ופעמים שהם פטורים מזה ומזה, ממעשר בהמה ומקלבון. והיך עבידא [כיצד נעשה]? כלומר, במה מדובר? אם חלקו שני הבנים ביניהם את שאר הנכסים וחזרו ונשתתפו בהם אבל לא חלקו ביניהם את הבהמה (הבהמות) כלל, — הרי הם חייבין בזה ובזה. שכן ביחס לנכסים הריהם כשאר שותפים, והשותפים חייבים בקלבון. ואילו ביחס לבהמות, כיון שלא חלקו בהן הריהן נחשבות כשל אדם אחד ("תפוסת הבית", שהן עדיין כשל האב), ולכן הריהם חייבים במעשר בהמה. ולעומת זאת, אם חלקו ביניהם את הבהמה, וחזרו לאחר מכן והשתתפו בהן ולא חלקו ביניהם את הנכסים — הריהם פטורים מזה ומזה. שלגבי הבהמות הריהם כשאר שותפים שאינם חייבים במעשר בהמה, ואילו לגבי הנכסים הריהם עדיין כשל אדם אחד, ולפיכך הריהם פטורים מקלבון. ובענין זה אמר ר' מנא: הדא דאת אמר [זה שאתה, ר' ירמיה אומר] שכאשר חילקו ביניהם את הנכסים ולא את הבהמות, ולאחר מכן חזרו ונשתתפו בנכסים שהריהם חייבים בקלבון, זהו דווקא בשלא היתה הבהמה רוב הנכסים, אלא שאר הנכסים היו הרוב. אבל אם היתה הבהמה רוב הנכסים — הן הן הבהמות, נחשבות כעיקר הנכסים, וכיון שלא חילקו ביניהן את הבהמות, אף שחילקו את שאר הנכסים, הרי זה כאילו לא חילקו כלל, והריהם פטורים מן הקלבון. שנינו במשנה שכל עוד לא חילקו האחים ביניהם את ירושת אביהם, הריהם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון. ובענין זה ר' אבין אמר שר' שמי בעי [שאל] את השאלה הבאה: מפני שהחמרתם ועשיתן (החשבתם) את האחים כאדם אחד אצל (ביחס) למעשר בהמה, שכיון שלא חילקו נחשבות הבהמות כשל אדם אחד, האב, וחייבות במעשר, את [אתה] מיקל עליהם ופוטרו מן הקלבון? החמר עליהם גם בענין זה והחשיבם כסתם שותפים החייבים בקלבון! אמר ליה [לו] ר' אבין לר' שמי בתשובה: והאם לא שניא [לא שונה] היא? וכי אין לחלק בין הדברים? שהרי כאשר הוא, אחד האחים, נותן סלע אחת שלימה מכספי הירושה עבור שניהם, כיון שזו עדיין לא נתחלקה, הרי המטבע נחשבת עדיין של האב, ולכן דינה כשל אדם אחד אף להקל, ולכך הריהם פטורים מן הקלבון. ושואלים: מעתה, לדבריך, שכל עוד לא חילקו ביניהם את הנכסים הריהם כשל אדם אחד, אם כן אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו לאחר מכן בכל, ייחשב הדבר כאילו חזרו הנכסים להיות כבתחילה, כשל האב, ויהיו חייבין במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון, ותנינן [ושנינו] בכל זאת שהריהם חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה! השיב על כך ר' בא בשם אבא בר רב הונא: היא, כלומר, הוא הדין, שני אחים שירשו את אביהן, והיא הוא הדין שני גיסין שירשו את חמיהן, שהיו לאב רק שתי בנות והגיסים בעלי הבנות ירשו את הנכסים. שכשם שגיסים שירשו את חמיהם וחילקו ביניהם את הנכסים ולאחר מכן חזרו ונשתתפו בהם, הריהם כסתם שותפים, וחייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה, הוא הדין גם לגבי שני אחים.

א כיון ששנינו שלעתים היו מוסיפים למחצית השקל קלבון, מביאים בענין זה את דברי הברייתא: לאיכן היו הקלבנות נופלין? מה היו עושים בהם? ר' מאיר אומר: היו מצרפים אותם לשקלים עצמם, והיו משמשים אף הם לקרבנות התמיד והמוספים. רבי לעזר אומר: היו עושים אותם לנדבה לעולות הציבור למקדש, שכאשר היה המזבח בטל, היו מקריבים עליו עולות משל הציבור. ר' שמעון שזורי אומר: היו קונים בהם ריקוע זהב והיו אלו משמשים כצפוי לבית קודש הקדשים שהיה מצופה מבפנים בזהב. בן עזאי אומר: הקלבנות, השולחנין אשר היו עסוקים בגביית השקלים היו נוטלין אותן בשכרן, בשכר עבודתם זו, כיון שהיו באותה עת בטלים ממלאכה אחרת. ויש אומרים שהיו לוקחים את הקלבנות להוצאת דרכים,

א הלכה א משנה כאשר בני המקומות המרוחקים מירושלים רוצים לשלוח את מחציות השקל שנגבו מבני מקומם לירושלים, הריהם מצרפין שקלים לדרכונות, שיכולים הם להמירם בדרכונות, שהם מטבעות גדולים של זהב, מפני משוי הדרך, כדי להקל ממשא השליחים מוליכי השקלים, שבמקום לשאת שקלים רבים ישאו משקל קטן הרבה יותר של מטבעות זהב. ומעירים: כשם שהיו שופרות (קופות) במקדש לתת לתוכם את תרומות מחצית השקל, כך היו שופרות גם במדינה, במקומות שמחוץ לירושלים בהם היו נותנים בני אותם מקומות את שקליהם כדי להעבירם אחר כך לירושלים. ועוד הלכה: בני העיר ששלחו את שקליהן למקדש ונגנבו השקלים בדרך מן השליח או שאבדו, אם כבר נתרמה התרומה (תרומת הלישכה) עוד לפני שהגיעו השקלים למקומם — נשבעין השליחים שבועת השומרים לגיזברין, שכן לאחר תרומת הלישכה נעשים כל השקלים שנתרמו עד אז לפרעון מחצית השקל רכוש המקדש, ולכן הגיזברים הממונים על רכוש זה הם בעלי הדין של השליחים. ואם לאו [לא], שעדיין לא נתרמה התרומה — נחשבים עדיין השקלים כשל אנשי העיר, ולכן נשבעין השליחים לבני העיר, ומאחר ואותם שקלים נחשבים כשלהם וכאילו נגנבו מהם, לא יצאו ידי חובתם ולכן בני העיר שוקלין תחתיהן שקלים אחרים. ואם לאחר ששקלו בני העיר שוב שקלים אחרים נמצאו השקלים שאבדו או שהחזירום הגנבים — אלו ואלו, הראשונים והאחרונים, לכולם יש קדושת שקלים והריהם שייכים למקדש, ואולם אין עולין להן לשנה הבאה, שאינם יכולים להגיד שכיון שנתנו בשנה הזו פעמיים יהיו פטורים ממתן מחצית השקל בשנה הבאה.

ב גמרא שנינו במשנה שיכולים בני העיר להמיר את מחציות השקלים לדרכונות זהב כדי להקל ממשא הדרך. ושואלים: אם רוצים להקל ממשא הדרך על ידי זה שמצרפים אותם לדבר בעל ערך גדול יותר, ויעשו (ימירו) אותן, למרגליות, שערכן רב יותר משל הדרכונות, ואף משקלן קטן מאד! ומשיבים: אין עושים כן משום שחוששים שמא תזיל (יוזל) מחיר המרגליות, שככל סחורה אחרת יכול גם מחירם לרדת, ונמצא ההקדש מפסיד. וכמשנה ההיא דתנינן תמן [ששנינו שם] במסכת בכורות: וכולן, כל הדברים הנפדים, כגון מיני הקדשות ובן זכר הבכור לאימו הנפדה מן הכהן, נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ משקלים, שאינם נפדים אלא בכסף. ועל כך שאלו: ומדוע אין פודין את מחצית השקל בכלים (או בכל שוה כסף אחר)? ואמר ר' שמואל בר רב יצחק לתרץ: חוששים שמא יזילו (יוזלו) הכלים לאחר מכן ונמצא ההקדש מפסיד. מה שאין כן בכסף ששערו קבוע ואינו משתנה, ולכן יכול להמיר כסף בכסף. ולפי זה אוף הכא נמי [אף כאן יש לומר גם כן] כי אין ממירים שקלים במרגליות מחשש שמא תזיל המרגליות ונמצא ההקדש מפסיד. שנינו במשנה שכשם שהיו שופרות במקדש לתת לתוכם את תרומות מחצית השקל, כך היו גם במדינה, במקומות שמחוץ לירושלים.

ומעירים: מתניתא [משנתנו] עוסקת בתקלין חדתין [בשקלים חדשים], שניתנו עבור השנה החדשה שתבוא בניסן הקרוב, אבל בתקלין עתיקין [בשקלים ישנים] שנותנים אלו שלא נתנו בשנה שעברה ונותנים השנה גם על חשבון השנה שעברה — לא בדא [לא בזה אמרו]. שלשקלים הישנים היו שופרות מיוחדים רק במקדש ולא בשאר מקומות. ותני כן [ושנויה ברייתא כן]: שופרות לשקלים עתיקין קיימים במקדש, ואין שופרות לשקלים עתיקין במדינה. ג עוד שנינו במשנה שאם אבדו או נגנבו השקלים מהשליח בדרכו לירושלים, שהריהו נשבע (שבועת השומרים) ונפטר. ומעירים: מתניתא [המשנה שלנו] מדברת במקרה שהשליח היה שומר חינם, אבל בשומר שכר לא בדא [לא נאמר בזה]. שכן רק שומר חינם נפטר בשבועת מתשלום על אבידה או גניבה, ולא שומר שכר. ועל כך אמר ר' אבא: ואפילו תימר [תאמר, תפרש] שמשנתנו מדברת בשליח שהוא שומר שכר, ומכל מקום הריהו נפטר בשבועה, שכן "נגנבו" שאמרה המשנה כוונתו — בלסטים מזויין, שנגנבו על ידי גנב שבא עם נשק, והרי זה נחשב כאונס שאפילו שומר שכר פטור עליו. ו"אבדו" כוונתו — כמי שטבעה ספינתו בים, והוא ניצול והכסף שהיה עימו בשליחות בני עירו טבע עם הספינה, שזו נחשבת כאבידה מאונס, ושומר שכר פטור עליה. עוד שנינו במשנה שאם נגנבו או אבדו השקלים מן השליח לאחר תרומת הלישכה, שנשבע השליח לגיזבר ההקדש ונפטר. ועל כך אמר ר' יוסטי בר' סימון: משנתנו אתיא כמאן דאמר [הולכת כשיטת מי שאומר] שתורמין במקדש את תרומת הלישכה על הכסף הגבוי שכבר הובא למקדש, וגם על הכסף העתיד לגבות. ולכן נחשב הכסף שהיה בשעת תרומת הלישכה ביד השליח כשל הקדש. ברם כמאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאין תורמין לא על הגיבוי שעדיין לא הגיע למקדש ולא על העתיד לגבות, אלא רק על הכסף שנמצא כבר באותה שעה במקדש, לא בדא [לא בזה] אמרה המשנה שתורמי השקלים נשבעים לגזבר ונפטרים. אלא כיון שעדיין לא הגיעו השקלים למקדש, הריהם כאילו לא נתרמו כלל, וצריכים כל אלו שאבדו או נגנבו שקליהם לשוב ולתת מחצית השקל אחרת.

ד שנינו במשנה שבני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או אבדו, שאם עדיין לא נתרמה הלישכה נשבעים השליחים לאנשי העיר, ואם כבר נתרמה — הריהן נשבעים לגזברים. ובענין זה אמר ר' אלעזר: משנה זו כשיטת ר' שמעון היא, שר' שמעון אומר: קדשים שהוא חייב באחריותן (וכגון שאמר "הרי עלי בהמה לעולה") — כנכסיו הן נחשבים, שאף אם הפריש בהמה לעולתו, כל עוד לא הביאה למקדש, אם אבדה או נגנבה הריהו חייב להביא אחרת תחתיה. והוא הדין למחצית השקל. ולכן אם נגנבה מיד השליח, הריהו צריך להישבע לבעליה. שכן לדעת החלוקים עליו וסבורים שכנכסי הקדש הם נחשבים לא היה צריך להשבע כלל, שכן כלל הוא שאין נשבעים (מן התורה) על ההקדשות. אמר ר' יוחנן: לא כן, אלא דברי הכל היא, ולא דווקא שיטת ר' שמעון, ומשום שזו היא שבועת תקנה, שחיוב שבועה זו אינו מן הדין אלא מתקנת חכמים שלא יבואו לזלזל בכספי ההקדש ויאמרו שאין עליהם אחריות, ומדברי סופרים נשבעים גם על ההקדשות. ומקשים: על דעתיה [לפי דעתו שיטתו] של ר' יוחנן הסבור כי השבועה הנזכרת במשנה היא מתקנת חכמים — ניחא [נוח לנו] מה שאמרו שאם נגנבו או אבדו השקלים מן השליח לאחר תרומת הלישכה נשבעים השליחים לגזברים, ואם לאו [לא], אלא נגנבו או אבדו לפני תרומת הלישכה — נשבעים לבני העיר, ובני העיר שוקלים (נותנים שקלים) אחרים