הגדרה^[1] - אין הפרשה של קדושה חלה כשהקדושה הולכת לכתחילה לאיבוד

כלל זה נידון בקדשים ובמצוות התלויות בארץ.

בקדשים

בענייני חטאת (ראה מעילה י א, ורש"י; רמב"ם מעילה ד ז. וראה רמב"ם פסולי המוקדשין ד יח), בענין מנחת חוטא של כהנים (ראה מנחות עד א, ורש"י שם), בענין המקדיש את הטריפה (ראה תמורה יז א; רמב"ם איסורי מזבח ג י; צפנת פענח יבום א ו), ובענין שעיר של יום הכפורים (ראה ירושלמי יומא ו א. ועי' צפנת פענח יבום שם).

בתרומות ומעשרות

בענין בכורים (ראה רמב"ם בכורים ב יט. ועי' תורת הארץ לר"מ קליערס פ"א אות כז), בענין מעשר טבל שנתערב בחולין (ראה תוספתא תרומות פ"ה; ירושלמי דמאי ז ז, וחלה א ג. וראה צפנת פענח שם), בענין דמאי (ראה דמאי א ב; ירושלמי דמאי שם. ועי' צפנת פענח שם), ובענין תרומה (ראה בבא קמא קטו ב; רמב"ם תרומות ג יז; צפנת פענח שם).

הערות שוליים