הגדרה^[1] - דברים שחכמים אסרום משום שבות (ראה ערכו), אינם אסורים במקדש

גדרו ודינו

בכהנים

לא גזרו חכמים על השבות במקדש, שכהנים זריזים הם ויודעים להיזהר שלא יבואו לידי איסור תורה (רבנו יהונתן ערובין קב א ד"ה נועלין; כסף משנה בית הבחירה ח יב; שו"ת הריב"ש קסג. וכעין זה במאירי ראש השנה כט ב ד"ה והמשנה הראשונה). לפיכך:

ציר התחתון של דלת חלון שידה תיבה ומגדל שנשמט, אף שבמדינה אסור להחזירו, גזרה שמא יתקע בגרזן ויהיה בונה, במקדש מותר (עירובין קב ב).

כהן שלקה באצבעו וצריך לעבוד עבודה, מותר לכרוך עליה גמי בשבת, כדי שלא תראה מכתו עם העבודה, ואף על פי שעל ידי זה מרפא את המכה, ורפואה בשבת אסורה משום שבות, אין שבות במקדש (עירובין קג ב, ורש"י).

שרץ שנמצא במקדש בשבת, הכהן מוציאו, ואינו חושש לאיסור טלטול השרץ שהוא מוקצה, שאין שבות במקדש (עירובין קד ב).

בזרים

לא לכהנים בלבד התירו, אלא אף לזרים^[2] אין שבות במקדש (מאירי פסחים סה ב ד"ה אבל, וראה תוספות שבת קכג ב ד"ה לא, בענין המקלות).

וכן מצינו ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, שבמקדש היו תוקעים אבל לא במדינה, גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (ראש השנה כט ב), ובמקדש לא גזרו, שאין שבות במקדש (רש"י שם ד"ה גזירה), והרי שופר במקדש מצותו אף בזרים (ראה מנחת חנוך מצוה שפד)^[3].

בדבר המסור לכל

ודוקא בדבר שאינו מסור לכל, כשופר שאחד תוקע ומוציא את הרבים ידי חובתם, אבל בדבר המסור לכל גזרו אף במקדש.

ולכן אין נוטלים לולב בשבת [מלבד יום טוב ראשון] במקדש משום הגזרה שמא יעבירנו (סוכה מב ב), לפי שנטילת לולב מסורה לכל, וגזרו אף במקדש (מאירי פסחים סה ב ד"ה אבל).

שלא לצורך עבודה

נחלקו תנאים אם שבות במקדש הותרה שלא לצורך עבודה:

בצורך קצת

ערב פסח שחל להיות בשבת, לר' נתן אסור להדיח את העזרה אחר גמר שחיטת הפסחים לנקותה מהדמים, ואף על פי שאינו אסור אלא משום שבות שמא יבוא להשוות גומות שדומה לבונה, מכל מקום אסור, ששבות צריכה התירו, שבות שאינה צריכה לא התירו (פסחים סה א); ולחכמים מותר (ראה כסף משנה קרבן פסח א טז). הלכה כחכמים, שאין שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה, שאיסור שבות, במקדש היתר הוא (רמב"ם קרבן פסח שם).

שלא לצורך כלל

ודוקא כשהוא על כל פנים לצורך כבוד הבית, שלא תהיה העזרה מלוכלכת בדם, אלא שאינו לצורך עבודה, הוא שהותרה שבות במקדש, אבל כל שהוא שלא לצורך כלל לא הותר אף במקדש (צל"ח פסחים סה א שם ד"ה רב אשי).

לכן אסור הכהן ליתן לכתחילה רטיה על גבי המכה בשבת (משנה ערובין קב ב), שרפואה אסורה משום שבות, ואין לומר כאן אין שבות במקדש, שהרי שבות זו אינה לצורך גבוה אלא לצורך עצמו (רש"י שם ד"ה אם בתחילה).

אבל אם הרטיה היתה עליו מערב שבת, וסילקה בשבת לצורך עבודה, שלא תהיה חציצה (ראה ערכו), מותר אחר כך להחזירה (משנה שם), ואף על פי שהחזרה זו אינה לצורך עבודה, מכל מקום אם לא יתירו לו להחזיר אף הוא ימנע ולא יסלקה, והתירו סופו משום תחילתו (ביצה יא ב); כלומר שאף החזרה היא לצורך עבודה, שאם לא כן ימנע לכתחילה ולא יעבוד, ולצורך עבודה אין שבות במקדש (מאירי פסחים סה ב ד"ה אבל; צל"ח ביצה שם ד"ה קמ"ל, על פי הרמב"ם שבת כא כז).

ויש סוברים שאפילו ליתן בתחילה הרטיה בשבת מותר (רמב"ם שבת שם)^[4].

כשאפשר לעשות בהיתר

בדיקת העזרה

לא התירו שבות במקדש אלא כשאי אפשר לעשות אותו הדבר בלי העברה על שבות, אבל כשאפשר לעשותו בהיתר לא התירו (כסף משנה בית הבחירה ח יב).

לפיכך לא היו הכהנים בודקים בלילי שבת את העזרה כששתי אבוקות של אור בידיהם, כדרך שהיו עושים בחול (ראה ערך שמירת המקדש), אלא בודקים לאור של נרות הדלוקים מערב שבת (רמב"ם בית הבחירה שם), שטלטול הנרות אסור משום שבות, והרי אפשר מבלי הטלטול (כסף משנה שם).

תליית הפסח

במקום אחר מצינו שהתירו אף כשאפשר לעשות בהיתר:

ר' אליעזר אומר ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה את הפסח ומפשיט, אבל אינו תולה על מקלות (משנה פסחים סד ב), לפי שיש בהם משום טלטול מוקצה, כשאפשר לתלות בלי מקלות (שבת קכד א); וחכמים מתירים על המקלות, לפי שאין שבות במקדש, והלכה כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם פסחים שם, וראה רמב"ם קרבן פסח א יד וטז)^[5].

כשאפשר לעשות מערב שבת

חיתוך יבלת

שבות במקדש שאפשר היה לעשותה מערב שבת, תלוי במחלוקת אמוראים (ערובין קג א):

יש סובר שחותכים יבלת [שהיא מום] מקרבן התמיד בשבת באופנים שאין איסורו אלא משום שבות^[6], אף על פי שאפשר היה לחתכה מערב שבת.

ויש סובר שאסור, אף על פי שהאיסור הוא משום שבות, ש"אין שבות במקדש" לא נאמר כשאפשר לעשותה מערב שבת (ראה רע"ב פסחים ו א, ותוספות יום טוב ערובין י ג)^[7].

הבאת הפסח מחוץ לתחום

הרכבתו של הפסח על כתפיו והבאתו מחוץ לתחום, אינן דוחות את השבת (משנה פסחים סה ב).

לדעת הסובר שכל שבות שאפשר לעשותה מערב שבת לא הותרה במקדש, זהו הטעם שאין הרכבתו והבאתו דוחות את השבת, שהרי יכול לעשותן מאתמול; ולדעת הסובר שאין שבות במקדש אפילו כשאפשר לעשותה מערב שבת, שני טעמים לאיסור:

• שבהרכבת בעלי חיים יש איסור תורה של מוציא (ראה ערכו) ברשות הרבים, וכן יש בתחומין איסור תורה (ראה ערך תחומין), ולכן אינן דוחות את השבת.

• או שסובר ששבות במקדש התירו, אך במדינה לא התירו לעבור על השבות אף שהוא צורך מקדש (ראה להלן: מחוץ למקדש). לכן אף שאין בהרכבתו אלא שבות, לפי שחי נושא את עצמו (ראה ערך מוציא), וכן אף על פי שתחומין דרבנן (ראה ערך תחומין), מכל מקום אסור בהרכבתו והבאתו, מכיון שהן מחוץ למקדש ולא הותרו (ערובין קג א, ורש"י פסחים סה ב).

הקדשת קרבן בשבת

מותר להקדיש בשבת קרבן שקבוע לו זמנו היום, ואף על פי שאין מקדישים בשבת משום שבות (משנה ביצה לו ב), שכיון שנשחט היום - יכול להקדישו היום (פסחים סו ב), ואף על פי שהיה יכול להקדישו מאתמול^[8].

קידושי אשה לכהן גדול

לדעת הירושלמי היה הכהן הגדול שמתה אשתו מקדש אשה אחרת ביום הכפורים, ולא אסרו משום שבות, שאין שבות במקדש (ירושלמי יומא א א, לפי התוספות יומא יג ב ד"ה לחדא), אבל לשיטת הבבלי היה מקדש מערב יום הכפורים, לדעת הסוברים שחוששים שמא תמות אשתו (ראה ערך חיישינן למיתה), אלא שחוזר ומגרשה על תנאי (יומא שם)^[9].

שבות רחוקה

לא התירו שבות במקדש אלא כשהיא לצורך אותו יום, אבל לא התירו שבות שהיא לצורך שבת או יום טוב הבא, והיא הנקראת "שבות רחוקה".

אפיית לחם הפנים

לכן אין אפיית לחם-הפנים דוחה יום טוב [אף לסובר שצרכי שבת מן התורה נעשים ביום טוב, ואין האפייה אסורה אלא משום שבות], שמא יאמרו אופים מיום טוב לחול, שאף על פי שאין שבות במקדש, כיון שאין צורך באפייה לאותו היום אלא לשבת הבאה - לא הותרה (חכמים לדעת רב חסדא פסחים מז א).

יש מהתנאים חולק וסובר שאף שבות רחוקה התירו, ואפיית לחם הפנים דוחה יום טוב (רשב"ג משום ר"ש בן הסגן שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם תמידין ומוספין ה י)^[10].

שבות חמורה

לא כל שבות התירו במקדש (ירושלמי ערובין י יא), וכאשר השבות נראית כמלאכה של תורה, או שקרוב לבוא לידי איסור תורה, לא התירו במקדש (ריטב"א ערובין קב א. וראה רש"י מנחות צז א ד"ה אמאי, ותוספות שבת קכג ב ד"ה לא, וערובין קב ב ד"ה והעליון).

ציר עליון שנשמט

לכן ציר העליון של דלת בשידה תיבה ומגדל שנשמט, שאינו חוזר אלא בדוחק, חוששים שמא יתקע ויתחייב משום בונה (ראה ערכו), ושבות גדולה כזו לא התירו במקדש (תוספות ערובין קב ב ד"ה והעליון. לרש"י שם ד"ה והעליון הוא בונה גמור ולא שבות).

קנים של שולחן לחם הפנים

סדור הקנים של לחם הפנים ונטילתם אינם דוחים את השבת (מנחות צז א), אף על פי שאין שבות במקדש, לפי שנראה כמלאכה של בונה וסותר (רש"י מנחות שם ד"ה אמאי).

ויש אומרים שאין האיסור אלא משום שבות של טלטול, אך לפי שהיו מחללים את השבת גזרו על זה אף במקדש (תוספות שבת קכג ב ד"ה לא, וראה תוספות ערובין ומנחות שם).

חליל של שמחת בית השואבה

החליל שהיו מנגנים בו בשמחת-בית-השואבה אינו דוחה שבת ויום טוב (סוכה נ א), אף על פי שהאיסור הוא משום שבות, שמא יבוא לתקן כלי שיר, לפי שהיו שם הרבה כלי שיר – חלילים, כנורות, מצלתים, ונבלים - וצריכים לתקן אותם תדיר, והתיקון מצוי בהם, ואגב טרדתם יתקנו אותם, לכן גזרו על זה אף במקדש, כיון שאינו דבר שבתורה אלא לשמחה יתירה (רשב"א סוכה נ ב, וראה בתוספות שם נ א ד"ה שאינו, ונה ב ד"ה ורבנן).

חליל של השיר על הקרבן

יש אומרים שמטעם זה אין החליל דוחה שבת ויום טוב אפילו בשיר של הלוים על הקרבן, לסוברים שעיקר שירה בפה, שאין השירה בכלי דבר שבתורה (רב יוסף שם ב, ראה בתוספות ורשב"א שם).

ויש אומרים שאפילו אם עיקר שירה בפה, לא גזרו על השירה בכלים בשעת הקרבן שהוא לצורך עבודה (רבי ירמיה בר אבא שם נא א, לדעת הרמב"ם כלי המקדש ג ג, ו ו, וראה לחם משנה לולב ח יג).

שתי שבותים

החזרת רטיה

אף שבות שנאסרה משום שתי גזירות מותרת במקדש.

לפיכך מחזירים רטיה בשבת במקדש (ראה לעיל: שלא לצורך עבודה), אף על פי שהחזרה זו אסורה במדינה משום שתי חששות: שמא ימרח (ראה ערך ממחק), ושמא ישחק סממנים (ראה ערך טוחן. תוספות ערובין קב ב ד"ה מחזירין).

אשת כהן גדול ביום הכפורים

אבל אם במעשה אחד עובר משום שתי שבותים, יש מהאחרונים שכתבו שאסור אף במקדש.

ולכן לא היה יכול הכהן הגדול בערב יום הכפורים לגרש את אשתו בתנאי כזה שאם יקיים את התנאי ביום הכפורים תתגרש אשתו זו, ותתקדש לו אשה אחרת (ראה יומא יג ב), שעל ידי קיום התנאי יגרום שני דברים: גירושין וקידושין, שכל אחד מהם אסור משום שבות (שו"ת רבי עקיבא איגר קנט)^[11].

שבות בשאר איסורים

יש מהאחרונים שכתבו, שדוקא באיסורי שבת אמרו אין שבות במקדש, אבל שאר איסורים דרבנן אף במקדש אסורים (מהרש"א שבת מב א בתוספות ד"ה אפילו).

ומדברי ראשונים נראה שאין הבדל בדבר. שכן לסוברים שאסור לטבול במקוה שהטילו לתוכו מים חמים משום גזירת מרחצאות (ראה ערך מקוה), אמרו בטעם ההיתר להטיל חמים לטבילת כהן הגדול ביום הכפורים משום שאין שבות במקדש (מרדכי שבועות ב תשנ).

וכן כתבו בטעם שבדיקת-הריאה אם יש בה סירכות, היתה נוהגת בקרבנות, שאף על פי שאין שבות במקדש, זהו רק בשבות שמשום גזירה, אבל לא בדבר שאנו חוששים שמא יש בו עכשיו איסור (שו"ת הריב"ש קסג)^[12].

חוץ למקדש

במדינה

לא התירו שבות אלא כשנעשית במקדש, אבל במדינה לא הותרה שבות מקדש. לפיכך:

• הרכבת הפסח והבאתו מחוץ לתחום בערב פסח שחל בשבת אסור (ראה לעיל), כיון שהאיסור נעשה מחוץ למקדש.

• לא הותרה חתיכת יבלתו של הפסח אפילו ביד, לפי שכל אחד מבקר את פסחו ומתקנו בביתו, ואחר כך מביאו למקדש (מסקנת רב יוסף ערובין קג א, וראה שם ברש"י. וראה מרכבת המשנה שבת ט ו, שכך היא דעת הרמב"ם).

בהר הבית

בהר-הבית אין שבות כמו במקדש, שהרי דוקא במדינה אמרו שיש שבות (שער המלך עבודת יום הכפורים א ד); ויש מי שצידד לומר שהר הבית אינו בכלל מקדש לענין שבות (מרכבת המשנה שבת כג ד).

סמיכה על הבהמה

בקרבנות יחיד שמקריבים ביום טוב, שנחלקו בהם הנשיאים ואבות בית דין מדורות הראשונים אם סומכים עליהם או לא (ראה משנה חגיגה טז א, יז א, ומשנה ביצה יט א) - יש מהאמוראים שמפרש טעם האוסרים משום שסמיכה זו על הבהמות, שצריכה להיות בכל כוחו, יש בה איסור שבות ביום טוב (ר' יוחנן חגיגה טז ב^[13]), וכתבו אחרונים שאין אומרים כאן אין שבות במקדש, מכיון שלסוברים שאין צריך להתכיף סמיכה לשחיטה, אפשר לסמוך גם מחוץ לעזרה, והרי זה שבות במדינה שלא הותרה (טורי אבן לחגיגה שם ז א ד"ה מביאין, וראה פני יהושע ביצה כא).

שבות בספרי קודש

ספר, מכיון שהוא קודש, שבות שלו נקראת גם כן שבות מקדש, אלא כיון שהיא שבות מקדש במדינה לא התירו בה שבות (ערובין קג א, ורש"י ד"ה גוללו).

אבל אם הספרים מוטלים בבזיון - התירו אף במדינה, ולכן המוצא בשבת הרבה תפילין, שלא יספיק להכניסן דרך לבישתן זוג זוג, ויש חשש שהנכרים יבזו אותן, מותר להוליכן פחות פחות מארבע אמות, שאינו אלא שבות (שם צז א, ותוספות קג א ד"ה ולאו).

הערות שוליים