונה אבות, כלומר, קרובים עיקריים ששנינו במשנה (אחיו ואחי אביו וכו') שהן עשרים וארבעה אם מצרפים לכל אחד את בנו וחתנו. ואולם אם נחשוב גם את בן בנו הני תלתין ותרתין הוי [אלה שלושים ושנים הם] שנמצאו מצרפים לכל אב עוד שלושה נוספים!

אלא נדחה הסבר זה, ולעולם נפרש ש"חתנו" שבמשנה הכוונה היא חתנו שלו ממש, ואמאי קרי ליה [ומדוע קרא לו] רב "חתן בנו" ולמד ממנו לענין שלישי בראשון? — כיון דמעלמא קאתי [שמן העולם, החוץ, הוא בא] ואיננו קרוב בעצמו אלא מכח קרבת אשתו, הרי כדור אחר דמי [הוא נחשב] והרי זה רחוק בדרגה אחת של קירבה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] מתברר לפי זה שהקשר בין חתן אבי אביו ובינו הוה ליה [הרי הוא] שלישי בשני, ויודעים אנו כי רב אכשר [הכשיר] לעדות שלישי בשני!

אלא יש לומר שאין הדבר כדעת משנתנו אלא רב שאמר דבריו — כשיטת ר' אלעזר אמר. דתניא [ששנויה ברייתא] ר' אלעזר אומר: כשם שאחי אבא לא יעיד לי, הוא ובנו וחתנו, כך בן אחי אבא לא יעיד לי, הוא ובנו וחתנו, הרי שר' אלעזר פוסל אף בקירבה של בני בנים.

ומקשים: ואכתי הוה ליה [ועדיין הרי הוא] שלישי בשני, ורב אכשר [הכשיר] שלישי בשני!

ומשיבים: רב סבר ליה כוותיה בחדא [סבור כשיטתו בדבר אחד] שזו קרויה קירבה, ופליג עליה בחדא [וחלק עליו בדבר אחד] בענין הכשר כללי של שלישי בשני.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רב? — שאמר קרא [הכתוב]: "לא יומתו אבות על בנים ובנים", ומכאן הוא למד לרבות דור אחר של בני בנים ("בנים ובנים") שאף הוא נכנס בגדר קירבה.

ור' אלעזר דעתו היא ש"על בנים" שאמר רחמנא [אמרה התורה] הרי זה בא ללמד שפסולי [הפסולים] שיש כלפי האבות, שדי [השלך] גם כלפי הבנים, שכל הפסול להעיד לאב פסול גם להעיד לבנו.

ג אמר רב נחמן: אחי חמותי לא יעיד לי, אף בן אחי חמותי לא יעיד לי, בן אחות חמותי לא יעיד לי. וכן תנא תונא [שנה התנא שלנו] במשנתנו בלשון אחרת, שאמר: בעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, הן ובניהן וחתניהן שהיא אותה קירבה כאשר מונים אותה מצד אחר.

אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו למדים בבית מדרשו] של עולא איבעי לן [נשאלה לנו] שאלה זו: אחי חמיו מהו להעיד עליו? בן אחי חמיו מהו? בן אחות חמיו מהו?

אמר לן [לנו], כבר תניתוה [שניתם אותה] את התשובה לשאלתכם זו במשנתנו: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, הן ובניהן וחתניהן והיא היא קירבה זו.

מסופר: רב איקלע למזבן [הזדמן למקום לקנות]