דחנקתיה אומצא [שחנקה אותו אומצת בשר] ושתה מים לזרז הבליעה שאז אינו צריך לברך.

א שנינו במשנה שר' טרפון אומר שיש לברך על המים "בורא נפשות רבות וחסרונן". אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת לרב יוסף: הלכתא מאי [מה ההלכה], במחלוקת זו? אמר ליה [לו]: פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה מה נוהג העם], וכך תעשה.

הדרן עלך כיצד מברכין

א משנה במשנה זו נקבעים עיקרי ההלכות השייכות לזימון. שלשה אנשים שאכלו כאחת (יחד), הריהם חייבין מעתה לזמן, לאמר, להשתתף בברכת המזון משותפת. ואף אם יש בין האוכלים מי שאכל דמאי (דבר מאכל שאין זה ברור אם הוא מעושר), וכן אם אכל דבר מאכל שהינו מעשר ראשון שנטלה כבר תרומתו. וכן אם אכל מעשר שני, וכן הקדש שנפדו, ומותרים הם מעתה לאכילה. ואף השמש (המלצר) המגיש את האוכל למסובים שאכל לפחות כשיעור זית מן הסעודה, וכן הכותי (שומרוני) שאכל עם שניים נוספים בסעודה אחת — מזמנין עליו, על כל אחד מאלה, שמצטרפים הם לחייב בזימון את האוכלים אתם.

אך אם אכל טבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר), וכן מי שאכל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומתו, וכן מי שאכל מעשר שני והקדש שלא נפדו, וכן השמש שאכל פחות מכזית, וכן הגוי שסעד עם שניים מישראל — אין מזמנין עליו. ועוד מהלכות צירוף לחיוב זימון: נשים ועבדים וקטנים — אין מזמנין עליהן. לענין שיעור האכילה עד כמה קטן הוא, ועדיין מזמנין (מתחייבים עליו בזימון)? — נחלקו הדעות: עד כזית, שדי בכך כדי לחייבו. ר' יהודה אומר: עד כביצה, שהוא שיעור האכילה הקטן ביותר המחייב בזימון.

ב גמרא שנינו במשנתנו מהלכות הזימון, ועל עצם מצוות הזימון שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מנין אנו יודעים שיש לזמן לאחר הסעודה, ובשלושה אוכלים? אמר רב אסי, שכן אמר קרא [הכתוב]: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו" (תהלים לד, ד), כלומר, שהמברך פונה לפחות לשנים אחרים להלל יחד את שם ה'. ר' אבהו אמר: מהכא [מכאן] ממקרא זה יש להביא מקור למצוות הזימון, שכן נאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" (דברים לב, ג). עם הזכרתם של פסוקים אלה מביאים דברים שנאמרו בקשר להם.

אמר רב חנן בר אבא: מנין מקור במקרא לעונה "אמן" אחר ברכת חבירו שלא יגביה קולו בעניית ה"אמן" יותר מן המברך — ממה שנאמר: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו", ולא שירים העונה קולו יותר מן המברך, ולא יהיו עוד שניהם יחדיו.

מעין זה אמר ר' שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם שהיה מתרגם לארמית את הדברים שקראו בתורה בציבור רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא בתורה, שכן נאמר: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט), ויש לדון בכתוב זה, שהרי אין תלמוד לומר "בקול", כלומר, שהמלה "בקול" אינה מגלה באיזה קול, ומה תלמוד לומר "בקול" — בקולו של משה, כלומר, בקול שאינו גבוה יותר. והרי זו הוראה לדורות הבאים, ובדומה לקדוש ברוך הוא האומר את הדברים, ומשה משמש כמתורגמן, היו קולותיהם שווים בגובהם, כן ינהגו הקוראים בתורה והמתרגמים שיהיו קולותיהם שווים.

ומעין זה תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך]: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא. ולחילופין, אף הקורא אם רואה שאי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא — צריך שימעך (ינמיך) הקורא קולו ויקרא.

ג במשנה נפסק כי שלושה שאכלו יחד חייבים לזמן. ודנים עוד בהלכה זו, אתמר [נאמר]: שנים שאכלו כאחת, ואף שאין הם חייבים בזימון, הריהם רוצים בכך, האם רשאים הם לעשות כן. פליגי [נחלקו] בשאלה זו רב ור' יוחנן. חד [אחד מהם] אמר: אם רצו לזמן — מזמנין, וחד [ואחד מהם] אמר: אף אם רצו לזמן — אין מזמנין.

ושואלים: תנן [שנינו] במשנתנו: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. ויש מכאן מקום לדקדק: שלשה — אין [כן] מזמנים, ואילו שנים — לא מזמנים! והרי זו ראיה שלא כדעת הסובר ששנים הרוצים לזמן, רשאים לעשות כן.

ומשיבים: אין להביא ממשנתנו ראיה, כי התם [שם], במשנתנו, מדובר בזימון שהוא חובה, ואילו הכא [כאן], במחלוקת זו של חכמים מדובר בזימון שהוא רשות, משום שהאוכלים רוצים בכך.

ואומרים עוד, תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת בעניין זה, ממה ששנינו: שלשה שאכלו כאחת — חייבין לזמן, ואין רשאין ליחלק ולברך בנפרד. מכאן יש לדקדק: שלשה — אין [כן] מזמנים, ואילו שנים — לא מזמנים! והרי זו ראיה שרק בשלושה שייך זימון, אבל בשנים — לא. שאם לא כן, גם אם נחלקה חבורת השלושה ונשארו שנים, עדיין יוכלו לזמן.

הוכחה זו דוחים: שאני התם [שונה שם] משום שקבעו להו [להם] את הדבר כחובה מעיקרא [מתחילה], ואינם רשאים עתה להיחלק, ושיהא הזימון לגביהם רשות ולא חובה.

ועוד מביאים ראיה, תא שמע [בא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: השמש שהיה משמש על השנים — הרי זה אוכל עמהם, אף על פי שלא נתנו לו במפורש רשות לאכול אתם, שהרי נוח להם הדבר, שכן בכך יוכל להצטרף אתם לזימון. ואם היה משמש על השלשה — הרי זה אינו אוכל עמהם, אלא אם כן נתנו לו רשות מפורשת. הרי ששנים אינם יכולים לזמן לעצמם!

משיבים: שאני התם [שונה שם]