|
טקסט הדף מנוקד
מַשִּׁיקוֹ בַּמַּיִם מִשֶּׁהֶחְמִיץ אֵין מַשִּׁיקוֹ בְּמַיִם אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁתִּמְּדוֹ בְּמַיִם טְהוֹרִים וְנִטְמְאוּ אֲבָל טְמֵאִים מֵעִיקָּרָא לָא
אֲזַל רַב גְּבִיהָה מִבֵּי כְתִיל אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי מַאי שְׁנָא טְמֵאִין מֵעִיקָּרָא דְּלָא דְּאָמְרִינַן אַיְּידֵי דְּמַיָּא יַקִּירִי שׇׁכְנִי תַּתַּאי וּפֵירָא קָפֵי מִלְּעֵיל וְלָא קָא סָלְקָא לְהוּ הַשָּׁקָה לְמַיָּא אִי הָכִי טְהוֹרִים וּלְבַסּוֹף נִטְמְאוּ נָמֵי אֶלָּא מְבַלְבְּלִי הָכָא נָמֵי מְבַלְבְּלִי מַתְנִי' כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר אֵין קְנָס וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס אֵין מֶכֶר גְּמָ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר אֲבָל חֲכָמִים אָמְרוּ יֵשׁ קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר דְּתַנְיָא קְטַנָּה מִבַּת יוֹם אֶחָד עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת יֵשׁ לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס מִשֶּׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁתִּיבְגַּר יֵשׁ לָהּ קְנָס וְאֵין לָהּ מֶכֶר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר אֵין קְנָס וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס אֵין מֶכֶר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עַד שֶׁתִּיבְגַּר יֵשׁ לָהּ קְנָס קְנָס אִין מֶכֶר לָא אֵימָא אַף קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר מַתְנִי' כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵיאוּן אֵין חֲלִיצָה וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה אֵין מֵיאוּן גְּמָ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים יֵשׁ מֵיאוּן בִּמְקוֹם חֲלִיצָה דְּתַנְיָא עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר עַל הַלָּבָן מַתְנִי' כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה אֵין הַבְדָּלָה וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה אֵין תְּקִיעָה יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מַבְדִּילִין וְלֹא תּוֹקְעִין כֵּיצַד מַבְדִּילִין הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְקוֹדֶשׁ רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר בֵּין קוֹדֶשׁ חָמוּר לְקוֹדֶשׁ הַקַּל גְּמָ' הֵיכִי תּוֹקֵעַ אָמַר רַב יְהוּדָה תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ מִתּוֹךְ תְּקִיעָה וְרַב אַסִּי אָמַר תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ בִּנְשִׁימָה אַחַת אַתְקֵין רַב אַסִּי בְּהוּצָל כִּשְׁמַעְתֵּיהּ מֵיתִיבִי יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת תּוֹקְעִין וְלֹא מְרִיעִין מַאי לָאו לֹא מְרִיעִין כְּלָל לָא רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרַב אַסִּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ לָא מְרִיעִין בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא מִתּוֹךְ תְּקִיעָה וְרַב אַסִּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ לָא מְרִיעִין בִּשְׁתֵּי נְשִׁימוֹת אֶלָּא בִּנְשִׁימָה אַחַת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת כּוּ' הֵיכָא אָמַר לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה בַּחֲתִימָתָהּ וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן בַּחֲתִימָתָהּ וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר אַף בִּפְתִיחָתָהּ וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר 'בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל' וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ אָמַר רַבִּי זֵירָא יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת אוֹמֵר הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל וּבֵין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לַגּוֹיִם וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה מַאי טַעְמָא סֵדֶר הַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה הֲדַרַן עֲלָךְ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין רש"ימשיקו במים. אם נטמא דמיא בעלמא הוא: משהחמיץ אין משיקו במים. דחמרא הוא וכלים ואדם ניתנה להם תורת טהרה במקוה אבל באוכל ומשקה לא נאמר בהן טבילה ומים מיטהרים בהשקה שאם יש לו מים יפים לשתיה ונטמאו נותנן בכלי ומשקען במי המקוה עד שנושקין המים והוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה והכי מפרש בכל שעה (פסחים דף לד.) אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמא לא בטיל: לא שנו. דמשיקו במים: אבל טמאין מעיקרא לא. ורב גביהה פריך עלה מאי שנא: לשמעתא. כלומר טעמא דהא מתניתין בעא מיניה מרב אשי: יקירי. כבדין: קפי. צף ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו): מבלבלי. הכל יחד המים והיין של תמד הלכך מהניא ליה השקה: מתני' כל מקום שיש מכר. כל זמן שהבת קטנה ואביה זכאי למוכרה: אין קנס. אם נאנסה או נתפתתה אין לאביה חמשים כסף דנערה כתיב (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף: וכל מקום שיש קנס. דהיינו כשהיא נערה: אין מכר. דתניא בערכין (דף כט:) יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק''ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו בסימני נערות שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר: גמ' זו דברי ר''מ. דאמר קטנה אין לה קנס אבל חכמים אומרים יש לה קנס לקטנה וטעמא מפרש בכתובות (דף מ:) כל מקום שנאמר נער בלא ה''א אפילו קטנה במשמע: בת שלש שנים. ראויה לביאה: הכי גרסינן קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס וחכמים אומרים קטנה בת ג' שנים שהיא ראויה לביאה יש לה קנס: מכר לא. בתמיה והלא קטנה היא עד שתביא שתי שערות: אימא אף קנס. יש לה ואע''פ שיש מכר משתראה לביאה עד שתביא ב' שערות וקודם שתראה לביאה יש מכר ואין קנס ומשתביא שתי שערות ועד שתיבגר יש קנס ולא מכר ובין בגרות לנערות ששה חדשים: מתני' מיאון. ביתומה שקדשוה אמה או אחיה ואפילו לדעתה יכולה למאן ויוצאה בלא גט עד שתביא שתי שערות וכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה אם יבמה היא דאיש כתיב בפרשה ואם לא יחפוץ האיש ומקשינן אשה לאיש ומשנראית לחליצה אינה יכולה למאן: גמ' זו דברי ר''מ. דאמר נערה לא ממאנת: במקום חליצה. דאפילו נערה יכולה למאן: עד שירבה השחור. שיוקף אותו מקום בשער ובמסכת נדה (דף נב:) מפרש לא שירבה ממש אלא שיהו שתי שערות ארוכות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור: מתני' תקיעה. ערבי שבתות וימים טובים להבטיל את העם מן המלאכה ובין השמשות תוקעין להבדיל בין קדש לחול: הבדלה. בתפלה ועל הכוס במוצאי שבתות וימים טובים: תוקעין. אע''פ שגם היום יו''ט היה ואין בו מלאכה תוקעין להבדיל ממלאכת אוכל נפש: ולא מבדילין. מפני שהנכנס חמור מן היוצא: חל להיות במוצאי שבת מבדילין. לפי שהיוצא חמור מן הנכנס ותקיעה אין כאן: כיצד מבדילין. בין שבת ליום טוב כשהוא במוצאי שבת: גמ' היכי תוקע. ביו''ט שבע''ש כשהוא תוקע להבדיל בין קדש לחול דבעי שינוי משאר ערבי שבתות שהרי אין קדושה הנכנסת חמורה מקדושה דיוצאה כל כך: מתוך תקיעה. קודם שיסיים התקיעה הוא מריע בסופה: בנשימה אחת. ומכל מקום מפסיק הוא בינתיים: היכא אמר לה. להאי בין קדש לקדש: בחתימתה. של הבדלה אבל בפתיחתה הוא אומר בין קדש לחול וכך אנו נוהגים: אף בפתיחתה. מתחיל המבדיל בין קדש לקדש בין אור לחושך: ולית הלכתא כוותיה. שהרי למנות סדר הבדלות הוא בא בתחלה והבדלה דכתיבה באורייתא בקודש וחול כתיבה וכרבי דוסא נמי לית (ליה) הלכתא דלא מזלזלינן ביום טוב לקרותו קודש הקל: באמצע שבת. אפ''ה אמרינן בין יום השביעי אע''ג דלא שייך יום השביעי הכא כלל: סדר הבדלות. האמורות בתורה הוא מונה ולהבדיל בין הקדש וגו'. ויבדל בין האור ובין החושך. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ובין יום השביעי כו' היינו בין קדש לחול ומשום דבעי למימר מעין חתימה סמוך לחתימתה: תוספותהכא נמי מבלבלי. ורבא סלקא דעתך דכי נטמאו מעיקרא בפני עצמן אינו מועיל להן השקה אלא בפני עצמן הקשה ה''ר אליעזר ממיץ למה לי טעמא דמבלבלי כי נמי קפי פרי מלעיל סלקא להו השקה כדאשכחן בפרק התערובת (זבחים עח:) גבי יין וחלב לחין אין חוצצין שדרך היין עוברים המים אל גוף האדם ועלתה לו טבילה ונראה דלא קשה מידי דלא דמי דודאי אגבא דגברא או אגבא דמנא מחלחלי בהו מיא אבל דרך השקה לא: אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה דתניא. מתני' דבא סימן הוה מצי לאתויי אבל מייתי ברייתא משום דמפורש בה ר' מאיר: עד שירבה השחור על הלבן. פירוש הבשר לבן הוא וקאמר ר' יהודה דבעי שישחיר אותו המקום מן השערות ובשתי שערות סגי כדמפורש בפרק בא סימן ולא שירבה ממש אלא שיהו שתי שערות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור כלומר דומה כמו שיש שם שערות הרבה ושם פירש בקונטרס דלא גרסינן על הלבן: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|