אמר רב גידל אמר רב: האי סמלק שהוא עשב ריחני מברכין עלויה [עליו] "בורא עצי בשמים". אמר רב חננאל אמר רב: הני חלפי דימא שהוא עשב בושם הגדל ליד הים מברכין עלייהו [עליהם] "בורא עצי בשמים". אמר מר זוטרא: מאי קראה [מה הכתוב] ממנו הוכחה לכך שקוראים "עץ" לדבר שיש בו רק גבעולים רכים למדי — "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו), הרי שאף גבעולי הפשתן נקראים "עץ".

רב משרשיא אמר: האי נרקום דגינוניתא [זה נרקיס הגינה] מברכין עלויה [עליו] "בורא עצי בשמים". ועל דדברא [הגדל בשדה] ואינו דומה למין התרבותי מברכים "בורא עשבי בשמים". אמר רב ששת: הני סיגלי [אלה הסיגלים] שהם עשבי ריח, מברכין עלייהו [עליהם] "בורא עשבי בשמים". אמר מר זוטרא: האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא [מי שמריח באתרוג או בחבוש] אומר: "ברוך שנתן ריח טוב בפירות".

א ואגב ברכת הריח הובאה הלכה שאמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי [מי שיוצא בימי, בתקופת] ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי [ורואה אילנות שהם מלבלבים], אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם". אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין בכתוב ראיה לכך שמברכין על הריח? — שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ,ו), שהוא מפרשו: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? — הוי אומר: זה הריח. וראיה היא שאף על הדברים שרק הנשמה נהנית מהם מברך ("תהלל") את ה'.

ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ילכו יונקותיו, ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון" (הושע יד, ז).

ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מאי דכתיב [מהי משמעות זה שנאמר] "את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (קהלת ג, יא) — מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקדוש ברוך הוא את אומנתו בפניו, שכל אדם יהיה מרוצה באומנותו, ובכך יתנהל העולם כסדרו.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: "תלה ליה קורא [לו קור] דקל לדבר אחר (חזיר), ואיהו דידיה עביד [והוא את שלו יעשה] ". שאף שקור הדקל הוא מאכל ערב, יגלגל החזיר אותו באשפה כדי להנות ממנו על פי דרכו שלו; שטעמו של כל יצור שונה ואין להשוות בין אנשים שונים.

ב ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אבוקה כשנים, שההולך בדרך חשוכה ואבוקה בידו, הרי זה כאילו הלכו שנים, ואור הירח הריהו כשלשה. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: האם אבוקה נחשבת כשנים בהדי דידיה [ביחד אתו], או דילמא [שמא] אבוקה כשנים לבר מדידיה [חוץ ממנו]? תא שמע [בואר ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו שם וירח כשלשה, אי אמרת בשלמא בהדי דידיה [נניח אם אומר אתה כי הכוונה ביחד אתו] — שפיר [יפה, מוטב], אלא אי אמרת לבר מדידיה [אם אומר אתה כי לאור הירח הריהם כשלושה חוץ ממנו], אם כן ביחד הריהם ארבעה, וארבעה למה לי? מה הצורך בארבעה? והאמר מר [והרי אמר החכם]: לאדם אחד ההולך בלילה נראה השד ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, ואילו לשלשה אינו נראה כל עיקר. ואין אם כן כל צורך בארבעה! אלא לאו שמע מינה [האם לא למד ממנה] כי מה ששנינו "אבוקה כשנים" משמעו — בהדי דידיה [ביחד אתו]. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ג ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא [החסיד], ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם מצד הערך המוסרי שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן [מנין לנו] דבר זה? — מתמר כלת יהודה, שכאשר הוציאוה להישרף נאמר: "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית לח, כה). שאף בזמן שהוציאוה להשרף לא גילתה שהיא הרה ליהודה, אלא הניחה לו להבין בעצמו, כדי שלא לביישו ברבים.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: אם הביאו לפניו שמן ריחני והדס יחד, בית שמאי אומרים מברך על השמן תחילה ואחר כך מברך על ההדס. ובית הלל אומרים: מברך על ההדס תחילה ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל: אני אכריע במחלוקת זו כדעת בית שמאי שראוי להקדים את הברכה על השמן, שכן הוא עדיף. שהרי שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו ואילו הדס רק לריחו זכינו ואולם לסיכתו לא זכינו. אמר ר' יוחנן: הלכה כדברי המכריע, רבן גמליאל.

ומסופר: רב פפא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב הונא בריה [בנו] של רב איקא. אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] שמן ריחני והדס, שקל [לקח] רב פפא, בריך [בירך] על ההדס ברישא [בתחילה], והדר בריך [ואחר כך] בירך על השמן. אמר ליה [לו] רב הונא: וכי לא סבר לה מר [אין אדוני סבור] כי הלכה כדברי המכריע? ואם כן במקרה זה היה צריך לנהוג להיפך! אמר ליה [לו] רב פפא: הכי [כך] אמר רבא: הלכה כבית הלל. ומעירים: ולא היא (ואינו כן), שלא אמר רבא הלכה זו, אלא לאשתמוטי נפשיה [להשמיט עצמו] הוא דעבד [שעשה, אמר] כך, שעל ידי כך הצדיק לכאורה את מה שעשה בטעות.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: בברייתא: אם הביאו לפניהם שמן ריחני ויין, בית שמאי אומרים: אוחז את השמן בימינו, מאחר שקודם יש לברך בתחילה על השמן, ואת היין בשמאלו, ואחר כך מברך על השמן וחוזר אחר כך ומברך על היין. ובית הלל אומרים היפך הדברים: אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו, ואחר כך מברך על היין וחוזר ומברך על השמן. ולאחר שמברך על השמן וסכו על ידיו הריהו טחו [מורחו] את השמן בראש השמש, כדי שלא ישארו ידיו מבושמות. ואם השמש תלמיד חכם הוא — טחו לשמן בכותל, מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם.

ובהקשר לכך מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ששה דברים הם גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא מביתו כשהוא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש. ויש אומרים כי אף לא יפסיע פסיעה גסה. וכן לא יהלך בקומה זקופה.

ו את הדברים המובאים בברייתא האלה מבארים בגמרא. על מה ששנינו שאל יצא תלמיד חכם כשהוא מבושם לשוק, אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: איסור זה הוא רק במקום שחשודים בו אנשיו על משכב זכור (זכר). שגבר היוצא מבושם במקום כזה לשוק יבואו לחושדו בכך. אמר רב ששת: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשהיה מבושם בבגדו, אבל אם היה מבושם בגופו — מותר, כי ודאי הזיעה מעברא ליה. [מעבירה אותו]. אמר רב פפא: שערו לענין זה הריהו כבגדו. ואמרי לה [ויש אומרים] ששערו דינו כגופו.

ומה ששנינו בברייתא שאל יצא יחידי בלילה, הריהו משום חשדא [חשד] זנות. ולכן לא אמרן [אמרנו] שאסור אלא באופן שלא קביע ליה עידנא [קבוע לו בלילה זמן] מיוחד ללימוד אצל רבו, אבל אם קביע ליה עידנא [קבוע לו זמן] כזה — מידע ידיע דלעידניה קאזיל [ידוע לכל של צורך אותו זמן, אותו שיעור, הוא הולך] ושוב אין חושדים בו.

ומה ששנינו שאל יצא תלמיד חכם במנעלים המטולאים, הרי זה מסייע ליה [לו] לדברי ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים. ומקשים: איני [וכך הוא]? והא [והרי] ר' חייא בר אבא עצמו נפיק [יצא] במנעלים מטולאים! אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: הדבר אסור רק בטלאי על גבי טלאי. ועוד: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בפנתא [ביחס לעור החופה את הנעל מלמעלה], אבל בגילדא [בסוליה] — לית לן [אין לנו] בה איסור. ובפנתא [ובעור החופה את הנעל] לא אמרן [אמרנו] אלא כשהוא באורחא [בדרך], אבל כשהוא בביתא [בבית] — לית לן [אין לנו] בה איסור. ולא אמרן [אמרנו] כן אלא בימות החמה, שהכל רואים את הטלאי, אבל בימות הגשמים, שהבוץ מכסה את הנעלים והטלאי אינו נראה — לית לן [אין לנו] בה.

ועל מה ששנינו בברייתא שאל יספר תלמיד חכם עם אשה בשוק, אמר רב חסדא: אשה זו שאמרו — ואפילו היא אשתו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שאל ישוחח אדם עם אשה בשוק אפילו היא אשתו, ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו, כי אין הכל בקיאין לדעת מה הן קרובותיו ויבואו לרנן אחריו.

ועל מה ששנינו בברייתא שאל יסב תלמיד חכם בחבורה של עמי הארץ, מסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו [שמא יבוא להמשך אחריהם].

ואת מה ששנינו שאל יכנס תלמיד חכם אחרונה לבית המדרש, מסבירים: משום דקרו ליה [שקוראים לו] "פושע", כלומר, רשלן ועצלן.

ויש אומרים, שאף לא יפסיע תלמיד חכם פסיעה גסה, שאמר מר [החכם]: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ושואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו] של המפסיע פסיעה גסה? ומשיבים: להדריה בקדושא דבי שמשי [שיחזיר אותו בקידוש של ליל שבת], שהוא סגולה לכך.

עוד שנינו בברייתא שאל יהלך תלמיד חכם בקומה זקופה, אלא כפוף קצת. וזהו כפי שאמר מר [החכם]: המהלך בקומה זקופה בדרך גאווה אפילו ארבע אמות, הריהו כאילו דוחק את רגלי השכינה, וכמו דכתיב [שנאמר]: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), והמהלך בקומה זקופה מראה שאיננו חושש לכבוד ה' הנמצא גם במקום זה, ועל ידי כך כאילו גרש את ה' מאותו מקום.