ירקבו, אם היו אלה מעות וכלי מתכות — יוליכם לים המלח, שם יאבדו. ואיזהו עיקור? נועל דלת בפניה שלא תאכל, והיא מתה מאיליה! ומדוע עושה בדרך זו ולא על ידי השרת פרסות?

אמר אביי: שאני התם [שונה שם] בהקדש, שאין משירים את הפרסות משום בזיון קדשים. אגב שהובאה ברייתא זו, שואלים: אם צריך להמית את בעל החיים שהוקדש, מדוע לא יעשו בדרך פשוטה יותר, ונשחטיה מישחט [שישחט אותו]! ומשיבים: אם יעשה כן אתו בהו [יבואו בהם] לידי תקלה שמא יבואו לאכול מבשרו, ונמצאים נהנים מן ההקדש.

ושואלים: ולישויה גיסטרא [ושיעשהו שבר כלי], שיחבול וישחיתנו וייעשה נבילה, ובוודאי לא יבואו לאוכלו, ולמה לצער אותו במניעת אוכל עד שימות? אמר אביי, אמר קרא [הכתוב]: "ונתצתם את מזבחתם [וגו'] "לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג —ד)

משמע שדבר של קודש אסור להשחית אותו בידיים. רבא אמר טעם אחר, מדוע אינו משיר פרסותיה של בהמה שהקדיש — מפני שנראה הוא במעשה זה כמטיל מום בקדשים. ותוהים: מהי לשון זו של נראה? הלוא מום מעליא [מעולה, גמור] הוא, והוא איסור של תורה! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים בזמן שבית המקדש קיים, דחזי [שראויה] בהמה להקרבה והוא מטיל בה מום, ואולם השתא דלא חזי [עכשיו שאינה ראויה] להקרבה לית לן בה [אין לנו בכך] איסור מן התורה של הטלת מום בקדשים, ואינו אלא נראה כעושה כן.

ומקשים: וליהוי [ושיהא זה] נחשב כדינו של מטיל מום בבעל מום, דאף על גב דלא חזי [שאף על פי שאינו ראוי] להקרבה — אסור בכל זאת להטיל בו מום! ומשיבים: יש להבחין בין בעל מום בזמן המקדש, לבהמה זו שבימינו, בעל מום, נהי [אם אמנם] דלא חזי לגופיה [שאינו ראוי לגופו], מכל מקום לדמי חזי [לדמים הוא ראוי], להקריב בדמיו בהמה אחרת, ואם כן יש בו צד של הקרבה, ולכן אסור להטיל בו מום. לאפוקי הכא, דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי [להוציא כאן, בימינו, שלא לדמים הוא ראוי ולא לגופו הוא ראוי].

א אשכחיה [מצא אותו] ר' יונה לר' עילאי דקאי אפיתחא [שעומד על פיתחה] של העיר צור, אמר ליה [לו]: קתני [שנינו] "בהמה תיעקר", עבד שקנה שם מאי [מה] דינו? והסביר את שאלתו: עבד ישראל לא קא מיבעיא [נשאלת] לי שאלה זו, שכן ברור שאין האדון רשאי לפגוע בו, כי קא מיבעיא [כאשר נשאלת] לי השאלה, הרי זה בעבד גוי, מאי [מה] דינו? אמר ליה [לו]: מאי קא מיבעיא לך [מה, מדוע נשאלת לך השאלה]? הרי תניא [שנויה ברייתא]: הגוים והרועי בהמה דקה — לא מעלין אותם מן הבור ולא מורידין אותם בידיים לבור, הרי שאסור לגרום להם מיתה.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: קתני [שנינו] בברייתא השנייה לעיל שלוקחין (קונים) מהן ביריד של גוים בהמה עבדים ושפחות, האם הכוונה היא דוקא עבד ישראל או דלמא [שמא] אפילו עבד גוי? אמר ליה [לו]: מסתברא [מסתבר] שמדובר דווקא בעבד ישראל, דאי [שאם] עבד גוי למאי מיבעי ליה [למה צריך אותו]? מה הטעם להתיר לו לקנות אותו? כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' שמעון בן לקיש: אפילו עבד גוי קונים מהם, מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה כשנעשה עבד לישראל ומתגייר.

אמר רב אשי על הסבר זה: אטו [וכי] כשקונה בהמה מאי [מה] "מכניס תחת כנפי השכינה" איכא [יש], שהותר הדבר? אלא מותר הדבר משום מעוטייהו [מיעוטם] שממעט מנכסיהם של הגוים, והכא נמי דממעטי שרי [וכאן גם כן משום שמתמעטים על ידי כך מנכסיהם מותר הדבר].

מסופר, ר' יעקב זבן סנדלא [קנה סנדלים] ביריד, ר' ירמיה זבן פיתא [קנה פת]. אמר ליה חד לחבריה [לו אחד לחבירו]: יתמא [יתום] כלומר, שאין לו רב ומדריך, עבד רבך הכי [וכי עשה רבך כן]? אמר ליה אידך [לו האחר]: יתמא, עבד רבך הכי [יתום, וכי עשה רבך כן]? ומסבירים, ובאמת, תרוייהו [שניהם] מבעל הבית זבון [קנו], וכל חד וחד [אחד ואחד] סבר: חבראי מתגר זבן [חברי מסוחר קנה], שאמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: לא שנו שאסור לקנות ביריד של גוים אלא דווקא בלוקח מן התגר, משום דשקלי מיכסא מיניה [שלוקחים מכס ממנו] לעבודה זרה ונמצא מהנה אותה מנכסיו, אבל בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיניה מיכסא [שאין נוטלים ממנו מכס] — מותר.

אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: אילמלא [אם] היה ר' יוחנן הא זימנא באתרא דקא שקלי מיכסא [בזמן הזה במקום שנוטלים מכס], אפילו מבעל הבית הוה אסר [היה אוסר] לקנות, שגם מהם נוטלים. אלא אינהו, היכי זבון [הם, איך קנו]? מבעל הבית שאינו קבוע זבון [קנו].

ב משנה אלו דברים אסורים למכור לגוי בכל זמן, משום שמשתמשים בהם במיוחד לתקרובת עבודה זרה: אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות (שיבוארו להלן בגמרא), ולבונה, ותרנגול הלבן. ר' יהודה אומר: מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולין כאשר הגוי קונה כמה תרנגולים שונים יחד; ובזמן שהוא בפני עצמו — קוטע את אצבעו ומוכרו לו, לפי שאין הם מקריבים חסר לעבודה זרה.

ושאר כל הדברים, סתמן שקונה ממנו סתם — מותר, ופירושן כשפירש שהוא לשם עבודה זרה — אסור; ר' מאיר אומר: אף דקל טב, וחצב, ונקלב — אסור למכור לגוים.