דרך התנהגות רעה שנהגו בה אנשי סדום: מניעת טובה מאחרים, התנגדות לכל מעשה העשוי להיטיב עם הזולת, אף כשאין בדבר שום הפסד או טורח. "וזו היתה מידת סדום, שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, אף על פי שהיתה הארץ רחבת ידיים לפניהם ולא היו חסרים כלום".
"כופין על מידת סדום", כלומר: יש סמכות לבית דין, לכפות אנשים שלא ללכת בדרכם של אנשי סדום החטאים.
לדוגמא: אחים או שותפים שבאו לחלק את השדה ביניהם, ואמר האחד: תנו לי את חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחרת שלי - שומעים לו וכופים את חברו על כך, שעיכוב בדבר זה מידת סדום הוא, שכן "זה נהנה וזה לא חסר".
דוגמא נוספת: אדם שהשכיר רחיים לחברו, וקבע שבמקום דמי שכירות יטחן השוכר למשכיר מה שיצטרך; אם לאחר זמן התעשר המשכיר, וקנה לו רחיים, ותובע מהשוכר שישלם לו את דמי השכירות במעות, הדין הוא, שאם יש לשוכר מספיק אנשים הבאים לטחון אצלו, כופים את השוכר על מידת סדום, ומחייבים אותו לשלם למשכיר את שכרו במעות, במקום בטחינה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)