לפי הכלל הודאת-בעל-דין כמאה עדים דמי, יש בכחה של הודאת הבעלים לזַכּוֹת את זה שההודאה נמסרה לטובתו. יש סוברים שהודאה זו היא כמעשה קנין ממש, כמשיכה ומסירה וכיוצא משאר הקנינים, ויש סוברים שאודיתא אינה אלא מטעם נאמנות ובירור, שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לחובתו.

יש ראשונים הסוברים שקנין אודיתא הוא מן התורה; ויש הסוברים שהוא מדרבנן.

הסוברים שאודיתא הוא קנין, סוברים שאינה חלה על דברים שאין הקנין חל עליהם, כגון: דבר שלא בא לעולם, דבר שאינו ברשותו, מלוה על פה וכדומה. ויש חולקים ואומרים שגם בדבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו מועילה אודיתא, כי הם סוברים שאין באודיתא מעשה קנין ואינה אלא בירור.

=

טיבה וגדריה

מדין קנין או נאמנות

לפי הכלל הודאת-בעל-דין כמאה עדים דמי, יש בכחה של הודאת הבעלים לזַכּוֹת את זה שההודאה נמסרה לטובתו (בבא בתרא קמט א).

יש סוברים שהודאה זו היא כמעשה קנין ממש, כמשיכה ומסירה וכיוצא משאר הקנינים, שעל ידה זוכה אדם בדבר שלא היה שייך לו מקודם (שיטה מקובצת שם, בשם תוספות הרא"ש; קצות החושן מ סק"א וקצד סק"ד, על פי תוספות בבא מציעא מו א ד"ה ונקנינהו, ובבא בתרא שם ד"ה שכיב). ויש מי שכתב שהוא הקנין הגדול שבכל הקנינים(נודע ביהודה מהדורא קמא חושן משפט סי' ל).

ויש סוברים שאודיתא אינה אלא מטעם נאמנות ובירור, שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לחובתו (ריטב"א בבא מציעא מו ב; שו"ת הרשב"א ח"ד נ; נימוקי יוסף בבא בתרא קמט א). לדעה זו יש אומרים שאין אודיתא אלא כזכות להוציא את הדבר בבית דין, אבל אין הדבר נעשה מיד כקנינו של פלוני (ריטב"א שם). ואם שניהם מודים שההודאה היא בשקר, ולא נתכונו אלא להקנות בהודאה זו, יש אומרים שאין ההודאה מועילה (רשב"א שם); ויש הסוברים שהיא מועילה (אמרי בינה, הלואה טז, בדעת בעל התרומות מב, בשם הראב"ד).

מן התורה או מדרבנן

יש ראשונים הסוברים שקנין אודיתא הוא מן התורה (כן משמע בתוספות בבא מציעא מו א ד"ה ונקנינהו); ויש הסוברים שהוא מדרבנן (שיטה מקובצת בבא בתרא קמט ב, בשם תוספות הרא"ש. וכן משמע בתוספות בבא קמא קד ב ד"ה אגב).

בבריא או רק בשכיב מרע

יש הסוברים שדין אודיתא לא נאמר אלא בשכיב מרע, שכל דבריו ככתובים וכמסורים, אבל בריא אין הודאתו מחייבת אותו כשידוע שאין הדבר כן, ואין להוציא על פיה את הדבר מידי בעליו, ויכול המודה לומר משטה אני בהודאתי, ואין זו הקנאה כשאר ההקנאות (עיטור אות ה; אור זרוע תשנב; תשב"ץ ח"א קנב וח"ג שכה; אבן האזל מכירה יא טו, בדעת הרמב"ם).

ויש הסוברים שאודיתא מועילה אף בבריא (טוש"ע חושן משפט מ א; קצות החושן מ סק"א, בדעת הרמב"ם).

הדברים שאודיתא מועילה בהם

בדברים שאין קנין מועיל בהם

הסוברים שאודיתא הוא קנין, סוברים שאינה חלה על דברים שאין הקנין חל עליהם, כגון: דבר שלא בא לעולם, דבר שאינו ברשותו, מלוה על פה וכדומה (גדולי תרומה מג ח"א; קצות החושן מ סק"א וקצד סק"ד).

ויש חולקים ואומרים שגם בדבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו מועילה אודיתא (רמ"ה בבא בתרא שם), שסוברים שאין באודיתא מעשה קנין ואינה אלא בירור (כן משמע ברמ"ה שם).

כשהדבר ברשות המקנה

יש מהראשונים שסובר שאין אודיתא מועילה אלא כשהדבר אינו ברשות המקנה עצמו וישנו ביד אחר בפקדון, שאז זכה בו תיכף מי שהדבר בידו עבור המקבל על ידי האודיתא, אבל כשהדבר ברשות המקנה אין האודיתא מועילה (ריטב"א בבא מציעא מו א, בשם ר' משה הכהן).

בדבר שאין ידוע לו

יש מהראשונים הסוברים שאודיתא מועילה אף בדבר שידוע שאין לו, אם הוא אומר שיש לו, כגון אם אומר שיש לו קרקע – הרי הוא מקנה על גבה מטלטלים (תוספות בבא בתרא מד ב ד"ה דלא); אבל יש חולקים וסוברים שאין זה מועיל, כיון שידוע לכל שאין לו (בעל התרומות מג א).

בשטר חוב

נחלקו ראשונים אם אודיתא מועילה בשטר חוב, כשהמלוה מודה ששטר זה הוא של פלוני שנתן לו המעות, והוא אינו אלא שלוחו (בעל התרומות נא יא; טוש"ע חו"מ ס ח); או שאינה מועילה (בעל התרומות שם בשם יש חולקים).

יש שהסבירו המחלוקת, שאם אודיתא היא קנין, מועילה, אפילו ששניהם מודים שלא היה של אותו פלוני, ואם היא בתורת הודאת בעל דין אינה מועילה לחייב את הלוה (נתיבות המשפט שם ס"ק יז), ויש שפסקו שמועילה, כיון ששטר הוא דבר שישנו בהקנאה על ידי כתיבה ומסירה ישנו גם כן בקנין אודיתא (קצות החושן שם סק"ט).

בערבות

יש אומרים שאין אדם מתחייב בערבות על ידי אודיתא, כגון אם אומר הריני מודה בפניכם שאני ערב, מפני שהיא כאסמכתא (ראה בערכו) וצריכה קנין (קצות החושן מ סק"א).

למפרע

אם אודיתא חלה למפרע תלוי בטיבה של אודיתא: על הצד שהיא מעשה קנין אינה חלה למפרע, שאין קנין למפרע; ועל הצד שאינה אלא בירור הרי היא חלה אף למפרע (כן משמע בחלקת מחוקק ובית שמואל לח טו, והמקנה שם בקונטרס אחרון).

התחייבות באודיתא

נחלקו ראשונים אם יכול להתחייב התחייבות חדשה באודיתא, אף על פי שלא היה חייב כלום קודם לכן, כגון שאמר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו כלום:

יש אומרים שיכול להתחייב (הרי"ף ונימוקי יוסף כתובות קא ב; רמב"ם מכירה יא טו, ראה שם בכסף משנה שהוא מתורת אודיתא; שו"ע חושן משפט מ א); ויש אומרים שהתחייבות חדשה אינה מועילה אלא על ידי קנין ממש (רש"י כתובות שם ד"ה ה"ג לעולם), או לכל הפחות על ידי שטר גמור שחתם עליו ורוצה להשתעבד על ידי שטר זה (תוספות שם ד"ה דאמר; רמב"ן ורשב"א שם).

נוסח ההתחייבות

אין התחייבות באודיתא אלא אם כן אמר בלשון הודאה: חייב אני לפלוני מכבר; אבל אם אמר: אני מתחייב לפלוני מנה, אינו כלום, אם לא קנו מידו, לפי שאינם אלא דברים בעלמא (קצות החושן מ סק"א).

אודיתא בלי עדים

יש סוברים שאודיתא שלא בפני עדים אינה מועילה (ריטב"א בבא מציעא מו א; קצות החושן שם; מהרש"א ומהר"ם גיטין יג ב), מפני שההודאה עצמה היא הקנין וצריך עדים לגמר הדבר, ולא שייך לומר כאן: "לא איברי סהדי אלא לשקרי" (קצות החושן שם); אבל יש מן האחרונים החולקים בדבר זה (פני יהושע גיטין שם וכתובות קב; נתיבות המשפט מ סק"א).

הפקעת איסורים

הסוברים שאין אודיתא מועילה אלא מטעם נאמנות, סוברים שאודיתא אינה יכולה להועיל בהפקעת איסורים, כגון מכירת חמץ לנכרי על ידי אודיתא, או לקיחת רבית מישראל על ידי הודאה שהמעות הם של נכרי (ט"ז יורה דעה קסח ס"ק יד; מקור חיים תמח סק"ה).

ולשיטת הסוברים שיש באודיתא קנין ממש, מועילה אף לענין איסור (קצות החושן מ סק"א, על פי תוספות בבא מציעא מו א ד"ה ונקנינהו), ומכל מקום אודיתא בדבר שידוע שאין לו, אף לסוברים שזה מועיל (ראה לעיל) אינו אלא לחייב עצמו בדיני ממונות, שיועיל קנין אגב באופן כזה, אבל אינו יכול להפקיע איסורים על ידי זה (חתם סופר יורה דעה שיד, על פי תוספות בבא קמא קד ב ד"ה אגב).

הערות שוליים