אבל מהנה לגרום הנאה לעבודה זרה שרי [מותר], שאף שהוא גורם הנאה לעבודה זרה, שנוטלת מכס ממה שמכר בעל החנות, אין זה אסור מן התורה. ור' יוחנן אמר: אפילו היו החנויות מעוטרות בפירות — נמי [גם כן] אסור, שהרי קל וחומר הוא: אם נהנה מן העבודה זרה — אסור, מהנה את העבודה זרה — לא כל שכן שאסור!

מיתיבי [מקשים] על ריש לקיש ממה ששנינו, ר' נתן אומר: יום שעבודה זרה מנחת בו את המכס שעושים הנחה בתשלומי המכס לכבודה של עבודה זרה, שמכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה של ורד וכיוצא בה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודה זרה — יניח לו את המכס, ואם לאו (לא) — אל יניח לו את המכס,

יהודי שנמצא שם מה יעשה? אם יניח את העטרה בראשו ובראש חמורו — נמצא נהנה מעבודה זרה, לא יניח עטרה בראשו — נמצא מהנה אותה, שהרי הם מרויחים מן המכס שהוא נותן!

מכאן אמרו חכמים: הנושא ונותן בשוק של עבודה זרה, הואיל ובעל כרחו הוא נהנה או מהנה לעבודה זרה, לכן בהמה שקנה שם תיעקר, פירות או כסות או כלים ירקבו, אם היו לו מעות וכלי מתכות, שאינם נרקבים, יוליכם לים המלח ויאבדו שם. ואיזהו עיקור האמור בבהמה? המנשר (חותך) פרסותיה מן הארכובה ולמטה.

ומכאן לענייננו, קתני מיהת [שנינו על כל פנים]: אם יניח — נמצא נהנה, לא יניח — נמצא מהנה עבודה זרה, ואסור הדבר, וקשה לריש לקיש שאמר שהוא מותר!

אמר רב משרשיא בריה [בנו] של רב אידי, קסבר [סבור] ר' שמעון בן לקיש: פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים על] ר' נתן, ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה [ואני שאמרתי כדעת חכמים שחלוקים עליו] אמרתי. ומעירים: ומכאן משמע שר' יוחנן, שפסק כר' נתן, סבר [סבור]: לא פליגי [אין חכמים חלוקים] אלא הכל מסכימים שמהנה אסור.

ושואלים: ולא פליגי [וכי אין חכמים חלוקים]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: הולכין ליריד לשוק של גוים שנועד לכבוד עבודה זרה, ולוקחין (קונים) מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב שטרות ומעלה (מאשר) אותם בערכאות (בבתי משפט) שלהן, שאף שיש להם מכך הנאה וכבוד מותר, מפני שהוא כמציל מידם.

ואם היה כהן — מטמא בטומאת חוצה לארץ, אף על פי שאסור לכהן לצאת לחוץ לארץ שהיא ארץ טמאה, כדי לדון ולערער עמהם על קניינים שלו. וכשם שמטמא הכהן בחוצה לארץ, כך מטמא הכהן בבית הקברות.

ותוהים: בבית הקברות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? הלוא טומאה דאורייתא [מן התורה] היא, וכיצד יתירו לו! אלא אין הכוונה לבית הקברות ממש, כי אם לבית הפרס מקום שנחרש בו קבר, וחכמים טימאוהו מספק שמא יש בו מת, שהוא רק איסור דרבנן [של חכמים], ובכגון זה התירו חכמים לכהן.

וממשיכה הברייתא: וכן מטמא הכהן ויוצא לחוץ לארץ כדי ללמוד תורה ולישא אשה, אמר ר' יהודה: אימתי אמרו דבר זה? בזמן שאין מוצא רב ללמוד ממנו בארץ, אבל בזמן שמוצא ממי ללמוד — אינו מטמא.

ר' יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ממי ללמוד — יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל אדם, ולכן אף שיש בארץ אדם היכול ללמד, שמא הוא ימצא רב המתאים לו דווקא בחוצה לארץ.

וכן אמר ר' יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן, למרות שהיא חוצה לארץ ואדמתה טמאה, ללמוד תורה. ואמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי.

ולענייננו, הרי ברייתא המתירה לקנות ביריד ולהנות את העבודה זרה, אלמא פליגי [מכאן שחכמים חלוקים] על ר' נתן, ודעתו דעת יחיד היא! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: לעולם תאמר שלא פליגי [אינם חלוקים], וגם לשיטת ברייתא זו מהנה לעבודה זרה אסור,

ומה שהתירה הברייתא לקנות ביריד של גוים — לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאסור, מדובר בלוקח (קונה) מן התגר (סוחר), דשקלי מיכסא מיניה [שלוקחים מכס ממנו] לעבודה זרה, כאן כשהתירו, מדובר בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיכסא מיניה [שאין נוטלים מכס ממנו], ואם כן אינו מהנה לעבודה זרה.

א ושבים לדון בברייתא של ר' נתן. אמר מר [החכם]: אם קנה בהמה — תיעקר. ושואלים: והא איכא [והרי יש בכך] צער בעלי חיים! אמר אביי: אף שיש בזה צער בעלי חיים, במקום הצורך מותר הוא, שכן אמר רחמנא [ה'] ליהושע: "את סוסיהם תעקר" (יהושע יא, ו).

אמר מר [החכם]: ואיזוהי עיקור? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: אין מקדישין דבר למקדש, ואין מחרימין בחרם (שסתמו לצורך המקדש), ואין מעריכין ערכו של דבר לתת דמיו לגבוה (כאמור בויקרא כז) בזמן הזה, שהרי אין מקדש, ונמצא שהדבר שהקדיש נעשה תקלה לרבים, שישתמשו בו ויבואו לידי מעילה. ואם בכל זאת הקדיש והחרים והעריך, אם היתה זו בהמה — תיעקר, אם היו אלה פירות כסות וכלים —