|
טקסט הדף מנוקד
מַתְנִי' הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף וְאֶחָד וָחֵצִי בִּבְהֵמָה שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה רוֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה
גְּמָ' הַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה לְכִתְחִלָּה לָא עַד כַּמָּה לִשְׁחוֹט וְלֵיזִיל אִיבָּעֵית אֵימָא אַאֶחָד בָּעוֹף וְאִיבָּעֵית אֵימָא אַרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ (כמ"ש סִימָן) אָמַר רַב כָּהֲנָא מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִן הַצַּוָּאר שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר מִמָּקוֹם שֶׁשָּׁח חַטֵּהוּ מִמַּאי דְּהַאי חַטֵּהוּ לִישָּׁנָא דְּדַכּוֹיֵי הוּא דִּכְתִיב וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר וְאֵימָא מִזְּנָבוֹ שָׁח מִכְּלָל שֶׁזָּקוּף בָּעֵינַן וְהָא שָׁח וְעוֹמֵד הוּא וְאֵימָא מֵאׇזְנוֹ בָּעֵינַן דַּם הַנֶּפֶשׁ וְלֵיכָּא וְאֵימָא דְּקָרַע וְאָזֵיל עַד דַּם הַנֶּפֶשׁ וְתוּ שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מְנָלַן אֶלָּא גְּמָרָא שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא וּקְרָא לְמַאי אֲתָא דְּלָא לְשַׁוְּיַיהּ גִּיסְטְרָא רַב יֵימַר אָמַר אָמַר קְרָא וְזָבַחְתָּ מִמָּקוֹם שֶׁזָּב חַתֵּהוּ מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי חַתֵּהוּ לִישָּׁנָא דְּמִתְבַּר הוּא דִּכְתִיב אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת וְאֵימָא מֵחוֹטְמוֹ זָב עַל יְדֵי חִתּוּי בָּעֵינַן וְהַאי זָב מֵאֵלָיו הוּא וְאֵימָא מִלִּבּוֹ וְתוּ שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מְנָלַן אֶלָּא גְּמָרָא שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא וּקְרָא לְמַאי אֲתָא דְּלָא לְשַׁוְּיֵיהּ גִּיסְטְרָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא וְשָׁחַט אַל תִּקְרֵי וְשָׁחַט אֶלָּא וְסָחַט מִמָּקוֹם שֶׁסָּח חַטֵּהוּ וְאֵימָא מִלְּשׁוֹנוֹ בָּעֵינַן דַּם הַנֶּפֶשׁ וְלֵיכָּא וְאֵימָא דְּקָרַע וְאָזֵיל עַד דַּם הַנֶּפֶשׁ וְתוּ שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מְנָלַן אֶלָּא גְּמָרָא שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא וּקְרָא לְמַאי אֲתָא דְּלָא לְשַׁוְּיֵיהּ גִּיסְטְרָא וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא דְּתַנְיָא רַבִּי חִיָּיא אָמַר מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר שֶׁנֶּאֱמַר וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר מָה תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר וַהֲלֹא רֹאשׁ וּפֶדֶר בִּכְלַל כׇּל הַנְּתָחִים הָיוּ לָמָּה יָצְאוּ לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֵין לִי אֶלָּא נְתָחִים שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל הַפְשָׁטָה מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ מִדְּקָאָמַר אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז מִכְּלָל דִּשְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר וְתַנָּא פָּתַח בְּרֹאשׁ וּפֶדֶר וּמְסַיֵּים בְּרֹאשׁוֹ וּפִדְרוֹ הָכִי קָאָמַר מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר וְרֹאשׁוֹ וּפִדְרוֹ לְמָה לִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא מִנַּיִן לְרֹאשׁ וּפֶדֶר שֶׁקּוֹדְמִין לְכׇל הַנְּתָחִים תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ רש"ימתני' השוחט שחיטתו כשרה. בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון . דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך: אחד בעוף. בגמרא תני טעמא: ורובו של אחד. של כל אחד ואחד: וורידין. חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא (לקמן דף כח:) מפרש דאעוף קאי ומשום להוציא את הדם: רוב אחד בעוף כו'. בגמרא (שם דף כט.) פריך הא תנא ליה רישא: גמ' השוחט. על כרחך דיעבד משמע הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה לא סגי בהכי בתמיה: אאחד בעוף. קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד: מן הצואר. מן הגרון: ששח. שכופף: חטהו. הכשירהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו ונקהו ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא גרסינן דאכשורי הוא: ואימא מזנבו. שכפוף תמיד: ששח. משמע כופף ולא כפוף מכלל שבדרך הליכתו הוא זוקף: מאזנו. שהוא כופפה כשהוא רוצה: דם הנפש. דהא בקדשים כתיב ודם הנפש בעינן לזריקה דכתיב דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו מכפר: ה''ג ותו שהייה דרסה חלדה כו'. ולא גרסינן וליטעמיך: וקרא למאי אתא. כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן: דלא לשוייה גיסטרא. שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא לישנא אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא ידרוס אע''ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן: שזב. שדמו זב: חתהו. שברהו כלומר חתכהו: מחוטמו. שהוא זב ליחה תמיד דהא דם בקרא לא כתיב: לבו. אם תתקע בו סכין הוא זב דם הרבה: דלא לשוייה גיסטרא. ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא: שסח. שמוציא קול: לשון. מסייע להוציא קול ובבכורות (דף מ.) נמי לענין מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר בלשונו: ותנא מייתי לה מהכא. אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא: אין לי. שקרויין נתחים: אלא אותן שישנם בכלל הפשטה. כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים משמע: מנין לרבות. בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים (דף פה:) צמר [שבראשי הכבשים ושער] שבזקן התיישים [והעצמות והגידין] והקרנים והטלפים [שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה]: תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וגו'. ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן: מכלל דשחיטה מן הצואר. דאי לאו הכי במאי הותז: ופרכינן תנא פתח בראש ופדר. למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך: הכי גרסינן וראשו ופדרו מיבעי ליה לכדתניא כו'. והכי מסיים תנא למתניתין: תוספותמתני' השוחט. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. דוקא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד מוקי לה בגמרא וכרבי יהודה קיימא לן כדאמר בפ''ק דברכות (דף ח:) הזהרו בוורידין כר' יהודה ונראה דדוקא לכתחלה קא''ר יהודה אבל אם צלאו דיעבד ולא נחתכו הוורידין שרי כדמוכח בגמרא דקאמר רב פפא רישא בחולין מהכא דקאמר ר' יהודה עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עליה ואי אמרת בקדשים אמאי פליגי עליה הוא עצמו לדם הוא צריך ואי ר' יהודה בדיעבד נמי אסר דלמא לכתחלה מודו רבנן אבל בדיעבד פליגי עליה לכך נראה דפשיטא ליה דרבי יהודה לא קאמר אלא לכתחלה והא דקאמר בתוספתא דרבי יהודה פוסל בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא כלומר אסור: חצי אחד בעוף. ה''ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן ולא נקטיה אלא אגב דבעי למתני אחד וחצי בבהמה אע''ג דהוי טפי מרוב השנים בין הכל שחיטה פסולה: שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל. ואי משום וורידין אפילו ר' יהודה מודה בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר כדלקמן (דף כח:): ותו שהייה דרסה וחלדה כו'. בכל הספרים גרסינן וליטעמיך ובקונטרס הגיה ותו וקשה לפירושו דאי הש''ס קאמר לה ומסיק דקרא אתא דלא לשוייה גיסטרא וכן בסמוך גבי קרא דוזבחת מוקי לקרא דלא לשוייה גיסטרא למה לי תרי קראי להכי ועוד דמפרש דלא לשוייה גיסטרא שלא יחתוך הצואר עם הסימנין היכי משמע מושחט . ועוד אמאי ס''ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנין ונראה כגירסת הספרים דגרסי וליטעמיך ורב כהנא קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמרא ולא מאזנו ולא מחוטמו אבל אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל אי מן העורף כמליקה או מצד הגרון בסימנים ולהכי אתא ושחט לומר ממקום ששח וקיימא מילתא דרב כהנא דקאמר מנין לשחיטה מן הצואר דהיינו גרון כדתנן לעיל (דף יט:) שכל הצואר כשר לשחיטה וכל העורף כשר למליקה: מנין לרבות את הראש שכבר הותז כו'. משמע דלא הוי בכלל ונתח אותה לנתחיה ותימה דבפ''ק (לעיל דף יא.) אמר אתיא מראשה של. עולה דרחמנא אמר לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ויש לומר דהדר ערביה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים ואת הראש: מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר. לא אתא האי תנא אלא למעוטי זנבו אבל אכתי לא ידעינן אי מן הצואר אי מן העורף: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|