ומאיליהן הן באין לבדק הבית. ומכיון שכך, אפשר לקבל מן הגוי המביא עולה גם את נסכיה אף שמותר הנסכים הולך לכלי שרת, שהרי לא נדר לכך במפורש. ושואלים: מה עבד לה [מה עושה עם זה] ר' שמעון בן לקיש, כיצד הוא מפרש את דבריו אף שהם סותרים את דברי המשנה? ומסבירים: הוא פתר לה [מפרש זאת] שהוא משום שהגבילו את בנין בית המקדש לישראלים בלבד, וכנאמר בספר עזרא ביחס לכותים, שהזהיר עזרא את צרי יהודה: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה בית לאלהינו" (עזרא ד, ג). ר' חזקיה אמר שר' סימון שאל, כלומר, הציע: מעתה שלאור דברי הפסוק בעזרא אין מקבלים מן הגוים תרומות לבדק הבית, אף אין מקבלין מהן גם לאמת המים שהיתה עוברת בירושלים, או לחומות העיר ומגדלותיה, על שם שנאמר שאמר נחמיה לסנבלט ולשאר הכותים: "אלוקי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו, "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" (נחמיה ב, כ).

א מתניתא [במשנתנו] הובאה מחלוקת בענין הנותן סלע שלם עבורו ועבור חבירו, שלדעת התנא קמא הריהו חייב בקלבון אחד, ולדעת ר' מאיר שני קלבונות. ובהסבר שיטת ר' מאיר אומרים שכך אמר ר' מאיר, זהו טעמו: כשם ששקלו של אדם חייב בו מן התורה, כך גם קלבנו חייב בו מן התורה. ולכן קסבר [סבור] ר' מאיר: בנותן שקלו שלם (כשהוא נותן שקל בדיוק, מחציתו לחובת עצמו ומחציתו לחובת חבירו) שהוא חייב בקלבון אחד לכל אחד משני החצאים, כלומר, שני קלבונות. שאמר ר' מאיר: כשצווה משה על חובת נתינת מחצית השקל, כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו "זה יתנו" (שמות ל, יג), וכוונתו: כזה, בנפחו ומשקלו, יתנו (בשל מתכת). וכיון שאין משקלן של מטבעות זהה, ויתכן שתהיינה חלקן קטנות במשהו מזו שהראה למשה, צריך להוסיף על נתינתם משהו, וזהו הקלבון.

שנינו במשנה שכאשר נתן סלע (שני חצאי שקלים. ראה עיונים ד,א ד"ה הנותן סלע ונוטל שקל) כדי ליטול שקל (מחצית השקל) כעודף — חייב לתת שני קולבונות. אמר ר' אלעזר: דברי ר' מאיר היא, דתניא: אלו חייבין בקלבון הנותן סלע ונותן שקל, שלדעת חכמים נותן קלבון אחד. ואילו ר' מאיר אמר: שנותן שני קולבנות. והרי ששיטת ר' מאיר היא שכשנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קולבנות. ומר [ואמר] רב על כך: לא כן, אלא פיסקה זו במשנתנו דברי הכל היא. שהכל סבורים כפי שאמר וכשיטתו של ר' מאיר, שכאשר הוא נותן שקל שלם על מנת לקבל את מחציתו בחזרה, הריהו צריך לתת קולבון אחד בשביל השקל (מחצית השקל) שהוא נותן למקדש כשהוא משאירו אצל השולחני, ואחד בשביל השקל שהוא נוטל ממנו כעודף, ועוד קולבון בשביל האחד לדברי תורה, מצד דין התורה, משום הכרע. ומוסיפים: נמצא אם כן שעל דעתיה [דעתו] של רב שלשה קולבנות אינון [הם]. וכסיוע להנחה זו שזוהי דעת רב בשיטת ר' מאיר מביאים כי אתא [בא] ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב ואמר במפורש: שלשה קולבנות אינון [הם]: אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה.

ב מן המשנה משמע ששותפות מסוג מסויים בין האחים בירושת אביהם מחייבתם בקלבון ופוטרתם ממעשר בהמה, ושותפות אחרת מחייבתם במעשר בהמה ופוטרתם מקלבון. ומפרטים: האחין והשותפין שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, באיזה אופן מדובר? — בשחלקו את נכסי אביהם שנפלו לפניהם בירושה, ואחר כך חזרו ונשתתפו, ושותפותם איפוא שלא מכח הירושה אלא שותפות רגילה, שכיון שהם כשותפים רגילים הריהם חייבים בקלבון, ופטורים ממעשר. שמיעטה התורה את השותפים ממעשר (כמבואר במסכת בכורות נו,ב). ומאידך, אלו שחייבין במעשר בהמה הרי הם פטורין מן הקלבון באיזה אופן מדובר? — בשלא חלקו את ירושת אביהם ביניהם כל עיקר, ושותפותם מחמת הירושה היא, והרי זה כאילו אביהם עדיין בעל הנכסים וכאילו הוא הנותן את מחצית השקל עבורם. וכבר שנינו שכשנותן משלו עבור אחר — פטור מן הקלבון. ואולם הריהם חייבים במעשר בהמה, שכיון שלא חלקו נשארות הבהמות כאילו בחזקת אביהם, ולכך הריהם חייבים במעשר בהמה.

אמר ר' לעזר: והן, זהו דווקא כשחלקו ביניהם את הבהמות גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים. שירשו מאביהם גדיים ותיישים ונטל אחד את התיישים והאחר את הגדיים. שכיון שמעיקרו ירש כל אחד מהם באלה ובאלה, הרי כשנוטל כל אחד מהם מין אחד בלבד הריהו כמוכר לשני את חלקו במין השני, וכשחזרו ונשתתפו הריהם כשני זרים שנשתתפו ביניהם, וכבר שנינו שהשותפים פטורים ממעשר בהמה. אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, שנטל כל אחד מהם בחלקו חלק מן התיישים וחלק מן הגדיים, וכעיקר דין ירושה, אנו אומרים: הוא חלקו משעה הראשונה ולמעשה לא היה פה ענין של קנין מחייב כלל. וכאשר הם חוזרים ומשתתפים חזרו הנכסים למעמדם הקודם, כשותפות של יורשים טרם חלוקה, והריהם חייבים במעשר בהמה, כבנכסים של אדם אחד. אמר ר' יוחנן: לא כן, אלא אפילו חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים, כלקוחות הן נידונים, וכאילו מכרו האחד לשני חלק מירושתו ולפיכך הריהם פטורין מן המעשר בהמה. כההוא דתנינן תמן [כמו ששנינו במשנה שם] במסכת בכורות (פ"ט מ"ג): הלקוח מה שאדם קונה, או שניתן לו במתנה — פטור ממעשר בהמה. ואף בעניננו כיון שכל אחד מהאחים נחשב כקונה מאחיו חלק מן הבהמות וכמוכר לו חלק מהאחרות — הריהם פטורים ממעשר בהמה. שנינו במשנה שני אופנים: האחד, שבו חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון, והאחר, שבו חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה. ובענין זה ר' חייא אמר שר' ירמיה בעי [שאל]: ולמה לית נן אמרין [ולמה אין אנו אומרים] אופנים נוספים: פעמים שהן חייבין בזה ובזה, גם בקולבון וגם במעשר בהמה,