תחתיהן (במקומם), ואף שאין נשבעים על ההקדשות, ומדוע איפוא ישבעו לגזברים, אלא ודאי שבועה זו היא משום שבועת תקנה, שתקנו חכמים שישבע השליח שהוא כשומר אף על ההקדשות שהיו בידו כפקדון. אלא לר' לעזר מובן כי הפיסקה במשנה האומרת שכאשר אבדו השקלים קודם תרומת הלישכה נשבעים השלוחים לבני העיר הדא היא [זוהי שאמר] ר' שמעון. כלומר, מובנים הדברים לשיטת ר' שמעון, שכן כל עוד לא נתרמה הלישכה חייבים בני העיר באחריות שקליהם, שהריהם כממונם, ולכן צריך השליח להישבע להם. ואולם, אם כן, מה שאומרת המשנה שאם אבדו לאחר שכבר נתרמה הלישכה הריהם נשבעים לגזברים, קשה: גזברים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם] מה עניינם בכל זה? והרי אף אם נאמר שלאחר תרומת הלישכה נעשים השקלים ממון הקדש, הלא כלל הוא שאין נשבעים על ההקדשות! ודוחים: אין כוונת המשנה שנשבעים לגזברים, אלא שנשבעים לבני העיר במעמד הגזברים כי היכי דלא לחשדינהו [כדי שלא יחשדו הגזברים אותם, את בני העיר] שלא נתנו את השקלים. אי נמי [או גם כן], אפילו כשהם מוחזקים כאנשים כשרים ולא יחשדום בגניבת השקלים, עליהם להישבע במעמד הגזברים כדי דלא נשוו להו פושעים [שלא יחשבו אותם כרשלנים], שהזניחו את חובת השמירה. שנינו קודם שאמר ר' יוחנן שהשבועה הנזכרת במשנה היא מתקנת חכמים. ומעירים: לשיטה זו, מה ששנינו במשנה שכאשר אבדו השקלים קודם תרומת הלישכה נשבעים השלוחים לבני העיר, הרי זה אף על פי שקבלו בני העיר על עצמם לשלם שקלים אחרים תמורת הראשונים שאבדו או נגנבו, והריהם מוחלים לשליח את השבועה, שכן תקנת חכמים היא שאין ההקדש יוצא בלא שבועה. שאם נשתמש בהקדש לא בדרך ראויה — צריך להשבע שנהג כדין.

הגמרא עסקה עד עתה באופן שאבדו או נגנבו השקלים מיד השליח. ונחלקו חכמים כאשר הפריש אדם שקלו ואבד מידו קודם שנתרמה תרומת הלישכה. שר' יוחנן אמר: כיון שעדיין לא נתרמה הלישכה הריהם נחשבים ברשותו של התורם וחייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר. ואילו ר' שמעון בן לקיש אומר: הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא, בין שכבר הגיע ליד הגזבר ובין שעדיין לא הגיע אליו, ולכן אינו חייב באחריותם. ולכאורה מתניתא פליגא [משנתנו חולקת] על ר' שמעון בן לקיש, ששנינו שם: נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהם, ומכאן שכל עוד לא נתרמה הלישכה עדיין הם ברשות בעליהם! ודוחים: לא עוד היא משום שבועת תקנה? כלומר, האם גם כאן הטעם אינו מצד הדין אלא משום תקנה שישמרו היטב את שקליהם עד שיגיעו הללו למקדש, ולכן נשבעים להם.

שנינו במשנה שכאשר נגנבו או אבדו השקלים מיד השליח והפרישו בני העיר שוב שקלים אחרים כדין ואחר כך נמצאו הראשונים או שהחזירם הגנב, שאלו ואלו נחשבים שקלים. ומביאה הגמרא כי תני [שנויה ברייתא] בה נתפרש להיכן הולכים השקלים הראשונים והשניים: הראשונים נופלים לתקלין חדתין [לקופת השקלים החדשים], שממנה מקריבים את קרבנות השנה החדשה, והשניים נופלין לתקלין עתיקין [לקופת השקלים הישנים], שממנה נוטלים לתיקון ובדק הבית. ושואלים: אלו הן הראשונים ואלו הן השניים? האם הראשונים הם אלו שאבדו, שהם נתרמו תחילה, או אלו שנתרמו לאחר שאבדו האחרים והם ראשונים לפי שהגיעו תחילה למקדש. ר' פנחס בי [מבית] ר' חייא ור' אבא מרי, חד אמר [אחד מהם אמר]: הראשונים הם אלו ששלחו בני העיר תחלה, וחרנה אמר [והאחר אמר]: אלו שהגיעו לידי הגזברין תחלה.

א הלכה ב משנה הנותן שקלו (מחצית השקל) שלו לחבירו לשקול על ידו, שיטילנו עבורו בקופת ("שופר") השקלים, ושקלו החבר על ידי (עבור) עצמו, אם בשעה שנתן את שקלו לחבירו כבר נתרמה התרומה, תרומת הלישכה, במקדש — מעל החבר. שבשעה שתורמים הגיזברים את הלישכה דעתם גם על השקלים שנתרמו ועדיין לא הגיעו לרשות ההקדש (כדי שיהיה לכל תורמי השקלים חלק בקרבנות הציבור), שהחשיבום כאילו כבר הגיעו, ונמצא שכאשר שוקל אותם השליח עבור עצמו הריהו נהנה מן ההקדש ומועל. ודין נוסף: השוקל שקלו מן ההקדש, שהיו ברשותו מעות הקדש, וטעה וסבר שהם של חולין ונתן מהם מחצית השקל למצוותו, ובאותה שעה כבר נתרמה התרומה (תרומת הלישכה), וקנו בה בהמה לקרבן ציבור וכבר קרבה הבהמה — הרי זה מעל, שאינו מועל עד להקרבת הבהמה בפועל. ואם בטעות פרע את מחצית השקל מכספי מעשר שני שבידו ומדמי שביעית — יאכל פירות חולין אחרים מאלו שבידו כנגדן, בשווי מחצית השקל בקדושת מעשר שני או בקדושת שביעית.

ב גמרא שנינו במשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה — מעל. ומעירים, כי בפיסקה זו במשנה ישנן כמה גרסאות. אנן תנינן [אנו שנינו] בנוסח: אם קרבה הבהמה. ומשמע שאם עדיין לא הוקרבה הבהמה, אף שכבר נתרמה הלישכה, אינו מועל. ותני דבי [ושנויה המשנה בבית מדרשו] של רבי בנוסח: אם נתרמה התרומה. ומשמע שאף לפני שהוקרבה הבהמה, מאחר שכבר נתרמה הלישכה הריהו מועל. ומבררים: מאן תנא [מיהו התנא מבית מדרשו של רבי ששנה] בנוסח "אם נתרמה התרומה", כלומר, כדעת מי סבור תנא זה? — כדעת ר' שמעון היא, שאמר ר' שמעון: שכאשר המוכר מצרכים שונים לצורך קרבנות ציבור, כגון סולת למנחות או יין לנסכים, מספק אותם לגזברי ההקדש מיד היה מקבל מעותיו מן הגזברים, והכהנים שזריזים הן היו מזדרזים להניחם במקום הראוי להם שלא יתקלקלו. ומסתבר שזו דעתו אף בענין בהמות הנקנות לקרבנות הציבור. ועולה איפוא מדבריו שבשעת קניית הבהמה יוצאים השקלים לחולין ומועל השוקל. שנינו בתחילת המשנה שאם נתן מחצית השקל לשליח שיטילנה עבורו לקופת השקלים והטילם זה עבור עצמו, וכבר נתרמה הלישכה קודם שהטילם השליח, שהשליח מעל. ומעירים: וקשיא [וקשה]: אילו אדם הגונב עולתו של חבירו (שנדר, או נדב עולה והפריש בהמה לשם כך) ושחטו הגנב סתם בלא לפרש לשם מי הוא מקריבה — וכי סתמא [הקרבתה סתם] לא לשם בעלים הראשונים היא עולה ומכפרת?! והוא הדין לענייננו, הרי הגזבר תורם את הלישכה שלא לשם אדם מסויים, אלא סתם, ותרומה זו עולה לכאורה לזכות זה שהשקל שלו, ולא לזכות הגנב, ומדוע איפוא מועל הגנב?! אמר ר' יודן: תיפתר שאלה זו בשהיה זה מטבע מסוים, שהיה ניכר בין שאר המטבעות שבקופת השקלים, והבחין בכך הגיזבר ותרם מטבע זה לזכות השליח. וכפי שהיה נוהג השליח משל בית רבן גמליאל שכשהיה מביא את השקל של בית רבן גמליאל למקדש, היה מתכוין ודוחפו לתוך הקופה באופן שהיה מבחין הגיזבר בשקל זה והיה מכניסו בין השקלים שמהם תורם את הלישכה. ומעירים: ואף יש להוכיח את הדבר מדין המשנה: שכן לכאורה יש לשאול מדוע מועל השליח (ומביא קרבן מעילה לכפרה), וחש [והלא יש מקום לחשוש] ולומר שמא בדיוק השקל שהטיל השליח לא נפל לתרומת הלישכה אלא נותר בקופה ובסופו של דבר לשיריים (שיירי הלישכה) הן נופלין, וכי יש מעילה בשירים? והלא לדעת רוב החכמים אין מועלים בשיירי הלישכה! אלא תפרש כשיטת ר' מאיר, שר' מאיר אומר: מועלין בשיריים? — והלא הלכה כחולקים עליו, שדעת רבים היא! אלא ודאי יש לומר כי עוד היא שמדובר במשנה במטבע ניכר וכמסוים של בית רבן גמליאל, שהיה הגזבר מתכוין ותורמו לשמו, וברור שנפל לתרומת הלישכה, ולכך מועל השליח. שנינו במשנה שכאשר נתן השליח את השקל לשם עצמו, או שנתנו אדם בטעות ממעות הקדש — מעל.

ושואלים: מה נהנה, איזו הנאה יש לו ממה שתרם את השקל מהמעות האלה, הלא למצוה עשה כן, וכלל הוא ש"מצוות לאו להנות ניתנו", שאין רואים בעשייה לשם מצוה הנאה לעושה! אמר ר' אבין בשם רבנן דתמן [חכמים של שם, של בבל]: מכיון שבית דין ראוין וצריכים היו למשכן את רכושו של זה שלא נתן את מחצית השקל, וכיון שנתן שקל של הקדש לא משכנו אותו, הרי זה כמו שנהנה.

מדברי המשנה משמע שהשוקל שקלו ממעשר שני יצא ידי חובתו, אלא שצריך לאכול פירות חולין כנגדו. ושואלים: והלא מאחר שכבר היו המעות קדושים בקדושה אחרת אין קדושה אחרת חלה עליהם, ואיך תחול קדושת מחצית השקל על מעות מעשר שני?! ומנין שכך הדין? דכתיב [שכן נאמר] "אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו" (ויקרא כז, כו), ולמדו חכמים מלשון הכתוב: כל שהוא קודש — אין קדושה אחרת חלה עליו. ואם כן, זה שהטיל לקופה מחצית השקל של מעשר שני כיצד הוא עושה כדי לצאת ידי חובת מתן מחצית השקל? ומשיבים: מביא סלע (כלומר, שקל) של חולין ואומר "מעות מעשר שני בכל מקום שהן יהו מחוללין על מחצית סלע זו (כלומר, מחצית השקל)", ואותה מחצית הסלע נתפס לשם מעשר שני, והשאר, כלומר, מחצית השקל שלא נתפסה למעשר שני נעשו (חלה עליה) קדושת שקלים.