וכלל אמרו חכמים: אל ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת. כיוצא בו. המוליך פירות שביעית (של שנת השמיטה) ממקום שכלו לחיה מן השדה, שפירות שביעית מותרים לאכילה לבעלי בתים המחזיקים את הפירות בבתיהם — כל עוד אותם הפירות מצויים עדיין בשדה כהפקר לכל, ואם כלו מן השדה יש לבערם מן הבית. אם הוליך פירות כאלה ממקום שכבר כלו מן השדה למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו — הוא חייב לבער כחומרי שני המקומות. ר' יהודה אומר בכגון זה אינו צריך, שאומר לו לבן המקום: צא והבא לך אף אתה ממקום שמצויים בו עדיין פירות אלה בשדה.

א גמרא ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] שנה איסור זה בערבי פסחים? אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי [גם כן] אסורים במלאכה! דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן זמן המנחה ולמעלה (והלאה) אינו רואה סימן ברכה לעולם! ומשיבים, יש בכל זאת הבדל: התם [שם] בערב שבת או חג אחר מן המנחה ולמעלה — הוא שאסור, ואילו סמוך למנחה — לא. הכא [כאן] בערב פסח האיסור הוא כבר מחצות היום. אי נמי [או גם כן] אפשר להראות הבדל אחר, התם [שם] בערב שבת וחג סימן ברכה הוא דלא חזי [שאינו רואה], אבל שמותי לא משמתינן ליה [לנדות אין מנדים אותו], הכא שמותי נמי משמתינן ליה [כאן בערב פסח לנדות גם כן מנדים אותו] כי בערב פסח יש איסור ממש בדבר.

גופא, לגופה של אותה הלכה שהזכרנו מביאים אנו את המקור בשלמותו: העושה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, וכן מקדים לעשות במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכפורים, ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה שאם מקדים או מאחר יכול להיכשל בעשיית מלאכה ביום האסור. ומעירים: לאתויי [להביא להוסיף] תענית ציבור מאותן תעניות (כתשעה באב ותעניות על הגשמים) שיש בהן איסור מלאכה, אינו רואה סימן ברכה לעולם במלאכתו שעושה, מפני שהוא קרוב לעבור עבירה.

כהמשך להלכות אלה מביאים מן התוספתא מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: יש פעמים שאדם הוא זריז ונשכר בזריזותו, ויש זריז ונפסד, יש שפל (עצלן) ונשכר, ויש שפל ונפסד. כיצד? זריז ונשכר — דעביד כולי שבתא [שעובד כל השבוע], ולא עביד במעלי שבתא [עובד בערב שבת]. זריז ונפסד — דעביד כולי שבתא, ועביד במעלי שבתא [שעובד כל השבוע, ועובד גם בערב שבת]. שפל ונשכר כיצד? — זה שלא עביד כולי שבתא [עובד כל השבוע], ולא עביד במעלי שבתא [עובד בערב שבת], שפל ונפסד — זה שלא עביד כולי שבתא [עובד כל השבוע], ועביד במעלי שבתא [ועובד בערב שבת] להשלים מה שהחסיר. אמר רבא: הני נשי [אותן נשים] של העיר מחוזא, אף על גב [אף על פי] שלא עבדן עבידתא במעלי שבתא [עושות מלאכה בערב שבת] רק משום מפנקותא [פינוק] הוא, דהא [שהרי] כל יומא נמי [יום גם כן] לא קא עבדן [עושות הן], אפילו הכי [כך] שאין הדבר נובע מתוך זהירות במצוה אלא מתוך עצלות — בכל זאת שפל ונשכר קרינן להו [קוראים אנו להן] שיש בכך צד מעולה.

במאמר זה נפגשנו במושג של אדם המקבל שכר על מצוה שעשה שלא לשמה, ובאותו ענין רבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] במקום אחד: "כי גדל עד שמים חסדך ועד שחקים אמיתך" (תהלים נז, יא), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי גדל מעל שמים חסדך ועד שחקים אמיתך" (תהלים קח, ה), הא כיצד? ומסביר: כאן שגדול מעל שמים בעושין את המצוה לשמה, וכאן (עד שמים) בעושין שלא לשמה שאף להם יש שכר. וכפי שאמר בענין זה רב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בסופו של דבר יבין יותר והוא בא לקיום לשמה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: המצפה לשכר אשתו העובדת או לשכר ריחים — אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומסבירים: שכר אשתו הכוונה היא למתקולתא, שהיא עצמה טווה חוטים לאחרים לפי משקל (ר"ח) ששכרה מועט ובזיונה ברחוב מרובה. וריחייא הכוונה היא אגרתא [דמי שכירות] שהוא נוטל שכר מאלה הטוחנים בריחיים של יד שלו. אבל אם האשה עבדה ומזבנה [עושה מלאכת כפיים ומוכרת] אישתבוחי משתבח בה קרא [משתבח בה הכתוב] ומפאר את מעלותיה, שהרי נאמר באשת החיל "סדין עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני" (משלי לא, כד).

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בענין סימן ברכה: המשתכר בקנים או בקנקנים שהוא מוכר — אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא [מה הטעם] כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא [שמרובה נפחם שולטת בהם עין הרע], שהכל סבורים שהוא מוכר הרבה בעוד שאין הדבר כן. וכיוצא בכך תנו רבנן [שנו חכמים]: תגרי סימטא המוכרים סחורתם בסימטות הסמוכות לרשות הרבים והכל רואים אותם, ומגדלי בהמה דקה שכרגיל גורמים נזק לשדות אחרים, וקוצצי אילנות טובות העושים פרי, אפילו עשו כן בהיתר, וכן נותנין עיניהן בחלק יפה, אנשים שכאשר הם מתחלקים בדברים הריהם מקפידים לקבל את החלק הטוב יותר, כל אחד מאלו אינו רואה סימן ברכה לעולם, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דתהו ביה אינשי [שאנשים תוהים עליו] ושמים לב למעשיהם ולכן אינם מתברכים בהם.

ועוד כיוצא בדבר זה תנו רבנן [שנו חכמים], ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם: שכר כותבין של ספרי קודש, ושכר מתורגמנין שמסבירים ומתרגמים את דברי החכם הדורש לציבור בשבת, ושכר יתומים שמקבל אדם כשעושה שותפות עם אפוטרופוס של יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים.

ושואלים: בשלמא [נניח] שכר מתורגמנין אינם מצליחים בו משום דמיחזי [שנראה] כשכר שבת, שהם מקבלים שכר עבור עבודתם בשבת, ואף שאין בכך עבירה אינו נראה יפה. מעות יתומים נמי לאו בני מחילה נינהו [גם כן אינם בני מחילה] שהרי קטנים הם ואין בכוחם למחול על הפסדם, ואם נטל משהו מחלקם שלא כדין, כיון שאינם יכולים למחול לו כשאר שותפים המוחלים על הפסד זעיר — הרי הוא כגזלן. מעות הבאות ממדינת הים — משום דלאו כל יומא מתרחש ניסא [שלא בכל יום מתרחש נס], שהסיכון בסחורה המובאת ממרחקים הוא גדול מאד, ואם זכה והרויח הרי הוא מנכה לעצמו מזכויותיו.

אולם שכר כותבין מאי טעמא [מה טעם] אינם מצליחים בו? אמר ר' יהושע בן לוי: עשרים וארבע תעניות (כנגד משמרות כהונה. מהרש"א) ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים של תורה תפלין ומזוזות שלא יתעשרו במלאכתם, שאילמלי מתעשרים — אין כותבים עוד. וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: כותבי ספרים ותפילין ומזוזות, הן ותגריהם כלומר, הסוחרים הקונים מהם ותגרי תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים ומתפרנסים ממנה, לאיתויי [להביא] מוכרי תכלת לציצית שגם הם בכלל זה — אינן רואים סימן ברכה לעולם. ואם עוסקים לשמה להוסיף שיהיו חפצי קדושה ומצוה מצויים לאחרים — רואים.

ג במשנתנו דובר בשמירתם של מנהגי המקום, ובקשר לכך מסופר: בני ביישן נהוג [בית שאן היו נוהגים] שלא הוו אזלי [היו הולכים] מצור לצידון במעלי שבתא [בערב שבת] ליום השוק שהיה שם בערבי שבת. שהחמירו על עצמם שלא להתבטל מצורכי השבת, אף בנסיעה קצרה זו, מפני כבוד השבת. אתו בנייהו קמיה [באו בניהם לפני] ר' יוחנן לבקש שיתיר להם מנהג זה. אמרו לו: אבהתין [אבותינו] אפשר היה להו [להם] מחמת עושרם להתפרנס בלא יום שוק זה, אנן [אנחנו] לא אפשר לן [לנו]. אמר להו [להם]: כבר קיבלו אבותיכם עליהם מנהג טוב זה והוא מחייב אף אתכם, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (משלי א, ח). ואנו למדים מכאן שחייב אדם לשמור לא רק הלכות אלא אף מנהגי בית אבותיו.

ועוד מסופר בענין מנהגים: בני העיר חוזאי נהגי דמפרשי [היו נוהגים שהיו מפרישים] חלה גם מעיסה של ארוזא [אורז], אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לרב יוסף על מנהגם זה. אמר להו [להם]: ניכלה [שיאכל אותה] את החלה הזו זר מי שאינו כהן באפייהו [בפניהם], להראות להם במפגיע שאין מנהגם זה מנהג. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: דברים המותרים מצד הדין ואחרים נהגו בהן איסור