א אמר רב יצחק בר אבדימי משום (בשם) רבינו (רב): על הביעא [ביצה] ועל מיני קופרא [בשר] בתחלה מברך "שהכל" ולבסוף "בורא נפשות רבות" וכו'. אבל אחר אכילת ירקא [ירק] לא יברך כלל. ואילו ר' יצחק אמר: אפילו אחר אכילת ירקא [ירק] יש לברך, אבל אחר שתיית מיא [מים] — לא יברך. ורב פפא אמר: אפילו אחר שתיית מיא [מים] יש לברך.

ומסופר, כי מר זוטרא עביד [עשה] בענין זה כרב יצחק בר אבדימי ולא ברך לאחר אכילת ירק, ואילו רב שימי בר אשי עביד [עשה] בענין זה כר' יצחק וכן ברך אחר אכילת ירק. וסימנך לזכור איזה חכם נהג כאיזה חכם, הוא: חד כתרי, ותרי כחד [אחד כשנים, ושנים כאחד], כלומר, מר זוטרא (שמזכירים רק ביחס אליו רק שם אחד, שלו ולא של אביו) נהג כר' יצחק בר אבדימי (שמזכירים ביחס אליו שני שמות, שלו ושל אביו), ורב שימי בר אשי, הנזכר בשני שמות, נהג כר' יצחק, הנזכר בשם אחד.

ובענין זה אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנא, עבידנא ככולהו [אני, בזמן שאני זוכר, אני עושה ככולם] ומברך ברכה אחרונה אף על המים.

תנן [שנינו במשנה]: כל דבר שטעון ברכה לאחריו — טעון ברכה לפניו, ואולם יש שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו. ואם כן, בשלמא [נניח] לדעת רב יצחק בר אבדימי, הרי מה שאמרו שיש דבר הטעון ברכה לפניו ולא לאחריו, הרי זה ללמד שיש לאפוקי ירקא [להוציא את הירק] מכלל ברכה לאחריו, שהרי לדעתו אין מברכים אחרי אכילת ירק. וכמו כן אף לדעת ר' יצחק נוחה המשנה, שכן יש לומר שבאה לאפוקי מיא [להוציא מים] מכלל ברכה לאחרי שתייתם, אלא לרב פפא, לאפוקי מאי [להוציא מה] באה ההלכה, שיש דבר שמברכים לפניו ואין מברכים לאחריו?

ועונים: לאפוקי [להוציא] מצות, שהרי מברכים על עשיית המצוות לפני עשייתן ולא אחר כך.

על כך מקשים: ולבני מערבא, דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי [ולבני ארץ ישראל, שלאחר שחולצים תפיליהם מברכים] "אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חקיו", לאפוקי מאי [להוציא את מה] באה ההלכה שבמשנה?

ומשיבים: לאפוקי ריחני [להוציא מיני ריח], שלדעת הכל אין מברכים לאחריהם.

ב ומאחר שהוזכרה כאן ברכת הביצה מביאים את מה שאמר ר' ינאי אמר רבי: כל שהוא כשיעור ביצה — ביצה טובה ממנו, כלומר, הביצה היא הטובה במאכלים. ומעין זה כי אתא [כאשר בא] ר' ינאי מארץ ישראל לבבל אמר: טבא ביעתא מגולגלתא משיתא קייסי סולתא [טובה ביצה מגולגלת, ביצה מבושלת מעט, מששה לוגים של סולת]. ומעין זה כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: טבא ביעתא מגולגלתא משיתא [טובה ביצה מגולגלת משש] מידות סולת, מטויתא [צלויה] טובה מארבע, ועל מבושלתא [מבושלת] אמרו שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו, לבר מבשרא [חוץ מבשר].

ג שנינו במשנה שר' עקיבא אומר שאפילו אם אכל שלק [ירקות מבושלים] והוא מזונו — מברך עליו ברכת המזון כעל לחם. ושואלים: ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני [והאם יש דבר שהשלק שלו הוא מזון]? אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו כאן, שהוא מזין.

ומעין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא העוסקת במיני מזונות: בשר הטחול יפה ומועיל לשיניים, ואולם הוא קשה ומזיק לבני המעים. ואילו הכרישין קשין לשינים ואולם יפין לבני מעים. ועוד אמרו שכל ירק חי מוריק את הפנים. ובכלל: כל ירק קטן (שעדיין לא הגיע למלוא גידולו) מקטין ומזיק, וכל נפש, יצור שלם, כמו דג שלם במלוא גידולו משיב את הנפש. וכל קרוב לנפש משיב את הנפש. ולענייננו: כרוב יכול לשמש למזון, ותרדין לרפואה. ולענין הלפת — אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו, לפי שהיא מזיקה ביותר.

אמר מר [החכם] בברייתא: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים. ושואלים: מאי תקנתיה? [מה תקנתו], מה יעשה בו? ומשיבים: נלעסיה ונשדייה [ילעסנו ויזרקנו].

ועל מה ששנינו בברייתא שהכרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים שואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו]? ומשיבים: לשלקינהו ונבלעינהו [ישלקם ויבלעם], בלי ללעוס.

ועל מה ששנינו שכל ירק חי מוריק, אמר ר' יצחק: מדובר כאן בסעודה ראשונה של אחר הקזה (הקזת דם), שאז זקוק האדם למאכל משביע יותר.

ועוד אמר ר' יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות ביום אסור לספר הימנו (לדבר אתו). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומפרשים: משום ריחא [הריח], שריח הירק שמפיו מפריע לאחרים, שעדיין לא אכלו. ובכלל אמר ר' יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות.

ומסופר כי אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי [היו יושבים], אייתו קמייהו [הביאו לפניהם] ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ורב אשי אכול [אכלו] ואילו מר זוטרא לא אכל. אמרו ליה: [לו] מאי דעתיך [מהי דעתך] בענין זה, משום מה אינך אוכל? שאם אתה חושש למה שאמר ר' יצחק שכל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא [הריח]? והא אנן דקא אכילנא וקא משתעית בהדן [והרי אנחנו אוכלים ואתה משוחח אתנו]!

השיב להם: אנא כאידך [אני כאימרה אחרת] של ר' יצחק סבירא לי [סבור אני] אמר ר' יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק קודם ארבע שעות ולא עוד.

על מה שאמרו כל קטן מקטין, אמר רב חסדא: הדבר שייך אפילו גדיא בר זוזא [גדי בן, השווה זוז], שאף שהגדי הזה כבר גדל עד שערכו זוז עדיין קטן הוא. ואולם לא אמרן [אמרנו] אלא באופן דלית ביה ריבעא [שאין בו רבע] גידולו, אבל אם אית ביה ריבעא [יש בו כבר רבע] גודלו — לית לן בה [אין לנו בו] צד חשש.

ועל מה ששנינו בברייתא שכל נפש משיב נפש אמר רב פפא: זה כולל אפילו גילדני דבי גילי [דגים קטנים הגדלים בין הקנים], שאפילו יצור קטן ביותר מועיל אם כבר הגיע לגמר גידולו.

ועל מה ששנינו בברייתא שכל הקרוב לנפש משיב את הנפש אמר רב אחא בר יעקב: המדובר הוא בעונקא [צוואר] הקרוב למרכזי החיים של הבהמה. וכן מסופר שאמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: כי מייתית [כאשר אתה מביא] לי אומצא דבשרא [אמוצת בשר], טרח ואייתי [והבא] לי מהיכא דמקרב לבי "ברוך" [ממקום הקרוב לבית הברכה], מקום השחיטה, שמברכים עליה.

עוד שנינו בברייתא שכרוב טוב למזון ותרדין לרפואה. ושואלים: והאם כרוב למזון אין [כן] יפה, ואולם לרפואה לא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב ותרדין ומי סיסין דבש וקיבה והרת ויותרת הכבד! והרי שהכרוב אף יפה לרפואה! ומשיבים: יש לומר "כרוב אף למזון" וכל שכן לרפואה, מה שאין כן בתרד.

עוד שנינו בברייתא שאוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו לפי שהלפת מזיקה ביותר, ועל כך מקשים: איני [וכן הוא]?! והא [והרי] אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: כי חזית ליפתא בשוקא [כאשר רואה אתה לפת בשוק] לא תימא [אל תאמר] לי "במאי כרכת ריפתא" [במה אוכל אני היום את הלחם], אלא קנה והבא את הלפת לסעודה. הרי שהלפת היא מאכל ראוי וחשוב!

אמר אביי: מה שאמרו בגנותה של הלפת, הרי זה דווקא כשאוכלים אותה מבלי בשר. ורבא אמר: מבלי יין. איתמר [נאמר] שרב אמר שהלפת מזיקה כשהיא נאכלת מבלי בשר. ושמואל אמר: מבלי עצים, כלומר, כאשר אינה מבושלת כראוי. ור' יוחנן אמר: מבלי יין.

ומעין זה מסופר, שאמר ליה רבא לרב פפא: סודני, אנן תברינן לה בבשרא וחמרא, אתון דלא נפיש לכו חמרא במאי תבריתו לה [חקלאי, (גאונים) אנחנו שוברים אותה, את נזקה של הלפת, בבשר ויין, אתם שאין היין מרובה לכם במה אתם שוברים אותה]? אמר ליה [לו] רב פפא: בציבי [בעצים] כי הא דביתהו [כמו זה שאשתו] של רב פפא בתר דמבשלא לה תברא לה בתמנן אופי פרסייתא [אחרי שהיתה מבשלת אותה, את הלפת, היתה שוברת אותה בשמונים חתיכות עץ דקל].

ד ובקשר לדיון בענייני המאכלים מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: דג קטן מליח [מלוח] פעמים שהוא ממית, והוא בשבעה ימים לאחר שנמלח, בשבעה עשר, ובעשרים ושבעה. ואמרי לה [ויש אומרים]: בעשרים ושלושה. ולא אמרן [אמרנו] כן אלא במטוי ולא מטוי [בצלוי ואינו צלוי], אבל כאשר הוא מטוי שפיר [צלוי יפה היטב] לית לן [אין לנו] בה כל חשש. ודלא מטוי שפיר [ושאינו צלוי היטב], לא אמרן [אמרנו] כן אלא כשלא שתה בתריה שכרא [אחריו שיכר], אבל כאשר שתה בתריה שכרא [אחריו שיכר] — לית לן [אין לנו] בה חשש.

ה שנינו במשנה שנחלקו התנאים בדבר השותה מים לצמאו, ושואלים: הדגשה זו "לצמאו" לאפוקי מאי [להוציא את מה] ומה באה היא להדגיש? אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן [להוציא את מי]