בשעת שמחה ביום טוב עצמו, וליכא [ואין כאן]. משום חגיגה אינו יוצא משום שקרבן חגיגה הוי [הינו] דבר שבחובה, שהרי חייב כל אדם להביא קרבן זה, וכלל בידינו: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ואינו יכול להביא קרבן חובה מדבר המוקדש כבר לצורך אחר.

ומעירים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] מברייתא זו: שנינו על דברי הפסוק: "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (דברים טז, טו), ופסוק זה לכאורה מיותר שכבר נאמרה לשון דומה לזו לפני כן ("ושמחת בחגך". דברים טז, יד). ודורשים: "והיית אך שמח" בא לרבות לילי יום טוב האחרון של חג, שאף בהם יש לדאוג שתהא שמחה באכילת קרבנות שלמים הראויים. ודנים: אתה אומר שהכוונה ללילי יום טוב האחרון, או אינו בא לרבות אלא לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך שמח" לשון "אך" משמעו: חלק שהוא לשון מיעוט וחלוקה, לומר שלא בכל פעם יש שמחה.

ומעתה נבוא לברר: מאי טעמא [מה טעם] למדים אנו מלשון מיעוט זו דוקא לגבי לילה ראשון שאינו שייך לשמחה. לאו [האם לא] משום שבלילה ראשון אין לו במה ישמח? שכפי שאמרנו קרבן שלמים שמקריב מערב החג, אינו יוצא בו חובת שמחה לפי שלא נזבח בשעת שמחה! אבל ביום טוב אחרון יכול לשמוח בשלמים שנזבחו מאתמול בחול המועד, שאף הוא זמן שמחה.

ודוחים: לא מטעם זה, אלא כדקתני טעמא [כפי ששנוי טעמו של דבר] בברייתא ששנינו: מה ראית לרבות לילי יום טוב אחרון לשמחה ולהוציא לילי יום טוב ראשון, שהרי אף ברמזי הכתוב לא נאמר דבר זה? ומסבירים: מרבה אני לילי יום טוב האחרון לשמחה משום שיש שמחה בימים שלפניו כל ימי החג, ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין יום שמחה לפניו, ואין איפוא ראיה מכאן.

מתיב [מקשה] רב יוסף על דברי עולא, שנינו: חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה, ומעתה יש לשאול: אמאי [מדוע]? הא [הרי] לפי דברי עולא בעינן [צריכים אנו] זביחה בשעת שמחה, וליכא [ואין כאן]! אמר רב אידי בר אבין: שעיכב ושחטה לאחר מכן בימי החג, זמן שמחה.

אמר רב אשי: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] הא מתניתא, מאן קתני לה [ברייתא זו, מי שנה אותה]? הלוא בן תימא הוא ששנאה! אולם לשיטת בן תימא הא פסלה לה [הלוא נפסלה] בלינה, שלשיטתו חגיגה זו דינה כפסח ואסור לאוכלה למחר. שמע מינה [למד מכאן] שאכן לא הקריבו אותה ביום ארבעה עשר, אלא לאחר מכן.

מתיב [מקשה] רבא, שנינו: ההלל והשמחה בחג הסוכות שמנה ימים, ואי אמרת בעינן [ואם אומר אתה שצריכים אנו] שתהא זביחה בשעת שמחה, הרי זמנין סגיאין [פעמים הרבה] שלא משכחת לה [מוצא אותה] אלא שבעה ימים, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת, ובשבת אין מקריבים קרבן חגיגה! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה: משמחו בשעירי הרגלים כלומר, מקיימים אז מצות שמחה בבשר השעירים שמקריבים ברגלים לחטאת, ואותן חטאות נאכלות לכהנים.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר לדחות: חדא [אחת] ששעירי הרגלים בשבת חי — נאכלין, צלי — אין נאכלין, שהרי אי אפשר לצלותם ביום השבת, שאין צליה זו מעיקר העבודה, ואפשר אם כן לאכלם רק כבשר חי, ושמחה בחי ליכא [אין], שאכילת בשר חי איננה יכולה להיקרא שמחה. ועוד, אם אותם כהנים אוכלין, וישראל אם כן במה הם שמחים ובמה מקיימים הם מצוה זו? אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקיה ויין ישן.

א כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב — יוצא בהן משום שמחה אבל אין יוצא בהן משום חגיגה, ומפרש: יוצא בהם משום שמחה — כי לא בעינן [צריכים אנו] שתהא זביחה בשעת שמחה, והעיקר הוא שיהא נאכל בשעת שמחה. ולא יצא משום חגיגה, כי חגיגה הוי [היא] דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

מיתיבי [מקשים] הרי שנינו: "והיית אך שמח" לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר "אך" — משמעו: חלק.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שסבורים אנו שלשון מיעוט זו באה דווקא למעט יום טוב ראשון, לאו [האם לא] משום שאין לו ביום טוב הראשון במה ישמח, משום שבקרבן השלמים שמקריב בערב החג אינו יוצא בו ידי חובת שמחה, לפי שלא נזבח בשעת שמחה! ודוחים: לא, הטעם הוא כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] בהמשך: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון — מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש ימים של שמחה לפניו, ומטעם זה מוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין אף יום שמחה לפניו.

ב אמר רב כהנא: מנין לאימורי (חלבי הקרבנות העולים למזבח) של חגיגת חמשה עשר בניסן שנפסלין בלינה כבר בלילה הראשון לאחר הקרבתם, ואין ממתינים להם עוד יום נוסף, אף שאת בשר הקרבן מותר לאכול עוד יום נוסף? משום שנאמר: "לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כג, יח), וסמיך ליה [וסמוך לו] המילה "ראשית" כאמור: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" (שמות כג, יט), למימרא [לומר] לנו: דהאי בקר [שבוקר זה] שנאמר בכתוב הוא בקר ראשון הבא לאחר הקרבת הקרבן.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב יוסף על הוכחה זו: טעמא [הטעם דוקא] שכתב "ראשית", הא [הרי] אם לא כתב "ראשית" — הוה אמינא [הייתי אומר] מאי [מה משמע] בקר — בקר שני, שהוא לאחר יום המחרת. ויש לשאול: מי איכא מידי [האם יש דבר מקרה] כזה שהבשר כבר איפסיל ליה מאורתא [נפסל לו מהערב], שהרי בשר החגיגה מותר לאוכלו רק שני ימים ולילה שביניהם, ואילו אימורין יהיו מותרים עד צפרא [הבוקר] שלאחר מכן?

אמר ליה [לו] אביי: אלמה [למה] לא? והרי קרבן פסח לשיטת ר' אלעזר בן עזריה, שלדעתו בשר איפסיל ליה [נפסל לו] מדין תורה כבר מחצות, שלדעתו אין אוכלים את קרבן הפסח אלא עד חצות הלילה, ואילו אמורין קרבים עד צפרא [הבוקר]!

אמר רבא: רב יוסף הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: מי איכא מידי [האם יש דבר, דוגמה] שאלו תנא לבשר הקרבן עצמו לא בעי [צריך] "ראשית", שהתנא הדן בנושא זה בדין אכילת הבשר אינו נזקק לתוספת "ראשית", משום שהוא סבור שהיא מובנת מאליה, ורב כהנא כדי ללמד לענין אימורין שהוא פשוט יותר בעי [צריך] את המלה "ראשית"!?

ושואלים: מאי היא [מה הוא] אותו מקור שרמז רבא עליו? ומסבירים: דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הכתוב: "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד),