א מי שהביאו לפניו מליח [דבר מלוח] תחלה ופת לחם לאכול עמו — מברך על המליח ופוטר בברכה זו את הפת. וטעמו: לפי שהמליח עיקר והפת טפלה לו. זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו באה טפלה — מברך על העיקר ופוטר בברכה זו את הטפלה. מאחר שהמליח עיקר והפת טפלה.

ב גמרא שואלים: ומי איכא מידי דהוה [והאם יש דבר שיהיה] המליח עיקר והפת טפלה לו? שלכאורה אין סעודה שהמליח יהיה המאכל המרכזי בה! אמר רב אחא בריה [בנו] של רב עוירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גנוסר שנו כאן דין זה. שפירות אלה היו מתוקים ביותר, וכדי להפיג את מתיקותם היתירה היו אוכלים מאכלים מלוחים. וכדי שיוכלו לאכול אותם הצטרכו לאכול גם לחם עם המליח.

ואגב כך מפליגים בשבחם של פירות גינוסר, שאמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחרי] ר' יוחנן למיכל [לאכול] פירות גנוסר, כי הוינן בי [כאשר היינו יחד כדי] מאה — מנקטינן ליה לכל חד וחד [היינו מביאים לו כל אחד ואחד] עשרה עשרה, וכי הוינן בי [וכאשר היינו יחד כדי] עשרה, מנקטינן ליה כל חד וחד [היינו מביאים לו כל אחד ואחד] מאה מאה. וכל מאה מינייהו [מהם] הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי [היה מחזיק אותם סל בן שלושת סאים] ואכיל להו, ומשתבע דלא טעים זיונא [והיה אוכל אותם כולם, ומוכן להשבע שלא טעם מאכל] על כך תוהים: שהוא אמר שלא טעם זיונא [מאכל] סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! אלא אימא "מזונא" [אמור שלא טעם "מזון"], כלומר, שעדיין איננו שבע, מתוך טעמם הטוב של פירות גינוסר.

ועוד ספרו בהפלגה: ר' אבהו אכיל [אכל] פירות גינוסר עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה [שהיה הזבוב מחליק ממצחו], כי האכילה המרובה של פירות שמנים ומתוקים גרמה להחליק את בשרו עד כדי כך. ומסופר עוד כי רב אמי ורב אסי הוו אכלי [היו אוכלים] מהם עד דנתור מזייהו [שנשרו שערותיהם]. ר' שמעון בן לקיש הוה אכיל [היה אוכל] עד דמריד [שנתבלבלה דעתו]. ואז אמר להו [להם] ר' יוחנן לדבי נשיאה [לבני בית הנשיא] והוה משדר ליה [והיה משלח לו] ר' יהודה נשיאה באלושי אבתריה [שוטרים אחריו], ומייתי ליה לביתיה [והיו מביאים אותו לביתו].

ג ובדומה לכך נמסר כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית (סרדינים) לקוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת, שכה רבים היו הפועלים, וכה מתוקים היו הפירות שהוצרכו לכמות כזו של דגים מלוחים כדי לאפשר להם להמשיך בעבודתם.

ואגב סיפורים מפליגים אלה על הר המלך ועל ארץ ישראל, מספרים: כי אתא רבין אמר, אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך, שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות יונים משלוש בריכות (מחזורי לידה) בכל חדש. כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנית שמה, שהיו בה שמנים זוגות אחים כהנים נשואים לשמנים זוגות אחיות כהנות. וכדי להעריך מספר האנשים שבהם יכול שיקרה דבר מעין זה, מספרים: בדקו רבנן [חכמים] מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו בר מבנתיה [מצאו חוץ מבנותיו] של רב חסדא, דהוו נסיבן [שהיו נשואות] לרמי בר חמא ולאחיו מר עוקבא בר חמא. ואף על גב דאינהו הוו כהנתא, אינהו לא הוו כהני [ואף על פי שהן היו כהנות, הם לא היו כהנים] שכמעט בכל שטחה של בבל לא נמצא מקרה אחד כזה.

ומכיון שהוזכר ענין המליחים, מביאים את מה שאמר רב: כל סעודה שאין בה מלח, אינה נחשבת לסעודה. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל סעודה שאין בה שריף [תבשיל, מרק], אינה נחשבת לסעודה.

ד משנה אכל מן הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וכגון ענבים או תאנים או רמונים — מברך אחריהם שלש ברכות, כדרך שמברך על הלחם דברי רבן גמליאל. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא ברכה אחת מעין שלש. ר' עקיבא אומר: שלוש ברכות של ברכת המזון אינן מיוחדות ללחם דווקא, אלא אפילו אכל שלק [ירקות מבושלים] והוא עיקר מזונו — מברך עליו שלש ברכות. וענין נוסף: השותה מים לצמאו — מברך "שהכל נהיה בדברו". ר' טרפון אומר: מברך "בורא נפשות רבות וחסרונן". (וכל מה שחסר להן).

ד גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן גמליאל? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] בכתוב העוסק בשבח הארץ: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח), וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם" (שם שם, ט), וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"(שם שם, י), והוא מסיק מכאן כי הפירות שבהם נשתבחה הארץ נכללים במצוות ברכה אחר האוכל, ומאחר ובאותה פרשה נרמזו שלש ברכות, גם ברכתם היא בת שלש ברכות.

ורבנן [וחכמים] אומרים שהכתוב "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם "הפסיק הענין, ומצוות "ואכלת ושבעת וברכת" היא רק בלחם. אם כן ורבן גמליאל נמי [גם כן] הלא הפסוק של "ארץ" הפסיק הענין! אלא הפסוק ההוא מבעי ליה [נצרך לו] למעוטי [למעט] בכך את הכוסס את החטה כשהיא חיה, שאינו צריך לברך עליה ברכת המזון אף לדעת רבן גמליאל מאחר שאינה בכלל לחם.

אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' חנינא: כל שהוא מחמשת המינין של דגן הנכללים בכלל חיטה ושעורה, בתחלה, לפני האכילה, מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף, אחר אכילתו, מברך ברכה אחת מעין שלש.

כלל אחר אמר רבא בר מרי אמר ר' יהושע בן לוי: כל שהוא משבעת המינין של פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, בתחלה — מברך עליו "בורא פרי העץ", ולבסוף — ברכה אחת מעין שלש.

ה אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: מאי ניהו [מה היא] "ברכה אחת מעין שלש", מהו נוסחה? אמר ליה [לו]: אפירי [על פירות] העץ מברכים "על העץ ועל פרי העץ, ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם ה' אלהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל מקדשך, ועל מזבחך. ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ושמחנו בה. כי אתה ה' טוב ומטיב לכל".

לאחר אכילת מיני מאפה העשויים מאחד מחמשת המינין של דגן, אומר: "על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה" וכו'. וחותם (מסיים) את הברכה במילים "על הארץ ועל המחיה".

ואולם נשאלה השאלה: מיחתם במאי חתים [לחתום במה הוא חותם], מהו נוסח חתימתה של ברכה זו? שכן השאלה היא באיזה פרט יש לחתום, שאין חותמים אלא בנושא אחד של ברכה! כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: כי רב חתים [היה נוהג לחתום] בראש חדש "ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים", הרי שיש בכל זאת אפשרות לחתום בשני עניינים הצמודים זה לזה בנוסחם, ואם כן הכא מאי [כאן מה], יברך?

ובכך נחלקו הדעות: רב חסדא אמר שיש לחתום "על הארץ ועל פירותיה". ור' יוחנן אמר: "על הארץ ועל הפירות". אמר רב עמרם: ולא פליגי [ואינם חלוקים], אלא הא [זו] ששנינו שמברך "על הארץ ועל פירותיה" הרי זה לן [לנו], לבני בבל, והא [וזו] ששנינו שמברך "על הארץ ועל הפירות", הרי זה להו [להם] לבני ארץ ישראל.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב נחמן בר יצחק: אינהו אכלי, ואנן מברכין [הם, בני ארץ ישראל, אוכלים, ואנחנו בני בבל מברכים]?! כלומר, כיצד יכולים אנו, בני בבל, לברך על פירותיה של ארץ ישראל כשאנו אוכלים פירות בבל? אלא איפוך [הפוך], ואמור כך: רב חסדא אמר שמברך "על הארץ ועל הפירות", ור' יוחנן אמר שמברך "על הארץ ועל פירותיה".