ואילו אדר שני כותבים אותו "אדר תניין" [שני].

א שנינו במשנה שבחמישה עשר באדר מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים. ומפרשים, אלו הן צרכי הרבים: דנין דיני ממונות ודיני נפשות, ודיני מכות. ועוסקים בעניינם של הפודין ערכין וחרמים והקדישות. ומשקין את הסוטה, ושורפין את הפרה אדומה כדי להשתמש באפרה לטהרת טמא מת, ועורפין עגלה ערופה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומפרקין את המנעל (המנעולים) שהיו עושים מעל גבי בורות המים בחורף, שמהם יהיו לוקחים מים לכל בקיץ, ואין מחזירים אותן שוב עד תחילת החורף.

תמן תנינן [שם במשנה במועד קטן שנינו] אף שאסורה עשיית מלאכה שאינה בגדר 'דבר האבד' בחול המועד, משקין את בית השלחין (שדה המושקית על ידי אדם ואינה מסתפקת במי גשמים), ומציינין (עושים ציון, סימן) באמצעות סיד על הקברות אף בחול המועד. ושואלים: וכי לא כבר ציינו את הקברות מאדר, כפי ששנינו במשנתנו, ולמה צריך לציינם שנית? תיפתר [תיתרץ] לך שאלה זו שמדובר באופן שירד שטף של גשמים לאחר ציונם באדר ושטפו את הציונים מעל הקבר.

עוד שנינו במשנה במועד קטן שיוצאין בחול המועד אף על הכלאים ושואלים: וכי לא כבר יצאו מאדר על הכלאים, וכפי ששנינו במשנתנו? ומשיבים: תיפתר [תיתרץ] לך שאלה זו באופן שהיתה השנה אפילה (מאוחרת), שאחרו הצמחים לצמוח בה, ואין הצמחין נכרים עד חול המועד.

ב ובענין ציון הקברים שעסקנו בו, שואלים: מניין, מהו המקור לצורך בציון הקברים? ומשיבים: אמר ר' ברכיה בשם ר' יעקב בר בת יעקב בשם ר' חונייא מהמקום הקרוי ברת חוורין, ור' יוסה אמרי לה [אמר אותה] בשם ר' יעקב בר אחא בשם ר' חונייא דברת חוורין, ואילו ר' חזקיה ור' עוזיאל בריה דרב חונייא דבית חוורן אמרו זאת בשם ר' חונייא דבית חוורן, כולם אומרים שהראיה היא ממה שנאמר במצורע "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — כדי שתהא הטומאה (הדבר הטמא, המצורע) כאילו קוראה לך בפיה ואומרת לך פרוש. וכשם שהמצורע מודיע לכולם שהוא טמא, כך יש לציין את הקבר, שהריהו כמודיע בכך על טומאתו. רמז נוסף מן הכתוב מביא ר' אילא בשם ר' שמואל בר נחמן, נאמר: "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט, טו), הרי מפורשת בכתוב החובה להקים ציון על הטומאה. אכן מכתוב זה אפשר ללמוד פרטים נוספים בדרך מדרש ההלכה. ומה למדים מכאן? נאמר "עצם" ובהמשך נאמר "ובנה אצלו ציון" — מיכן [מכאן] שמציינין על העצמות שמצאו. מה שנאמר "אדם" — מיכן [מכאן] שמציינין על השדרה והגלגולת שנמצאו, אף שהם עצם אחת בלבד, ומשום שהם רובו של אדם. "ובנה" — מיכן [מכאן] שמציינין על גבי אבן קבועה את הסימנים הללו לטומאה. שאם אומר את [אתה] שמציינים אף על גבי אבן תלושה — אף היא יכול שתהא אותה אבן הולכת, כלומר, תזוז ממקומה או שיזיזו אותה, ותהא מטמא שלא כדין במקום אחר, והמקום ההוא אינו מקום טומאה. לכן צריך שיהיה הציון דווקא על גבי אבן קבועה, שלא תזוז ממקומה. עוד נאמר שם "אצלו", וכוונתו למקום טהרה. שלא יהיה הציון על גבי המקום הטמא, אלא סמוך לו, במקום טהור. "ציון" — מיכן [מכאן] לחובת הציון עצמו.

ובאותו ענין שנינו עוד: ומצא אבן אחת מצויינת, אף על פי שאין מקיימין כן, כלומר, לכתחילה אין מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת, אלא בסימון שתי אבנים, מצידי מקום הטומאה, אבל בכל זאת המאהיל עליה טמא. שאני אומר (מניח) שהיה מת מצויין והיה נתון תחתיה תחת האבן הזו. ואולם אם היו שתים, שתי אבנים שיש עליהם ציון, המאהיל עליהן על גבי האבנים עצמן — טהור, שכרגיל הטומאה אינה מצויה תחת האבנים, אלא ביניהן. ולכן אם האהיל על המקום שביניהן — טמא. ו אם היה חורש (סימני חרישה) בינתיים, בין שתי האבנים הללו — הרי הן נידונות לענין זה כאבנים יחידיות (בודדות), ולכן אם האהיל על השטח שביניהן — טהור, וסביבותיהן — טמא, שמסתבר שמתחת לכל אחת מהן היתה טומאה.

תני [שנויה ברייתא] אחרת: אין מציינין על הבשר של מת שנמצא אלא רק על העצמות וכיוצא בהם. ומדוע? שמא נתעכל (ירקב) מאוחר יותר הבשר ולא יהיה בו שיעור המטמא באהל (כזית), ואם ישאר שם הציון יתייחסו למקום כמקום המטמא ויבואו בטעות לשרוף טהרות שהאהילו עליו. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי [שאל זאת לפני] ר' מנא: וכי לא נמצא מטמא טהרות למפרע? הרי אם אין מציינים את הבשר גם בשעה שיש בו עדיין שיעור המטמא, לא יזהר אדם מלהביא לשם טהרות וייטמאו הללו בלא ידיעתו! אמר ליה: מוטב שיתקלקלו בו לשעה, בזמן שעדיין הבשר מטמא, ואל יתקלקלו בו לעולם, שייחשבו טהרות שנגעו במקום זה טמאות בכל זמן למרות שכבר נתעכל הבשר ולא נטמאו בו, וישרפום שלא כדין.

ג הלכה ב משנה במשנה הקודמת שנינו שבחמישה עשר באדר היו יוצאים שלוחי בית דין לבדוק אם עקרו בעלי השדות את הכלאים. אמר ר' יהודה: בראשונה היו אותם שלוחים עוקרין את הכלאים ומשליכין לפניהן, לפני בעלי השדות. ומש ראו חכמים שלא הועילו בדבר ורבו עוברי עבירה מקיימי כלאים בשדותיהם, היו משליכין את הכלאים שעקרו לדרכים. ולבסוף התקינו שיהו מפקירין את כל השדה שיש בו כלאים ולא עקרום בעליו.

ד גמרא שנינו במשנתנו מה שאמר ר' יהודה לגבי שלוש תקנות חכמים בענין כלאי השדות שלא עקרום בעליהן. ומביאה הגמרא כי תני [שנויה ברייתא] המביאה בהרחבה את השתלשלות התקנות בענין זה: אמר ר' יהודה: בראשונה היו שלוחי בית דין עוקרין את צמחי הכלאים מן השדות ומשליכין לפניהן, לפני בעלי השדות, והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, האחת, שהיו אחרים (שלוחי בית דין) מנכשין את שדותיהן, ואחת אחרת, שהיו נהנין מן צמחי הכלאים האלה, שהיו מאכילים אותם לבהמותיהם. משרבו עוברי עבירה מקיימי הכלאים בשדותיהם, היו משליכין את צמחי הכלאים שעקרו על הדרכים, כדי שיידרסו ברגלי העוברים ושבים ולא יהיו ראויים לשימוש. ואף על פי כן היו עדיין שמחים על שהיו מנכשין את שדותיהן, ולכן התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה, ואז בוודאי לא יקיימו אנשים כלאים בשדותיהם.

ושואלים: מניין שהפקר בית דין הפקר? שהרי נאמר שבית הדין מפקירים את השדה ומשמע שהועילו במעשיהם, והשדות מופקרים, ומנין נלמד דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] שקראו עזרא ובית דינו לכל העם להתאסף בירושלים כדי להזהיר את אלה שנשאו נשים נכריות לגרשן, והודיעו כי "וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח). הרי שיש כח בידי בית דין להפקיר את רכוש העובר על דבריהם. ומניין שהיא השדה הזו שהפקיעו פטורה מן המעשרות, כדין שדה שהפקירוה בעליה? ר' יונתן בריה [בנו] של רב יצחק בר אחא שמע לה מן הדא [שמע, למד דבר זה מן הברייתא הזו], ששנינו בברייתא: אין מעברין את השנה, להוסיף לה חודש נוסף (אדר שני) לא בשביעית (בשנת השמיטה) ולא במוצאי שביעית (בשנה השמינית), ואם עברו ועיברוה — הרי זו מעוברת. ויש לשאול: ואותו חודש אחד שהוא מוסיף, כלומר, חודש אלול שלולא עיבור השנה היה צריך להיות חודש תשרי של השנה השמינית, האם לא, אין יבול השדות, פטור ממעשרות הוא? והרי שעל ידי תקנת בית דין מופקעת זכות הלויים במעשרות של יבול חודש זה, והפקר בית דין הפקר. ומוסיפה הגמרא לבאר את דברי ברייתא זו: עד כדון [עד כאן] אמרנו שהטעם שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא להרבות בפטור מן המעשרות, ואולם מוצאי שביעית מאי [מה טעם] לא יעברו? אמר ר' בון: שלא לרבות באיסור חדש. שמאחר ועד חודש ניסן של השנה השמינית מסתפקים ביבול התבואה של השנה השישית, וכרגיל אין בו כמות המספיקה ברווח לשנה השמינית, יש למהר ולהתיר את אכילת התבואה שנזרעה בשמינית על ידי הקרבת העומר בששה עשר בניסן, ובודאי שלא לאחרו בהוספת חודש נוסף לפני ניסן. ר' זעירא בשם ר' אלעזר אומר כך: הדא דאת אמר [דברים אלה שאתה אומר] שאין מעברים את השנה בשביעית, נכונים עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ והסתפקו בתבואת הארץ, ומכיון שהיתה זו מצומצמת לא האריכו את שנת השמיטה על ידי עיבורה. אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ והיה להם די מזון, ולא היה צורך בתבואת הארץ, היא שביעית היא של שאר שני שבוע, שדין כל השנים זהה, ויכולים לעבר אף את השביעית.

תני אין מעברין וכו'. אמר ר' מנא: הדא דאת אמר [דברים אלה שאתה אומר] שאין מעברים את השנה השמינית אמורים בראשונה, שהיו השנים כתקנן, והיתה התבואה מבשילה כבר בחודש ניסן וראויה לאכילה ביום הקרבת העומר, אבל עכשיו שאין השנים כתקנן שאין התבואה מבשילה עד לאחר חודש ניסן, ודחיית הקרבת העומר בחודש אינה גורמת לעיכוב השימוש בתבואה החדשה — היא שביעית היא שאר שני שבוע ואין אנו מחלקים ביניהן. תני [שנויה ברייתא]: בית דינו של בית רבן גמליאל עיברוה במוצאי שביעית מיד. שכבר בתשרי של השנה שמינית קבעו שתהא שנה זו מעוברת. שנינו שר' יונתן מוכיח מדברי הברייתא שהפקר בית דין הפקר. ועל כך אמר ר' אבון: אין מן הדא, לית את שמע מינה כלום [אם מכאן אתה מביא ראיה, אין אתה יכול ללמוד ממנה דבר]. שכן עיבור השנה אינו תקנת חכמים, אלא מן התורה. שנאמר "שמור את חדש האביב" (דברים טז, א), לומר: שומריהו שחודש (עונת) האביב יביאו בחידושו בזמן חידוש חודש ניסן של שנת הלבנה (שהיא קצרה בכאחד עשר יום משנת החמה). ואם מתברר שחג הפסח יהיה מוקדם מידי בגלל ההבדל שבין שנת החמה לשנת הלבנה, מעברים אותה שנה בכל זמן שיהיה. וכיון שעיבור השנה מן התורה הוא, אם יעברו את שנת השמיטה יהא החודש הנוסף פטור ממעשרות מן התורה. ואולם אין מכך ראיה למקרה שהפקירו חכמים תבואתו של אדם כדי לעונשו ולקונסו, שבכגון זה יתכן שאין התבואה נפטרת ממעשר.

והיידא אמרה דא [וברייתא זו אומרת אותו דבר] ששדה שהופקרה על ידי בית דין מכוח הפקר בית דין פטורה מן המעשרות. ששנינו: גדיש שלא לוקט תחתיו, שעשו את הגדיש על מקום שעדיין לא ליקטו העניים את שבלי הלקט ממנו, ושיבולים אלה שייכות לעניים, כל השיבולים הנוגעות בארץ — הרי הן של עניים ופטורות מן המעשר. ומשמע שאפשר לתקן תקנה כזו שלא יפרישו מעשר על פי תקנת חכמים. ואמר ר' אמי