א ודין נוסף: ואלו שחייבין בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים למחצית השקל כדי לכסות את ההוצאות): כל שהם חייבים במחצית השקל, לוים וישראלים וגרים ועבדים כנענים משוחררים, אבל לא כהנים ונשים ועבדים כנענים וקטנים. השוקל (הנותן מחצית שקל) עבור אחד מהפטורים ממחצית השקל, וכגון על יד (עבור) כהן, או על יד האשה, על יד עבד, על יד קטן — פטור מן הקלבון. ואם שקל על ידו ועל יד חבירו, שנותן שקל שלם בשבילו ובשביל חבירו החייב במחצית השקל — חייב בקלבון אחד. ור' מאיר אומר: צריך לתת שני קולבנות. דין נוסף: הנותן לגבאי השקלים סלע (שקל) ונוטל שקל (מחצית השקל) כעודף — חייב שני קולבנות. השוקל על יד עני או על יד שכינו או על יד בן עירו — הרי זה פטור מן הקלבון, שלא חייבו חכמים בקלבון אלא כשנותן אדם מממונו שלו לתשלום חובתו שלו, ולא כשנותן מממונו עבור חובת חבירו. ואם הלוון, שנתן להם את הכסף הזה כהלוואה ולא כמתנה — הרי הוא חייב בקלבון. שכיון שהם חייבים לפרוע לו הלוואה זו, הרי זה כמו שנתן לתשלום חובתם משלהם. האחין השותפין, כלומר, כאשר חילקו לגמרי את ירושת אביהם, אף אם נשתתפו שוב לאחר מכן, שאם הם נותנים שקל שלם לתשלום מחצית השקל של שניהם, הריהם חייבין בקלבון כמו כל שני אנשים הנותנים שקל שלם עבור שניהם — הריהם פטורין אז ממעשר בהמה. כי כיון שחילקו לגמרי את הירושה נחשבים הם כאילו קנו את הצאן מאדם אחר, והקונה פטור ממעשר בהמה. וכשלא חילקו ביניהם את הירושה, שעדיין הם חייבין במעשר בהמה, כיון שהעדר נשאר כמות, וכאילו עדיין של אביהם הוא, וצריך לעשר אותו, הריהם פטורין אז מן הקלבון, שהרי זה כאחד שנותן עבורו ועבור חבירו. וכמה הוא קלבון? כמה צריך לתת לקלבון בפועל? מעה כסף, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: רק חצי מעה.

ב גמרא שנינו במשנה: שאף על פי שאמרו שאין ממשכנים את הקטנים על מחצית השקל, ואולם אם שקלו מקבלים מידם. ושואלים: ממה שאמר התנא שאם שקלו מקבלים מידם משמע: הא [הרי] לתבוע מהם מלכתחילה שיתנו מחצית השקל — אין תובעין. וממה שאמר בתחילה שאין ממשכנים אותם משמע שלתבוע מהם — תובעים, ואיך הכא את אמר [כאן, בתחילתה אתה אומר] שתובעין, והכא את אמר [וכאן, בסופה אתה אומר] שאין תובעין?! ומשיבים: יש לחלק בקטנים, כאן ששנינו שתובעים את הקטן — הרי זה בקטן שהביא שתי שערות (ואף שהוא יותר מבן שלוש עשרה הריהו נחשב כקטן, שלענין מחצית השקל גדול הוא מבן עשרים שנה), וכאן ששנינו שאין תובעים את הקטן — הרי זה בש עדיין לא הביא שתי שערות.

ג שנינו במשנה שהנכרי והכותי ששקלו אין מקבלים מידם. ואין מקבלים מידם קיני זבים וזבות ויולדות ולא חטאות ואשמות, ולא כל דבר שאינו נידר ונידב. אמר ר' בא: משנתנו האומרת שאין מקבלים מידם הן לענין שקלים והן לענין קרבנות חובה, מתייחסת לכותים, ותיפתר [תוסבר] משנה זו כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שכותי דינו כנכרי. דאתפלגין [שכן נחלקו חכמים] בענין זה. ששנינו: כותי דינו כנכרי אלו דברי רבי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי דינו כישראל לכל דבר.

אמר ר' לעזר: אין כן הדבר, אלא בתחילת דבריה בענין השקלים מתייחסת המשנה הן לנכרים והן לכותים. ורק סוף מתניתין [משנתנו] שאין מקבלים מידם קרבנות חובה מדברת בנכרים בלבד, הא [הרי] בכותים היא לא עוסקת. והדין לענין זה יהיה תלוי במחלוקת אם דינם כישראל או כנכרים. ותני כן [ואכן שנויה ברייתא כמו כן]. ששנינו: נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א, ב), "אדם" — הרי זה בא לרבות את הגרים, שאינם מזרע ישראל אבל בוודאי הם בגדר אדם. "מכם" שהוא לשון מיעוט — בא להוציא את המומרים (שפרשו מן היהדות בשלמות או בחלקה), והרי שגם הכותים יכולים להביא קרבנות חובה שהם בכלל כל הגרים. ומעירים: מתניתין פליגי [משנתנו חולקת] על ר' אלעזר, שכן שנינו בה: אין מקבלין מידם (מיד הנכרי והכותי) קני זבין וזבות וקני יולדות. ויש לשאול: וכי יש קני זבין וזבות בנכרים? שכיון שאין בהם דיני טומאת וטהרת זיבה ויולדת, אין מובן לקבלת קרבנות לטהרתם מאלה. אלא ודאי שרישא [ההתחלה] העוסקת בענין השקלים מדברת בנכרים וסיפא [והסוף] העוסקת בשאר קרבנות חובה מדברת בכותים, שהם שומרים (לפי הבנתם) דינים אלו. ומסכמים: כן הוא באמת, רישא [תחילתה] של המשנה מדברת בנכרים וסיפא [וסופה] בכותים.

אמר ר' יוחנן: בתחלה, כשבונים את בית המקדש מתחילה, אין מקבלים מהן מן הגויים או הכותים לא דבר מסוים, כלומר, חפץ שיישאר כמות שהוא, ולא דבר שאינו מסוים כגון כסף או חומר אחר שיכנס לבנין ולא יהיה ניכר. ובסוף אחרי שהבנין בנוי ומישהו מהם בא לתת נדבה — מקבלין מהן דבר שאינו מסוים, ואין מקבלין מהן דבר מסוים. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: בין בתחילה בין בסוף — אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. ומעירים: מתניתין פליגי [הברייתא חולקת] על דברי רבי יוחנן, ששנינו בברייתא מפורש שאין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית, ומשמע שאין הבדל בין בתחילה לבין בסוף, ובין דבר מסויים לדבר שאינו מסויים, ושלא כדעת ר' יוחנן! ומשיבים: פתר לה [היה ר' יוחנן פוטר עונה על כך] שהברייתא אכן מדברת בין בתחלה בין בסוף, ובלבד, כלומר, אבל היא מדברת דווקא בדבר מסוים, ולפיכך אין הדברים סותרים את דברי ר' יוחנן. אמרנו שר' שמעון בן לקיש אמר שבין בתחלה ובין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. ומעירים: מתניתין פליגי [המשנה חולקת] על ר' שמעון בן לקיש, דתני [ששנינו] במשנה במסכת ערכין (ה, ב): הכל שוין (מסכימים) שהן הגויים נודרין ונידרין. שגוי שאמר "דמי עלי" או שאמר ישראל עליו "דמי גוי זה עלי" — הריהו חייב לתת את דמיו לבית המקדש לבדק הבית, והרי שמקבלים מהם, ושלא כדעת ריש לקיש! ומשיבים: ריש לקיש פתר לה [מפרש אותה, את דברי המשנה שם] לא בנדר לבדק הבית אלא כאשר נדר הגוי להביא קרבן עולה, ובכך הכל מודים שהוא רשאי לנדור. ותמהים: ניחא [נוח לנו, מובן הדבר] ש"נודרין" יכול אתה לפרש כמתייחס לנדר עולה, שאם נדרו עולה מקבלים מהם, אבל "נידרין" ודאי אינך יכול לפרש כמתייחס לעולה, שכן איך יכול ישראל לחייב את הגוי בהבאת עולה בהדרתו אותו! לא, אלא צריכים לומר שכוונת הדברים כך: מדובר באופן כשאמר ישראל "הרי עלי עולה" ושמע נכרי ואמר "מה שאמר זה — עלי", וכיון שלא נדר מעצמו אלא קשר את עצמו בנדר של אחר, הריהו נחשב כנידר. ושואלים: ואם אכן הכוונה שהריהו מביא עולה, וכי אינו מביא עמו נסכים? הרי קרבן עולה בא עם נסכים. ומאחר שכך הוא, וכי מותר נסכים (מה שנשאר מהכסף של נסכים) לא לכלי שרת אינון [הם הולכים], שכך הלכה שזה ייעודם, ונמצא אם כן שמביא הגוי דבר מסויים, שכן כלי שרת הם דבר מסויים! התיב [השיב] רבי יוסי בר ר' בון: והא תנינן [והרי בדומה לכך שנינו] במשנה בערכין (פ"א מ"ב) שלדעת ר' מאיר הגויים נערכין ועורכין, ואף בענין זה יש לתמוה: וכי לא לבדק הבית הולכים כספי הערכים, ונמצא אם כן שהם נותנים בין דבר בין מסויים בין שאינו מסויים! אלא אינון היך מה דאת אמר תמן [הם כמו שהם אומרים, סבורים כמו שאמרת שם במקום אחר] כי כשהגוי נותן מעות למקדש בכל דרך שהיא, לשמים הוא מתכוין, לתת מתנה לשמים, לשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא לשימוש מסויים בבית המקדש, ולאחר שנתנם — מאיליהן הן באין לבדק הבית. שלאחר שמקבלים ממנו את הכסף הזה, מפנים אותו לשימושים שונים לצרכי גבוה. אבל אי אפשר לומר שזו מתנה ישירה מאותו נכרי לבדק הבית. וכמו כן את אמר אף הכא [כך אתה אומר גם כאן] בענין מותר נסכי הגוי, כי כאשר הוא מביא מעות לנסכים — לשמים הוא מתכוין,