בשם ר' שמעון בן לקיש: משנה זו שיטת בית שמאי היא הסבורים ש"הפקר לעניים — הפקר (משנה פאה פו מ"א), ולכן יכולים חכמים לקבוע שיש דין לקט אף על השבלים שאינן לקט והרי זה כאילו הפקירום לעניים, ולשיטתם הוא הפקר גמור הפוטרן מן המעשר. דאי [שאם] כדעת בית הלל, הסבורים שהפקר לעניים בלבד אינו הפקר (שם) אף שהתירו לעניים שיהיו אוכלים מכל השיבלים שנגעו בארץ ואף מאלו שלא היו מן הלקט ואולם הריהם מעשרין אותן, ובלא מעשר אינם רשאים לאוכלן, וכאן נאמר שאינם מעשרים כלל. ואמר ליה [לו] ר' יוסי לר' אמי: שמענו שלא כדבריך, שהוא פטור ממעשר לדברי הכל, ואף לשיטת בית הלל. וטעם הדבר: משום קנסא [קנס]. שקנסו חכמים את מי שהגדיש תבואתו במקום הלקט שכל מה שנמצא סמוך לקרקע יהיה בגדר הפקר, והפקר פטור ממעשר.

א הלכה ג משנה ושבים לעסוק בענין השקלים. בחמשה עשר בו בחודש אדר שולחנות של חלפני מעות היו יושבין במדינה לעסוק בענין השקלים. בעשרים וחמשה ישבו השולחנים במקדש. ומשישבו השולחנים במקדש התחילו בית דין למשכן, ליטול כמשכון מחפצי כל מי שלא נתן מחצית השקל עד אותה שעה. ואת מי ממשכנין? — לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים (עבדים כנענים ששוחררו), אבל לא את הנשים ועבדים כנענים וקטנים. וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו (לתת מחצית השקל עבורו), אף שאינו חייב בכך — שוב אינו פוסק מלתת עבורו מחצית השקל מכאן והלאה. ואין ממשכנין את הכהנים, אף שמן הדין הם חייבים במחצית השקל כאחרים, מפני דרכי שלום. אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל (שנותן מחצית השקל) אף שאינו חייב לעשות כן, אינו נחשב כחוטא. ומוסיף ר' יהודה: אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לבן בוכרי: לא כי [כך] הדין, אלא כל כהן שאינו שוקל — נחשב כחוטא. שלדעתו הכהנים חייבים לתת מחצית השקל. אלא שהכהנים שאינם שוקלים דורשים מקרא זה לעצמן לתועלת עצמם. שכן אמרה תורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז), ו הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שהם מן המנחות, גם שלנו (הם), שהרי הם נעשים גם מתרומת שקלינו, היאך (איך) הם נאכלין? ועל כן ודאי שאין לנו לתת מחצית השקל. אכן אין טענתם נכונה, שמאחר והמנחות הללו נעשות משקלי כל ישראל, אף ששקלי הכהנים בתוכם, אינן נחשבות כמנחת כהנים האסורה באכילה.

ב גמרא משנתנו מונה את אלה שאין ממשכנים אותם על מחצית השקל, ובכלל זה שאין ממשכנין את הקטנים. ומדייקים: הא [הרי] לתבוע מחצית השקל מן הקטנים — תובעין. ומגבילים דין זה: הדא דתימר [דין זה שאתה אומר] שתובעים מהם אף שאין ממשכנים אותם הוא דווקא בקטן (עד גיל עשרים שהוא מן התורה זמן החיוב במחצית השקל) שהביא שתי שערות, שחיובו אז מדרבנן. אבל אם לא הביא שתי שערות — לא בדא [לא בזה, כך, הדין], שאף אין תובעים אותם, לפי שאינם חייבים כלל. ולמשכן — אין ממשכנין אף על פי שהביא שתי שערות, כל עוד אינו בן עשרים. שנינו במשנה כי אין ממשכנים את הכהנים מפני דרכי שלום.

ואומרים כי בענין זה כיני מתניתין [כך הוא שנוי בברייתא]: אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד, שראוי לנהוג בהם כבוד, ויש להימנע מבזיונם. וזו משמעות "דרכי שלום" ששנינו במשנה.

עוד שנינו במשנה כי אמר ר' יהודה שהעיד בן בוכרי כי כהן השוקל אינו חוטא, ואת דברי ר' יוחנן לבן בוכרי כי כהן שאינו שוקל — חוטא. אמר ר' ברכיה: טעמא [הטעם] של רבן יוחנן בן זכאי: שנאמר "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג), "זה" הוא בגימטריא שתים עשרה — שנים עשר שבטים יתנו, ובכלל זה שבט לוי, והכהנים בתוכם. ובהסבר השיטות אמר ר' טבי בשם רב המנונא, כן משיבין חכמים לר' יהודה על שיטת בן בוכרי: הלא דין הוא שחטאת יחיד כשאינה ניתנת להקרבה (ראה מעילה י, ב) דינה שהיא מתה (בהכנסתה למקום סגור ומניעת מזון ומים ממנה), אבל אין חטאת צבור מתה. ובדומה להבדל שבין החטאות השונות, יש הבדל גם בין המנחות, שמנחת היחיד קריבה כליל על גבי המזבח, ואין מנחת הצבור (עומר, שתי הלחם ולחם הפנים הבאות מתרומת השקלים) קריבה כליל, אלא הריהי נאכלת. ואם יתנו הכהנים מחצית השקל, תיחשבנה איפוא מנחות אלה למנחת כהן (האסורות באכילה), ונמצא כי בתת הכהן מחצית השקל הריהו גורם שתיאכלנה המנחות הללו באיסור. ותמהים: וקשיא [וקשה] איך יכולים להקשות על ר' יהודה, וכי משיבין (מקשים) לאדם מדבר שאינו מודה בו? דתנן [שהרי שנינו במשנה] שאין חטאת צבור מתה. ואולם ר' יהודה אומר: תמות. והרי שלדעתו אין הבדל בין חטאת הציבור לחטאת היחיד, וכפי שאין לדמות לדעתו חטאת לחטאת כך אין לדמות מנחת יחיד למנחת רבים, ואין הדברים איפוא סותרים את שיטתו! ומעירים: והוא ר' יהודה, מותיב לן [משיב לנו] על קושיית חכמים על שיטתו מהברייתא: וכי זו לא נדבת יחיד היא? שכן כשנותן את מחצית שקלו אינו מתכוין לכוללה לגמרי עם שאר נדבות הציבור, ובמידה מסויימת הריהי נותרת כנדבת היחיד (שדינו שלכתחילה אינו נותן, ואולם אם נתן אינו נחשב כחוטא). ואינון מתיבין ליה [והם, חכמים משיבים לו]: מכיון שנמסרה מחצית שקלו לצבור — כמי שהוא נדבת צבור. ומעירים כי מצאנו במקום אחר מחלוקת שעיקרה כשיטות התנאים במחלוקת זו. ששנינו, כתיב [נאמר]: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג). ונחלקו ר' יהודה ור' נחמיה בפירוש הדברים. חד אמר [אחד מהם אמר, פירש]: כל מי דעבר בימא [שעבר בים] הוא יתן, כלומר, כל ישראל. וחרנא [והאחר] אמר: כל מי דעבר על פיקודייא [שעבר בעצמו לפני משה על הפקודים] לצורך המנין (הישראלים) — יתן, ואלה שלא נפקדו עם שאר ישראל אלא נמנו בעצמם (הכהנים והלויים) — לא יתנו. ומסבירים: מאן דאמר [מי שאמר] כל מי דעבר בימא [שעבר בים] יתן — מסייע לרבן יוחנן בן זכאי שאומר שגם הכהנים חייבים לתת, ומאן דאמר [מי שאמר] כל מי דעבר על פיקודייא [שעבר על הפקודים] יתן — מסייע לבן בוכרי.

ג הלכה ד משנה אף על פי שאמרו במשנה הקודמת כי אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים שאינם רוצים לתת מחצית השקל, אבל אם שקלו (נתנו מחצית השקל) מרצונם — מקבלין מידן. אבל הנכרי והכותי (השומרוני) ששקלו כדי להיות שותפים לקרבנות הציבור — אין מקבלין מהן. וכן אין מקבלין מידם מהנכרי והכותי קני זבין וקני זבות וקני יולדות (שהם קרבנות העוף המובאים לטהרת טמאים אלו) וחטאות ואשמות. זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב, שאפשר לתת אותו בנדר או בנדבה למזבח — מקבלין גם מידן של הנכרים והכותים, וכל שאינו נידר ונידב למזבח, אלא הוא חובה על ישראל — אין מקבלין מידן. וכן מפורש על ידי עזרא, שכאשר רצו הכותים לסייע לישראל בבנין הבית השני, דחו אותם ישראל, שנאמר: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו לבדנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל" (עזרא ד, ג).