הגדרה^[1] - מצות אהבת הגר (נכרי שנתגייר)

מקור המצוה

מצות עשה לאהוב את הגר, שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר (דברים י יט): וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר (רמב"ם דעות ו ד), כלומר שנעשה לו טובה ונגמול אתו חסד כפי הראוי והיכולת (החינוך תלא).

מצוה זו נוספת על מצות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח. ראה ערך אהבת ישראל), שאף הגר בכלל רעך (רמב"ם שם; החינוך שם), שמפני שנכנס בתורתנו הוסיף ה' אהבה על אהבתו וייחד לו מצוה נוספת (ספר המצות מצות עשה רז. וראה חנוך שם).

המצוה נמנית במנין המצוות (ספר המצות לרמב"ם מצות עשה רז; סמ"ג עשין י; החינוך שם), ויש מי שמנה את המצוה גם מהפסוק (ויקרא יט לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ (סמ"ג שם. ועי' תורת כהנים שם).

מהות המצוה

ציוה הקדוש ברוך הוא על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת עצמו, שנאמר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ו ה. וראה ערך אהבת השם), והקב"ה אוהב גרים, שנאמר (שם י יח): וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה (רמב"ם שם. ועי' במדבר רבה ח א, תנחומא לך ו, וספר חסידים סי' קטז).

גדולה חובה שחייבתנו תורה על הגרים ממה שחייבתנו על האב והאם, שעליהם נצטוינו בכבוד ומורא, ואפשר שיכבד אדם ויירא ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים ציונו באהבה רבה המסורה ללב (תשובות הרמב"ם הוצאת פריימן סי' שסט, בתשובתו לר' עובדיה גר צדק, עי"ש בארוכה).

יש מהראשונים שכלל במצות אהבת הגר אף המצוה של קבלת גרים להכניסם תחת כנפי השכינה (אזהרות הר"י הברצלוני עשה דאהבת הגר), שכיון שעל ידי קבלה זו הוא מתגייר - הרי זה בכלל וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר (הר"י פרלא בביאורו לרב סעדיה גאון עשה יט)^[2].

מהאחרונים יש שהסתפקו עד כמה נקרא גר למצות אהבתו - אם הוא לבדו בכלל זה, או גם בניו אחריו, ועד כמה דורות נקראים גרים, ונוטים לומר שדינם כמו ליוחסין, שנקראים גרים עד עשרה דורות, או עד שישתקע שם גירות ממנו, או שצד אחד מהוריו יהיה ישראל (מנחת חנוך תלא. עי' שו"ע אהע"ז ד כב - ג. וראה ערך גר).

וכן יש שהסתפקו אם עבד הוא גם כן בכלל הגרים שמצוה לאהבם, כיון שנכנס לדת, או שעבד אינו נקרא גר (מנחת חנוך שם).

אהבת כל זר בעיר

כתבו ראשונים שיש ללמוד ממצות אהבת הגר לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו, וטעם הציווי באמרו: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא יט לד, ועוד), ובזכרנו שכבר נכוינו בצער הגדול הזה, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן (החינוך מצוה תלא)^[3].

הערות שוליים