במרובה שמנוייו מועטים ורב הבשר, וכיון שכך אין צורך בחגיגה, וממילא אף אין צורך בקופיץ. על הסבר זה מקשים: מנא ידעי [מנין יודעים] הבעלים שיהא השנה הפסח מרובה, שמא יתרבו הנמנים עליו עד שעת שחיטתו וימצא הפסח מועט.

אלא צריכים לומר שמדובר כאן בפסח שבא בטומאה של רוב ישראל, שאין מביאים עמו חגיגה. ומקשים: סוף סוף, מנא ידעי [מנין יודעים] הבעלים מראש כשמטבילים סכיניהם ביום שלושה עשר בניסן, שיבוא הפסח בטומאה? שמא יתברר שרוב ציבור טהור!

ומשיבים: מדובר דמית [שמת] הנשיא, ולפי ההלכה צריכים הכל להיטמא לו. ושואלים: דמית [שמת] הנשיא אימת [אימתי]? אילימא [אם תאמר] דמית [שמת] בשלשה עשר והכל נטמאים לו — אם כן, סכין מלכתחילה למה לי דמטבליה [להטבילה]? שהרי בכל אופן עתיד הוא להיטמא! ואלא דמית [שמת] בארבעה עשר, ואין יודעים לפני כן אם יבוא הפסח בטומאה. ואם כן, מאי שנא [מה שונה] סכין שמטביל אותה, ומאי שנא [ומה שונה] קופיץ שלא מטביל לה [אותה]?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שנשיא גוסס בשלשה עשר. סכין שיש בה רק חד ספיקא [ספק אחד] ספק ימות הנשיא וייעשה הפסח בטומאה, ספק לא ימות הנשיא לפני החג — הרי הוא מטביל אותה, שאם לא ימות הנשיא צריך הוא סכין טהורה לשחוט בה. קופיץ שיש בו תרי ספיקי [שני ספיקות] שמא ימות הנשיא ולא יצטרכו להטבילו, ועוד שמא יהא הפסח מרובה ולא יצטרכו לקרבן חגיגה — אינו מטביל.

א תניא [שנינו בברייתא] יהודה בן דורתאי פירש מן החכמים הוא ודורתאי בנו, והלך וישב לו בדרום כדי שלא תחול עליו החובה להקריב את הפסח וחגיגה (שהרי הוא בדרך רחוקה מירושלים) מפני שחלק על שיטת חכמים בדין חגיגה של יום ארבעה עשר, שלדבריהם אינה דוחה את השבת. שאמר: אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל: מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת, מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים, ולא אמרו להן לישראל שאף חגיגה של יום ארבעה עשר דוחה את השבת.

אמר רב: מאי טעמיה [מה טעמו] של בן דורתאי — דכתיב [שנאמר]: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (דברים טז ב), ויש לשאול: וכי בא פסח מן הבקר? והלוא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים כמבואר בספר שמות (יב, ה)! אלא כך יש להבין: "צאן" — זה פסח, "בקר" — זו חגיגה הבאה עמו. ואמר רחמנא [הכתוב] "וזבחת פסח" ללמדנו ששניהם נזבחים כאחד. ומכאן למד שדינה של חגיגה כפסח לכל דבר!

אמר רב אשי: וכי אנן [אנחנו] את טעמא [הטעם] של הפרושים ניקו ונפרוש [נעמוד ונפרש]? שהרי בן דורתאי ובנו פרשו מכל חכמי ישראל, ואיננו צריכים לעסוק בפירוש שיטתם של אלה שהבדילו עצמם מכלל החכמים. אלא קרא [הפסוק] לצורך הסבר שיטתו של רב נחמן הוא דאתא [שבא], שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין למותר הפסח, שהיא בהמה שהקדישוה לקרבן פסח ונאבדה והקריבו אחרת תחתיה, ולאחר מכן מצאוה. או שהפרישו מעות לפסח וחלה עליהם קדושת הפסח, ואחר כך הוזלו הבהמות ונותרו מעות, שקרב בתור זבח שלמים —

שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", ונשאלה השאלה: וכי פסח מן הבקר בא? והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אלא בא הכתוב ללמד כי מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, וקרבן שלמים הוא הקרבן שמותר להביא מכל מיני צאן ובקר, זכרים ונקבות.

לעצם הדברים שואלים: ורבנן [ולשיטת חכמים] מאי טעמא [מה הטעם] שחגיגת ארבעה עשר וכן של חמישה עשר לא דחי [דוחה] את השבת? הא [הרי] ודאי קרבן ציבור הוא, שהרי היא באה למנויים רבים, וכל קרבנות הציבור דוחים את השבת!

אמר ר' אילעא משום ר' יהודה בן ספרא: אמר קרא [המקרא] בענין חג הסוכות: "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חוקת עולם לדורותיכם בחודש השביעי תחוגו אותו" (ויקרא כג, מא), וכי שבעה ימים הוא חג הסוכות? הלוא שמונה הוו [הם], שהרי בסוף חג הסוכות חוגגים תמיד שמיני עצרת ושמונה ימים הם! אלא מכאן לקרבן חגיגה (שעליו נאמר "וחגותם אותו") שאינה דוחה את השבת. שכיון שאין שמונה ימים בלא שבת באמצע, לכן אמרה התורה שחוגגים את החג (כלומר מקריבים בו קרבן חגיגה) רק שבעה ימים בלבד.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר: אמרתי לפני רבותי והקשיתי על סברה אחרונה זו: פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה ימים שאפשר להקריב בהם חגיגה, כגון שחל יום טוב הראשון של חג בשבת ואז גם יום השמיני חל להיות בשבת, ונמצא שרק ששה ימים מותרים בהקרבת חגיגה! אמר אביי: אבין תכלא לימא כי הא מילתא [המשכל את ילדיו יאמר דבר כזה] ולא יזהר בלשונו שלא לשאול שאלה בלתי מבוססת? הלוא יש הבדל גדול: שמונה לא משכחת [תמצא] לה כלל אפשרות שיהיו שמונה ימים בלא שבת בתוך החג, אבל שבעה איתא [יש] ברוב השנים שאפשר להקריב בהם.

אמר עולא אמר ר' אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב בבוקר, אינו יוצא בהן לא משום שלמי שמחה ולא משום קרבן חגיגה. ומפרש: משום שמחה אינו יוצא — דכתיב [שכן נאמר]: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים כז, ז) בעינן [צריכים אנו] לפי כתוב זה שתהא הזביחה