הגדרה^[1] - דבר שהיה בחזקת איסור, ונולד בו ספק איסור אחר, אם האיסור הקודם נפקע ממנו, אין מעמידים אותו בחזקת איסור, שאין מחזיקים מאיסור אחד לאיסור שני

באיסורים

כלל זה תלוי במחלוקת ראשונים, במה שאמרו "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה" (חולין ט א):

מאיסור אבר מן החי לנבילה

יש מפרשים שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת איסור אבר מן החי, וכשנולד בבהמה ספק בשחיטה אי אפשר להתירה עד שיוודע שנשחטה כראוי, כדין כל דבר שיש בו ספק שמעמידים אותו על חזקתו הקודמת (רי"ף חולין שם; רש"י שם ד"ה בהמה), ואף על פי שאיסור אבר מן החי כבר נפקע במיתתה, אנו מחזיקים מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה (רשב"א חולין שם ד"ה בהמה. וראה רמב"ן ורשב"א יבמות ל ב, ושו"ת מהרי"ט ח"א פב). ובשיטה זו נאמרו שלש דעות:

חילוק בשורש הספק

יש אומרים שלא אמרו מחזיקים מאיסור לאיסור אלא מאבר מן החי לנבלה, לפי שהבהמה כל שלא מתה, או שמתה ממילא, או שלא נשחטה כהלכתה – אסורה, עד שיתחדש בה מעשה המכשירה, ולפיכך כיון שאתה בא להתירה ולומר שנעשה בה מעשה המכשיר, עליך הראיה (רשב"א יבמות שם ד"ה והא דאמרינן).

ולפי זה בכל ספק טריפה שנולד בבהמה, ויש לנו ספק אם נעשה קודם שחיטה או לאחר שחיטה, אין לומר מחזיקים מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה, שהרי כאן אין הספק במעשה המכשיר, שהשחיטה היתה כהלכתה ויצאה בבירור מידי איסור אבר מן החי (בינת אדם, רוב וחזקה כב; גידולי הקדש כלל ב אות כ. וראה חוות דעת קי בית הספק), ואדרבה מעמידים אותה בחזקת היתר, כמו שאמרו: "נשחטה בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה" (חולין ט ב, וראה שם ברש"י ד"ה דאע"ג); ולא עוד אלא אפילו נולד הספק של האיסור השני בשעה שהיה עדיין האיסור הראשון קיים, כל שאין הספק בשחיטה שהיא המעשה המכשיר, אין מחזיקים מאיסור לאיסור, ולכן גם בספק טריפה שנולד מחיים אין מחזיקים מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה, כיון שאין הספק במעשה המכשיר (חוות דעת קי, בית הספק).

חילוק בזמן לידת הספק

ויש ראשונים שמחלקים בין ספק טריפה שנולד לאחר שחיטה, והספק הוא האם אירעה הטריפה קודם שחיטה או לאחריה, שאז הבהמה בחזקת שנשחטה והותרה, לבין ספק טריפה שנולד בחיי הבהמה כשהיה עליה האיסור של אבר מן החי, שאז מחזיקים מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה (ש"ך יו"ד נ סק"ג, לדעת התוספות. וראה ביאור הגר"א נה ס"ק כה)^[2].

לעולם מחזיקים מאבר מן החי לנבילה

ויש סוברים שאף בספק טריפה שלא נולד מחיים, והספק הוא אם נעשה הטריפה קודם שחיטה או לאחר שחיטה, הבהמה אסורה, שלא אמרו "נשחטה הותרה" אלא כשיש רגלים לדבר שנעשה הטריפה אחר שחיטה, כגון בא זאב ונטל בני מעיים אחר שנשחטה כראוי והחזירן כשהן נקובים, שאין אומרים במקום נקב ניקב (חולין ט א); אבל לא בספק השקול, לפי שמחזיקים מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה (רבנו יונה ברשב"א ור"ן חולין שם, לפי תורת יקותיאל כה, ושב שמעתתא ה ט).

הסוברים שלעולם אין מחזיקין מאיסור לאיסור

ויש חולקים על כל זה וסוברים שאפילו מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה אין מחזיקים, כיון שאיסור אבר מן החי אינו אלא בחיי הבהמה, והרי היא כבר מתה ויצאה מחזקת איסור זה, ולא אמרו "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת" אלא משום איסור אינה זבוחה, שהתורה אמרה תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ (דברים יב טו) - שחוט ואכול, ואיסור זה יש על הבהמה בין בחייה ובין במיתתה (תוספות ביצה כה א ד"ה בחזקת)^[3].

בטומאה

בנגעים

אם מחזיקים מטומאה לטומאה תלוי במחלוקת ראשונים:

• יש סוברים שאותה ששנינו שבנגעים ספק קדמה בהרת (ראה ערכו) לשער לבן וטמא, וספק קדם שער לבן לבהרת וטהור, הרי זה טמא (נגעים ד יא), ואין מעמידים אותו בחזקת טהרה, הרי זה דוקא כשנזקק לטומאה קודם לכן משום נגע אחר, שהיה בו נגע שעל ידו הוחלט לטומאה, וקודם שנטהר נולד בו ספק זה (רבנו תם ב‏תוספות כתובות עה ב ד"ה ספק, על פי נזיר סה ב. וראה ערך חזקה (ב) דמעיקרא), לפי שאנו מחזיקים מטומאה לטומאה (שב שמעתתא ה ד; בינת אדם רוב וחזקה כג).

• אבל יש סוברים שהטעם שספק זה טמא הוא משום שדרך השער להתלבן מחמת הנגע, ולפיכך נראים הדברים שהבהרת קדמה (תוספות נדה יט א ד"ה רבי), אבל מטומאה לטומאה אין מחזיקים (שב שמעתתא שם, ובינת אדם שם).

ספק נגע במת בתוך המקווה

• מי שירד לטבול במערה מטומאת מת, ונמצא מת בקרקעיתה, וספק אם נגע בו או לאו, טמא, שחזקת טמא טמא (נזיר סג א); ואף על פי שטומאה הראשונה כבר מסולקת ממנו על ידי הטבילה, מכל מקום מחזיקים מטומאה לטומאה (מהרי"ט ח"א פב).

• ויש אומרים שאין הטעם מפני שמחזיקים מטומאה לטומאה, אלא שכל עיקר הדין שספיקו בלא חזקה טהור הוא מהלכה למשה מסיני (ראה ערך טמאת התהום), ולא נאמרה ההלכה על אדם זה שהיה טמא מקודם (שב שמעתתא ה ד; בינת אדם רוב וחזקה כג).

ספק בראייה שלישית של הזב

הזב שראה שתי ראייות, וספק בראייתו השלישית אם היא מחמת זיבה או מחמת דבר אחר, ספיקו טמא (נזיר סו א), לפי שמחזיקים מטומאה לטומאה, היינו מטומאת שתי הראייות הראשונות לטומאת הראייה השלישית (מהרי"ט שם).

ויש אומרים שאין הטעם משום חזקה, אלא משום שכיון שראה כבר ב' ראייות, רגלים לדבר שאף ראייה זו מחמת זיבה היא (שב שמעתתא שם, ובינת אדם שם).

הערות שוליים